תבואות השדה חלק א· רבי אליעזר חיים דייטש
שער ט שער שירי מצוה
פתיחה לסוגי' דטעה בדבר מצוה מס' פסחים ע"ב ומס' שבת קל"ז ע"א ומס' סוכה מ"ב:
א פלוגתא דר"א ור' יהושע בטעה בדבר מצוה דר"א מחייב חטאת אע"ג דטעה בדבר מצוה ור"י פוטר כיון דטעה בדבר מצוה ואליבא דר"י פליגי ראב"ש ור"ע במס' שבת דמתני' דידן ס"ל דלר' יהושע נמי דפוטר בטעה בדב"מ דווקא היכא שעשה עכ"פ מצוה כגון במל של ערב שבת בשבת משא"כ היכא דלא עשה מצוה כלל כגון שמל של אחר השבת בשבת לר"י נמי מחייב חטאת ור"מ ס"ל אליבא דר"י כל היכא דטעה בדבר מצוה אע"ג דלא עשה מצוה כלל נמי פטור. והנה לכאורה נראה הטעם דפטור מקרבן בטעה בדבר מצוה הי' משום דחשבינן לי' כאנוס דע"י טרדת המצוה שהיה בהול לעשות המצוה בא לידי טעות. ובפרט במצוה שזמנה בהול כמו מילה בזמנה בשבת או שחיטת הפסח וודאי חשיב לי' כמו אונס. אמנם נ"ל הא דטעה בדבר מצוה פטור צריך להיות בו כעת תנאים האחד שלא יהי' טועה בדין כגון מי שהי' לו מילה שלא בזמנה וטעה שסבור שמילה שלא בזמנה נמי דוחה שבת זה לא חשבינן כטוע' בדבר מצוה רק כמו שאר שוגג שסבור שמלאכה זו מותרת דחייב חטאת כמו כן ה"נ במה שטעה דמיל' שלא בזמנה נמי דוחה שבת לא הוי טעה בדבר מצוה רק טעה בדין. ולכך לא נקיט המתני' פטור' בתינוקת רק היכא שטעה שסבור שזה התינוק זמנו היום דאע"ג דבגוונא אחרינא אפי' בטעות כה"ג נמי היה חייב כמו מי שסבור על חלב שהי' שומן דחייב חטאת וכמו כן ה"נ סובר על התינוק שאין מילתו דוחה שבת סובר שזהו דוחה שבת דהו"ל נמי כמו שומן ונמצא חלב דבעלמא חייב רק הכא כיון דהטעות בא לו ע"י המצוה פטור לר' יהושע. תנאי השני בטעה בדבר מצוה צריך שהמצוה תהי' שייך עכ"פ עכשיו כמו קרבן פסח בע"פ שחל בשבת ושחט קרבן אחר לשם פסח דסבור שזו הי' הקרבן פסח הו"ל טעה בדבר מצוה משא"כ במצוה שאין לו שייכות עכשיו אעפ"י שהוא סובר דמצוה זו נוהגת נמי עכשיו כה"ג לאו טועה בד"מ מקרי למשל מי שהוציא לולב בשבת לר"ה הו"ל טעה בד"מ כיון דמצות לולב נוהג' עכ"פ היום משא"כ אם הוציא לולב ביו"ט של שבועות שחל בשבת אע"ג שהוא סובר שמצוות לולב נוהג' בשבועות נמי מ"מ פשיט' דחייב דזהו לא הוי טועה בד"מ רק שטועה בהמצוה גופה כיון דאין שייכות למצוה זו היום. ולכך אפש"ל הא דמסקינן בגמ' דבקדם ושחטינהו לקרבנות צבור דחייב בשוחט שלמים לשם צבור הי' משום כיון דהתמיד כבר נשחט הו"ל בשבת זו לענין התמיד כמו מצות שופר בחג הסוכות דאין לו שייכות לזו המצוה היום דלא הוי טעה בדבר מצוה. התנאי השלישי בטעה בד"מ שתהי' נעשית עכ"פ כהוגן המצוה ובהמצוה לא תהי' עכ"פ שום חסרון כמו במל מילה שלב"ז בשבת או שהוציא הלולב דעכ"פ לא הפסיד המצוה עצמו רק שעשה שלא כהוגן שחלל שבת במצוה זו משא"כ היכא שעשה איזה פגם בהמצוה גופא שאפי' לולא שחלל שבת ג"כ היתה נפסד' זו המצוה בכה"ג לא הוי בכלל טעה בד"מ ולכך שחט את הפסח בשבת שלא לאוכליו כיון שחוץ מאיסור שבת ג"כ פגם וקלקל בהמצוה גופ' לא הוי בכלל טעה בד"מ וכה"ג כתב הפרמ"ג באו"ח באשל אברהם ריש סי' מ"ב לענין דחייב עשה לל"ת דהיכא שהעשה גופ' אינו נעשות כהוגן בזה ל"ש דחיה וה"נ כיון דמקלקל בגוף המצוה לא חשבינן לי' כטעה בד"מ וגוף הענין מבואר מעצמו דכל הטעם דפטור בטעה בד"מ הי' משום דאמרינן דכ"כ חביב' עליו המצוה ששכח עי"כ איסור שבת וא"כ מכיון דחזינן שמקלקל גוף המצוה הרי דהמצוה אינ' נחשבת בעיניו כ"כ שפיר אמרי' דהו"ל כשאר שוגג ולא כמו אונס כיון דהמצוה אינ' חשוב' בעיניו כ"כ שמקלקל בגוף המצוה לא היה לו לבא לטעות ע"י שיעשה איסור אחר ודו"ק. התנאי הרביעי בטעם בד"מ הי' שהדבר יהי' קרוב לטעות עכ"פ כמו בפלוגת' דר"א ור"י בשחט ראוי' לשם פסח כיון דזהו הקרבן נמי הי' כשר לפסח לכך מצוי בו הטעות משא"כ היכא שאינו מצוי לטעות לא הוי טעה בד"מ ח"ש רש"י ד"ה אם אינו ראוי' כו' דההוא לאו טועה בד"מ הי' כלומר דבכה"ג אינו מצוי לטעות. ועפי"ז נוכל להבין מ"ש דבלולב ששכח והוציאו לר"ה ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת אע"ג דשכח שהי' שבת ולא ששכח שיש לו לולב בידו פטור הי' וגבי תינוקת לא נקט דפטור בשכח שהי' שבת היום רק בטעה שסבור שזהו התינוק זמנו היום ומ"ט לא פטור אפי' בשכח שהי' שבת רק לפימ"ש א"ש דכל שאין הטעות מצוי לא הו"ל כטוע' רק כשוגג דעלמא וא"כ היכא שיש לו שתי תינוקת ואחד נולד בשבת כבר ידע איזה ימים מקודם שיהי' לו תינוק למולו בשבת וא"כ לא שכיח כשיבא היום שהוקבע למצוה שישכח שהי' שבת ואם אירע ששכח וקדם ומל של ע"ש בכה"ג לא הו"ל טוע' בד"מ כיון דאינו מצוי לטעות שהרי מחמת זו המצוה שיש לו אחד למול בשבת היה לו ליתן אל לב שהיום שבת כדי שימול את שזמנו היום ולכך לא מקרי טועה בד"מ גבי תינוקת היכא שהטעות היה שלא ידע שהי' שבת משא"כ בלולב שפיר יוכל לשכוח שבת ע"י הטרדת דמצות לולב. והא דלא נקט נמי לענין מצות מילה היכא שלא היה לו רק תינוק אחד למול בא' בשבת וטעה בשבת שהי' סבור שהיום אחד בשבת או ערב שבת התם נמי כיון דמצות מילה רמי' עליו למול בזמן המצוה ושבת לא היה זמן המילה כלל והוא טעה אין לו שייכות היום לזו המצוה כלל ודמי' ממש כמו שהוציא שופר בחג הסוכות בשבת דלא מקרי טעה בדבר מצוה רק שטועה בהמצוה גופ'. ועוד כיון דמצות מילה כבר הוטל עליו משעת לידת התינוק למולו בזמנו א"כ כשמל בשבת ששכח שהי' שבת ושכח זמן המילה לגמרי זה לא הוי בכלל טע' בד"מ דכה"ג אינו מצוי לטעות וגם לא היה לו לטעות ולכך לא משכחת לפטור בתינוקת רק היכא שטועה על התינוק גופ' שכבר יש לו אחד למול היום וסובר שזהו שיש לו למול בכה"ג פטור משא"כ בשכח שהי' שבת ולכך מל את של אחר השבת כיון שיש לו תינוק אחד למול היום א"כ היה לו לידע שהיום שבת ולא היה לו לטעות ולא הוי טעה בד"מ ודו"ק היטב. הרי לך ארבע תנאים לענין טעה בד"מ האחד שלא יהי' טועה בדין ממקום אחר כגון שסובר שמיל' שלב"ז נמי דוחה שבת או בשוחט הפסח שלא לשמו דסובר שמותר לשחוט גם שלא לשמו דטעות כה"ג אינו נמשך מהמצוה עצמ'. ב' שהמצוה יהי' לו שייכות עכ"פ ביום ההוא כמו לולב בסכות משא"כ אם הוציא שופר בסכות באמת חייב דכה"ג לא מקרי טועה בדבר מצוה רק טועה במצוה. ג' שהמצוה תהי' נעשי' עכ"פ כהוגן רק שחלל שבת או איסור אחר בהמצוה משא"כ היכא שהמצוה לא נעשית כהוגן כלל לא הוי טעה בדבר מצוה. ד' שהטעות הי' מצוי לטעות כמ"ש לעיל ודו"ק. אמנם כ"ז לר' יהושע משא"כ לר"מ בתוס' דמס' פסחים פ"ה דס"ל בין בשוחט את הפסח שלא לשמו בשבת בין בשחט שאינו ראוי' לשם פסח נמי פטור פליג וס"ל דאפי' בטעה בדין נמי מקרי טעה בדבר מצוה וכן אפי' בטעות שאינו מצוי לטעות דהרי באינו ראוי' כגון עגל לפסח לא מצוי לטעות מ"מ פטור וצ"ל דס"ל לר"מ כיון דכל חטאת ילפינן מע"א בעינן לגמרי כע"א שלא יהי' שם שום טעות מצד המצוה משא"כ היכא שיש צד מצוה תו לא הוי כע"א ופטור כדאמרי' שם מס' שבת קל"ז ע"א אליבא דר"י ודו"ק:
והנה כל אלו התנאים יתכנו אי אמרינן דמשו"ה טעה בד"מ פטור דכיון דהטעות נמשכ' לו ע"י המצוה חשבינן לי' כאונס ולא הוי בגדר שוגג א"כ כל שחסר לו מאלו התנאים תו לא הו"ל כאונס דוק היטב אמנם אי הוי לנו טעם אחר לפטור בטעה בד"ע צ"ע אי בעינן כל הני תנאים דווקא אי אפשר שאפי' אם יחסר אחד מהתנאים נמי יהי' בכלל טעה בד"מ. ונחזי מאי דקמן בס"ד הנה לר"מ אליב' דר"י דס"ל טעה בד"מ אפי' לא עשה מצוה נמי פטור וודאי הטעם משום דס"ל אליבא דר"י כיון דע"י המצוה בא לו הטעות הו"ל כאונס וא"כ אין לחלק בין עשה מצוה או לא דסוף סוף המצוה גרמת לי' שטעה אמנם אי ס"ל כראב"ש במס' שבת קל"ז דדווקא בעשה מצוה פטור א"כ ס"ל דלא זהו לחודא גורם לו לפטור מה שהטעות בא לו ע"י המצוה רק המצוה גופה גורמת לו לפטור לפי"ז אפשר דלא בעינן כל הני תנאים. אמנם באמת טעמא בעי אי נימא דעי"ז אינו פטור מה שהמצוה גרמת הטעות רק המצוה גופ' פטרתו ולכך בעינן שעשה מצוה דווקא איזה כח יש להמצוה שתפטור אותו מחיוב חטאת כיון דמיירי במצוה שאין האיסור ניתן לדחות אצל המצוה וא"כ מה יוסיף לנו תת כח במה שעשה המצוה או לא עשה. ובאמת כפי הנראה לפסק הלכה מדברי הר"מ פ"ב מהל' שגגות דפסק אפי' במל של אחר השבת בשבת נמי פטור אלמא דס"ל דלא בעינן עשה מצוה דווקא הגם שבסוף פ"ב שם ס"ל גבי נתחלף לו שפוד של צלי של פסח בנותר ואכלו דחייב משום שלא עשה מצוה וכבר עמד שם הלח"מ בסתיר' דברי הרמב"ם שם. אמנם לכאורה יש ליישב דקצת מצוה בעינן עכ"פ וא"כ במה של אחר השבת בשבת אע"ג דלכאורה לא עשה אפי' קצת מצוה דקודם ח' ליכא מצות מילה כלל מ"מ עכ"פ הועיל קצת דערל לא יהי' עכ"פ אפי' אי נימא דלא קיים המצוה כלל קודם זמנו ועי' בס' מנחת חינוך בפ' לך במצוה מילה ובשו"ת שאג"א סי' כ"ב וברא"ש פרק ראד"ע פסק להדיא במל קודם זמנו דא"צ אפי' להטיף דם ברית אח"כ וא"כ עכ"פ נתקיים ע"י עשייתו קצת מצוה אע"ג שלא עשה מצוה משא"כ באכל נותר והוא סבר שהי' פסח לא עשה שום מצוה לכך חייב וכן ברש"י במתני' בסוגי' בפסחים כתב נמי מצוה כל דהוא ויהי' איך שיהי' מ"מ קשה להבין החילוק לענין טעה בד"מ בין עשה מצוה או לא עשה ובחידושי הסוגי' נבאר בס"ד. ואציג בכאן מ"ש התויו"ט ריש מס' שבת גבי פשט העני דאע"ג דהבעה"ב נתן צדקה לא הוי טעה בד"מ דלא אמרינן טעה בד"מ פטור רק במילה או לולב דניתן שבת לדחות משא"כ במצות צדקה וכבר תמהו עליו וכי מה ניתן שבת לדחות אצל לולב הא הטלטול לא הוי מלאכה ע"ש בתוס' רע"א ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' מ"ח ולכאורה י"ל לפי מאי דפסק הר"מ דבעינן מצוה שיהי' זמנה בהול דווקא עי' פ"י מהל' תרומות גבי תרומה בע"פ א"כ א"ש החילוק בשלומ' במילה או לולב כיון דזמנה בהול דהיא מצוה עובר' מקרי ניתן לדחות כלומר דאם לא יקיים עכשיו ידחה המצוה לגמרי משא"כ במצות צדקה דלא הוי מצוה עובר' כ"כ כיון שאין זמנה קבועה והתיו"ט נקט באמת וז"ש משא"כ במילה ולולב שניתן לדחות וקאי ע"ש שניתן לדחות על המצוה ואע"ג שקצת דוחק לפרש כן לשון התויו"ט מ"מ החילוק נכון ומבואר בס"ד לחלק בין מצוה שזמנה דווקא היום ובין מצות צדקה שאין לה זמן קבוע ל"ש טרד' המצות כ"כ ודו"ק ומעתה נבא לביאור הסוגי' בס"ד. ח"ת בסוגי' דטעה בד"מ (א) במס' שבת פליגי ראב"ש ור"ע אליבא דר"י דראב"ש ס"ל דר"י אינו פוטר רק במל של ע"ש בשבת דעשה מצוה אבל במל של אחר השבת בשבת דלא עשה מצוה ר"י נמי מחייב ור"מ ס"ל אליב' דר"י אפי' לא עשה מצוה נמי פטור וסברת ר"מ הי' משום כיון דטעות שלו בא לו ע"י שהיה בהול על המצוה פוטר ומסקינן במס' פסחים דר"מ ס"ל כל היכא דטריד אע"ג דלא מחלף כגון עגל של זבחי שלמים לשם פסח או היכא דמחלף אע"ג דלא טריד פוטר והלכך בחולין לשם פסח נמי פוטר ר"מ רק בבע"מ לשם פסח מחייב ר"מ דלא שייך טריד ולא מחלף אמנם למאן דס"ל דבעינן דווקא עשה מצוה צריך טעם לחלק. ונ"ל דהנה ידוע אפי' היכא דהעשה לא יוכל לדחות הל"ת כגון שהי' עשה ול"ת דמ"מ הלאו נדח' עי' סברת ריב"א מס' פסחים מ"ז ע"ב והבאתי בחידושי לסוגי' דעדל"ת והנה ה"נ אנן קיי"ל דמילה בזמנה דוחה שבה אבל מילה שלב"ז אינו דוחה שבת והיינו משום דמיל' שלב"ז אין לה מעל' כ"כ שתוכל לדחות שבת דחמיר' אמנם לאו גריד' נדחה אפי' מפני מיל' שלב"ז כדקיי"ל פראד"מ דמילה דוחה צרעת אפי' שלב"ז והנה חטאת אינ' חייבים רק על לאו חמור דהיינו שיש בו חיוב כרת במזיד וא"כ אנן נמי אמרינן היכא דעל שלב"ז אע"ג דהעשה לא אלים כ"כ שתוכל לדחות הלאו לגמרי מ"מ כיון שעכ"פ קיים מצוה יש כח למצוה ההוא להוריד הלאו ממדריג' החמור' דהא לאו בעלמא דוחה ואמרינן דע"י קיום המצות נקלש החומר שיש בהלאו ונשאר רק לאו בעלמא כמו לאו שאין בו כרת וממילא ליכא חיוב חטאת וא"כ היינו דווקא בעשה מצוה נוכל שפיר לומר דהלאו נקלש ממעלתו וליכא חיוב חטאת משא"כ בלא עשה מצוה ול"ל דא"כ במזיד נמי כשמל של ע"ש בשבת נימא כיון דעשה מצוה נקלש הלאו עכ"פ במקצת ולא יתחייב כרת דז"א דבמזיד כיון שעשה עבירה הו"ל מצוה הבאה בעבירה ולא נקלש הלאו כלל משא"כ בשוגג ל"א מהב"ע עי' בס' שנות חיים להגאון מהרש"ק סי' ע"ו ושפיר יש כח להמצוה להחלוש הלאו עכ"פ במקצת שלא יהי' בו חיוב חטאת. אמנם ר"מ ס"ל דלא אמרינן מהב"ע וא"כ ל"ל דהמצוה אע"פ שאין בכחה לדחות הלאו לגמרי מ"מ מקלש קליש לי' לאיסור' דא"כ נימא אפי' במזיד שמל של ע"ש בשבת שלא יתחייב כרת ומדלא אמרינן הכי אפי' במזיד ע"כ דלאו משום דהמצוה מחליש לי' ללאו בטעה בד"מ רק דטרד' המצוה פוטרתו וא"כ ממילא אין חילוק בין עשה מצוה ללא עשה מצוה ודו"ק היטב כי הי' סברא עמוק' לחלק למאן דס"ל דרק בעשה מצוה פטור:
ב ומעתה לפימ"ש למאן דס"ל דרק בעשה מצוה פטור הי' משום דהמצוה דוחה עכ"פ הלאו במקצת אע"ג דלא נדחה לגמרי א"כ יש לדון בזה דבר חדש דע"כ פטרינן לי' במל של ע"ש בשבת היינו דווקא כשהי' אונס בע"ש שלא הי' יכול למול בע"ש בזמנו משא"כ כשפשע ולא מל של ע"ש בזמנו אע"ג שבשבת טעה ועל של ע"ש מ"מ עיקר המצוה באה לו ע"י פשיע' שלא מל מאתמול וידוע שיטת התוס' מס' עירובין ק' ע"א גבי מתן ארבע במתן אחת דעשה ע"י פשיע' לא אמרינן עדל"ת א"כ ה"נ שמה שלא מל בע"ש הי' באם לו ע"י פשיע' אין בכח המצוה כלל לדחות הלאו אפי' במקצת ושפיר חייב אפי' בעל של ע"ש בשבת ודו"ק. ומה מאוד נמלצו בזה דברי רש"י ד"ה אם של ע"ש בשבת וכו'. וזה של ע"ש היה אתמול חולה או שנאנס ולכאורה יל"ד טובא מה בעי רש"י בזה שהתינוק של ע"ש היה אתמול חולה או שנאנס ומה נ"מ הלא העיקר מה שאנו דנין היה רק במה שמל של ע"ש בשבת ועוד יל"ד בדברי רש"י ד"ה ר"י פוטר וז"ל ואע"ג דחלל שבת ועשה שלא כדת מ"מ מצות מילה קיים ע"ש רש"י ועשה שלא כדת היא ודאי יתיר לשון אמנם לפי מ"ש א"ש הכל בס"ד דעכשיו קיימינן דטעה בד"מ אינו פטור רק כשעשה מצוה דמשו"ה על של אחר השבה בשבת דלא עשה מצוה חייב וא"כ קשה מה חילוק בין עשה מצוה או לא כיון דמ"מ הי' טרוד וצ"ל ע"כ כמ"ש דבעשה מצוה נדחה הלאו עכ"פ ממדרגיתו החומרא דלא לחייב עליו חטאת וא"כ קשה לכאורה הא פשע במה שלא מל אותו מע"ש ועשה ע"י פשיעה אין לו כח לדחות כלל ולכך צ"ל דמה שלא על מע"ש היה התינוק חולה או שנאנס וא"כ לא פשע מידי ושפיר אמרינן דהמצוה דוחה עכ"פ ללאו במקצת דהלאו נקלש וליכא חיוב חטאת אמנם קשה א"כ במזיד נמי כשמל של ע"ש בשבת אמאי לא נקלש הלאו מחיוב סקילה וצ"ל דבמזיד לא מהני המצוה כלל לדחות הלאו אפילו במקצת משום דהו"ל מהב"ע אמנם בשוגג לא אמרינן מהב"ע. וזה כוונת רש"י אע"פ שחלל שבת ועשה שלא כדת כלומר וא"כ הו"ל מהב"ע וא"כ אין בכח לדחות הלאו אפי' במקצת רק מ"מ כיון דהו"ל בשוגג לא אמרי' מהב"ע וז"ש רש"י מ"מ מצות מילה קיים כלומר דבשוגג ל"א מהב"ע וא"כ ממילא שפיר נדחה הלאו במקצת עכ"פ ע"י עשיית המצוה דלא לחייב חטאת וא"ש החילוק בין עשה מצוה ללא עשה מצוה ודו"ק היטב:
ג במ"ש לעיל בפתיחה דהא דטעה בד"מ פטור היא רק היכא שמצוי לטעות ולכך באינ' ראוי' לשם פסח חייב דלא מצוי לטעות כ"כ וא"כ ר"מ דס"ל דפטור אפי' באין ראוי' פליג וס"ל אפי' באין מצוי לטעות נמי פטור נ"ל דר"מ לשיטתו פוטר מטעם אחר דהנה הא ודאי כל דאיכא טרד' טפי שייך לפטור אותו והנה רש"י ד"ה פטור הואיל וטרוד במחשבת לבו מאז הופרשו ויודע שעליו להקריבה טועה ושוחטן לשם פסח די"ל דהנה אע"ג דאינו טרוד כ"כ במצוה זו ממש כמו הכא דטרדת הפסח לא יוכל לגרום לו ליקח את שאינו ראויה כלל מ"מ כיון דטרוד בזה הקרבן להקריבו הו"ל נמי טרוד בד"מ. והנה ר"מ לשיטתו ס"ל ברגל הראשון עובר בבל תאחר במס' ר"ה ד' ע"ב א"כ מיד כשיגיע ע"פ טרוד הוא מאוד על זה הקרבן שלא יבא לידי בל האחר ושפיר הוי טרוד אמנם לר"ש דס"ל אינו עובר עד שיעברו ג' רגלים א"כ ממנ"פ אם אכתי לא הוי רגל שלישי למה יהיה טרוד כ"כ כיון דאכתי לא יבא לידי בל תאחר ואע"ג דבאיסור עשה עכ"פ עובר אפי' ברגל הראשון מ"מ ע"י איסור עשה לא הוי טרוד כ"כ דאיסור עשה לא חמיר כ"ב עיין מס' מנחות ס"ח ע"א תוס' ד"ה והא כתיב דמשום איסור עשה לא עשו חכמים גזירה וא"כ ה"נ לא הוי טריד כ"כ דנימא שע"י טרד' חלל שבת. ואם עכשיו כבר יבא רגל השלישי אמרינן כיון דכבר עבר באיסור עשה מה שלא הקריבו מקודם א"כ באה לו הטרדה ע"י פשיעה מה שפשע שלא הקריבו מתחלה לכך לא מיפטר מטעם טרדת מצוה כיון דמ"מ פשיעתו גרמה לו הטרדה אמנם לר"מ דברגל הראשון עובר בב"ת שפיר לא באה לו הטרד' ע"י פשיעה ולכך פטור אפי' באין ראוי' דמ"מ טריד במצוה מקרי:
ד ועד"ז הולך השקלא וטריא דגמרא דר"ז פריך על ר' ביבי אליבא דר"מ דפוטר אפילו בעגל של זבחי שלמים מהא דמודה ר"מ בבעלי מומים דחייב היה ס"ל לר"ז דע"כ לא פוטר ר"מ רק היכא דטרוד בהך מצוה שחייב היום ונתחלף לו אחרת וא"כ בבע"מ דלא שייך בהו טרדה לענין קרבן פסח חייב וכמו כן בעגל של זבחי שלמים דלר"ז לא ס"ל לסברא שיהיה מהו שטרוד במצוה אחרת שאינה נוהגת היום פוטרת אותו ואינו פטור רק מה שנוכל לתלות שטעה בהמצוה שנוהגת עכשיו שטעה שזהו קרבן פסח וא"כ בעגל שאין לך מום גדול עזה לענין קרבן פסח היה מחויב לר"מ נמי. אמנם ר' ביבי השיב לו כיון דמ"מ טריד ביה מחמת מצוה אחרת שפיר חשיב טרד' דמצוה לפוטרו מקרבן והטעם י"ל באמת דר"מ ס"ל דילפינן חטאת מע"א כדאמרי' מס' שבת קל"ד ע"א ולכך שטעות בא לו ע"י מצוה יהיה איזה שיהיה ליכא לחיובי' ובפרט לפי מ"ש דלר"ע מקרי טרוד ביותר אפי' בקרבן דעלמא שלא יבוא לידי ב"ת דעובר עליו ברגל הראשון אליבא דר"מ. ובוא וראה דעיקר הטעם לחייב בשאינו ראויה למאן דס"ל דחייב הוא רק משום דהוי לי' למידק דהיינו שאין הטעות מצוי כ"כ דהנה רש"י במתני' ד"ה אם אינם ראוי' כתב איל בן שתי שנים וקשה למה נקט דוקא בן שתי שנים הא כל שעברו עליו י"ג חודש נמי קרוי איל א"ו דבי"ג חודש כיון דמ"מ יוכל לטעות שהיה בן שנה הוי הטעות מצוי טפי ולכ"ע פטור רק בן שתי שנים אינו מצי לטעות כ"כ וחייב אבל לר"מ אפילו בעגל אע"ג דבודאי אינו מצוי לטעות שהיא קרבן פסח וליכא טרד' כ"כ מ"מ יש לו עליו טרדת הקרבן שהוא מחויב בו ושפיר פטור לר"מ בין מטרד ולא מחלף ובין היכא שמחלף אע"ג דאינו טריד. ועיין בצל"ח שהביא להקשות מאי פריך ר"ז מבע"מ דמודה ר"מ דלמא התם שאני דלא עשה מצוה משא"כ בשלמים ששחטו לשם פסח כיון דהקרבן כשר עשה מצוה והאריך שם דלר"מ דפוטר אפי' במל של אחר השבת אלמא אע"ג דלא עשה מצוה פוטר דלדידיה אין חילוק ואח"כ העלה דמ"מ קצת מצוה איכא בשלאחר השבת בשבת נמי וכבר הבאתי לעיל בפתיחה. ונראה ליישב באופן אחר דהנה אע"ג דאפי' מאן דס"ל אעל"מ מ"מ בקדשים בעינן שינה הכתוב לעכב ה"ד היכא שרק בקדשים נוהג זה האיסור אבל היכא שעשה איסור אחר גם בקדשים לא מהני וס"ל לר"ז דהיכא ששחט שלמים לשם פסח בשבת כיון דאיכא איסור שבת לא מהני וא"כ לא עשה מצוה כלל ול"ל א"כ במילה נמי נימא אעל"מ ואמאי פטור דזהו אינו דבמילה ליכא למימר אעל"מ דהא עכ"פ מהני מעשיו שאינו ערל. משא"כ כאן בקדשים אמרינן אעל"מ וא"כ לא עשה מצוה אמנם רש"י במתני' ד"ה ור' יהושע כתב להדיא דהו"ל עשה מצוה בשלמא ששחטן לשם פסח אלמא דלא אמרי' כאן אעל"מ י"ל דאליבא דרבי יהושע ע"כ ס"ל כאביי דאי עבד מהני לדברי התוספות כתובות כ"ט ע"ב ד"ה חילולים שהקשה לר"י דס"ל אפילו היכא דאין קידושין תופסין נמי לא הוי ממזר א"כ ליכא למילף דקידושין תופסין באלמנה לכ"ג מדאינו עושה ממזרים והדרא קושית הגמ' לדוכתא אמאי קידושין תופסין באלמנה לכ"ג וע"כ דר"י ס"ל אע"מ וע' בספר מלא הרועים וא"כ שפיר כתב רש"י דלר"י עשה מצוה אמנם ר"ז כאן ס"ל אעל"מ וא"כ בשלמים ששחטו בשבת לשם פסח לא מהני הקרבן מידי וליכא מצוה ולכך פריך שפיר מבעלי מומים. רק למסקנא אמרינן לר"מ אפי' בליכא מצוה רק שהטרדא באה לו ע"י המצוה וכפי מ"ש דלר"מ איכא בהילות המצות אפי' בקרבן אחר שלא יבא לידי בל תאחר ודוק היטב:
ה הלח"מ בפ"ב מהל' שגגות הקשה על הר"מ דס"ל במל שניהם בשבת פטור ומשמע אפי' מל של שבת תחלה נמי פטור והא הר"מ גופ' פסק כמסקנ' דגמ' בשוחט לשם אימורי צבור דקדם ושחטינהו לאימורי צבור בריש' חייב שהרי שם בהל' י"ג פסק אם שחט יתר על חוב' היום חייב חטאת על התוספת וע"כ הא דשחט זבחי' הראוי' לשם פסח דפטור הי' משום שפסח אין לו קצבה וא"כ בתינוקת כיון דהוי דבר שיש לו קצבה אמאי סתם הר"מ שפטור במל שניהם ומשמע אפי' במל של שבת תחלה והרי תינוקת הוי דבר שיש לו קצבה וקשה מאימורי' על תינוקת ע"ש בלח"מ שכתב שם וז"ל והקושי' שהקשתי מתינוקת לאימורי' עדיין צ"ע וכן הקשה בס' כפ"ת מס' סוכה מ"ב והתם נמי גבי לולב אמרי' דאם יצא כבר ל"א טעה בדבר מצוה פטור וקשה נמי מהך דתינוקת דפטור אפי' מל של שבת תחלה וראיתי להגאון ר' משלם טיסמניטץ ז"ל שכ' דאפש"ל דהרמב"ם דפוטר אפי' במל של שבת תחלה לא קאי רק אחלוק' דשל ע"ש בשבת דעשה מצוה וא"כ לא קשה מלולב דבלולב אם כבר יצא לא עשה מצוה אמנם זהו דוחק לפרש כן ובפרט דהקושי' מאימורי' עדיין לא מתיישב' דהא בשלמי' לשם אימורי' נמי עשה מצוה כיון דכל הזבחים כשרים שלא לשמה נמי. ונ"ל ליישב דברי הרמב"ם דהנה בירושלמי פ"ו מס' פסחים הלכה ה' ובפראד"מ הלכה ט' פליגי אמוראי מהו מקרי דבר שאין לו קצבה דר' ירמי' סבר דמשו"ה מקרי פסח דבר שאין לו קצבה משום דלא נתנה התורה שיעור כמה פסחים ידחו את השבת ולא דמי לתמיד שנתנה התורה שיעור ור' יוסי סבר דמשו"ה הוי פסח דבר שאין לו קצבה שאין את יכול לעמוד על מניני והנה הנ"מ הי' לענין תינוקת דאי רק משו"ה הוי דבר שאין לו קצבה משום שאין יכול לעמוד על מניינו א"כ תינוקת כיון דיכול לעמוד על מנינ' הוי דבר שיש לו קצבה משא"כ אי אמרינן דדבר שאין לו קצבה מקרי במה שלא נתנה התורה שיעור כמו פסחים ידחו שבת א"כ גבי תינוקת נמי לא נתנה התורה שיעור וממילא גם תינוקת הו"ל דבר שאין לו קצבה ע"ש בירושלמי דר' יוסי הוד' לר' ירמי' ר' יוסי כד הוי מטי לתינוקת הוי אמר יפה למדנו ר' ירמי' והנה לכאור' יל"ד בדברי ירושלמי אלו אמאי קרי לתינוקת דבר שאין לו קצבה דבשלמא בדבר שאינו יכול לעמוד על מניינ' הו"ל טעה בד"מ כיון דראוי לטעות בו משא"כ גבי תנוקת מאי בכך שלא נתנה התורה שיעור כמ' תינוקת ידחו שבת מ"מ כיון דיוכל לעמוד על מנינו לא הו"ל לטעות וא"כ אמאי חשיב לי' טעה בדבר מצוה: (ו) ונ"ל דהענין הי' כך דוודאי י"ל כל היכא דחזינן שכבר נתנה התורה רשות לדחות את השבת והוא טעם שלענין זה נמי דוחה יש לפטור אותו טפי מהיכ' שלא ניתן לדחות כלל דהסברא הי' כך כיון שכבר ניתן לדחות משא"כ בדבר ששבת לא נדח' לגבי האי מצוה מעולם רק שהותרה כמו שמצינו לענין קרבן תמיד בשבת עי' מכלת' לסדר יתרו פ' ב' מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים שניהם בדבור אחד נאמרו. א"כ לא נדחה שבת לגבי קרבן שבת רק שמעולם לא נאמרה מצות שבת לענין קרבן זה וכה"ג מצינו מס' זבחים ל"ב ע"ב אליבא דרבא דכל דהורח' אמרינן מ"ל חד דחייב מה לי שתי דחייב משא"כ במידי דאשתראי אמרינן להא אשתראי ולהא לא אשתראי. וא"כ י"ל כך בכוונת הירושלמי דס"ל משו"ה פטור בטע' בד"מ כיון דמ"מ ניתן לדחות כדאמרינן דמשו"ה בקדם ומל של שבת בע"ש כיון דתו לא ניתן לדחות אצלו באמת חייב אמנם כן ה"ד בדבר דמתור' דחי' קאתינ' עלי' הרי דחזינן שכבר הקילה התורה במקצת גבי הך מצוה כמו שבת לענין פסח שפיר אמרינן אפי' בטעה בד"מ נמי פטור דלגבי הך מצוה כבר אקלש לי' איסור' דשבת. אמנם בדבר שלא מתור' דחי' מותר בשבת רק משום דלגבי הך מצוה לא נאמר' מצות שבת כלל א"כ היינו דווקא אם באמת עושה מצוה זו משא"כ אם טעה הו"ל כשאר שוגג דהרי לענין הטעות לא הותר' שבת זו משא"כ אם טעה הו"ל כשאר שוגג דהרי לענין הטעות לא הותר שבת וחייב כמו שוגג דעלמא ודו"ק היטב. ומעתה י"ל כוונת הירושלמי הי' דוודאי בדבר שיש לו קצבה כמו קרבן צבור בשבת נוכל לומר דשבת הותר' לגמרי משא"כ בדבר שאין לו קצבה כמו קרבן פסח האיך נוכל לומר דשבת הותר' לענין דבר שאין לו קצבה דבשלמא קרבן שבת שנאמר בו שני כבשים נוכל לומר דלענין זה לא נאמר' מצות שבת משא"כ בדבר שאין לו קצבה ל"ש לומר דלא נאמר' שבת כלל רק דמ"ע דפסח אלים לדחות שבת וא"כ שפיר יש לחלק בין טעה בד"מ לענין פסח דלגבי פסח ניתן שבת לדחות כיון דהוי דבר שאין לו קצבה וא"כ ממילא תינוקת במילה נמי כיון דהוי דבר שאין לו קצבה אמרינן דשבת לא הותר' לגבי מילה רק שבת נדח' דמ"ע דמילה אלימ' לדחות שבת. וא"כ כיון שכבר ניתן שבת לדחו' אמרינן אפי' אם טעה באותו המצוה שניתן שבת לדחות אצלה נמי פטור משא"כ אימורי צבור דלא ניתנה שבת לדחות רק דלגבי המצוה לא נאמר' מצות שבת כלל וא"כ כי טעה ולא עשה זאת המצוה הרי לא הותר' שבת כלל וחייב כמו שוגג דעלמא וס"ל לירושלמי דעיקר הטעם דפטור בטעה בד"מ הי' משום דכל שמצות שבת נדחית לגבי זו המצוה אקלש לי' חומר' דשבת ופטור (ובפרט אי ס"ל דבעינן עשה מצוה דווקא ואפי' בשל אחר"ש בשבת נמי איכא קצת מצוה כיון דיצא בדיעבד במל תוך ח' פי' רמ"א יו"ד סי' רס"ב ובש"כ שם ובס' מגן אבות להר"ם בנעט ועי' בירושלמי שכ' שמואל קפודקא אמר למחר יש בעשיתה מצוה) וא"כ בדבר שלא נדח' שבת רק הותר' כל שטעה ולא עשה המצוה שהותר' שבת עבור' הוי כלא עשה כלל דהא בענין זה לא הותר' כלל וממילא חייב ומעתה בין היטב את אשר לפניך לחלק בין היכא ששבת נדחה דאז כבר נקלש קצת חומר השבת במצוה זו משא"כ בדבר שהותר' דלא נקלש כלל חומר השבת ועפ"י זה הי' ס"ל לירושלמי לחלק בין דבר שיש לו קצבה דבדבר שיש לו קצבה לא נדחה שבת כלל רק שהותר משא"כ בדבר שאין לו קצבה אין סבר' לומר דשבת הותר' בדבר שאין לו קצבה וע"כ בכה"ג שבת נדחה וכיון דשבת נדחה שפיר אמרינן אפי' בטעה כיון דהטעות נמשך לו ע"י זו המצוה דשבת נדחים מפניה פטרתו התורה כיון דגם לגבי עיקר המצוה שבת נדחי' וממילא גם מילה בשבת הוי דבר שאין לו קצבה דלגבי מילה נמי שבת נדחית וממילא גבי מיל' נמי כי טעה בד"מ פטור ואין הטעם משום רבוי מניינם רק כיון שהי' דבר שאין לו קצבה ע"כ דשבת נדחה וכיון דעיקר המצוה אלימ' לדחות שבת ה"נ אם ע"י זאת המצוה נמשך לו טעות פטור כיון דעיקר המצוה אלימ' לדחות שבת ה"נ אם עי"כ נמשך לו הטעות אין לחייבו בקרבן כיון ששבת כבר נדחית ודו"ק: (ז) אמנם בגמ' דילן שפיר אמרינן דמילה הוי דבר שיש לו קצבה דהגמ' קאי בשקלא וטרי' דר' יהושע עם ר"א ור"א ס"ל דמכשירי מיל' נמי דוחה שבת והתם וודאי ל"ל דהמצוה אלימ' כ"כ לדחו' שבת מפניה שאפי' המכשירי' ידחו וע"כ דס"ל לר"א דשבת הותר' לגבי מילה והארכנו בזה בחידושינו לסוגי' דעדל"ת וס"ל לגמ' אליבא דר"א דע"כ החילוק בין דבר שיש לו קצבה לאין לו קצבה כס"ד דר' יוסי בירושלמי משום שפסח אין אתה יכול לעמוד על מנינו וא"כ שפיר הו"ל תינוקת דבר שיש לו קצבה דלר"א ל"ל משום דשבת נדח' דר"א דס"ל דמכשירים נמי דוחי' שבת ע"כ צ"ל דס"ל דשבת הותר' לגמרי לגבי הני דדוחי' שבת וא"כ בתינוקת כיון דל"ש לומר שאין אתה יכול לעמוד על עניינ' קרי לי' שפיר דבר שיש לו קצבה אמנם לדידן שפיר י"ל דשבת נדחי' מפני מילה כמו מפני פסח כיון שלא נתנה התורה שיעור כמ' תינוקת ידחו שבת כמו שאין שיעור כמ' פסחים ידחו שבת ומכיון דשבת נדחי' אמרינן טעה בד"מ אפי' אם עשה כבר המצוה כמו במל של שבת תחלה ואח"כ של ע"ש או של אחה"ש כיון דשבת כבר נדחי' פטור וא"כ לא דמי לאימורי צבור דהתם מעולם לא נדחה שבת רק לגבי עיקר המצוה הותר' וא"כ כיון דטעה אפי' אם נימא שקודם שהקרי' התמיד פטור דהו"ל טעה בד"מ כיון דמ"מ מחמת המצוה טרוד הי' הו"ל כאנוס מ"מ לאחר שהמצוה כבר נעשה תו לא חשיב כאנוס ושפיר חייב משא"כ במילה אע"ג שמל את של שבת תחלה וא"כ תו לא הו"ל כאנוס כ"כ מ"מ כיון ששבת כבר ניתן לדחות לגבי עיקר המצוה עכ"פ ממילא כל גוונא דטעה ע"י המצוה ליכא חיוב חטאת ודו"ק היטב בלשון הרמב"ם שכוונתו כדברינו ממש שהרי כ' וז"ל ושכח ומל שניהם בשבת פטור שהרי יש לו רשות למול אחד מהן בשבת ושבת דחוייב הי' אצלו וכו' הואיל וזמנו בהול אינו מדקדק עכ"ל הרי דנתן טעם ג"כ משום ששבת דחוי אצלו כלומר דמשו"ה ס"ל במל שניהם בכל גוונא אפי' של שבת תחלה נמי פטור כיון דשבת דחויי' הו"ל מילה דבר שאין לו קצבה כמו פסח ממש דאין הטעם בדבר שאין לו קצבה משום שאין יכול לעמוד על מנינ' כדס"ד דר' יוסי בירושלמי רק משום ששבת נדח' לגבי הך מצוה וכיון דכבר דחתה מצוה זו את השבת לכך פטור אפי' כי טעה בזו המצוה וראה הרמב"ם לפסוק בזה כר' ירמי' בירושלמי דכל שלא נתנה התורה שיעור כמ' ידחו את השבת הו"ל דבר שאין לו קצבה כיון דר"י בר פלוגת' הוד' לו שם והיינו כמו שהסברנו בס"ד דכל שלא נתנה התורה שיעור ע"כ דשבת נדחת לגבי הך מצוה וממילא אפי' כי נעשי' כבר המצוה מ"מ כיון דכבר ניתן שבת לדחות פטור מחטאת אפי' אם טעה כיון דמ"מ נתקיים היום מצות מילה ע"י זה שהי' זמנו היום. וא"כ ממילא ל"ק נמי מלולב דאמרינן במס' סוכה אם כבר יצא חייב בהוציא את הלולב (הגם שאפשר דהר"מ אינו מחלק בזה שהרי לא הבי' כאן בהל' שגגות אוקומת' דאביי שם כשהפכו ועי' בתויו"ט שם מס' סוכה ולקמן נדבר מזה בס"ד) דהתם לא ניתנה שבת לדחות כלל ולכך אינו פטור רק כ"ז שלא קיים המצו' דטרוד במצוה ממש הו"ל כאונס משא"כ היכא שכבר קיים המצוה אע"ג שהי' סבור שלא קיים עדיין לא הו"ל כטוע' בדבר מצוה רק כטוע' לגמרי במצוה שאינו נוהג' כלל וכמ"ש בפתיח' לסוגי' זו ולכך חייב היכא שכבר קיים מצות לולב וא"ש פסק' דהרמב"ם גבי תינוקת מה שהניח הלח"מ בצ"ע ודו"ק היטב:
ח ומ"ש דלגבי לולב לא ניתן שבת לדחות הנה התיוי"ט ריש מס' שבת כתב דלולב ומיל' ניתן שבת לדחות וכבר הבאתי לעיל בפתיח' מה שתפסו עליו כל האחרונים דהיכ' ניתן לדחות לגבי לולב עי' כ"ס לאו"ח סי' מ"ח. הנה הרשב"א למס' סוכה ג"כ כתב במתני' יו"ט הראשון שחל להיות בשבת פי' ולולב דוחה שבת וע"כ כוונתו כיון דבשאר יו"ט חוץ מיו"ט הראשון אסור ליטול לולב בשבת וא"כ כשחל יו"ט ראשון ונצטו' מפי חכמים ליטול לולב בביתו קרי לי' דחייב וזה כוונת תויו"ט דבמיל' כיון שנצטו' לדחות שבת יוכל לטעות וכן בלולב יודע הי' אשתקד כשחל אחד משאר ימי הסכות בשבת לא נטל לולב ועכשיו כשחל יום ראשון צריך ליטול א"כ נראה בעיניו עכ"פ כאילו היום דוחה שבת דהרי עכ"פ דמצות לולב ביום ראשון אלימ' טפי מבשאר ימים וסבור הי' לחלל שבת עבור המצוה או שעי"ז שוכח שבת כיון שברוב השנים אינו נוטל לולב בשבת ועכשיו הותר לו סבור שמסתמ' אינו שבת היות דברוב השנים אינו נוטל בשבת ושפיר יוכל לבא לידי טעות וזהו כוונת תיו"ט דניתן שבת לדחות כלומר שע"י מצות נטילת לולב יוכל לבא לידי שכחת שבת ולא דמי למצות צדקה כלל ודו"ק:
ט במס' סוכה במתני' ר"י אומר יו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת ושכח והוציא את הלולב לרה"ר פטור מפני שהוציא ברשות ואית' בגמ' אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא בו אבל יצא בו חייב ופרש"י שם וז"ל אבל יצא בו קודם שהוציאו תו לא טעה בדבר מצוה הי' ולא טרוד מהשתא במצוה לעשות' ויש לפרש כוונת רש"י עפ"י מ"ש בפתיח' דהיכ' דטועה בכל ענין המצוה תו לא הוי טעה בדבר מצוה רק במצוה גופא טעה וא"כ ה"נ מכיון שכבר יצא ידי נטילת לולב א"כ תו ליכא עליו חובת מצוה כלל והו"ל כמי שאין לו שום תינוק למול בשבת ושכח ומל של אחה"ש בשבת דחייב ואע"ג דבמילה אע"ג שמל של שבת תחלה נמי פטור כבר כתבנו לעיל בס"ד לחלק בין לולב למילה ופריך הגמ' הא מדאגבי' נפק בי' וא"כ ה"ד לא יצא בו אמר אביי כשהפכו וכתבו התוס' ד"ה אמר אביי דהכא אזלינן אי ס"ל מצווה א"צ כוונה דאי ס"ל צריך כוונה א"ש בפשיטות דמיירי שלא נתכוין לצאת ורבא משני כגון שנטלו בכלי והנה הר"מ בפי' המשנה במס' סוכה נקט נמי להני גוונא דמיירי שלא יצא עדיין כגון שהפכו או נטלו בכלי דאי כבר יצא לא הו"ל טעה בד"מ ועי' בס' כפ"ת דלכאורה משמע דהכא גבי לולב א"צ כוונה דאלא"ה לא בעינן לאקומת' כשהפכו וע"כ דלולב כיון דהוי מצוה ע"י מעשה א"צ כוונה ולא דמי לשופר דלא הוי רק שמיע' בעלמא בעינן כוונה אמנם בפ"ב מהל' שגגות לא הביא הני אוקומת' כשהפכו רק נקט סתמא המוצי' את הלולב ביו"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כדי לצאת בו והעבירו ד' אמות ברה"ר פטור שהרי ברשות הוציא ולא נקט כלל כשהפכו א"כ י"ל ב' דרכים בדברי הר"מ או דס"ל אפי' כשכבר צא נמי הו"ל טעה בד"מ ולא כאביי או דס"ל מצוות צריכות כוונה אפי' במעשה ולא דמי לאכילת מצה דלא בעי כוונה משום דהתם נהנה עכ"פ כמ"ש הב"י באו"ח סי' תע"ה בשם הר"נ במס' ר"ה דף כ"ח ע"ש. והנה הכ"מ בהל' שגגות כתב דמשו"ה נקט הר"מ כדי לצאת בו לאשמעינן כאביי דמיירי שעדיין לא יצא ולפי"ז ע"כ צ"ל דמשו"ה לא נקט הר"מ כשהפכו דלדינא ס"ל מצוה צריך כוונה וא"כ אפי' לא הפכו נמי לא יצא כשלא כוון לצאת ועי' בתויו"ט מה שנתקשה בדברי הר"מ אלו:
י ונ"ל ליישב דברי הר"מ דהנה בס' נטע שעשועי סי' ח' הקשה מנ"ל לאביי דמיירי דווקא כשלא יצא בו דלמא ס"ל לר' יוסי כר"מ במס' פסחים דאפי' בקדם ושחטינהו לאמורי צבור בריש' אע"ג דכבר עשה המצוה נמי פטור וכן במל של שכת תחלה נמי ס"ל להר"מ דפטור כמ"ש לעיל ועוד יל"ד כיון דלא משכחת לה לפטור רק כשהפכו א"כ אמאי נקט ר"י בסתמ' דפטור הא בסתמ' חייב כשהוציאו כיון דמדאגבי' נפק בי' אע"ג דתנא א"כ לפרש דבריו מ"מ כל כי האי דלא משכחת לה לפטור' רק בגוונא רחוקה כשהפכו או שנטלו בכלי הו"ל לפרושי. עוד הקשה בס' כפ"ת כיון דאביי אמר אבל יצא בו חייב וא"כ כי פריך הא מדאגבי' נפק בי' מסתמ' על אביי פריך ולמה קאמר אח"כ אמר אביי וע"ש שכתב דמתחלה אביי קשיש' קאמר ואח"כ הקשה אביי האחרון על דבריו והא מדאגבי' נפק בי' ומשני כשהפכו ע"ש דכך כתב בכוונת רש"י במ"ש הכי גרסי' הא מדאגבי' וכל זהו דוחק. וליישב כל אלו הקושיות נ"ל דהנה יש להסתפק אי הא דאמרינן טעה בד"מ פטור הי' רק במצוה דאורייתא משא"כ במצוה דרבנן אע"ג דע"י טרדת המצוה בא לו הטעות ליכא לפטרו או דלמא אפי' במצות דרבנן מ"מ כיון דטעות שלו בא לו ע"י המצוה הו"ל כאנוס ואין חילוק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן דמ"מ הו"ל כאנוס כיון שנתכוין למצוה. והנה וודאי אי הו"א כמ"ש לעיל דהא דטעה בד"מ פטור הי' משום דהמצוה דוחה עכ"פ מדריג' חומר האיסור שלא תהי' בחיוב חטאת ולכך בעינן עשה מצוה דווקא פשיטא וודאי דבמצות דרבנן ל"ש לומר אפי' שתדח' קצת חומר האיסור ול"ש לומר טעה בד"מ פטור. אמנם אי ס"ל דע"י טרד' המצוה הו"ל כאנוס דטרדתו וכוונתו הטובה לעשות מצוה גרמ' לו הטעות א"כ שפיר י"ל דאפי' במצות דרבנן נמי אמרינן טעה בד"מ פטור ולהך סברא אמרינן באמת אפי' לא עשה מצוה פטור כיון דחשבינן לי' כאנוס ע"י טרדת המצוה אין חילוק בין עשה מצוה או לא עשה:
יא ונ"ל לפשוט ספיק' דידן מדברי הירושלמי דאפי' אם תו ליכא עליו רק מצות דרבנן נמי הו"ל טעה בד"מ דז"ל הירושלמי מס' סוכה פ"ג הלכה י"א על הא דר"י דהוציא לולב לרה"ר פטור חבריא אמרון דברי ר"י שמ"ע דוחה למל"ת אמ"ל ר' יוסי לא מן הדא אלא מן הדא דא"ר אילא כך הי' מנהגת של אנשי ירושלים אדם הולך לביהכנ"ס ולולבו בידו כו' ואיתא שם במראה הפנים דמשו"ה הו"ל טרוד במצוה והנה צריך להבין מה ס"ד דירושלמי דטעמא דר"י במתני' הי' משום דעדל"ת א"כ מאי קאמר פטור הא אפי' לכתחלה מותר להוציא לרה"ר אי נימא בכה"ג עדל"ת א"ו הפיר' בירושלמי הי' כך דמעיקרא הי' ס"ל כמ"ש לעיל בריש הסוגי' דכל דעשה מצוה אע"ג דאין בכח זאת המצוה לדחות הל"ת מ"מ ע"י שעשה המצוה נקלש חומר הלאו וליכא חיוב חטאת וז"ש משום דמ"ע דוחה ל"ת כלומר דעכ"פ מועיל המ"ע שהוריד הל"ת ממדריגת' החמורה דלא לחייב חטאת כמ"ש לעיל דאלא"ה אמאי פטור כיון שכבר יצא דעכשיו תו לא הוי טרוד וע"ז השיב ר' יוסי (שהי' אמורא ולא התנא דמתני') דעכשיו נמי הו"ל טרוד כיון דרוצה לקיים עוד מצוה מן המובחר שיהי' לולבו עמו בכ"מ שילך כמנהג אנשי ירושלים שפיר הו"ל טרוד במצוה והנה הא פשיטא דהך מנהגא לא הוי מה"ת א"כ מוכח דאפי' אם ליכא חיובא מה"ת רק מדרבנן כיון דעכ"פ ע"י טרדתו בא לו הטעות פטור. אמנם י"ל דהא דפטור אפי' בטרדא מחמת מצוה דרבנן ה"ד אם עכ"פ מקיים המצוה הזאת כתקנה משא"כ אם אינו יודע כלל לקיים מצוה זו שהי' מדרבנן לא הוי כלל בר הכי ואינו נכנס כלל תחת סוג אותו החיוב וא"כ כשחלל שבת בטרדה זו שאינו רק מדרבנן לא מפטר מטעם טועה בד"מ. ואסברא לך היטב דבשלמא כשמוטל עליו איזה חיוב מה"ת אע"ג שהו' אינו יודע אופן וסדר המצוה. מ"מ הרי החיוב מוטל עליו ושפיר פטור אם חלל שבת ע"י טרדת המצוה משא"כ אם אינו טרוד רק ע"י שמוטל עליו עוד איזה חיוב שחכמים הנהיגו א"כ מכיון שאינו יודע כלל סדר ההנהגה אינו נכנס כלל תחת סוג החיוב ולא מקרי טעה בד"מ כה"ג לפטרו מחיוב חטאת היכא שחלל שבת ע"י זו הטרדא ודו"ק היטב:
יב ועפי"ז יש לפרש כוונת הגמ' כך אמר אביי ל"ש אלא שלא יצא אבל יצא חייב וס"ד דגמ' כפשוטו דאם כבר נטל לולב וכבר קיים מצוות התורה אע"ג דרוצה עדיין לקיים המנהג כאנשי ירושלים מ"מ כיון שזה אינו מה"ת לא הו"ל טעה בד"מ וא"כ פריך שפיר מדאגבי' נפק בי' וא"כ האיך משכחת לדינא דמתני' אי בעינן דווקא לא יצא ע"ז השיב התרצן אמר אביי כשהפכו כלומר דמה שאומר אביי אבל יצא חייב קאי באמת על מה שהוא רוצה עדיין לעשות כמנהג אנשי ירושלים שהביא הגמרא מקודם לזה ועי"ז שכח והוציא הלולב עמו לרה"ר בזה שפיר קאמר אביי דדווקא אם עכ"פ מקיים זה המנהג כתקנו כדרך שיוצאים בו שפיר הו"ל טרוד בד"מ משא"כ כשהפכו או הוציא אותו בכלי כיון שאינו מקיים המנהג כתקנו לא חשיב לי' טרוד בד"מ. וא"כ יהיה כוונת אביי אם לא יצא דאז רמי' עליו מצוה דאוריי' אז פטור אפי' אם הפכו כיון שטרוד במצות התורה אבל אם כבר יצא והא טרוד לקיים מן המובחר כמנהג אנשי ירושלים אז בהפכו חייב כיון שזה אינו כמנהג וא"כ א"ש דר"י במתני' נקט סתמא דפטור דמסתמא מיירי בשהוציא לולב לרה"ר כדרך המוציאין אע"ג דתו ליכא רק תקנת' דרבנן מ"מ פטור כיון דהוי טרוד לקיים מצות דרבנן עכ"פ רק מה שאמר אביי אבל יצא חייב קאי כשהפכו דאח"כ לאחר שכבר יצא מה"ת ידי נטילת לולב רוצה לקיים עוד מנהג אנשי ירושלים ומוציאו בדרך שאין מצוה כלל כה"ג לא חשיב טעה בד"מ אבל אם מוציא אותו כמצוותו אע"ג שכבר יצא ידי לולב כיון שעכ"פ כוונתו לקיים עוד מצוה מן המובחר כמנהג אנשי ירושלים הו"ל נמי טעה בד"מ ופטור כמ"ש להדי' בירושלמי שהבאתי ודו"ק. וא"כ מתורץ מה שהקשה נטע שעשועים מאימורי צבור דפטור אע"ג דקדם ושחטינהו וכבר קיים המצוה דבאמת ה"נ פטור אע"ג שכבר קיים המצוה ולשנוי' דגמ' כשהפכו מיירי אביי היכא שיודע שכבר נפטר ממצוה מה"ת ולא טרוד בה כלל רק שמנהג אנשי ירושלים הי' רצה לקיים ובזה היה טרוד דבזה שפיר אמרי' כיון שאינו מקיים כתקנ' לא חשיב טרד' לפוטרו דלהוי טעה בד"מ וגם מתורץ מה דקאמר אביי כיון דאליבא דאביי קאי דהגמ' משני כוונת אביי במאי מיירי לא יצא והיינו לאחר שכבר קיים המצוה מה"ת כמ"ש ומתורץ נמי מה דנקט במתני' סתמא דבאמת בסתמא פטור אפי' אם כבר קיים כיון שעדיין טרוד לקיים המנהג כאנשי ירושלים ומקיים באמת הו"ל טרד' לפוטרו כמו שאר טעה בד"מ כיון דמ"מ טרדת המצוה גרמ' לו הו"ל כאנוס ומתורץ הכל בס"ד: (יג) ובזה נבא לביאור דברי הר"מ בס"ד דבאמת בפי' המשנה היה ס"ל כפשטי' דגמר' דמיירי דווקא בשלא יצא וכשהפכו אמנם בחיבורו היה נראה לו לדוחק לפרש דר"י דמתני' מיירי בגוונא רחיקא דאינו פטור רק כשיצא לרה"ר בלולב הפוך לכך פירש בגמר' כמ"ש דבאמת בכל גוונא פטור כיון שעדיין טרוד בטרדא דמצוה לקיים המנהג כאנשי ירושלים אע"ג שכבר יצא מ"מ הו"ל טרדא דמצוה והו"ל כאנוס ופטור (דבאמת נראה דברי הר"מ דפוטר אפי' בלא עשה מצוה מדפוטר אפי' במל של אחה"ש בשבת אע"ג דלא עשה מצוה והיינו ע"כ דטרדא דמצי חשיב לי' כאונס וכמו שחטו ונמצא טריפה בסתר דפטור אע"ג דלא עשה מצוה כלל דהו"ל אונס) רק כיון דאינו טרוד רק לקיים המנהג א"כ בעינן עכ"פ שידע סדר המנהג באיזה אופן לצאת בו דהיינו כדרך גדולתו ולהודיענו הך מילתא נקט הר"מ בלשונו הזהב המוציא הלולב וכו' כדי לצאת בו ואם הי' כוונת הר"מ כמ"ש הכ"מ דמיירי שעדיין לא יצא כלל היה לו להר"מ לומר המוציא לולב לצאת בו ולמה נקט כדי לצאת בו א"ו דהר"מ אשמעינן הך דינא מ"ש דאע"ג בכל לולב מכיון דאגבי' נפק בי' וא"כ למה פטור רק כיון שעכ"פ רוצה לקיים מנהג ירושלים וע"י כן שכח והוציאו ומ"מ כיון שהוציאו כדי לצאת בו היינו באופן שיוכל להוציא בו שלא נטלו הפוך שפיר פטור כיון דהו"ל טרוד בטרדא דמצוה עכ"פ אע"ג דפשיטא דבהוצא' זו ליכא סרך מצוה כלל דאטו מותר לחלל שבת משום מנהג' בעלמא מ"מ משום דע"י כוונתו הטובה לעשות מצוה בא לו הטרדה הו"ל כאנוס ופטור וא"ש נמי מה דנקט הר"מ בהך בבא ממש דינא דמתני' וכן השוחט את הפסח בשבת ונודע לו אח"כ שמשכו הבעלי' את ידם או שנמצא טריפה בסתר פטור ולכאורה יל"ד הא דינא דלולב אינו דומה כלל להני דינא דהתם במשכו הבעלי' ידם או נמצא טריפה הרי הוא עשה כדינו ואפי' אם היה בא לב"ד לשאול מה לעשות היו מורין לו שישחוט כיון שאינו יודע שהי' טריפה משא"כ בלולב אילו היה בא לשאול היו אומרי' לו שאסור להוציאו לרה"ר וב"כ וב"כ בלולב לא משכחת לה פטור' רק שעשה בדעה שאינו מיושב' ובשחטו ונמצא טריפה בסתר עשה הכל בדעה מיושבת ואפ"ה פטור וא"כ מ"ש דנקט הר"מ דינא דלולב ודינא דנמצא טריפה בחד בבא ונקט וכן דמשמע דדמי אהדדי רק לפימ"ש א"ש דהר"מ נקט אח"כ להני דינא דלא נטעה מ"ש והוציא את הלולב היינו דוקא שעשה באמת מצוה בהוצאה זו וקיים מצות התורה כס"ד דפשטא דגמרא משא"כ בשלא עשה מצוה בהוצאה זו שכבר קיים מעיקרא מצות לולב ועכשיו אינו טרוד רק במנהג של אנשי ירושלים תו לא הו"ל טרוד דבעינן עשה מצוה דווקא וכה"ג שכבר קיים המצוה לא הו"ל עשה מצוה לכך נקט הר"מ בתר דינא דלולב וכן אם שחטו את הפסח ונמצא טריפה דהתם וודאי לא עשה מצוה אע"ג דהתם אנוס טפי מ"מ כיון דהכא בלולב נמי בא לו הטעות ע"י שהי' בהול לקיים המצוה כמנהג אנשי ירושלים חשבי' לי' כטרוד ופטור אע"ג דבאמת לא עשה מצוה בהוצאה זו כמו בשחט ונמצא טריפה דג"כ לא עשה מצוה מ"מ כיון דע"י שרצה לקיים המצוה חלל שבת פטור ה"ל כלולב אע"ג דלא עשה מצוה מ"מ כיון שהוציאו כדי לצאת בו וכוונתו הי' לקיים המצוה על צד המובחר כאנשי ירושלים הו"ל נמי טעה בד"מ וא"ש דנקט הני דיני בחד בבא ודו"ק היטב כי הי' נכון בביאור דברי הגמ' והר"מ בס"ד:
יד ועפ"י מ"ש בפירוש דברי הגמ' מתורץ עוד מה שהקשה בס' נטע שעשועים מאי פריך הגמ' מדאגבי' קני' הא בעינן עקירה והנחה בחיוב וכאן כיון דבעקירה הו"ל עכ"פ פטור מכח טעה בד"מ ממילא ליכא חיוב' ומאי פריך מדאגבי' נפיק בי' וכן הקשה הגאון ר' משולם טיסמניטץ ועי' שו"ת שו"מ מהדורא תליתאי ח"ב סי' נ"ה מ"ש בזה ולפי דברינו א"ש דבאמת למסקנ' פטור בכל גוונא וקושי' הגמ' אי רק על לישנא דאביי דאמר ל"ש אלא שלא יצא דהא לא משכחת כלל לא יצא וזה כוונת רש"י במ"ש הכי קשי' לי' ה"ד לא יצא בו דבאמת היה יוכל להקשות סוף סוף פטור כיון שהעקיר' היתה בפטור דטעה בד"מ רק הכי קשי' לי' ה"ד לא יצא כלומר וא"כ אין התחלה כלל לדינא דאביי רק למסקנא באמת פטור בכל גוונא. וא"ש נמי מה שהקשה בס' כפ"ת למה לא נקנו הר"מ דאח"כ נטל הלולב כהלכתו דבאמת א"צ לזה דהא כבר קיים המצוה לפימ"ש מדאגבי' (והיינו אי אמרי' דבמצוה ע"י מעשה א"צ כוונה) והא דבלולב פטור אע"ג שכבר יצא לפימ"ש בדעת הר"מ ובאימורי צבור חייב היכא דקדם ושחטינהו הכא בלולה שאני כיון שעדיין טרוד לקיים המנהג אנשי ירושלים מה דשייך אחר קיום המצוה נמי כמ"ש בירושלמי שהבאתי באות י"א ודו"ק:
טו ונ"ל להביא ראי' דהר"מ ס"ל כמ"ש דטעה בד"מ ואפי' לא עשה מצוה פטור דהנה בכל טעה בד"מ י"ל דהוי כמחשבתו להיתר והנה במס' מנחות ס"ד ע"א גבי שמע שטבע תינוק בים ופרש מצוד' להעלות דגי' והעל' דגים ותינוק פליגי רב' ורב' אי אזלינן בתר מעשיו או בתר מחשבתו אמנם אם פרש מצוד' להעלות תינוק והעל' דגים זה לא נזכר בגמ' רק הר"מ פ"ב מהל' שבת הלכה ט"ז הביא הך דינא נמי וכתב שם הלח"מ דהר"מ כתב כך מסבר' דנפשי' דכיון שמחשבתו הי' עכ"פ להיתר להעלות תינוק פטור אפי' לא העלה התינוק פטור וא"כ ה"נ כיון דמחשבתו הי' למצוה אע"ג דלא עשה מצוה נמי פטור הגם דיש לחלק קצת דהתם מחוי' הי' להציל התינוק כיון ששמע שנטבע בים משא"כ הכא מ"מ כיון דמחוי' הי' לעשות המצוה אין חילוק וכן ראיתי בחידושי הגאון ר' משולם טיסמניטץ ז"ל למס' סוכה שכתב נמי גבי טעה בד"מ דהוי כמחשבתו להיתר. והנה מאן דס"ל דבעינן עשה מצוה לכאורה לא מהני רק אם המצוה היה בדבר שעשה העבירה כמו גבי תינוק שעל של ע"ש בשבת דבאותו תינוק שחלל שבת עשה מצות מילה או ביבמתו נדה בעל שקיים המצוה באותו בעילה משא"כ אם בהעבירה שעשה לא עשה מצוה רק בדבר אחר זהו לא מקרי עשה מצוה ונפלאתי על הכפ"ת במס' סוכה מ"ב ע"א שכ' בהא דר"ה בעולת עוף שנמצא בין אגפים וסבר חטאת העוף הי' שאם אכל שניהם חטאת העוף ועולת העוף הוי טעה בד"מ ועשה מצוה והוא פלאי דהא באותו מעשה שעשה האיסור דהיינו אכילת עולת העוף לא עשה שום מצוה ולא דמי כלל לתינוק' או ליבמתו נדה או ללולב ברה"ר דהתם עושה מצוה בגוף הדבר שעשה העבירה ואולי לא כתב הכפ"ת רק לס"ד דגמ' דפריך מאי קמ"ל ר"ה דהוי ס"ל דכה"ג נמי הוי עשה מצוה כיון שאכל חטאת העוף נמי ומ"מ צ"ע דטפי מסתבר דממתני' דר"י גופ' ס"ל לר"ה להוכיח דאפי' לא עשה מצוה נמי פטור דהא ר"י קאמר והוציא את הלולב ומשמע לי' דאפי' לא הי' בידו רק הלולב לבד והמינים אחרים הי' לו בחצר אחרת והלך ליטול את הלולב לאגדו עם מינים אחרים נמי פטור אע"ג שעדיין לא עשה מצוה ואם נימא כסברת הכפ"ת דבכל גוונא מקרי עשה מצוה אפי' אם המצוה לא נעשית באותו דבר שעשה העבירה א"כ אמאי אמרי' מס' שבת קל"ז ע"א במל של אחה"ש בשבת דמקרי לא עשה מצוה ואמאי הא מל את של שבת ג"כ וא"כ עשה מצוה וע"כ כיון דבתינוק של אחה"ש לא עשה שום מצוה לא מקרי עשה מצוה. הגם די"ל דהכפ"ת ס"ל בשיטת הר"מ דס"ל ג"כ דבעינן עשה מצוה וא"כ מדפסק הר"מ במל של אחה"ש בשבת נמי פטור ע"כ כיון דמל של שבת נמי עשה מצוה מקרי אפי' בכה"ג שהמצוה לא נעשית באותו תינוק שחלל שבת אמנם זהו אינו דהרי להגמר' ס"ל להדי' דכה"ג לא עשה מצוה מקרי וכבר כתבתי להוכיח בשיטת הרמב"ם גבי לולב נמי דהר"מ ס"ל דאפי' לא עשה מצוה נמי פטור כמה שהארכנו לעיל בס"ד ודו"ק: (טז) אמנם יש לעיין במ"ש הר"מ הלכה ט"ז פ"ב מהל' שגגות מי שהי' לפניו בליל פסח צלי של פסח ונותר מן הקדשים ונתכוין לאכול צלי שהי' מצות ושגג ואכל הנותר הר"ז חייב חטאת שהרי לא עשה מצוה א"כ מוכח דס"ל דל"א טעה בד"מ פטור רק היכא שעשה מצוה וא"כ הי' היפוך ממ"ש בדעת הר"מ דלא בעינן עשה מצוה ונראה ליישב דברי הר"מ דהנה אע"ג דקיי"ל דבאכילת מצוה לא בעינן כוונה כמ"ש הב"י באו"ת סי' תע"ה בשם הר"נ מ"מ היכא דלא עשה מצוה יש לחלק דוודאי בדבר שמסתמא כיון לשם מצוה שפיר אמרי' אע"ג דלא עשה מצוה מ"מ פטור כיון שמחשבתו הי' עכ"פ למצוה כמו גבי מילת תינוק' או בלולב לרה"ר או בשחט הקרבן ונמצא טריפה כיון שעכ"פ מחשבתו היה למצוה הו"ל מחשבתו להיתר ופטור משא"כ בדבר שאפשר שאפי' בעשיי' המצוה נמי לא היה כוונתו לשם מצוה כמו אכילת פסח דהא אפשר שכוונתו היה למלא תאוות נפשו אע"ג שאם היה אכל פסח מ"מ הי' יצא עי' תוס' מס' יבמות מ' ע"א ד"ה אכילת גסה מ"מ אם לא עשה מצוה שאכל נותר שפיר חייב חטאת דכה"ג ל"ל לפטרו משום שהי' טרוד בדבר מצוה דהא אינו מוכח שכוונתו הי' לשם מצוה דלמא רק לשם אכיל' גסה הי' כוונתו ולכך חייב כי לא עשה מצוה ויש לפרש בדרך צחות הגמר' מס' הוריות י' ע"ב דאמר שם רב' בב"ח אר"י מהו דכתיב כי ישרים דרכי ד' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם שנים שצלו פסחיהם אחד אכלו לשם פסח ואחד לשם אכילת גסה זה שאכלו לשם פסח צדיקים ילכו בם וזה שאכלו לשם אכילת גסה נאמר ופושעים יכשלו בם ואמר לי' ר"ל ניהו דלא עביד מצוה מן המובחר רשע קרית לי' בתמיה. אמנם עפ"י מ"ש יש לפרש הכי כוונת ר"י דוודאי היכא שאכל הפסח אפי' לשם אכיל' גסה נמי יצא רק מ"מ יש חילוק אם נכשל ובמקום אכילת פסח נזדמן לו נותר דמי שהי' כוונתו לשם אכילת מצוה לא נקרא מכשול לגבי' דהא עכ"פ כוונתו הי' לשם מצוה משא"כ אם נתחלף לו ואכל נותר א"כ שפיר קרי לי' מכשול וא"ש לישנא דקרא צדיקים כלומר מי שכוונתו לשם מצוה ילכו בם דהא בשום אופן לא יארע לו מכשול דהא מ"מ כוונתו היה לשם מצוה משא"כ ופושעים כלומר שכוון לשם אכילת גסה א"כ לא הי' כוונתו לשם מצוה ואם אכל נותר במקום פסח הו"ל מכשול וא"ש מ"ש ופושעים יכשלו בם אע"ג דאם הי' אכל פסח הי' יצא מ"מ אם אירע לו מכשול נקרא פושע וא"ש דברי ר' יוחנן מ"ש לענין אכילת פסח דאם הי' כוונתו לש"ש נקרא צדיקים ילכו בם ולמי שלא כוון לש"ש יוכל לבא לידי מכשול. וא"ש לענין פסח נמי מ"ש צדיקים ילכו בם ודו"ק: (יז) עוד יש ליישב באופן אחר דברי הר"מ דהנה בגמ' נקט אמר רשב"ל נתחלף לו שפוד של נותר בשפוד של צלי ואכלו חייב ור"י אמר אשתו נדה בעל חייב יבמתו נדה בעל פטור איכא דאמרי כ"ש בההוא דמחייב כלומר בשפוד של נותר דלא עשה מצוה ואיכא דאמרי בההוא פטור מ"ט התם הוא דהו"ל לשיולי אבל הכא דלא הו"ל לשיולי. והנה לכאור' נראה מדברי הר"מ דס"ל גבי אשתו נדה הטעם דחייב דהו"ל לשיולי שהרי הר"מ נקט החילוק בין אשתו נדה ליבמתו נדה כמסקנ' הגמ' משום דאשתו לא בזיז לשיולי וביבמתו אינו רגיל בה כדי שישאל לה וא"כ היה לו לפטור גבי נותר כיון דלא שייך הו"ל לשיולי וא"כ קשה מ"ט ס"ל להר"מ לחייב גבי נותר ועי' בלח"מ שהקשה באמת מ"ט נקט הר"מ הטעם באשתו נדה דחייב משום דהו"ל לשיולי תיפוק לי' בלא"ה חייב משום דלא עשה מצוה דשמחת עונה ומצות פ"ו ליכא באשתו נדה. אמנם לדרכינו דהר"מ ס"ל אפי' לא עשה מצוה פטור לא קשה הך קושי' דאי לאו הטעם דהו"ל לשיולי באשתו נדה הי' פטור אע"ג דלא עשה מצוה מ"מ אכתי קשה מ"ט גבי נותר חייב כיון דלא שייך הו"ל לשיולי והר"מ מחלק בפירוש בין הו"ל לשיולי או לא הו"ל לשיולי. ונראה לי דהנה הר"י נקט הך דינ' דנותר בתרי שנויי ממה דאיתא בדברי רשב"ל אי דרשב"ל נקט סתמא שפוד של צלי וא"כ אפשר דמיירי בשאר קדשים דאין זמנו בהול כ"כ לפיכך חייב והר"מ נקט צלי של פסח. ורש"י ד"ה שפוד של צלי נקט באמת של כלי קדש וא"כ אפשר דרש"י ס"ל באמת בפסח כיון דזמנו בהול שאינו נאכל רק עד חצות הי' פטור אמנם על הר"מ קשה למה מחייב גבי פסח הא זמנו בהול ובפרט דהר"מ נקט כמ"פ הטעם לפטור' משום דזמנו בהול הכא גבי תינוקת וכן בפ"י מהלכות תרומות הלכה י"ב גבי תרומה בפ"ע והנה בס' צל"ח כתב דהר"מ מדייק לה דרשב"ל מיירי אפי' בפסח מדנקט צלי דמשמע פסח אינו נאכל רק צלי מ"מ אכתי קשה היה לו לפטור משני טעמים א' משום דזמן אכילת פסח בהול ב' משום דלא הו"ל לשיולי כיון דהר"מ ס"ל לחלק בכך:
יח לפיכך נ"ל דהנה הגמ' נקט נתחלף שפוד של נותר בשפוד של צלי דמשמע דבקל הי' יכול לטעות כיון שהוא הניח שם פסח ומצא נותר במקומו אבל הר"מ נקט מי שהי' לפניו צלי של פסח ונותר דמשמע דראה שהיה שם שני גופי' והנה בשני גופי' ליכא למטעי כולי האי דמכיון שראה שיש שם שני גופים א"כ אחד עכ"פ אסור לו הי' לו לדקדק טפי וליתן אל לבו שלא יזדמן לו האיסור דאחת עכ"פ אסור לו וכן כ' הלח"מ גבי תינוקת כיון שהי' שנים הו"א דלחייב כיון שיודע שאין לו למול רק אחד וה"נ כיון שהוא מסתמ' לא נמנה רק על גוף אחד. ומונח לפניו שני גופי' צלי של פסח ונותר א"כ לא הו"ל למטעי כולו האי וכבר כתבנו בפתיח' לסוגי' זו דטעה בד"מ לא הוי רק היכא שמצוי לטעות אשר ע"כ נראה לי דהר"ע ס"ל באמת דר"י דמחלק בין אשתו נדה ליבמתו משום דלא הו"ל לשיולי פליג אהך דרשב"ל גבי נותר וס"ל לפטור גבי נותר דהא לא הו"ל לשיולי כלישנ' בתר' בגמ' רק ע"כ פטור היכא דלא הו"ל לשיולי היכא שהטעות מצוי לו כגון שהניח שם פסח ומצא נותר במקומו שפיר מקרי טעה בד"מ כיון דלא הו"ל לשיולי וכה"ג באמת ס"ל להר"מ פטור לכך שנה הר"מ טעמו ונקט שהיה לפניו צלי של פסח ונותר כלומר ב' גופי' וא"כ הי' לו ליתן אל לבו ולדקדק כיון שאחת בוודאי אסור לו ולכך כתב ונתכוין לאכול צלי שהי' מצוה ושגג ואכל וכו' כלומר דכה"ג שהי' לפניו ב' גופי' ליכ' לפוטרו מטעם טעה בד"מ דעיקר הטעם בטעה בד"מ דפטור דלא הוי שוגג כיון שלא הי' לו לשאול מחמת טרד' המצוה לא מקרי שוגג וכן כתב הר"מ להדי' פ"ה מהלכות שגגות הלכה ו' דכל שלא היה לו לבדוק ולדקדק לא מקרי שוגג רק אונס שהשוגג הי' לו לבדוק ולדקדק אמנם היכא שמונח לפניו ב' גופי' והוא אינו מותר רק בגוף אחד כמו היכא בצלי של פסח ונותר שמונחי' לפניו שניהם א"כ היה לו לבדוק ולדקדק וכיון שלא דקדק שפיר קרי לי' ושגג ואכל ולכך חייב אמנם בגוונא דר"ל בנתחלף שפוד של נותר בשפוד של צלי שלא הי' לפניו רק גוף אחד באמת ס"ל להר"מ דלא כרשב"ל דמחייב רק כמסקנ' הגמ' אליבא דר"י דכל דלא הו"ל לשיולי פטור וא"כ צדקו דברינו בס"ד אליבא דהר"מ דאפי' לא עשה מצוה נמי פטור והא דמחייב בנותר וצלי של פסח רק בגוונא שהיו מונחין לפניו שניהם והוא אינו מותר רק באחד דאז ל"ש לפוטרו משום דטרוד דבכה"ג הי' לו לשאול ולדקדק ומקרי שוגג ולא אונס. ודו"ק כי הי' נכון בשיטת הר"מ כפי השקלא וטרי' דגמ' אליב' דר"י בס"ד:
יט בגמ' פריך אהך דר"י ביבמתו נדה פטור ור"י כמאן אי לימ' כר"י דלולב דלמא שאני התם דזמנו בהול ואלא כר' יהושע דתינוקת התם נמי זמנו בהול ואלא כר"י דתרומה דלמא בתרומה בע"פ דנמי זמנו בהול ובאמת לא אשכחן בגמ' תנא דר' יוחנן אתי' אליבי' ויל"ד טובא על אדונינו הר"מ כיון דאיהו נמי נקט בכ"מ לפטור משום דזמנו בהול כמ"ש לעיל באות י"ב א"כ אמאי פסק בהך דיבמתו נדה בעל כר"י משום דבזיז לשיולי מ"מ הא אין זמנו בהול כקושי' הגמ' ונ"ל דהנה ב' דרכי' יש לפטור בטעה בד"מ האחד אפי' לא עשה מצוה מ"מ כיון דע"י בהילות המצוה בא לו הטעות הו"ל כמו אונס כמ"ש לעיל ואז בעינן זמנו בהול דווקא. ועוד טעם אחד יש לפטור היכא שעשה מצוה דאז המ"ע אע"ג שאין בכחה לדחות הל"ת לגמרי מ"מ אקלש לי' מדריג' חומר האיסור שלא יתחייב כרת עכ"פ וממילא ליכא חיוב חטאת כמ"ש לעיל בריש הסוגי' והנה א"כ קשה לכאור' מאי פריך הגמ' אמאי פטור ביבמתו נדה כיון דאין זמנו בהול מ"מ פטור משום דקיים עכ"פ מ"ע דיבום ונדח' מעלת הל"ת במקצת עכ"פ ממדריגת' החמור' וא"כ אפי' אין זמנו נמי ליתא חיוב חטאת. רק די"ל דהגמ' קאי אליבא דר"י דס"ל מה"ב ואפש"ל דס"ל דבשוגג נמי אמרינן מהב"ע ולא ס"ל כסברת התוס' ריש פ' לה"ג ד"ה משום דהו"ל מהב"ע דמהב"ע לא הוי רק היכא שהמצוה נעשה ע"י העביר' וא"כ הכא ביבמתו נדה באמת לא קיים מצות יבום כיון דהו"ל מהב"ע ועי' בלח"מ ועי' שו"ת ר' יודא אסאד לחלק או"ח סי' קצ"ז מ"ש בזה והנה ר' יוחנן הוא מרא דשמעת' במס' סוכה דס"ל מהב"ע וא"כ ליכ' לפוטרו משום דקיים מצות יבום דהא באמת ליכא מצות יבום כיון דהו"ל מהב"ע וליכא לפוטרו רק משום דהו"ל אנוס ופריך הגמ' שפיר כיון דאין זמנו בהול לא מקרי אנוס וזהו כוונת הגמ' ור' יוחנן כמאן ר"י דווקא דאיהו ס"ל מהב"ע לא מהני וא"כ לא קיים מצות יבום וא"כ אמאי פטור. אמנם הר"מ לשיטתו דאיהו לא ס"ל מהב"ע כמ"ש הכ"מ ריש פ"ח מהל' לולב דהר"מ לא ס"ל מהב"ע וא"כ שפיר קיים מצות יבום אפי' באשתו נדה וכיון שקיים מצות יבום שפיר פטור אע"ג דאין זמנו בהול ולא הו"ל אונס כל כך מ"מ ע"י המצוה שקיים מועיל לנו להוריד הל"ת ממדריגת' החמור' אע"פ שלא נדחית לגמרי מ"מ אקלש לי' חומר המדריג' שיש בה כמ"ש לעיל ושפיר פטור אע"ג דאין זמנן בהול והגמ' לא הקשה רק על ר' יוחנן כיון דלדידי' לא קיים מצות יבום ביבמתו נדה משום מהב"ע כמ"ש בס"ד ודו"ק:
כ עוד יש ליישב באופן אחר מ"ט סגי להר"מ לפטור בטעמי' דבזיז לשיול' אע"ג דאין זמנו בהול גבי יבמתו נדה דהנה התוס' ד"ה סמוך לווסתה כתב' דבאמת לח ידע ג"כ שהי' סמוך לווסת' והנה נ"ל מסבר' אם עובר על איסור דאוריית' במה שבא עלי' אפי' אם אינו יודע כגון שיודע שסמוך לווסתה עכ"פ למאן דס"ל ווסתו' דאורייתא וודאי לא סגי' טעמים דבזיז מינ' לשיולי ואיך לא יירא לנפשו ליכנס באיסור דאוריי' ואין לפוטרו משום דבזיז מינ'. רק באמת י"ל דהיא לא עבר על איסור דאורייתא דלא היה לו לאסוקי' אדעתא דילמא הי' נדה דמוקמינן לה בחזקת טהרה כדאמרינן מס' נדה ט"ו ע"א במתני' כל הנשים בחזקת טהרה לבעלים ומסתמ' ה"ה ליבם נמי דמהו חילוק יש וא"כ הו"ל כנכנס ברשות ואע"ג דמ"מ היה לו לבדוק ולשאול אותה לענין זה שפיר אמרינן דסגי לי' כיון דבזיז לשאול אותה ומה"ת הו"ל בחזקת טהרה לכך לא שאל אותה והו"ל טעה בד"מ אך אכתי קשה היה לו לשאול אותה דלמא הי' סמוך לווסת' דנגד זה לא מהני חזקת טהרה דמהו חזקת טהרה יש לומר שמסתמ' עדיין לא הוי סמוך לווסת' וא"כ בכל גוונא עביד איסור' דאורייתא למאן דס"ל ווסתו' דאוריית' וא"כ אמאי פטור משום טעה בד"מ כיון דסוף סוף עושה איסור דאוריי' ואיך נימא דמשום דבזיז מינ' מותר לו לעשות איסור דאוריית' והנה הה"מ פ"ד מהל' איסור' ביאה הלכה ט' כתב אליבא דר' יוחנן דס"ל ווסתו' דאורייתא וא"כ פריך הגמ' שפיר דלדידי' אי ס"ל ווסתו' דאורייתא וא"כ עיקר ביאתו אליה היה באיסור ואיך סגי לן טעמא דבזיז מינ' לפוטרו במקום שעושה איסור מה"ת לולא דזמנו בהול. אמנם הר"מ לשיטתו דס"ל להדיא פ"ח מהל' א"ב הל' י"ד דווסתו' רק מדרבנן. א"כ עיקר ביאתו ותחילת כניסתו אליה אינו עושה איסור דאורייתא דלענין חשש דילמא נדה הי' הרי יש לה חזק' טהרה ואי משום חשש דילמא היא סמוך לווסת' דלזה לא מהני חזקת טהרה הרי עיקר הווסתו' אינו מה"ת (ואפי' לפי מ"ש הנו"ב מד"ק ליו"ד סי' נ"ה וסי' נ"ו דפריש' סמוך לווסת' הי' לכ"ע דאורייתא משום דחיישינן שמא תראה ע"ש היינו דווקא כשהיה יודע שהיא סמוך לווסתה משא"כ לחוש שזה דלמא היא סמוך לווסתה פשיטא דאין לחוש למאן דס"ל ווסתו' מדרבנן) וא"כ ניהי דמדרבנן עכ"פ היה לשואלה היינו דווקא באשתו שאינו בזיז מינה הו"ל כאפשר לברורי דלא סמכינן על חזק' משא"כ ביבמתו שפיר היה יכול לסמוך אחזק' וא"כ נכנס ברשות במה שבא אליה ושפיר סגי לי' בטעמא דיבמתו בזיז מינ' לפוטרו והגמ' לא פריך רק על ר' יוחנן דס"ל ווסתות דאורייתא וא"כ מעיקרא עשה איסור כיון דהו"ל לחוש דלמא הוא סמוך לווסת' ופשיט' דלא סגי טעמא דבזיז מינ' לפוטרו היכא שעושה איסור דאוריית' בעיקר כניסתו אליה אמנם הר"מ דס"ל ווסתו' דרבנן שפיר סגי לי' בטעמא דבזיז מינ' שלא היה לשאול אותה כיון דלא עשה איסור דאורייתא כמ"ש ושפיר הו"ל טעה בד"מ מהטעם דבזיז מינ' לחודא אע"ג דאין זמנו בהול ודו"ק היטב:
סליק ספר תבואות השרה בעזה"י: