אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

פרק ד · הלכה ד

הלכה ג

ר"ה בשם רב ריא בשם ר' יוחנן קדשי בדק הבית שפודאן תמימים יוצאין לחולין מתני' אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן. ר"ח בשם ר"ח תפתר שהוממו ופדאן כן הוא גירסת הגר"א] ר"י בשם ר"ח מתני' אמרה כן וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והנה הראיה שמביא ממתני' דוולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן דנפדין תמימין הוא תמוה מאד דהא שם מיירי בקדם מום קבוע להקדשן כמבואר במתני' בבכורות י"ד וחולין ק"ל. והתקלין חדתין מפרש הראיה דלפי המבואר בסוגיא דבכורות י"ד להמסקנא שם דבע"מ שהוקדשו למזבח חמירי יותר מקדשי בדק הבית תמימין ומה דאסר בבע"מ למזבח שרי בבדה"ב אף בתמימין א"כ כיון דקתני שם בקדם מומן להקדשן למזבח וולדן מותר לאחר פדיונן א"כ ממילא בבדה"ב שרי אף בתמימין. ושפיר מביא ראיה מכאן דקדשי בדה"ב נפדין תמימים עיי"ש שהאריך. ואם כי דבר נכון דיבר עכ"ז קשה לומר שמביא ראיה מקדשי מזבח ע"י מום לקדשי בדה"ב בלא מום:

וביותר ק"ל הא ברייתא מפורשת במנחות ק"א ובתמורה ל"ג המתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם. א"כ איך אמר ר"ה בשם רב דקדשי בדה"ב נפדין תמימין [ויוצאין לחולין כמו שפי' הפ"מ] הלא ברייתא זו נשנית סתמא באין חולק. ולא מיבעי לשיטת הרמב"ם בפ"ה מעירובין דהא דהמתפיס תמימים לבדה"ב הוא דאורייתא א"כ בודאי היא לכ"ע. אלא אפי' אם נאמר שהוא רק מדרבנן בכ"ז דוחק גדול לומר דהירושלמי יפלוג ע"ז ולית ליה להאי ברייתא.

והנה המל"מ בפ"ה מעירובין הל' ה' כתב וז"ל ויש להסתפק בדין זה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם אם הוא מה"ת או מדרבנן והנה ממ"ש רבינו בדין ז' וע"ז נאמר ואם בהמה אשר יקריבו כו' נראה דס"ל שהוא מה"ת. ויש לתמוה דמסוגיא דמנחות ק"א מוכח בהדיא שאינו רק מדרבנן משום מומין דפסלי בבהמה אפי' בדוקין שבעין פסול מש"ה גזרו רבנן שלא יהי' נפדין אלא למזבח. וכן כתבו התוס' בזבחים נ"ט שהוא רק מדרבנן. וראיתי להתוס' זבחים קי"ג שהקשו לרש"י שרצה לומר דבקדשי בדה"ב אפי' תמימים אין בהם משום שחוטי חוץ מהא דפרת חטאת שהיא תמימה ונתמעטה משחוטי חוץ מטעם שאינו ראויה לבא אל פתח אוה"מ וע"ז הקשו עליו דאינו ראי' דהא המתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם ולפמ"ש דדין זה אינו רק מדרבנן לא ידעתי מה הקשו לרש"י עיי"ש והנה באמת דעת רש"י מבואר ומפורש להדיא כשיטת הרמב"ם שהוא דאורייתא מגיטין ל"ח ב' אמר רבה אמר רב המקדיש עבדו יוצא לחירות מ"ט גופי' לא קדוש לדמי לא אמר דלהוי עם קדוש קאמר והקשה שם רש"י בד"ה גזברין מאי עבדתייהו דלמא אמר קדוש למכור ותי' דאפי' אם אמר קדוש למכור ג"כ יוצא לחירות דהא קיי"ל דהמתפיס תמימים לבדה"ב א"י מידי מזבח לעולם עיי"ש ברש"י ובחדושי הר"ן בגיטין שם הקשה על רש"י מאי ראיה מהא דהמתפיס תמימים לבדה"ב דהא הא דא"י מידי מזבח הוא רק מדרבנן עיי"ש א"כ מבואר להדיא דדעת רש"י שהוא דאורייתא וא"כ שפיר הקשה תוס' דזבחים על רש"י ומיושב קושי' המל"מ. והסוגיא דמנחות דמבואר שהוא רק מדרבנן עיין בשעה"מ בהל' עירוכין שכתב דזהו מוכרח רק אליבא דשמואל שם דסובר דמנחות ונסכים עד שלא קדשו בכלי נפדין טהורין א"כ מוכרח הוא לומר שהוא רק מדרבנן משא"כ לכולהי אמוראי דסברי דאין נפדין טהורין א"כ נוכל לומר באמת שהוא דאורייתא ועי' מ"ש בזה במערכה ג'. אבל עכ"פ חזינן דדעת רש"י אליבא דרב שהוא דאורייתא א"כ איך אמר כאן בירושלמי ר"ה בשם רב דנפדין תמימין:

ובהא דאמר הירושלמי ר"י בשם ר"ח מתני' אמרה כן וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן פי' הפ"מ דר"י פליג על לעיל וסובר דאין נפדין תמימין ומפרש מתני' אמרה כן בתמיה דהא איפכא שמעינן מהאי מתני' והיינו הך מתני' דפ' הזרוע ובפ' ב' דבכורות דקתני רישא כל הקדשים שקדם מום קביע להקדשן ומשמע דאף קדשי בדה"ב בכלל וקתני סיפא וכל שהקדשו קדמו למומו ונפדו וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן א"כ מוכח דקדשי בדה"ב אין נפדין תמימין ולא יצאו לחולין לאחר פדיונן עיי"ש ודבריו תמוהין ומופלאין. איך נוכל לומר דהסיפא מיירי בקדשי בדה"ב הא קתני שם בסיפא וולדן וחלבן אסור והשוחטן בחוץ חייב ובקדשי בדה"ב א"ח משום שחוטי חוץ. כמבואר ביומא ס"ג ובזבחים קי"ג:

ומה שנ"ל בבאור הירושלמי דכ"ע מודים דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח לעולם אלא דר"ה בשם רב ור"י בשם ר"ח פליגי בכוונת הברייתא הא דאינו יוצא מדי מזבח אם נאמר דתיכף כשהקדישה לבדה"ב אין עליו רק שם בדה"ב לבד ולא שם קדושת מזבח. ורק דלאחר שנפדית ויוצאה לחולין חל עלי' אז שם קדשי מזבח כלומר דהכודה שפודה אותה מחויב להקריבה למזבח היינו שמחויב להקדישה לאחר הפדייה ולהקריבה מזבח. והנ"מ הוא לענין שחוטי חוץ דהנה רש"י בזבחים קי"ג ב' בהא דקאמר הגמ' שם דעל קדשי בדה"ב אין חייב משום שחוטי חוץ משום דאינו ראוי לבא אל פתח אוה"מ פי' רש"י בחד לישנא דמיירי בבע"מ דהא סתם קדשי בדה"ב הוא בע"מ משום דהמתפיס תמימים לבדה"ב עובר בעשה. א"כ סתם קדשי בדה"ב הוא בע"מ וא"כ אינו ראוי לבא אל פתח אוה"מ. ולשון השני פי' רש"י דמיירי אף בתמימים והקשה שם התוס' הא קיי"ל המתפיס תמימים לבדק הבית א"י מדי מזבח ועוד הקשו מהא דשני שעירי יום הכפורים ששחטן בחוץ קודם הגרלה חייב על שניהם משום דראוין לבא בחוץ לקרבנות מוסף וא"כ כש"כ תמימים לבדה"ב שאינו יוצא מידי מזבח ותי' כיון דעדיין לאו קדשי מזבח נינהו לא חשיבי ראוין לפתח אוה"מ עיי"ש וכוונתם מבוארת דהשני השעירים הלא נתקדשו סתם וא"כ קודם הגרלה יוכל להביאם לשם קרבנות מוסף משום דק"צ סכין מושכתן למה שהן. משא"כ תמימים לבדה"ב. הן אמנם אם נאמר דאינו יוצא מידי מזבח לעולם היינו רק לאחר הפדיון מחויב אז להקדישם ולהקריבם משא"כ כ"ז שלא נפדו ליכא עלייהו שם קדשי מזבח כלל. אבל אם נאמר דתיכף כשהוקדשו לקדשי בדה"ב חל עליהם שם קדושת מזבח א"כ חייב משום שחוטי חוץ כיון דשם קדושת מזבח עליהם תיכף. וא"כ לא מקרי קדשי בדה"ב והא דהתורה מיעטה קדשי בדה"ב משחוטי חוץ היינו בע"מ. והנה דעת הרמב"ם שכתב בפ"ה מעירוכין הל' ה' "ואין הפודה פודה אותה אלא ע"מ להקריבה למזבח" מבואר להדיא שדעתו דכ"ז שהיא קדשי בדה"ב אין עלי' שום קדושת מזבח וכשהיא נפדית יוצאה לחולין ורק הפודה אינו פודה אותה אלא בתנאי שיקריבה למזבח כלומר שיקדישה ויקריבה למזבח. ומצאתי אח"כ במרכבת המשנה בהל' עירוכין שכתב ג"כ שדעת רבינו דבעת שנפדית יוצאה לחולין ורק הפודה מחויב להקדישה ולהקריבה למזבח. וכן מצאתי בחידושי הר"ן גיטין ל"ח שכתב להדיא כן וז"ל ותו דהתם נמי גבי הקדש בדה"ב חל עליו אלא שפודין אותה למזבח ואם פדאן אחר הוא בידו אלא שחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה עכ"ל. הרי מבואר להדיא גם דעתו דכ"ז שיש עליו קדושת בדה"ב אין עליו שם קדושת מזבח כלל [ומצאתי אח"כ בחדושי הרמב"ן גיטין ובהרשב"א שם שכתבו ג"כ להדיא כלשון הר"ן ממש]:

וזהו הפלוגתא בין ר"ה בשם רב ובין ר"י בשם ר"ח. דר"ה בשם רב סובר דהמתפיס תמימים לבדה"ב אין עליהם שום קדושת מזבח בשעה שהקדישה וכשהיא נפדית יוצאת לחולין שהפודה מחויב להקדישה ולהקריבה למזבח. ור"י בשם ר"ח סובר דבשעה שהקדישה לבדה"ב חל עלי' תיכף קדושת מזבח והנה בחולין ק"ל ובבכורות ט"ו בהמתני' כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן ונפדו חייבין במתנות ומותרין בגיזה ועבודה וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור. וכל שקדם הקדישן למומן ונפדו כו' וולדן וחלבן אסור והשוחטן בחוץ חייב וכתב שם התוס' דרישא דמתני' לא איירי שהקדיש לבדה"ב אלא מיירי שהקדיש לדמי דומיא דסיפא דמיירי בקדשי מזבח עיי"ש ובאמת מבואר שם כל הסוגיא בבכורות דאיירי לדמי ואם כי המקדיש בע"מ למזבח עובר בלאו בכ"ז איירי רישא דמתני' דהקדיש לדמי ולא שהקדיש לבדה"ב. אמנם לכאורה מראשית הסוגיא דשם משמע דהוה ס"ד דהרישא מיירי בקדשי בדה"ב. משום דקאמר שם הגמ' טעמא דנפדו הוא דמותרין בגיזה ועבודה הא לא נפדו לא. מסייעא לר"א דאמר קדשי בדה"ב אסור בגיזה ועבודה ומשני אמרי לא קדושת דמים דמחלפא בקדושת מזבח גזרו רבנן אבל קדושת בדה"ב לא מחלפא עיי"ש משמע לכאורה דמעיקרא הוי ס"ד דמיירי הרישא בקדשי בדה"ב. וזהו דעת ר"ה בשם רב דגם הוא סובר דהמתני' הרישא איירי בקדשי בדה"ב מסתמא דהא קדשי מזבח עובר בלאו אם הקדיש בע"מ ומשו"ה מביא הראי' מהרישא דמתני' וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן דבקדשי בדה"ב ליכא עלייהו שם קדושת מזבח בשעה שהקדישה לבדה"ב ובשעה שנפדית יוצאה לחולין ורק הפודה אותה מחויב להקריבה אבל כ"ז שלא הקדישה שם חולין עלי' וא"כ הרישא דמיירי בקדשי בדה"ב אם נאמר דשם קדושת מזבח עלי' תיכף כשהקדישה לבדה"ב א"כ אמאי וולדה מותר לאחר פדיונה והשוחטה בחוץ פטור. הן אמנם דהאם כיון שהיא בע"מ יוצאה לחולין לאחר פדיונה אבל הוולד שהוא תמים וגם עלי' איכא קדושת בדה"ב א"כ ממילא איכא עלי' גם שם קדושת מזבח ואיך נאמר דולדה מותר והשוחטה בחוץ פטור א"ו דכ"ז שהיא קדושת בדה"ב אין עלי' שום קדושת מזבח ובעת שנפדית יוצאה לחולין ורק שצריך אח"כ להקדישה א"כ שפיר קאמר המתני' דולדה מותר לאחר פדיונה היינו שאיכא עלי' שם חולין וליכא עלה שם איסור דגיזה ועבודה אפי' אם נאמר דקדשי בדה"ב אסור בגיזה ועבודה וכן אם שחטה בחוץ ג"כ פטור כ"ז שלא הוקדש הולד למזבח.

וע"ז דחי הירושלמי תפתר שהוממו ופדאן [כגירסת הגר"א] והיינו דמכאן אין ראיה דאפי' אם נאמר דבקדשי בדה"ב חל עליהם תיכף שם קדושת מזבח בכ"ז הולד מותר לאחר פדיון דכיון דקדושתה באה מחמת אמה ואמה הלא היא בע"מ וכיון דאמה יוצאה ע"י פדיון לחולין לגמרי ה"ה גם ולדה יוצא לחולין לגמרי משום דלא יהא טפל חמור מן העיקר כמו שאמר הגמ' בבכורות י"ד שם. וא"כ כיון דבעת שהוקדשה אמה שהיתה בע"מ הלא לא היה על אמה שום קדושת מזבח לעולם משו"ה גם הולד מותר:

אמנם ר"י בשם ר"ח מביא ראיה לדעתו דתיכף בשעה שהקדישה לבדה"ב חל עלי' קדושת מזבח מהסיפא דמתני' דכל שקדם הקדישן למומן ונפדו כו' וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב מפרש דהסיפא דמתני' מיירי בכל גווני [וגם הרישא מיירי בכל גווני בין בהקדש לדמי בין בהקדש לבדה"ב ובכ"ז ברישא וולדן מותר לאחר פדיונן כמו שדחה אליבא דר"ה בשם דבע"מ שאני] כמ"ש הפ"מ דמיירי אף שהקדיש תמימה לבדה"ב וקתני וולדן אסור לאחר פדיונן והינו משום דתיכף חל עלי' שם קדושת מזבח. והן אמנם דהאם כיון דנעשית אח"כ בע"מ נפדית ויוצאה לחולין משא"כ הוולד כיון דגם עלי' איכא קדושת בדה"ב וממילא חל עלי' קדושת מזבח ג"כ והלא על אמו היתה ג"כ שם קדושת מזבח כשהוקדשה דהא תמימה היתה בשעה שהקדישה. ונוכל לומר דגם השוחטה בחוץ חייב קאי ג"כ על הוולד. משום דלכאורה קשה הא דקתני והשוחטה בחוץ חייב הלא היא בע"מ ואינה ראויה לפתח אוה"מ והרגיש רש"י במתני' שם ומפרש דקאי על בדוקין שבעין ואליבא דר"ע דאמר אם עלו לא ירדו עיי"ש וכן הוא בגמ' בכורות שם. ובאמת שם ט"ו א' מבואר דחד תני והשוחטן בחוץ פטור ועיי"ש בגמ' דהא בע"מ הוא ולפי דברינו קאי השוחטן בחוץ חייב על הוולד וולדן וחלבן אסור לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ חייב כלומר דולדן אסור אף לאחר פדיונן והיינו משום דאיכא עלייהו קדושת מזבח וא"כ ממילא השוחטן בחוץ חייב היינו על הוולדות כיון דאיכא עלייהו קדושת מזבח והא דמיעטה התורה קדשי בדה"ב משחוטי חוץ היינו בע"מ וכמ"ש לעיל בשם רש"י ועיין עוד מ"ש במערכה ג':

(שם) ר"י בשם ר' חזקי' קדשי בדה"ב שפדאן תמימין דאם תימר לא יצא לחולין איך קדשי מזבח חל על בדה"ב. עיי"ש מ"ש במערכה ג'. שם אר"י ר"ש ור"י אמרו דבר אחד עי' מ"ש לקמן בד"ה ר"א בשם רשב"ל:

(שם

)ר"ז בשם טעמא דר' יהושע דבר אל אהרן כו' איש איש מבית ישראל כו' אשר יקריב לה' לעולה הכל קרב לעולה לרצונכם תמים זכר מניין אפי' נקבות ת"ל בבקר לרבות. ר"י בר"א שאל כתיב זכר ואת אמרת בבקר לרבות הנקבות ודכוותיה כתיב תמים ואת אמרת בבקר לרבות בע"מ. מה ביניהון א"ר שבטא דכדכדא ביניהון ועי' בק"ע ופ"מ ות"ח דפרשו דהשאלה מה בינהון קאי על ר"ע ופפייס דמתני' ודבריהם דחוקין. ולדעתי נראה דקאי על ר"י בר"א דשאל דהואיל דמרבינן מבבקר נקבות לר' יהושע ה"ה דנרבי אף בע"מ. וע"ז אמר מה בינהון כלומר דאיכא מרחק רב בין נקבה לעולה ובין בע"מ והוא דהא מבואר בתמורה י"ט המפריש נקבה לעולה או לאשם הלא ירעו עד שיסתאבו ואז שרי למוכרם ובהמה טמאה ובע"מ הלא מבואר בתמורה כ"ט האומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום. הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולה וא"כ איכא נ"מ בין נקבה שמקדישה לעולה דחל עליה קדושת דמים וצריכה רעי' משא"כ בע"מ שהקדישה לעולה אין חל עליה שום קדושה כלל. ומצאתי אח"כ בטעם הירושלמי שכתב כן.

אבל לדעתי אין הדבר כן משום דלכאורה קשה המתני' בהא דאומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום ורק כשאמר לעולה היינו דמי עולה ימכרו לצרכי עולה ומ"ש בהא דמבואר שם תמורה י"ט המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב. הרי דחל עלי' קדושת דמים אם כי הוא הקדישה קדוה"ג שיקריבנה היא עצמה אשם. והלא גם נקבה לאשם לא שייכי כלל. אבל באמת לא דמי להדדי דהן אמנם דנקבה לאשם לא חזי לאשם אבל בכ"ז חזי לשאר קרבנות משא"כ בהמה טמאה ובע"מ לא חזי כלל לשום קרבן. ומשו"ה אם הקדישה קדושת מזבח לא חל עליה שום קדושה וז"פ. וא"כ נחזי אנן דלר"ש דאמר שם במתני' דהמפריש נקבה לאשם תמכר שלא במום. והיינו משום דסובר דכיון דלא חזי לגופיה להקרבה לא חל עליה שום קדוה"ג דתבעי מום כמבואר שם בתמורה י"ט עי"ש. וא"כ נקבה לאשם לר"ש הלא דמי ממש לבהמה טמאה ובע"מ. וא"כ כיון דנקבה לאשה סובר ר"ש דתמכר שלא במום והיינו משום דלא נחתי עלה שום קדוה"ג ובכ"ז חל עליה קדושת דמים כלומר אף שהקדישה שתקרב היא עצמה. ובכ"ז נחתה עלה קדושת דמים ותמכר שלא במום ויקנה בדמי' אשם א"כ גם בהמה טמאה ובע"מ אף שהקדישה קדוה"ג למזבח בכ"ז יחול עליהם קדושת דמים. וא"כ המתני' האומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום והיינו שאין חל עליה אף קדושת דמים ולר"ש אינה כן:

ובזה נוכל ליישב הפלוגתא במד"ר פ' חיי בהא דבת יפתח דאמר והעליתי' עולה דר' יוחנן אמר שם הקדש דמים הי' חייב ור"ל אמר אפי' הקדש דמים לא הי' חייב כהא דתנן אמר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום ופירש"י שם משום דאמר והעליתי' עולה משמע שהקדיש קדוה"ג] ולכאורה קשה איך יפרש ר"י האי מתני' [ודוחק לומר דר"י מפרש הקרא והעליתי' עולה בהקדש דמים דאם נאמר דר"י ור"ל פליגי איזה הקדש הי' שם דר"י אמר דהקדש דמים הי' ור"ל אמר דקדוה"ג הי' לא הוי לר"ל להביא המתני' כהא דתנן האומר על בהמה טמאה אשר בזה גם ר' יוחנן מודה אל דסובר דלא הי' רק הקדש דמים] אמנם לפי דברינו א"ש דלר"ש דסובר דמפריש נקבה לאשם או לעולה תמכר שלא במום ולא חל עלי' שום קדוה"ג היכא שהקדישה להקריב למזבח. ובכ"ז אף היכא שהקדישה בקדוה"ג חל עלי' קדושת דמים. וא"כ ה"ה גם בהמה טמאה ובע"מ אף שהקדישה קדוה"ג בכ"ז חל עלי' קדושת דמים. והמתני' דאמר המקדיש בהמה טמאה ובע"מ ואמר הרי זו עולה לא אמר כלום לא אתי' כר"ש אלא כרבנן דפליגי על ר"ש וסוברים דהמפריש נקבה לאשם אם כי לא חזי למילתי' בעי רעיי' משום דפשטה עלה קדוה"ג להא מלתא היינו אם כי לא חזי לאשם אבל חזי לשאר קרבנות. משא"כ בהמה טמאה ובע"מ לא חזי כלל לשום קרבן ומשו"ה באומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי זו עולה לא אמר כלום ולא חל עלי' שום קדושה כן הי' נראה לכאורה:

אמנם מצאתי בתוספתא תמורה בפ"ב היפך מדברינו. וז"ל התוספתא שם המפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' עולה ר"ש אומר האומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה אפי' זבל אפי' אבנים ימכרו ויביא בדמיהן עכ"ל התוספתא הרי מבואר דר"ש ג"כ מודה בבהמה טמאה ובע"מ באם אמר הרי אלו לעולה לא אמר כלום אמנם לכאורה קשה מאד התוספתא הנ"ל דהלא הגמ' תמורה הנ"ל מדייק שם דהמתני' אתי' דלא כר"ש וכאן אמר ר"ש האומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן. וא"כ תקשי קו' הגמ' הנ"ל דלר"ש למה דוקא בהמה טמאה ובע"מ הלא אף נקבה לאשם סובר ג"כ ר"ש דתמכר שלא במום. וראיתי במצפה שמואל בהתוספתא שם שהתעורר בזה. וצ"ל דהתוספתא מפרש האי דינא דר"ש קאי על הת"ק ופליג עלי' דהא הת"ק אמר המפריש נקבה לעולה תרעה עד שתסתאב ויביא בדמי' עולה ומשמע בדברי הת"ק דליכא נ"מ בין אם הקדיש נקבה לדמי עולה נחתה עלה קדוה"ג להא מלתא דבעי רעיי' ואסור למוכרם בלא מום בין אם הקדישה קדוה"ג חל עלי' שם קדושה וצריך למוכרה ולהביא בדמי' עולה. ור"ש פליג ע"ז ואמר כמו האומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום ואם אמר לעולה יביא בדמיהן עולה. ה"נ גם במפריש נקבה לעולה דמי ממש לבהמה. טמאה ובע"מ דאם הקדישה קדוה"ג לא חל עלי' שום קדושה כלל ואם הקדישה לדמי' תמכר בלא מום זהו כונת התוספתא. אבל עכ"פ חזינן דדעת התוספתא אליבא דר"ש הוא היפך מדברי ר' יוחנן אליבא דר"ש במד"ר שהבאנו לעיל דלפמ"ש אליבא דר"י בהמדרש הנ"ל דסובר דאף בהמה טמאה ובע"מ אם הקדישה קדוה"ג בכ"ז אל עלי' קדושת דמים ובתוספתא מבואר להיפך וכנ"ל:

אמנם ליישב הפלוגתא בין המד"ר הנ"ל ובין התוספתא אליבא דר"ש נ"ל משום דבמתני' תמורה שם י"ט ב' המפריש נקבה לאשם תרעה עד שתסתאב ותמכר ויביא בדמי' אשם ר"ש אומר תמכר בלא מום. ובגמ' שם ול"ל תסתאב תמכר בלא מום כיון דלא חזי למילתי' היינו מומא אר"י א"ר היינו טעמא דאמרי' מגו דנחתה לי' קדושת דמים נחתה לי' קדוה"ג כו' ושם להלן ר"ש אומר תמכר שלא במום. א"ל רחב"א לר' יוחנן מגו דנחתה לי' קדושת דמים נחתי' לי' קדוה"ג א"ל ר"ש לטעמי' דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתי לה קדוה"ג עיי"ש בגמ' והשטמ"ק שם מביא הגי' וז"ל אמר מר תרעה ל"ל רעיי' והא נקבה לא חזי לאשם קדושת דמים הוא דנחתה אר"י א"ר כגון שהקדיש קדושה הגוף דנהי דלא חזי לאשם לשלמים מיהא חזי. איכא דאמרי כהדין לישנא אר"י א"ר כגון שהקדיש קדושת דמים ומגו דנחתה לה קדושת דמים קדשה נמי קדוה"ג עכ"ל השטמ"ק ולדעתי בשתי הלשונות האלו פליגי התוספתא והמד"ר דלישנא קמא דגמ' דמיירי בהקדישה קדוה"ג וסובר הת"ק אם כי לא חזי בכ"ז צריכה רעיי' להמכר במום דוקא. וע"ז אמר ר"ש תמכר בלא מום. הרי חזינן דאף בהקדישה קדוה"ג בכ"ז נחתה לה קדושת דמים וא"כ ממילא גם בהמה טמאה ובע"מ אף בהקדישה קדוה"ג בכ"ז חל עלי' הקדש דמים. דהא לר"ש בהכרח ליכא לחלק בין בהמה טמאה ובע"מ למקדיש נקבה לאשם דהא גם גבי אשם נקבה סובר כיון דלא חזי לגופי' לא בעי מומא וכמ"ש לעיל וזהו שיטת המד"ר הנ"ל דר' יוחנן אמר הקדש דמים הי' חייב. אמנם לאיכא דאמרי בגמ' איירי בהקדישה הקדש דמים וסברי רבנן מגו דנחתי לה קדושת דמים נחתי לה קדוה"ג להא מלתא דבעי מומא. וע"ז פליג ר"ש ואמר תמכר בלא מום ולא נחתה עלה קדוה"ג. וא"כ י"ל דוקא בהקדיש נקבה לדמי אשם סובר ר"ש דלכל הפחות חל עלי' קדושת דמים משא"כ בהקדיש נקבה לאשם בקדוה"ג לא חל עלי' שום קדושה זהו שיטת התוספתא:

נמצא מבואר דלר"ש ליכא שום נ"מ בין נקבה לאשם ועולה בין בהמה טמאה ובע"מ דלר"י במד"ר אף בהמה טמאה ובע"מ חל עלי' קדושת דמים אף שהקדישה קדוה"ג ולהתוספתא אליבא דר"ש בתרווייהו לא חיילי קדושת דמים אם מקדישן קדוה"ג. והנה בתמורה כ' א' מבואר שם דר' יהושע דאמר דנקבות ימכרו לצורכי שלמים סובר כר"ש דנקבה לעולה ולאשם תמכר בלא מום. ופשוט הא דאמר ר' יהושע דימכרו לצורך שלמים לאו למימרא דצריך למוכרה לשלמים אלא דהכונה דרשאי למוכרה לצורך שלמים אמנם מה שאמר ימכרו לצורכי שלמים משום דהגמ' שם כ' א' קאמר א"ל רחב"א לר"י לר' יהושע דאמר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות היכא מקרבא שלמים הא מכח קדושה דחוי' קאתי לשנא אחריני א"ל רחב"א לר"י מדאמר ר' יהושע זכרים עצמן יקרבו עולות למימרא דקדוה"ג אקדשינהו א"ה נקבות אמאי ימכרו לצורכי שלמים הא בעי רעיי' ומשני א"ל ר' יהושע סובר כר"ש דאמר כל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתה לה קדוה"ג עיי"ש בגמ' ומשו"ה קאמר ר' יהושע דימכרו לצורכי שלמים היינו להורות דרשאי למוכרה לשלמים ולהקריבה ול"א דמכח קדושה דחוי' קאתי או דליבעי' רעיי'. אבל באמת רשאי למוכרה לשם חולין וכמו דאמר ר"ש במתני' המפריש נקבה לאשם תמכר בלא מום וברור דלר"ש רשאי למוכרה לשם חולין וא"צ למוכרה שיקריבנה לשם שלמים ה"נ לר' יהושע וזה ברור לדעתי. וא"כ קושית הירושלמי אליבא דר' יהושע הוא קושי' חזקה הכי את אמר בבקר לרבות את הנקבות ולימא נמי בבקר לרבות גם בע"מ דהא לר' יהושע ליכא לחלק בין נקבה לעולה ואשם לבע"מ כיון דסובר כר"ש:

וע"ז אמר הירושלמי עפ"י גרסא הישנה א"ר דבר פדא ביניהון. והכונה הוא דפליגי בר פדא ור' יוחנן בתמורה י"א במקדיש עובר במעי בהמה בע"מ דלבר פדא לא חל עלי' הקדושה ולר' יוחנן חל הקדושה על העובר. וא"כ זהו כונת הירושלמי דלא דמי נקבה לעולה לבע"מ משום דבנקבה לעולה ואשם אם הקדיש העובר הלא חל עליו הקדושה ובבע"מ לא חל הקדושה על העובר וא"כ בע"מ גרע מנקבה לעולה ואשם ומצאתי אח"כ בנועם הירושלמי שכתב כן] ובאמת גם בסוגי' הבבלי בתמורה מבואר. דאף לר"ש לא דמי נקבה לאשם לבע"מ דהא שם בתמורה כ"ח על האי מתני' האומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי זו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה דבריו קיימין היינו דכונתו דמי עולה. וקאמר שם הגמ' הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמי' עולה טעמא דבהמה טמאה ובע"מ דלא חזיין לא בעי מומא אבל מפריש נקבה לאשם ולעולה בעי מומא אר"י א"ר מתני' דלא כר"ש דתנן ר"ש אומר תמכר שלא במום עכ"ל הגמ' הרי חזינן דלר"ש אם כי הוא סובר דבהקדיש נקבה לעולה ולאשם כיון דלא חזי לגופייהו ולא בעי מומא ובכ"ז חל עלייהו קדושת דמים וצריך למוכרם ולהביא בדמיהם עולה אבל בבהמה טמאה ובע"מ מודה ר"ש דלא חל עלי' קדושת דמים היכא שהקדישה קדוה"ג דאל"כ ל"ל להגמ' לדייק דמתני' דלא כר"ש מהסיפא דמתני' הו"ל להגמ' למידק מרישא דמתני' לא כר"ש דהא לר"ש גם באומר על בהמה טמאה ובע"מ הרי אלו לעולה הול"ל דדבריו קיימין שימכרם לדמי וכמו בנקבה לאשם ועולה. א"ו דאף לר"ש איכא נ"מ בין נקבה לאשם ועולה ובין בע"מ ובהמה טמאה היכא שאקדשינהו קדוה"ג. ועיי' עוד מ"ש בסוף הפרק בזה:

(שם) ר"א בשם רשב"ל וכו' עד סוף ההלכה. והתקלין חדתין מהפך הגרסא ומאחר המוקדם ומקדים המאוחר אמנם אנחנו נבארהו בעז"ה לפי גרסא הישנה:

ר"א בשם רשב"ל [ויפ"ע הגי' ר' יוחנן ומדוקדק להלן דמקשה מר' יוחנן אדר' יוחנן. ועוד נ"ל דהא ר"ל בנזיר כ"ט יליף מהאי קרא דמותר נזיר הוא לנדבה. ור' יוחנן אמר שם הלכה היא בנזיר וא"כ לר"ל הלא אצטריך האי קרא על מותר נזיר ע"כ יצדק מאד להגי' ר' יוחנן] טעמי' דר"א [דאמר במתני' המקדיש נכסיו והי' בהן דברים ראוין ע"ג המזבח יינות שמנים וסלתות ועופות דר"א אומר ימכרו לצרכי אותו ויביא בדמיהן עולות ושאר נכסיו יפלו לבדה"ב] דבר אל אהרן ואל בניו כו' אשר יקריבו לד' לעולה הכל קרב עולה לרצונכם תמים זכר יכול אפי' עופות ת"ל בבקר ולא עופות ד' ירמי' ור' בון ב"ח יתיבון ואמרין תמן אמר ר' יוחנן טעמא דר"ש שכן נקבה בעוף כשירה לבא עולה וכא אמר הכין ופי' הפ"מ שהי' קשה להם על טעמא דר"ל [או ר"י לפי היפ"ע] דמיעט עופות והא לעיל בהלכה אמר ר' יוחנן טעמא דר"ש דאמר בהפריש נקבה לעולה לאשם חיילא עלה קדוה"ג ומשו"ה עושה תמורה שכן עולת נקבה כשירה בעוף ש"מ דה"ק אם רצה הי' מביא עולת העוף לנדרו ובזה הי' יוצא ידי נדרו שאמר הרי עלי סתם ומשו"ה אף אם הפריש נקבת בהמה לנדרו חיילא עלי' קדוה"ג וא"כ שמעינן מיהת דבנודר סתם יכול להביא אף עולת העוף ולא שמעינן דפליג בזה על טעמא דר' יוחנן. וא"כ קשי' על רשב"ל דאמר על טעמא דר"א דממעט עוף שאינו יכול להביא עולה עיי"ש ודבריו תמוהין דהא מבואר בתמורה כ' ת"ר המקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושה תמורה ר"ש אומר לעולתו עושה תמורה לפסחו ולאשמו אין עושה תמורה. ושם בגמ' קס"ד טעמא דר"ש דאמר לעולתו עושה תמורה דאיכא שם עולה עלה בעולת העוף אלא מעתה כה"ג שהפריש פרה לפרתו תקדש דהא איכא פרת חטאת ודע דרש"י שם פי' פרה לפרו פר יוה"פ עיי"ש ובאמת לאו דוקא פר יוה"כ ה"ה גם פר כהן משוח בהוראה ולדעתי הרמב"ם באמת בלשונו הטהור מרמז פר יוה"כ ופר כהן משוח בהוראה וז"ל בפ"ד מפסוהמ"ק הלי"ח אבל הדיוט שהפריש זכר לחטאת ונשיא שהפריש שעירה לחטאת וכהן משוח שהפריש פרה לחטאת הרי אלו אין קדושין לא קדוה"ג ולא קדושת דמים לפיכך ימכרו בלא מום. ובפ"א מתמורה הלכה א' המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושין תמורה כו' אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכהן משוח שהפריש פרה לחטאתו אין עושין תמורה שכל המשנה בחטאת לא עשה כלום כמו שבארנו בהל' פסוהמ"ק עכ"ל והנה שני הדינים האמורים בשתי ההלכות האלו הכל אחד הוא וא"כ למה שינה רבינו דשם בפסוהמ"ק כתב וכהן משוח שהפריש פרה לחטאת הזכיר כאן כהן משוח וכן כתב לחטאת בלא וי"ו ושם בתמורה לא הזכיר משוח רק כתב כה"ג סתמא וגם כתב לחטאתו בוי"ו. והיינו שרבינו בצחות לשונו מרמז מה שאמרנו. והנה בתמורה שכתב רבינו וכה"ג שהפריש פרה לחטאתו אין עושה תמורה בהכרח איירי בפר הוראה דהא בפר יוה"כ בלא"ה ליכא תמורה כמ"ש רבינו שם בהלכה י' אילו של כה"ג עושה תמורה אבל פרו אעפ"י שהוא משלו אין עושה תמורה הואיל ואחיו הכהנים מתכפרין בו הוי כשאר שותפין ע"כ וא"כ כיון דמיירי בפר הוראה לא אצטריך להזכיר משוח דהא פר בהוראה אינו רק במשוח ולא במרובה בגדים כמבואר בהל' שגגות אמנם שם בפסוהמ"ק מרמז שני הפרים פר הוראה ומשו"ה מזכיר משוח ומרמז גם פר יוה"כ ומשו"ה כתב לחטאת בלא וי"ו והיינו דקאי על פר יוה"כ ופר יוה"כ מקרי פר שותפין ומשו"ה כתב לחטאת בלא וי"ו] כו' יחיד שהפריש שעיר לשעירתו כו' נשיא כו' הני תרי גופי נינהו חטאו עד שלא נתמנו כו' הא לא חטא לא אייתי א"ה ה"נ לאו עולתו קמייתי ר"ש סבר כראב"ע דתנן הרי עלי עולה יביא כבש ר' אליעזר בן עזרי' אומר יביא עוף תור ובן יונה עיי"ש בגמ' וא"כ הלא רק ר"ש סובר כראב"ע דהנודר עולה סתם מצי פטר נפשי' בעוף אבל רבנן פליגי וא"כ מאי מקשה ר' ירמי' הא ר' יוחנן לא אמר רק אליבא דר"ש שכן מצינו שם נקבה בעולת העוף:

וביותר קשה הלא שם בתמורה תנן התם המקדיש נכסיו והי' בהם בהמה ראוי' לגבי מזבח רא"א זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים והדמים יפלו לבדה"ב משום דר"א סובר דסתם הקדש לבדה"ב אפי' דבר שראוי למזבח. רק דבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח ומשו"ה זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות לצורכי שלמים] ר' יהושע אומר זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצורכי שלמים ויביא בדמיהן עולות משום דר"י סובר דסתם הקדש דבר הראוי למזבח הקדיש למזבח אבל דוקא עולות ומשו"ה נקבות ימכרו לצרכי שלמים ויביא בדמיהם עולות] א"ל רחב"א לר' יוחנן מדקאמר ר' יהושע זכרים הן עצמן יקרבו עולות למימרא דקדוה"ג אקדשינהו א"ה נקבות אמאי ימכרו לצורכי שלמים הא בעי רעיי' א"ל ר' יהושע סובר כר"ש דאמר דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתה עלה קדוה"ג דתנן רש"א ימכור שלא במום גבי המקדיש נקבה לאשם. והיינו משום דנקבה לא חזי לאשם לא נחתה לה קדוה"ג ופריך אימר דאמר ר"ש נקבה לאשם דליכא עלה שם אשם על אמו אבל נקבה לעולה דאיכא עלה שם עולה על אמו בעולת העוף אפי' ר"ש מודה דהא שמעינן לר"ש דאמר המפריש נקבה לעולה עושה תמורה א"ל ר' יהושע סובר כר"ש בן יהודא דאמר משום ר"ש דאף לעולתו אינו עושה תמורה עיי"ש בגמ' וא"כ ר' יהושע סובר כר"ש בן יהודא אליבא דר"ש דאמר אף לעולתו אין עושה תמורה ול"א הסברא משום דאיכא שם עולה בנקבה בעולת העוף ולפ"ז ר"א דאמר המקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים ועופות דימכרו לצורך אותו המין ודמיהן עולה הלא גם הוא בהכרח סובר כר' יהושע דדבר הראוי למזבח מקדיש למזבח וא"כ סובר ר"א גם כר"ש בן יהודא אליבא דר"ש דאף לעולתו אין עושה תמורה וא"כ ליכא הטעם משום דאיכא שם עולה בעולת העוף וא"כ מאי מקשי ר' ירמי' ורבנן בר חייא מהא דאמר ר' יוחנן בטעמא דר"ש שכן נקבה בעוף כשירה לבא עולה:

ומה שנ"ל עפ"י המבואר לעיל בהל' זו א"ר יוחנן ר' שמעון ור' יהושע שניהם אמרו דבר אחד כמה דאמר ר' יהשע נקבה לעולה לא קדשי אלא הקדש דמים כן אמר ר"ש נקבה לעולה לא קדשה אלא הקדש דמים אין תימר קדשי קדוה"ג ירעו. ופי' הק"ע כן ר"ש אמר לשיטת ר"ש בן יהודא אליבא דר"ש דאמר אף לעולתו אינה עושה תמורה משום דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתה לה קדוה"ג ואפי' עולה הלכך א"צ לרעיי' אלא מיד ימכרו לצורך אותו המין ואינו עושה תמורה עכ"ל והוא כמו שאמר בבבלי תמורה הנ"ל דר' יוחנן אמר דר' יהושע סובר כרשב"י אליבא דר"ש דאף לעולתו אינו עושה תמורה. ולדעתי הוא דוחק גדול לומר דכונת הירושלמי דאמר כן אמר ר"ש הכונה ר"ש אליבא דרשב"י הלא לא הוזכר כלל ר"ש בן יהודא רק ר"ש סתמא ומשמע אדרבא ר"ש סתמא דאמא לעולתו עושה תמורה. ועוד אם נאמר דהכונה ר"ש אליבא דרשב"י א"כ מאי תלי ר"ש בדברי ר' יהושע דאמר כמו דאמר ר' יהושע נקבה לעולה לא קדשי אלא הקדש דמים כן ר"ש כו' ולפ"ז הלא גם ר"ש אליבא דרשב"י קאמר להדיא ג"כ דאף לעולתו אינה עושה תמורה וא"כ ממילא א"צ רעיי' ולא חלה עלה רק קדושת דמים:

אמנם לדעתי נראה דכונת ר' יוחנן בירושלמי הנ"ל הוא ממש כדברי הס"ד בבלי תמורה הנ"ל דר' יוחנן משני לר"ח בר אבא שהקשה לו ר' יהושע נקבות אמאי ימכרו לצורכי שלמים הא בעי רעיי' ואמר לו ר' יוחנן משום דסובר כר"ש דכל מידי דלא חזי לגופי' לא נחתה לה קדוה"ג כמו נקבה לאשם דליכא שם אשם על אמו אבל נקבה לעולה דאיכא שם עולה בעולת העוף ומשו"ה אמר ר"ש דלעולתו עושה תמורה ומשום זה מסיק ר' יוחנן שם בבבלי דר' יהושע סובר כרשב"י אליבי' דר"ש דאף לעולתו אינה עושה תמורה. ר' יוחנן בירושלמי לא כן. והקושי' מהא דאמר ר"ש לעולתו עושה תמורה אינה קושי' כלל משום דמתבאר שם בראשית הסוגי' בהא דקאמר קס"ד טעמא דר"ש דאמר לעולתו עושה תמורה משום דאיכא שם עולה עלה בעולת העוף והקשה שם בגמ' מחטאת נקבה עד דמסיק דר"ש סובר כראב"ע דאמר הרי עלי עולה סתם יכול לפטור עצמו בעולת העוף. ובתוס' שם ד"ה ר"ש סבר כראב"ע וז"ל פי' וכיון דמצי פטר נפשי' בעוף אפי' לאחר הפרשת הבהמה כדאי' בפ' מרובה וא"כ חזי שפיר בעולת נקבה וצ"ל דמיירי השתא הא דר"ש דמפריש נקבה לעולתו דעושה תמורה מיירי באמר הרי עלי עולה דמצי פטר נפשי' בעולת העוף נקבה אפי' לאחר הפרשה כדאיתא בפ' מרובה עכ"ל הנה מתבאר מדברי התוס' הנ"ל דהקס"ד הוי ס"ל דהא דאמר ר"ש במפריש נקבה לעולה דעושה תמורה משום דאיכא שם עולה בנקבה בעולת העוף כלומר כיון דמצינו שם נקבה בעולה בעוף משו"ה במקדיש נקבה לעולה חל עלי' שם תמורה לעולם ומשו"ה מקשי לי' מחטאת ומשארי הקושיות שהקשה הגמ' שם דהלא גם אלו הקרבנות מצינו בנקבה וא"כ יחול ג"כ על חטאת נקבה שם קדושה ותמורה לעולם. אמנם לפי מה דמסיק דר"ש סובר כראב"ע באומר הרי עלי עולה סתם דיכול לפטור עצמו בעולת העוף אף לאחר הפרשת הבהמה. היינו דוקא במי שאמר הרי עלי עולה סתם והפריש בהמה נקבה דאז סובר ר"ש דעושה תמורה משום דיכול לפטור עצמו בעולת העוף היינו כעת יכול לפטור עצמו בעולת העוף אף לאחר הכרשת הבהמה. אבל באומר הרי עלי עולת בהמה דאז לא מצי פטר נפשי' בעולת העוף אף לראב"ע אזי באמת אינה עושה תמורה בהפריש נקבה לעולה אף אליבי' דר"ש וזה פשוט ומוכרח. וא"כ בהא דמקדיש נכסיו והי' בהם בהמות ראוי' לגבי מזבח. וכיון דר' יהושע סובר דדבר הראוי למזבח הקדיש למזבח ולא לבדה"ב וא"כ הוי כמו שהקדיש בפירוש שיהי' עולה וא"כ איך שייך ע"ז לומר דיכול עצמו לפטור בעוף דהא הקדיש כל נכסיו א"כ הקדיש כולם לעולה דכיון דדבר הראוי למזבח הקדיש למזבח. וא"כ גם ר"ש מודה דכיון דלא חזי לגופי' לא נחתה עלה קדוה"ג הא ל"ש בזה לומר דשם נקבה בעולת העוף. ומשו"ה שפיר אמר ר' יוחנן דר"ש סובר כר' יהושע כמו דאמר ר' יהושע דהיכא דלא חזי לגופי' לא נחתה עלי' קדוה"ג ה"נ במקדיש נקבה לעולה ולא אמר הרי עלי עולה סתם וא"כ הלא לא מצי פטר נפשי' בעוף גם ר"ש מודה דאינו עושה תמורה ואינו חל עליו קדוה"ג:

וא"כ עולה שפיר קושית ר' ירמי' ור' בון דהא לר' יוחנן דאמר דטעמא דר"ש דנקבה לעולה עושה תמורה משום עולת העוף וכפי דאמר ר' יוחנן דר"ש סובר כר' יהושע וא"כ בהכרח צ"ל דהא דאמר ר"ש במפריש נקבה לעולה דעושה תמורה היינו דוקא באומר הרי עלי סתם וסובר כראב"ע דיכול לפטור עצמו בעוף וא"כ סתם עולה הוא. עולת העוף ג"כ ואיך א"כ ממעטי' מקרא דבבקר עופות הא סתם עולה הוא עוף ג"כ:

א"ר יוסי קיימתי כהא דאמר שמואל בשם ר"ז כל שאינה יכולה לקרב לא היא ולא דמי' לא קדשה אלא הקדש דמים ואת אמרת יאות. להקריבו אין את יכול דכתיב בבקר ולא עופות. לפדותו אין את יכול שאין לעוף פדיון. לפום כן צ"ל שלא הקדיש אלא קדושת דמים. ופי' הפ"מ דר' יוסי מקשה לר' ירמי' הלא את בעצמך מפרש הקרא דבבקר למעט עופות וא"כ גם את מודה להא דרשב"ל דדריש מהאי קרא וא"כ גם לדידך יקשה כמו שהקשית עיי"ש. ובאמת קשה מאד הלא גם לר' ירמי' יקשה כמו שהקשה לעיל. אמנם לפי דברינו מיושב מאד דכל עיקר הקושי' שהקשה ר' ירמי' הוא אליבא דר' יוחנן דאמר דאף ר' יהושע סובר כר"ש דהמפריש נקבה לעולה עושה תמורה משום דאיכא שם עילה בעוף היינו באומר הרי עלי עולה סתם וסבר כראב"ע דיכול לפטור עצמו בעוף. אבל היכא דלא שייך זה כגון במקדיש נכסי' או באומר הרי עלי עולת בהמה אז באמת אין עושה תמורה ואין חל עליו קדוה"ג ומשו"ה סובר ר' יהושע במקדיש נכסיו דנקבות ימכרו לצורכי שלמים ולא בעי רעיי' משום דלא חל עליו קדוה"ג. וכיון דסובר כראב"ע א"כ שפיר מקשה איך ממעטינן מבקר עופות הלא סתם עולה הוא ג"כ עוף. אמנם ר' ירמי' בעצמו סובר כסוגית הבבלי דמסיק ר' יוחנן שם דר' יהושע סובר כר"ש בן יהודא אליבא דר"ש דאף לעולתו אין עושה תמורה א"כ ליכא הכרח דר' יהושע ור' שמעון סוברים כראב"ע דבסתם עולה יכול לפטור אף בעוף וסוברים כרבנן דצריך להביא דוקא בהמה וא"כ שפיר ממעטינן מקרא דבקר עופות:

אמנם העיקר נ"ל דלא חש הירושלמי לקושית ר' ירמי' על טעמא דרשב"ל בטעמא של ר"א הכל קרב לעולה ועופות ממעט מבקר ולא עופות. משום דצריכין להתבונן כיון דר"א סובר כר' יהושע דדבר הראוי למזבח מקדיש למזבח ולא לבדק הבית. א"כ אמאי חשיב ר"א רק יינות ושמנים וסלתות ועופות ולמה לא אמר כמו שאומר ר' יהושע והיו בהן בהמות זכרים עצמן יקרבו עולות ונקבות ימכרו לצורך אותו המין ובהדמים יקנו עולות. וצ"ל משום דהן אמנם דר"א סובר כר' יהושע בהא דדבר הראוי למזבח מקדיש דוקא למזבח. אבל סובר הוא כר"ש דהמקדיש נקבה לאשם תמכר שלא במום משום דלא חזי לגופי'. אמנם המקדיש נקבה לעולה עושה תמורה וחל עלי' שם קדושה ובעי רעיי'. וא"כ בשלמא יינות ושמנים דמי ממש לנקבה לאשם ולא נחתה עלה שום קדושה ומשו"ה ימכרו לצורך אותו המין. משא"כ בהמות נקבות לא יוכל למכור לצורך שלמים כמו שהקשה הגמ' בתמורה הנ"ל על ר' יהושע עד דמסיק הגמ' דר' יהושע סובר כר"ש בן יהודא משום ר"ש דאף לעולתו אינו עושה תמורה. אמנם ר"א סובר כר"ש. וא"כ יינות ושמנים דמי ממש לנקבה לאשם ולא חל עלי' קדוה"ג משו"ה ימכר לצורך אותו המין. משא"כ בהמה נקבה כיון דאיכא שם עולה עלה בעוף לא יוכל לומר למכור לצורך שלמים דהא בעי רעיי'. וא"כ לפ"ז לא יוכל לומר דטעמא דר"ש דאמר לעולתו עושה תמורה משום דסבר כראב"ע דהנודר עולה סתם יכול לפטור עצמו בעוף. דאם נאמר כן א"כ יקשה הכא במקדיש נכסיו דלא שייך זה הטעם כמ"ש לעיל וא"כ יקשה אמאי סובר ר"א במקדיש נכסיו והיו בהמות נקבה דבעי רעיי' א"ו צ"ל דסובר דטעמא דר"ש הוא דמשו"ה במקדיש נקבה לעולה דעושה תמורה משום דאיכא שם עולה בעוף. לא דמיירי באמר הרי עלי עולה סתם כמ"ש התוס' שהבאנו לעיל אלא דטעמו של ר"ש הוא משום דמצינו שם נקבה עולה בעוף משו"ה חל לעולם שם קדושה במפריש נקבה לעולה אבל באמת נוכל לומר דאין ראי' דר"ש סובר כראב"ע אלא סובר כרבנן דבאומר עולה סתם לא יכול לפטור בעוף ומשו"ה ממעטינן מקרא בבקר ולא עופות:

ואי תקשי לפי דברינו דאם נאמר דר"א סובר הטעם דנקבה לעולה חל עלי' שם קדושה משום דמצינו שם עולה בנקבה בעוף. הלא הגמ' שם בתמורה רצה מעיקרא לומר כן בטעמא דר"ש והקשה ע"ז מחטאת נקבה עד דמסיק הגמ' דר"ש סובר כראב"ע דיכול לפטור עצמו בעוף והיינו דוקא באומר הרי עלי עולה סתם כמ"ש התוס' שהבאנו לעיל וא"כ במקדיש נכסיו ל"ש זה א"כ מה"ד אף בבהמת נקבה לא יחול עלי' שם קדושה:

אבל באמת מכאן ראי' לדברי הרמב"ם בפ"א מתמורה הלכה א' אבל המפריש שעיר לחטאתו ונשיא שהפריש שעירה לחטאתו וכה"ג שהפריש פרה לחטאתו אין עושין תמורה שכל המשנה בחטאת לא נתקדשה כלל ואפי' קדושת דמים עכ"ל והיינו שרביט מחלק דחטאת שאני משאר הקרבנות ולכו"ע בין לרבנן דסוברים דמפריש נקבה לעולה ולפסח ולאשם עושה תמורה ובין לר"ש דסובר דלעולתו עושה תמורה אבל לפסח ולאשמו לא אבל בחטאת בודאי לא חל שום קדושה וא"כ בלא"ה הקושי' מחטאת ליכא ומזה הוכיח הרמב"ם דינו דבחטאת לכו"ע לא חל עלה שום קדושה כלל:

ודברינו מוכרחים גם מסוגית הבבלי תמורה שם דפריך הגמ' לר' יהושע דאמר דנקבות ימכרו לצורכי שלמים והלא בעי העיי' ומשני דר' יהושע סובר כר"ש ופריך הגמ' הלא לא אמר ר"ש רק נקבה לאשם אבל נקבה לעולה הלא איכא שם עולה בעוף. ומאי קושי' הא ר"ש לא אמר רק היכא דאמר הרי עלי עולה סתם משום דסובר כראב"ע וכמ"ש התוס' שהבאנו לעיל. משא"כ במקדיש נכסיו לא שייך זה. ובהכרח דר' יוחנן דמשני כן לית לי' האי סברא דאמר לעיל דר"ש סובר כראב"ע אלא דטעמא דר"ש משום דמצינו שם עולה בנקבה בעוף ומשו"ה מהני לעולם סברא זו על מפריש נקבה לעולה שיחול עלי' שם קדושה. וא"כ לפ"ז יקשה ג"כ בחטאת הלא מצינו חטאת נקבה וא"כ גם בחטאת יהנה סברא זו בכה"ג או בנשיא וא"כ יחיד שהפריש נקבה לחטאת יחול עליהם שם קדושה הואיל ומצינו שם נקבה בחטאת ובהכרח צ"ל דחטאת שאני משאר הקרבנות:

וטעמו של דבר נ"ל משום דר"ש סובר דלא מהני הטעם דאיכא שם נקבה היינו רק בעולה משום דכל הקרבנות נזבחו שלא לשמן כשרים. ומשו"ה מהני הטעם במפריש נקבה לעולה דחל עלי' שם קדושה מדאיכא שם נקבה בעולת העוף. אמנם פסח אם כי גם המה כשרים שלא לשמה דהא מסתמא איירי בהפריש הפסח קודם י"ד אבל ליכא עלי' שם נקבה לעולה ומשו"ה סובר ר"ש דאין עושין תמורה משא"כ חטאת אם כי יש עלי' שם חטאת בנקבה בכ"ז לא מהני כיון דחטאת נפסל:

ומה מאוד מיושב לפי דברינו קושית הלח"מ שם בתמורה פ"א וז"ל נראה דמחלק רבינו בין חטאת לשארי קרבנות ומה שהקשו בגמ' תמורה אלא מעתה כה"ג שהפריש פרה לפרתו תקדש וכן יחיד שהפריש שעיר לשעירתו ונשיא שהפריש שעירה לשעירתו הוה משמע לי' לגמ' לכו"ע לא קדשי בין לר"ש בין לרבנן. אבל מ"מ קשה טובא דמאי הקשו הגמ' לר"ש לרבנן קשה טפי אע"ג דליכא שם עולה עלה הוה קדיש שאמרו המפריש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו עושין תמורה. ומאי אמרת דלרבנן שאני חטאת משאר קרבנות א"כ גם לר"ש כן הוא עכ"ל עיי"ש. לדברינו מיושב מאד דלרבנן מעיקרא לא קשה כלל דכל הזבחים דכשירים שלא לשמן ומשו"ה במפריש נקבה לעולה ולפסח ולאשם ופסח בודאי מיירי קודם י"ד] דכולהי כשרים שלא לשמן א"כ שפיר יכול לחול עליהם שם קדושה. משא"כ חטאת דפסל שלא לשמו משו"ה במפריש נקבה לחטאת לא חל עלה שום קדושה כלל. משא"כ לר"ש הוי קס"ד הגמ' דלא נוכל לומר סברא זו דאם נאמר כן הול"ל מפריש פסח ואשם נקבה ג"כ יחיל עלייהו שם קדושה דהא גם המה כשרים שלא לשמה. ומדאמר ר"ש רק נקבה לעולה בהכרח הטעם משום דאיכא שם עולה עלה בעוף שפיר מקשה הגמ' הלא גם בחטאת מצינו שם נקבה. ומשו"ה מוקי הגמ' דסבר כראב"ע דיכול לפטור עצמו בעולת העוף באומר הרי עלי סתם ומיירי דוקא באמר הרי עלי עולה כמ"ש התוס'. אמנם ר' יוחנן בתמורה שם הלא חזינן דלית לי' זו הסברא כמו שכתבנו לעיל. ומשו"ה מוכרחין אנו לומר דסובר דחטאת שאני משאר הקרבנות. ונקבה לעולה דאיכא גם הסברא דנזבח שלא לשמן כשרים וגם הטעם דאיכא שם עולה עלה בעוף שפיר חל עלי' שם קדושה. משא"כ פסח ואשם דליכא עלה שם נקבה אם כי כשרים שלא לשמן. ובחטאת אם כי איכא עלה שם נקבה אבל כיון דפסול שלא לשמה לא חל עלייהו שום קדושה כלל והדברים נכונים בעז"ה:

חבריי' בשם ר' יוחנן טעמא דהדין תנא ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' מה ת"ל טמאה אלא אפי' טמאה באותו השם. וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. ופי' הפ"מ וז"ל טעמא דהדין תנא דהמתני' דקאמר דאלו אין עצמן קריבין ע"ג. המזבח אלא ימכרו ויביא בדמיהון עולות ואין הדמים נופלין לבדה"ב כמו ששנינו במתני' דלעיל גבי בהמה משום דשאני בהמה שהרי אם נפל בה מום יש לה פדיון דילפינן מהאי קרא דכתיב בפ' עירוכין ואם כל בהמה טמאה כו' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך כו ומה ת"ל טמאה אא"ל דבבהמה טמאה ממש כו' אלא אפי' טמאה באותו השם כלומר שעכשיו שם טומאה עלי' שנעשית בע"מ ואסורה למזבח כטמאה ואמר קרא תפדה ודמי' נופלין לבדה"ב כדין כל עירוכין ומשו"ה במתני' דלעיל דמיירי בבהמה אמרי' דהדמים נופלין לבדה"ב הואיל ואשכחן גבי בהמה תמימה שהקדישה למזבח שנפל בה מום שנפדית והדמים נופלין לבדה"ב אבל אלו ששנינו במתני' הסלת היין והשמן והעופות אם אירע בהם פסול אין להם פדיון ומשום דאין להם העמדה והערכה ומשו"ה אין הדמים נופלין לבדה"ב אלא יביא בדמיהון עולות עכ"ל. ודבריו תמוהין דהא קדשי מזבח שנפל בהם מום ונפדים הלא בעד הדמים קונים קרבן מה שנפסל ומקריבו למזבח ולא שהדמים יפלו לבדה"ב. ומעולם לא שמענו דהדמים שנפדו פסוהמ"ק יפלו לבדה"ב. אלא מביא קרבן עבורם אותו המין קרבן שנפסל כמבואר ברמב"ם פ"א מאיסורי מזבח עיי"ש:

אמנם לדעתי נראה דחבריי' בשם ר' יוחנן פליגי על הא דאמר ר' אבוה בשם רשב"ל [או בשם ר"י לפי גרסת היפ"ע] דר"א דאמר במקדיש נכסיו והיו בהם יינות שמנים ועופות ימכרו לצורך אותו המין ובהדמים לוקחין עולות. משום דסובר כר' יהושע דהמקדיש כתם דבר הראוי למזבח דעתו למזבח ולא לבדה"ב ויליף לה מהקרא דבר אל אהרן כו' אשר יקריבו לד' לעולה הכל קרב עולה. אמנם חבריי' בשם ר' יוחנן סוברים דר"א דאמר במקדיש נכסיו והיו בהן יין שמן עופות דימכרו לצורך אותו המין ודמיהון עולה סובר כר' אליעזר דרישא דמתני' דהמקדיש נכסיו סתם אף דבר הראוי למזבח אמרי' שהקדיש לבדה"ב. אמנם הא קיי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מדי מזבח לעולם. והיינו משום דילפינן מזה הקרא דבר אל אהרן. לכל נדריהם ונדבותם אשר יקריבו לד' לעולה הכל קרב עולה כלומר אם כי הקדיש לבדה"ב בכ"ז דבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח וכמו שמבואר להדיא ברמב"ם בפ"ח מעירוכין דהמתפיס לבדה"ב דבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח מדאורייתא ועיי' מ"ש לעיל בריש ההלכה ובמערכה ג'. והנה לעיל ר"ח בשם ר' יוחנן קדשי בדה"ב נפדין תמימין ויוצאין לחולין אם תימר לא יצא לחולין היאך קדשי מזבח חלין על קדשי בדה"ב". ופי' הת"ח והק"ע דאיך קתני במתני' ימכרו לצורכי עולות אם גם אחר הפדיון אינם יוצאין לחולין איך יחול עליהם לאחר מכירתם קדשי מזבח הא קיי"ל בתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנים אותם מקדושה לקדושה עי"ש בת"ח ובק"ע. וביאור הדברים דהן אמנם המקדיש לבדה"ב הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח היינו לומר שמוכרן להלוקח פ"מ שיקריבם למזבח אבל בעת המכירה יוצאין לחולין ורק כשמוכר הגזבר מוכר ללוקח ע"מ שיקריב אותם למזבח. וכן משמע להדיא לשון הר"מ המקדיש בהמה טהורה תמימה לבדה"ב אעפ"י שעבר על עשה מה שעשה עשוי וחלה עלה הקדושה ונפדית כשהיא תמימה והדמים יפלו לבדה"ב ואין הפודה אותה פודה אלא ע"מ להקריבה למזבח למה שהיא ראויה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח לעולם עכ"ל. משמע להדיא דבעת הפדיון יוצא לחולין ורק הפודה אינו פודה אותה אלא ע"מ להקריבה והיינו מטעם הנ"ל דאם נאמר דאינו יוצא לחולין איך יחול עלי' קדושת מזבח הא אין משנין אותה מקדושה לקדושה. ומצאתי אח"כ במרכבת המשנה שכתב כן להדיא דבעת הפדיון יוצא לחולין וכן מצאתי בחדושי בהר"ן גיטין ל"ח שכתב להדיא כן והבאנו לעיל בריש ההלכה עיי"ש:

ולפ"ז משו"ה אמר ר' אליעזר במקדיש נכסיו דסובר דסתם הקדש הוא לבדה"ב והי' בהם בהמות הראויות למזבח דימכרו לצורך אותו המין והדמים יפלו לבדה"ב דמתקיים בה תרתי. א) כיון דסתם הקדש הוא לבדה"ב ומשו"ה הדמים יפלו לבדה"ב. ב) אמנם הלא קיי"ל דכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח לעולם משו"ה מוכרים אותם לצורך אותו המין ובשעת המכירה נפדין ונעשה חולין. אמנם הפודה פודה אותם דוקא ע"מ להקריבם למזבח לפי מה שהם ראוים. והנה כל זה הוא רק בבהמה הואיל ואם נעשה בה מום בר פדיון היא משו"ה יכול לקיים בה תרתי כמ"ש. אמנם במקדיש יין שמן עופות דהנה כולה אין להם פדיון וא"כ כשהקדיש אותם לבדה"ב הלא חל עליהם קדושת בדה"ב וקדושת מזבח דהא ראוים המה למזבח:

וא"כ איך נוכל לעשות בהם דהא יין שמן עופות אין להם פדיון וא"ב בשעה שמוכרים אותם לצורך אותו המין לא נוכל לומר דבעת המכירה יוצאין לחולין ורק הפודה פודה אותם למה שהמה ראוים ע"מ להקריבם כיון שאין להם פדיון א"כ לא נפקע מאתם שם קדשי בדה"ב ואיך נוכל להקריבם לצורך אותו המין הלא אין משנין מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח וא"כ מה נעשה בהם:

כבר כתבנו שם במערכה ג' דהא דאין משנין מקדשי אמנם בדה"ב לקדשי מזבח היינו רק יחיד אבל ב"ד יכולין לשנות אף מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח עיי"ש שהארכנו בזה בעז"ה בראיות ברורות. וא"כ במקדיש נכסיו סתם שהוא קדשי בדה"ב והי' בהן יין שמן עופות ימכרו לצורכי אותו המין היינו מטעם לב ב"ד מתנה עליהם. וא"כ ממילא לפ"ז בעד הדמים מה שנותן הלוקח תמורתם מקרי בין עולות ולא שהאיש שהקדיש נכסיו מקריב מהדמים עולות משום דלא מקרי עולת יחיד אלא מקרי עולת נדבה שהוא קיץ המזבח ומקרי עולת צבור משום דא"א בענין אחר. בשלמא בהקדיש בהמה דהן אמנם דישנו עלה שתי קדושות קדושת בדה"ב וגם קדושת מזבח דהא אינה יוצאה מדי מזבח בכ"ז יוכל לקיים תרתי כמ"ש דכיון דבהמה אם נעשית בה מום נפדית וא"כ היא בר פדיון ומש"ה כשהיא נפדית יוצאה לחולין וא"כ ממילא הדמים יפלו לבדה"ב וגוף הבהמה מקריב מי שפדאה לשם דבר שראוי, משא"כ יין שמן עופות כיון דלאו בר פדיון הם וא"כ לא נוכל להקריבם אף שימכרם לצורך אותו המין דהא עדיין איכא עלייהו קדושת בדה"ב ואיך נוכל להקריבם הא אין משנין מקדשי בדה"ב אף לקדשי מזבח. ובהכרח צריכין אנו מהדמים שמקבלין מהלוקחים לצורך אותו המין להקריב עולות והעולות לא נקראו קרבן יחיד רק ק"צ היינו לקיץ המזבח וכנ"ל.

וזהו ביאור הירושלמי הנ"ל דחברי' בשם ר' יוחנן מפרשי דר' אלעזר בשיטת ר' אליעזר דרישא דמתני' אזיל דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף בדבר שראוי למזבח. אמנם מה שראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח לעולם והיינו מקרא דבר אל אהרן אשר יקריבו לה' לעולה. אמנם יקשה מ"ש בבהמות אמרינן דימכרו לצורך אותו המין והדמים יפלו לבדה"ב. ומ"ש ביין ושמן ועופות דימכרו לצורך אותו המין והדמים יקריב עולה. הטעם הוא משום דבהמה יש לה פדיון אם נעשה לה מום ויין ושמן אין להם פדיון. וזהו באמת הטעם שכתב הרמב"ם בפ"ה מעירוכין הל' ט' וז"ל ומפני מה יקריבו אלו דמי עולה ודמי בהמה תמימה יפלו לבדה"ב לפי שהבהמה הקדישה למזבח אם נפל בה מום יש לה פדיון והשמן והעופות אין להם פדיון שנאמר והעמיד שהעריך כל שישנו בכלל העמדה והערכה יש להם פדיון וכל שאינו בהעמדה והערכה אין להם פדיון עכ"ל. והוא ממש טעמו של הירושלמי הנ"ל:

אמנם ההסבר הוא כמו שכתבנו דבהמה כיון שיש לה פדיון א"כ נוכל לקיים בה הכל כפי דברי הנודר דהבהמה ימכור לצורך אותו המין אמנם בעת המכירה תצא לחולין ורק הפודה פודה אותו ע"מ שיקריב מטעם דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח מדאורייתא מקרא אשר יקריבו לה' לעולה והדמים יפלו לבדה"ב. אמנם ביין ושמן וסולת כיון שאין להם פדיון א"כ אף שימכרו לצורך אותו המין הלא ג"כ לא נוכל להקריב כיון שאינו מתחלל א"כ איכא עלה שם קדושת בדה"ב ואין משנין מקדושה לקדושה אף מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח. אמנם ע"י לב ב"ד מתנה שפיר יוכלו לשנות וא"כ בהכרח צריך מהדמים להקריב עולה והוא קיץ המזבח:

ולפ"ז דברי הרמב"ם שמפרש דר' אלעזר האומר ביין ושמן דימכרו לצורך אותו המין והדמים יקרבו לעולה לא פליג על ר' אליעזר האומר ברישא דמתני' דהי' בהמות דימכרו לצורך אותו המין והדמים יפלו לבדה"ב משום דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף דבר הראוי למזבח. דגם ר' אליעזר מודה לר' אליעזר דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף בדבר הראוי למזבח. אלא דנ"מ בין בהמה שיש לה פדיון ומשו"ה נוכל לקיים בה תרתי דימכרו לצורך אותו המין ובשעת פדי' יוצאה לחולין ורק הפודה פודה אותה ע"מ להקריבה למזבח וא"כ הדמים יכולים להיות לבדה"ב משא"כ יין ושמן כיון דאין להם פדיון א"כ אף שימכרו לצורך אותו המין בכ"ז לא נפקע מאתם שם בדה"ב ואין משנין מבדה"ב למזבח ובהכרח ע"י לב ב"ד מתנה. וא"כ ממילא בעד הדמים מוכרחין להקריב עולות לקיץ המזבח והוא ממש כדברי הירושלמי הנ"ל:

אמנם בתוספתא פ"ב דשקלים מבואר להדיא כדברי הראב"ד בפ"ה מעירוכין שמבואר שם להדיא דר' אלעזר דיין ושמן הוא כדברי ר' יהושע שאמר שם להדיא הן דברי ר"א הן דברי ר' יהושע. וא"כ ר"א סובר דדבר הראוי למזבח אינו מקדיש לבדה"ב. וא"כ הוא מחלוקת התוספתא והירושלמי הנ"ל.

ומה מאד יתבארו לנו דברי הספרא ויקרא פ"ו ר"א אומר מה ת"ל כבשים לעולה כו' שיכול אין לי שקרב עולה אלא מותר עולה בלבד מניין לרבות מותר חטאת מותר אשם כו' המקדיש נכסיו והי' בהן דברים ראוין ע"ג המזבח יינות שמנים ועופות מניין שימכרו לצורך אותו המין ויביא בדמיהון עולות ת"ל כבשים לעולה לרבות את כולן וחכ"א יפלו לנדבה היינו קיץ המזבח. וכן להלן בפ' כ"א בדבורא דחטאת מביא ג"כ האי ברייתא דיינות ושמנים ועופות ויפלו לנדבה. ולכאורה יקשה איך שייך בנדבת יחיד שיפלו לנדבה הלא המקדיש נכסיו שהוא נדבת יחיד והי' בו יינות שמנים ועופות הלא הוא נדבת יחיד. אמנם לפי הנ"ל מיושב מאד דהספרא סובר ג"כ כהתוספתא דר' אלעזר סובר כר' יהושע דדבר הראוי למזבח הוא מקדיש למזבח וא"כ המה עולת יחיד. משא"כ החכמים דאומרים דיפלו לנדבה היינו משום דסוברים כר' אליעזר דרישא דמתני' דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף דבר הראוי למזבח אמנם כיון דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מידי מזבח א"כ בהמקדיש בהמה נוכל לקיים בה תרתי וכמ"ש לעיל. משא"כ יין שמן כיון שאין להם פדיון א"כ לא נפקע מהם קדושת בדה"ב אף שימכרו לצורכי אותו המין וא"כ איך נוכל להקריבם הלא אין משנין מקדשי בדה"ב לקדשי מזבח ובהכרח שהוא מטעם לב ב"ד מתנה. וא"כ ממילא מוכרח להיות מהדמים שקונין עולה לנדבה והוא לקיץ המזבח ומשו"ה אמרו חכמים דיפלו לנדבה היינו לקייץ המזבח וכנ"ל והדברים נכונים וברורים בעז"ה:

ובזה נוכל לומר דברי הירושלמי האמור לעיל מה ביניהון א"ר שבטא דכדכדא ביניהון ועי' מ"ש לעיל ולפי דברינו אולי אפשר דדברי הירושלמי הזה צריכים להיות כאן. והוא דראיתי ביפ"ע דתיבת "כדכדא" מגי' "כהנא" עיי"ש וא"כ א"ש כמין חומר דלפי דברינו דר"א בשם רשב"ל דאמר דטעמא דר"א דסובר דר"א סובר כר' יהושע דדבר הראוי למזבח בהקדיש סתם הוא למזבח. וחברי' בשם ר' יוחנן סוברים דר"א סובר כר"א דרישא דמתני' דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף בדבר הראוי למזבח וא"כ איכא נ"מ לענין זה דהא מבואר בתמורה ובשארי דוכתי מה בין עולת יחיד לעולת נדבה שהיא באה מן הצבור בזמן שהיא באה חובה אם הוא כהן עבודתה ועורה שלו ובזמן שהיא באה נדבה אפי' אם הוא כהן עבודתה ועורה לאנשי משמר וא"כ איכא נ"מ למי שייך העור דלרשב"ל דסובר דר' אלעזר כר' יהושע. א"כ מה שמביא בדמיהון עולה הוא עולת יחיד וא"כ עבודתה ועורה שלו. אמנם לחבריי' בשם ר' יוחנן דאף ר' אלעזר סובר כר' אליעזר דרישא דמתני' דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף הראוי למזבח וא"כ מה שמביא בדמיהון עולה הוא נדבת צבור לקיץ המזבח וא"כ עבודתה ועורה לאנשי משמר וזהו שבטא דכהנא ביניהון:

(שם) וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך. כלומר שהקשה על הטעם דאמר דיין ושמן אין להם פדיון משום דאין בהם העמדה והערכה כמ"ש הרמב"ם. והלא כיון דלא שייך בהם העמדה והערכה איך נוכל למעט דמטעם זה אין להם פדיון דהא באמת מבואר בחולין ק"ל שם גיזה בר העמדה והערכה עיי"ש א"כ איך יצדק ע"ז הטעם. ולא השיב ע"ז כלום. אמנם מלישנא דספרא והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העצים והלבונה וכלי שרת נפדין עכ"ל משמע לכאורה כטעמא דהרמב"ם דמשו"ה אינם נפדים משום דל"ש בהו העמדה והערכה:

ר"ז בשם ר"א לא אמר כן כו'. עד סוף ההלכה קאי על ר"ש דאמר דמקדיש נקבה לעולה עושה תמורה וכמו שפי' התקלין חדתין עיי"ש וע"ז מסיים הירושלמי וקשיא בדא כתיב והעמיד והעריך" כלומר אי קאי על תמורה ולא על פדייה מה העמדה והערכה שייך בזה. א"ו דלא קאי על תמורה ורק על פדיי' ומשו"ה אמר הכתוב והעמיד והעריך דהא פדיי' בעי העמדה והערכה:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה