שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ד · הלכה ב
מזבח העולה וההיכל ועזרות באין משירי הלישכה [והגר"א גורס באין מבדה"ב] חוץ לעזרות באין מבדה"ב והגר"א גורס באין משירי הלישכה] והא תני אבני היכל ועזרות והמזבח מועלין בהם והגר"א גורס והתני אבני ירושלים מועלין בהם פי' ואלו בודאי חוץ לעזרות] וכי יש מעילה בשיריים אלא כר"מ דאמר יש מעילה בשיריים. אר"ח כלום אמר ר"מ אלא בתוך שנתו והכא חוץ לשנתו אנן קיימינן. והרמב"ם בפ"ד משקלים הל"ח כתב וכן מזבח העולה וההיכל והעזרות באין משירי הלישכה. והקשה שם הכס"מ שהרמב"ם פוסק כהירושלמי ועפ"י גירסא הישנה [ולא כגירסת הגר"א]. אבל בג' דידן בר"פ דייני גזרות מבואר דמזבח העולה והלשכות והעזרות באין מבדה"ב ולמה תפש גמ' ירושלמי ועזב גמ' דידן עיי"ש. והשיורי קרבן הקשה קושי' יותר חזקה על רבינו דאף הירושלמי מסיק דבאין מבדה"ב דהא קאמר דמועלין בהם והלא אין מעילה בשיריים לאחר שנתן כמו שהקשה הירושלמי וע"כ דמבדה"ב באין ויש מעילה בקדשי בדה"ב והוא באמת קושי' חזקה:
ומה שנ"ל בישוב קושיות השיורי קרבן משום דצריכין להתבונן בהברייתא דתני אבני מזבח והיכל ועזרות מועלין בהם אימת מיירי הא דמועלין בהם. אם בהיותם מחוברים בהבנין הלא קיי"ל דאין מעילה במחובר. ואם נאמר דמיירי באבנים שלקחום לצורך בנין מזבח והיכל ועזרות. הנה מלבד דקיי"ל דבונין בחול ואח"כ מקדישן א"כ ליכא על האבנים שום קדושה קודם שנבנו בהבנין וא"כ ל"ש בהו מעילה. ואפי' אם נאמר דמיירי דלקחום לצורך עבודת אותו היום ומבואר במעילה י"ד ב' ר"פ אמר שם דלצורך עבודת אותו היום מקדישין ואח"כ בונין. בכ"ז לא יצדק לומר כן דהא לפ"ז יקשה מאי פריך הירושלמי כלום אמר ר"מ אלא בתוך שנתו וכאן לאחר שנתו דאם נאמר דמיירי באבנים הלקוחות לצורך הבנין שפיר יוכל היות שנלקחו האבנים משירי הלישכה בתוך השנה ושפיר יש מעילה לר"מ ועיי' בק"ע ובפ"מ]. ואם נאמר דמיירי באבנים שנשרו מהמזבח ומהיכל ועזרות לדעתי אאפ"ל כן דל"מ באבני מזבח בודאי ל"ש מעילה לאחר שנשרו דהא קיי"ל אבן שנפגם ונגמם פסול למזבח כמבואר ברמב"ם פ"א מבית הבחירה הלי"ד וז"ל כל אבן שנפגם כדי שתחגור בצפורן ה"ז פסולה לכבש ולמזבח. וא"כ באבן שנפל מהמזבח א"א שלא יהי' בו פגימה כחגירת צפורן וא"כ פסול שוב למזבח וא"כ נעשית מצותו וליכא בו עוד דין מעילה. ועי' במל"מ בפ"ה ממעילה הלי"ד שמסתפק בכלי שרת שנקבו או שנשברו דשוב אין ראוין עוד לעבודה כמ"ש הר"מ בפ"ג מכסוהמ"ק אם יש בהם משום מעילה משום דהא קיי"ל דכל דבר שנעשית מצותה אין בה דין מעילה ומסיק דיש בהם דין מעילה משום דראוין להתיכן ולעשות מהם כלים חדשים א"כ לא נגמר עדיין מצותן עי"ש אמנם באבני מזבח שנפגם דשוב אינו ראוי כלל אלא במגררת שיהי' שלם אין רשאי משום לא תניף עליהם ברזל א"כ בלי ספק דלית בהו מעילה. אלא אפי' אבני היכל ועזרות דכתב הר"מ בפ"א מבית הבחירה הלי"ד דבעינן ג"כ שיהיו שלמים בכ"ז הא כתב הכס"מ שם דמותר לסתתן ולגררן בכלי ברזל שיהיו שלימות אף לאחר שנפגמו. וזהו ההבדל בין אבני המזבח לאבני ההיכל ועזרות דאבני מזבח דמלבד שמחויב להיות שלמים אלא אף לאחר שנפגמו אסור לגררם בברזל שיהיו שלמים. משא"כ באבני היכל ועזרות לא קפדינן רק שיהיו שלמים אבל אם נפגמו מותרין לגררם בברזל עיי"ש בכס"מ שהאריך. ולכאורה נראה ראיה לדבריו מהא דע"ז נ"ב ב' דקאמר שם הגמ' לימא מסייעא לי' [בהא דאמר בכלים ששמשו בבית חוניו שאסורים לגבוה] מזרחית צפונית בה גנזו בית חשמונאי את אבני המזבח ששקצום אנשי יון ועי' בת"י יומא וברע"ב פ"א דמדות מ"ו דהקריבו ע"ג המזבח עי"ש:
וראיתי מי שהקשה הא מחובר לא מתסר. ולא אדע קושיתו דהא מבואר בע"ז מ"ז ב' שלשה בתים הן בית שבנאו לע"ז הר"ז אסור סיידו וכיידו וחידש נוטל מה שחידש הכניס לתוכה כו"ם והוציאה הרי זה מותר. והטעם בכולהו דאסור משום דהוי תלוש ולבסוף חברו והוי כתלוש וא"כ בהכניס לתוכה כו"ם אסור והא דמבואר במתני' דאם הוציא מתוכה מותר היינו שלא הקצה הבית לכו"ם אבל אם הקצה הבית. לכו"ם אסור לעולם כמ"ש רש"י שם ד"ה הכניס לתוכה כו"ם ואת הבית עצמו לא נתכוין לעבוד ולא הקצו לתשמיש כו"ם אלא לפי שעה הכניס לתוכו עכ"ל. וכן מבואר ביו"ד סי' קמ"ה דאם הקצה הבית אסור לעולם עיי"ש וא"כ כיון שהקצו לכו"ם, א"כ אסור לעולם דהא המזבח הוא תלוש ולבסוף חברו. ואדרבא לדידי קשה ביותר דכיון שהקצו הביהמ"ק לכו"ם א"כ נאסר כל בית המקדש וא"כ אף אבני ההיכל ועזרות היה להחשמונאים לגונזם ואולי אפשר כיון דלא הקריבו רק על המזבח א"כ לא הקצו רק מקום המזבח. ול"ד לבית שהקצו לע"ז והעמיד בה כו"ם שאסור כל הבית אף במקום שלא העמידו שמה. היינו משום דבבית ליכא מקומות חלוקים וכל הבית נקרא הכל בית אחד. משא"כ בניני בית המקדש דהיה מקומות מקומות מיוחדים לעבודות שונות וכל מקום ומקום מקודש יותר מחברו מקרי כ ומקום בית אחר וכיון שלא הקריבו לכו"ם רק על המזבח לא נאסר רק אותו המקום ובאמת מסתפק אנכי בבית שיש בה חדרים הרבה והקצה חדר אחד אם נאסר כל הבית ע"י הקצאת החדר וצ"ע]:
אבל לפי דברי הכס"מ א"ש משום דשם בע"ז נ"ב קאמר שם הג' [לדחות הראי' מהא דאבני מזבח שגנזום חשמונאי] אר"פ התם קרא אשכח ודריש דכתיב ובאו בה פריצים וחיללוה אמרי היכי נעבד נתברינהו [עי"ש בפירש"י] אבנים שלימות אמר רחמנא ננסרינהו וכו' לא תניף עליהם ברזל אמר רחמנא וכו' עיי"ש בג' וא"כ דוקא באבני מזבח דלא היה להם תקנה. משא"כ באבני היכל ועזרות באמת עשו כן דתברום ע"י א"י לבטלם משום לתא דכו"ם ואי משום דבעינן שלימות נסרוהו אח"כ בברזל דהא עליהם ליכא איסור דלא תניף ברזל. וא"כ לפי דברי הכס"מ הלא משכחת מעילה באבני היכל ועזרות אף לאחר שנשרו ולא נקרא עדיין נעשית מצותן אם כי בודאי נפגמו בכ"ז מותר לעשות אח"כ שלימות ע"י ברזל וכמו שכתב המל"מ לענין כלים שנשברו עדיין יש עליהם מעילה לפי שיש תקנה להתיכם וכמ"ש לעיל:
אבל זה לא ניתן להאמר משום דלכאורה קשה דברי מרן הכס"מ דהלא הרמב"ם שם בפ"א מביה"ח הלט"ו וז"ל אבני היכל ועזרות שנפגמו או נגממו פסולין ואין להם פדיון אלא נגנזים והוא מהתוספתא מגילה פ"ב. ולפי דברי מרן הכס"מ אמאי יגנזו הלא יש להם תקנה לסתתם במגררת של ברזל שיהיו שלמים. ובהכרח צ"ל דהכס"מ לא אמר דאבני היכל ועזרות מותר לגררן בברזל היינו רק בעוד היותם חולין ולא דמי לאבני מזבח דאסור לגררם בברזל אף בהיותם חולין כמ"ש המל"מ בפ"א מביה"ח הלט"ו עי"ש. משא"כ לאחר שהוקדשו ונבנו בהיכל אזי גם אבני היכל ועזרות אסור לסתתם בברזל אם נפגמו. וא"כ בשלמא שם בע"ז דבאו פריצים וחללוה הלא מדאורייתא נפקי לחולין כמ"ש רש"י שם וא"כ שפיר נוכל לומר דאבני מזבח לא היה להם תקנה דאם נתברינהו ואח"כ נגררם בברזל בכ"ז אסור משום לא תניף ברזל אף שיצאו לחולין. משא"כ באבני היכל ועזרות כיון דנפקי לחולין מותר לנסרם אח"כ בברזל שיהיו שלמים:
ומה מאד מדוקדק לפ"ז לשון הר"מ בפ"א מביה"ח הלי"ד בסופו וכן אבני היכל ועזרות שלימות היו. הלט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו ועממו פסולין ואין להם פדיון אלא יגנזו. והיינו דבהלי"ד השמענו הדין דאבני היכל ועזרות שלימות היו כלומר דבעינן שיהיו שלימות אבל לא נפסלו אם נסתתו בברזל כמו שדייק הכס"מ. אמנם כ"ז בהיותם חולין משא"כ לאחר שהוקדש אסורים גם המה בהנפת ברזל. ומשו"ה נסמך הדין בהלט"ו אבני היכל ועזרות שנפגמו ונגממו פסולין ואין להם פדיון ויגנזו. כלומר אבל אם נפגמו לאחר שבנו בבנין אסורים גם המה בהנפת ברזל ומשו"ה יגנזו. וא"כ לפ"ז יקשה מאוד איך משכחת מעילה באבני היכל ועזרות דלאחר שנשרו מהבנין הלא פסולין המה לעולם ולית להו תקנה וא"כ נעשית מצותן:
ואפילו אם נאמר דאבני היכל ומזבח ועזרה דתני בברייתא דמועלין בהם מיירי לאחר שנשרו ולא נעשה בהם פגימה וא"כ לא נגמר מצותן דעדיין כשרים לבנותה במזבח והיכל ועזרה. בכ"ז יקשה מאד מה ענין להא דאר"מ מועל בשיריים דוקא בתוך שנתו וכאן לאחר שנתו. הלא קיי"ל דכל הכלים עבודתן מחנכתן לעשותן קדוה"ג וא"כ המזבח כשהקריבו עליו הקרבנות הלא נתקדש בקדוה"ג כן ההיכל ועזרות כשנעשה בהם העבודות הקודש עבודה הראוי להם א"כ ממילא כאו"א נתקדש. וא"כ אף לאחר שנשרו האבנים ולא נפגמו ועדיין ראויין לבנין איכא בהם דין מעילה. וא"כ מאי פריך הירושלמי כלום אר"מ אלא בתוך שנתו וכאן לאחר שנתו:
אבל ברורן של דברים לדעתי נראה דהבעה"מ והרמב"ן במלחמות בע"ז פ"ג בהסוגי' דאבני מזבח שגנזו חשמונאי שהבאנו לעיל פליגי דדעת הבעה"מ דהמזבח לא מקרי כלי שרת ואם כי בכלי שרת יש בהם מועל אחר מועל ואינו יוצא לחולין ע"י פדיון. אמנם המזבח לא מקרי כלי שרת ולית בהו דין מועל אחר מועל אלא דין קדושות דמים יש בו. והרמב"ן שם הקשה עליו דלפ"ז אמאי לא פריך הג' שם מקודם דאמר ר"פ דבאו בה פריצים וחללוה ויצא לחולין אמאי גנזום חשמונאי משום ששקצום לכו"ם הו"ל להם לפדות האבנים כיון דמהני בהו פדיון. א"ו דהמזבח מקרי קדוה"ג כמו כלי שרת ואינו יצא לחולין. ועוד מביא הרמב"ן ראי' מהא דאבני היכל ועזרות שנפגמו ונגממו פסולין למזבח ואין להם פדיון ויגנזו המבואר בתוספתא והבאנו לעיל מוכח מזה דאף ההיכל ועזרות מקרי קדוה"ג ומשו"ה אין להם פדיון וא"כ במכש"כ אבני מזבח דמקרי קדוה"ג. וא"כ לפ"ז נ"ל דהירושלמי סובר ג"כ דמזבח היכל עזרה לא מקרי קדוה"ג רק קדושת דמים לבד ומשו"ה פריך הירושלמי שפיר מהא דתני בברייתא דאבני מזבח והיכל ועזרה מועלין בהכרח איירי לאחר שנשרו דבעודן מחובר בלא"ה ליכא מעילה דאין דין מעילה במחובר. ובהאבנים שנלקחו בעוד שלא נבנו ג"כ לא איירי בסתמא דהא קיי"ל בונין בחול ואח"כ מקדישין. וא"כ בשלמא אם נאמר דאבני מזבח והיכל ועזרה בא מקדשי בדה"ב וא"כ כיון דהמזבח והיכל ועזרות מקרי ג"כ רק קדושת דמים. וא"כ אפי' אם נאמר דמיירי שנפגמו ולא ראוים עוד להעמידם במזבח והיכל ועזרות בכ"ז מועלין בהם כיון דאף כשהיו נבנין בבנין לא היה עליהם רק קדושת דמים ולא קדוה"ג א"כ אף לאחר שנשרו ונפגמו לא מפקע מאתם שם קדושת דמים ומשו"ה מועלין. אבל אם נאמר דבא משירי לישכה ואליבא דר"מ א"כ ליכא עליהם שום מעילה דהא אף שהיו נבנים בהבנינים האלו לא הי' עליהם שם קדוה"ג רק שם קדושת דמים משירי הלישכה וא"כ לאחר שנתו שנפקע קדושתן אף לר"מ א"כ ממילא ליכא עליהם דין מעילה ומשו"ה מקשה הירושלמי שפיר:
אמנם הרמב"ם הלא חזינן דסובר כהרמב"ן דמזבח היכל עזרה מקרי קדוה"ג דהא כתב להדיא הדין האמור בהתוספתא דאבני היכל שנפגמו אין להם פדיון וא"כ קושית הירושלמי לא קשה כלל דאפי' אם נאמר דבאין משירי הלישכה ואין מועלין בשירי לישכה. בכ"ז הלא כיון שנבנו האבנים בהמזבח היכל עזרה הלא נתקדשו בקדוה"ג וא"כ אף לאחר שנשרו ולא נפגמו א"כ עוד לא עמר מצותן דהא חזי למילתייהו ומשו"ה מועלין בהם ומיושב בעז"ה בטוב קו' השיורי קרבן:
אמנם מה שק"ל בדברי רבינו דאם נאמר דדעתו לפסוק כהירושלמי א"כ אמאי בהא דחוץ לעזרות שסובר הירושלמי דבאין מבדה"ב ולא כן פוסק בפ"ד משקלים דחומת העיר ומגדוליה באין משירי הלישכה וכסוגיא דבבלי. אבל האמת הוא כמ"ש המרכבת המשנה בשקלים דהא דכתב רבינו דהמזבח והיכל ועזרות נעשין משירי הלישכה היינו דמבדה"ב בודאי באין דעיקר מצוה הוא שיבאו מבדה"ב רק דאתי לאשמעינן דאף משירי הלישכה ג"כ באין. ומשו"ה כתב רק בלשון "נעשין" ולא בלשון באין להורות דאף משירי הלישכה נעשין. עי"ש. וא"כ י"ל דהרמב"ם מפרש דהירושלמי והבבלי ל"פ רק דהבבלי אתי לאשמעינן על עיקר מצותן דבאין מבדה"ב אמנם נוכל לעשותם אף משירי הלישכה וזה אתי הירושלמי לאשמעינן, אמנם בהא דחוץ לחומת העזרה דמבואר בבבלי דבאין משירי הלישכה והירושלמי דסובר דבאין מבדה"ב ודאי פליגי דאל"כ הו"ל להרמב"ם להשמיענו רבתא יותר דחומות העיר ומגדוליה באין אף מבדה"ב. א"ו דדעת הבבלי הוא דבאין משירי הלישכה דוקא ודעת הירושלמי הוא דבאין דוקא מבדה"ב:
ולהסביר טעם מחלוקותן נ"ל משום דמבואר בנדרים י"א במתני' שם האומר כירושלים חל הנדר ומקרי מתפיס בדבר הנדור. ור"י סובר כירושלים לא אמר כלום. והנה הא דלת"ק האומר כירושלים מקרי דבר הנדור מפורש בירושלמי שם דכונתו על הקרבנות הקרב בירושלים ומשו"ה נאיד ר"י ואמר כירושלים לא אמר כלום משום דלא מקרי דבר הנדור משום דקרבנות אין קרב בירושלים עיי"ש ברא"ש וא"כ י"ל דהירושלמי סובר דהאומר כירושלים חל הנדר משום דמקרי דבר הנדור כת"ק אמנם לין הטעם משום דכונתו על הקרבנות הקרב בירושלים אלא משום דחומת העיר ומגדוליה באין מבדה"ב ושפיר מקרי דבר הנדור. אמנם הבבלי סובר הטעם דכונתו על הקרבנות הקרב בירושלים כמ"ש בירושלמי נדרים וכן כתב הר"מ להדיא זה הטעם ומשו"ה פוסק דחומת העיר באין משירי הלישכה ולא מבדה"ב:
(שם) מותר פירות מתניתי' ר' ישמעאל היא דר"ה בר"י פתר מתניתא מותר פירות שכר להקדש. מותר נסכים סאה רביעית. ר' יוחנן פתר מותר פירות סאה רביעית מותר נסכין ברוצין. ולית לרחב"י ברוצין. אר"ח מה דנפל לסאה רביעית נופל לברוצין. ע"ד דרחב"י ניחא אין משתכרין בשקל הקדש לפיכך זה וזה לא היו מודים בפירות ע"ד דר' יוחנן קשיא והא תנינן עמדו מג' יספיק מד' ותנינן זה וזה לא היו מודין בפירות. לא היו מודין בפירות בקיץ המזבח אבל היו מודים בכלי שרת. הנה מבואר מתוך הירושלמי דלרחב"י מקרי מותר פירות שכר להקדש ומותר נסכים היא סאה רביעית וברוצי מדות [פי' במה שאמר ר' ישמעאל ברישא דמתני'] שירי הלישכה מה היו עושין לוקחין יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש. ומשו"ה זה וזה לא הי' מודים בפירות היינו במה שאמר לקיץ המזבח אלא לכלי שרת ולר' יוחנן מותר פירות מקרי סאה רביעית והא דמסיים המתני' דזה וזה לא היו מודים בפירות היינו במה שאמר לקיץ המזבח אלא לכלי שרת ומותר נסכים מקרי ברוצי מדות זהו המתבאר מדברי הירושלמי, אמנם במנחות צ' א' תנן התם מותר נסכים לקיץ המזבח. מאי מותר נסכים רחב"י אמר ברוצי מדות ר' יוחנן אמר כאותו ששנינו המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו בשלש יספק מארבע פי' ואותה סאה רביעית משתכר הקדש ומקרי מותר נסכים] ושם תני' כוותי' דרחב"י ברוצי מדות הללו מה היו עושין בהם אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לאו נפסלו בלינה ואם לאו מקייצין בהם המזבח כו' תני' כוותי' דר' יוחנן המקבל עליו לספק סלתות מארבע ועמדו משלש מספק מארבע כו' וזהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח עכ"ל הסוגי' דמנחות. והנה הבבלי עם הירושלמי מלבד שהמה מחולקים בחלוף ר"י ורחב"י אלא אף גם מחולקים בד"א דלסוגיות הירושלמי מחולק רחב"י עם ר' יוחנן בתרתי היינו דפליגי מהו מקרי מותר פירות דלרחב"י מותר פירות הוא מה שאמר ר' ישמעאל ממותר שירי הלישכה לוקחין יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש ומותר נסכים מקרי לדידי' סאה רביעית וברוצי מדות. ולר' יוחנן סאה רביעית הוא מותר פירות ומותר נסכים הוא ברוצי מדות אמנם בגמ' בבלי לא הוזכר כלל דפליגי במותר פירות רק דכל פלוגתתם הוא מאי מקרי מותר נסכים. והיינו משום דמבואר בכתובות ק"ו ב' שמביא שם המתני' דשקלי הנ"ל ר' ישמעאל אומר מותר פירות לקיץ המזבח. מותר תרומה לכלי שרת רע"א מותר תרומה לקיץ המזבח מותר נסכים לכלי שרת רחסה"כ אומר מותר נסכים לקיץ המזבח מותר תרומה לכלי שרת וזה וזה לא היו מודים בפירות מאי היא דתניא מותר תרומה מה היו עושין בו לוקחין פירות בזול ומוכרין אותם ביוקר ובהשכר מקייצין את המזבח וזהו ששנינו מותר פירות לקיץ המזבח ופירש"י שם והשכר מקייצין בהם את המזבח והקרן לכלי שרת כדאמר ר' ישמעאל] מאי זה וזה לא היו מודין בפירות כדתנן מותר שירי הלישכה מה הי' עושין לוקחין יינות שמנים וסלתות והשכר להקדש דברי ר' ישמעאל רע"א אין משתכרין בשל הקדש עיי"ש בסוגיא וא"כ מבואר דסוגית הבבלי סובר דמותר פירות הוא במה שלוקחין ממותר התרומה פירות והקרן הוא לכלי שרת והשכר הוא לקיץ המזבח ולא מצינו שום פלוגתא שם בזה וא"כ גם רחב"י גם ר' יוחנן ל"פ במותר פירות מה היא ותרווייהו סברי דמותר פירות הוא במה שקונין במותר התרומה פירות וע"כ לא פליגי רק במותר נסכים מה היא והירושלמי לא ס"ל האי ברייתא דבבלי כמו דלא ס"ל הירושלמי דאמר אליבא דר' יוחנן דמותר פירות הוא סאה רביעית ובהדיא מבואר בבבלי מנחות הנ"ל שמביא הברייתא דסאה רביעית מקרי מותר נסכים וזה פשוט:
אמנם מה שק"ל בהא דפליגי רחב"י ור' יוחנן בבבלי דלרחב"י מותר נסכים הוא ברוצין ולר' יוחנן הוא סאה רביעית הלא הג' שם מביא תניא כותי' דרחב"י תני' כותי' דר' יוחנן וא"כ ממנ"פ אם נאמר דרחב"י ור"י פליגי דלמר דוקא ברוצי מדות מקרי מותר נסכים ולמר דוקא סאה רביעית וא"כ, מה יעשה כל אחד בהברייתא העומדת לנגדו ואם נאמר דכל אחד מודה לחברו א"כ במאי פליגי:
ומה שנ"ל דרחב"י דאמר דמותר נסכים הוא ברוצי מדות סובר ג"כ דגם סאה ד' הוא מותר נסכים כמו שסובר רחב"י בירושלמי הנ"ל. אמנם ר' יוחנן דסובר דמותר נסכים הוא סאה ד' סובר דוקא סאה רביעית הוא מותר נסכים אבל ברוצי מדות לא מקרי לדידי' מותר נסכים ולא תקשי לדידי' הברייתא דמביא הגמ' תני' כותי' דרחב"י ברוצי מדות הללו מה היו עושין בהם אם יש זבח אחר יקריבו עמו ואם לאו מקיצין בהם המזבח משום דסובר דברייתא זו לא הוזכר כי ברוצי מדות מקרי מותר נסכים כמו שהוזכר בברייתא דסאה ד' שמביא שם זהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח וא"כ סובר ר' יוחנן דוקא סאה ד' הוא דמקרי מותר נסכים משא"כ ברוצי מדות לא הוזכר בברייתא דמקרי מותר נסכים וע"כ סובר דזה לא מקרי מותר נסכים:
ומה שהכריח ר' יוחנן לחלק ולומר דברוצי מדות לא מקרי מותר נסכים הן אמנם דלא הוזכר בברייתא אבל מנ"ל חלק כן נ"ל משום דר' יוחנן סובר הא דפליגי ר"ע ורחסה"כ דר"ע סובר דמותר נסכים הוא לכלי שרת. ורחסגה"כ סובר דמותר נסכים הוא לקיץ המזבח היינו דפליגי רק למצוה. דר"ע סובר דמצוה לכתחלה הוא לעשות ממותר נסכים כלי שרת ורחסגה"כ סובר דמצוה לכתחלה הוא לקיץ המזבח אבל באמת ר"ע מודה לרחסה"כ דנוכל לעשות קיץ המזבח ממותר נסכים וכן רחסה"כ מודה דנוכל לעשות מהם כלי שרת. וא"כ לפ"ז הוכרח ר' יוחנן לחלק ולומר דמותר נסכים לא מקרי רק סאה ד' אבל לא ברוצי מדות. והיינו דברייתא דסאה ד' דמסיים זהו ששנינו דמותר נסכים לקיץ המזבח נוכל לפרש אליבא דר"ע דהלכתא כותי' היינו אף לקיץ המזבח אבל באמת עיקר מצותן הוא לעשות מהם כלים כדברי ר"ע. משא"כ הברייתא דברוצי מדות שאמר הברייתא דברוצי מדות הללו מה היו עושין בהם אם יש זבח אחר יקריבו עמו כו' ואם לאו מקיצין בהם את המזבח ומלשון זה מה היו עושין בהן משמע דעיקר מצותן הוא להקריב עם קרבן אחר אם יש או לקיץ המזבח אבל לא לעשות בהם ד"א ואם נימא דגם זה מקרי מותר נסכים א"כ עיקר מצותן הוא לעשות כלי שרת אליבא דר"ע ומשו"ה סובר ר' יוחנן דזה לא מקרי מותר נסכים:
ובזה נוכל ליישב קצת דקדוק עצום שיש לנו בהאי סוגי' דמנחות הנ"ל דהגמ' מתחיל תנן התם מותר נסכים לקיץ המזבח מאי מותר נסכים רחב"י אמר ברוצי מדות ר"י אמר סאה ד'. ולכאורה קשה מאד דהא עיקר פלוגתא דרחב"י ור"י הוא מאי מקרי מותר נסכים. והנה במתני' דשקלים הנ"ל הלא כתוב מותר תרומה לקיץ המזבח מותר נסכים לכלי שרת דברי ר"ע רחסה"כ אומר מותר נסכים לקיץ המזבח מותר תרומה לכלי שרת. וא"כ למה להג' להסמיך הפלוגתא דרחב"י ור"י מאי מותר נסכים על הא דאמר מותר נסכים לקיץ המזבח שהוא דברי רחסה"כ המאוחר הו"ל להסמיך על דברי ר"ע שמוקדם במתני' והול"ל תנן התם מותר נסכים לכלי שרת מאי מותר נסכים דהא פלוגתתם הוא בין לר"ע בין לרחסה"כ מאי מקרי מותר נסכים ודוחק לומר משום דאח"כ מביא התני' כוותי' ומסיימי לקיץ המזבח משו"ה מציין פלוגתתם ע"ז דהא ס"ס מדברי רחסה"כ נשמע גם לר"ע מהו מותר נסכים לרחב"י ברוצין ולר"י סאה ד'. אמנם לפי הנ"ל נוכל ליישב קצת דמשו"ה מציין הג' על הא דמותר נסכים לקיץ המזבח משום דאף לר"ע רשאי לעשות ממותר נסכים קיץ המזבח ורק לר"ע המצוה לכתחלה שיהיו כלי שרת ממותר נסכים. וא"כ באמת י"ל דכונת הג' הוא על ר"ע כלומר תנן התם מותר נסכים לקיץ המזבח פי' דר"ע מודה שיכול לעשות גם מהם קיץ המזבח:
ומה מאד יאיר לנו עפ"ז ליישב דברי הרמב"ם בפ"ד משקלים הל' ב' כתב וז"ל וכלי שרת מצותן שיבאו ממותר נסכים ובפ"ז מכלי מקדש הל' י"ג וז"ל משלשים יום לשלשים יום פוסקין שערי היין והסולת כו' אם הוקרו הנסכים מספק להן כמו שפסקו עמו כו' והשכר שמשתכר ההקדש בשערים אלו הוא הנקרא מותר נסכים ולוקחין בו עולות לקיץ המזבח ע"כ ולכאורה דבריו תמוהין דבהל' שקלים כתב דכלי שרת באו ממותר נסכים והוא כר"ע דאמר מותר נסכים לכ"ש ובכלי המקדש כתב שהוא לקיץ המזבח והוא ר"ח סגן הכהנים דאמר מותר נסכים לקיץ המזבח. ועי' בכ"מ בשקלים שם שכתב וז"ל ר' ישמעאל אומר מותר תרומה לכלי שרת ר"ע אומר מותר נסכים לכלי שרת ופסק רבינו כר"ע. ואע"ג דר"ח סגן הכהנים סובר כר' ישמעאל ומשמע ליה דהיכא דליכא מותר נסכים מודה ר"ע לר' ישמעאל עכ"ל והנה מפורש מדבריו דהא דפליגי ר"ע עם ר"ח סגן הכהנים היינו למצוה דלר"ע המצוה היא ממותר תרומה לקיץ המזבח ומותר נסכים כלי שרת ור"ח סגן הכהנים סובר בהיפך ורבינו פוסק כר"ע. ולדעתי הוא סותר דברי עצמו בפ"ז מכלי המקדש הל' י"ג וז"ל שם בפ"ד משקלים תנן ר"ע אומר מותר תרומה לקיץ המזבח מותר תרומה לכלי שרת ר"ח סגן הכהנים אומר מותר תרומה לכלי שרת מותר נסכים לקיץ המזבח ויש לתמוה הא קי"ל הלכה כר"ע מחברו ואפשר שטעמו משום דר"ח סגן הכהנים הוה מסתמא במילי דמקדש בקי טפי מר"ע עכ"ל ודבריו סותרים זא"ז דהא בפ"ד משקלים כתב שהוא פוסק כר"ע. אמנם לפמ"ש אליבא דר' יוחנן יצדק מאד דברי רבינו דבאמת פוסק הר"מ כר' יוחנן אליבא דר"ע. ומש"ה בפ"ז מכלי המקדש הל' י"ג מביא הברייתא דסאה ד' וכתב דזהו מותר נסכים [פי' דוקא סאה ד' מקרי מותר נסכים] ולוקחין בהן עולות לקיץ המזבח כלומר שיוכל לעשות מהם גם קיץ המזבח לעשות מהם כלי שרת לא אצטריך לאשמעינן דהלא כבר כתב בפ"ד משקלים דמותר נסכים מצותן שיעשה מהם כלי שרת. ובפ"ב ממעה"ק הל' י' העתיק הברייתא מה היו עושין ברוצין אם יש שם זבח אחר יערב עמו כו' ואם לאו מקיצין בהם המזבח והכל היא ר' יוחנן וכנ"ל. ועי' במראה הפנים כאן שמיישב דברי הרמב"ם הנ"ל מסוגיות הירושלמי ולפי קט שכלי דבריו משוללי הבנה עי"ש ועי"ש עוד במראה הפנים מה שתי' בהא דנשאר הכ"מ בצ"ע על רבינו שהשמיט האיבעיא דכתובות דכלי שרת אם באין מבדה"ב ומסיק הגמ' שם דאם גבו והותירו באין והרמב"ם השמיט זאת. וכתב שם המה"פ דלמאי דמביא שם הגמ' אח"כ תנא דבר"י כלי שרת באין מתרומת הלשכה שנאמר את שאר הכסף איזה כסף שיש לו שיריים הוי אומר תרומת הלשכה א"כ ל"ק קראי אהדדי וא"צ לחלק בין גבו לבדה"ב והותירו ולכ"ע אין באין מבדה"ב עי"ש ותיתי לי שכוונתי בעצמי לדבריו. אבל באמת לא אדע תמיהתם הלא בהדיא כתב רבינו בפ"ד משקלים הל' י' וז"ל שקלים שלא הספיקו להם לכל ק"צ מוציאין את הראוי להם מקדשי בדה"ב והוא מהירושלמי פ"ה דשקלים ועי' מ"ש במערכה ג' וכיון דהר"מ בפ"ד משקלים פוסק דכלי שרת באין ממותר נסכים ואם אין מותר נסכים באין מתרומת הלשכה עי"ש וא"כ גם כלי שרת מתיחסים לתרומת הלשכה וממילא הא דכתב רבינו שקלים שלא הספיקו לכל ק"צ מוציאין הראוי להם מקדשי בדה"ב א"כ גם כלי שרת בכלל וממילא מבואר שפוסק דבאין מבדה"ב:
(שם) עד כדון ברוצי צבור ואפי' ברוצי יחיד ולא נמצאו כלי שרת באין משל יחיד כהדא דתנינן אשה שעשתה כתונת לבנה כשדה ובלבד שמסרה לצבוד. ועי' במה"פ שכתב דהר"מ לא הזכיר הדין בברוצי יחיד איך יהי'. וכתב שסמך על מקום אחר דכתב דמהני שימסור עי"ש ולפמ"ש לעיל נוכל ליישב קצת השמטה הזאת משום דהרי להרמב"ם ברוצי מדות לא מקרי מותר נסכים וא"כ לא נעשה מהם כלים רק דבאין לקיץ המזבח. ומהו קיץ המזבח שלוקחין עולה ומקריבין אותה וא"כ מאי איכפת לן שלא ימסור לצבור ס"ס יקרב אותה לשם עולה ואי משום דבקיץ המזבח הנסכים באין משל צבור דע"ז בודאי מהני תנאי ב"ד שהתנו כמו בא"י ששלח עולתו דמקריבין נסכיו מצבור וכן גר שמת ואין לו נסכים שיקרבו משל צבור. משא"כ הירושלמי סובר דברוצי מדות מקרי לכ"ע מותר נסכים וא"כ לר"ע מצותו שיעשה מהן כלי שרת ע"כ שפיר הקשה וצריך למסור לצבור אמנם בכ"ז דוחק. דמלבד שדוחק לומר דגם בזה יהיה תנאי ב"ד להקריב נסכים משלהם. בשגם הלא מבואר בברייתא אם יש שם זבח יקרבו עמו ומסתימת הברייתא דהאי אם יש זבח אחר משמע דקאי על קרבן צבור וא"כ יקשה כנ"ל ואיך יקרבו נסכים מיחיד לק"צ ובסמוך יתבאר עוד דברי הירושלמי הנ"ל:
(שם) עד כדון ברוצי לח ואפי' ברוצי יבש דתנינן ברוצי הלח קודש ברוצי יבש חולין ולמה ברוצי לח קודש מפני שמדת הלה נמשח בפנים. למה ברוצי יבש חול מפני שמדת יבש נמשח מבפנים ומבחוץ. כל ברוצי מדות הללו אם יש שם זבח אחר יקריבו עמו ואם לנו נפסל ואם לאו ימכרו לקוץ המזבח. כן הוא גירסת הגר"א והוא מהתוספתא מנחות והובא בקוצר במנחות והפ"מ רמז להתוספתא הזאת אמנם מאד תמוהים דברי הירושלמי מאי בעי ברוצי יבש מהו הלא במתני' במנחות שם צ' מבואר להדיא דברוצי יבש חול וא"כ הו"ל למפשט מהמתני' דמבואר להדיא שהוא חול ולמה להביא מהתוספתא והפ"מ במה"פ הקשה זאת ועי"ש מה שתי' בדוחק גדול ובכוונה רחוקה בדברי הירושלמי
ולדעתי נראה בכונת הירושלמי עפ"י דברי המל"מ בפ"ב ממעה"ק הל' ט' בהא דכתב הר"מ שם ברוצי המדות של סולת חול שאין גם העשרון קודש וברוצי היין והשמן לפי שהוא יורד ע"ג הכלי. וכלי הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ולמה יתקדשו הברוצין אע"פ שאין כוונת המודד אלא למה שבכלי בלבד כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול עכ"ל והוא כת"ק ור"ע במנחות צ' שם וכאוקימתא דרבינא. והנה שם במנחות פ"ח בפלוגתא דר"מ ור' יהודה בענין כלי הלח דר"מ קחשיב ממעלה למטה משום דסובר דהברוצין לא נתקדש ור' יהודה קחשיב ממטה למעלה היינו משום דסובר דברוצין נתקדש עי"ש וביאר שם המל"מ ותוכן דבריו דפלוגתא דר"מ ור' יהודה הוא דהברוצין קודם שנגעו בגב הכלי היינו לאחר נפילתן מאויר הכלי למעלה אל גב הכלי בהא פליגי ר"מ ור' יהודה דר"מ סובר דהברוצין לא נתקדש משום דאין הכלי מקדש אלא בתוכו. ור' יהודה סובר דאף באויר הכלי נתקדש וא"כ ממילא נתקדש הברוצין אף באויר כלי. ובזה פוסק רבינו כר"מ כמ"ש רבינו בפי"ג מפסולי המוקדשין הל' כ' דאין מקדשין אלא מתוכן. אמנם מה שנפל הברוצין ממעלות הכלי אח"כ אל גבי הכלי בזה פוסק רבינו דברוצי לח קודש משום דכלי הלח נמשח מבפנים ומבחוץ והוא רק מדרבנן משום שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול כמ"ש רבינו ומש"ה בפ"א מכלי המקדש הל' ט"ז מונה רבינו כלי הלח ממעלה למטה והיינו כר"מ משום דסובר דבאמת מה"ת לא נתקדש ברוצי המדות כ"ז שהמה עדנה באויר כלי. אמנה משירדו מאויר הכלי לגב הכלי בזו אמרי' דקדושים הם מדרבנן שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול. ובזה הולך ומבאר דברי התוס' מנחות פ"ח ד"ה ברוצי שכתבו דלמ"ד לא נתקדשו ניחא למ"ד לקמן מותר נסכים לקיץ המזבח ומפרש רחב"י דיש להם פדיון. אבל למ"ד נתקדשו קשה הא אין להם פדיון ותי' דמיירי בנסכי צבור ולב ב"ד מתנה עכ"ל התוס'. ולכאורה קשה דבריהם דמאי הקשו להם דלמ"ד נתקדשו אין להם פדיון דהא הן אמנם דנתקדשו מ"מ אין דעת המקדיש אלא למה שבכלי והשאר הוא חולין אלא שחכמים אסרו כדי שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וכיון דתקנת חכמים הוא הם אמרו והם אמרו שיש להם פדיון. אמנם לפי הנ"ל ניחא דלמ"ד דברוצי מדות נתקדש הוא מדאורייתא וא"כ מה שנתקדש הוא שלא מדעת הנודר אלא מגזה"כ הוא דרביעית יהיב ליה רחמנא למשה ואמר זו שער דקא עיילי ברוצין וכיון דרחמנא גזר שיהא הברוצין קודש אין להקשות שאין כוונת הנודר על הברוצין דמה לנו ולדעתו מאחר דרחמנא אמר שיהא קודש ומש"ה הקשו שפיר כיון שמה"ד המה קודש הרי הברוצין כמנחה עצמה ואמאי יש להם פדיון ותי' דהכא בנסכי צבור דלב ב"ד מתנה עליהם. ומש"ה רבינו לא מחלק בין נסכי צבור לנסכי יחיד משום דסובר דברוצין לא נתקדש רק מדרבן מטעם גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול ומש"ה יש להם פדיון בין ביחיד בין בצבור זהו תורף דברי המל"מ. והנה במה שכתב דפלוגתא דר"מ ור"י דהברוצין אין ענין להא דאמרי' דברוצי לח קודש מטעם גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול הוא תורת אמת דלר' יהודה הברוצין נתקדש מדאורייתא ואין ענין לכוונת הנודר. אמנם במה שרצה לפרש דברי התוס' מנחות הנ"ל דלמ"ד דברוצין קודש מדאורייתא. מיירי בהכרח בק"צ ולא בקרבנות יחיד משום דלא שייך לב ב"ד מתנה רק בצבור ולא ביחיד וכן כתב בפ"ד משקלים דלב ב"ד מתנה ל"א רק בק"צ אבל לא ביחיד וחייליה הוא מדברי התוס' הנ"ל ומדברי התוס' מעילה י"ד שכתבו שם דלב ב"ד מתנה ל"א רק בצבור ולא ביחיד עי"ש. לבבי לא כן ידמה דבהדיא מבואר בכתובות ק"ו כלי שרת באין מבדה"ב מטעם לב ב"ד מתנה עליהם כמבואר בכתובות שם עי"ש ונדבת בדה"ב הלא המה נדבת יחיד ובכ"ז אמרי' לב ב"ד מתנה עליהם. ועוד הלא מבואר להדיא במנחות ק"ד איבעיא להו יש קבע לנסכים או אין קבע לנסכים ה"ד דאייתי ממשה אי אמרת אין קבע לנסכים משיך ומקריב חד מינייהו דחזי לאיל ואידך הוי לנדבה כו' עי"ש הרי מבואר להדיא אם כי הוא הקדיש לנסכים עכ"ז הוי ס"ד דגמ' דאזלי לנדבה והיינו לקיץ המזבח. וכן שם דפשיט מהא דששה לנדבה עי"ש א"כ מבואר להדיא דאף בהקדש יחיד גם כן אמרי' לב ב"ד מתנה ועי' עוד במערכה ג' מ"ש בזה. ועוד דלפי דבריו בכוונת התוס' שתי' דמיירי בנסכי צבור ומטעם לב ב"ד מתנה. ומפרש דהכוונה הוא אם נאמר שהוא דאורייתא לא מהני ביחיד. א"כ מה יושיענו אפי' אם נאמר שהוא רק מדרבנן המה קודש הברוצין שלא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול ס"ס יקשה במנחת יחיד איך יכולים ב"ד לעשות מהם קיץ למזבח או כלי שרת הלא היחיד לא הקדיש אותם לזה:
וביותר קשה לשון התוס' מנחות שם פ"ח ד"ה ברוצי מדות שסיימו וז"ל וי"ל דמיירי בנסכי צבור ולב. ב"ד מתנה עליהם כדמפרש בירושלמי שקלים עכ"ל והנה בירושלמי מבואר להיפך דאף נסכי יחיד ג"כ הדין כן כמ"ש הירושלמי עד כדין ברוצי צבור ברוצי יחיד כו' כהדא שמסר לצבור:
ע"כ נ"ל דכוונת התוס' היא כך דהא קי"ל דנדבת יחיד דבאה לצבור צריך למסור לצבור. וא"כ בשלמא למ"ד דהברוצין לא נתקדש מדאורייתא רק מדרבנן משום גזירה שלא יאמרו מוציאין מכ"ש לחול ומש"ה אזלי הברוצין לקיץ המזבח או לכלי שרת לכל חד כדאית ליה במותר נסכים למאי אתיא. וא"כ אף ברוצי יחיד א"צ שימסור לצבור משום דכיון דחולין המה מדאורייתא א"כ הלא יש כח ביד ב"ד להפקירם הברוצין דהפקר ב"ד הפקר וממילא זכה הקדש לאותן הברוצין ושפיר יוכל להיות הברוצין לקיץ המזבח או לכלי שרת. אמנם למ"ד דהברוצין המה קודש מדאורייתא הן אמנם דב"ד יכולין ע"פ תנאים לשנות מהברוצין לקיץ המזבח או לד"א. אבל כיון דקודש המה א"כ ל"ש בזה הפקר. וא"כ יקשה דברוצי יחיד איך אזלי לצבור והלא צריך למסרם לצבור. וזהו כוונת התוס' דמדקתני סתמא דברוצין הוא לקיץ המזבח או לכ"ש וא"כ אי מיירי בברוצי יחיד הן אמנם דב"ד יכול לשנות מטעם תנאי ב"ד. אבל ס"ס הא צריך למסור לצבור ומש"ה תי' דמיירי בנסכי צבור. אבל אי מיירי בנסכי יחיד הלא צריך למסור לצבור וזהו שכתבו התוס' וי"ל דמיירי בנסכי צבור ולב ב"ד מתנה עליהם כדמפרש בירושלמי. והיינו דביחיד הן אמנם דאמרי' לב ב"ד מתנה אבל צריך למסור לצבור:
נמצא לפ"ז הא דאמר הירושלמי לעיל עד כדין ברוצי צבור ברוצי יחיד. ומשני כהדא שמוסרה לצבור בהכרח פריך אליבא דר' יהודה דסובר דהברוצין הוא קודש מדאורייתא וא"כ הן אמנם דמהני בזה תנאי ב"ד אבל בכ"ז הלא מקרי נדבת יחיד ומש"ה משני דמיירי שמסרה לצבור.
וא"כ א"ש הא דפריך הירושלמי עד כדין ברוצי לח ברוצי יבש מהו. היינו דהירושלמי בעי אליבא דר' יהודה דברוצי לח המה קודש מדאורייתא ובעי לר' יהודה ברוצי יבש מהו פי' הן אמנם דר' יהודה סובר דברוצי לח קודש מדאורייתא היינו מטעמא דאמר ר' יהודה דשבע מדות מצינו בתורה במדת לח ומנה ממטה למעלה להורות דהברוצין קודש. אבל במדת יבש דליכא האי טעמא א"כ אף לר' יהודה אינה קודש. וזהו שבעי הירושלמי ופשיט מהתוספתא (כפי גירסת הגר"א] דתנינן תמן ברוצי לח קודש ברוצי יבש חול ולמה ברוצי לח קודש מפני שמדת הלח נמשח בפנים ומדת יבש לא נמשח בין בפנים בין בחוץ. ומזה פשיט הירושלמי דלר' יהודה אף ברוצי יבש ג"כ קודש דאל"כ למה התחיל התוספתא לשאול למה ברוצי לח קודש וברוצי יבש חול. ומוכרח לחלק משום דברוצי הלח נמשח בין מבפנים בין מבחוץ וברוצי יבש לא נמשח כלל. דלמא אתיא התוספתא כר' יהודה. וא"כ הוא פשוט דברוצי לח קודש אליבא דר' יהודה וברוצי יבש חול אף אליביה דר' יהודה. אלא ודאי דלר' יהודה ליכא לחלק בין לח ליבש וכמו דברוצי לח קודש לדידיה ה"נ גם ברוצי יבש ומש"ה הוצרך התוספתא לחלק בין לח ליבש מהטעם דלח נמשח מבפנים ויבש לא נמשח כלל: