שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
פרק ד · הלכה א
תמן תנינן ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר עומר שהוא מצוה. ר' ישמעאל כדעתי' דאמר אין העומר בא מסוריא כו'. [ובהגהת הגר"א גורס דתנן ומוחק השאר שבנתיים לא זכיתי להבין ובהגהת הגר"א על ירושלמי זרעים המיוחסות להגאון רד"ל בשביעית פ"א הל"ב גרס שם כמו גירסא שלנו] ועי' בפ"מ ובק"ע ובת"ח שפי' דלר' ישמעאל דסובר דאין מביאין העומר רק מא"י א"כ אף בשביעית ג"כ מא"י ואם כי קצירה אסורה בשביעית בכ"ז גבי עומר הותרה ה"ה דדוחה גם שבת עי"ש ודבריהם קשה לי להבינם. דמאי ענין קצירת העומר בשביעית לקצירה בשבת דהא בהדיא מבואר ברמב"ם בפ"ד משמיטה הל"א וז"ל וזה שאמר את ספיח קצירך לא תקצור שלא יקצור כדרך הקוצרין כדרך שקוצר כל השנה ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל עכ"ל וא"כ קצירת העומר שהיה רק שלשה סאין ולא יותר כמבואר במנחות וברמב"ם בפ"ז מתמידין ולא שקצר כל השדה וגם הדישה לא דש בבקר אלא חבטן ביד וכן גם השתי הלחם היה כן וא"כ גם בשביעית רשאי לעשות כן וא"כ מאי ענין קציר שביעית לקציר שבת:
אבל לדעתי נראה כוונת הירושלמי היא ע"פ המבואר במנחות ע"ב א' נקצר ביום כשר. והתנן כל הלילה כשר לקצירת העומר כו' א"ר ל"ק הא רבי הא ראב"ש כו' אמר רמב"ח אר"י ראב"ש בשיטת ר"ע רבו של אביו אמר כו' כל מלאכה שאפשר לעשות מע"ש א"ד שבת וסבר לה כר' ישמעאל דאמר קצירת העומר מצוה דתנן ר' ישמעאל אומר מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ואס"ד נקצר שלא כמצותו כשר אמאי דחי שבת נקצרי' מע"ש אלא מדדחי שבת ש"מ נקצר שלא כמצותו פסול עיי"ש בגמ'. וא"כ זהו כוונת הירושלמי ר' ישמעאל כדעתי' דאמר אין העומר בא מן סוריא כלומר דלר' יוסי בר' יהודא דסובר במנחות פ"ד דעומר בא אף מחו"ל וא"כ בודאי לא נוכל לקצור בליל ט"ז דהא חו"ל מירושלים רחוק וצריך זמן איזה ימים מן הקצירה עד הבאה לירושלים וא"כ לדידיה בהכרח דנקצר שלא כמצותו כשר וא"כ איך ידחה השבת דבודאי כמו דראב"ש אזיל בשיטת ר"ע רבו של אביו דמלאכה שאפשר לעשותה מע"ש א"ד השבת ה"ה גם ר"י בר' יהודא אזיל ג"כ בשיטת ר"ע רבו של אביו דמלאכה שאפשר לעשותה מע"ש א"ד השבת א"כ לא נוכל לדידיה לדחות שבת רק לר' ישמעאל כדעתי' דסובר דאין מביאין מסוריא והיינו משום דסובר דנקצר שלא כמצותו פסול ומשו"ה אמר דמה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה ודוחה שבת:
ולכאורה נסתרו דברינו דלפמ"ש בחבורינו בסה"מ מ"ע קל"ה ליישב דברי הרמב"ם בפ"ז מתמידין שכתב נקצר ביום כשר ובכ"ז פוסק שדוחה שבת והלא בגמ' מנחות הנ"ל הוכיח לר' ישמעאל דסובר דדוחה שבת ממילא נקצר שלא כמצותו פסול דאל"כ נקצרי' מע"ש וכבר תמה הלח"מ שם וכתבנו שם עפ"י מ"ש התוס' מנחות שם בד"ה אמאי דחי שבת. ואע"ג דלכתחלה מצותה בלילה כיון דבדיעבד כשר ביום לא הוי דומיא דתמיד דכתיב בו במועדו לומר דדחי שבת ומסתברא דומיא דתמיד בעינן עכ"ל התוס' שם וצריך להבין לפ"ז הא דהוכיח הגמ' מר' ישמעאל מדדחי שבת נקצר שלא כמצותו פסול דאל"כ נקצרי' מע"ש וא"כ הא דתני בברייתא שם מצותו להביא מן הקמה לא מצא יביא מן העומרין מצותו להביא מן הלח לא מצא יביא מן היבש וגם ע"ז פליג ר' ישמעאל ולדידי' לא יביא מן העומרין ומן היבש דאל"כ אמאי קצירה דוחה שבת יביא מן העומרין ומן היבש וזה לא שמענו דיפליג ר' ישמעאל ע"ז. א"ו דבהא גם ר' ישמעאל מודה דבדיעבד אם לא מצא מן הקמה או מן הלח יביא מן העומרין ומן היבש ובכ"ז קצירה דוחה שבת הואיל והכתוב אומר להדיא וקצרתם א"כ קצירה היא מצוה ומשו"ה דוחה שבת אם כי היא רק מצוה לכתחלה. וכן לענין לח ויבש הואיל והתורה אמרה להדיא כרמל שיהא רך מל אם כי הוא רק למצוה בכ"ז דוחה שבת. והא דכתב התוס' כיון דבדיעבד כשר לא הוי דומיא דתמיד היינו רק לענין קצירת לילה דלא כתיב בהדיא בקרא דהקצירה תהא דוקא בלילה רק דילפינן מסמיכות וקצרתם וספרתם דומיא דספירה שהיא בלילה כן הקצירה בלילה כמבואר במנחות ס"ז. וא"כ יקשה לפ"ז מאי פריך הגמ' נקצרי' מע"ש הלא ע"ש הוא יו"ט וא"כ איכא עשה ול"ת ומה לי איסור כרת ומה לי איסור לאו כמבואר ביבמות קי"ט. וא"ל דהא דאמר הגמ' נקצרי' מע"ש הוא לאו דוקא אלא דהכונה שיקצור קודם יו"ט דהא ז"א דהא בעינן כרמל שיהא לח ואם נקצור איזה ימים מקודם הלא יהי' יבש בעת הקרבה ובכרמל הלא אמרנו דדוחה שבת אם כי הוא רק מצוה לכתחלה. אמנם לשיטת הרמב"ם בפ"א מיו"ט דמלאכת אוכל נפש דמותר ביו"ט הוא אף מלאכת קצירה וא"כ ל"ד יו"ט לשבת דהא העומר הי' מנופה והוציאו ממנו עשרון והשאר נאפה ונאכל לכל אדם (והא דאין פודין קדשים ביו"ט הוא רק מדרבנן אבל מדאוריי' שרי] וא"כ דמי ממש לנדרים ונדבות. וא"כ כמו דנדונ"ד קריבין ביו"ט ה"ה קצירת העומר מותר לקצור ביו"ט. וא"כ לר' ישמעאל לשיטתו דסובר בשבת קי"א דנדרים ונדבות קריבין ביו"ט וכן ראב"ש סובר להדיא בביצה י"ט דנו"נ קריבין ביו"ט שפיר הוכיח הגמ' דנקצר שלא כמצותו פסול דאל"כ נקצרי' מע"ש היינו ביו"ט. משא"כ הרמב"ם לשיטתו דנו"נ אין קריבין ביו"ט א"כ לדידי' ליכא קושי' ונקצרי' מע"ש דמאי אולמי' יו"ט משבת ולקצור מקודם יו"ט זה בודאי א"א דהא בעינן כרמל שיהא לח אם כי הוא רק מצוה לכתחלה וכמ"ש זה הוא תוכן דברינו שם. ולפי הירושלמי הזה נסתרו דברינו דהלא הירושלמי הוכיח דר' ישמעאל דאמר דקצירתו דוחה שבת הוא מטעם דאין מביאין מחו"ל וא"כ לריבר"י דסובר דמביאין מחו"ל א"כ סובר דנקצר שלא כמצותו כשר ואינו דוחה שבת. ואמאי הא כשמביאין מחו"ל א"כ נקצר מכמה ימים קודם יו"ט דהא מחו"ל לירושלים הוא מהלך משך ימים וא"כ לא בעת הקרבה כרמל ואם כי לא מצא מן הלח מביא מן היבש אבל בכ"ז כיון דהמצוה היא לכתחלה שיהא לח דוחה שבת וכמ"ש לעיל וא"כ איך אמר הירושלמי ר' ישמעאל כדעתי'. א"ו הא דפריך הגמ' מנחות שם ונקצרי' מע"ש הוא לאו דוקא והכונה היא מקודם יו"ט:
אמנם מאשר לבד הראיות ברורות שהבאנו שם לסברתינו דהיכא דכתבה התורה להדיא אם כי הוא רק למצוה ולא לעכב בכ"ז דוחה שבת ומצאנו אח"כ בתפארת ישראל במנחות פר"י שכתב ג"כ כדברינו יש לנו להביא עוד ראי' ברורה לדברינו אלה. והוא דבמנחות ריש פ' כל הקרבנות צבור והיחיד באין מן החדש ומן הישן חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באין אלא מן החדש כו' ושם בגמ' מתני' דלא כהאי תנא דתני' עומר הבא מן הישן כשר שתי הלחם באין מן הישן כשר אלא שחיסר מצוה. עומר דכתיב תקריב מנחת בכוריך ואפי' מן העלי' שתי הלחם כו' דכתיב תביאו ואפי' מן העלי' כו' והכתיב ראשית [גבי עומר דמשמע חדש ולא ישן] ההוא למצוה והרמב"ם בפ"ח מתמידין פוסק כתנא דברייתא דשתי הלחם כשר מן הישן וגבי עומר לא הביא שכשר מן הישן ועיי"ש בכס"מ ובלח"מ שם שהחליט דדעת רבינו דעומר פסול מן הישן ובלח"מ שם האריך בזה מאין יצא לרבינו לחלק בין עומר שפסול אף בדיעבד לשתי הלחם שכשר בדיעבד:
וראיתי במנחת חנוך במצוה ש"ב שכתב מהא דאמרי' שם במנחות פ"ד תנן התם שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה [משום דבעינן לעומר ושתי הלחם] רמי רמב"ח לר"ח והתני' לאכלה ולא לשרפה (וקומץ העומר הלא נשרף] א"ל רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמר תבטל. א"ל ומי קאמינא תבטל ליתי מדאשתקד בעינא כרמל וליכא. וליתי מכרמל מדאשתקד א"ק כרמל תקריב בעינא כרמל בשעת הקרבה. אתמר ר"י אמר כרמל תקריב רא"א ראשית קצירך בקרא כתיב קצירכם וכן כתב רש"י] ולא סוף קצירך עכ"ל הגמ' והנה מה שהקשה רמב"ח ומי קאמינא תבטל ליתי מדאשתקד וכי לא ידע רמב"ח המתני' והברייתא דלכתחלה אין בא אלא מן החדש והתנא דברייתא לא פליג על לכתחלה. עכצ"ל דרמב"ח מקשה אליבא דברייתא דאפשר דסובר דהלכה כהברייתא שהוא רק לכתחלה מן החדש. א"כ ניהו דהתורה כתבה לדורותיכם מ"מ באמת מקריבין העומר תמיד רק דהמצוה לכתחלה בשביעית לא יוכל להתקיים בחדש אבל העומר קרב לעולם ורמב"ח השיב לו דכרמל בעינן ור"י ור"א דדרשו מקראי דאף בדיעבד פסול מן הישן וא"כ מוכח מזה דעומר אף בדיעבד פסול מן הישן ומשו"ה פוסק הרמב"ם דפסול זהו תורף דברי המנחת חנוך עיי"ש ואני לא אבין דבריו דאם נאמר דהא דפריך רמב"ח ליתי מדאשתקד היינו אם כי המצוה לכתחלה מחדש והוא מקרא שמביא הגמ' לעיל והא כתיב ראשית ומשמע דבעינן שיהא חדש כמו שכתב רש"י וכמ"ש לעיל והיינו רק למצוה ומשני בעינא כרמל וא"כ אתי' כרמל לעכב דישן לא מהני. וא"כ איך פריך הגמ' אח"כ ליתי מכרמל דאשתקד איך יצדק ע"ז הקרא דראשית דמשמע דבעינן חדש:
ובר מן דין ק"ל סוגיות הגמ' הנ"ל דהן אמנם דישן פסול אף בדיעבד בכ"ז יקשה אמאי עומר בא מן הספחין הא לאכלה ולא לשרפה ואי משום מצות עומר הלא הי' להם לזרוע התבואה בשנה ששית קודם ראש השנה באופן אשר יגיע שליש שהוא עונת מעשרות קודם ר"ה וא"כ נקראים תבואה משנה ששית ואין חל עליהם שם שביעית כמבואר להדיא ברמב"ם פ"ד משמיטה הל"ט פירות ששית שנכנס לשביעית אם הי' תבואה כו' והגיע לעונת מעשרות קודם ר"ה הרי אלו מותרין ואעפ"י שאוסף אותם בשביעית הרי הן כפירות ששית לכל דבר עכ"ל ועיי"ש בכס"מ ודוחק לומר כיון דהביאו שליש לפני ר"ה מקרי ג"כ ישן:
אשר ע"כ נ"ל דזהו באמת קושית רמב"ח ומי קאמינא תבטל ליתי מדאשתקד כלומר הי' להם לזרוע מקודם ר"ה באופן שיגיע לעונת מעשרות קודם ר"ה ולא יהי' עליהם אסור שביעית, וע"ז משני בעינא כרמל וליכא כלומר דהא התורה כתבה לן כרמל שיהא רך ומלול בשעת הקצירה כמו שפירש"י עיי"ש וא"כ אם נזרע קודם ר"ה והגיע לעונת מעשרות אז הלא תעמוד התבואה בהשדה כל העת עד קצירת העומר ותהי' כבר מבושלת כל צרכה וא"כ לא יהי' העומר רך מל והמצוה היא אשר יהי' לח. והדר פריך וליתי מכרמל מדאשתקד. כלומר הן אמנם דהמצוה היא שיהא רך למלול בשעת הקצירה בכ"ז הי' להם לקצור הרבה ימים קודם זמן הבאת העומר לקוצרו לשם מצות עומר ונקצר שלא בזמנו הוא ג"כ כשר ובשעת קצירה יהי' רך מל ולא להביא מספחי שביעית שיעבור בעשה לאכלה ולא לשרפה ומשני א"ק כרמל תקריב בעינא כרמל בשעת הקרבה. וא"כ מה יושיענו דבשעת קצירה יהי' רך מל אבל בשעת הקרבה יהי' יבש. ורא"א ראשית ולא סוף קצירך היינו ג"כ כנ"ל דבשעת הבאה בעינן ראשית קציר כמו שפירש"י כלומר דבעינן דהקצירה תהי' ראשית אצל הבאה משא"כ אם יקצור ימים רבים קודם הבאה הלא לא יהי' הקצירה סמוך להבאה. וזה נכון מאד לדעתי בעז"ה בפשט הסוגי'. וא"כ מוכח מזה אם כי הקצירה בזמנה וכן שיהי' כרמל הוא רק למצוה לכתחלה אבל בדיעבד הלא יוכל להביא מן העומרין ומן היבש בכ"ז דוחה הקצירה בזמנה את האיסור דשביעית האמור בו לאכלה ולא לשריפה והיינו כדברינו כוון דהתורה כתבה להדיא וקצרתם וכן מצות כרמל אם כי הוא רק לכתחלה בכ"ז דוחה איסור שביעית וא"כ ה"ה גם גבי איסור שבת:
וליישב מה שלכאורה דברי הירושלמי עומדים לנגדינו נ"ל עפ"י המבואר מנחות ס"ו ב' כרמל רך ומל [נמלל ביד] היינו שהוא לח דבי ר"י תנא כרמל כר מלא ופירש"י ז"ל האי כר לשון כרים וכסתות שיהא הזג של קלי' מלא בגרעין שיהא הגרעין מבושל כל צרכו עכ"ל וכן פי' הערוך מובא שם בשיטה מקובצת וז"ל כרמל כר מלא כלומר שמלא הדגן בראש השבולות ככר שהוא מלא נוצה כלומר שהוא נתגדל כוליה ערוך ערך כרמל עכ"ל. וכשטות הענין משמע דשתי הלשונות פליגי דלשון ראשון דדריש כרמל רך ומל אתי לן להורות דבעינן שיהא לח ולתנא דבר"י דדריש כר מלא אתי לאשמעינן דבעינן שיהא מתגדל ומבושל כל צרכו ולא דבעינן שיהא לח. ובזה נוכל לכוין הא דאמר הגמ' מנחות ס"ד ב' על המתני' מצות העומר להביא מן הקרוב כו' ובגמ' שם מ"ט בעינן מן הקרוב איבע"א משום כרמל ופירש"י כרמל תקריב רך ומלא שתהא התבואה רכה ונמללת ביד ואי מייתי מרחוק נשיב לה זיקא ומתקשה בדרך] ואיבע"א משום דאין מעבירין על המצות והלכך כיון שיצא מירושלים לבקש עומר אותה שמוציא ראשון נוטל דאין מעבירין על המצות רש"י] ולכאורה במאי פליגי האי שני האיבע"א ולפי דברינו ניחא דלשון הראשון מפרש כרמל רך מל וא"כ בעינן שיהא לח ומשו"ה כשיביא ממקום רחוק הלא יתקשה בדרך והאיבע"א השני סובר כתנא דבר"י כרמל כר מלא דבעינן שיהא מבושל כל צרכו אבל לח לא בעינן ומשו"ה קאמר הטעם דאין מעבירין על המצות ש:
וא"כ דלר' יוסי בר' יהודא במנחות פ"ד דסובר דעומר בא מן חו"ל ומלשני' דעומר בא מחו"ל משמע דאף לכתחילה וא"כ האי דרשא דכרמל בהכרח שהוא דריש כתנא דבר"י כר מלא ולא בעינן לח כלל שפיר קאמר הירושלמי דלדידי' קצירה אין דוחה שבת דהא יכול לקצור מקודם החג. ואף שנאמר לדידי' שמצותו לכתחלה לקצור בלילה בכ"ז כיון שהוא רק לכתחלה ומצות קצירה בלילה לא כתיב בהדיא בקרא רק מדמסמיך וקצרתם אצל וספרתם א"כ לא דמי לתמיד וכרמל שיהא לח לא בעי שהוא דורש בהכרח כתנא דבר"י כרמל כר מלא שהוא מבושל ומגודל כל צרכו. אמנם הרמב"ם שפוסק כלישנא דכרמל רך ומל דמצותו שיהא לח וא"כ לקצור מעיו"ט א"א דלא יהי' בשעת הקרבה לח וכרמל הלא כתיב בהדיא ואם כי הוא רק לכתחלה בכ"ז דוחה שבת ומע"ש א"א לקצור מטעם נדרים ונדבות דלדידי' אין מקריבין וכמ"ש לעיל. וא"ש נמי במה שפוסק דבעומר אף בדיעבד פסול מן הישן והוא משום דלכתחלה הלא בעינן למצוה שיהא לח א"כ למאי אצטריך קרא ראשית לרבות שיהי' מן החדש:
הלא ידעינן זה מקרא דכרמל שיהא לח וישן כבר נתיבש ובהכרח דקרא דראשית אתי לגלות לן דישן אף בדיעבד פסול [ועיי' ברש"י שבת ס"פ האורג וז"ל כרמל כר מלא שמביאה כשהיא לחה בעוד שהזרע נפוח והכר של קש מלא ממנו עכ"ל וכן פירש"י בחומש על תיבת כרמל שהוא לח משמע לדידי' דמפרש דלא פליגי שתי הלשונות דאמר כרמל רך מל ותנא דבר"י דאמר כר מלא אמנם הרמב"ם מפרש דפליגי וכמ"ש לעיל]:
ובזה אשכח פתרא ליישב סתירת הסוגיות דירושלמי דלפי מ"ש בכונת הירושלמי ר"י כדעתי' דאין מביאין העומר מחו"ל ומשו"ה דוחה שבת. אבל אם נאמר דמביאין מחו"ל א"כ סובר דנקצר שלא כמצותו כשר וא"ד שבת. והלא בהדיא בר"ה פ"א הל"א ובירושלמי מגילה בפ"ב הל"ז רשב"ל בעי קצירת העומר מה שידחה השבת ביום ופושט שם דאף ביום קצירתו דוחה שבת א"כ נקצר שלא כמצותו כשר ובכ"ז דוחה שבת והוא סתמא דירושלמי ולא מצינו מחלוקות בזה. והפ"מ והשיורי קרבן וכן הח"צ כולם אמרו דהרמב"ם תפס שיטתו כרשב"ל הנ"ל ודחה הסוגי' דמנחות מהלכה. אמנם מה נעשה מסתמא דירושלמי שקלים הנ"ל דאמר ר"י כדעתו. אמנם לפי מ"ש א"ש דאם נאמר דמביאין אף מחו"ל וא"כ בהכרח צ"ל הא דכתיב בקרא כרמל היינו כדרשת תנא דבר"י כר מלא היינו שיהא מבושל ומגודל כל צרכו אבל שיהא לח לא בעינן. א"כ בהכרח לא ידחה שבת דהא יכול לקטר מקודם ואם כי המצוה הוא לקצור בלילה אבל כיון דקצירת לילה לא כתיב בהדיא בקרא ומשו"ה לא דחי כיון שהוא רק למצוה ולא הוי כמו תמיד. משא"כ רשב"ל סובר כמו דקי"ל כרמל רך ומל דבעינן שיהא לח וא"כ לח כתיב בהדיא בקרא ואם כי הוא רק למצוה ולא לעכב בכ"ז דוחה שבת דביו"ט א"א לקצור ומקודם יו"ט הלא המצוה לכתחלה שיהא רך מל ומשו"ה סובר שפיר דדוחה שבת אם כי סובר דנקצר שלא כמצותו כשר. (ודע דראיתי בש"ס החדשים בהגהת הגאון ר"י בכרך במנחות פ"ד שתמה על הלח"מ שהקשה אמאי לא פסק הרמב"ם בעומר שמביאין מן העלי'. וז"ל תמוה דהא כיון דאם מצא קצור קוצר אפי' בשבת א"כ איך שייך להביא מן העלי' עיי"ש ונוראות נפלאתי דהלא גם בקמה אם לא מצא בקמה מביא מן העומרין ובכ"ז דוחה קצירה שבת וא"כ גם מן העלי' אם לא מצא תבואה משנה זו [אז] מותר להביא מן העלי' היינו מן הישן]:
(שם) עומר מהו שיזרע בתחילה. [פי' אם לא מצא ספיחים בשביעית] באור האיבעי' לדעתי עפ"י המבואר במכות ח' ב' איכא דמתני לה אהא בחריש ובקציר תשבות רע"א כו' רי"א מה חריש רשות אף קציר רשות יצא קציר העומר שהוא מצוה. א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דחרישה רשות דלמא חרישת עומר דמצוה ואפ"ה אמר רחמנא תשבות. א"ל כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה היא איתיבי' כו' יצא האב המכה את בנו כו' ואמאי לימא כיון דאלו גמור לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה. התם אע"ג דגמור נמי מצוה קעביד דכתיב יסר בנך הדר אמר רבא לאו מלתא היא דאמרי קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה נמי ואס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר והא מצוה לקצור עכ"ל הגמ' ולדעתי הנ"מ בין התי' הראשון שם ג' כיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצוה. ובין בהא דהדר אמר רבא. נ"ל דלתי' הראשון לא מקרי חרישה שום מצוה בעולם ואף בעת שאין לו חרוש. מהטעם דכיון דאם מצא חרוש אינו חורש לאו מצה היא כלל. וא"כ חרישה לעולם אינה דוחה. אמנם להא דהדר אמר רבא קצירה דומיא דחרישה מה חרישה מצא חרוש אינו חורש אף קצירה כו' ואס"ד מצוה מצא קצור אינו קוצר והא מצוה לקצור הכונה היא כך דלו יהי דאם נאמר דחרישה מקרי ג"ב מצוה היכא דלא מצא חרוש וא"כ באמת גם חרישה היכא מצא חרוש דוחה כמו קצירה בכ"ז הקרא לא איירי במצוה כ"א דוקא ברשות דקצירה דומיא דחרישה מה חרישה אינו מוכרח לחרוש אם מצא חרוש א"כ ממילא גם קצירה איירי קרא בשאינו מוכרח לקצור וא"כ ממילא איירי קרא רק ברשות אבל לא במצוה דהא קצירה לעולם מצוה לקצור אף שמצא קצור וכמו שאמר הגמ' לעיל א"ל ההוא מרבנן לרבא ממאי דבחטיבת עצים דרשות דלמא בחטיבת עצים דמצה לסוכה ולמערכה ואפ"ה אמר רחמנא לגלי. א"ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה איתבי' כו' יצא האב המכה את בנו כו' הדר א"ר לאו מלתא היא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער מה יער דאי בעי עייל ודאי בעי לא עייל ואס"ד מצוה דלא סגי דלא עייל. ופי' שם התוס' שאנץ וז"ל הדר אמר רבא כו' ואס"ד מצוה דלא סגי דלא עייל א"ו לא איירי קרא בחטיבת מצוה וא"כ מצי למיתני במתני' באותן שאין גולין שהלך ליער לחטוב עצים לסוכה וערבה וכל חטיבת מצוה עכ"ל הרי חזינן להדיא שהוא מפרש הנ"מ בין תי' הראשון להתי' דהדר אמר רבא כמ"ש דלתי' הראשון חטיבה מעולם לא מקרי מצוה ולתי' השני חטיבה מקרי מצוה אבל הקרא בהכרח לא איירי בחטיבה דמצוה א"כ ממילא מתפרשי ג"כ בהאיכא דמתני בחריש ובקציר תשבות כמו שכתבנו:
וא"כ לפ"ז איכא נ"מ אם חרישה מקרי מצוה אי לאו דלתי' הראשון חרישה לא מקרי מצוה לעולם אף היכא שלא מצא חרוש. ולהא דהדר אמר רבא מקרי באמת חרישה מצוה היכא דלא מצא חרוש ודוחה באמת כמו קצירה. ולדעתי פשוט הא דפריך הגמ' ממאי דחרישה דרשות דלמא חרישה דמצוה בודאי לא קאי על שבת דהא חרישה בשבת בודאי ליכא מצוה דיכול להמתין עד למחר. ובהכרח דכונת הגמ' דקאי על חרישה דשביעית לצורך העומר וא"כ פריך הגמ' שפיר דלמא איירי קרא בחריש היינו בחרישה דמצוה היינו בשביעית ובכ"ז אסור א"כ ממילא אף קצירה יהי' אסור היכא דאיכא אסור קצירה כמו בשבת דהא בקצירה דספיחין בשביעית לצורך העומר בודאי ליכא אסור קצירה כמ"ש הרמב"ם בפ"ד משמיטה דאסור קצירה בשביעית הוא רק שלא יקצור כל השדה כדרך הקוצרין אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל עיי"ש וא"כ קצירת העומר הלא לא הי' רק ג' סאין וחבט במקלות כמבואר כ"ז במנחות וברמב"ם בפ"ז מתמידין. וא"כ זהו כונת האיבעי' דירושלמי הנ"ל ההן עומר מהו שיזרע בתחלה היינו שמסתפק אם הוא כתי' הראשון בבבלי וא"כ זריעה לא מקרי לעולם מצוה דהא אם מצא זרוע א"צ לזרוע. או כמו דהדר אמר רבא דגם זריעה מקרי מצוה ובאמת מותר לזרוע וכמ"ש:
ולפ"ז א"ש הא דהשמיט הרמב"ם האיבעי' דירושלמי הנ"ל משום דכתב בפ"ה מרוצח הל"ה וז"ל הבן שהרג כו' וכן אב שהרג את בנו גולה ע"י בד"א כשהרגו שלא בשעת למוד או שהי' מלמדו אומנות אחרות שא"צ לה. אבל אם יסר בנו כדי ללמדו תורה או חכמה או אומנות פטור עכ"ל והוא כתי' הראשון שבגמ' דהא שם ח' ב' האב גולה ע"י הבן כו' והאמרת יצא האב המכה את בנו דגמיר והאמרת אע"ג דגמיר מצוה קעביד דכתיב יסר בנך כו' בשולי דנגרי שולי דנגרי חיותי' הוא דגמיר אומנא אחריתי עכ"ל הגמ' וא"כ מבואר דהמכה בעד למודו פטור לעולם אעפ"י דגמיר משום דלעולם מצוה קעביד והוא כתי' הראשון בגמ' שם ח' א' ב' עיי"ש וא"כ ממילא זריעה ליכא מצוה לעולם אף שלא מצא זרוע מטעם דאם מצא זרוע ליכא מצוה א"כ לעולם ליכא מצוה וכנ"ל:
שם לא נמצא כקומץ על שיריים שאין נאכלין לכאורה מוכח מכאן כשיטת הסוברים דאם זרע בשביעית אסורים הפירות לאכול וזהו שיטת ר"ת ביבמות ק"כ ובמנחות פ"ד. אמנם לשיטת רש"י וכן הוא שיטת הר"מ בפ"ד משמיטה דאף שנזרע באסור בכ"ז מותרין מה"ת לאכול הפירות בקדושת שביעית יקשה, מהירושלמי הנ"ל. אבל באמת הלא מדרבנן לכו"ע אסור, לאכול דלא עדיף מפירות ספיחין דאסרו רבנן לאכול והלא מבואר בתוספתא מנחות פ"ח מעילה פ"א דאין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל ומן המדומע ואם הביא קדוש לפסול ולא ליקרב וכן פוסק הר"מ בפ"ה מאיסורי מזבח. והלא מדומע הוא ג"כ רק מדרבנן דהא מדאורייתא בטל ברובא ובכ"ז אסור לקרב. וא"כ גם בפירות שביעית דאפי' אם נאמר שאינו אסור רק מדרבנן בכ"ז שפיר קאמר הירושלמי לא נמצא כקומץ על שיריים שאין נאכלין דהא ס"ס אסורים באכילה מדרבנן:
שם א"ל נעשה כחמשה דברים הבאין בטומאה ואין נאכלין בטומאה. הנה מתבאר מהירושלמי שלמי דבאמת מותר לזרוע בשביעית ולהביא ממנה העומר והקשה השיורי קרבן הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל וכיון דלישראל אסור באכילה איך מותר להביא ממנה עומר עיי"ש שהאריך והניח בצ"ע ובאמת קושיתו חזקה וגם התוס' במנחות ה' ב' הקשו שם על פירש"י בהא שפירש להתיר לאו שבתוכה היינו לאו דחדש אבל לא האיסור דשביעית. והקשה שם התוס' דאם איסור שביעית ישאר על מקומו איך שרי להקריב הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל. וכן הקשה התוס' במנחות פ"ד איך מותר להקריב העומר בשביעית הא בעינן ממשקה ישראל:
ולבאר את זה נ"ל בהקדם לבאר דברי הרמב"ם בפ"ה מאיסורי מזבח הל"ט וז"ל אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם מפני שהיא מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדש להיותן ראוין לקרבן אבל נתקדשו ויהי' כקדשים פסולים עכ"ל וכתב שם המל"מ וז"ל ומ"ש רבינו ואצ"ל מערלה וכלאי הכרם נראה טעמא דפשיטא לי' הני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הבאה בעבירה עכ"ל ומשמע דהוא מפרש הא דכתב רבינו הטעם שהוא מהב"ע הוא על ערלה וכה"כ משום שהוא אסור בהנאה ולא קאי על טבל וחדש עיי"ש. ולכאורה מוכח כדבריו דהא על טבל וחדש שאין מביאין מהם מנחות הלא קאמר הגמ' הטעם משום משקה ישראל מן המותר לישראל עיי"ש ד' מ"ח ול"ל להר"מ לומר הטעם משום מהב"ע. ועוד דלפי הנראה מדברי הרמב"ם בפ"ח מלולב שכתב דלולב הגזול כשר ביו"ט שני ומבואר שם בהמ"מ דדעת רבינו דאף במקדש שהוא דאוריי' כל ז' בכ"ז מותר ביו"ט שני. א"כ מוכח דלית לי' כלל מהב"ע ורק ביו"ט ראשון אסור מטעמא דלכם. אבל בשאר הימים דלא בעינן לכם משו"ה שרי א"כ מוכח דלית לי' כלל מהב"ע. ורק באיסוה"נ וכתב הרמב"ם הטעם משום מהב"ע אבל לא בשאר איסורים אבל באמת זהו דוחק גדול לומר כן חדא דפשטות לישנא דרבינו שכתב הטעם דמהב"ע משמע דקאי אכולהו אף על טבל וחדש. עוד דאם נאמר דבשאר איסורים לית לרבינו מהב"ע א"כ מאי עדיף איסוה"נ משאר איסורים.
וראיתי בתשו' פני ארי' שכתב דבאמת הא דכתב הרמב"ם משום מהב"ע קאי גם אטבל וחדש. והגמ' דקאמר הטעם משום משקה ישראל והטעם דרבינו משום מהב"ע הכל אחד דהרמב"ם הסביר הטעם דמשקה ישראל דבעינן מן המותר לישראל הטעם הוא כיון שאסור לישראל א"כ. ממילא אסור להקריבה מטעם מהב"ע והא דכתב הרמב"ם ואצ"ל מן הערלה וכה"כ דפשוט לי' יותר לאסור הוא משום דבעינן דהקרבן יהי' שלו וכדמעטינן קרבנו ולא הגזול בב"ק ס"ז משום שאינו שלו וא"כ איסוה"נ הוא לאו שלו וכמ"ש הרשב"א דאין אדם יוצא בלולבו של המודר הנאה ממנו ביוט"ר משום דבעינן לכם והאי כיון שאסור בהנאה לאו שלו הוא עיי"ש בפני ארי' שהאריך בזה ואם מקדיש איסוה"נ לא חל עליו הקדש כיון שאינו שלו. וא"כ איך כתב הרמב"ם כאן דקדשי המה לפסול אבל לא להקריב ומבואר כן להדיא בתוספתא מנחות פ"ח דהמנחות והנסכים שהביא מערלה וכה"כ פסולי לקרוב אבל קדשי לפסול. ואם נאמר דאינו שלו איך יוכל להקדיש דבר שא"ש. וכבר ישב על מדוכה זו החתם סופר או"ח סי' ק"פ שהקשה כן דבאסוה"נ איך יכול להקדיש הא אינו שלו ולא מצאתי באור מספיק בדבריו הקדושים. וביותר יש להפליא דהא המנחות והנסכים שהובא מערלה וכה"כ חל עליהם שם קדושה להקרא קדשים פסולים וטעון שריפה כמו כל הקדשים פסולים. והלא מבואר להדיא בב"ק דשור הנסקל לאחר שנגמר דינו הקדישו אינו מוקדש וכן פסק הר"מ ומשמע דלא חל עליו שם קדושה כלל ואמאי לא יחול עליו שם קדושה להקרא שם קדשים פסולים אשר אחר סקילתו ישרף כדין כל הקדשים פסולין:
והקצוה"ח בסי' ת"ז הסביר הדבר דבאמת בכל איסוה"נ לא מסתלק שם הבעלים ומקרי עדנה שלו והא דאין יכול להקדיש ולהקנות הוה כמו שאמר ר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים זה א"י להקדיש משום שאינו ברשותו. א"כ כל איסוה"נ אם כי מקרי שלו ושם הבעלים פדנה עליהם בכ"ז מקרי אינו ברשותו ולכך לא יכול לפעול בהם מאומה עיי"ש. אמנם עדיין צריך באור כיון דאסוה"נ מקרי עדנה על שם הבעלים ומקרי שלו ורק דנקראין אינם ברשותו. וא"כ הלא הר"מ בהל' חו"מ כתב דעל לאו דבל יראה אינו לוקה משום דהוי לשאב"מ רק בקנה חמץ דעשה מעשה וממי קנה הלא אצל הבעלים הוא דבר שאינו ברשותו ולא יוכל להקנות וכבר התפלא. ע"ז בנוב"י או"ח מהדו"ק סי' י"ט עיי"ש. אמנם להסביר הדבר יותר הוא עפ"י מ"ש הריב"ש בסי' ת"א ואם החמץ הוא ברה"ר הרי הוא כשל הפקר וא"כ כש"כ שאסור לטלטל שהרי זכה בהגבהתו עכ"ל. וא"כ באור הדברים לדעתי דלפי מה שהסביר הקצוה"ח הנ"ל את דברי הריב"ש בסי' הנ"ל דאיסוה"נ יש להם במלים אבל מקרי אינו ברשותו. וא"כ איך יוכל אחר לזכות בהם כיון ששם הבעלים עדנה עליהם. אמנם הא מבואר בחו"מ סי' רע"ו ברמ"א דאין אדם מוריש דבר שאין בו ממש ועוה"נ וכתב שם הש"ך סק"ד וז"ל וכן אפי' הוא בעצמו אינו יכול להוציא מיד אחרים אם הוא תק"י כדאיתא בתשו' מהר"ם ומהרי"ק שרש קס"א עכ"ל. וא"כ אם כי דבר שאין בו ממש הלא בודאי שם בעלים עליהם] אך להקנות לאחרים אינו יכול ואם הוא אצל אחרים אינו יכול להוציא מתחת ידם. ובע"כ צ"ל דהאחרים שזוכים בהדבר שאין בהם ממש מה שהוא תחת ידם אינו מפאת הנותן דהא הנותן אין יכול להקנות ורק המה זוכים מצד עצמם כמו שזוכים איזה דבר מהפקר. וא"כ ה"נ באיסוה"נ הן אמנם דיש להם בעלים ושלו מקרי. אבל לא עדיף מדבר שאין בו ממש דהא לא שוי מידי. וכיון דהסביר הקצה"ח דאיסוה"נ מקרי אינו ברשותו. א"כ האחרים שזוכים אינם זוכים מצד הנותן כי אם מצד עצמם בבאו לרשותו ומשו"ה שפיר כתב הריב"ש שאסור לטלטל שהרי יזכה בהגבהתו. וא"ש נמי דברי הר"מ בקנה חמ שלוקה היינו אף שקנה מישראל ואם כי מפאת הנותן לא יכול לזכות דהא אינו יכול להקנותו כיון דאינו ברשותו אבל קונה הוא מצד עצמו כמו דבר הפקר:
[ובדברינו אלה מצאנו ליישב דברי רבינו בפ"ז מע"ג הל"ה הלוקח גרוטאות מן הא"י ומצא בה ע"ז אם נתן מעות ולא משך יחזירם להא"י וכן אם משך ולא נתן מעות אע"פ שמשיכה בע"ג קונה כמקח טעות הוא. נתן מעות ומשך יחזירם לים המלח ובבכורות י"ג ב' פריך הגמ' למ"ד מעות בא"י קונה משיכה ל"ל ומשני הגמ' דקבל עליו לדין בדיני ישראל. א"ה מעות ל"ל ה"ק אע"פ שנתן מעות אי משך אין ואי לא משך לא א"ה קשיא רישא אמר אביי רישא משום דאיכא מקח טעות א"ל רבא רישא מקח טעות סיפא לאו מקח טעות אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות רישא דלא יהיב וד לא מחזי כע"ג ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מחזי כע"ג ביד ישראל. ואביי רישא דלא יהיב זוזי לא איבעי לעיוני סיפא דיהיב זוזי איבעי לעיוני ע"כ. ומשמע לכאורה מזו הסוגיא בין לאביי בין לרבא דלמ"ד מעות בא"י קונה אי לא קביל עלי' לדין בדיני ישראל כשנתן מעות בלא משיכה לא יחזיר דלרבא כיון דסבר דמעות קונה מחזי כע"ג ביד ישראל ומשו"ה אסור ולאביי כיון דנתן מעות ועשה קנין איבעי לעיוני וא"כ לרבינו שפוסק בפ"א מזכי' דמעות בא"י קונה א"כ בנתן מעות ולא משך דיחזור היינו דוקא בקבל עלי' לדון בדיני ישראל אבל אם לא קבל לדון אסור א"כ הו"ל לרבינו להזכיר דמיירי שקבל עליו לדון בדיני ישראל וכבר הקשה הלח"מ שם. ועוד הקשה דהא רבינו בפ"א מזכי' פוסק דבא"י בין כסף בין משיכה קונה הן א"י מישראל הן ישראל מא"י א"כ אמאי כתב רבינו שמשיכה בע"ג קונה אמאי הזכיר משיכה לחוד הלא גם כסף קונה בע"ג עי"ש שהאריך. והנה קושיתו הראשונה אמאי לא הזכיר דמיירי שקבל עליו לדון בדיני ישראל לדעתי נראה פשוט דלפי שיטת רבינו דבין כסף בין משיכה קונה בא"י סובר רבינו דהא דקאמר הגמ' אלא אמר רבא רישא וסיפא מקח טעות רישא דלא יהיב זוזי לא מחזי כע"ג ביד ישראל סיפא דיהיב זוזי מחזי כע"ג ביד ישראל. בהא דאמר הגמ' "אלא" אמר רבא דלמה לו להזכיר לשון אלא והיינו משום דלרבא לא אצטריך לאוקמי דבקיבל עליו לדון בדיני ישראל אלא אף שמדיין עמו בדיני א"י ג"כ הדין כן דהא בין ברישא בין בסיפא הוא מקח טעות. אלא הטעם משום דמחזי כע"ג ביד ישראל. וא"כ בשנתן מעות ולא משך כיון דמה"ד לא קנה דהא מקח טעות הוא והע"ג הוא ברשות הא"י א"כ אף שקבל המעות מיד הא"י לא מחזי כע"ג ביד ישראל. וכן כשמשך ולא נתן עוד מעות אם כשיחזור הע"ג להא"י הלא ג"כ לא מחזי כע"ג ביד ישראל. ורק היכא שנתן מעות ומשך הע"ג אצלו ואח"כ כשיחזור ויקבל מאת הא"י הכסף בחזרה ויחזיר להא"י את הע"ג אז נדמה כי מוכר הוא את הע"ג להא"י ודמי ע"ג קשקיל. וכן משמע מפורש מדברי רש"י שם ד"ה רישא וסיפא מקח טעות וז"ל ומדינא מצי מיהדר נמי בסיפא ומיהו רבנן גזרו כיון דיהיב זוזי והדר שקיל להו מחזי כמוכר ע"ג ורישא דלא יהיב זוזי וכי מהדר לה לא שקיל מידי לא מחזי כע"ג ביד ישראל עכ"ל א"כ מבואר להדיא דהא דמחזי כע"ג ביד ישראל היינו דוקא בנתן מעות ומשך דאז אי מחזיר להא"י הע"ג ומקבל מהא"י הכסף אז מחזי כמוכר להא"י משא"כ בשלא נתן רק מעות לבד ולא משך הע"ג א"כ אף שמקבל מאת הא"י הכסף לא מחזי דמי ע"ג ומכש"כ כשמשך ולא נתן מעות אף שיחזיר להא"י הע"ג לא מחזי כמכירה וז"ב. ומשו"ה לא הזכיר הר"מ הדין דמקבל עליו לדון בדיני ישראל דאף שמדיין עמו בדיני א"י ג"כ הדין כן:
ומה שהקשה הלח"מ דלמה להר"מ להזכיר שמשיכה בע"ג קונה הלא גם כסף לדידי' קונה. לפי מ"ש הוא כונה אחרת בדברי רבינו דהא לפמ"ש דכל אסוה"נ אם כי יש להם בעלים אבל מקרי אינם ברשותו והאחר שזוכה אינו זוכה מצד הנותן והמקנה כי אם מצד עצמו כמו כל הפקר דעלמא שזוכה מצד עצמו וא"כ ע"ג הלא המה איסוה"נ וא"כ לא יוכל הישראל לקנות בקנין כסף כ"א במשיכה שמשך לחצרו אם כי לגבי הא"י ליכא איסוה"נ והוא מקנה להישראל בכ"ז הישראל אינו קונה מפאת הנכרי דהא לדידי' הוא אסוה"נ. אבל באמת זה לא ניתן להאמר דכיון דלהא"י שרי בהנאה א"כ ממילא קונה הישראל אף מפאת הא"י. אלא שאני מסתפק אם כל האיסורים האמור בע"ז להשחית ולעקר ושלא להנות אם גם בני נח מוזהרין עלי' כיון דבני נח מצוין על ע"ז א"כ על כל אבזרייהו. ולדעתי העני' נראה שהוא מחלוקת בירושלמי בזה. דבבלי סנהדרין ע"ג בעי ר' אמי ב"נ מצוה על קדוש השם אי לא אמר אביי ת"ש ז' מצות נצטוו ב"נ ואם איתא תמני' הוי אמר רבא אינהו וכל אבזרייהו. מאי הוי עלה אמר ר' אדא כו' כתיב לדבר הזה יסלח לי כבא אדני בית רמון להשתחוות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי וכתיב ויאמר לו לך לשלום ועיי"ש פירש"י מדאמר לו שרשאי לעשות כן א"כ מוכח דב"נ אין מטוה על קדוש השם ועיי"ש בתוס' ובירושלמי פ"ד דשביעית איתא פלוגתא ר' אבינא בעי קמי ר' אמי ב"נ מצוה על קדוש השם. א"ל ונקדשתי בתוך בני ישראל בני ישראל מצוין ואין ב"נ מצוין. ר' נסא בשם ר"א מהכא לדבר הזה יסלח לי עיי"ש ולכאורה במאי פליגי דמר יליף מקרא דונקדשתי בתוך בנ"י ומר יליף מקרא לדבר הזה יסלח. ובאמת מדוע נאיד מקרא דונקדשתי שהוא כתוב בתורה, וכן בבבלי בסנהדרין למה לא יליף מקרא דונקדשתי שהוא בתורה. אבל נ"ל דפליגי אם בכל המצות שנצטוו ב"נ אם גם אביזרייהו מחויבים אי לא. משום הא דדחי רבא בסנהדרין במה שרצה אביי להוכיח מדתני ז' מצות ותו לא ואם איתא תמני' הוי ודחי רבא אנהו וכל אביזרייהו הכוונה מה שאמר רבא אנהו וכל אבזרייהו הוא עפ"י מ"ש הרמב"ן בסה"מ בשרש הי"ד בסופו וז"ל ויש לו ספק עצום וקושיא היא מה שאמרו בסנהדרין ז' מצות נטצוו ב"נ. והנה מנו ענין עריות כולן מצוה אחת וכן ענין ע"ז מצוה אחת והם שוים בה לישראל בכל מה שב"ד ממיתין עליהם. והנראה בזה לומר שהוזהרו ב"נ במצות שלהם בכללות לא בפרטים כלומר שנאמר להם בעריות ע"ד משל כמו איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו אל האם ואל האחיות מן האם ואשת החבר וימנה אותם מצוה. אחת אבל בישראל שריבה להן לאוין ומניעות מאחר שהזהיר על כל אחד בלאו נפרד ימנו מצות רבות עכ"ל הטהור והיינו שלב"נ נאמר הכל בלאו אחד בכלל וכל הפרטים נכללים בהכלל אמנם לישראל נאמר כל פרט ופרט בפ"ע באזהרה מיוחדת לפיכך לב"נ נמנה רק הכלל ולישראל נמנה גם הפרטים [ובחבורינו לסה"מ שם הבאנו סעד לדברי רבינו הרמב"ן ממד"ר משפטים מגיד דבריו ליעקב כו' לא עשה כן כו' משל למלך שיצא למלחמה והי' הלגיונות עמו והי' שוחט בהמה והיה מחלק לכל או"א מנה. הציץ בנו ואמר לו מה אתה נותן לי א"ל מה שהתקנתי לעצמי לפי' נתן אלהים לאו"ה מצות "גולמות" "גולמות" שיגע בהן ולא הפריש בהם בין טומאה לטהרה באו ישראל ופירש להן המצות כאו"א עונשה ומתן שכרה עכ"ל והכוונה מה שאמר גולמות גולמות היינו שנתן להם המצות בכללות לא בפרטות. ועי' מ"ש בחבורינו בסה"מ בשרש הראשון בענין ב"נ מצוה על קדה"ש וינעם לך] וזהו מה שאמר רבא אינהו וכל אביזרייהו היינו דבאמת גם בקדוש השם מצוין ב"נ והא דחשיב רק ז' מצות משום דמצות קדה"ש נכלל במצות ע"ז ולב"נ נאמר בכללות. עד דפשיט הגמ' מקרא לדבר הזה יסלח לי דב"נ אין מצוה על קדוש השם. וא"כ זהו הפלוגתא בירושלמי הנ"ל דמשו"ה יליף מקרא לדבר הזה יסלח לי ולא מקרא דונקדשתי בתוך בנ"י. משום דנוכל לומר דבאמת ב"נ מצוה על קדה"ש והא דכתיב בני ישראל היינו דבבני ישראל איכא מצוה פרטות בקדוש השם משא"כ בב"נ הוא בכללות במצות ע"ג ומשו"ה יליף ר' נסא מקרא לדבר הזה יסלח לי דמבואר להדיא דב"נ אין מטה על קדוש השם. וכן בבבלי סנהדרין שם דקאי על רבא דאמר אינהו וכל אביזרייהו היינו דבב"נ נכלל מצות קדה"ש בכלל ע"ג וליכא ראיה מהא דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל והיינו משום דבני ישראל היא מצוה פרטות משו"ה מביא מקרא לדבר הזה יסלח לי והדברים מוטעמים בעז"ה:
והנה כל איסורי ע"ג היינו לאבד לעקר ולשרש שלא להנות מע"ג משטחיות הכתובים בפ' ראה מבואר דמדבר הכל על ישראל כמבואר שם בכל הכתובים. וא"כ למאן דממעט קדוש השם מקרא דבנ"י ולא לב"נ א"כ נאמר גם האסורים שלא להנות מע"ג הוא ג"כ רק לישראל ולא לב"נ אמנם למאן דיליף מעוט קדוש השם מקרא לדבר הזה יסלח ולא מקרא דבנ"י והיינו מש"ה פריט בנ"י לא למעט ב"נ אלא דלישראל נאמר בפרט ולב"נ הוא בכלל אנהו וכל אביזרייהו ומש"ה יליף מקרא לדבר הזה יסלח לי. וא"כ י"ל דגם כל איסורי ע"ג אסורים לב"נ בכלל אנהו וכל אביזרייהו והא דכתיב בכולהו בנ"י לא למעט ע"ג אלא דלישראל נאמר בפרטות משא"כ לב"נ נכללים כולהו איסורי ע"ג בכלל אביזרייהו. וא"כ לפ"ז חזינן דהגמ' סנהדרין דיליף היתר קדוש השם בב"נ מקרא דלדבר הזה יסלח לי והיינו כנ"ל דמקרא דבנ"י לא נוכל למעט מטעם אנהו וכל אביזרייהו. אחר כתבי זאת מצאתי במנחת חנוך שהתעורר מה שחקרנו אם כל איסורי ע"ג אסורים לב"נ והחליט דליתא בב"נ ולדעתי נראה שהוא מחלוקת:
וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם סובר דכל איסורי ע"ג אסורים לב"נ ונכללים בכלל אביזרייהו וא"כ ממילא כשלוקח הישראל מהא"י הגרוטאות ומצא בהם ע"ג הלא גם הא"י לא הקנה לו כיון דאסור בהנאה אף לב"נ ואינו ברשותו ורק מה שקנה הישראל הוא מצד עצמו כמו שזוכה מן ההפקר וזהו כוונת רבינו אע"פ שמשיכה בע"ג קונה". אין הכוונה שמשיכה בא"י קונה אלא הכוונה שמשיכה בע"ג קונה היינו ע"ג וכנ"ל דהישראל שהוא קונה לא מפאת הא"י המקנה לו אלא מפאת עצמו וא"כ לא נקנה לו רק כשמושך אצלו ואז נקנה לו כשהוא אצלו היינו כשיבא לרשותו כמו כל דבר הפקר]:
אמנם מצאתי ברמב"ם פי"א מנזקי ממון משמע לכאורה דסובר דאסוה"נ אין להם בעלים דז"ל שם הל' ז' שור תם שהמית והזיק דנין דיני נפשות ואין דנין אותו דיני ממונות ומועד שהמית והזיק דנין אותו דיני ממונות וחוזרין ודנין אותו דיני נפשות. הל"ח מהיכן משתלם מן השבח שהשביח ברדייתו אחר שנגמר דינו שכיון שנגמר דינו לסקילה אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו. דנוהו דיני נפשות וברח אין דנין אותו דיני ממונות עכ"ל הרי כתב להדיא דכיון שנגמר דינו לסקילה וא"כ הוא מאסוה"נ אין לו בעלים. וא"כ מראין הדברים דאיסוה"נ אין לו בעלים אבל באמת מכאן ראיה להיפך דאיסוה"נ מקרי עליהם עדנה שם בעלים. והנה בב"ק צ' ב' פריך שם הגמ' וכי קדמו ודנו דיני נפשות מאי הוה ליהדר ולדינייהו דיני ממונות ומוקי הגמ' דאתיא כר"ש התימני כו' והדר קאמר הגמ' אפי' תימא ר"ע ומיירי שברח ופריך הגמ' אי ברח כי לא דנוהו דיני נפשות היכי דיינינן ליה דיני ממונות בלא בעלים ומוקי הגמ' דקבלי סהדי וברח ס"ס מהיכא משתלם מרדיא א"ה תם נמי זאת אומרת רדי' עליה דבעלים זהו סוגית הגמ' ועי' בלח"מ דלפי דברי רבינו לא היה לו הגירסא כמו שנמצא אצלינו רק היה לו הגירסא כשברח ס"ס מהיכי משתלם מרדי' א"ה תם נמי כו' רדי' עליה דבעלים. והיינו דהרמב"ם מפרש בהא דמשני הגמ' כשברח לא שברחו הבעלים אלא שהשור ברח משום דכיון דנגמר דינו לא נוכל לגבות מהבעלים כי אם מהשור עצמו מרדי' ומש"ה פריך הגמ' גם בתם נימא הכי ומשני דרדי' הוה עליה דבעלים ותם אינו משתלם רק מגופו עי"ש בלח"מ בארוכה. והנה מה שהזקיק הר"מ לפרש דתי' הגמ' שברח קאי על השור ולא על הבעלים כמו שפירש"י וכפי רהטת הסוגיא דקאי על הבעלים משום דהוה קשיא לרבינו בהא דפריך הגמ' וכי דנוהו דיני נפשות לחזור ולידייניה דיני ממונות לפי מה דקי"ל כר"י בכריתות כ"ד שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה בו והיינו דכיון דנגמר דינו ונאסר בהנאה נעשה הפקר ולפי מה דקי"ל דנגח ואח"כ הפקיר פטור מנזקין לכ"ע וכמו שפוסק הרמב"ם בפ"ח הל"ד מנזקי ממון א"כ מאי פריך הגמ' וכי דנוהו דיני נפשות לחזור ולידייניה דיני ממונות כיון שדנוהו ד"נ א"כ הוא אסור בהנאה ונעשה הפקר וא"כ ממילא הוא פטור מלשלם הנזק וקושיא זו הלא היא כתובה בקצהו"ח ובתשובת רע"א. וזה דחקו לרבינו ומש"ה מפרש בהא דמשני הגמ' כשברח לא מיירי שברח הבעלים אלא שברח השור. והיינו דכיון שנגמר דינו א"כ הוא נעשה הפקר. וממילא אין על הבעלים שום חיוב לשלם מכיסם דהא אין לו בעלים ואין משתלם רק מרדי' וממילא כשברח השור ליכא ממה להשתלם ותמי' לי על מאורות עינינו הקצה"ח ורע"א איך לא התעוררו בדברי הרמב"ם האלה אשר הוא הרגיש בקושיתם:
ולפ"ז יקשה דלפי מ"ש הרמב"ם בפ"ח מנזקי ממון הל' ד' דבנגח ואח"כ הפקיר פטור. וכיון דגמר דינו נאמר דאין לו בעלים והוא הפקר א"כ ל"ל להרמב"ם להאריך כ"כ ולומר כיון שנגמר דינו אין לו בעלים שיתחייבו בנזקיו דהאי שיתחייבו בנזקיו הוא אך למותר דכיון דאמר דמשנגמר דינו אין לו בעלים א"כ ממילא הוא הפקר והלא נגח ואח"כ הפקיר הלא כתב לעיל שהוא פטור. אלא ודאי דבאמת אף שנגמר דינו יש לו בעלים ושם בעלים עדנה עליו. ורק לענין שיתחייב בנזקיו על זה נסתלק מאתו שם הבעלים דהא הטעם הא דנגח ואח"כ הפקיר שהוא פטור לשלם מבואר בב"ק י"ג מ"ה דכתיב והועד בבעליו ולא ישמרנו היינו דבעינן שיהא שם בעליו עליו מתחלת ההיזק עד לאחר גמר דין והכוונה שלא ישתנה שם הבעלים וכמו בתחלת הנזק צריך להיות ששם בעליו יהיה עליו בתוקף ועוז ככה צריך להיות אותו שם בעליו בתוקף ועוז עד לאחר גמ"ד. משא"כ אם נקלש בינתיים שם בעליו והשם בעליו אינו חזק עליו כמו שהיה בתחלת הנזק מש"ה פטור לשלם וא"כ באיסורי הנאה אם כי עדנה שם בעליו עליו אבל בכ"ז לאחר שנגמר דינו ונעשה איסוה"נ הלא נגרע מאתו השם בעליו אשר היה לו בתחלה קודם שנגמר דינו דאז היה לו שם בעלים בתוקף ועוז להקדישו וליתנו מתנה ולמוכרו. משא"כ לאחר שנגמר דינו הלא איקלש מאתו שם בעליו ואינו יכול עוד להקדישו ולמוכרו מטעם דמקרי אינו ברשותו כמ"ש הקצוה"ח מש"ה אין עליו חיוב תשלומי הנזק. ונוכל להסביר הדבר ביותר. דהא בקרא כתיב ולא ישמרנו וא"כ הא דחייבה התורה לשלם הנזק במועד מפאת שמוטל עליו לשומרו ולא שמרו. וא"כ כיון דבעינן שיהא שם בעליו עליו אשר יהא מוטל עליו לשומרו מתחלת ההיזק עד לאחר גמ"ד. וא"כ כשהפקירו עד שלא נגמר דינו ואז מסתלק מעליו השמירה מש"ה פטור. ה"נ בנגמר דינו למיתה כיון דנאסר בהנאה לאחר גמ"ד וא"כ הן אמנם דמקרי עדנה שם בעלים ושלו הוא אבל בכ"ז אינו ברשותו כמו שכתב הקצוה"ח א"כ ממילא ליתא עליו חיוב שמירתו כיון דאינו ברשותו. מש"ה אין עליו חיוב תשלומין. דחיוב תשלומין אינו אלא כשלא ישתנה כח הבעלים וכחו אז בתחלה כן כחו עתה. משא"כ היכא דאקליש שם הבעלים כעת מכפי שהיה מקודם לא מקרי והועד בבעליו:
ולדעתי זהו ג"כ כוונת רש"י במ"ש והועד בבעליו והמית איש או אשה השור יסקל וגם בעליו יומת דמשמע שיהי' לו בעל אחד משעת העדאה ועד שעת העמדה בדין ע"כ ומזה למד הלח"מ בפ"ח מנזקי ממון הל"ד דדעת רש"י דבעינן שיהא בבעל אחד ואם מכר לאחר בנתיים או שנתן במתנה ג"כ פטור. ולא כן הוא דעת הטור דאם מכר לאחר בנתיים ויש לו בעלים חייב הראשון בנזקיו ותמה על רש"י מי הזקיקו לכך. ואדרבא פשטות הדברים משמע דהתורה הקפידה רק שהשור יהיה לו בעלים ולא שיהיה הפקר בנתיים אבל שיהיה לו בעל אחד לא שמעט עי"ש בלח"מ ולדעתי גם רש"י סובר כן אלא דכונת רש"י במ"ש שיהיה לו בעל אחד הכוונה הוא כמו שכתבנו דתוקף שם הבעלים מתחלת הנזק עד גמר דין יהיה אחד היינו על מצב אחד ולא יוקלש בנתיים כחו כמו בנגמר דינו למיתה אם כי מדיין ישנו שם בעלים בכ"ז הלא איקלש כחו ממה שהיה מקודם הגמר דין:
וזהו כוונת רבינו במה שהאריך ואמר שאין לו בעלים שיתחייב בנזקיו. כלומר הן אמנם דשם בעלים יש עליו אף לאחר שנגמר דינו בכ"ז לענין חיוב בנזקיו אין לו שם בעלים דהא איקליש כחו ממה שהי' לו מקודם הגמ"ד ובעינן דכח ושם הבעלים יהיה במצב אחד מתחלת ההיזק עד גמ"ד:
ואחרי אשר בררנו בעז"ה דאיסורי הנאה מקרי יש לו בעלים אמנם דהוי אינו ברשותו והסברנו הדבר דמש"ה אחר יכול לזכות בו כמו דבר שאין בו ממש דאם הוא אצל אחרים אין יכול להוציא אם כי הוא שלו ואין יכול להקנות וא"כ במאי זכי אותו האחר והיינו שהוא זוכה מצד עצמו כמו דבר של הפקר וה"נ איסוה"נ כיון שאינו שוה כלום הוי ממש כמו דבר שאין בו ממש. א"כ איכא חלוק גדול בין הא דשור הנסקל שהקדישו לאחר שנגמר דינו שאינו קדוש כלל ובין המנחות והנסכים מערלה וכלאי הכרם דקדשי לפסול וטעון שריפה כשאר פסוהמ"ק. משום דשור הנסקל ליכא עליו שום קדושה כלל רק במה שהבעלים אותו שיהיה קודש והלא הבעלים אין יכולין להקדישו דהא אינו ברשותם ומש"ה לא חל עליו קדושה כלל משא"כ המנחות והנסכים מערלה וכלאי הכרם הלא יש עליהם קדושה במה שנתקדשו בכלי שרת וא"כ כשיבאו לעזרה בכלי שרת הלא קנו כלי הקודש וגם חצר הקדש. וא"כ ממילא נתקדשו ע"י חצר הקדש והלא כשיבאו לרשות הקדש ממילא זכו הקדש מצד עצמם ולא מצד הקנאת הבעלים ומש"ה חל עליהם קדושה שיתקדשו לפסול. כי לא נתקדשו מפאת הבעלים דהבעלים אינם יכולים להקדיש מטעם שאיסוה"נ מקרי אינו ברשותו. אמנם כשיבא לרשות הקדש ממילא זוכה הקדש כמו כל דבר של הפקר וכמו שהסברנו דאיסוה"נ מקרי כמו דבר שאין בו ממש וכשבא לרשות אחרים זכו האחרים מצד עצמם ה"נ זכו הקדש מצד עצמם במה שבא לרשות הקדש ובמה שנתקדש לתוך הכלי הקדש. ומש"ה קדשו לפסול ולא דמי לשור הנסקל אשר אין שיכות לחצר הקדש כלל רק דבעינן שהבעלים יקדישוהו ולא יוכלו להקדישו מטעם שאינו ברשותם:
ואי קשיא לפמ"ש הנתיבות בסי' ר' להשוות דברי הרמב"ן דסובר דיש יד ושליחות להקדש לדברי האגודה המובא במג"א סי' קנ"ד דמצא מציאה בביהכ"נ לא זכה הביהכ"נ מטעם דאין חצר להקדש. כיון דבמציאה לא מהני שליחות מטעם שכתב הר"ן דבממון בעינן שלוחו של בעל הממון. והגזבר וכן חצר של הקדש הוא רק מטעם שליחות ולכך לא מהני במציאה משא"כ באדם אחד שהקנה להקדש פ"י שליח או בחצרו של הקדש אף האגודה ה דמהני וקני הקדש עי"ש בארוכה ועי' מ"ש במערכה א' מזה וא"כ כאן כיון דבאיסוה"נ לא יוכלו הבעלים להקדיש א"כ אף ההקדש איך זוכים במה שבא לחצר הקדש הלא הוא דמי למציאה ולא זכה בה הקדש הנה מלבד דאיכא עוד טעם מה שלא מהני שליחות במציאה מטעם חב לאחריני כמ"ש הנתיבות שם. ואיסוה"נ כיון דלא שוי מידי ל"ש בזה חב לאחריני ושפיר זוכה חצר וכלי ההקדש אלא דלפי שיטת רש"י דהפקר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה אותו וא"כ האי איסוה"נ כשבא לחצר הקדש הלא זכו הקדש במה שהוא ברשותם וכמ"ש לעיל וכיון דאיסוה"נ מקרי יש לו בעלים ודמי לדבר שאין בו ממש וכשבא לרשות אחרים ממילא זבין האחרים מצד עצמם הוא דמי ממש להפקר מדעת דמקרי דעת אחרת מקנה. ובהדיא מבואר במרדכי פ"ק דמציעא אות רמ"א שהשיב ר"מ וז"ל אשר שאלת בראובן שיש לו חצי מעשר אותו חצי שאינו נוהג בעירו לתת לכיס של צדקה יש לו רשות ליתנו לכל עניים שירצה אם יכול ליתן לבניו ולבנותיו של שמעון קרובו הסמוכים על שולחנו של שמעון אע"פ ששמעון אביהם יש לו ואינו נוטל מן הצדקה. נ"ל דכ"ז שהם סמוכין על שולחנו אינו יכול ליתן להם אפי' גדולים דקי"ל כר"י לגבי שמואל לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש גבי מציאת בנו ובתו הקטנים אלא גדול וסמוך על שולחן אביו מקרי קטן ופי' ר"ת דה"ה בעלמא בלא מציאה כו' ואע"פ שרש"י משפיירא חולק על ר"ת ומחלק בין מציאה דליכא דעת אחרת מקנה להיכי דאיכא דעת אחרת מקנה כו' ועוד יכול להיות דבנידון דידן כיון דלית להבעלים שעבוד במעשר עני של כספים אלא טובת הנאה לבעלים לא קחשיב כדעת אחרת אלא הוי כמו מציאה דקי"ל דטובת הנאה אינה ממון ואע"ג דבפ"ק דב"מ מפליג דאמר דעת אחרת מקנה אותו שאני גבי ר"ג וזקנים אפי' במתנת כהונה ולויה שאין לו בהם אלא טוה"נ שאני התם דהי' מקנה להם חצרו כמו כן אבל היכא דלא מקנה להם משלו אלא מתנת כהונה ולויה ליכא לאפלוגי בין מציאה לדעת אחרת מקנה כיון דטוה"נ אינו ממון עכ"ל מבואר מפורש מדברי המרדכי הנ"ל אם כי מתנת כהונה הוא רק טוה"נ אינו יכול להקנות ורק גבי ר"ג וזקנים כיון שהקנה להם חצרו א"כ ממילא זכו מצד עצמם המתנות כהונה ע"י חצר שלהם ואם כי לא עמדו בצד חצרם ולא הוי חצר המשתמרת לדעתם ע"ז מהני הסברא במה שדעת אחרת מקנה אותו היינו שהקנה ר"ג המת"כ אם כי קנין גמור לא יוכל להקנות הטוה"נ אבל כיון שהמה זכו בעצמם ע"י החצר ורק שלא יהיה חצר שאינו משתמר אמרי' בזה הסברא דדעת אחרת מקנה שאני. ה"נ הכא גבי איסוה"נ דהא באמת החצר הוא של הקדש ורק המניעה היא שלא לזכות בחצר שלהם מציאה משום דליכא דעת אחרת מקנה ע"ז יצדק שפיר לומר הסברא דעת אחרת מקנה אותם שאני דהא עצם הקנין קונים מצד עצמם ולא מצד המקנה דהא איסורי הנאה לפי מה שהסברנו הוא דמי ממש לטובת הנאה:
וראיתי בנתיבות סי' רע"ג שהקשה בהא דפוסק המחבר שם המפקיר עבדו גדולים קט עצמן בני חורין קטנים כל המחזיק בהם זכה בהם. לפי מה שהחליט הש"ך בסי' רס"ח כשיטת רש"י דהפקר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה. וא"כ בקטנים אמאי כל המחזיק בהם זכה בהם הלא בדעת אחרת מקנה יש לקטן זכיה מדאורייתא להרבה פוסקים ומדרבנן כ"ע מודים דזכה הקטן וא"כ יזכה הקטן את עצמו. ותי' שם דרש"י לא אמר דהפקר מדעת מקרי דעת אחרת מקנה רק לענין חצר המשתמר לבד דע"י דעת אחרת מקנה לא בעינן שיהא משתמר לדעתו אבל לדבר אחר גם רש"י מודה דלא מקרי דעת אחרת מקנה וכתב שכן מבואר במרדכי פ"ק דמציעא ורמז לזה המרדכי שהבאנו עי"ש ולא זכיתי להבין דבריו דמאי ענין סברת המרדכי לחלוקו דהמרדכי לא קאמר רק אם כי טובת הנאה אינה ממון ואינו יכול להקנות בכ"ז במע"ש דר"ג כיון שהקנה להם חצרו ובמה שזכו בהמתנות כהונה לא מפאת ר"ג רק מפאת עצמם מפאת חצרם ורק דבעינן שיהא חצר משתמרת ע"ז אמרי' הסברא דדעת אחרת מקנה שאני ולא בעינן בזה חצר משתמרת אם כי טובה"נ אינה ממון ולא יכול להקנות קנין גמור. אך לזה מהני דלא בעינן בזה חצר המשתמרת. אבל אינו מוכח מהמרדכי כלל דל"א דעת אחרת מקנה כ"א לגבי חצר משתמרת לבד ולא לשארי דברים. ולענין קושייתו נ"ל דלפי מ"ש הפ"י בגיטין ל"ח ב' שהאריך שם ותמצית דבריו דלמאן דס"ל דהמפקיר עבדו צריך ג"ש א"כ אם קדם אחר והחזיק בהעבד טרם שיתכוין העבד לזכות בעצמו זכה המחזיק בהעבד ולא העבד את עצמו משא"כ למ"ד דא"צ ג"ש א"כ ממילא קנה העבד את עצמו עי"ש בארוכה א"כ אין התחלה לקושיתו דלפי מה דקי"ל המפקיר עבדו צריך ג"ש וא"כ צריך העבד לזכות את עצמו אבל אם אינו מכוין לזכות בעצמו שפיר זוכים בו אחרים והנה מבואר בהרבה מקומות דקטן לאו בר כוונה. וא"כ שפיר זוכים בו האחרים ולא העבד בעצמו דמה יושיענו דעת אחרת כיון דבעינן כוונת הזוכה. ולא דמי לבעלמא דדעת אחרת מקנה מהני בקטן משום דבעלמא לא בעינן כוונת הזוכה:
והנה בתוספתא פ"ה דכלאים כלאי הכרם מותרין משום גזל ופטורין ממעשר ע"כ משמע לכאורה דאיסוה"נ אין להם בעלים ומש"ה מותרין משום גזל והוא לא כדברינו דאיסוה"נ יש להם בעלים. אמנם לפ"ז יקשה לנו מהא דהמנחות והנסכים מערלה וכה"כ דקדשי לפסול מוכח דיש באיסוה"נ דין זכי' דאל"כ איך חל עליהם קדושה אף לפסול. אבל באמת לדעתי מחו התוספתא ראיה דאיסוה"נ יש להם בעלים ויש בהן זכיה. משום דלכאורה קשה למאי אצטריך לאשמעינן התוס' דכלאי הכרם פטורין ממעשר פשיטא כיון דאיסורי הנאה נינהו איך יתחייבו במעשר. והלא על התוספתא בפ"א דפסחים בד"א במפריש תרומה והחמיצה אבל הפריש חמץ תרומה דברי הכל אינה קדושה ומובא תוספתא זו בפסחים ל"ג ופריך שם הגמ' מנה"מ א"ק תתן לו ולא לאורו ועי"ש בתוס' דמש"ה בעי הגמ' מנה"מ דאם לא אתיא כר' יוסי הגלילי דסובר דחמץ מותר בהנאה לא איצטריך הברייתא לאשמעינן כלל דכיון דאסור בהנאה פשיטא דלא שייך בהו תרומה ולא הוה אצטריך התוספ' לאשמעינן עי"ש א"כ ה"נ הכא דמאי אצטריך לאשמעינן דכלאי הכרם פטור ממעשר כיון דאסור בהנאה. אבל לדעתי נראה דכוונת התוספתא הוא כך. דמבואר בתוס' דכלאים פ"ג בעה"ב שמקיים כלאים בכרם אסור לו ולכל אדם. אחר שמקיים כלאים בכרם של חבירו מותר לכל אדם ואסור לו עי"ש. ומובא תוספתא זו בר"מ פ"ה מכלאים הל' ט' עי"ש והיינו אף דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ומש"ה במסכך גפן של חבירו על תבואות חבירו לא קידש ומותר לכל אדם. בכ"ז להמסכך בעצמו או להמקיים הכלאים אסור לדידיה. והנה נחזי אנן דאם אחד סיכך גפן של חבירו ע"ג תבואת חבירו או קיים כלאים בכרם של חבירו דנאסר לדידיה התבואה והענבים. והנה זמן שיאסר הענבים הוא משיגיע לפול הלבן והתבואה תיכף משישרישו נאסרין בהנאה כמבואר בפ"ז דכלאים ובר"מ פ"ה מכלאים הל' י"ג עי"ש. ואם קנה האיש שנאסרו לו הגפנים והתבואה את קרקע הכרם וכל מה שבתוכו מהו הדין אם חייבין התבואה במעשר אי לא. ולדעתי תלי זה בזה אם נאמר דאיסוה"נ יש לו זכיה וא"כ כאשר קנה זה האיש שנאסרו לו התבואה והענבים בהנאה את הקרקע נקנה לו ממילא בתורת חצרו גם הענבים והתבואה. וכיון דלדידיה אסורין בהנאה א"כ המה הפקר והפקר קודם שהגיע לעונת מעשרות פטור ממעשר בשזכה אחר אף קודם שהגיע לעונת מעשרות. וא"כ ממילא פטורין התבואה ממעשר לכ"ע אם כי לכ"ע מותרים הענבים והתבואה. אמנם מאשר כי זכה האיש שקנה הכרם ולדידיה הלא המה אסורין בהנאה וא"כ המה הפקר והפקר פטור ממעשר לכ"ע. אמנם אם נימא דבאיסוה"נ לית בהו זכי' וא"כ אף שקנה הכרם וכל מה שבתוכו. אמנם כיון דלדידיה אסורים המה בהנאה א"כ לא נקנה לו התבואה והענבים וא"כ מעולם לא יצא מרשות המוכר. דהא המוכר לא הפקירם ורק שמכר להקונה וכיון דהקונה לא קנה נשאר ממילא ברשות המוכר וא"כ חייבים המה במעשר דהא לכ"ע מותרים בהנאה וא"כ זה אתי לאשמעינן התוספתא דכלאי הכרם פטורין ממעשר היינו בגווני דא היכא דמותר לכולם דאחר סכך א של חבירו על תבואת חבירו דנאסר לדידיה ואח"כ קנה הכרם וכל מה שבתוכו. ובאיסוה"נ יש זכיה וא"כ זכה הקונה ג"כ וממילא נעשים הפקר והפקר פטור ממעשר. והא דמותרין משום גזל משום דלא שוי מידי הואיל ואסורין בהנאה להבעלים אם כי להגזלן מותר בהנאה ולדידיה הוא ממון אבל כיון דלהנגזל לא שוי מידי דאסור בהנאה ומש"ה אין בהם משום גזל דאי לאו הכי למאי איצטריך התוס' לאשמעינן דמותרות משום גזל ופטורות ממעשר כיון דאסור בהנאה א"כ פשיטא דליכא בה דין גזל וחיוב מעשר. אבל לפמ"ש א"ש אם כי לאחרים מותרין בכ"ז כיון דלהבעלים אסורין בהנאה בזה השמיענו התוספתא דמותרים משום גזל ופטור ממעשר א"כ אדרבא מוכח מזו התוספתא דבאיסורי הנאה שייך זכיה:
ואחרי אשר בארנו דעת רבינו דהא דכתב ואצ"ל מן הערלה וכלאי הכרם דהוי מצוה הבא בעבירה לא בא לשלול הטעם על טבל ועל חדש. אלא הטעם דמהב"ע קאי גם על טבל וחדש והרבותא דכתב ואצ"ל מן הערלה וכלאי הכרם הוא מטעם אסוה"נ. יקשה עלינו הלא לפמ"ש בפ"ח מלולב דיוט"ש מותר גזול וא"כ בהכרח ל"ל מהב"ע וכמ"ש לעיל. אמנם היטב אשר דיבר הגאון ר"ש לנדא בנובי"ת סי' קל"ד חאו"ח בד"ה ולפ"ז שכתב שם דע"כ ל"א בגזל מהב"ע רק היכא שאינו יכול לקיים המצוה רק ע"י עבירת הלאו כגון ביו"ט ראשון דבעינן לכם ואינו יוצא בשאול. וא"כ המצוה א"א להתקיים רק ע"י העבירה שפיר אמרי' מהב"ע משא"כ ביוט"ש לא תלי קיום המצוה בעבירת העבירה דהא אף אם לא גזלו רק ששאלו היה ג"כ יוצא המצוה וא"כ אף שגזלו ל"א בזה מהב"ע ומשו"ה אמר רנב"י אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יוצא בגזול דלמה לו להזכיר שאול אלא דהכונה היא כנ"ל כיון דיוצא בשאול אין הגזילה מסייעא לקיום המצוה דבלאו שגזל היה ג"כ יוצא בשאול ואי דשואל של"מ ג"כ אסור כבר הקשה ע"ז הכפת תמרים וכתב דבסוכה כשר שואל של"מ מטעם ריבוי דהאזרח א"כ י"ל דגם בלולב אמרי' דלא הוי מהב"ע בשואל של"מ דזה לא מקרי מהב"ע דזה נהנה וזה לא חסר וגם ניחא לאינש דליעבד מצוה בממוני' היכא דליכא פסידא. זהו תוכן דבריו עי"ש שהאריך ודבריו נכונים מאד. דלפ"ז אין צריכין לחלוק בין מצוה דאורייתא למצוה דרבנן גם מהב"ע כמו שמחלק התוס' בסוכה אלא אף במצוה דרבנן אמרינן ג"כ מהב"ע היכא דאינו יכול לקיים המצוה רק ע"י עבירת העבירה עי"ש בנוב"י:
ויש לנו להביא ראי' לדבריו. דלפי שיטת התוס' סוכה ל' דבדרבנן לא חייש רנב"י למהב"ע. וכן מוכח לכאורה מהא דפסקינן דביוט"ש יוצא בגזול והיינו משום שהוא רק מדרבנן ל"ח למהב"ע. יקשה א"כ מאי פריך הירושלמי ומובא בטור יו"ד ובב"י שם על הא דאמרי' הקורע בשבת יצא מהא דמצה גזולה אינו יוצא בפסח. לפי מה דקיי"ל דקריעה הוא רק מדרבנן ובדרבנן ל"ח למהב"ע משא"כ מצה שהוא דאורייתא ומצאתי בקהלת יעקב במס' סוכה שהקשה כן והעלה מזה באמת דקריעה הוא דאורייתא. אמנם לשיטת הפוסקים דקריעה הוא דרבנן וכן משמע מדברי ב"י יו"ד סי' ש"מ שהסכים לשיטת הרמב"ם והרמב"ן דקריעה הוא דרבנן יקשה כנ"ל מאי פריך מקריעה למצה. הן אמנם דזה י"ל דז"ל הירושלמי חבריי' בעי קמי ר' יוחנן לא כן אר"י משום רשב"י מצה גזילה אין אדם יד"ח בפסח ומשני תמן גופי' עבירה ברם הכא הוא עבר עבירה כו' עיי"ש א"כ דהאיבעי' הוא קמי ר' יוחנן ור' יוחנן סובר בסוכה כ"ט דאף ביוט"ש א"י בגזול מטעם מהב"ע וא"כ לדידי' אין חלוק בין דאורייתא לדרבנן, אמנם מזה הירושלמי למד הרמב"ן דאם קרע בחלוק של גזל ל"י מטעם מהב"ע ואמאי הא לדידן ל"ק כלל קושית הירושלמי דקריעה הוא דרבנן וא"כ ל"ש מהב"ע. וכן המחבר בשולחנו הטהור ביו"ד ש"מ פוסק דקריעה הוא דרבנן. ובכ"ז פוסק דבחלוק של גזל א"י בקריעה וגם פוסק ביו"ט שני יוצא בגזול יקשה כנ"ל אמאי א"י בחלוק של גזול אמנם לפי דברת הנוב"י א"ש דבאמת ליכא חלוק בין דאורייתא לדרבנן אלא דמשו"ה יוצא ביוט"ש בגזול משים דהעבירה אינה מסייע להמצוה דהא יוצא אף בשאול. משא"כ בקריעה אסור לקרוע בחלוק שאול שלא מדעת הבעלים כמבואר במוע"ק כ"ג וביו"ד ש"מ דוקא אם הודיעו שהולך לבקר את קרובו אזי שרי לקרוע בחלוק שאול אבל אם לא הודיעו אף בדיעבד לא יצא בקריעה ולכך אסור בגזול מטעם מצוה הב"ע ול"ד ללולב שיוצאין בשאול של"מ משום דניחא לי' למעבד מצוה בממוני' היכא דליכא פסידא משא"כ בקריעה הלא יתקלקל הבגד ואיכא חסרון כיס א"כ ל"ש לומר דניחא לי' למעבד מצוה בממוני':
ולפי דברי הנוב"י הנ"ל יתפרש היטב דברי המ"מ בפ"א משופר אשר המה קשי הבנה לפי הנראה. וז"ל הר"מ בפ"א שם הל"ג שופר הגזול שתוקע בו יצא שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין דין גזל בקול ע"כ וכתב המ"מ וז"ל ולפי שראיתי גדולים בספריהם משתבשים בכוונתו כו' וזה מה שנ"ל בבאורו רבינו כתב ששופר גזול שתקע בו יצא ואין הדין כן בלולב ומצה ונתן טעם לדבר כו' לפי שמצות השופר אינו אלא השמיעה והשמיעה היא בלא. הגעה ובלא הגבהה השומע אע"פ שהתוקע נגע בו מ"מ אין השומע נוגע בו כלל אל ששמע הקול היוצא ואין הקול דין גזל. אבל לולב ומצה אין אדם יכול לצאת יד"ח בהן אלא בנגיעת גופן ולכך כשהן גזולים לא יצא עכ"ל המ"מ ולכאורה דבריו משוללי הבנה דהן אמנה דשופר יכול להיות בשמיעת קול ואין גזל בקול אבל ס"ס כפת גזלו והגבי' וא"כ איך יצא יד"ח בזה. אבל לפי הנ"ל א"ש כונתו דסופר הואיל ויכול לצאת בקול וא"כ הגזלה אינה מסייע להמצוה ולכך אף אם גזלו ג"כ יוצא משא"כ מצה ולולב דא"א לקיים המצוה בלתי עבירת הלאו ע"כ אסור משום מהב"ע והדברים ברורים בכונת המ"מ. ומצאתי במשכנות יעקב שהביא ראי' לשי' האו"ז דדעתו דאף בסופר הגזול אינו יוצא ודחה דעת הפוסקים האומרים משום דאין גזל בקול והא דאר"י א"ר בר"ה התוקע בשופר של עולה יצא מ"ט כיון דבת מעילה היא ואם תקע מעל ויצא לחולין והקשה הלא קיי"ל דאין מעילה בקול. ובהכרח צ"ל הא דאין מעילה בקול היינו רק שהוא אינו עושה מאומה רק שומע קול שיר מכלי שרת. משא"כ אם לקח כלי שיר ותוקע בו כיון שהוא עושה מעשה שפיר מעל. וכיון דבגווני דא מעל א"כ גם בגוזל שופר ותוקע בו הלא בודאי ל"ש לומר בזה אין גזל בקול עי"ש בתשו' והנה על במה שמחלק הא דאין מעילה בקול הוא רק בשומע קול מכלי שיר והוא אינו עושה מעשה. משא"כ אם לקח כלי שיר ותקע בו כיון שהוא עושה מעשה מעל. מבואר כן במל"מ פ"ח מכלי המקדש ובשעה"מ פ"א ממעילה ובכפת תמרים בר"ה כ"ח:
אמנם מה נעשה לדברי רבינו בפ"א משופר הל"ג אחר שהביא דין התוקע בשופר גזול יצא משום שאין גזל בקול כתב שם וכן בשופר של עולה לא יתקע בו ואם תקע יצא משום דאין בקול דין מעילה עכ"ל עי"ש. ומלשון שכתב רבינו "לא יתקע בו" משמע שהוא בעצמו אוחז השופר ותוקע בו ולא ששומע רק הקול א"כ יקשה איך כתב רבינו דאין בקול דין מעילה הלא כיון שאחז בו ותקע הלא עשה מעשה וא"כ לכו"ע יש בו דין מעילה. א" הוא הדבר אשר כתבנו דהא כל עיקר הוויכיח בגמ' שם אם תקע בשופר של עולה או שלמים אם יצא או לא יצא מטעם מעילה הוא הטעם מחמת מצוה הבא בעבירה כמ"ש הטו"א שם עיי"ש. א"כ מדויק מאד דברי רבינו דהן אמנם שאחז ותקע בו ויש בו דין מעילה. אבל אם לא אחז ותקע בו ולא עשה בו מעשה רק שמע לבד הלא קול אין בו משום מעילה וא"כ בשופר דלא בעינן מעשה דאף בשמיעה לבד הוא ג"כ יצא א"כ אף שאחז ותקע בו ג"כ יצא. דהא המצוה אפשר להתקיים בלתי עבירת האיסור וא"כ אף שעשה איסור ע"י קיום המצוה ג"כ לא אכפת לן למהב"ע ומה מאוד מכוונים דברי רבינו שאחר שהביא הדין בגזל שופר ותקע בו שיצא משום דאין גזל בקול הסמיך גם הדין מהא דשופר של עולה ג"כ משום דאין גזל מעילה בקול וא"כ אף שעשה מעשה ובודאי חייב משום מעילה בכ"ז כיון דאין המצוה תלויה בזה דאף בשמיעה לחוד ג"כ יצא ובשמיעה ליכא דין מעילה וא"כ אף שעשה מעשה ותקע בו ג"כ יצא. כמו בגזל שופר ותקע כיון דאין גזל בקול ויוצא המצוה ע"י שמיעה לחוד א"כ אף שגזל ועשה מעשה ג"כ יצא דאין תלי קיום המצוה בעבירת האיסור. ועי' בכפת תמרים שם שכתב דהרמב"ם מדחה הסוגיא דר"ה מקמי' הסוגיא דפסחים כ"ו דסובר שם דקול אין בו משום מעילה. והסוגיא דר"ה סוברת דאף בקול לחוד איכא מעילה עי"ש. ולפמ"ש מוכרח בדעת הרמב"ם דאם נאמר דהסוגיא דר"ה סוברת ג"כ דבקול לחוד ליכא מעילה אם כן אף בתקע בו ועשה מעשה ג"כ מה"ד יהיה יוצא אף אם נאמר דמצות ליהנות נתנו כיון דבקול לחוד ליכא מעילה א"כ לא אכפת לן אף בשעשה מעשה. דהא המעשה אינו מסייע לקיום המצוה כיון דאף בשמיעה לחוד ג"כ יצא:
ובזה מיושב מה שלכאורה קשה בהא דהשוחט הפסח על חמץ אם כי הוא בל"ת בכ"ז הקרבן כשר כמבואר בירושלמי ואמאי לא נימא בזה מהב"ע ויהיה פסול כמו בכ"מ דאמרי' מהב"ע דל"מ לסברת הריב"א בתוס' פסחים ס"ג דמשו"ה כשר משום דלא שנה בו לעכב בודאי יקשה אמאי לא נימא שהוא פסול מטעם מהב"ע אלא אפי' לפי הטעם האמור בירושלמי דאיכא קרא ע"ז שהוא כשר א"כ יקשה בהיפך אמאי לא נילף מהכא בכ"מ דל"א מהב"ע. אמנם לפי הנ"ל א"ש דהא כאן המצוה אינה תלויה בסיועת העבירה דהא יכול לשחוט הפסח כשלא יהי' לו חמץ א"כ ל"ש בזה מהב"ע:
ואחרי אשר בררנו דגם דעת רבינו הוא בכל מצוה אמרי' מהב"ע והא דכתב הרמב"ם באיסורי מזבח הטעם משום מהב"ע קאי גם על חדש וטבל. ואם כי הגמ' קאמר הטעם משום משקה ישראל הכל הוא טעם אחד דהא דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל הוא מטעם מהב"ע א"כ מיושב קו' שיורי הקרבן וכן קו' התוס' על רש"י דאיך יביאו עומר בשביעית הא בעינן ממשקה ישראל וא"כ אם נזרע בשביעית או בספיחין אליבא דר"פ דאסורין לישראל א"כ לא הוי ממשקה ישראל דלפי המבואר בברכות מ"ז ר"א שחרר עבדו והשלימו לעשרה ופריך והא המשחרר עבדו עובר בעשה ומשני מצוה שאני ופריך והא מהב"ע ומשני מצוה דרבים שאני וכן פוסק הרמב"ם בפ"ט מעבדים הל"י ומותר לשחררו לדבר מצוה אפי' במצוה של דבריהם כגון שלא היו עשרה בביהכ"נ הרי זה משחרר עבדו ומשלים המנין וכן כל כיוצא בזה עכ"ל והיינו מצוה דרבים כמ"ש הכס"מ והלח"מ שם. א"כ חזינן דבמצה דרבים לא חיישינן למצוה הבאה בעבירה א"כ ליכא קושי' מעומר בשביעית דהא היא מצוה דרבים ומשקה ישראל דבעינן הוא רק מטעם מצוה הבא בעבירה:
ואל תשיבני דלא דמי דהתם בשחרור העבד כיון דעבר העבירה מקודם א"כ בעת קיום המצוה דרבים ליכא עוד שום איסור דהא העבד כבר הוא משוחרר. משא"כ בעומר בשביעית הלא בשעת קיום המצוה איכא עדנה האיסור וא"כ אפשר בזה כיון דבעינן משקה ישראל והוא מצוה הבאה בעבירה א"כ לא מהני בזה אף במטה דרבים. הנה מלבד שלדעתי הסברא היא בהיפך דהא בכל מקום קיי"ל דבעינן בעידנא דמעקר לאו מקיים העשה. וא"כ מתי דוחה העשה וקיום המצוה להאיסור הוא רק בעת שמקיים המטה אבל לדחות האיסור קמי קיום המצוה זה לא אמרינן. א"כ חזינן דדחיית האיסור בעת קיום המצוה הוא קיל ביותר מלדחות האיסור מקודם המצוה ובמצוה דרבים הלא כתב התוס' פסחים ד' דלא בעינן בעידנא ואף קודם קיום המצוה ג"כ נדחה האיסור וא"כ כיון דמצוה דרבים דוחה להאיסור דשחרור העבד אשר הוא קודם קיום המצוה במכש"כ דבעת קיום המצוה בודאי דוחה מצוה דרבים להאיסור ול"א בזה מהב"ע. ולדעתי הוא סברא נכונה אלא שמצאתי להתו' ר"ה ל' ב' בד"ה ונתקלקלו הלוים בשיר שהקשו איך הקריבו קרבן מוסף אחר תמיד של בין הערבים הא בעינן עשה דהשלמה. ותי' דאחר תמיד של בה"ע היו יכולין להקריב מוסף ר"ח משום דעשה דרבים דוחה לעשה דהשלמה ומביאין ראי' מהא דר"א ששחרר עבדו משום מצוה דרבים עי"ש. הרי חזינן דהתוס' מדמי להדדי. אם כי העשה דשחרור הוא מקודם המצוה ובשעת המצוה ליכא עוד איסור כלל דהא משוחרר ועומד ועשה דהשלמה איכא בעת קיום המצוה בכ"ז מדמין להדדי. והיינו כמ"ש דדחיית האיסור מקודם עשיית המצה הוא חמור ביותר מדחיית האיסור בעת קיום המצוה וכנ"ל:
אמנם התוס' שם הביאו עוד ראיה דעשה דהשלמה נדחה מפני פסח שיש בו כרת עי"ש ומדוע לא הסתפקו בהראיה מהא דהמשחרר עבדו משום די"ל דס"ל דמשחרור עבד ליכא ראי', דהא התם בעת עשיית המצוה כבר נעשה העבירה ובשעת המצוה הוא משוחרר. משו"ה הביאו ראי' מהא דעשה דהשלמה נדחה מפני עשה דפסח שיש בו כרת. ובזה יש ליישב דבמנחות ה' אר"ל עומר שקמצה שלא לשמה כשרה ושירי' אין נאכלין ופריך הג' אי אין שירי' נאכלין איך מקריב הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ולפי דברינו מאי פריך הג' דבמצוה דרבים ל"א זה. וכן בירושלמי סוכה פ"ו הל"ד במתני' מים המגולים פסול למזבח ועי"ש ברש"י ותוס' טעמו של דבר. אמנם הירושלמי כתב הטעם משום משקה ישראל. וא"כ תקשי הא תינח יין המגולים נוכל לומר דמיירי בנסכי יחיד. אבל מים המגולים א"א אלא של רבים נסוך המים בחג א"כ איך שייך בזה ממשקה ישראל. ולפמ"ש דתלי בשני תי' התוס' דר"ה הנ"ל דהראיה הראשונה שמביאו דעשה דהשלמה נדחית והואיל והיא של רבים מהא דשחרור עבד א"כ מוכח דאף בזה שייך הסברא דמצוה דרבים ולא מחלקינן בין שנעשה כבר העבירה ובעת עשיית המצוה עוד לא יעשה העבירה. או אף דבעת מעשה המצוה איכא עדנה העבירה. אמנם לתי' השני שהביאו הראי' דעשה דהשלמה נדחה מפני פסח שיש בו כרת ולא משחרור עבד והיינו כמ"ש דמשחרור ליכא ראיה דהא בעת המצוה ליכא עוד עבירה. ואז אמרי' דמצוה דרבים שאני ול"א מהב"ע אמנם היכא דאף בעת עשיית המצוה איכא עוד העבירה אמרי' מהב"ע אף ברבים. א"כ סוגי' דמנחות וכן הירושלמי סובר כסברת התוס' השני' ומשו"ה אמרי' ממשקה ישראל אף ברבים והיינו מטעם מהב"ע דבאופן כזה אף ברבים שייך מהב"ע:
עוד אפ"ל משום דלכאורה ק"ל מאוד בהא דאר"י א"ש המשחרר עבדו עובר בעשה מאי אתי לאשמעינן הלא הוא פלוגתא דר"ע ור"י לעולם בהם תעבודו חובה דברי ר"ע רי"א רשות וא"כ אם נאמר דשמואל אתי לאשמעינן דהל' כר"ע מלבד שזה למותר דהא ידוע בכ"מ דהלכה כר"ע מחברו. אלא דהו"ל לומר הל' כר"ע. ומאי לישני' המשחרר עבדו עובר בעשה. וצ"ל דזה אתי ר"י א"ש לאשמעינן. דאי מר"ע דאמר לעולם בהם תעבודו חובה היינו דכל זמן שהוא עבדו מחויב להשתעבד בו ודמי כמו דאמר הג' א"י ששבת ח"מ. אבל אם רוצה לשחררו ליכא עליו איסור וכמו דמ"ע דציצית ביום שהוא לובש בגד של ד' כנפות מחויב להטיל ציצית. אבל אם קורע הבגד או שהוא פושטו ליכא עליו מ"ע דציצית כן ה"נ בהא דלעולם בהם תעבודו חובה דאמר ר"ע היינו כ"ז שהוא עבד. אבל אם רוצה לשחררו ליכא עליו איסור ואתי ר"י א"ש לאשמעינן דלעולם בהם תעבודו דאמר ר"ע חובה היינו דאסור אף בשחרור. ובאמת ראיתי בספרא "לעולם בהם תעבודו אין לך בו אלא עבדות לבד" והוא מכוון כדברינו דהפשט הוא דכ"ז שהוא עבד מחויב לשעבד בו אבל אם רוצה לשחררו רשאי וזה אתי שמואל לאשמעינן דאיכא עשה אף בשחרור. ומצאתי בפ"י גיטין ל"ח שכתב להדיא כדברי שהקשה שם בהא דמותיב הג' על שמואל שם דאמר המשחרר עבדו עובר בעשה מהא דר"א ששחרר עבדו והשלימו לעשרה. והקשה שם אם כי ר"א בעצמו סובר ג"כ חובה כמבואר בסמוך אפ"ה ל"ק דר"א אדר"א דאיכא למימר הא דקאמר ר"א חובה לא מיירי לענין שחרור אלא הא דקאמר חובה היינו כשעודנו בעבדות לאפוקי שאסור לו למחול על השעבוד. משא"כ לשמואל דאמר להדיא כל המשחרר עבדו עובר בעשה מקשה שפיר עכ"ל הפ"י וששתי כעל כל הון וא"כ נוכל לומר דהסוגיא דמנחות והירושלמי סוכה סוברים ג"כ זו הסברא דליכא איסור בשחרור א"כ ממילא ליכא קושי' מהא דר"א ששחרר עבדו ולא אצטריך לשנוי' מצוה דרבים שאני. א"כ שפיר נוכל לומר גם במצוה דרבים שייך משקה ישראל שהוא הטעם דמה"ב: