שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
מערכה ה
הרמב"ם בפ"ד מתמידין הל' י"ג חל יום אחד להפסיק בין השבת והיו"ט כגון שהי' יו"ט הראשון של חג בשני או יו"ט אחרון בחמישי. או יו"ט של עצרת שחל להיות בשני או בחמישי. משמר שזמנו קבוע באותה שבת נוטל עשר חלות וזה הנכנס נוטל שתים שהרי לא נשאר להם לעבודה אלא יום אחד שהוא ערב שבת או אחד בשבת ומתעצלין ואין באין אלא מעט כ"ל ובהשגות הראב"ד שם עי"ש:
א)
כתב הכ"מ שה עפ"י פיה"מ לרבינו שם בסוכה נ"ו במתני' חל להיות יום אחד אחר השבת או קודם השבת משמר שזמנו קבוע נוטל עשר ומשמר המתעכב נוטל שתים ופי' שם רבינו שמשמר המתעכב הוא המשמר שלא כשאר לו רק יום אחד כגון אם אירע רגל ביום ב' דאז משמר הנכנס הוא משמר המתעכב והוא שמתעצל לבא בשביל שאין לו לעבוד רק יום אחד כי ברגל כל המשמרות שוות ולכן מתעצל לבא [ותרגום ויתמהמה ואתעכב] ובשביל זה הוא נוטל שתים ומשמר היוצא נוטל עשר. וכן להיפך אם חל יו"ט אחרון ביום ה' דאז משמר היוצא הוא משמר המתעכב מטעם זה שהוא מתעצל לבא בשביל שאין ל לעבוד רק יום אחד וכנ"ל לכן הוא נוטל שתים. ומשמר הנכנס נוטל עשר זהו תורף דברי רבינו בפיה"מ. אבל הראב"ד פי' כפי' רש"י דמשמר המתעכב קרי לכל המשמרות והם נוטלים שתים ומשמר שזמנו קבוע המה שני משמרות של אותה שבת והם נוטלין עשר חלות וחולקין ביניהם עי"ש בכ"מ ועי' בלח"מ שם שהקשה על רבינו שכתב דגם עצרת דינו הכי אמאי כיון שעצרת הוא רק יום אחד וא"כ נשאר ימים היתרים להם לבד ולא יתעצלו לבא ועי"ש מה שתי'. ובר מן דין מאין הוציא הרמב"ם לפרש המתני' כן ולא כפי' רש"י וכל הראשונים:
ב)
וראיתי בתשו' ושב הכהן בחלק החדושים למס' יומא שהראה מקור לדברי רבינו מירושלמי שלהי סוכה מהא דאמר שם הירושלמי א"ר לוי כל המשמרות היו נתונות בדרום א"ר יוסי מתני' אמרה כן חל יום אחד להפסיק בנתים. ר' יהודה בן טיטוס קרא מסייעא להדין תנא ועתה מה יש תח"י חמשה לחם תנה בידי או הנמצא "ואחימלך מן המשמר היוצא" ומפרש הק"ע שם הא דקאמר קרא מסייע להאי תנא קאי על ר' יהודה דמתני' דמשמר היוצא נוטל חמש ומשמר הנכנס שבעה. שתים משום שכר הגפת דלתות ומהשתים האלו לא נטל הכה"ג מחצה כמבואר ביומא י"ז עי"ש ולא נשאר רק עשרה חלות לחלוק ונטל הכה"ג חמש שהוא מחצה כן פי' הק"ע אמנם הוא לא ניחא ליה בפי' הק"ע משום דהוא דלא כהלכתא. ומש"ה מפרש הא דאמר "ר' יוסי מתני' אמרה כו' הוא כפי' הק"ע. "חל יום אחד להפסיק" הוא פסקא דמתני'. וע"ז אמר ר' יהודה בן טיטוס קרא מסייע להאי תנא. משום דלכאורה קשה בהא דקאמר ואחימלך ממשמר היוצא הלא אחימלך היה כה"ג ומה לי שהוא ממשמר היוצא או ממשמר הנכנס וכמו שהקשה הק"ע והפ"מ ועוד אף אם נימא שהוא ממשמר היוצא דהא קי"ל כרבי וא"כ איך ימצא אצל אחימלך חמש כיון שהיה כה"ג ומש"ה מפרש דהמעשה בעת שבא דוד אל אחימלך היה בשבת שחל יו"ט בשבוע שאחריה. ואחימלך לא היה אז כה"ג שאירע לו פסול ונתמנה כה"ג אחר תחתיו. וא"כ א"ש לשיטת הרמב"ם דחל יום אחד להפסיק דמשמר שזמנו קבוע נוטל עשר ומשמר הנכנס נוטל שתים וכה"ג נוטל מחצה מכל משמר. וא"כ נשאר למשמר היוצא חמש ולמשמר הנכנס נשאר אחד ומש"ה בקש דוד מאחימלך תנה לי חמש וזהו דקאמר הירושלמי ואחימלך ממשמר היוצא ועי"ש שהאריך לפי חשבונו היה המעשה הזה קודם חג העצרת מהוכחת הכתובים [שמואל א' כ"א] דכתיב ויהי החודש וישב המלך על הלחם לאכול כו' נמצא היה זה בר"ח וכתיב ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד כו' ויקם יהונתן מעם השולחן בחרי אף ולא אכל ביום החדש השני לחם כו' נמצא היה זה שני בחדש וכתיב ויהי בבוקר ויצא יהונתן השדה ס' נמצא שזה היה בשלישי בחדש ובו ביום שלח יהונתן את דוד דכתיב ויאמר יהונתן לדוד לך לשלום כו' ויקם וילך כו' ויבא דוד נובה אל אחימלך כו' ועתה מה יש תח"י חמשה לחם תנה בידי. ומזה מוכח שהיה חג של עצרת וא"ש שהיה ר"ח סיון יום ד' וביום ג' בחדש שהוא ע"ש שלח יהונתן את דוד ובא לנוב בשבת כמבואר במנחות צ"ח לפי המסקנא דשם ועצרת היה חל ביום שני בשבוע שאחריה וא"כ היה חל יום אחד להפסיק בנתיים היה נוטל משמר היוצא חמש לפי שיטת הרמב"ם הנ"ל וכנ"ל. וא"כ ממילא מוכח דאף בעצרת שהוא רק חד יומא ג"כ הדין כן. דא"א לומר דמיירי המעשה שהיה ביו"ט אחר. בחג הפסח או בחג הסוכות. איך נשתהה דוד כ"כ מיום שהלך מיהונתן שהיה בשלישי בחדש עד שבא בנובה בשבת שני ימים קודם הרגל זהו תוכן דברי הבעל ושב הכהן ועי"ש שהאריך בזה ובאמת היא עצה עמוקה וראוין הדברים למי שאמרן:
ג)
אבל בכ"ז לדעתי העניה א"א לפרש בשום אופן כי המעשה דדוד היה בשבוע שחל יום אחד להפסיק לחג העצרת. דהנה מבואר בשלשלת הקבלה ומובא בסדר הדורות ב' אלפים תתפ"ב] בן נ"ט שנה היה שאול כשנמשח ובן נ"ט הרג נוב עיר הכהנים עי"ש. וא"כ מבואר דבשנה למלכו הרג נוב עיר הכהנים ולכאורה קשה מאד דהא מבואר בשלשלת הקבלה ומובא ג"כ בסדר הדורות [ב' אלפים תתפ"ד] דדוד נמשח שנה שניה לשאול עי"ש ובאמת מבואר כן בסדר עולם פי"ג בן שנה שאול במלכו כו' שמואל אמר לשאול בשעה שמשחו וירדת הגלגל כו' ירד שנה הראשונה והכה נחש העמוני ומשחוהו ישראל. שניה ירד ולא שמר הבטחתו ויאמר שמואל' אל שאול נסכלת כי לא שמעת כו' ואותו הפרק נמשח דוד שנאמר ויאמר ה' אל שמואל עד מתי כו' ואח"כ ויקח שמואל את קרן השמן כו' עכ"ל סדר עולם. והמעשה דהריגת נוב היה אחר שנמשח דוד כמבואר בקרא. וא"כ כיון דדוד נמשח בשנה השניה לשאול וכיון דשאול נמשח כשהיה בן נ"ט שנה איך יתכן שגם הריגת נוב היה ג"כ בזו השנה ולכאורה הוא פלא. אבל באמת ל"ק כלל וצדקו דבריהם דהא מבואר בר"ה ב' ובשארי דוכתי דלמלכי ישראל מניסן מנינן ומלך שעמד בכ"ט אדר כיון שהגיע ר"ח ניסן יחשב לו שנה שניה א"כ א"ש דבאמת לשנות חיי שאול היה הכל הן משיחתו למלכות והן מעשה דנוב עיר הכהנים היה הכל בשנה אחת בשנת נ"ט לשני חייו. אמנם למנין שנות מלכותו היה בשנה השניה. דהיינו ששאול נעשה מלך בהחדשים שאחר ר"ח ניסן תמוז אב אלול וכדומה והיה אז שנות חייו שנת נ"ט היינו שהותחל למנות השנת נ"ט. וא"כ שנות חייו כל השנה עד שנה הבאה בחדשי תמוז אב אלול וכדומה היה הכל שנה אחת שנת נ"ט. אמנם למנין שטת מלכותו תיכף כשהגיע ניסן הראשון משנעשה מלך יחשב לשנה שניה ואז נמשח דוד בקרן השמן. וא"ש דהא דמבואר בסדר עולם דבשנה שניה נמשח דוד היינו למנין שנות מלכותו. אבל לשנות חיי שאול היה גם משחתו באותה השנה. בשנת הנ"ט הנ"ל וא"כ שפיר יוכל להיות דגם מעשה דנוב היה בשנת נ"ט לחיי שאול. ובכ"ז היה לאחר שנמשח דוד שהוא בשנה השניה למלכות שאול היינו למנין שנות מלכותו וזה ברור:
ד)
ועתה נחזי היעמדו דברי ושב הכהן דהמעשה היה בשבת שחל עצרת בשבוע שאחריה. דהא לפ"ז אפי' אם נאמר דתיכף בר"ח ניסן משח שמואל לדוד. וא"כ מר"ח ניסן עד יום השבת שבא דוד לנוב היה ששים ושלשה או ארבע ימים עד ד' סיון לפי דבריו. ואיך יתכן זאת הלא מ' יום היה מלחמת גלית כמבואר [בש"א י"ז] וא"כ לא נשאר רק עשרים וארבע ימים והלא שם [י"ז פסוק נ"ד] ויקח דוד ראש הפלשתי ויביאה ירושלים והמלחמה הלא היה בין שוכה ובין עזקה באפס דמים כמבואר שם [י"ז פסוק א'] [וביהושע ט"ו פסוק כ"א] ויהי הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום בנגבה כו' ושם פסוק ל"ה ירמות ועדולם זכה ועזקה. והלא מבואר בב"ב נ"ד דכל העיירות שמנה יהושע הוא רק בעומדין על הגבול עי"ש וא"כ שכה ועזקה היה בקצה גבול יהודה אצל גבול בנגבה ומבואר בס' כפתור ופרח פ' י"א דרוחב גבול יהודה מדרום לצפון היה מהלך חמשה ימים עי"ש וא"כ בהילוך משכה ועזקה לירושלים אשר ירושלים היה בגבול בנימין בדרום אשר הוא צפולי של יהודה היה מהלך חמשה ימים. וא"כ הבאת ראש גלית הפלשתי משכה ועזיקה היה עוד חמשה ימים וא"כ לא נשאר רק תשעה עשר ימים ואיך יתכן כי לא נמשך הזמן מן היום אשר נמשח דוד עד שבא בשבת לנוב יהיה הכל בי"ט ימים ואיה המלחמות הרבות אשר לחם דוד במשך העת עד שברח משאול. וכל הרואה בצדק משטחות הכתובים בשמואל א' מן קאפיטיל ט"ז מן היום שנמשח דוד עד קאפיטיל כ"א שברח דוד ובא לנוב התמשך זמן ארוך ולא הספיק בזמן קצר כזה להעשות כל אלה:
ה)
וביותר לפי המבואר סנהדרין כ"א ב' ששאל ר' יוסי איך נשא דוד שתי אחיות ואמר דמיכל אחר מיתת מירב נשאה. ולפי מה שסובר ר' יוסי ביבמות מ"א דכל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום עי"ש וא"כ לר' יוסי בימי האבלות בתוך שלשים אסור אף לארוס. וא"כ כשמתה מירב הלא היתה מיכל אבלה מאחותה ואסורה אף לארוס כל שלשים. וא"כ כשנתקדשה מיכל לדוד היה אחר ימי האבילות שלה וא"כ מבואר שלא כדברי אדונינו ושב הכהן דהא מעשה דנוב היה אחר שנתקדשה מיכל לדוד כמבואר בקרא:
ו)
אמנם דברינו בזה צריכין תבלין. דהן אמנם לר' יוסי אסור בימי אבילות אף לארוס. בכ"ז הא דוד לא קיים אז פ"ו כמבואר בקרא שמואל א' כ"ה פסוק מ"ב מ"ג מ"ד והלא מבואר במו"ק כ"ג א' מתה אשתו אסור ג' רגלים כו' ואם אין לו בנים מותר לישא לאלתר משום בטול פ"ו ומעשה ביוסף הכהן שמתה אשתו ואמר לאחותה בביה"ק לכי ופרנס בני אחותך ואעפ"כ לא בא עליה לזמן מרובה היינו לאחר ל' עי"ש וא"כ חזינן דמשום בטול פ"ו של האיש מותר להנשא אף בימי אבלה. דהא אחות אשת יוסף הכהן היה אבלה מאחותה. וא"כ אפי' לר' יוסי דאוסר אף לארוס כל ל' בכ"ז משום בטול פ"ו מותרת להנשא וא"כ שפיר קדש דוד למיכל תיכף לאחר מיתת מירב אף בימי אבלה משום בטול פ"ו של דוד ומצד אבלות של דוד בעצמו ממיתת מירב בלא"ה לא חל עליו אבילות דהא גם מירב לא נשאה רק קדשה לחוד כמבואר מהכתובים ש"א י"ח פסוק י"ט וא"כ אשתו ארוסה לא אונן כו']:
ז)
ולהסביר הדבר צריכין להעתיק דברי הרמב"ם בפ"ו מאבל הל"ה וז"ל בנשואין כיצד אסור לישא אשה כל שלשים יום ומותר לארסה אפי' ביום המיתה. ומי שמתה אשתו אם כבר קיים מצות כ"ו ויש לו מי שישמשנו ואין לו בנים קטנים ה"ז אסור לישא אחרת עד שיעברו ג' רגלים. אבל מי שלא קיים מצות פ"ו או שקיים ויש לו בנים קטנים או שאין לו מי שישמשו ה"ז מותר לארסה ולכנוס מיד ואסור לו לבא עליה עד שלשים יום וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד ל' יום עכ"ל ועי"ש בכ"מ שמביא בשם הרמב"ן והרא"ש דאף אירוסין אסור כר' יוסי. ודעת רבינו לפסוק לא כר' יוסי והרמב"ן תמה על רבינו. ועוד תירץ הכ"מ דהא דאסר ר' יוסי אף אירוסין היינו דוקא בסעודה אבל בלא סעודה גם ר' יוסי מודה דשרי עי"ש. אמנם יפה הקשה שם הלח"מ ומבאר דלר' יוסי אף בלא סעודה אסור אף ארוסין עי"ש ודבריו נכונים. אמנם מה שפוסק רבינו דאירוסין שרי דלא כר' יוסי מלבד מ"ש הלח"מ דהא קי"ל הלכה כדברי המיקל באבל ומש"ה פוסק רבינו דאירוסין שרי כר' יהודה. אלא דלדעתי נראה עוד דדעת רבינו בהא דמשני ר' אשי ביבמות מ"ג ב' דשאני אבלות ישנה מאבלות חדשה ושאני אבלות דרבים מאבלות דיחיד עי"ש אתי לתרץ אליבא דר' יהודה דס"ל דאירוסין שרי בימי אבלות. משום דלכאורה קשה דהא מבואר בתענית י"ב במתני' עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן ובאירוסין עי"ש וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מתענית הל"ח וז"ל עברו אלו ולא נענו ממעטין במשא ומתן כו' וממעטין באירוסין ונשואין אא"כ לא קיים פ"ו עכ"ל ועי"ש בלח"מ וא"כ מ"ש באבלות מתיר ר' יהודה לארוס ומ"ש באבלות דימי תענית גשמים אסור לארוס ודוחק לומר דמתני' דתענית הוא לא כר' יהודה. ועוד קשה הלא בתשעה באב שרי לארוס וכמ"ש רבינו בפ"י מאישות וז"ל מותר לארוס בכל ימי החול אפי' בט' באב עכ"ל וא"כ יקשה אהדדי. וע"ז אתי ר' אשי לחלוק ביבמות שם דשאני אבלות ישנה מחדשה. כלומר מש"ה שרי לארוס אף בתשעה באב משום דהוא אבלות ישנה. ושאני אבלות דרבים מאבלות דיחיד. כלומר אבלות חדשה של רבים אסור אף לארוס ומש"ה בתענית גשמים שהוא אבלות חדשה ושל רבים אסור אף ארוסין משא"כ אבלות דעלמא אם כי היא אבלות חדשה אבל היא של יחיד שרי אירוסין ועי"ש בתוס' יבמות שדחקו בדברי ר' אשי הנ"ל ולפי דברינו א"ש דברי ר' אשי ואין בהם שום יתור ואריכת לשון. וא"כ מוכח דר' אשי סובר ג"כ כר' יהודה ומש"ה פוסק הרמב"ם כר' יהודה:
ח)
אלא מה שק"ל מאד דברי רבינו כיון שכתב דאם לא קיים פ"ו מותר לארסה ולכנוס מיד וא"כ מדוע אוסר הבעילה עד ל' יום ומ"ש ביאה מנשואין ועי' בלח"מ שדחק מאד וכן מה שסיים רבינו וכן האשה שהיא אבלה לא תבעל עד ל' יום שדחק הכ"מ דמיירי שהיא אבלה מבעלה ומצד אבלות שלה שרי להבעל לאחר ל' ורק שאסורה להבעל מצד הבחנה עד צ' יום ומיירי שעברה ונשאה. ועי"ש בלח"מ שכתב דמיירי באשה שהיא אבלה משאר קרובים והתירו הנשואין אף בתוך ל' משום מצות פ"ו של הבעל ובכ"ז אסור הבעילה שהיא שמחה יתירה עי"ש ודבריו דחוקים דפשטות הרמב"ם משמע דהאי וכן האשה שהיא אבלה מיירי ממיתת בעלה דהא בריש הלכה זו מיירי בהאיש שהוא אבל מאשתו וע"ז מסיים וכן האשה שהיא אבלה והיינו שהיא אבלה ממיתת בעלה.
ט)
וביותר קשה למה השמענו רבינו הדין דמשום מצות בטול פ"ו שרי לכנוס מיד רק באיש שמתה אשתו. אמאי לא השמענו הדין בכל אבלות דעלמא שאיסור נשואין עד ל' ומשום בטול פ"ו שרי לכונסה מיד. ודוחק לומר דאבלות דעלמא ידעינן במכש"כ ממתה אשתו דהא במתה אשתו אסור נשואין עד ג' רגלים ובכ"ז משום בטול פ"ו שרי מיד א"כ במכש"כ באבלות דעלמא שהוא רק עד ל' יום במכש"כ דמשום בטול פ"ו שרי מיד. מלבד שזהו דוחק אלא שנגד דברינו הוא דברי הרמב"ם שם להלן בפי"א הל"ח וז"ל הכין כל צרכי הסעודה ואפה פתו וטבחו טבוח כו' אם לא נתן מים ע"ג בשר מוכר הבשר והפת ונוהג ז' ימי אבלות ואח"כ נוהג ז' ימי המשתה. ואם נתן מים ע"ג בשר שהרי א"א למוכרו מכניסין המת לחדר ואת החתן והכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות כו' היה במקום שאפשר למכור הבשר כו' בד"א כשמת אביו של חתן או אמה של כלה שאם יפסידו סעודה זו אין להם מי שיטריח להם אבל אם מת אביה של כלה או אמו של חתן או שאר קרובים נוהג ז' ימי אבלות תחלה ואח"כ תכנס לחופה וינהגו ז' ימי המשתה עכ"ל ועי' בכ"מ שדעת רבינו הוא שתיכף אחר ז' ימי אבלות תכנס לחופה וכן הוא דעת הרמב"ן עי"ש והוא מהברייתא כתובות ד' עי"ש ובתוס' שם ומובא גם בהגמי"י כאן מ"ט אמרי' אבל אפכא לא היינו שנוהג ז' ימי אבלות ואח"כ ז' ימי המשתה הא מסתמא איירי דלית לו בנים כיון שצריך לטרוח בסעודה הוא בעצמו א"כ מיירי בבחור שלא נשא וא"כ היה לו להיות מותר לאלתר כדלעיל פ"ו. ופי' ר"ת לאלתר דהתם הוא לאו דוקא אלא לאחר ז' תוך ל' עכ"ל הגמ"י. אמנם שטחות לשון רבינו במ"ש לעיל בפ"ו ה"ז מותר לארסה ולכנסה מיד ואסור לו לבא עליה עד ל' דמלשון זה משמע דאף בתוך ז' שרי. ואם כי ראיתי בפי' הרדב"ז שם וכן הדרישה ביו"ד סי' שצ"ב דמפרשים לשון רבינו שכתב ה"ז מותר לארסה ולכנסה מיד היינו לאחר ז' עי"ש אבל פשטות לשון הרמב"ם לא משמע כן. דהא אירוסין הלא התיר אף ביום המיתה כמו שכתב בריש הלכה שהבאנו באות ז' והלא הרמב"ם כאן כלל אירוסין וכניסה ביחד ומשמע דבחד גווני איירי. וא"כ משמע דאף כניסה שרי בתוך ז' כמו באירוסין. וא"כ יקשה הלא במתה אשתו דאם קיים פ"ו לא שרי לישא כ"א לאחר ג' רגלים ובכ"ז באם לא קיים פ"ו שרי לכנוס מיד אף בתוך ז'. ובאבלות דעלמא דאינו אסור כ"א עד ל' ולא יותר. אף מי שקיים פ"ו. ובכ"ז לא התיר רבינו בפי"א אף מי שלא קיים פ"ו לישא בתוך ז' ולכאורה הוא דבר תימא:
י)
אבל ברורן של דברים לדעתי נראה דלפי מ"ש לעיל באות ז' דדעת רבינו לפסוק כר' יהודה דבימי אבלות מותר לארוס ורק נשואין אסור כל שלשים ימי אבלות אבל אירוסין שרי והיינו משום דשמחה הוא רק נשואין. אבל אירוסין אף בסעודה ליכא שמחה ומש"ה שרי. והנה לדעת רבינו בפ"י מאישות הל"ב וז"ל כיון שנכנסה לחופה ה"ז מותר לבא עליה כו' ומשנכנסה לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא נבעלה והוא שתהיה ראויה לביאה אבל אם היתה נדה אע"פ שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו והרי היא כארוסה עדיין עכ"ל וא"כ לדעתו נשואין לא מקרי רק היכא דחזי לביאה אבל אם לא חזי לביאה לא מקרי נשואה, ורק אירוסין לחוד ולדידי' אף ברכת נשואין לא מברכינן בחופה דלא ק לביאה. וא"כ לפי מה שהכריח השעה"מ בקו' חופת [נדה] דאף היכא שאינה ראויה לביאה מפאת אסור דרבנן לחוד לא מקרי ג"כ נשואה לדעת רבינו עי"ש וא"כ באבלות שאיסור נשואין כל ל' א"כ לא מקרי חזי לביאה כל שלשים יום וא"כ החופה לא הועילה כלום ולא מקרי רק ארוסה וארוסין היא שרי רבינו אף ביום המיתה אמנם נשואין בביאה אסור עד ל' יום. אמנם כ"ז במי שקיים פ"ו אבל מי שלא קיים פ"ו מותר לאחר ז' לישא אותה בחופה ובבעילה וזהו שכתב רבינו בפי"א דנוהג שבעת ימי אבלות ואח"כ נוהג ז' ימי המשתה היינו נשואין ממש ובבעילה. אבל בתוך ז' ימי אבלות אסור נשואין שיהא בבעילה מטעם אבלות אף למי שלא קיים פ"ו ודוקא לאחר ז' שרי נשואין בבעילה מטעם מצוה פ"ו:
יא)
אמנם כ"ז שכתבנו דלהרמב"ם שרי ארוסין אף ביום המיתה וממילא אף חופה כהאי גווני שרי בתוך ז' כיון דחופה לא חזי לביאה מקרי הכל רק ארוסין ואף למי שקיים פ"ו. כ"ז הוא רק באבלות דעלמא דאין האסור הוא רק הנשואין עם הבעילה דזהו עיקר השמחה. אמנם במתה אשתו דאסורה לישא עד ג' רגלים. נראה לדעתי דאף ארוסין אסור וממילא גם כניסה בלא בעילה ג"כ אסור. והוא עפ"י מ"ש התוס' מוע"ק כ"ג א' ד"ה עד שיעברו ג' רגלים וז"ל עד שיהיו ג' רגלים בלא שמחה ולא ישכח אהבת אשתו. א"נ כדי שישא אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה שלא יהא ב' דעות במטה עכ"ל נמצאנו למדין מדברי התוס' דהא דאסר ג' רגלים הוא שלא ישכח אהבת אשתו וא"כ לדעתי נראה פשוט דאף אירוסין ובכניסה לביתו לחוד אסור כל הג' הרגלים. דהא אף בארוסין ובכניסה לחוד שייך ג"כ הטעם שישכח אהבת אשתו הראשונה. וא"כ הן אמנם מצד אבלות שרי לארוס ולכנוס אף בתוך ז' אבלות לפי שיטת רבינו דארוסין שרי אף ביום המיתה ונשואין דל"ח לביאה מקרי רק ארוסין אבל הלא אסור מטעם שלא ישכח אהבת אשתו הראשונה. וא"כ דברי רבינו מפולשין. דמשו"ה כתב בפ"ו דמתה אשתו אסור לישא ג' רגלים והיינו אף ארוסין אסור לא מפאת איסור אבלות אלא מפאת שלא ישכח אהבת אשתו הראשונה ורק מי שלא קיים פו"ר או מי שאין לו שישמשו התירו לו לארוס ולכנוס מיד אף בתוך ז'. אבל לבא עלי' אסור עד ל' הן אמנם דבשארי אבלות מי שלא קיים פ"ו שרי לאחר ז' לבא עלי' כמ"ש בפי"א הל"ח שהבאנו לעיל. אבל כאן איכא איסור נוסף מטעם שתי דעות במטה כמ"ש התוס' ומשו"ה החמירו שלא יבא עלי' עד לאחר ל'. וע"ז מסיים וכן האשה שהיתה אבלה לא תבעל עד לאחר ל' מיירי ג"כ באשה שמת בעלה אמנם מיירי בגווני דא"צ להמתין ג"ח והיינו דמיירי שהיתה מעוברת וילדה תיכף אחר מיתת בעלה ומת הולד א"כ א"צ להמתין שלשה חדשים משום הבחנה. ורק דאתי לאשמעינן דאשה א"צ להמתין ג' רגלים במות אישה. כמו שהאיש צריך להמתין ג' רגלים במתה אשתו ורק ל' יום כמו כל אבלות דעלמא דנשואין אסור כל ל' ולדידי' הבעילה היא הנשואין. דנשואין דל"ח לביאה לא מקרי נשואין ונשואין בלא בעילה באמת שרי אף בתוך ל' וכמ"ש לעיל דזה מקרי רק ארוסין לחוד לדעת רבינו וכמ"ש לעיל. ומשו"ה מדייק ואמר לא תבעל היינו לא תבעל דוקא דזה מקרי נשואין. ומש"ה לא השמענו הרמב"ם הדין דבשאר אבלות שרי לארוס ולכנוס מיד מי שלא קיים פ"ו. ז"א דמפאת אבלות שרי אף ארוסין ואף כניסה לביתו דזה מקרי ג"כ ארוסין דהא ל"ח לביאה וכמ"ש לעיל אף מי שקיים פ"ו:
יב)
ממוצא הדברים דלדעת רבינו דאף מי שלא קיים פ"ו אסור לישא בתוך ז' רק לאחר ז' ורק אירוסין וכניסה בלא ביאה שרי לדעת רבינו [דחופה דל"ח לביאה לא מקרי רק ארוסין] אף בתוך ז' לכו"ע אף מי שקיים פ"ו והיינו משום שהוא פוסק כר' יהודה דאירוסין שרי וא"כ לר' יוסי דסובר דאף אירוסין אסור. אסור בודאי לארוס בתוך ז' אף מי שלא קיים פ"ו דהא אירוסין לר' יוסי הוא כמו נשואין לר' יהודה. וכמו בנשואין לר' יהודה אסור בתוך ז' אף למי שלא קיים פ"ו ה"ה אירוסין לר' יוסי וא"כ היה קדושי מיכל לאחר ז' ימי אבלה לר' יוסי וא"כ נעשה כל מעשה שאול ודוד עד באו לנוב הוא רק בשנים עשר יום והוא מבואר הבטול ובלתי אפשר לומר כן. ומקודם חג הפסח בודאי לא היה מעשה דנוב דהא מניסן עד הפסח הוא רק ט"ו יום ולפי מ"ש לעיל באות ג' דדוד נמשח לכה"פ בחדש ניסן. וכן אם נאמר דהמעשה היה בשבת קודם חג הסוכות הוא ג"כ דבר שא"א. דא"כ נאמר מה שדבר יהונתן עם דוד מחר חודש הוא חודש תשרי. דל"ל דמחר חודש היה בחודש אלול דאיך יתמשך כ"כ זמן מן חדש אלול עד איזה ימים קודם חג הסוכות בבאו לטב. וחדש תשרי משמע מהכתובים דלא היה. דהיה חודש של חול ולא חודש של חג. וא"כ לא נוכל לומר דהרמב"ם הוציא דינו מהירושלמי הזה:
יג)
ובר מן דין דלפי דבריו דאחימלך היה אז משוח שנעבר משום איזה פסול ונתמנה כה"ג אחר תחתיו [בהכרח צ"ל שהיה פסול מום עובר דבפסול אחר אין לאחימלך שום חלק בלחה"פ ורק מום עובר לבד כמבואר בזבחים פ' טבו"י עיי"ש] מלבד שזה דוחק גדול. ולדעתי דעת הרמב"ם לא ניתן להאמר דהא מצינו שם בקרא דאחימלך שאל אז באו"ת כמבואר שם כ"א לוטה בשמלה אחר האפד ופירש"י שם וכן התרגום יונתן דשאל באו"ת וכן מבואר שם כ"ב פ' י"ג ויאמר אליו שאול בתתך לו חרב כו' ושאל לו באלקים. ושם פ' ט"ו בתשוב' אחימלך היום החילותי לשאול לו באלקים. והנה הרמב"ם בפיה"מ ביומא פ' בא לו במתני' כה"ג ישמש בשמנה כו' וז"ל אמרם באלו נשאלין ר"ל שאין נשאלין באו"ת אלא בכה"ג לבוש אלו השמנה בגדים עכ"ל וכן פירש"י בחומש בפ' פנחס ושאל לו במשפט האורים היינו אליעזר שהיה כה"ג נשאלין בו. וכן הוא מבואר בספרי פנחס פסקא קמ"א וז"ל ולפני אליעזר הכהן יעמוד שהיה יהושע צריך לאליעזר ואליעזר ליהושע ושאל לו שומע אני בינו לבין עצמו ת"ל במשפט האורים שומע אני בקול גדול ת"ל ושאל לו הא כיצד עומד ומדבר בשפתיו וכה"ג משיבו על שאלותיו עכ"ל הספרי א"כ משמע דשאלות האו"ת היה דוקא בכה"ג. וא"כ איך נוכל לומר דאחימלך היה אז משוח שעבר ונתמנה כה"ג אחר ואיך שאל דוד באו"ת מאתו ואם כי לכאורה בחבורו פ"י מכלי המקדש הלי"א י"ב לא הזכיר כלל דוקא כה"ג רק הזכיר כהן סתמא עיי"ש בכ"ז לדעתי מוכרח הדבר דשיטתו הוא דוקא כה"ג כפי פירושו בפיה"מ הנ"ל והוא:
יד)
המל"מ בפ"י מכלי המקדש הלי"א וז"ל גרסינן בפ"ו דיומא ע"ב כי אתא רבין אמר נשאל אתמר תנ"ה בגדים שכה"ג משמש בהן משוח מלחמה נשאל בהן ע"כ וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה עכ"ל עוד שם בפ"ד מכלי המקדש הלכ"א וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בד' כלים כשאר הכהנים עכ"ל. ובכס"מ שם וז"ל ומ"ש וכשכהן משוח מלחמה משמש כו' שם כי אתא רב דימי אמר בגדים שכה"ג משמש בהם משוח מלחמה משמש בהם ואותיבנא עלה מדתניה כו' ובתר הכי אמרי' כי אתא רבין אמר לא משמש בהן אתמר אלא נשאל בהם אתמר. ואע"ג דתני' התם משוח מלחמה אינו משמש לא בד' ככהן הדיוט ולא בשמנה ככה"ג וקאמר עלה אביי אלא זר משוי לי' אלא לא ככה"ג משום איבה ולא ככהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין. היינו אליבא דר' דימי דסובר דראוי לשמש בשמנה ככה"ג אי משמש בארבעה הוי הורדה. אבל לדידן דס"ל שאינו ראוי לשמש בשמנה ליכא הורדה עכ"ל מרן הכס"מ. ולכאורה עדיין לא יצדק דברי רבינו במ"ש דכהן משוח משמש רק בד' בגדים. דז"ל הירושלמי פ"א דיומא הל"א מניין שהוא נשאל בשמנה [משוח מלחמה כשיוצא למלחמה ונשאל באו"ת]. ר"ח בשם ר"י כו' מניין שהוא עובד בשמנה ר' ירמיה בשם ר"י ובגדי הקודש אשר לאהרן מה ת"ל לאחריו לקדושה של אחריו. אמר ר' יונה עמך היתי לא אמר עובד אלא נשאל [פי' דלא אמר ר"י שעובד בשמנה אלא נשאל בשמנה] ובמה הוא עובד אייתי ר' הושעי' מתניתא דבר קפרה ותנא וחכ"א אינו עובד לא בשמנה של כה"ג ולא בארבעה של כהן הדיוט. אמר רבא בדין הוא שיהא עובד בד' ולמה אינו עובד שלא יהא אומרים ראינו כה"ג פעמים עובר בד' פעמים עובד בשמנה. א"ר יונה ולא מבפנים הוא עובד ולא מבחוץ הוא נשאל וטועין מבפנים לחוץ [בתמי'] וכי ר' טרפון אביהן של כל ישראל לא טעה בין תקיעת הקהל לתקיעת קרבן דתני ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצוצרות תמימים ולא בע"מ דברי ר"ע ר"ט אמר כו' אם לא ראיתי אחי אמי חגר באחת מרגליו עומד בעזרה וחצוצרתו בידו ותוקע. אמר לו ר"ע שמא לא ראית אלא בשעת הקהל ואני אומר בשעת קרבן כו' והודה ר"ט לר"ע עיי"ש בירושלמי. וא"כ לפ"ז לא יצדק דברי מרן במה שכתב דמשו"ה כתב רבינו דמשוח מלחמה עובד בד' בגדים משום דהברייתא דיומא שם דקאמר דאינו עובד בח' משום איבה הוא רק למ"ד דסובר דמה"ד צריך לשמש בח'. משא"כ לרבנן דסובר דרק נשאל אתמר וא"כ באמת הוא עובד בד'. בכ"ז הלא יקשה הלא הירושלמי סובר דשורת הדין דעובד רק בד' ונשאל בשמנה. ובכ"ז אמר רבא ולמה אינו עובד בד' משום שנשאל בשמנה ואתי למטעי שלא נאמר דפעמים משמש בד' פעמים בח'. ואם כי ר' יונה השיב לו דליכא למטעי בין פנים לחוץ. השיב לו רבא מר"ט שגם הוא טעה בין חצוצרות דהקהל לתקיעת קרבן. וא"כ גם במשוח מלחמה איכא למטעי ולא מצינו שנדחה ראיות רבא מר"ט וא"כ אפי' אם נאמר דשורת הדין נותן דמשוח מלחמה שוה לעבודה לכהן הדיוט דישמש רק בד' בכ"ז מחמת טעות אין לו לשמש כלל לא בד' מחמת טעות פנים מחוץ ולא בשמנה משום דאין יכול לשמש בשמנה דדינו הוא ככהן הדיוט. אמנם אי נימא דשאלת או"ת הוא דוקא בכה"ג א"ש דברי רבינו. והוא:
טו)
דהרמב"ם מפרש הא דאמר רבין נשאל אתמר. וכן מה שמביא הגמ' הברייתא שם בגדים שכה"ג משמש בהם משוח מלחמה נשאל בהם. אין הפי' כמו שפירש"י שם דהמלך שואל ממשוח מלחמה. אלא דהכונה הוא משוח מלחמה נשאל בהם. היינו דהמשוח מלחמה שואל מכה"ג והכה"ג הוא לבוש בשמנה בגדים והברייתא אתי לאשמעינן הדין המבואר במתני' שם כה"ג משמש בשמנה ובאלו נשאלין. דהכונה דבשאלת או"ת צריך ג"כ הכה"ג ללבוש השמנה בגדים כמו בעבודה והא דקאמר הברייתא משוח מלחמה. היינו משום דהמשוח מלחמה שואל בכה"ג. כמו שאמר שם המתני' ואין נשאלין אלא למלך ולאב"ד ולמי שהצבור צריכין לו. ושם ע"ג ב' מנה"מ אר"א דא"ק ולפני אליעזר הכהן יעמוד ושאל לו במשפט האורים הוא זה מלך וכל בנ"י אתו זה משוח מלחמה וכל העדה זו סנהדרין עכ"ל הגמ' וא"כ למשוח מלחמה נשאלין משו"ה מזכיר הברייתא משוח מלחמה אבל המשוח מלחמה הוא רק שואל ולא נשאל דבאמת הנשאל הוא רק כה"ג לחוד. אמנם הלא בירושלמי יומא שהבאנו מוכח דמשוח מלחמה הוא הנשאל ולא השואל. נ"ל דבזה פליגי הירושלמי והבבלי משום דלכאורה צריכין להתבונן בשאלת האו"ת שהיה בשמנה בגדים איך לבש הכהן כלאים שלא במקום מצוה דהא האבנט והחושן והאפוד היה של כלאים. אמנם אחרי אשר התורה התירה לשאול באו"ת א"כ חזינן דהתירה התורה ללבוש כלאים גם לזה. אבל כ"ז שנוכל לפרש כונת התורה ולמעט האיסור כלאים אף לצורך שאלת האו"ת בודאי עדיף לן למעט ההיתר משום דאל"כ אמאי לא נילף משאלות האו"ת שהותרה כלאים אף שלא במקום עבודה וז"פ וברור:
טז)
והנה בחבורינו בסה"מ ל"ת קס"ג כתבנו שם ליישב קו' הרמב"ן על רבינו בהא שכתב שם שהוזהרו כהנים מלכנוס במקדש פרועי ראש באמרו ראשיכם אל תפרעו וכבר נכפלה אזהרה הזאת בכה"ג ואמר ראשו לא יפרע. ואמנם נכפלה שלא תחשוב באמרו לאלעזר ואתמר ראשיכם אל תפרעו הוא רק בעבור המת לבד. אבל אם עשה שלא בדרך אבלות שרי ולכן בא בכה"ג שזהו בעבור עבודה עכ"ל. והקשה עליו הרמב"ן הלא הוא סותר א"ע דבל"ת קס"ד כתב בלאו דקרועי בגדים שאסור לכנוס למקדש כתב שם שכה"ג אסור אפי' שלא בשעת עבודה ובעבור תוספת זה נכפל הלאו אצל הכה"ג. וסיים שם עוד בל"ת קס"ד ואולם הנכנס בדרך [זה קרועי בגדים ופ"ר] למקדש עובר וכה"ג לבד אסור עליו זאת לעולם אפי' לא יכנס למקדש ע"כ והוא סותר דברי עצמו כן הקשה הרמב"ן וכתבנו שם ליישב עפ"י הירושלמי יומא פ"ק אר"י ב"ר בון בכל יום כה"ג מתלבש השמנה בגדים ובא למקדש מטעם ריצוי ציץ. וכתבנו משום דלמ"ד דהציץ אינו מרצה כי אם על מצחו דוקא וא"כ היה צריך הכה"ג ללבוש בכל יום הח' בגדים משום רצוי ציץ [כי הירושלמי שם תלי דברי ר' בון דאתי' אליבא דר"ש דאמר דוקא על מצחו מרצה עיי"ש] וא"כ מקרי אצל כה"ג לעולם בשעת עבודה. וא"כ אין מזה סתירה בדעת רבינו דמשו"ה אסור כה"ג לעולם להיות פרוע ראש וקרוע בגדים משום שאצלו מקרי תמיד שעת עבודה עיי"ש שהארכנו בזה ובשרש החמישי הארכנו ג"כ בזה בדברים נעימים. וא"כ תלוי זה בזה דלר' יהודה דסובר דציץ אינו מרצה כ"א דוקא על מצחו וא"כ צריך הכה"ג ללבוש בכל יום השמנה בגדים משום ריצוי ציץ ומקרי תמיד בשעת עבודה בכל עת שלובש הכה"ג אף שלא בשעת עבודה. משא"כ לר"ש דסובר דאף דאינו על מצחו ג"כ מרצה א"כ א"צ הכה"ג ללבוש בכל יום הח' בגדים שלא בשעת עבודה מטעם רצוי ציץ דהא משום רצוי ציץ לא בעי ללבוש וא"כ הוא לובש כלאים שלא במקום מצוה. וא"כ א"ש דלדעת הרמב"ם דפוסק כר' יהודה דדוקא על מצחו מרצה וא"כ צריך הכה"ג לבוש בכל יום השמנה בגדים משום ריצוי ציץ ומקרי אצל כה"ג תמיד בשעת עבודה. וא"כ לדידי' נוכל לומר דשאלת האו"ת היה דוקא ע"י כה"ג משום דלדידי' מקרי אצל כה"ג תמיד בשעת עבודה מטעם רצוי ציץ. אמנם כהן משוח אינו נשאל באו"ת דהא לדידי' יהיה כלאים שלא בשעת עבודה וא"כ בודאי נאמר דכונת התורה דשאלת האו"ת יהי' דוקא ע"י כה"ג. משא"כ לר"ש דאף דאין על מצחו מרצה. וא"כ אף בכה"ג שלובש בשאלת האו"ת הח' בגדים הוא ג"כ שלא בשעת עבודה. ואי משום רצוי ציץ אין צריך ללבוש. והלא חזינן דהתורה התירה משום שאלת האו"ת ללבוש הח' בגדים ובהכרח שהוא גזה"כ. וא"כ ליכא לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט וכולן מותרין לשאול באו"ת מטעם גזה"כ וא"כ נוכל לומר דהירושלמי דסובר דאף משוח מלחמה נשאל באו"ת קאי אליבא דר"ש וליכא לחלק וכנ"ל והוא רק משום גזה"כ:
יז)
וא"כ לפ"ז יצדק מה שהשמיט הרמב"ם האי דינא דמשוח מלחמה נשאל עליו. משום שהוא מפרש לא שהמלך שואל אצל המשוח. כ"א המשוח שואל אצל הכה"ג. ודין זה הלא כתב רבינו שם בפ"י מכלי המקדש הלי"ב וז"ל ואין נשאלין אלא למלך ולמשוח מלחמה עיי"ש וא"כ גם דברי רבינו שכתב דמשוח מלחמה עובד בד' בגדים וכמ"ש מרן הכס"מ והירושלמי קאי אליבא דר"ש וכנ"ל:
יח)
שוב מצאתי ברמב"ם שם בפ"י מכלי המקדש הלי"ג וז"ל זה שאתה מוצא בדברי הנביאים שהכהנים היו חוגרין אפד בד לא היו כהנים גדולים כו' ואף הלוים היו חוגרים אותו שהרי שמואל הנביא לוי היה ונאמר עליו נער חגור אפד בד. אלא אפד זה היו חוגרים אותו בני הנביאים ומי שהוא ראוי שתשרה עליו רוה"ק להודיע כי הגיע למעלת כה"ג שמדבר עפ"י האפד והחשן ברוה"ק עכל"ה הרי ברור שדעתו דשאלת האו"ת היה דוקא בכה"ג ולא בשאר הכהנים:
יט)
ובזה אשכחן פתרי בדעת הרמב"ן בנמוקי חומש פ' תצוה פסוק ל' ונתת אל חושן המשפט את האורים והתומים שהאריך שם בהענין האו"ת כתב שם בסופו וז"ל ואפשר שאחרי שנתן משה בחשן שמות הקדושים של האו"ת היה נודעים במסורת ממנו לגדולי חכמי ישראל שמסרם להם עם סתרי תורה ולפיכך היה ביד דוד אפד והיה כדמות משה ובו חשן כדמות חשן הקודש. אבל נראה שהיה בד כאשר נאמר בשמואל נער חגור אפד בד ואמר בנוב עיר הכהנים שמנים וחמשה איש נושאי אפד בד וילבוש אותו הכהן שהוא מבני הנביאים ושואלין בו ונענין לפעמים עכ"ל א"כ מבואר להדיא דעתו דשאלת האו"ת לא היה דוקא בכה"ג אלא אף בכל הכהנים. והיינו דהרמב"ן לשיטתו שהקשה על רבינו בל"ת קס"ג וא"כ לית לי' הסברא שכתבנו לעיל באות י"ז אליבא דהרמב"ם מטעם ריצוי ציץ מקרי אצל כה"ג לעולם בשעת עבודה. וא"כ לדידי' בהכרח צ"ל דשאלת או"ת הוא עפ"י גזה"כ וליכא לחלק בין כה"ג לכהן הדיוט וכמ"ש לעיל דעת הירושלמי אליבא דר"ש ובאמת ק"ל דלפ"ז דאף כהן הדיוט נשאל באו"ת א"כ אמאי אמר רבין משוח מלחמה נשאל ומ"ש משוח מלחמה משאר כהנים דכל הכהנים נשאלין וצ"ע:
כ)
וראיתי עוד שם בושב הכהן שמחזק דבריו ומיישב בזה מה שכתוב שם בקרא ויתן לו הכהן קודש. כי לא היה שם לחם כ"א לחה"פ המוסרים כו' לשום לחם חם ביום הלקחו והג' בחגינה וביומא דרשו על הקרא הזה שהיו מגביהין השולחן ברגל ומראין להם לחה"פ שהוא חם סלוקו כסדורו. ואמאי כתיב הקרא כאן. ולפי דבריו א"ש דהתוס' בחגיגה כ"ה שם ד"ה סלוקו כסדורו כתב דלמ"ד דאפיית לחה"פ א"ד שבת. וא"כ א"א שישמור חומו עד יום השבת אם לא שנאמר שכל הלילה נשאר בתנור לשמור חומו עד שבת בבוקר עיי"ש בתוס' וא"כ כשהיו רוצים שישמור חומו ויניחו על השולחן כשהיה חם היה צריך להיות כל הלילה בתנור. אמנם שלא היה חיוב להניחו חם על השולחן כל השנה רק כשהיה מניחו על השולחן כשהיה חם היה נס שעמד בחומו בסלוקו כסדורו. ואם היה רוצין לא היו מניחין אותו חם ואז לא היו צריכין להניח אותו בתנור עד יום השבת בבוקר. אמנם כ"ז הוא בכל השנה. אבל בשבת שהיה חל רגל בשבוע שלאחרי' היה ע"כ צריכין להניח אותו חם כדי להראות בשבוע הבאה ברגל לעולי הרגלים ומשו"ה מרמז כאן הכתוב לשום לחם חם ביום הלקחו כיון דמיירי כאן שהי' בשבת שחל שבוע שאחרי' רגל א"כ בהכרח היה מחויב להניחו חם על השולחן כדי שיהיו סלוקו כסדורו עיי"ש ואם כי דבר חכמה דבר האדון אמנם לדעתי נראה דכל שבת ושבת בכל השנה היו מניחין תמיד חם על השולחן והנם היה תמיד דבכל שבת היה סלוקו כסדורו משום דבכל שבת היו מוכרחין להניחו חם והוא:
כא)
ע"פ מה שבארנו לעיל דברי הירושלמי בפ"ו הל"ג שולחנות הי' אולם בפתח הבית א' של שייש שעליו נותנין לחה"פ בכניסתו. ואחד של זהב ביציאתו שמעלין בקודש ולא מורידין וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מבית הבחירה הלט"ו עיי"ש אמנם בתוספתא מנחות פי"א הל"ז וז"ל כיצד מכניסין לחה"פ ערב שבת היה פורקה מדפוס ונותנה ע"ג השולחן של כסף שהיה באולם על פתחו של בית ע"כ הנה מבואר שדעת התוספתא שהשולחן שהיו מניחין הלחה"פ בכניסתו היה של כסף ובמאי פליגי המתני' דסובר דהשולחן היה של שייש עם התוספתא דסובר שהיה של כסף נראה לדעתי דבהא פליגי דשם בירושלמי פ"ו הל"ג תני של כסף פי' שהשולחן שהיה מונח הלחה"פ בכניסתו היה של כסף] ר"י בשם ר' יוחנן לית כאן של כסף [פי' דתנא דמתני' סובר דלא היה רק של שייש] מפני שהוא מרתיח [פי' שאם יהיה מונח על של כסף א"כ יתחמם הלחם ויתעפש ויסריח] לא כן תני זה אחד מן הניסים שנעשה בביהמ"ק כשם שהיו מניחין אותו חם כך הי' מוציאין אותו חם שנאמר לשום לחם חם ביום הלקחו. ריב"ל אמר א מזכירין מעשה ניסים עיי"ש במפרשי הירושלמי וא"כ צריכין להבין באמת מ"ט דתנא דתוספתא דאמר דבכניסתו היה של כסף הלא הי' למיחש שמא ירתיח ויתעפש והלא לא סמכינן אניסא כמ"ש הירושלמי [ודוחק לומר דפליגי בפלוגתא דאביי ורבא אי סמכינן אניסא אי לא פסחים ס"ד] אמנם להסביר הדבר נראה דרש"י במנחות צ"ט במתני' ד"ה על פתח הבית. וז"ל אצל פתח ההיכל בכניסתו ולא הי' מניחים אותו שם אלא להראותו שמעלין בקודש דעכשיו מניחו על של שייש ומיד נושאו בהיכל ומסדרו על של זהב עכ"ל רש"י הנה מתבאר מדברי רש"י דמתי הניחו על שייש היינו ביום השבת בבוקר סמוך להנחתו על שולחן בהיכל. אמנם בתוספתא הנ"ל מבואר דבע"ש הי' מניחו על השולחן של כסף דכן מבואר להדיא בתוספתא ע"ש היה פורקה מדפוס ונותנה ע"ג השולחן של כסף שהיה באולם על פתחו של בית ע"כ והיינו דתלי זב"ז. משום דלכו"ע צריכין להניחו תמיד בהיכל חם כדי שיחומו ויהיה חם גם בעת סלוקו ויהיו סלוקו כסדורו. וא"כ לתנא דמתני' דסובר דקודם הנחתו בהיכל היה מניחם על השולחן של שייש בהכרח היה כל הלילה בתנור כדי שיהא חם בעת שמניחו על שולחן של שייש ואם כי שייש מקרר. אמנם כיון שהניחו על השייש רק לשעה קלה א"כ התקרר רק מעט חומו בעת שהיה מניחו על השולחן של שייש. ותיכף אח"כ הניחו על השולחן של זהב בהיכל משא"כ אם נאמר דבע"ש היה מניחו על השולחן של שייש א"כ כל הלילה עד יום המחרת עד הניחו על השולחן של זהב בהיכל היה זמן רב וא"כ הי' מקרר והיה קר וממילא לא היה יכול להיות חם בעת סלוקו ומשו"ה פירש"י דעכשיו מניחו על של ש"ש אל נשאו בהיכל ומסדרו על של זהב. משא"כ התוספתא דסובר דע"ש היה מניחו על השולחן ולא היה מניח כל הלילה בתנור. א"כ בהכרח צריך להיות השולחן של כסף דאם היה של שייש הלא היה מתקרר במשך כל העת שהיה מונח על השולחן כל הלילה וביום עד עת הנחתו בהיכל ואיך היה יכול להיות חם בעת הלקחו והלא סלוקו כסדורו ע"כ היה מניחו על שולחן של כסף והיינו דבע"ש היה פורקו מדפוס וקבלו מהתנור אמנם לא הניחו תיכף בעת שלקחו מן התנור דאז הי' מתעפש בהניחו על של כסף משום דבעת קבלתו מהתנור היה חם מאד. אלא לאחר שקבלו מהתנור הי' מונח חוץ לתנור ונתמעט מעט חומו וא"כ אף שהניחו אח"כ על שולחן של כסף לא היה מתעפש כיון דבעת הנחתו שמה לא היה כ"כ חם. ואך השולחן של כסף שמר חומו עד למחר כשהניחו בהיכל. וא"כ היה חם בעת הניחו בהיכל וממילא גם בעת סלוקו היה חם כסדורו זה לדעתי באור הפלוגתא. וא"כ מוכח מזה דבכל השנה היו עושין ומוכרחין להניחו חם ויהי' סלוקו כסדורו. וא"כ אין שום יסוד לדברי בעל ושב הכהן שהרמב"ם הוציא דינו מזה הירושלמי:
כב)
ולבאר דברי הירושלמי הנ"ל צריכין להקדים כל דברי הירושלמי. וז"ל שם אית תני תני הילך מצה הילך חמץ. אית תני תני הילך חמץ הילך מצה מ"ד הילך מצה שהוא חביב. מ"ד הילך חמץ שהוא תדיר. א"ר לוי כל המשמרות היו נתונים בדרום. א"ר יוסי מתני' אמרה כן חל יום אחד להפסיק בנתיים. ר' יודא בן טיטוס בשם ר"א קרא מסייע להדין תנא ועתה מה יש בידך חמשה לחם תנה בידי או הנמצא ואחימלך מן המשמר היוצא עכ"ל הירושלמי. והנה הושב הכהן בחידושיו ליומא שם מיישב מה שחמה המל"מ בפ"ד מכלי המקדש על השמטת הרמב"ם האי דינא דמתני' האמור בשלהי סוכה ובעצרת אומר לו הילך מצה הילך חמץ. ותי' הושב הכהן וזהו תוכן דבריו לפי המבואר שם בסוכה פלוגתא דרב ורבב"ח דרב אמר סוכה ואח"כ זמן משום דחיובא דיומא עדיף ורבב"ח סובר זמן ואח"כ סוכה דתדיר עדיף. ופריך שם הגמ' לרב מהאי מתני' דהילך מצה הילך חמץ [ושתי הלחם שהוא חמץ הוא חובת היום ומצה שהיא לחה"פ היא תדיר] ומשני רב תנאי היא אבא שאול אומר הילך חמץ הילך מצה. ומסיק הגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן. וכתב שם התוס' ד"ה והלכתא ול"ח דסתמא דמתני' דהילך מצה הילך חמץ. א"נ דלחה"פ מקרי ג"כ חובת היום עיי"ש בתוס' [והנה תי' השני של התו' דלחה"פ מקרי חובת היום תמה ע"ז בתשו' נובי"ק או"ח סי' ל"ח בדברים נכונים ומהגהת הרש"ש נעלם דברי הנוב"י הנ"ל] ודעת הרמב"ם הוא אף דקיי"ל דסוכה ואח"כ זמן בכ"ז קיי"ל כמתני' דהילך מצה הילך חמץ. משום דלכאורה קשה בהא דפריך הגמ' לרב ממתני' דהילך מצה הילך חמץ ומשני אביי תנאי היא אמאי לא אמר שהוא אומר כאבא שאול. ע"כ מפרש דהא דפליגי ת"ק דמתני' דסובר הילך מצה הילך חמץ ואבא שאול סובר הילך חמץ הילך מצה פליגי בהא דתנא דמתני' סובר דבזיכין קודמין למוספין והשתי הלחם קרב אחר המוספין כמבואר ברמב"ם פ"ח מתמידין הל"א. והלא קיי"ל בזבחים צ' דכל הקודם להקרבה קודם לאכילה וכן פסק הרמב"ם בפ"ט מתמידין. וא"כ ממילא אמר הילך מצה ברישא משום דקדמי להקרבה ממילא קדמי לאכילה משא"כ אבא שאול הלא הוא סובר דמוספין קודמין לבזיכין משום דבזיכין כתיב וביום וביום לאחר כמבואר ביומא ל"ד וא"כ ממילא היה הקרבת הבזיכין לאחר הקרבת שתי הלחם ג"כ מהטעם וביום וביום לאחר ולכך סובר הילך חמץ ברישא דכיון דקדמי להקרבה קדמי לאכילה. ומביא ראיה שמצא בתוספתא זבחים פי"א לחה"פ קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ. אבא שאול אומר שתי הלחם קודמין ללחה"פ כשהוא מחלקן בעצרת אומר הילך חמץ הילך מצה מפני ששתי הלחם חביבות שקודמים זא"ז בהקרבה כך קודמין זא"ז באכילה. וא"כ הא דאמר רב תנאי היא לאו דרב ס"ל כאבא שאול אלא פרושו דהפלוגתא דפליג הת"ק עם א"ש פליגי בזה אי בזיכין קדמי למוספין או מוספין קדמי לבזיכין ולא תלי בפלוגתא דחיובא דיומא עדיף אי לא. וא"כ משו"ה לא אמר רב אנא דאמרי כאבא שאול משום דהוא פלוגתא אחרת. ומשו"ה א"ל דכיון דפסקינן דסוכה ואח"כ זמן פליג על המתני' דהילך מצה הילך חמץ:
דזהו פלוגתא אחרת האמור בהתוספתא וא"כ לפ"ז שפיר השמיט הרמב"ם זה הדין דהילך מצה הילך חמץ. דכיון שהוא פוסק דמוספין קדמי לבזיכין. וגם מלשונו בפ"ח מתמידין הל"א משמע דתיכף אחר המוספין קרב שתי הלחם וגם הוא פוסק דכל הקודמין להקרבה קודמין לאכילה וא"כ בהכרח לית לי' דינא דמתני'. אלא כא"ש דהילך חמץ ברישא וזה ידעינן ממילא מכל קבוץ הלכותיו שהביא וא"כ מוכרח הוא להיות הילך חמץ הילך מצה זהו תורף דבריו:
כג)
וראיתי בתשו' נובי"ק או"ח סי' ל"ט שמיישב דברי הרמב"ם שהשמיט דינו דמתני' הילך מצה הילך חמץ וזהו תוכן דבריו. דהא דרבב"ח דסובר דזמן ואח"כ סוכה משום דזמן תדיר. זהו רק בליל הראשון דהן סוכה הן זמן הוא בחדא גווני או שניהם ודאים או ששניהם ספק משו"ה יש להקדים זמן משום מעלת התדיר. משא"כ בלילה השניה הלא הסוכה דאורייתא וכל ז' צריך לברך. וזמן הוא רק דרבנן שיו"ט שני הוא דרבנן. ודאורייתא נגד דרבנן מקרי מקודש ותדיר ומקודש תרווייהו שוים כמ"ש הרמב"ם בפ"ט מתמידין. וא"כ נגד מעלת תדיר שיש לזמן יש לסוכה מעלת מקודש. וא"כ הלא יש גם לסוכה מעלת חיובא דיומא. ועוד הלא סוכה היא ודאי וזמן הוא ספק וא"כ בודאי מקדימינן הודאי לספק וא"כ סוכה קודם לזמן אף לרבב"ח. אמנם אם ביום שני נברך סוכה ואח"כ זמן ובליל ראשון זמן ואא"כ סוכה הלא יהי' זלזול ליו"ט שני שהרי מראה שהזמן שהוא מברך הוא מטעם ספק. וא"כ בהכרח צ"ל גם בליל הראשון סוכה ואח"כ זמן. אמנם לרב יהודה דסובר בסוכה מ"ה דברכת סוכה הוא רק יום אחד וא"כ גם בליל שני בברכת סוכה שמברכין הוא ג"כ רק מטעם ספק כמו זמן. והרא"ש בפלוגתא אי סוכה קודם אי זמן קודם גורס שם "רב יהודה" סובר דסוכה ואח"כ זמן. וא"כ לר' יהודה לשיטתו אין לו שום טעם במה שמקדים סוכה ואח"כ זמן רק משום דחיובא דיומא עדיף ממעלת תדיר משו"ה הוצרך הגמ' לשנוי' מהא דפריך ממתני' הילך מצה הילך חמץ לדידי' תנאי היא. משא"כ לדידן אליבא דהלכתא דברכת סוכה הוא כל שבעה וא"כ בליל שני סוכה ודאי וזמן ספק וא"כ בשני בודאי סוכה קודם א"כ ה"ה גם בראשון סוכה קודם כדי שלא יזלזל ביו"ט שני. וזה הי' ספיקו של הרמב"ם שמספק בהא דפוסק הגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן אי הטעם רק משום זלזול יו"ט שני וא"כ ממילא לא נדחי סתמא דמתני' דהילך מצה הילך חמץ. או דפסק הגמ' הוא מטעם דחיובא דיומא עדיף וא"כ נדחית סתמא דמתני' ומשו"ה השמיט הרמב"ם זה הדין שמסופק בו זהו תוכן דבריו. והנה במ"ש דבליל שני ברכת סוכה דאורייתא וזמן הוא דרבנן מקרי דאורייתא מקודש נגד דרבנן לא כן הוא דעת השאגת ארי' בתשו' סי' ב' כ"ח וסובר דדאורייתא נגד דרבנן לא מקרי מקודש עיי"ש. אמנם מה שכתב דבליל שני ברכת סוכה הוא ודאי וזמן הוא ספק מקדימינן משו"ה הודאי להספק דבריו נכונים. אבל בכ"ז לא אבין דבריו במ"ש דאם בליל ראשון נברך זמן ואח"כ סוכה. ובשני סוכה ואח"כ זמן יהיה זלזול ליו"ט שני דמראין הדברים שהזמן שמברכין בשני הוא מטעם ספק. לא אדע הלא כל עיקר תקנת יו"ט שני שתקנו בתחלה הוא רק מטעם ספק ואם כי לדידן שעושין לא מטעם ספק דבקיאין אנו בקביעי' דירחא ורק משום מנהג אבותינו. בכ"ז ס"ס הוא הכל מטעם ספק שמא יגזר כו' כמבואר בביצה ה'. והלא כל פסולי אתרוג שפסולין ביו"ט ראשון כשרים ביו"ט שני כמבואר בשו"ע סי' תרמ"ט רק אין מברכין עליו. ועי' שם בבאור הגר"א אות ל"ב הטעם שאין מברכין עליו הוא משום זלזול יוט"ש. ולדעתי מלשון הרמב"ם פ"ח מלולב הל"ט משמע שמברכין עליו. וז"ל שם כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין או מפני גזל וגניבה ביו"ט הראשון בלבד. אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר כ"ל. ומדכלל יו"ט שני עם שאר הימים משמע לכאורה דשוין הם לגמרי וכמו בשאר הימים מברכין עליהם כן גם ביוט"ש. א"כ ל"ח הרמב"ם לסברת זלזול אף לברך. ומכש"כ בדין הקדמה להקדים בליל שני מוכה לזמן בודאי ל"ש זלזול ואפי' אם נאמר כסברתו דשייך בזה זלזול, אם ישתנה סדר הברכות בליל שני מראשון. בכ"ז מנ"ל לשנות סדר הברכה בליל ראשון משום ליל שני נאמר אפכא לשנות סדר ליל שני משום ליל ראשון דהא בליל ראשון צריך לברך זמן קודם משום מעלת תדיר. ובליל שני צריך לברך סוכה מקודם מפני מעלת ודאי וא"כ נדחה מעלת הודאי מליל שני משום מעלת התדיר של ליל ראשון ומברך בשניהם זמן ואח"כ סוכה. ואדרבא הסברא נותנת שיהי' כן דבהגיע ליל ראשון דאז הלא מעלת הזמן שהוא תדיר הלא עליו לברך ראשונה וממילא כשיגיע ליל שני יברך ג"כ זמן בראשונה מטעם זלזול יו"ט שני:
כד)
ואמרתי ליישב טעם השמטת הרמב"ם. עפ"י מ"ש הק"נ בפ' לולב וערבה בסי' ד' אות צ' על הא שכתב הרא"ש דבליל שני מברך זמן ואח"כ סוכה. משום דבלילה הראשונה קאי ברכת הזמן גם על הסוכה ומשו"ה בליל ראשון מברך סוכה ואח"כ זמן. משא"כ בלילה השניה דכבר יצא בברכת הזמן על הסוכה בלילה הראשונה דאפי' אם הי' חול הי' יוצא בברכת הזמן על הסוכה והקשה שם הק"נ וז"ל שמעתי להקשות הא לעיל בסי' ג' מביא הרא"ש בשם התוס' דכיון דסוכה הוא מחמת החג סברא הוא אע"פ שבירך בחול פוטר גם זמן החג א"כ בליל שני לא לברך זמן כלל כיון שיצא בליל ראשון בזמן דסוכה פטור נמי מזמן החג. ותי' משום דלכאורה אין מקום לקו' תוס' דהא דקתני לכשנכנס בה מברך שתים היינו לישב בסוכה וזמן דסוכה. אבל כשברך שהחיינו בעשייתה א"צ לברך שתים על סוכה. אבל צריך לברך זמן בשביל החג. וכ"ת מאי נ"מ. אם יאמר זמן אחר לישב בסוכה כי כשיברך בשעת עשיי' מברך על חג זמן בתחלה ואח"כ לישב. אבל אם לא בירך בשעת עשיי' אומר סוכה ואח"כ זמן משום דזמן קאי נמי אסוכה. אלא שקו' התוס' אזלי לרב דסובר דתמיד סוכה ואח"כ זמן מטעם חובת היום קודם בין בליל ראשון בין בליל שני. ולרבב"ח הוא להיפך בכל פעם זמן ואח"כ סוכה דתדיר קודם מקשין התוס' שפיר לדידהו היכי מתרצי הברייתא. אמנם רבינו שהמציא לחלק בין לילה הראשונה אומר סוכה ואח"כ זמן ובלילה שניה זמן ואח"כ סוכה צריך באור מנ"ל לחלק מסברתו נגד רב ורבב"ח. וצ"ל דלשנא דגמ' דחקתו למה מסיים והלכתא סוכה ואח"כ זמן הול"ל והלכתא כותי' דרב. א"ו דהלכתא כותי' דרב ולא מטעמי' דחובת היום עדיף וא"כ קשה קו' התוס' דהא סתמא דמתני' הילך מצה הילך חמץ קשה לרב. א"ו דהא דפסיק הגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן כדי שזמן קאי גם אסוכה. אבל בליל שני זמן ואח"כ סוכה וא"כ השתא חזר הכינו מסברת התוס' וס"ל דאפי' כשבירך בחול שהחיינו על הסוכה מ"מ צריך לברך על החג לאחר הקדוש וקו' התוס' בלא"ה ל"ק אליבא דהלכתא עכ"ל הק"נ:
כה)
והנה הרמב"ם בפי"א מברכות הל"ט וז"ל כל מצוה שהיא מזמן לזמן כגון שופר סוכה לולב כו' מברך עלי' בשעת עשיי' שהחיינו ואם לא בירך על סוכה ולולב וכיוצא בהם שהחיינו בשעת עשיי' מברך עליהם שהחיינו בשעה שיוצא יד"ח בהן עכ"ל. ובפ"ו מסוכה הל' י"ב וז"ל כ"ז שנכנס לישב בסוכה כל שבעה מברך קודם שישב אקב"ו לישב בסוכה. ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב ואח"כ מברך על הזמן עכ"ל. ולכאורה קשה דאם נאמר דגם דעת הרמב"ם כדעת התוס' סוכה הנ"ל דברכת זמן שמברך בשעת עשיית הסוכה פוטר גם על של חג. א"כ יקשה הלא בירך זמן בשעת עשיי' ואיך יברך אח"כ זמן שנית. ובהכרח צ"ל דהרמב"ם בפ"ו מסוכה הנ"ל מיירי שלא בירך בשעת עשיי' וא"כ צריך לברך בשעת קיום המצוה כמ"ש הרמב"ם בפי"א מברכות שהבאנו לעיל. ומסדור לשונו בפ"ו מסוכה הלי"ב משמע כן שלא בירך בשעת עשיי'. דהנה במה שכתב ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה ויושב. לכאורה האי דהשמענו נמצא מקדש מעומד הוא למותר. דהא בראשית ההלכה הנ"ל התחיל כ"ז שנכנס לישב בסוכה מברך כו' א"כ מבואר דעתו שצריך לברך קודם שישב וא"כ בליל יו"ט ראשון שמסדר על הכוס ממילא ידעינן דצריך לקדש מעומד כיון דברכת הסוכה צריך לברך קודם שישב. אבל רבינו במתק לשונו הנעים מתרץ קו' הרמב"ן והרשב"א בסוכה. דז"ל הג' סוכה מ"ו א' ת"ר העושה סוכה לעצמו מברך שהחיינו נכנס ליישב אומר אק"ו כו' היתה עשוי' ועומדת אם יכול לחדש בה דבר מברך אם לאו לכשיכנס לישב בה מברך שתים. אמר ר' אשי חזינא לרב כהנא דקאמר להו לכולהו אכסא דקדושא עכ"ל הגמ' והקשה שם הרשב"א וז"ל י"מ דלתנא דמתניתא כ"ז שלא בירך זמן בשעת עשיי' שמברך אותה בשעת כניסה וזמן זה עולה לו אף לרגל. ורב אשי אשמעינן דרב כהנא אינו מברך זמן כלל בשעת עשיי' הסוכה אלא זמן דסוכה מנח לי' עד ליל סוכות שמקדש על הכוס ומסדר עליו הברכות והזמן עולה לשניהם כו' ולא מסתבר דהא תנאי קפדי לברך זמן בשעת מעשה כדקתני בהדיא העושה סוכה מברך שהחיינו וקתני נמי אם יכול לחדש דבר מברך מיד דחייב לברך זמן מיד היכא שביק לי' עד שעת כניסה. א"ו דלתנא דמתניתא בשעת מעשה מברך זמן על הסוכה וכשנכנס בה בליל חג חייב לומר זמן אחר מדין הרגל ואין זה יוצא בזמן של סוכה כלל. ואתא ר' אשי ואמר שיכול הוא לפטור עצמו עכשיו בזמן אחד כיון ששניהם באין עליו בליל תג והוא שיסדר ברכת הסוכה על הכוס לאחר קדוש ויאמר אח"כ זמן ויעלה לו זמן לסוכה ולחג. אבל לא בא ר' אשי לפטור משמעת שבשעת מעשה עכ"ל ודחוק הכונה בדברי ר' אשי ומשו"ה מפרש הרמב"ם דבאמת ר' אשי לא פליג על התנא דמתניתא ולכו"ע צריך לברך בשעת עשיי' ורק דר' אשי ותנא דמתניתא פליגי בפלוגתא אחריתי וקאי על הא דמסיים הברייתא ואם אינו יכול לחדש בה דבר לכשיכנס לישב בה מברך שתים. וע"ז קאי דברי ר' אשי שמסדר על כסא. והוא דדעת הרמב"ם דברכת הסוכה צריך לברך קודם שישב כמ"ש להדיא כאן בהל' י"ב ומשו"ה בלילי יו"ט כשמברך על הכוס מחויב לקדש מעומד. אמנם דעת הרא"ש דיוכל לקדש מיושב והא דכתיב בסוכות תשבו היינו עכבה וא"כ אף שמברך כשישב מקרי ג"כ עובר לעשיתן. ומובא שני הדיעות בשו"ע סי' תרמ"א עיי"ש בט"ז והנה הגר"א שם בסי' תרמ"א בבאורו כתב דפשטות הסוגיא הוא כדברי הרמב"ם מדקאמר הג' כשנכנס לישב מברך משמע שצריך לברך קודם שישב עי"ש בהגר"א בארוכה והנה לפי שיטת הרמב"ם דהברכה לישב בסוכה צריך לברך קודם שישב ממילא בליל יו"ט הראשון צריך לקדש מעומד. והנה דעת הכלבו מובא בב"י או"ח סי' רע"א (וכן הסכים הגר"א מדברי התוס' ברכות מ"ג] דקדוש צריך להיות מיושב עיי"ש אמנם דעת הרמב"ם חזינן בבירור שדעתו דקדוש יכול להיות אף מעומד וכמו שרמז הב"י שם מדברי הרמב"ם סוכה הנ"ל וא"כ בהא הי' מחולק תנא דמתניתא עם ר' אשי. דתנא דמתניתא סובר דקדוש הוא ג"כ מיושב. וא"כ כיון דברכת סוכה צריך להיות קודם שישב א"כ לא נוכל לסדר על הכוס. ומשו"ה קאמר הברייתא לכשנכנס בה מברך שתים והיינו בלא כוס. משום דאא"ל לברך על הכוס כיון דהקדוש צריך להיות מיושב והברכה שעל הסוכה צריך לברך קודם שישב. ור' אשי סובר דקדוש יכול להיות מעומד וא"כ ממילא מסדר על הכוס ומקדש מעומד ומברך אח"כ לישב בסוכה ויושב או שנוכל לומר דר' אשי לא פליג אתנא דמתניתא אלא דמבאר דברי התנא דמתניתא בהא דקאמר לכשיכנס לישב מברך שתים. באורו שהוא מסדר על הכוס והיינו משום דהקדוש יכול להיות מעומד. ומיירי הכל היכא שלא יכול לברך בשעת עשיי' כגון שלא חדש בה דבר. וא"כ דברי רבינו מדוקדקים ואין בהם שום יתור. דבראשונה כתב שצריך לברך קודם שישב. ואח"כ כשמביא דינו של רב אשי דבלילי יו"ט מסדר על הכוס בהכרח צריך לסיים דנמצא דצריך לקדש מעומד משום דתלי זב"ז. והדברים נחמדים בעז"ה:
כו)
והנה לפי דעת הרמב"ם בפי"א מברכות הנ"ל דברכת הזמן על הסוכה. או שצריך לברך בשעת עשיי' או בשעת קיום המצוה אבל בזמן אחר לא יוכל לברך, וא"כ אם לא בירך בשעת עשיי' צריך לברך זמן על סוכה גם בליל שני דאף שמברך זמן בליל ראשון אבל מספק דלמא הוא חול וא"כ הברכה שברך בראשון לא היה בשעת עשי' ולא בשעת קיום המצוה, ובהכרח צ"ל זמן גם בליל שני על הסוכה. ומשו"ה כתב הרמב"ם דבלילי יו"ט הראשון יברך על הסוכה ואח"כ זמן היינו שלא בירך בשעת עשיי' ממילא לא יצא בהברכה שבירך בליל יו"ט בלילה הראשונה וצריך לברך גם בליל שני סוכה ואח"כ זמן וכנ"ל. וא"כ לפ"ז שפיר השמיט הרמב"ם הדין דמתני' הילך מצה הילך חמץ. משום דמסתפק לי' בהא דפוסק הגמ' והלכתא סוכה ואח"כ זמן ולא קאמר הגמ' והלכתי' כותי' דרב. אי הא דפסקינן כרב ומטעמי' מטעם חיובא דיומא עדיף. וא"כ אף שבירך זמן בשעת עשיית הסכה ולא קאי הזמן במה שבירך בחג הוא רק משום חג לחוד. וא"ב ממילא נדחה המתני' דהילך מצה הילך חמץ. או הא דפסקינן דסוכה ואח"כ זמן כדינו ולא כטעמי' אלא דמיירי היכא שלא בירך בשעת עשיי' וא"כ ממילא קאי הזמן אף על סוכה ואף בליל יו"ט שני צריך ג"כ לברך סוכה ואח"כ זמן משום דלדידי' אינו מברך זמן רק או בשעת עשיי' או בשעת קיום המצה וממילא לא יצא במה שבירך בליל ראשון זמן כיון שהוא ספק חול וא"כ ליכא עשיי' ולא קיום מצוה וכנ"ל ומשו"ה צריך לברך סוכה ואח"כ זמן משוה דהזמן קאי גם על סוכה וכדעת הרא"ש. אבל דינא דמתני' דהילך מצה הילך חמץ לא נדחה וכנ"ל ומשו"ה השמיט הרמב"ם זה הדין. וברור בעיני שהרא"ש מפרש דברי הרמב"ם הנ"ל שכתב דבלילי יו"ט הראשון מברך סוכה ואח"כ זמן מיירי היכי שלא בירך בשעת עשיי' ומשו"ה גם בליל שני קאי ברכת הזמן גם על סוכה וכמ"ש דאל"כ הו"ל להרא"ש להביא דברי הרמב"ם דלא מחלק בין לילה הראשונה לשני' ובתרוייהו מברך סוכה ואח"כ זמן ולפלא בדברי האחרונים שמפלפלים בליל שני אם זמן ואח"כ סוכה או להיפך שלא התעוררו בדברי הרמב"ם הנ"ל שכתב להדיא דאף בליל שני מברך סוכה ואח"כ זמן. ומצאתי בתשו' מנחת עני או"ח סי' כ"ה שמדבר בענין הזה. ומ"ש שם באות א' נעלם מאתו דברי הק"נ הנ"ל ומ"ש שם באות ב' דבריו נפלאים ולא אדע להבינם עיי"ש:
כז)
שוב התבוננתי שזה דוחק גדול לומר דהא דכתב רבינו ומברך בליל יו"ט הראשון סוכה ואח"כ זמן מיירי בגווני דלא בירך זמן ובשעת עשיי'. דהלא רבינו מסתם סתומי ומשמע דמיירי בכל גווני אף שברך בשעת עשיי'. בכ"ז כתב לברך זמן בלילי יו"ט והיינו משום יו"ט דזמן דסוכה לא פטר של רגל לא כדעת התוס'. וראי' לדברינו דבהל' לולב פ"ז הל"ח. וז"ל ומצוה מן המובחר לאגד לולב והדס כו' וכשהוא נוטלן מברך תחלה על נטילת לולב הואיל וסמוכין לו כו' עכ"ל ושהחיינו לא הזכיר והיינו משום דסתמא דמלתא ברך בשעת עשיי'. והלא לעיל בפי"א מברכות כתב העושה לולב מברך שהחיינו. וכיון שברך שהחיינו בשעת עשיי' ממילא א"צ לברך בעת נטילה ומשו"ה לא הזכיר הרמב"ם בעת ברכת נטילת לולב גם ברכת שהחיינו וא"כ ממילא גם בסוכה מיירי היכא שברך בשעת עשיי' ובכ"ז כתב דבלילי יו"ט הראשון מברך סוכה ואח"כ זמן וא"כ הזמן הוא רק משום יו"ט לחוד. ובכ"ז סוכה קודם וא"כ הוא ממש כרב דחיובא דיומא עדיף מתדיר. ואם כי יש לחלק בין סוכה ללולב. משום דלכאור' צריכין להתבונן הבאור מה שאומר הגמ' העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו מה עשיי' שייך בלולב. בשלמא בסוכה שייך עשיי' בנין שבונה אותה ומניח עלי' סכך. אבל לולב מה שייך בזה עשיי' ואולי דהעשיי' הוא מה שקוצץ מן המחובר הלולב והאתרוג ושארי המינים לצורך המצוה]. אבל באמת כונת הגמ' העושה לולב היינו שקנה דגם קנין מקרי עשיי' וא"כ במה שקנה הלולב ומיני' מקרי זה עשיי' וצריך אז לברך עליו. וא"כ לא דמי סוכה ללולב דסוכה שהוא משנה לשנה דאף סוכה ישנה כשר וא"כ משכחת דלא יוכל לברך בשעת עשיי' היינו בסוכה ישנה ולא חידש בה דבר משא"כ לולב דביום הראשון בעינן לכם וצריך בהם קנין שיהא שלו ואתרוג הדס ערבה הלא כולן פסולים יבש. לבד לולב היבש בשעת הדחק. וא"כ כל המינים לא יוכל להיות משנה לשנה וצריך בכל שנה חדשים וא"כ ממילא צריך לקנות דהא בעינן שיהא שלו וא"כ א"א שלא יברך בשעת עשיי'. ומשו"ה לא הביא הרמב"ם ברכת שהחיינו בלולב והיינו דיצא בשעת עשיי'. משא"כ סוכה יוכל היות משנה לשנה א"כ משכחת גווני שלא צריך לברך עד שיקיים המצוה ומשו"ה בסוכה מזכיר הברכה דשהחיינו. ומשו"ה בהל' שופר בפ"ג הל"י הזכיר גם ברכת שהחיינו היינו משום דשם קאי על הש"ץ שמוציא הרבים בשופר אחד לכולם. וא"כ לא ברכו בשעת עשיי'. אבל בכ"ז דוחק גדול לומר כן דהרמב"ם מיירי דוקא בגווני דלא ברך בשעת עשיי':
כח)
ובר מן דין דלדעתי נראה ברור. שאף שלדעת הרמב"ם דברכת הזמן הוא דוקא או בשעת עשיי' או בשעת קיום המצוה. בכ"ז בהא שברך בלילה הראשונה סוכה ואח"כ זמן א"צ לברך שנית בליל שני משום מצות סוכה. דלא גרע הזמן שבירך בליל הראשון על הסוכה ממה שבירך בשעת עשיי' ואם כי עושין יו"ט שני ומברכין זמן בליל שני היינו רק משום חג ולא משום סוכה. ע"פ מ"ש השג"א בתשו' סי' צ"ה דבמצה גזולה בליל שני לכו"ע אינו יוצא אפי' לדידן שאנו בקיאין בקביעת דירחא ויו"ט שני אינו משום ספיקו ואינו אלא מדרבנן אפ"ה גזל דפסול מה"ת משום מה"ב פסול בו. ואפי' למ"ש הרמב"ם בפ"ח מלולב דכל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין או מפני גזל וגניבה ביו"ט הראשון בלבד אבל ביו"ט שני עם שאר הימים הכל כשר אלמא אין דין יו"ט שני לענין גזל כיו"ט הראשון שאני הכא דלולב דנוהג כל שבעה מדרבנן ובפסולין אלו דכשרים בשאר הימים שהוא רק מדרבנן ממילא נוטל גם ביו"ט שני והיינו שנוטלם מתורת שיור החג. דהא כל הז' הוא חייב בלולב. משא"כ גבי מצה דאינו נוהג אלא בליל הראשון לבד ושאר הימים הוא פטור לגמרי. וא"כ הא דאנו אוכלין מצה אף בליל שני אינו אלא משום דשוי' רבנן כאלו אין אנו בקיאין בקביעא דירחא וספיקא הוא א"כ בע"כ מה שפסול בראשון פסול בשני כיון דאין בו חיוב אכילת מצה אלא משום ספיקו דראשון עיי"ש וראוין הדברים למי שאמרן. ה"נ הכא גבי זמן דסוכה. כיון דחיוב סוכה הוא כל ז' דאורייתא וא"כ הא דיושבין בליל ב' דסוכה אינו מטעם ספק יו"ט. אלא מצד חיוב ודאי כשאר ימי החג ואנן הלא הלא בקיאין בקביעא דירחא. א"כ בודאי ברכת הזמן שמברך בלילה הראשונה על הסוכה יצא אז משום סוכה והיו"ט שני שעושין אינו רק שעושין אותו משום יו"ט ולא מטעם סוכה וא"כ הזמן שמברך בליל שני הוא רק על החג ולא על הסוכה וברור בעיני לדעת הרמב"ם מהא דפסולי לולב דכשרים ביו"ט שני אם לא היה לו סוכה בליל השניה או שירדו גשמים אז באופן שפטור מן הסוכה ובירך זמן על החג בביתו ואח"כ באותו לילה נזדמנה לו סוכה אינו מברך כשיכנס לסוכה רק ברכת סוכה ולא זמן:
כט)
ועוד נ"ל ראיה מדברי הרמב"ם בפ"ו מסוכה הנ"ל בהא שכתב ובלילי יו"ט הראשון מברך סוכה ואח"כ זמן מיירי שבירך זמן בעשייתה והזמן שהוא מברך כעת הוא רק על החג ולא על הסוכה. מדכתב ובלילי יו"ט הראשון מברך על הסוכה ואח"כ על הזמן ומסדר כל הברכות על הכוס נמצא מקדש מעומד ומברך לישב בסוכה וישב ואח"כ מברך זמן עכ"ל. ולכאורה קשה מדוע דברכת הזמן מברך לאחר שישב ואמאי לא יברך ג"כ מעומד כמו ברכת הסוכה. אבל אם נאמר דהזמן קאי רק על החג ולא על הסוכה א"ש. משום דהא קיי"ל דכל המצות צריך לברך קודם לעשייתן כמבואר ג"כ ברמב"ם פי"א מברכות הל"ז והיינו סמוך לעשייתן אבל לא זמן הרבה קודם עשייתן וכמ"ש הט"ז בסי' תרמ"ג ליישב קו' הרא"ש על הרמב"ם במה שמצריך לברך קודם שישב א"כ הי' לו לברך קודם שיכנוס עיי"ש שתי' דאיך יברך קודם הכניסה דזה יהיה עובר דעובר עיי"ש ומשו"ה צריך לברך קודם שישב ותיכף אחר הברכה ישב ומשו"ה מצריך הרמב"ם שתיכף שיברך לישב בסוכה ישב מיד ומברך אח"כ זמן שלא יפסיק בברכת הזמן בעמידה משום שלא יהי' ברכת לישב בסוכה עובר דעובר לעשייתן. וא"כ הא תינח אם נאמר דברכת הזמן לא קאי רק על החג לבד ולא על הסוכה משום דברכת זמן דסוכה כבר בירך בעת עשיי' וא"כ אין שייכות וקשור ברכת זמן לסוכה. משו"ה תיכף כשמברך לישב בסוכה ישב מיד כדי שיהא עובר לעשייתן. והזמן שמברך אח"כ הוא על החג. ובלא"ה ברכת הזמן על החג ליכא עובר לעשייתן. דהא ברכת הזמן על החג הלא חל עליו תיכף משחשיכה ונתמשך זמנו עד כוס של קדוש. א"כ ס"ס ליכא אצל ברכת הזמן עובר לעשייתן. ומשו"ה לא אכפת לן במה שיתמשך עוד יותר וישב מיד לאחר שמברך ברכת סוכה כדי לקיים עובר לעשייתן על הסוכה. משא"כ אם נאמר דהרמב"ם מיירי שלא בירך זמן בשעת עשיי' וא"כ ברכת זמן קאי גם על מצות סוכה א"כ מחויב ומקושר גם ברכת זמן וברכת סוכה א"כ גם על ברכת זמן שייך עובר לעשייתן והו"ל לברך גם ברכת זמן קודם שישב. א"כ מוכח מכל אלה דהרמב"ם מיירי שמברך זמן בשעת עשיי'. וא"כ ברכת זמן שמברך בסוכה הוא רק משום חג ולא משום סוכה. ובכ"ז פוסק דסוכה ואח"כ זמן. א"כ הוא ממש דברי רב דסוכה ואח"כ זמן דחיובא דיומא עדיף. א"כ ישאר התמיה דלמה השמיט הרמב"ם האי דינא דמתני' דהילך מצה הילך חמץ ולכה"פ לפ"ז דפוסק כרב ורב הלא סובר כאבא שאול א"כ הו"ל להביא הדין בהיפך הילך חמץ הילך מצה:
ל)
נחזור לדברי בעל ושב הכהן. דלכאורה דבריו נכונים מאד דהת"ק עם אבא שאול בהתוס' זבחים הוא בפלוגתא אי בזיכין קדמי למוספין או מוספין לבזיכין. דת"ק סובר דבזיכין קדמי למוספין. ואבא שאול סובר דמוספין קדמי לבזיכין. ולכאורה יש להביא ראיה לדבריו דתנא דתוספתא סובר דבזיכין קדמי למוספין. דבפי"א ממנחות בתוספתא הל"ז. וז"ל כיצד מכניסין לחה"פ כו' בשחרית כיון שנזרוק דם התמיד נטלו ב' כהנים שתי בזיכין ונותנין לתוכן ב' קומצי של לבונה כו' אלו שני כהנים שבידם שני בזיכי לבונה של לחה"פ ישנה היו נותנין ע"ג המזבח עם אברי התמיד עכ"ל התוספתא. הרי מוכח להדיא דדעת התוספתא דבזיכין קדמי למוספין דהא כתב להדיא היו נותנין אותה ע"ג המזבח עם אברי התמיד. אבל לדעתי לא ניתן להאמר דהלא אף למאן דסובר דבזיכין קודמין למוספין אבל לא היו נקרבין הבזיכין עם אברי התמיד דהא מבואר ביומא ל"ד סדר המערכה. אברי תמיד. אח"כ המנחה אח"כ החביתין ואח"כ הנסכין ויליף שם הגמ' הסדר הזה הכל מקראי. ורק בזה איכא פלוגתא אי בזיכין קדמי למוספין או בהיפך. אבל הבזיכין עם אברי התמיד לא שמענו מעולם. וא"כ איך אמר התוספתא דהיו נותנין אותה על המזבח עם אברי התמיד. ודוחק לומר דהכונה הוא לאחר הקרבת מעשה התמיד והיינו בסמוך עם אברי התמיד דזהו דוחק:
לא)
אבל לדעתי נראה בהיפך מזו התוספתא דגם התוספתא סובר דמוספין קדמי לבזיכין. והא דכתב התוספתא דהיו נתונין ע"ג המזבח עם אברי התמיד הוא כונה עמוקה ונפלאה בדברי התוספתא הנ"ל. והוא דדעת הרמב"ם בפ"ו מתמידין הל"ג ע"פ הגרסא שגורס בסוף שקלים ובפ"ד דתמיד. דאברי התמיד היו נתנין מחצי הכבש ולמטה לצד מערב. ואברי המוספין נתנין מחצי הכבש ולמטה לצד מזרח ועיי"ש במפרש לתמיד הטעם למה הניחו אברי התמיד לצד מערב. והמערכה הי' בחלק המזרחי של המזבח וכלה הרוחב המערכה מן המזרח למערב עד סמוך למחצה הכבש אשר בחלק המזרח המזבח דהא הכבש היה באמצע המזבח כמבואר כ"ז במפרש בתמיד פ"ד עיי"ש. וא"כ אברי התמיד כשהיו מונחין בחצי הכבש לצד מערב והמערכה הי' בחלק המזרח. א"כ כשנשאו הכהנים אברי התמיד בקצה המערכה אשר הוא לצד מערב כי למה להם לקרב יותר לצד. מזרח ולהרבות בהילוכם וז"פ וברור. וא"כ תיכף בקצה המערכה אשר הוא לצד מערב שמה השליכו אברי התמיד אמנם אברי המוספין אשר היה בחצי הכבש לצד מזרח. א"כ כשנשאו אברי המוספין להשליכם על המערכה הלא הלכו ישר ולא הוצרכו להקיף א"כ בודאי השליכו האברים בחלק המערכה אשר לצד מזרח וא"כ ממילא מובן דאברי המוספין היו מרוחקים בהמערכה מאברי התמיד. כי אברי התמיד היו מונחין בקצה המערכה לצד מערב. ואברי המוספין היו מונחין בחלק המערכה אשר לצד מזרח וכנ"ל. ואתי התוספתא לאשמעינן דגם הבזיכין היו נקרבין עם אברי התמיד היינו סמוך לאברי התמיד בחלק המערבי לא סמוך לאברי המוספין אשר לצד מערב. ולדעתי היא כונה נכונה בדברי התוספתא. וא"כ אדרבא מוכח מזה להיפך דגם סתמא דתוספתא סובר דבזיכין אחר המוספין. ומשו"ה אתי לאשמעינן דהקרבתן הי' אצל וסמוך לאברי התמיד ולא אצל אברי המוספין דאם נאמר דהתוספתא סובר דבזיכין קרב קודם למוספין למאי אצטריך לאשמעינן דהי' אצל אברי התמיד ולא אצל אברי המוספין הלא לא הי' אז אברי המוספין. [ודע דרש"י בסוכה נ"ד ב' ד"ה נתנין מחצי כבש ולמטה לצד מזרח [כן הוא גרסת רש"י] וז"ל זה היה סימן שהן של תמיד דפעמים היו מתעכבין אברי התמיד עד המוסף והי' צריך היכר שלא נקטרו למוספין לעולת התמיד דהא מפקינן מקרא שאין שום קרבן קודם על המערכה קודם לתמיד של שחר עכ"ל וק"ל מאד הלא העלאת האברי התמיד להמערכה היה מקודם הרבה ואחר העלאת האברים קרב המנחה ואח"כ החביתין ואח"כ הנסכים כמבואר כ"ז ביומא ל"ג ואיך יוכל היות דאברי התמיד יהיו מונחין בהכבש עד עת הקרבת המוסף וצלע"ג]:
לב)
ואם כנים אנחנו בדברינו אלה דגם התוספתא סובר דמוספין קדמי לבזיכין. א"כ הא דכתב התוספתא לעיל כיון שנזרק דם התמיד נטלו ב' הכהנים שני בזיכי לבונה ואם כי הקרבת הבזיכין הי' לאחר המוספין אבל סלוק הישנה ולהניחה בהאולם ולסדר החדשה על השולחן היה תיכף אחר זריקת הדם של תמיד. והא דכתיב וביום וביום לאחר הבזיכין היינו הקרבת הבזיכין אבל לא סלוק וסדור הלחם דע"ז לא קאי וביום לאחר והיה באמת לאחר זריקת התמיד וכפשטא דמתני' דיומא כ"ו תמיד קרב כו' בשבת בי"א כו' ושנים בידם שני בזיכי לבינה של לחה"פ והיה הכל בשחרית היינו הסלוק והסדור. וראיתי בתו"י יומא שם שהרגישו בזה וכתבו דהאי תנא סובר דבזיכין קודמין למוספין דאי מוספין קדמי לא הוי שייכי למילי דפייס השני. ועוד דלמ"ד מוספין קודמין לבזיכין הלא משמר הנכנס היה מקטיר הבזיכין כדמוכח סוף סוכה עיי"ש בתו"י בארוכה. ולפמ"ש אין ענין הקטרת הבזיכין לסלוק וסדור הלחם. דהן אמנם דהקטרת הבזיכין היה לאחר המוספין אבל סלוק וסדור הלחם היה לאחר זריקת התמיד. וביותר לפי הנראה מדברי הרמב"ם בפ"ד מתמידין הל"ט משמע לכאורה דמשמר היוצא הקריב הבזיכין ויתבאר להלן בדברינו בעז"ה טעמו של רבינו בזה. א"כ בודאי לא קשה דמאי שייך השני בזיכי לבונה לפייס השני:
לג)
מעתה לפי האמור דגם ת"ק דתוספתא סובר ג"כ דמוספין קודמין לבזיכין א"כ צריכין להתבונן סברת הת"ק דאמר הילך מצה הילך חמץ כיון דבזיכין קרב אחר המוספין א"כ ממילא היה גם הקרבת שתי הלחם מקודם והלא כל הקודם להקרבה קדמי לאכילה. נ"ל דבהא פליגי הת"ק ואבא שאול. דת"ק סובר דהא דקיי"ל דכל הקודם להקרבה קודם לאכילה היינו דהקדמת ההקרבה הוא מצד מעלה יתירא שנמצא בזה מה שאין בזה. כגון קדשי קדשים לעומת קדשי קלים וכן פי' רש"י בזבחים צ' ב' במתני' ד"ה כך קודמין באכילתן קאי אכולהי דבני אכילה כגון חטאת לאשם אשם לתודה ותודה לשלמים ושלמים לבכור עכ"ל. וא"כ הני כולהו יש לאחד מעלה על חברו מעלת מקודש או מעלת תדיר או שארי מעלות אשר משו"ה קודמין בהקרבה משו"ה דין הוא שיהא גם קודמין באכילה. משא"כ השתי הלחם ולחה"פ דתרוייהו בני חד קדושה נינהו. דתרווייהו קדשי קדשים. ואדרבא דשורת הדין היה להקדים הקרבת לחם הפנים היינו השתי הבזיכין משתי הלחם דלחה"פ הוא תדיר. ורק דגלי קרא וביום וביום לאחר. א"כ מה דגלי גלי היינו רק ההקרבה. אבל לענין אכילה לחה"פ קודם משתי הלחם שהן תדירין. ועוד יתירה יש בלחה"פ לעומת שתי הלחם במעלת גדול דהא חלקי לחה"פ היה יותר מחלקי שתי הלחם. דהא שתי הלחם לא היה לכל המשמרות רק חלה אחת משתי עשרונים. ולחה"פ היה מגיע לכל המשמרות ששה חלות אשר כל אחד שתי עשרונים. והלא קיי"ל בברכות מ"ב וברמב"ם ובטוש"ע או"ח דלענין ברכה הלא הקדימה יש להגדולה מן הקטנה. ומשו"ה מה"ד להקדים בחלוקה ובאכילה לחה"פ לשתי הלחם ומשו"ה סובר הת"ק הילך מצה הילך חמץ. ואם כי חמץ הוא חובת היום בכ"ז מעלת תדיר בצירוף מעלת גדול עדיף מחובת היום. ואבא שאול סובר דהן אמנם להקדים שתי הלחם לאכילה מלחה"פ מצד שהיא קדמה להקרבה זה לא שייך כ"כ הטעם. דהא אין יתרון קדושה לשתי הלחם מלחה"פ וכמ"ש. אמנם הלא שתי הלחם יש לה מעלה שהיא חובת היום וממילא מצורפת גם מעלה זו הואיל וקדמה להקרבה קדמה לאכילה. ומה שיש בלחה"פ מעלת גדול זה לא חשיב לאבא שאול:
לד)
וזהו ג"כ כונת התוספתא בפ"י דזבחים שהביא הושב הכהן לחה"פ קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת אומר הילך מצה הילך חמץ. אבא שאול אומר שתי הלחם קודמת ללחה"פ כשהוא מחלקן בעצרת אומר הילך חמץ הילך מצה מפני ששתי הלחם חביבות שקודמין זא"ז בהקרבה כך קודמין זא"ז באכילה עכ"ל התוס'. והנה תיבות "חביבות" שאמר התוספתא לכאורה הוא שפת יתר דכיון דטעמו של א"ש דמשום הכי שתי הלחם קדמי בחלוקה משום שהמה קדמי בהקרבה למה לי' להזכיר חביבות. דהא הא דקדמי שתי הלחם בהקרבה מלחה"פ הלא אינו מטעם חביבות. אלא מטעם דילפינן מקרא וביום וביום האמור בלחה"פ הוא לאחר. אלא אין הכונה במה שאמר התוספתא בדברי הת"ק דלחה"פ קודם לשתי הלחם היינו בהקרבה כמו שאומר הושב הכהן. אלא הכונה הוא הכל על החלוקה. ואם כי בהקרבה הי' קדמי השתי הלחם ללחה"פ אף לדברי ת"ק כמ"ש לעיל אבל בכ"ז אין לזה שייכות להקדימה באכילה וכמ"ש לעיל וזהו פירושו. לחה"פ קודם לשתי הלחם כשהוא מחלק בעצרת. אומר הילך מצה הילך חמץ פי' משו"ה אומר הילך מצה הילך חמץ משום דהמה קדמי בחלוקה היינו דלחה"פ הי' קודם בחלוקה משתי הלחם]. אבא שאול אומר שתי הלחם קודמת ללחה"פ כשהוא מחלקן בעצרת. אומר הילך חמץ הילך מצה [ג"כ כנ"ל דמשו"ה אומר הילך חמץ ברישא משום דקדמי בחלוקה] מפני ששתי הלחם חביבות שקודמין זא"ז בהקרבה כך קודמין זא"ז באכילה. פי' דאיש יהיב טעמא דמשו"ה קדמי בחלוקה משום שהמה חביבות כלומר דהמה חובת היום וגם יש להם צירוף מעלה שקודמין בהקרבה. משו"ה קדמי בחלוקה ג"כ ולא אכפת לן במעלת לחה"פ שהוא גדול:
לה)
וזהו ג"כ כונת הירושלמי שהבאנו לעיל באות כ"ג אית תני הילך חמץ הילך מצה. מ"ד הילך חמץ הילך מצה מפני שהוא חביב. פי' שהוא חובת היום. [ומצורפת לזה גם מפלת הקדמת הקרבה] מ"ד הילך מצה הילך חמץ מפני שהוא תדיר [ומצורפת לזה גם מעלת גדול] א"ר יוסי מתני' אמרה כן חל יום אחד להפסיק בנתיים" [כצ"ל ודברי ר' לוי הוא מאוחר] פי' דר' יוסי מייתי ראי' דמעלת גדול הוא מלתא לדחות מעלה אחרת שיש להשני. דבמתני' תנן חל יום אחד להפסיק בנתיים משמר שזמנו קבוע נוטל עשר והמתעכב נוטל שתים. ולשיטת הרמב"ם דמשמר שזמנו קבוע בין שהוא משמר היוצא בין שהוא משמר הנכנס נוטל עשר. והמתעכב נוטל שתיים היינו משמר המתעכב שהוא מתעצל לבא. בין שהוא משמר הנכנס בין שהוא משמר היוצא נוטל שתים. והלא בכל שבתות השנה מבואר במתנ' דמשמר הנכנס נוטל ששה ומשמר היוצא ששה. וא"כ מקדימין בחלוקה תמיד משמר הנכנס למשמר היוצא. ומדוע בחל יום אחד להפסיק בנתיים מקדימין למשמר שנוטל עשר בין שהוא משמר הנכנס בין שהוא משמר היוצא. והלא גם בכאן הו"ל להקדים משמר הנכנס ליטול בתחלה אם כי שלא יטול רק שתים. א"ו משום דמשמר הקבוע שנוטל עשר. הוא גדול ומרובה באנשים לעומת משמר המתעכב. וכן גם בחלוקה נוטל משמר הקבוע חלות יותר ממשמר המתעכב ומשו"ה דין הוא להקדים משמר שזמנו קבוע אף שהוא רק ממשמר היוצא. א"ר לוי כל המשמרות היו נתונות בדרום [כאן צ"ל דברי ר' לוי] פי' דר' לוי בא לדחות דברי ר' יוסי שמביא ראי' דמשו"ה לחה"פ קודמין בחלוקה משום שהיא תדיר וגם יש בה מעלת גדול. משו"ה דוחה לשתי הלחם שיש, בה קדימה משום שהיא קודמת בהקרבה. ואומר ר' לוי דמעלת גדול דוחה להשני היכא דליכא בהשני ג"כ מעלה משא"כ היכא דיש בהשני מעלה אין חשובה מעלת גדול כלל והראי' ממתני' דחל יום אחד להפסיק בנתיים ליכא ראי' כל המשמרות היו נתונות בדרום". [פי' בשעת החג כמו שפי' הק"ע] וטעמו של דבר דשם להלן בירושלמי על המתני' הנכנסין חולקין בצפון והיוצאין בדרום. א"ר חנני' ברי' דר' הלל כדי לחלקן כבוד לנכנסין [פי' שצפון חשוב דעבודת קדשי קדשים בצפון ומשו"ה חולקין הנכנסין בצפון ליתן להם כבוד להראות שהעבודה מוטל עליהם] אר"י בר בון לא מטעם זה הוא אלא בגין דתנינן הנכנסין להר הבית נכנסין דרך ימין ומקיפין ויוצאין דרך שמאל [פי' שפתח העזרה במזרח הבית נמצא הנכנס צפון לימינו בבאו וצריך לילך שם וחולקין מיד בבאם ק"ע ופ"מ] והנ"מ בין שני הטעמים. לדעתי הוא בשבת שבתוך החג דלטעם לחלק כבוד להנכנסין להראות להם שעבודה מוטלת עליהם. א"כ גם בשבת שבתוך החג ג"כ חולקין בצפון ובדרום. דכל המשמרות שהיו שוין בעבודה בימי החג היינו רק חובת היום. אבל העבודות של כל יום ויום הוא רק על משמר שזמנו קבוע כמבואר בשלהי סוכה וברמב"ם בכלי המקדש. וא"כ גם בשבת שבתוך החג שייך ג"כ לחלוק כבוד להנכנסין משא"כ להטעם משום דהנכנסין מיד בבאם באים דרך צפון. א"כ בשבת שבתוך החג דכל המשמרות המה בביהמ"ק לא שייך זה הטעם. ומשו"ה לא מחלקינן בחלוקתם וכולם נוטלים בדרום. וא"כ לפי הטעם דהנכנסין חולקין בצפון משום דמיד בבאם באים דרך צפון וחולקין א"כ לא מצד המעלה שיש להנכנסים. משו"ה גבי חל יום אחד להפסיק דמשמר שזמנו קבוע נוטל עשר מקודם והמתעכב שתים אח"כ משום מעלת גדול שיש להם דהא בכל שבת שהנכנסין חולקין בצפון לא מחמת מעלתם. משא"כ היכא דיש להשני מעלה אחרת. לא יחשב מעלת גדול לעומת מעלת השני וזה אמר ר' לוי כל המשמרות היו נתונות בדרום. פי' בשבת שבתוך החג. וא"כ בהכרח צ"ל הטעם דבכל שבתות השנה הנכנסין נוטלין בצפון לא מצד מעלה אלא משום דמיד בבאם באים דרך צפון. שפיר נוכל לומר דמשמר שזמנו קבוע נוטל בראשונה עשר משום מעלת גדול. משא"כ מעלת לחה"פ שהוא גדול אינו חשובה לעומת מעלת שתי הלחם שהיא חובת היום וגם יש בה מעלה מצורפת שקודמת גם בהקרבה: