אור ברסלב

שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק

מערכה ד

מערכה ג

באור הדין דצירוף כלי לקודש המבואר בחגיגה פ"ג מנחות כ"ד ויתבאר ג"כ הענין דחבת הקודש ועוד שארי ענינים בעז"ה:

א)

הרמב"ם בפי"א מפסוהמ"ק הל' כ"ג כתב חלק העשרון בכלי אחד ואין חלקיו נוגעין זה בזה ואין ביניהם מחיצה הרי זה ספק אם יצרף הכלי לקמיצה או אינו מצרף לפיכך לא יקמוץ ואם קמץ לא יקטיר. ואם הקטיר הורצה ולא יאכלו השיריים ע"כ. הל' כ"ו עשרון שחלקו ואבד אחד מחלקו והפריש חלק אחר תחתיו ונמצא האבוד והרי שלשתן מונחין בכלי אחד ואין נוגעין זה בזה. נטמא זה שאבד הרי הוא מצטרף עם חלק הראשון ונפסלו. וזה שהפריש אינו מצטרף אלא ישלים עליו נטמא המופרש מופרש וראשון מצטרפין ונפסלו וזה שנמצא אינו מצטרף עמהן. נטמא החלק הראשון הרי האבוד והמופרש תחתיו מצטרפין הלכה כ"ז. וכן לענין קמיצה קמץ מן הנמצא שיריו עם החלק הראשון נאכלין והמופרש אינו נאכל. קמץ מן המופרש שיריו נאכלין והנמצא אינו נאכל. קמץ מן הראשון שניהם אין נאכלים לפי ששניהם שיריים יתירים שהרי הן עשרון שלם ודומין למנחה שלא נקמצה שהיא אסורה והאיך קרב הקומץ הזה והרי לפניו עשרון ומחצה מפני שהקמיצה תלוי בדעת הכהן ובעת שקמץ אין דעתו אלא על העשרון בלבד והרי החלקים אין נוגעין זה בזה עכ"ל. והנה הדין האמור בהלכה כ"ג הוא בעי' דלא אפשטא במנחות כ"ד וז"ל הגמ' שם כי סליק ר' כהנא אשכחינהו לבני ר"ח דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבו"י באחד מהם מהו. כי תנן כלי מצטרף מה שבתוכו לקודש ה"מ היכא דנגעו אהדדי כו' א"ל מי תנן כלי מחבר כלי מצרף תנן כל דהו. הושיט אחד ביניהן מהו א"ל צריך לכלי הכלי מצרף א"צ לכלי אין הכלי מצרף. הושיט טבו"י אצבעו ביניהם א"ל אין לך דבר שמטמא מאוירו אלא כ"ח בלבד. הדר איהו בעי מינייהו מהו לקמוץ מזה ע"ז צרוף דאורייתא או דרבנן כו' מאי הוה עלה אמר רבא ת"ש והרים ממנו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמיץ הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ. א"ל אביי דלמא שני כלים ה"ד כגון קפיזא בקבא כו' כלי אחד דומיא דשני כלים ה"ד כגון עריבה של תרנגולין ואעפ"י דמפסקן מחיצתא הא נגע אבל הכא דלא נגע תבעי עכל"ה וא"כ הוא בעי' דלא אפשטא ומשו"ה כתב רבינו הרי זה ספק אם מצרף הכלי לקמיצה אי אינו מצרף. והדין מהל' כ"ו כ"ז הוא מימרא דרבא שם כ"ד ב' אות באות עיי"ש בגמ' בארוכה. וא"כ לכאורה קשה מאד דברי רבינו כיון דבהל' כ"ג פוסק שהוא ספק אם הכלי מצרף לקמיצה אם אין נוגעין זב"ז. איך כתב בהל' כ"ז דקומץ לכתחילה מזה ע"ז הלא גם שם מיירי דלא נגעי חלקי העשרונות זב"ז כמ"ש רבינו להדיא והרי אין החלקים נוגעין זב"ז" ולדעתי מה שהאריך רבינו וסיים והרי אין החלקים נוגעים זב"ז הוא כמ"ש שם השיטה מקובצת בד"ה וכהן כי קמיץ אעשרון קמיץ וז"ל וא"ת א"כ מפסלא המנחה משום יתר דדלמא קמיץ מעשרון שלא הופרש עמו. ואומר הר"ל דהכא שאני שחצאי העשרונים מבוררין ואין נוגעין דיכול הכהן להתכוון מה שהוא רואה. אבל בנתערב כיון דאין יכול לבררם זה מזה דעתו אין מועיל כלום. והשתא ניחא נמי הא דאמרי' במנחות ע"ו רבה במדת עשרונו פסול ולא בדעתו של כהן כמו שאמר הגמ' א"כ בהכרח צ"ל דמיירי דהחלקים אין נוגעין זב"ז ומשו"ה מסיים רבינו והרי החלקים אין נוגעין זב"ז וכדברי השטמ"ק הנ"ל. וא"כ כיון דמיירי דאין החלקים נוגעין זב"ז הלא פסק בהל' כ"ג שהוא ספק אם מצרף הכלי לקמיצה. בשלמא שם בגמ' שהוא מימרא דרבא. והלא רבא פשיט מהא דוהרים ממנו שלא בשני כלים הא בכלי אחד דומיא דשני כלים קמיץ. א"כ סובר דהכלי מצרף לקמיצה שפיר אמר דינו דעשרון שאבד והפריש ונמצא והרי שלשתן מונחין לפניו דקמיץ מזה ע"ז. משא"כ רבינו שתופס כאביי דדחי פשיטת רבא ונשאר באיבעי' א"כ איך יצדק דינו האמור בהל' כ"ז אשר הוא תרתי דסתרי לכאורה:

ב)

ומה שנ"ל בישוב הדברים עפ"י המבואר בחלה פ"ב מתני' ד' העושה עיסתו קבים ונגעו זב"ז פטורין מן החלה עד שישוכו. ר"א אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה, ובגמ' פסחים פ' אלו עוברין מ"ח פסק הגמ' הלכה כר"א דהסל מצרפן וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מבכורים ובטוש"ע יו"ד סי' שכ"ז והיא הלכה פסוקה באין חולק. וא"כ חזינן דצרוף סל מהני לחיוב חלה. וא"כ מאי בעי הגמ' כאן מה לקמוץ זע"ז צרוף דאורייתא היינו מקרא דכף אחת דמה שבכף הוא אחת ומי גרע מחלה דחזינן דהסל מצרפן לחיוב. א"כ ה"ה גם בעשרון שחלק בהכלי מחייב ג"כ העשרון לקמוץ מזה ע"ז. וכמו התם בחלה בעינן צרוף כלי שיחייבם והכלי מצרפם. א"כ ה"ה גם בהקמיצה דבעינן כלי ה"ה דגם הכלי מצרפן בלא הקרא דכף אחת. אמנם הב"י שם מביא בשם הסמ"ג דצרוף סל דמהני לר"א היינו דוקא היכא דנגעי זב"ז. וכן מביא הדרכי משה שם בסי' שכ"ז בשם תה"ד וז"ל וכ"מ בתה"ד סי' קפ"ט בשם התוס' דאין לסמוך על הצרוף סל אלא בשלש כשעור עיסה ונחלק אבל אם לש עיסה שאין בה כשעור אין לצרפו אלא ע"י נגיעה עכ"ל עיי"ש ולדעתי הוא דעת הרי"ף והרמב"ם ורש"י כן. דז"ל הרא"ש פ' אלו עוברין סי' ו' על המתני' כיצד מפרישין חלה בטומאה ביו"ט דר"א אומר לא תקרא לה שם עד שתאפה בב"א תטיל בצונן כו' תני' רא"א הלכה כר"א כו' והלכה כר"א כדפסק רבי והלכה כרבי מחברו ועוד דהא הך דר"א שייך באידך דר"א דאמר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה וחד טעמא וכבר פסק שמואל הלכה כר"א דאמר ר"י א"ש הלכה כר"א ואמר ר"ח אפי' כעבין שאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה עכ"ל הרי"ף] ומ"ש ועוד הך דר"א שייך באידך דר"א כו' לא בא לחזק במה שפוסק כר"א דהכא מאידך דר"א דכיון דהלכה כר"א דאידך ממילא הלכה כר"א דהכא דמה עניינם זה לזה. אלא ה"ק אחר שפסק כר"א דהכא אמר ועוד הך דר"א שייכי באידך דר"א. כלומר א"א לקיים דברי ר"א דהכא בלאו מלתא דר"א דהתם כיון דאין מפרישין מן העיסה במה יצרפו לחלה להכי הוצרך להביא ראי' דהלכה כר"א דאידך ואחר אפיי' יצרפם בסל וכן פסק רש"י הלכה כר"א ויעשה עוגה קטנה אצל גדולה. משמע מדבריהם דאפי' הי' שם מתחלה כדי חיוב חלה אפ"ה בעי צרוף סל ואינו נראה לריב"א דלא מייתי מדר"א אלא אהני נשי דליישי קפיזא קפיזא דלא הי' בו שעור חלה. אבל אם מתחלה הי' בו שעור חלה א"צ צרוף סל, אלא הקפה בעלמא כדי לתרום מן המוקף. וכן מוכח במלתי' דר"א דקאי ארישא העושה עיסתו קבים פטור מן החלה עד שישוכו רא"א אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן [פי' משמע דרק שלא הי' כשעור אז בעינן צרוף סל] ועוד מ"ש מתרו"מ דלא צריך צרוף סל להפריש מן זע"ז כיון שהכל חיוב עכ"ל הרא"ש עיי"ש אמנם לפי דברי הסמ"ג א"ש דהיכא דלא הי' מתחלה כשעור אז לא מהני צרוף סל לחוד אלא בעי אף נגיעה. אמנם היכא דהי' מתחלה כשעור ונתחלק בעי צרוף סל אבל נגיעה לא בעי ורק צרוף סל לחוד מהני וא"כ מיושב קו' הריב"א מהא דר"א דאמר אף הרודה כו' הסל מצרפן וקאי ארישא היכא דלא הי' כשעור בשעת לישה. היינו משום דברישא מתחיל ואמר העושה עיסתו קבין ונגעו זב"ז א"ח בחלה עד שישוכו וא"כ בעי דוקא נשיכה ולא הני נגיעה וע"ז אתי ר"א לחדש דהסל מצרפן היינו דלא בעי נשיכה אבל נגיעה מיהא בעי, וכן מוכח מלישני' דהרי"ף שכתב וכבר פסק שמואל הלכה כר"א ואמר ר"ח אפי' כעבין שאין נושכין זב"ז:

דלמאי אצטריך להביא הא דר"ח היינו לשלול דבצרוף סל לא בעי נשיכה אבל נגיעה מיהא בעי אמנם היכא דהי' כשעור ונתחלק אח"כ בעינן צרוף סל לחוד אף בלא נגיעה. אמנם היכא שהי' שני עיסות אשר הי' בכל אחת כשעור חלה בזה לא בעינן צרוף סל רק הקפה בעלמא. נמצא דשלשה חלוקים יש לשיטת הרי"ף ורש"י א) דהיכא שלא הי' בכל אחד כשעור רק ע"י צרוף הסל נעשה כשעור אז לא מהני צרוף סל לחוד אלא בעי אף נגיעה ב) היכא דהי' מתחלה כשעור ונתחלק אח"כ ואין באחת מהן כשעור אזי בעינן צרוף סל ונגיעה לא בעי. ג) אמנם היכא דהי' שתי עיסות אשר בכל אחד יש כשעור א"צ סל אלא הקפה בעלמא כמו כל הקפות. וא"כ מיושב גם קו' הריב"א במה שהקשה דמ"ש בתרו"מ דל"צ צרוף סל דתרו"מ לא בעי שעור דהלא כל גרעין וגרעין יש עליו חיוב תרו"מ א"כ דמי ממש לשתי עיסות אשר בכל אחד יש כשעור דמהני הקפתו אף בלא סל. משא"כ בחלה דבעינן שעור וא"כ בעיסה אחת שהי' בה כשעור ונתחלק אם כי לא נפקע מאתה החיוב אף לאחר שנתחלקה בכ"ז לא מקרי אצלה הקפה רק צרוף סל וזהו מוכרח לשיטת הרי"ף ורש"י:

ג)

ולדעתי גם דעת הרמב"ם הוא כן שאחז בשיטת הרי"ף דבפ"ה מטבו"י מתני' ב' האשה שהיא טבו"י לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרישה ומניחתה בככישה או באנחותה ומקפת וקורא לה שם. ופי' שם הר"ש דהחלה הי' מונח בכלי אחד והעיסה מונחת בכלי אחרת ומקפת וקורא לה שם היינו משום דחלה בעי הקפה דמצוה להרים בהקפה עיי"ש הרי חזינן דהיכא דלש עיסה שיש בה כשעור ונתחלק אח"כ א"צ שתהי' בכלי אחד ורק הקפתו כמו הקפה בעלמא שיהא סמוך. אמנם מלשון הרמב"ם פ"ח מטומאת אוכלין לא משמע כן. וז"ל שם הלי"ז וכן האשה שהיא טבו"י לשה את העיסה וקוצה לה חלה ומפרישתה ומניחתה בכלי ונותנתה עם שאר העיסה כאחת ומקפת על הכל כדי לתרום מן המוקף ואח"כ קוראה לה שם ואומרת הר"ז חלה עכ"ל. הרי חזינן דאף בעיסה שהי' כשעור ונתחלקה צריך להפריש הכל בכלי אחד. והיינו כשיטת הרי"ף דכיון דאין בכל אחד כשעור אם כי נתחייבה בעת הלישה בכ"ז הקפה שלה לא מקרי רק שיהא בכלי אחד. אמנם נגיעה לא בעי. ולדעתו זהו כונתו במה שהאריך וכתב ומקפת על הכל כדי לתרום מן המוקף" דלמאי אצטריך לכתוב. דכיון דכתב דמניח הכל בכלי אחד. א"כ ממילא המה מוקפים. א"ו דאתי לאשמעינן דלא בעינן נגיעה והיינו שיהא מונחים בכלי אחד אבל א"צ שיגעו זב"ז ומשו"ה כתב ומקפת על הכל כדי לתרום מן המוקף. היינו במה שנצרכים להניחם בכלי אחד הוא רק מטעם הקפה ולא מטעם חיוב דהא נתחייבו בעת הלישה. וא"כ ממילא א"צ נגיעה. אמנם בהיכא דלא לש כשעור ורק הסל מצרפן לחייבם אז לא מהני צרוף סל לחוד אלא בעי אף נגיעה שלא יקשה עלי' קושית הריב"א מהא דר"א דאמר אף הרודה ונותן לסל וכמ"ש באות ב' אליבא דהרי"ף ורש"י וכן משמע לכאורה מפי' המשנה לרבינו בפ"ב דחלה שם וז"ל קבים הנזכרים כאן אין בהם שעור חלה ואמר נגעו זב"ז ר"ל בעת האפיי' שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות בחלה עד שידבקו קצתם דבוק יפה. ורא"א שאם לש בדרך הדמיון מאה כעבין אחד אחד ואפה אותם והוציאן כולן מן התנור א' א' ונתקבצו כולן בסל אחד אעפ"י שאין נוגעות זו בזו חייב להוציא מהן החלה אחר אפיי' וכן בארו בגמ' ואמרו שאפי' בענין שאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה עכ"ל וא"כ מדסיים שאפי' בענין שאין נושכות זו בזו הסל מצרפן משמע דאתי למעט דנשיכה לא בעי אבל נגיעה בעי. והא דכתב לעיל אעפ"י שאין נוגעות זו בזו בלי ספק כונתו נגיעה שהוא דבוק יפה. וקאי אריש דבריו שכתב דבעת אפיי' שנגעו קצת ככרות לקצתם שאין חייבות עד שידבקו דבק יפה. וע"ז מסיים אמנם ר"א דאמר דהסל מצרפן היינו אעפ"י שאין נוגעות זו בזו היינו נגיעה יפה שהוא דבוק יפה. אבל נגיעה קצת בעי ומשו"ה מסיים שאפי' בענין שאין נושכות הסל מצרפן וז"ב ועיי' בר"ן בחידושי נדה ע"א ב' בד"ה ומקפת וקורא לה שם וז"ל כתב רש"י קוצה לה חלה עד שלא תקרא לה שם ומניחתה בכלי ומקפת ומקרבת הכלי אצל העיסה והרמב"ן חלק עליו דלא מקרי מוקף אלא בנשוך א"נ בכלי א' לר"א דאמר הסל מצרפן. וראי' לדבר דלא מקרי מוקף אלא בנשוך דהא תנן ב' עיסות א' טהורה וא' טמאה נוטל כדי חלה מעיסה שלא הורמה חלתה ונותנין פחות מכביצה באמצע כדי ליטול מן המוקף עכ"ל הר"ן שם ועיי' בש"ך יו"ד סי' שכ"ד סקי"ז ובנקוה"כ סי' שכ"ז:

ד)

וא"כ א"ש האיבעי' דמנחות הנ"ל מהו לקמוץ מזה ע"ז צרוף דאורייתא או דרבנן. כלומר דלשון האיבעי' שם בג' בראשית הענין עשרון שחלקו והניחו בביסא משמע דמיירי דלא הניח בתחילה בהביסא שהיא הכלי שרת כל העשרון ביחד ואח"כ נתחלק. אלא דמלשון הגמ' משמע שחלק העשרון בעוד שהיה בכלי חול והניח חצי העשרון בהביסא ואח"כ הניח חצי העשרון השני. ואם כי מבואר בזבחים פ"ח אין מקדשין אלא מלאים היינו שיהא העשרון שלם. הא קאמר הגמ' שם ל"ש אלא שאין דעתו להוסיף אבל בדעתו להוסיף ראשון ראשון קדוש. וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מפסוהמ"ק הל"כ עיי"ש. וא"כ לפ"ז כיון שלא הניח בהביסא שהיא כלי שרת כל העשרון ביחד רק שהניח שני החצאי העשרונות כל אחד לבד. וא"כ מעולם לא היה על עשרון חיוב הקומץ ורק מי מחייב העשרון חיוב הקומץ. הכלי. וא"כ בחיוב חלה כהאי גווני בשתי עיסות שלא היה בכל אחד כשיעור ורק הסל לחלה בעי ג"כ נגיעה לצרוף הסל ולא מהני צירוף הסל לחוד ומשו"ה מסתפק הגמ' מהו לקמוץ מזה ע"ז צירוף דאורייתא או דרבנן כלומר א"א דהלימוד דילפינן מקרא דכף אחת דכל מה שבכף הוא אחת הוא דאורייתא היינו אף שלא נגעו זב"ז. אם כי בחלה בהאי גווני לא מהני צרוף סל לחוד אלא בפי גם נגיעה עמו. אמנם בקדשים גילה התורה דלא בעי נגיעה ורק הכלי בעצמה הוא מצרפן אף בלא נגיעה. אמנם אם נימא שהוא רק מדרבנן וא"כ ממילא הוא דמי לחלה ובעי ג"כ נגיעה בצרוף הכלי. משא"כ היכא דהניח כל העשרון בביסא שהוא כלי שרת ביחד. וא"כ הלא תיכף חל עלי' חיוב הקומץ וא"כ אף שנתחלק אח"כ בכ"ז מהני צרוף הכלי לחוד לקמוץ מזה ע"ז כמו בחלה היכא דלש עיסה כשיעור ונתחלק אח"כ דהן אמנם דבעי צרוף כלי אבל נגיעה לא בעי ומצאתי אח"כ בתניא רבתי שהתעורר ברעיון הזה בהא דצרוף כלי בקדשים להא דהסל מצרפן לחלה וששתי כעל כל הון:

ה)

וביסוד דברינו אלה יש מקום ליישב. בהא דמבואר במנחות ע"ז ב' במתני' וברייתא שם בלחמי תודה. ת"ר והקריב ממנו מן המחובר. אחד שלא יטול פרוס מכל קרבן שיהא כל הקרבנות שוות שלא יטול מן קרבן על חברו עיי"ש במתני' ובברייתא. והנה הרמב"ם בפ"ט ממעה"ק הלכ"א כ"ב מביא הדין שלא יטול פרוס ושלא יטול מאחד על חבירו. אמנם הדין והקריב ממנו מן המחובר לא הביאו וצריך להבין למה השמיטו. ומצאתי במנחת, חנוך שהתעורר בזה והניח בצ"ע. אמנם לפמ"ש מיושב מאד. דהתוס' שה ד"ה והקריב ממנו מן המחובר וז"ל פי' בקו' שיהא כולן בכלי אחד כשיטול התרומה. ונראה דא"צ אלא מוקף כמו ממנו דכתיב לגבי תרומה. ובהקומץ רבה משמע כפירש"י דדרשינן גבי מנחה והרים ממנו בקומצו מן המחובר שלא יביא עשרון בשני כלים ויקמוץ. ומיהו התם נמי בעי נגיעה כדאיתא בהאי שמעתא גופיה דאפי' בכלי אחד אם לא נגע מבעי לן התם בעשרון שחלקו בביסא מהו לקמוץ מזה ע"ז צרוף דאורייתא או דרבנן עכ"ל. והנה מה שהביאו ראיה מכאן דבעי נגיעה. לפי דברינו אין הנדון דומה לראי' דהתם איירי דנחלקו עד שלא נתן בביסא וא"כ רק ע"י צירוף כלי מחייבו בקומץ ומשו"ה מבעי לן אי בעי גם נגיעה כמו בחלה וכמ"ש לעיל. משא"כ כאן הלא כל מין ומין נתחייבו בתרומה בעוד שהי' עיסה. והלא לחמי תודה שאפה ארבע חלות יצא והוא שיפריש חלה אחת שלימה בבצק מכל מין כמבואר במנחות ע"ו ובנדרים י"ג וברמב"ם פ"ט ממעה"ק הל"ב וא"כ נגיעה בודאי לא בעי כמו בחלה ורק הקפה בעינן וא"כ לפ"ז מחולק רש"י ותוס' ע"פ שיטתם דהלא דעת רש"י כתבנו לעיל דסובר דעיסה שיש בה כשיעור ונתחלקה אם כי נתחייבה בחיוב חלה וא"כ אף לאחר שנתחלקה ואין בכל אחד כשיעור לא נפקע מאתה החיוב בכ"ז בעינן צירוף סל לחוד ולא נגיעה. וא"כ ממילא גם בלחמי תודה דצריך לתרום וא"כ בעינן הקפה וכיון דנתחלקה לחלות א"כ ממילא בעי הקפה דידה דוקא בכלי ומשו"ה פי' רש"י והקריב ממנו מן המחובר היינו שיהא בכלי אחד. אמנם התוס' אזלי בשיטתם וכשיטת הר"ש דעיסה שהיה בה כשיעור אם כי נתחלק אח"כ לא בעי אצלה צרוף סל רק הקפה שלה הוא כשאר הקפת בעלמא רק שיהא סמוך וא"כ ממילא גם הכא בלחמי תודה לא בעינן הקפתה שיהא בכלי רק שיהיו סמוכים ומוקפים ביחד:

ו)

וא"כ לפ"ז בין לרש"י ובין לתוס' הוא הכל רק מטעם הקפה הא דוהקריב ממנו מן המחובר וא"כ א"ש הא דהשמיט הרמב"ם הדין דוהקריב ממנו מן המחובר. דהא מבואר שם במנחות דתרומת לחמי תודה ילפינן מתרומת מעשר. ומש"ה בעי שם הגמ' אי חייבין עליה מיתה וחומש ומדמעת כתרומה עי"ש והלא בתרומת מעשר פסק הרמב"ם בפ"ד מתרומות הלכה כ' דלא בעינן מוקף כלל. וז"ל תרו"מ מפרישין אותו שלא מן המוקף שנאמר מכל מעשרותיכם תרימו תרומה אפי' מעשר אחד במדינה זו ומעשר אחד במדינה זו מפריש תרומה מאחד על הכל. ותלמיד חכם אין תורם אלא מן המוקף ואפי' תרומת מעשר עכ"ל [עי"ש בהשגת הראב"ד שהשיג עליו ומחלק דישראל שתורם תרומת מעשר לא בעינן מוקף. אמנם הלוי שמפריש צריך מוקף עי"ש ועי' ברדב"ז בבאורו על הרמב"ם שהשיג על הראב"ד וז"ל ומ"ש שהלוי אינו תורם אלא מן המוקף קשה שהרי סוגית כל הגט בישראל איירי דתניא ישראל שאמר ללוי כו' ופריך עלה וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף עכ"ל ודבריו נפלאים דהלא שם קאי על הלוי ולא על הישראל כדאמר שם הגמ' אלא אמר כו' ישראל שאמר לבן לוי מעשר לאביך בידי והילך דמיו אין חוששין שמא עשה תרו"מ על מקום אחר כור מעשר לאביך בידי חוששין כו' וכי נחשדו חברים לתרום שלא מן המוקף עי"ש בגמ' א"כ איירי בהדיא על הלוי ולא על הישראל] וא"כ ממילא כיון דתרו"מ לא בעינן מוקף א"כ ה"ה גם תרומת לחמי תודה כיון דילפינן מתרומת מעשר ומש"ה השמיט הרמב"ם דין הזה:

ז)

אמנם הש"ך ביו"ד סי' של"א ס"ק מ"ט כתב הטעם דהא דתרומה גדולה בעי מוקף כיון דאין צריכין שעור מה"ת ואין מפרישין אותה במדה אלא באומד לכוין השעור שנתנו ואין יכולין לאמד אלא במוקף יחד עכ"ל הרי חזינן הטעם דתרומה גדולה בעי מוקף משום דהדין היא דניטלת מאומד דהא תרומה גדולה אין ניטלת במדה ובמשקל אלא באומד וא"כ אין יכול לכוין אלא דוקא במוקף משא"כ תרומת מעשר דאין ניטלת באומד מש"ה לא בעי מוקף. וא"כ נחזי אנן דלאבא גומל דסובר דאף תרומת מעשר ניטלת מאומד ולפמ"ש התוס' גיטין ל"א דלאבא גומל הוא דוקא באומד. וא"כ לדידיה אף תרומת מעשר בעי מוקף. וא"כ א"ש דהרמב"ם מפרש דהא דקתני בברייתא והקריב ממנו במחובר היינו לאבא גומל דסובר דאף תרומת מעשר בעי מוקף וא"כ גם תרומת לחמי תודה דילפינן מתרומת מעשר בעי ג"כ מוקף משא"כ הרמב"ם לשיטתו דתרומת מעשר לא בעי מוקף א"כ ה"ה גם תרומת לחמי תודה:

ח)

נחזור לדברינו א"כ א"ש פסקי הרמב"ם דבהל' כ"ג שכתב דספק הוא אם הכלי מצרף לקמוץ מזה ע"ז איירי שלא הניח העשרון ביחד בהכלי שרת אלא הניח שני החצאי העשרונות כל אחד לבד וא"כ מעולם לא היה עליהם חיוב הקומץ. ובחלה כה"ג צריך שיגעו זה בזה אף בצרוף כלי. ורק כאן מספ"ל להגמ' משום הקרא דכף אחת דאפשר דהכלי מצרפן אף שלא נגעו זה בזה. משא"כ בהל' כ"ו כ"ז מיירי שמקודם הניח בהביסא כל העשרון ואח"כ נתחלק. וא"כ היה עליה מקודם חיוב הקמיצה וא"כ אף שנתחלק אח"כ בכ"ז מצרף הכלי אף בלא נגיעה וקמיץ מזה על זה כמו בחלה.

ט)

וחלוק זה הוא מוכרח. דהא בהא דבעי הגמ' שם מהו לקמוץ מזה על זה צרוף דאורייתא או דרבנן ורבא רצה לפשוט דצרוף דאורייתא ואביי דחי ראיות רבא ונשאר באיבעי'. וא"כ בהדין השני שאמר רבא שם עשרון שחלקו כו' וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שיריו וראשון נאכלין כו' אביי אמר אפי' קמץ מאחד מהם שניהם אין נאכלין מ"ט כולהו בני בקתא נינהו עי"ש בגמ' וא"כ קשה כיון דלאביי נשאר בספק אם לקמוץ מזה ע"ז וא"כ הדין דאם קמץ והקטיר השיריים לא יאכל כמ"ש הרמב"ם בהל' כ"ג וא"כ ל"ל לאביי לומר הטעם דכולן אין נאכלין משום דכולהו בני בקתא נינהו דלדידיה בלא"ה אין נאכלין כמ"ש הרמב"ם כיון שהוא ספק אם קומצין מזה ע"ז. א"ו דמוכרחין אנו לחלק כמ"ש דהא דאמר אביי דספק הוא אם קומצין מזה ע"ז הוא רק היכא שלא הניח כל העשרון ביחד בהביסא וא"כ מעולם לא היה עליו חיוב הקומץ רק משום צרוף כלי ומש"ה מסתפק אפשר דבעי נגיעה ג"כ כמו בחלה. משא"כ הכא דהניח כל העשרון ביחד ואח"כ נתחלק אזי ליכא שום ספק ובודאי מהני הצרוף הכלי אף שלא נגעי להדדי ולקמן בדברינו יתבאר בע"ה דלרבא גופא נשאר בספק האיבעיא הראשונה אם לקמוץ מזה ע"ז משום דקיבל הדיחוי מאביי וא"כ יקשה מרבא ארבא. ובהכרח לחלק כמו שכתבנו:

י)

אלא מה שקשה לי לכאורה בדברי רבינו בהא שכתב בפי"ב מאבות הטומאה הל"ז דצרוף כלי לטומאה לקודש הוא רק מדרבנן וז"ל שם הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש אבל לא לתרומה כו' וכל המעלות של דבריהם כו' והלא לפי מה שפוסק בהל' כ"ג דספק הוא אם הכלי מצרף לקומץ. והלא הגמ' במנחות שם קאמר מהו לקמוץ מזה ע"ז צרוף דאורייתא או דרבנן ופירש"י דאמרי' כף אחת עשה לכל מה שבכף אחת ל"ש לחומרא כגון טומאה ול"ש לקולא כגון קמיצה והוי כאלו נוגעין זה בזה וקמיצה מעלייתא היא או דרבנן ולחומרא ולא לקוליא עכ"ל. וא"כ חזינן דתלי צרוף טומאה בצרוף קמיצה. וא"כ כיון דפוסק דבקמיצה הוא ספק אי מצרף א"כ גם לטומאה הוא ספק דאורייתא ואיך כתב שהוא דרבנן:

יא)

ורציתי לומר דהא דכתב רבינו דצרוף כלי לטומאה הוא רק דרבנן היינו רק בקודש שהוא רק קדושת דמים כמו שמראה בלשונו שם בהל"ז כיצד כלי שהיא מלא פירות פרודין זה מזה כגון צמוקין וגרוגרות ונגעה טומאה באחד מהם נטמא כל מה שבכלי לקודש אבל לא לתרומה עכ"ל וגרוגרות וצמוקין לא שייך בהו קדוה"ג ורק קדושת דמים ובזה אמרי' צרוף כלי הוא רק מדרבנן משא"כ קודש שהוא קדוה"ג שפיר מספקינן במנחות הנ"ל צרוף דאורייתא או דרבנן משום דבאמת מוכח ממתני' דחגיגה הנ"ל הכלי מצרף לקודש אבל לא לתרומה מיירי בכל קודש אף בקדושת דמים לבד. דל"ל דמיירי רק בקדוה"ג. דא"כ אמאי אמר המתני' דחומר בקודש מתרומה. דמאי איריא תרומה הלא בקודש גופא איכא נ"מ בין קדוה"ג לקדושת דמים. ומצאתי ת"ל בטו"א חגיגה שהקשה כן ודחק מאד. ועוד דאם נאמר דוקא קדוה"ג והיינו משום דקרא כף אחת התורה עשה לכל מה שבכף אחת וא"כ הוא דוקא קדוה"ג וע"י הכלי נתקדש בקדוה"ג ומש"ה הכלי מצרפן כמו שפי' הטו"א שם בטעמו של דבר מה שצריך לכלי הכלי מצרפן היינו דהכלי מקדשן שיהא קדוש בקדוה"ג וא"כ איך שייך למתני' בזה חומר בקודש מתרומה. דהא הירושלמי פ"ג דחגיגה הל"א ר"ח בשם ר"י מפני שאוכלי תרגמה זריזין ואוכלי קודש אינן זריזין (פי' מש"ה החמירו בהמעלות שמנה המתני' מטבילין כלי בתוך כלי לתרומה אבל לא לקודש פ"מ ק"ע] אר"ח קמיה ר' מנא ודא היא מעלה אלו דבר שהוא שוה בזה ובזה וטהור בזה וטמא בזה היא מעלה [פי' בשלמא דבר שהוא שוה בשניהם ואפ"ה אמרו דבקדש טמא ובתרומה טהור זו היא מעלה אבל דבר שאין שוה בשניהם ורק הטעם דאוכלי תרומה זריזין ואוכלי קודש אין זריזין א"כ לאו משום מעלה בקודש הוא פ"מ ק"ע] א"ל תפתר במזוקק לקודש ועי"ש בפ"מ וק"ע פירושו. וא"כ ה"נ הכא אם נאמר דצרוף כלי הוא רק בקדוה"ג והיינו משום דהכלי שרת מקדשן ומש"ה מצרפן. א"כ איך יצדק ע"ז למתני' חומר בקודש מתרומה כיון דבתרומה לא שייך קדושת כלי ל"ש ע"ז לחשוב מעלה וכקושית הירושלמי. אלא ודאי ברור דמתני' איירי בכל קודש אף בקדושת דמים. ורק למ"ד דצרוף כלי דאורייתא מקרא דכף אחת זה ודאי איירי בקדוה"ג דוקא ובכלי שרת. ורק מדרבנן החמירו ואמרו דבכל הקדשים אף בקדושת דמים הכלי מצרפן לטומאה כן נראה לדעתי:

יב)

ובזה יש ליישב דברי רבינו שכתב כאן בהל' ז' ואפי' כלי שאין לה תוך מצרף לקודש כגון שהיו צבורין ע"ג לוח או ע"ג העור אע"פ שאין הפירות נוגעין זב"ז עכ"ל. והנה בגמ' חגיגה כ"ג דיליף ר"ח דצרוף כלי הוא דאורייתא מקרא דכף אחת ומותיב רב בהא דהוסיף ר"ע הסולת והקטורת והלבונה שאם נגע טבו"י במקצתן פסל את כולן וא"כ הוא דרבנן ומשני ר"נ בר אבוה דאורייתא שיש לה תוך מצטרף אין לה תוך אינה מצרף ואתו רבנן ותקנו דאף שאין לה תוך ג"כ מצרף עי"ש וא"כ הא תינח דאם נאמר דקדוה"ג הוא דאורייתא והיינו בכלי שיש לו תוך דוקא ומש"ה תקנו רבנן דאף שאין לו תוך ג"כ מצרף. משא"כ א"א דצרוף כלי לעולם הוא מדרבנן א"כ מנ"ל לומר דאף שאין לו תוך ג"כ מצרף. א"ו דצרוף כלי בקדוה"ג הוא דאורייתא ומש"ה גם באין לה תוך מצרף מדרבנן:

יג)

וכן יש להביא ראיה מדברי רבינו בהא שכתב בהל' י' אוכל קודש שנטמא והניחו בכלי ובתוך הכלי אוכל קודש אחר טהור ואין נוגעין זב"ז הטהור בטהרתו והטמא בטומאתו. בא טבו"י ונגע באוכל הטמא יש בדבר זה ספק אם נפסל הטהור מחמת מגע טבו"י מפני צרוף הכלי או לא נפסל שלא נגע טבו"י אלא באוכל ששבע מן הטומאה ולא הוסיף כלום עכ"ל והוא בעיא דרבא במנחות כ"ד בעי רבא עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בביסא וחזר ונגע טבו"י מי אמרי' שבע לי' טומאה עי"ש ובעיא זו לא אפשטא בגמ' שם. וכתב המל"מ כיון דבעיא זו לא אפשטא בגמ' ולפי דעת רבינו דצרוף כלי הוא רק מדרבנן וא"כ אזלינן בזה לקולא ומדוע לא באר רבינו כאן גבי צרוף דאינו מצרף והניח בצ"ע עי"ש ולפי דברינו א"ש דבאמת בקדוה"ג סובר רבינו שהוא ספק דאורייתא:

יד)

ולכאורה דברי הרמב"ם בפ"ח מטומאת אוכלין הוא נגדינו דז"ל שם הל"ט הסולת של מנחות והלבונה והקטורת והגחלים שנגע טבו"י במקצתן פסל את כולן בד"א בגחלים שחותה במחתה ביוה"כ שהמחתה שחותה בה נכנס להיכל אבל גחלים שחותה בה בכל יום כשהוא מערה במחתה של כסף ושל זהב אם נתפזרו מן הגחלים אין בהם קדושה אלא מכבדן לאמה עכ"ל והראב"ד השיג על רבינו וז"ל א"א אמת הוא שכן אמרו בירושלמי בחגיגה אבל סוף השמועה עלתה אפי' בגחלים של כל יום מפני שזקוק לכליין מתחלה קודם שעירה אותו וכ"ז שלא עירה אותן אם נגע במקצתן פסל את כולן עכ"ל ובכ"מ שם כתב דדברי רבינו הוא בירושלמי חגיגה שם בשם ר' בון תפתור בגחלים של יוה"כ שבמה שהוא חותה הוא מכניס אבל בגחלים של כל יום לא כדתנן נתפזר לו קב גחלים מכבדן לאמה. ואם כי רבי מתניא אמר אח"כ וכי סולת ולבונה כו' אלא משום דזקוק לכליין והכא מפני שזקוק לכליין היינו שר' מתניא פליג על ר' בון ופוסק רבינו ר' בון זהו דברי הכ"מ. והנה הן אמנם שרבינו פוסק כר' בון אבל כ"ז צריך באור במה שכתב אם נתפזרו צן הגחלים אין בהם קדושה אלא מכבדן לאמה. דהא הא דמכבדן לאמה הוא רק הקב הרביעי דמערה במחתה של כסף המחזקת ד' קבין ומערה ממנה ג' קבין לשל זהב והקב הד' מכבדן לאמה אבל השלשה קבים הלא קדושים המה:

טו)

והנה בתוס' יומא [ובתוס' חגיגה כ"ג שם הוא שלא בדיוק וקשה להבינם] מ"ו ב' ד"ה כי פליגי וז"ל שם ורבינו נסים הקשה זה הקושיא וז"ל הא גחלים קדושים הם כדתנן ר"ע הסולת והלבונה והגחלים שאם נגע טבו"י במקצתן פסל את כולן ואיך מכבדן לאמה והלא הוא מפסיד קדשים. ותירץ דבירושלמי מקשה זאת הקושיא בפ' בתרא דחגיגה וה"ג התם תינח קטורת ולבונה גחלים מאי פי' אמאי פסל את כולן והלא אינם קדושים אמר רבי בון תפתור בגחלים של יוה"כ שבמה שהוא חותה את כולן הוא מכניס אבל גחלים של כל יום לא כההיא דתנן נתפזר הימנה קב של גחלים מכבדן לאמה. פי' גחלים של יוה"כ בכלי שהוא חותה בו הוא מכניס להכי הכלי מצרפן אבל מחתה של כסף שאין כליין לא מצרפן להו ואינן קדושים ולכך מכבדן לאמה. ומיהו רבינו ברוך פי' פירוש הירושלמי בע"א דבעי למה פסל את כולן והלא א"צ לכלי שהרי נתפזר מהן קב של גחלים כו' ומשני בשל יוה"כ שהיו כולם קדושים עכ"ל התוס' עי"ש. והנה פשוט החילוק של פי' ר"נ לפי' רבינו ברוך הוא כך דרבינו נסים סובר דהד' קבין גחלים כשהיו במחתה של כסף לא היה עליהם שם קדושה כלל. ורק אח"כ כשעירה מהמחתה של כסף השלשה קבין בהמחתה של זהב נתקדש אז הג' קבין [וצ"ל לדידיה דהמחתה של כסף לא היה מכלי שרת רק כלי חול[ בהמחתה של זהב שהיתה כלי שרת. ופי' רבינו ברוך הג' קבין היו לעולם קדוש אף בהיותם בהמחתה של כסף. ורק הקב הרביעי שהיה במחתה של כסף עליו לא היה קדושה כי לא נצרך לו וז"פ. והנה פי' רבינו נסים לא זכיתי להבין דקשה דלפי דבריו דהגחלים כ"ז שהם בהמחתה של כסף אין בהם קדושה. וא"כ אם נגע בהם טבו"י אף בכולם אין פוסל אותם כיון דאינם קדושים. וא"כ הו"ל להירושלמי להקשות יותר גדולה אמאי אמר שאם נגע במקצתן פסל כולן דאפי' אם נגע בכולן ג"כ אין פוסלין כיון דאין קדושים. ועוד במה שסיים אבל מחתה של כסף שאינן כליין לא מצרפן להו דמאי שייך צרוף בהו כיון דאינם קדושים א"כ אין פוסל אותם טבו"י בנגיעתם אף בכולם. אם לא שנאמר דכוונתו דהן אמנם דאינם קדושים. אבל בכ"ז חולין ג"כ לא נקראים והוי כמו תרומה וכמו שכתב הרמב"ם בפי"א מאה"ט הלי"ג וז"ל כל קודש האמור בענין טומאת אוכלין ומשקין הוא קודש מקודש כגון בשר קדשי קדשים ובשר ק"ק וחלות תודה ורקיקי נזיר שנשחט עליהם הזבח ומנחות שקדשו בכלי ושתי הלחם ולחה"פ שקרמו בתנור. אבל חלות תודה ורקיקי נזיר שלא נשחט עליהם הזבח והמנחות שלא קדשו בכלי אינם לא כקודש ולא כחולין אלא כתרומה עכ"ל והוא מהתוספתא פ"א דטהרות. וא"כ ה"נ הגחלים עד שלא נתנו בהמחתה של זהב הן אמנם דלא קדשי קדוה"ג אבל לא גרע מתרומה וא"כ טבו"י פוסל אותם כמו בתרומה דפוסל בטבו"י [ולקמן יתבאר בדברינר דדעת הרמב"ם דטבו"י פוסל אף בקדושת דמים] אמנם צרוף כלי ל"ש בהם דהא בתרומה ל"ש צרוף כלי כ"ז נוכל לפרש דברי רבינו נסים:

טז)

אמנם מה שק"ל ביותר דאיך שייך לומר דהגחלים בעת שהיו בהמחתה של כסף לא היו קדושים ורק שנתקדשו בעת שהניחם בהמחתה של זהב דהלא הגחלים היו מעצי המערכה שניה של קטורת וא"כ העצים בעת שהניחם על המערכה לא נתקדשו שהיו נלקחים מתרומת השקלים וגם נתקדשו אח"כ בקדוה"ג בקדושת כלי כמבואר בזבחים ל"ד דאף בעצים שייך קדושת כלי שאמר שם הגמ' הבמ"ע שקדשן בכלי עי"ש ובתוס' שם וכן במנחות ק"א דעצים כמה דלא משפי להו בגזירין לא מתכשרי ופי' שם התוס' וכן בזבחים שם דקדושת כלי בעצים היינו שיפוי הגזירין במה שמשפן ומכשירם שיהיו ראוים למערכה עי"ש בארוכה וכ"כ הרמב"ם בפ"ו מאיסורי מזבח הל"ו דבעצים שייך קדושת כלי ובודאי היינו שיפוי הגזירין וא"כ האי עצי המערכה אשר הוא של קטורת לא נעשה עדנה מצותן אף בהיותם גחלים עד שילקח מהם הגחלים על מזבח הקטורת דהא כל עיקר מצותן הוא שיעשה גחלים להקטיר מהם הקטורת. וא"כ איך כתב רבינו נסים שאין בהם קדושה כי במה נפקע קדושתן. וה' יאיר עיני לכוין ולהבין דברי קדשו של רבינו נסים:

יז)

אבל פי' רבינו ברוך הוא פי' מרווח ומלובן. דהן אמנם דעצי המערכה של הקטורת נתקדשו בקדוה"ג וא"כ אף בהיותם גחלים כ"ז שלא הוקטר עליהם הקטורת לא נעשה מצותן ועדיין הם קדושים בקדוה"ג. אמנם כמה הם קדושים בקדוה"ג רק ג' קבין הנצרך להקטרת הקטורת. אבל הנותר מהג' קבין נפקע קדושתן כשנעשו גחלים דהא נעשה מצותן כיון דלא נצרך אותם לקטורת. וא"כ בחותה במחתה של כסף הארבעה קבין הלא נמצא ביניהם קב אחד שלא נצרך לקטורת ועליו אין בו קדושה ומש"ה שפיר מקשה איך פסל את כולן והלא אינו צריך לכלי היינו הקב הרביעי וכיון שא"צ לכלי אין מצרף. וברור שגם כוונת הרמב"ם במה שכתב "כשהוא מערה במחתה של כסף ושל זהב אם נתפזרו מן הגחלים אין בהם קדושה אלא מכבדן לאמה" כוונתו על הקב הרביעי וכיון דאין בו משום קדושה ממילא אין הכלי מצרף וכדברי רבינו ברוך:

יח)

ועתה נחזי אנן דהא המחתה של כסף דאיכא ד' קבין וקב אחד מהם נפקע קדושתו והלא קי"ל ספק טבו"י פסול ואזלינן לחומרא כמבואר בפ"ב דטבו"י זה חומר בטבו"י מידים דספק טבו"י פסול וכן פסק הרמב"ם בפ"י מאה"ט הל"י עי"ש וא"כ הא תינח אם נאמר דצרוף כלי בקדוה"ג הוא ג"כ מדרבנן שפיר לא מצינן לאוקמי הא דגחלים במחתה של כסף ובהד' קבין דא"כ יקשה אמאי פוסל את כולן דהן אמנם דספק טבול יום הוא לחומרא היינו רק בדאורייתא כגון שנגע טבו"י באחד משתי ככרות אחד של חולין ואחד של תרומה ולא ידעינן באיזה נגע בזה שייך דאזלינן לחומרא ופוסל בספק. משא"כ בספק דרבנן הלא בודאי גם בטבו"י לא אזלינן לחומרא. וא"כ הלא כאן איכא ספק דלמא לא נגע רק בהקב הרביעי שהוא אינו קודש ואף שנגע בקודש בכ"ז לא יפסל את כולן ע"י צרוף דהא צרוף אינו רק מדרבנן אמנם אם נאמר דצרוף כלי בקדוה"ג הוא דאורייתא א"כ אף שנגע בהמחתה של כסף בהיות שמה הד' קבין הלא מהד' שיפסול את כולן דהא הוא ספק דאורייתא דהא כאן אינו רק ספק אם נגע בהקב של חולין היינו בהקב הרביעי או אם נגע במקצת מהשלשה קבין ואז ממילא נפסלו כולם מטעם צרוף דאורייתא וא"כ מוכח לכאורה מזה דדעת רבינו דצרוף לעולם מדרבנן אף בקדוה"ג:

יט)

אבל באמת אין מזה קושיא כלל דאפי' אם נאמר דדעת רבינו דצרוף כלי הוא דאורייתא בקדוה"ג. והוא דהא כתב הרמב"ם בפי"ב מאה"ט הל"ח וז"ל היו ב' הצבורין בתוך הכלי ודבר אחר ביניהם ונטמא א' משניהם אם היה הדבר שביניהם צריך לכלי הכלי מצרפן ונטמא הכל ואם א"צ לכלי לא נטמא אלא זה שנגעה בו הטומאה בלבד עכ"ל ובהשגות הראב"ד שם א"א זה שבוש שאותו האמצעי שנתן ביניהם אינו מפסיק חבור העשרון ושניהם טמאים אבל הציל את עצמו שאין נטמא מן האמצע הואיל וא"צ לכלי עכ"ל. הנה חזינן דדעת רבינו דצרוף והפסק הוא שוה דכיון דאינו מצרף שיטמא הוא. ממילא גם מפסיק בין שניהם שלא יטמאו שניהם ע"י הצרוף ורק אותו שנגע בו הטומאה בלבד ודעת הראב"ד דהן אמנם שהוא אינו מצרף ונצל מן הטומאה אבל אין מפסיק בין שניהם ושניהם טמאים ע"י צרוף הכלי. וא"כ הרמב"ם לשיטתו א"ש דאפי' אם נאמר דבקדוה"ג צרוף כלי הוא מדאורייתא בכ"ז בהד' קבין במחתה של כסף אם נגע טבו"י במקצתן לא פסל את כולן מטעם ס"ס חדא שמא נגע רק בהקב הרביעי וא"כ אין עליו קדושה שיפסל ע"י מגע טבו"י. ואפי' את"ל שנגע ש במקצת מהשלשה קבין בכ"ז איכא ספק דלמא בין הג' קבין נמצא הקב הרביעי וא"כ ממילא מפסיק הקב הרביעי בין הג' קבין ול"א בזה צרוף כלי. וא"כ לא נפסל רק מה שנגע. ואדרבא מזה מום דדעת רבינו דבקדוה"ג צרוף כלי הוא דאורייתא וא"כ ממילא מוכח שיטתו מהירושלמי הנ"ל דאם מפסיק באמצע דבר שא"צ לכלי לא מהני צרוף הכלי לטמא השניים החצונים ורק נטמא מה שנגע בו הטמא לבד ולא כהראב"ד:

כ)

שוב התבוננתי שזה ליתא דאפי' אם נאמר דצרוף הוא מדרבנן אף בקדוה"ג בכ"ז מוכרח הוא שיטת הרמב"ם מהירושלמי הנ"ל דאם האמצעי הוא דבר שא"צ לכלי כמו שאינו מצרף לכלי שיהא הוא בעצמו טמא הוא הדין שמפסיק בין שני החצאין וגם שניהם אין מצטרפין דהא הש"ך ביו"ד סי' ק"י סקי"ט בכללי ס"ס כתב דאין אומרים ספק דרבנן להקל רק אם הספק הוא בעצמו ומצד עצמו הוא דרבנן אבל אם האסור מצד עצמו הוא ספק דאורייתא ורק שלאח"כ נתגלגל שהוא דרבנן אין אומרים בזה ספק דרבנן להקל עי"ש א"כ הוא ממש הכא דינו של הש"ך דהא עצם הספק בא מדאורייתא שמספק לן אם נגע הטבו"י בהקודש או בהחולין. ואם כי רוצים אנחנו בזה לטמא כל הדבר מצד צרוף שהוא דרבנן הלא נתגלגל אח"כ הספק דרבנן. והגע עצמך אם הי' חתיכה אחת של קודש שנצרפה ע"י צרוף כלי וספק לן אם נגזר בה במקצתה טבו"י בודאי תהיה מספק פסול כל החתיכה. והיינו כיון דספק טבו"י הוא לחומרא והוא דאורייתא וא"כ כיון דמקצת החתיכה הלא בודאי פסול מטעם ספק טבו"י שהוא לחומרא א"כ ממילא כל החתיכה פסולה מטעם צרוף. ואם כי צרוף הוא רק מדרבנן. דהא הדרבנן בא ממק"א וא"כ ממילא כשנגע במקצת המחתה אשר יש בה הד' קבין. ולפי שיטת הראב"ד השני החצאי העשרונים החיצונים טמאים מטעם צרוף כלי ורק האמצעי ניצול מליטמא מחמת צרוף הכלי מטעם שא"צ לכלי א"כ לא נשאר לנו רק ספק אם נגע בחולין או בקודש וא"כ ספק טבו"י הוא להחמיר ובהכרח שהוא כדעת הרמב"ם דכשם שמציל על עצמו שלא ליטמא ה"ה דמפסיק בין שניהם שלא יצטרפו ולא יטמא רק את זה שנגע בו הטבו"י. וא"כ הוא כאן ס"ס ספק שמא נגע בהקב הד' שהוא אינו קדוש ואפי' אם נגע במקצת הג' קבין דלמא מפסיק הקב הד' באמצע וא"כ אין הכלי מצרפן ולא נטמא רק מקום המגע ומש"ה הוכרח הירושלמי לאוקמא במחתה של יוה"כ וא"כ מוכח מהירושלמי שהוא כשיטת הרמב"ם:

כא)

מעתה לפ"ז נאמר דאף לר' מתני' בירושלמי הנ"ל דמוקי במחתה בכל יום ובשל כסף שהי' ד' קבין ומטעם דזקוק לכליין. וכמו שהביא הראב"ד שהבאנו לעיל באות י"ד מוכרח הוא דגם ר' מתני' סובר בהא כשיטת הרמב"ם דהיכא דא"צ לכלי דלא מצרף לעצמו שמטמא ה"ה דמפסיק גם בין שני החצאין החיצונים שלא יטמאו שניהם ע"י צירוף הכלי רק אותו שנגע לבד הוא טמא. משום דלכאורה צריכין להתבונן בסברת ר' מתני' דבהמחתה של כסף שהיה בה ד' קבין זקוק לכליין. בשלמא בשירי מנחות שפיר קאמר הירושלמי לעיל דזקוק לכליין. והיינו דהא אף לאחר שניטל הקומץ מהמנחה בכ"ז השירי מנחה נשאר בקדושתה קדוה"ג שייך שפיר לומר הסברא דזקוק לכליין. והיינו דמקודם שלא נקמצה היה צריך להיות כל העשרון בהכלי וא"כ היה נצרך כל העשרון להכלי. וא"כ אף לאחר שניטל מאתה הקומץ ולא נשאר רק השירי מנחה אם כי השירים לא נצרך עוד להכלי. בכ"ז כיון דמקודם היתה זקוק לכליין וגם אח"כ לא נפקע קדושתה שפיר יצדק הסברא גם בשירי מנחה דהכלי מצרפן. משא"כ הד' קבין שהיו מונחים בהמחתה של כסף הלא אח"כ שניתן מהמחתה של כסף לשל זהב שלשה קבין א"כ מהקב הרביעי נפקע קדושתו דהלא מורידין אותו לאמה וא"כ איך יצדק ע"ז זקוק לכליין. ובהכרח צ"ל דדעת ר' מתני' דכיון דבהמחתה של כסף היה צריך ליטול הד' קבין אם כי באמת לא היה ניצרך רק ג' קבין והקב הרביעי הלא מורידו לאמה אח"כ. אבל כיון דס"ס בעת שקבלו בהמחתה של כסף כל הד' קבין מקרי על כל הד' קבין עוד קדוה"ג וזהו הכוונה זקוק לכליין שאמר ר' מתני' כלומר דכיון שקבל בהמחתה של כסף כל הד' קבין אזי כל העת שמונחים בהמחתה יש על כל הד' קבין עוד שם קדוה"ג כאשר היה עדנה וזהו נקרא זקוק לכליין ורק אח"כ כשמערה ממנה לשל זהב ג' קבין ואז נפקע הקדושה מהקב הרביעי. וזהו לדעתי ביסוד הפלוגתא בין ר' בון ובין ר' מתני' דר' בון סובר דאף בעוד שהוא בהמחתה של כסף נפקע שם הקדושה מהקב הרביעי ולא נשאר בקדושה רק הג' קבין הנצרך לערות בהמחתה של זהב ומש"ה הוכרח לאוקמי במחתה של יוה"כ ורב מתני' סובר דכל הד' קבין עודם בקדושתם כל העת שמונחים בהמחתה של כסף ומש"ה מוקי דמיירי אף במחתה של כל יום:

כב)

וא"כ לפ"ז מוכח דאף ר' מתניא הוא כשיטת הרמב"ם הנ"ל. דאם נאמר כשיטת הראב"ד דהיכא דא"צ לכלי לא מהני רק לענין עצמו שלא יטמא הוא בעצמו אבל לא להיות מפסיק בין שני החצאי החצונים. א"כ אף שיסבור ר' מתניא כר' בון דהקב הרביעי נפקע מקדושתו אף בהיותו בהמחתה של כסף כ"ז יוכל לאוקמי במחתה של כל יום. ובכ"ז אם נגע במקצתן פסל את כולן מטעם ספק טבו"י שהוא לחומרא. א"ו דגם ר' מתני' סובר בהא כהרמב"ם וא"כ איכא ס"ס וכמ"ש לעיל וא"כ אם נאמר דמהקב הרביעי נפקע קדושתו אף בהיותו בהמחתה של כסף לא יכול לאוקמי במחתה של כל יום דהא איכא ס"ס וכמ"ש ומש"ה הוכרח לומר דכל העת שמונחים בהמחתה של כסף לא נפקע עוד שם קדוה"ג מכל הד' קבין. ומש"ה מיירי במחתה של כל יום. ועי' בכסף משנה שם שכתב דמשמעות הירושלמי משמע כהראב"ד. אבל מדברי ר' בון ור' מתני' מוכח ומוכרח כשיטת הרמב"ם:

כג)

עוד נראה לכאורה להביא ראיה דדעת רבינו דצרוף כל בקדוה"ג הוא דאורייתא עפ"י מ"ש בפי"ב מאה"ט הלי"ג וז"ל אוכלין נגובין שלא הוכשרו אוכלין אותם בידים מסואבות בד"א לתרומה אבל בקודש חבת הקודש מכשרתן ואסור למי שידיו טמאות לאכול קודש שלא הוכשר ואפי' לא נגע בו אלא בכוש או שתחב לו חברו לתוך פיו ה"ז אסור. ואצ"ל שאם נגע טומאה באוכלין של קודש שלא הוכשרו שנטמאו מפני חבת הקודש. ובהל' י"ד בד"א לפסול האוכל עצמו ולאסרו באכילה אבל למנות בו ראשון ושני ה"ז ספק כיצד נגע אוכל שנטמא בלא הכשר באוכל שני שהוכשר ה"ז השני ספק מפני שהראשון לא הוכשר עכ"ל ולכאורה דבריו מופלאים. דהלא לעיל בפ"ח הל"ג וז"ל הפגולן והנותר וצריד של מנחות הרי הן כראשון לטומאה ומונים בה ראשון ושני לפיכך מטמאין את הידים בכביצה עכ"ל וא"כ סתרי דברי אהדדי. דהלא הא דכתב בפי"ב דהוא ספק אם מונין בה ראשון ושני הוא מחמת בעיא דר"ל בחולין ל"ו צריד של מנחות מהו למנות בה ראשון ושני. וא"כ איך כתב כאן דצריד של מנחות מונין בה ראשון ושני ומטמא את הידים. והכ"מ שם בפי"ב הקשה זאת על רבינו וז"ל ומ"ש בד"א לפסול האוכל עצמו כו' אבל למנות ראשון ושני. בפ"ב דחולין גבי בעיא דר"ל דצריד של מנחות ולא איפשטא ויש לתמוה על רבינו שהוא עצמו כתב בפ"ח מהל' אלו בפשיטות שמונים בו ראשון ושני. ונ"ל שטעמו שם כמ"ש שם דאיתא בפ' המנחות והנסכים דלא מבעי אלא מדאורייתא דאלו מדרבנן פשיטא להו דמונים. מיהו ה"מ כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא וכדפי' רש"י שם דאז חבת הקודש מכשרתן ואע"פ שלא הוכשר כמו שהוכשר דמי ומדאורייתא מספקא לן אי מונין ראשון ושני ומדרבנן פשיטא דמונים משום דטומאה דאורייתא היא אבל בטומאת ידים שהוא רק מדרבנן איכא למימר שלא החמירו בו רבנן למנות בו ראשון ושני אפי' מדרבנן. ובפ"ח מיירי כשנטמא הצריד טומאה דאורייתא ולפיכך פסק דמונין בו ראשון ושני מיהת מדרבנן. אבל הכא מיירי בטומאת ידים שהוא דרבנן כתב שהדבר ספק שמ"ש בד"א לפסול האוכל עצמו כו' אבל למנות כו' לאו אאין צ"ל שאם נגעה טומאה כו' דסמיך ליה קאי אלא ארישא דמלתא שכתב גבי ידים חבת קודש מכשרתן עכ"ל הכ"מ תוכן כוונתו דחבת הקודש הוא דאורייתא אמנם היינו דוקא לפסול עצמו אבל למנות בו ראשון ושני אזי מדרבנן בודאי מונים ורק הבעיא דר"ל הוא אם מונין בה מדאורייתא. אמנם בהא דמונין מדרבנן היינו רק בטומאה דאורייתא אבל בטומאה דרבנן הוא ספק. ומש"ה בפ"ח בצריד של מנחות שמונין בו ראשון ושני היינו בטומאה דאורייתא ומ"ש כאן בפי"ב שהוא ספק היינו בטומאת ידים שהוא רק דרבנן זהו תוכן דברי רבינו הכ"מ. ולא זכיתי להבין דברי קדשו של מרן הכ"מ מכמה טעמים. א) איך נוכל לומר דהא דכתב בפ"ח דצריד של מנחות מונין בו ראשון ושני בטומאת ידים שנטמא בטומאה דאורייתא ומטעם דמדרבנן פשיטא דמונין בו ראשון ושני וא"כ כיון שהוא רק מדרבנן א"כ לא שרפינן ע"ז רק תולין כמו כל הדרבנן דלא שרפינן כמבואר להדיא בחולין שם לתלות לא קמבעי' ליה. והלא טומאת הידים הלא תחלת גזרתן הוא לשריפה כמבואר בשבת י"ד וברמב"ם פ"ח מאה"ט הל' ח' ואם נאמר דאינו רק מדרבנן א"כ לא שרפינן ע"ז. ואבאר דברי דהן אמנם דטומאת ידים הוא רק דרבנן ובכ"ז שרפינן על טומאת ידים דהא טומאת ידים תחלת גזרתן היה לשריפה. אמנם הלא בטומאת ידים דשרפינן הוא רק היכא שנטמא מראשון דאורייתא כמ"ש הרמב"ם בפ"ח מאבות הטומאה הל"א וידים הבאים מחמת ספר ג"כ שורפין אם כי טומאתה הוא רק דרבנן. אמנם זה מצינו בהדיא דגזרי רבנן בהו טומאה וא"כ ממילא שורפין דכיון דידים תחלת גזירתן לשריפה אבל בהא דאמר הגמ' מנחות שם מדרבנן לא קמבעיא ליה דמונין ראשון ושני כי קמבעיא ליה דאורייתא לא הוזכר שם דקאי לענין טומאת ידים וא"כ קאי רק על שארי דברים שנטמאו מדרבנן ואז בודאי לא שרפינן כ"א רק לתלות כמו בכל טומאות דרבנן דלא שרפינן. אבל לענין טומאת ידים אין מונין בו ראשון ושני דכיון דהוא רק מדרבנן א"כ מה"ד יהיה דלא נשרף ע"ז ובטומאת ידים הלא שרפינן. ואם כי נוכל לומר דהלא חזינן דהגמ' במנחות שם שינה הלשון מכפי האמור בחולין דבחולין דף ל"ז קאמר שם הגמ' אטו רשב"ל לתלות קמבעיא ליה כי קמבעיא ליה לשרוף. ובמנחות שם קאמר הגמ' כי קמבעיא ליה לר"ל דאורייתא כי קאמרינן בדרבנן וא"כ נוכל לומר דהכוונה במנחות קאי דמונין ראשון ושני לענין טומאת ידים. ומש"ה לא אמר הלשון כמו שאמר בחולין לתלות לא קמבעיא ליה כי קמבעיא ליה לשרוף דהא בידים שרפינן אם כי הוא מדרבנן. אבל א"א לפרש כן דא"כ לפ"ז מאי פריך הגמ' שם בחולין בהא דמשני לתלות לא קמבעיא לר"ל כי קמבעיא ליה לשרוף מכלל דסבר ר"ל חבת הקודש דאורייתא. ומאי קושיא דהן אמנם דחבת הקודש הוא רק מדרבנן. ובכ"ז מסתפק ר"ל אם מונין בה ראשון ושני לשרוף לענין טומאת ידים דטומאת ידים הוא לעולם לשריפה. א"ו דהגמ' סובר דהא דמונין בו ראשון ושני מדרבנן היינו רק לתלות כמו כל דרבנן דלא שרפינן וא"כ ממילא לא קאי על טומאת ידים דימנה גם לידים ראשון ושני דא"כ יהיה נשרף ובאמת א"א דכיון שהוא רק מדרבנן מונין בו ראשון ושני וא"כ לא שרפינן. וא"כ מנ"ל לרבינו לחדש מדעתו דצריד של מנחות דמונין בו ראשון ושני לטומאת ידים וממילא יהיה נשרף ע"ז. ב) דלפי דבריו דהא דאמר הגמ' חולין שם לתלות לא קמבעיא ליה היינו דמדרבנן בודאי מונין ראשון ושני. אמנם דוקא בנטמא בטומאה דאורייתא. וא"כ בטומאת ידים בפי"ב כאן שהוא רק מדרבנן מנ"ל להרמב"ם לומר שהוא ספק אי מונין בו ראשון ושני הלא לא הוזכר בגמ' שם דבטומאה דרבנן הוא ספק אי מונין ומנ"ל להרמב"ם לחדש זאת. ג) דוחק גדול לומר דהא דכתב בפי"ג מיירי בטומאת ידים על ראשית דבריו ולא על דסליק מיניה ד) הלא בפ"י מטו"א הלי"ז וז"ל פרת קדשים שהעבירה בנהר ושחטה ועדיין משקה טופח עליה ה"ז מוכשרת כו' בד"א להיות הבשר טמא דין תורה אבל להתטמא מדבריהן אין הקודש צריך הכשר אלא חבת הקודש מכשרת הבשר ואם נגעה בה טומאה בין קלה בין חמורה נפסל אע"ג דלא הוכשר עכ"ל הרי מבואר להדיא דדעת רבינו דחבת הקודש הוא רק דרבנן ועי' בכ"מ שכתב מקור לדברי רבינו בהא דפוסק דחבת הקודש הוא דרבנן. א"כ סותר דברי עצמו במ"ש כאן בפי"ב מאה"ט דדעת רבינו דחבת הקודש הוא דאורייתא ומצאתי אח"כ במרכבת המשנה בהל' טומאת אוכלין שהקשה על מרן קושיא ג' ד' שהקשינו. סוף דבר לא זכיתי להבין דברי קדשו של אדונינו הכ"מ:

והנה הביאני משך הענין לבאר דברי רבינו בענין חבת הקודש אשר נמצא בו עקולי ופשורי דלפי מ"ש בטומאת אוכלין הלא כתב להדיא דחבת הקודש הוא רק מדרבנן. אמנם לכאורה מוכרח מדבריו ממק"א דסובר שהוא דאורייתא כפי שנבאר בעז"ה.

כד)

(א) כבר כתבנו לעיל באות י"ד דלדעת רבינו נסים צ"ל דטבו"י פוסל אף בקדושת דמים. ובאמת מוכרח הוא שדעת הרמב"ם הוא ג"כ דבקדושת דמים פוסל טבו"י מדכתב בפי"א מאה"ט הלי"ג אבל חלות תודה כו' ומנחות שלא קדשו בכלי אינן כקודש ולא כחולין אלא כתרומה ע"כ וא"כ דינם הוא כתרומה והלא בתרומה פוסל ג"כ טבו"י. ולכאורה קשה הלא מבואר במעילה ט' במתני' המנחות עד שלא קדשו בכלי מועלין קדשו בכלי הוכשרו להיות פסול בטב"י ובמחו"כ, הרי מוכח דעד שלא נתקדש בכלי דלא הוי רק קדושת דמים לא נפסל בטבו"י וכן מבואר להדיא בשבועות י"א א' דקדושת דמים לא נפסל בטבו"י עיי"ש. אמנם עיי"ש בתוס' ד"ה אלא מעתה דדעתם דמדרבנן נפסל בטבו"י אף שלא נתקדש בכלי עיי"ש א"כ צ"ל דגם דעת רבינו נסים ודעת הרמב"ם הוא כן. אמנם מה שהכריח להרמב"ם לומר דאף קדושת דמים נפסל בטבו"י מיהת מדרבנן נ"ל דהגמ' מעילה ח' דחקתו לפרש כן משום דבריש פ"ש דמעילה חטאת העוף עד שלא נמלקה בכלי מועלין בה נמלקה הוכשרה לפסול בטבו"י עיי"ש במתני' ופריך שם הגמ' לפסול אין לטמא לא מני מתני' רבנן דתניא אבא שאול אומר טבו"י תחלה לקודש ר"מ אומר כו' וחכ"א כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה כך הוא פוסל משקה ואוכלי קודש עיי"ש בגמ' ופשוט הוא דדיוקא דגמ' הוא לאו דוקא מחטאת העוף לבד אלא מכל הדברים השנויין שם במתני' דלהלן המנחות והנסכים והלבונה כו' קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י כו' וא"כ דיוקא דגמ' הוא מכל הני דחשיב במתני' ורק דהגמ' מתחיל לדייק מחטאת העוף היינו משום דזה תני ברישא. ולכאורה קשה מאד הלא הרמב"ם בפ"י מאה"ט הל"ב קחשיב שם גם טבו"י דרבנן וז"ל אחד טבול יום מטומאה חמורה כגון שטבל מזיבת זיבו מטומאת מת וצרעת ואחד טבו"י מטומאה שרץ וכיוצא בו כל הטעון הערב שמש בין אדם בין כלים בין מד"ת בין מד"ס הרי הוא כשני לטומאה עד שיעריב שמשו עכ"ל ועי' בכ"מ דדעת רבינו דאיכא טבו"י מדרבנן עי"ש מה שהקשה מפי"א דפרה ועיי' במל"מ. וא"כ יקשה מאי פריך הג' לפסול אין לטמא לא מני מתני' רבנן ולא אבא שאול דלמא איירי מתני' אף בטבו"י דרבנן וא"כ בטבו"י דרבנן אף אבא שאול מודה דאינו רק פסול ולא טמא. וא"כ מנ"ל להגמ' לומר דהמתני' לא כאבא שאול. וצ"ל דלהג' היה הכרח דלא איירי בטומאה דרבנן דאם נאמר דמיירי רק מדרבנן א"כ איך אמר המתני' המנחות והנסכים והלבונה כו' הוקדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י כו' דאי אמרי' דהמתני' איירי רק בטומאה דרבנן א"כ אף קודם שנתקדש בכלי נפסל ג"כ בטבו"י מדרבנן. א"ו דהמתני' איירי דמדאורייתא הוא נפסל שפיר מדייק הגמ' לפסול אין לטמא לא. לא כאבא שאול דהא בטבו"י דאורייתא לאבא שאול הוא נעשה תחלה. וא"כ מוכח דינו של רבינו נסים ורבינו הרמב"ם דאף בקדושת דמים פוסל טבו"י מדרבנן מסוגי' דמעילה הנ"ל וא"כ מוכח לפ"ז דדעת רבינו דחבת הקודש הוא דאורייתא מדקתני הוכשרו לפסול בטבו"י והיינו מדאורייתא ובמאי אתכשר אם לא בחבת הקודש א"כ מבואר לכאורה דחבת הקודש שמכשיר הוא דאורייתא:

כה)

(ב) אמנם לדעת רבינו בפי' המשנה במעילה פ"ב שם הרגיש בזה. וז"ל שם כל מה שנאמר בזה הפרק הכשר ר"ל לדברים שעתידין לזכור אותם אם לענין הכשר טומאה הנזכר בכל מקום ודע זה ואל יטעוך שתוף הענין עכ"ל הטהור ודבריו לכאורה משוללי הבנה. אבל כונתו גלוי' ומבוארת דהרגיש בזה. דלכאורה מפשטי' דלשני' נמלקה הוכשרו. קדשו בכלי הוכשרו משמע לכאורה דהמליקה גופי' וכן קדוש הכלי גופי' המה מכשירין לבא לידי טומאה כמו בכל מקום דכאן אא"ל כן דאם נאמר דהמה עצמם המה המכשירין א"כ צ"ל מטעם דחבת הקודש מכשרת והלא הסוגי' כאן מיירי בדאורייתא וכמ"ש לעיל באות הקדום דמדרבנן אף קודם שנתקדש בכלי נפסל בטבו"י. וא"כ זה א"א דהא חבת הקודש שמכשיר הוא רק מדרבנן. ובהכרח צ"ל דהכונה הוכשר היינו שע"י אותם הדברים היא מוכנת ומזומנת להפסל מדאורייתא והיינו שיתכשר אח"כ בהכשר דאורייתא ואז יפסל בטבו"י ובשארי דברים. דחטאת העוף עד שלא נמלקה בודאי ל"ש בה מחיים שום הכשר ושום טומאה. וכן המנחות וכדומה שחשיב במתני' שם שעד שלא נתקדשו בכלי א"א בשום אופן שיפסל מדאורייתא ע"י טבו"י אף בהכשר גמור דהא אז אינם נפסלים בטבו"י רק מדרבנן משום דהוי רק קדושת דמים. אמנם משנתקדשו בכלי דהוי קדוה"ג ואז מזומנת לפסול בטבו"י מדאורייתא אמנם דוקא ע"י הכשר גמור דאורייתא ולא ע"י חבת הקודש לבד שהוא רק מדרבנן וז"ב לדעתי:

כו)

(ג) אמנם נחזי אנן איזה הכשר ימצא מדאורייתא בקדשים דלפי מה שפוסק הרמב"ם בפ"י מטו"א הלי"ז דדם קדשים אינו מכשיר ומשקה בי מטבחי' ג"כ דכן א"כ ליכא הכשר. רק כמ"ש הרמב"ם שם הלט"ז וז"ל אין לבשר קדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר חוץ מבית המטבחיים עיי"ש וא"כ לפמ"ש הקצוה"ח סי' ת"ו דהא דבהמת קדשים שהעבירה בנהר מחיים הוכשר היינו רק בקדשים קלים כגון פרה של זבחי שלמים מטעם דקדשים קלים הוא ממון בעלים אבל בקדשי קדשים לא מהני אף שהעבירה בנהר ומשקה טופח עלי' ע"פ מ"ש הרמב"ם בפי"ב מטו"א דהכשר בעינן בעלים ולא מהני הכשר מאחר ודלא כהרשב"א והתוס' דסוברים דהכשר מהני אף מאיש אחר לא מהבעלים עיי"ש בכס"מ שמביא בשם הרשב"א וא"כ קדשי קדשים דלא מקרי ממון בעלים ל"ש בהו הכשר במה שהעבירה בנהר מחיים עיי"ש בקצוה"ח סי' ת"ו שהאריך בזה וא"כ אם נאמר דחבת הקודש אינו מכשיר מדאורייתא א"כ לא משכחת הכשר אחר שיהא מדאורייתא בקדשי קדשים:

כז)

(ד) הן אמנם בהא דקתני במתני' חטאת העוף מועלין בה משהוקדשו. נמלקה הוכשרו לפסול בטבו"י נוכל לאוקמי שפיר שהוכשר מחיים ע"י מים בהעברת נהר. והוא משום דדברי הקצוה"ח לא ברירא לי בזה. דהא הגמ' בחולין מ"א פריך שם למ"ד דאין אדם אוסר דבר שא"ש מהא דהשוחט חטאת לע"ז בשבת חייב שלש חטאות ומשני הגמ' שאני חטאת דלכפרה הוא כדידי' דמי. וא"כ אף דאין אדם אוסר דשא"ש בכ"ז חטאת מקרי שלו ועיי"ש בתוס' ד"ה שאני חטאת ועי' בפ"ד משגגות הל"א ובלח"מ שם שדעת הרמב"ם לפסוק כסברת הגמ' דחטאת דלכפרה הוא כדידי' דמי. ומשו"ה אם כי הוא פוסק דאין אדם אוסר דשא"ש בכ"ז מביא הדין השוחט חטאת בשבת לע"ז חייב והיינו מטעם הנ"ל דהואיל ולכפרה אתי' כדידי' דמי וא"כ ממילא בכל הקדשים שייך הכשר. דהא כל הקרבנות אתי' לכפרה כמ"ש רש"י חולין שם מ"א דאף עולה מכפרת על חייבי עשה. וקדשים קלים בלא"ה מקרי בעלים דקדשים קלים ממון בעלים הוא. וא"כ שפיר כתב הרמב"ם שם בפ"י מטו"א הלי"ז דבהמת הקדש שהעבירה בנהר. ומשמע מדבריו שכולל כל בהמת קדשים הן קדשי קדשים והן ק"ק. ולדברי הקצוה"ח הו"ל להרמב"ם להזכיר רק פרה של זבחי שלמים כמו שאמר ר"י אמר שמואל. והא דאמר ר"י א"ש בהמה של זבחי שלמים אפשר דסובר דאדם אוסר דשא"ש וא"כ לדידי' א"צ לאוקמי' הברייתא דהשוחט חטאת בשבת לע"ז דחייב מטעם דלכפרה אתי' כדידי' דמי דלדידי' בלא"ה א"ש וא"כ נוכל לומר כסברת הקצוה"ח דמיני קדשי קדשים דלא אתי' לכפרה [היינו מנחות וכדומה] דלא מקרי ממון בעלים א"כ ל"ש בהו הכשר כסברת הרמב"ם דבהכשר בעי בעלים. אמנם בהא דקתני עוד שם במתני' דמעילה המנחות והנסכים והלבונה כו' קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטבו"י דהלא כאן ישאר הקושי' דמאי הכשר שייך בהו דהא המה כולם ק"ק ולא אתי' לכפרה וא"כ לא מקרי ממון בעלים ואיזה הכשר יחול עליהם מדאורייתא. ובהכרח בהכשר דחבת הקודש וא"כ מוכרח לכאורה דחבת הקודש הוא דאורייתא לשיטת הרמב"ם:

כח)

(ה) אלא בעיקר יסוד קצוה"ח שהחליט דלדעת רבינו דבהכשר בעינן בעלים א"כ ממילא בקדשי קדשים דלא מקרי ממון בעלים ל"ש בהו הכשר לבבי לא כן ידמה ולא תלי זב"ז. ולדעתי נראה דבקדשים מהני הכשר הבעלים אם כי לא מקרי ממון בעלים. משום דלדעתי נראה הא דכתב רבינו דבהכשר בעינן בעלים דוקא והכשר מאחרים לא מהני הוא בנוי על היסוד דאין אדם אוסר דשא"ש. והוא עפ"י דברת התוס' יבמות פ"ג ב' ד"ה אין אדם אוסר. שהקשו מ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר ותי' ר"י דבדבר התלוי במחשבה כגון המשתחוה לבהמת חברו דזה תלוי במחשבה וכן איסור כלאים תלוי ג"כ במחשבה כמבואר בפ"ה דכלאים הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו אפי' הוסיף מאתיים מותר והיינו משום דתלי במחשבה בזה אמרינן אין אדם אדשא"ש. משא"כ דבר שאינו תלוי במחשבה אף בממילא ג"כ נאסר אין יתרון בזה בעלים מאחרים עיי"ש. וא"כ הלא הכשר הוא תלוי ברצון ובמחשבה דהכשר שלא ברצון לא מקרי הכשר כמבואר בש"ס בכמה דוכתי כי יתן כי יותן מה יתן דניחא לי' כו' וכן מבואר ברמב"ם פי"ב מטו"א א"כ ממילא לא מועיל הכשר של אחרים דהוא בכלל אין אדם אוסר דשא"ש כן נראה לדעתי:

כט)

(ו) ודברינו אלה דטעמא של רבינו דהכשר הא דבעינן בעלים הוא מטעם דאין אדם אוסר דשא"ש יש לו יסוד. דראיתי בס' לב ארי' על חולין שהקשה על שיטת הרמב"ם הנ"ל דהכשר בעי בעלים מהא דחולין ל"ג השוחט בהמה כו' ולא יצא דם לא הוכשרו ונאכלות בידים מסואבות ומוקי הג' שם בבהמה שלקחה בכסף מעשר ודלא כר"מ דאמר כל הטעון ביאת מים מד"ס מטמא קודש ופוסל תרומה ומותר בחולין ובמעשר וחכמים אוסרים במעשר. ואתי' המתני' כחכמים דפליגי על ר"מ ומתקיף ר"ש בר אשי ממאי דלמא ע"כ ל"פ רבנן על ר"מ אלא באכילת מעשר אבל בנגיעת מעשר לא פליגי והא נגיעה היא מדקתני ונאכלין בידים מסואבות מי לא עסקינן דקא ספי לי' חברי' ומדייק רש"י מדקתני נאכלין ולא אוכלין מי שידי' מסואבות עיי"ש והקשה הלב ארי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל מאי מקשה ר"ש בר אשי ודייק מדקתני נאכלין ולא אוכלין. משום דלכאורה קשה הא דתני ונאכלין בידים מסואבות הלא הוכשר בהדחה שקודם המליחה כמו שהקשה התוס' אמנם לשיטת הרמב"ם דבעינן דוקא בעלים א"כ א"ש דנוכל לומר דהודח ע"י אחרים ולא ע"י הבעלים וכמו שתי' הר"ן והרשב"א שהודח בימי גשמים שלא ברצון הבעלים. וא"כ לפ"ז מאי פריך הג' והא נגיעה היא מדקתני נאכלים די"ל דאתי לאשמעינן דנאכלין בידים מסואבות לבעלים דוקא ע"י אחרים שהכינו להם בהדחה ומליחה אבל הם בעצמם אינם יכולין לתקן להם לאוכלה בידים מסואבות דיהי' מוכשר להם בהדחה ומליחה וזהו דאשמעינן התנא בהא דנאכלים ולא אוכלים כלומר דוקא נאכלין ע"י אחרים שהתקינו להם בהדחה ומליחה ולא הוכשרו על ידיהם ולא מטעם נגיעת מעשר. א"ו מוכח מזה כשיטת הרשב"א דלא בעינן בהכשר בעלים דוקא ורק רצון המכשיר אף שאחר עושה ההכשר ומשו"ה הוכיח הגמ' שפיר דהמתני' אתי לאשמעינן האיסור דנגיעת מעשר אמנם לפי דברינו מיושב מאד הטעמא של רבינו דבהכשר בעינן בעלים משום דאין אדם אוסר דשא"ש. ולפי המבואר בירושלמי פ"ז דכלאים דר"מ ור' יהודה סוברים דאדם אוסר דשא"ש עיי"ש וא"כ לר"מ ור' יהודה יוכל להיות הכשר אף ע"י אחרים. ומשו"ה מקשי ר"ש ב"ר אשי דהא החכמים דר"מ הוא ר' יהודה ולדידי' יוכל היות הכשר ע"י אחרים ג"כ ומשו"ה מדייק ר"ש ב"ר אשי והא נגיעה היא מדקתני נאכלין ובהכרח שהוא מטעם נגיעת מעשר:

ל)

(ז) והנה הפליתי בסי' ה' הקשה בהא דאמר הג' חולין א והנה מ"א ר"נ ור"ע ור"י אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דשא"ש היינו בא"י אבל בישראל לצעורי קמכוין. א"כ לפ"ז מאי מקשה הג' לעיל מהא דהשוחט חטאת בשבת לע"ז חייב שלש חטאות הא אין אדם אוסר דשא"ש הא גבי הקדש ששוחט לעצמו ל"ש הסברא לצעורי קמכוין מי יצער וא"כ בודאי כונתו לאסור עיי"ש. אמנם לדעתי נראה דמעיקרא קאמר שם הגמ' ר"נ ור"ע ור"י אמרי אין אדם אוסר דשא"ש בסתמא ולא הזכירו הסברא דלצעורי קמכוין. אלא דסוברים דבכל גווני אמרי' אין אדם אוסר דשא"ש ולא מהטעם דלצעורי קמכוין משא"כ במסקנא הזכיר הג' הסברא דמטעם לצעורי קמכוין. ואם כי הפליתי לא ניחא לי' בחלוק זה אמנם להדיא כתב המשמרת הבית סברא זו דמעיקרא הוי סברי ר"נ ור"ע ור"י דאין אדם אוסר דשא"ש בכל גווני ולא מחמת הטעם דלצעורי קמכוין והפליתי בעצמו הביא דברי המשמרת הבית עיי"ש ולדעתי הדבר מוכרח לומר כן דמעיקרא דאמר הג' ר"נ ור"ע ור"י דאמרי דאין אדם אוסר דשא"ש מקשה הג'. מהשוחט בשבת לע"ז. וממטמא ומדמע. ומשנים אוחזין בסכין. ואח"כ כשאומר הג' בטעמם משום דלצעורי קמכוין מקשי הגמ' רק ממטמא ומשנים אוחזין בסכין אבל מהשוחט בשבת לע"ז לא מקשה והיינו כנ"ל כיון דהטעם הוא משום דאמרי' דלצעורי קמכוין א"כ ל"ש זאת בקדשים ונכון מאד:

לא)

(ח) וא"כ לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב משחיטה שנים אוחזין בסכין אחד מתכוין לשם דבר אסור והשני לשם דבר כשר כו' הר"ז פסולה בד"א כשהיה לו שותפות בה אבל אם אין לו בה שותפות אינה אסורה שאין אדם מישראל אוסר דשא"ש שאין כונתו אלא לצערו. וא"כ ממילא בשוחט חטאת בשבת לע"ז חייב דהא גבי הקדש ל"ש הסברא דלצעורי קמכוין. וא"כ ממילא ה"ה בהכשר קדשים מהני בזה הכשר בעלים ול"ש בזה הסברא דאין אדם אוסר דשא"ש. דהא הכשר ואיסור שוין בטעמם וכמ"ש לעיל. ואדרבא מסתימת לשון הרמב"ם בפ"י מטו"א ואין לקדשים הכשר אלא במשקין שיפלו על הבשר בחוץ למטבחיים משמע דכולל כל מיני קדשים אף קדשי קדשים ונוכל להמתיק הדבר ביותר דהא מבואר בחולין קי"ח ב' לר' יוחנן כשם שיש יד לטומאה כן יש יד להכשר משום דהכשר אתחלתא דטומאה עיי"ש וא"כ כמו בטומאה אמרי' אין אדם אוסר דשא"ש דהלא הג' בחולין פריך מהמטמא למ"ד אין אדם אוסר דשא"ש א"כ ממילא גם הכשר הוא ג"כ מטעם דאין אדם אוסר דשא"ש. וא"כ נוכל לומר דשמואל דמוקי דוקא בפרה של זבחי שלמים שהעבירה בנהר היינו משום דהוא סובר כרב בחולין שם דאין יד להכשר וא"כ הכשר לא דמי לטומאה וא"כ אם נאמר כשיטת הרמב"ם דבהכשר בעי בעלים ל"ל דהטעם משום דדמי לאיסור משום דאין אדם אוסר דשא"ש מטעם לצעורי קמכוין וא"כ בקדשים ממילא אוסר וא"כ ממילא מכשיר אף שאינו שלו. דהא לדידי' לא תלי זה בזה כיון דאין הכשר שוה לטומאה וא"כ הוא רק מטעם גזה"כ או מטעמא אחרינא דליכא הכשר כ"א בבעלים דוקא וא"כ אף בקדשים בעינן דוקא בעלים וא"כ ממילא בקדשי קדשים דלית בו ממון בעלים ל"ש בהו הכשר ומשו"ה אמר דוקא פרה של זבחי שלמים שהוא קדשי קלים וממון בעלים. ומוכרח לומר לפ"ז דגם התי' הג' דחולין שם כיון דלכפרה אתי' כדידי' דמי לית לי' ג"כ לשמואל דאל"כ גם בשאר קדשים ישנו הכשר דבכל הקדשים שייך בעלים וכמ"ש לעיל. וצ"ל דסובר כיון דהוא פלוגתא דתנאי אי אדם אוסר דשא"ש א"כ בלא"ה ל"ק מהברייתא דהשוחט חטאת לע"ז בשבת אליבא דשמואל דמוקי הברייתא כמ"ד דאדם אוסר דשא"ש. ובלא"ה דיוקא של הקצוה"ח מהא דאמר ר"י א"ש פרה של זבחי שלמים דוקא לאו דיוקא הוא לפי מה שפירש"י פסחים כ' א' וז"ל להכי נקט פרה של זבחי שלמים לפי שהעור והבשר לבעלים ומתעסק ליפות הבשר והעור ומעבירה בנהר סמוך לשחיטה ומשקין אותה כדי שתהא נוחה להפשיט כדאמר שלהי ביצה עכ"ל ועיי' בש"ך יו"ד סי' ל"ט סקל"ב שפי' סרכא דמשכא היינו משום שע"י זה נוחה לנתק הסרכות עיי"ש ומדברי ר"י א"ש דאמר דוקא פרה של זבחי שלמים משמע כפירש"י דאי מטעם סרכא א"כ שייך בכל הקדשים ומצאתי בצל"ח פסחים שם שהתעורר בזה על הש"ך]:

לב)

(ט) אמנם עדיין לא יצאנו יד"ח הבאור דלפמ"ש מוכרח הדבר דדעת רבינו דחבת הקודש הוא רק דרבנן וכמו שכתב להדיא בפ"י מטו"א הלי"ז שהבאנו לעיל באות כ"ב וא"כ הלא במתני' דמעילה הנ"ל המנחות והנסכים והלבונה מועלין בהם משהוקדשו קדשו בכלי הוכשרו לפסול בטו"י ולפמ"ש הוכשרו לפסול בטבו"י מיירי מדאורייתא וא"כ הא תינח מנחות ונסכים דהמה מדאורייתא אוכלים נוכל לומר דמיירי שהוכשר ע"י הכשר דאוריי' אמנם לבונה לא אקרי אוכל ורק מטעם חבת הקודש דוהבשר לרבות עצים ולבונה ולשיטת הרמב"ם דחבת הקודש אינו אלא מדרבנן א"כ לא משכחת בשום אופן בלבונה שיפסול מדאורייתא:

לג)

(י) והנה הכס"מ בפ"י מטו"א מיישב דעת רבינו בהא שפוסק דחבת הקודש הוא דרבנן מהשגת הראב"ד שם הלא הג' בחולין בעי ר"ל צריד של מנחות מהו למנות בהו ושני ומתיב ר' יוסף שם ר"ש אומר הוכשר בשחיטה מאי לאו למנות בו ראשון ושני כו' א"ל אביי עשה כהכשר מים מדרבנן מתיב ר"ז הבוצר לגת שמאי אומר הוכשר כו' ושני אביי מדרבנן א"ל ר' יוסף לאביי אמינא לך הוכשר בשחיטה כו' א"ל אטו ר"ל לתלות קמבעי' לי' כי קמבעי' לי' לשרוף מכלל דחבת הקודש דאורייתא מנ"ל כו' אלא מסיפא והבשר לרבות עצים ולבונה עצים ולבונה בני אכילה ננהו אלא חבת הקודש מכשרה להו ומשוי להו אוכל ה"נ חבת הקודש מכשרתו מאי מי מהני בה חבת הקודש לאפסולא גופא אבל למימני בו ראשון ושני לא א"ד ל"ש תיקו עכ"ל הג' וא"כ מוכח מזה דחבת הקודש הוא דאורייתא והאיבעי' דר"ל אי מהני חבת הקודש אף לאמנוי' בו ראשון ושני או רק לאפסולי בעלמא אבל חבת הקודש הוא דאורייתא זהו השגת הראב"ד וכתב הכס"מ דטעמו של רבינו דאפשר מפני דר' יוסף סובר שם שהוא רק מדרבנן ומאי דאמרי' מכלל דחבת הקודש דאורייתא מנ"ל כו' אליבא דר"ל הוא דקא מבעי' אבל ר' יוסף סובר דחבת הקודש הוא רק מדרבנן ופסק כוותי' משום דבתרא הוא עכ"ל הכס"מ וראיתי במרכבת המשנה בפ"י מטו"א שהקשה על רבינו הכס"מ דאכתי למה פסק כס"ד דר' יוסף ולא כמסקנא דאביי עיי"ש וביותר ק"ל לכאורה לפי דברת מרן דרבינו תופס כר' יוסף. והלא ר' יוסף פשיטא לי' דמונין בו ראשון ושני מדרבנן והלא בפי"ב מאה"ט הל' י"ג י"ד ומובא לעיל באות כ"ב כתב רבינו שהוא ספק אי מונין בו ראשון ושני ולר' יוסף הלא פשיט לי' דמונין בו ראשון ושני. והמרכבת המשנה שם כתב דטעמו של רבינו בהא דפוסק דחבת הקודש הוא דרבנן עפ"י הא דמסיק הגמ' בזבחים מ"ו אליבא דרבא והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפסולא בעלמא ופירש"י מעלה מדרבנן וקרא אסמכתא היא. וא"כ הסוגי' דחולין אזלי אליבא דאביי וסוגי' דזבחים אליבא דרבא והלא הלכה כרבא ומשו"ה פוסק הרמב"ם דחבת הקודש הוא רק דרבנן עיי"ש במרכבת המשנה:

לד)

(יא) ולדעתי אי אפשר לפרש כן דרבא יסבור דחבת הקודש הוא דרבנן דז"ל הגמ' שם בזבחים על המתני' ר"ש מחייב בדבר שדרכן לאכול אבל העצים והלבונה והקטורת אין חייבין עליהם משום טומאה ובגמ' שם אתמר ר"י ור"ל ר"א וריב"ח חד מהאי זוזא כו' חד אמר מחלוקת בטומאת בשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה [ופירש"י אם אכלן לעצים ולבונה טמאין לוקה משום לאו דוהבשר אשר יגע בכל טמא דאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה אבל בטומאת הגוף והן טהורים ד"ה אינו לוקה דלא אתרבי בה] וחד אמר כמחלוקת בו כך בזו מ"ט כיון דקרינא והבשר אשר יגע בכל טמא קרינן וטומאתו עליו. ר' טביומי מתני הכי ר' כהנא מתני הכי חד מהאי זוזא וכו' אסיפא חד אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה וחד אמר כמחלוקת בזה כך מחלוקת בזה אמר רבא מסתברא כמ"ד מחלקת בזה כך מחלוקת בזה מ"ש כו' והאמר והבשר לרבות עצים ולבונה לפסולא בעלמא עכ"ל הגמ' ולכאורה קשה מאד הלא לעיל ל"ד א' פליגי ר"י ור"ל טמא שאכל בשר קודש לפני זריקה ר"ל אמר לוקה ר"י אמר אינו לוקה ופליגי שם אביי ורבא דאביי אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר לוקה לד"ה דא"ק והבשר לרבות עצים ולבונה דלאו בני אכילה נינהו ואפ"ה רבי רחמנא. ופירש"י לרבות עצים ולבונה לטומאת עצמן דחבת הקודש מכשירתם ושוי אוכלא ואע"ג דהני לאו בני אכילה נינהו ובפר לפני זריקה לא גרע מינייהו עכ"ל ורבא אמר מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה הבמ"ע כגון שקדשו בכלי דנעשה כמו שקרבו כל מתיריו דתנן כל שיש לו מתירין משקרבו מתיריו ושאין לו מתירין משקדשו בכלי ופירש"י שם עצים שחתה אותן במחתת כלי שרת כו' ולבונה שקדשה בבזיכין דאפי' כרת בטומאת הגוף נמי אית בהו עכ"ל ועיי"ש בהסוגי' וא"כ חזינן בהיפך דרבא סובר דחבת הקודש דאורייתא היכא שקדשה בכלי וכמו שאמר הגמ' לעיל בזבחים בפלוגתא דר"י ור"ל אליבא דרבא וא"כ איך קאמר רבא מסתברא כמ"ד מחלוקת בזה כן בזה ויהיה מוכרח לומר דוהבשר דמרבינן עצים ולבונה הוא רק פסולא בעלמא:

לה)

(יב) אבל לדעתי נראה הא דאמר רבא בזבחים מ"ו ההוא לפסולא בעלמא היינו רק לר"ש לשיטתו והוא עפ"י מה שמקשה הגמ' במנחות ק"ב לר"ש דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא ומשני שם הגמ' חבת הקודש מכשרתן עיי"ש ולדעתי סברא זו דחבת הקודש דמכשר שיהי' אוכל לא יצדק רק בפרה הואיל וכל עיקר מצות הפרה לשרוף אותה שיהי' אפר וא"כ עיקר המצוה שיהי' אפר ומשום הכי יצדק על זה הסברא אם כי עומד לשרוף כשרוף דמי ואם כן היא אפר מחיים בכ"ז הלא גם על האפר נקרא שם קודש הואיל ועיקר מצותה לשרפה שיהא אפר. משא"כ נותר דאין המצוה שיהיה אפר רק המצוה שישרף ולאחר שנשרף הלא נעשית המצוה וליכא על האפר שום מצוה א"כ מאי מהני הסברא דחבת הקודש כיון דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי ומצאתי אח"כ בטו"א חגיגה בפ"ג ד"ה לא ישא אדם מי חטאת כו' שכתב שם בטעמא של דבר אמאי מי חטאת מטמא הלא עפר הוא וא"כ איך מטמא טו"א והתוס' יומא מ"ח כתבו דאפר חטאת אין לו שום טומאה מה"ת ואי משום חבת הקודש הא לא שייך בה משנעשית אפר כדמשמע בפ' התכלת שאין מועלין באפר פרה והקשה ע"ז מהא דמנחות הנ"ל דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובכ"ז פרה מטמאה טו"א מטעם חבת הקודש ומשמע התם דמה"ת מטמא וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' ל"ב עיי"ש בטו"א שהאריך. ולדברי מוטעם מאד זאת ביותר דפרה כיון דכל מצותה שיהא אפר א"כ לא מקרית נעשית מצותה אף לאחר שריפתה [והא דאין מועלין בעפרה הוא ממעוטא דקרא כמ"ש הטו"א שם עי"ש] א"כ בפרה נוכל לומר אף אליבא דר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ואף מחיים מקרי אפר בכ"ז מטעם חבת הקודש משוי' לה לאוכל מדאורייתא. משא"כ נותר דכיון דנשרף הלא נעשית מצותה וא"כ לר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי אפר מחיים א"כ איך יצדק ע"ז הסברא דחבת הקודש. וצ"ל באמת לר"ש הא דנותר מטמא טו"א מחמת חבת הקודש הוא באמת רק מדרבנן וא"כ נחזי אנן עצים ולבונה הלא ג"כ מצותן שיהיו נשרפין אבל משנשרפו הלא נעשית מצותן וא"כ על עפרן ליכא שום קדושה וא"כ לר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי עפרא בעלמא אף קודם שנשרפו וא"כ ממילא לא נוכל לומר עליהם דחבת הקודש מכשרתן שיהיו אוכל ודמי ממש לנותר. וא"כ רבא אליבא דר"ש שם בזבחים מ"ו בהכרח קאמר והבשר לרבות עצים ולבונה לפסולא בעלמא ואינו אלא רק מדרבנן דל"ש לדידי' לומר מטעם חבת הקודש דאורייתא והוי כמו נותר. משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ש דל"א כל העומד לשרוף כשרוף דמי א"כ שפיר נוכל לומר דהדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא דאורייתא ומשו"ה אמר רבא בזבחים ל"ד אליבא דהלכתא הכא במ"ע דקדשן בכלי היינו עצים ולבונה היכא דנתקדשו בכלי והוי קדוה"ג המה מדאורייתא טמאין מטעם חבת הקודש דאורייתא דמשוי' לאוכל והדברים נכונים בעז"ה. וכן באמת פוסק הרמב"ם בזה כרבא בפי"ח מפסוהמ"ק הלי"ב וז"ל אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וה"ה לשאר קרבנות שאם אכל מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה עכ"ל והוא ממש כדברי רבא בזבחים ל"ד הנ"ל. אמנם דוקא לאחר שנתקדשה בכלי דאז מהני החבת הקודש לשוי' אוכל ולוקה מה"ת משא"כ קודם שנתקדשה בכלי דלא הוי רק קדושת דמים אזי החבת הקודש הוא רק מדרבנן. וכן כתב רבינו בפ"ו מאיסורי מזבח הל"ח וז"ל מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסול לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים. וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין קרבן ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותו עכ"ל וברור דכונתו הוא רק מדרבנן כמ"ש הכס"מ שם והלח"מ שם הקשה על הכס"מ מהא דכתב רבינו בפסוהמ"ק דהאוכל מכזית לבונה לוקה א"כ מוכח. שהוא מדאורייתא ומפרש הוא דבאמת כונת רבינו הוא מדאורייתא ולא מדרבנן ועיי"ש אמנם לפי דברינו צדקו מאד דברי הכס"מ והא דכתב רבינו דהאוכל מכזית לבונה לוקה מדאורייתא היינו לאחר שנתקדש בכלי כמ"ש שם להדיא דאז הוא חבת הקודש דאורייתא משא"כ כאן דמיירי בעוד שלא נתקדשו בכלי דהא מעיקרא אמר הדין בזרעים שנטמאו והזרעים שנטמאו הלא בודאי ל"ש בהו קדוה"ג רק קדושת דמים וא"כ מה שמסיים אח"כ וכן העצים והלבונה מיירי ג"כ עד שלא נתקדשו בכלי ולא הי' עדנה רק קדושת דמים וא"כ החבת הקודש הוא רק מדרבנן וז"ב. ורבינו הוציא כל אלה מדברי רבא זבחים ל"ד הנ"ל דמוקי דמיירי הקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה היכא שקדשן בכלי ואז הוא חבת הקודש דאורייתא אמנם עד שלא קדשו בכלי הוא רק מדרבנן מטעם חבת הקודש דאינו אלא רק מדרבנן כנ"ל:

לו

(יג) וראיתי בב"ש באה"ע סי' קכ"ד סק"ב שכתב דהרמב"ם פוסק כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וממילא ה"ה כל העומד לשרוף כשרוף דמי מהא דכתב הרמב"ם בפ"ג מפסוהמ"ק הל"כ כלי שרת מקדשין דם פסול לקרב ע"כ וכתב שם הכס"מ שהוא מגמ' כריתות כ"ד דלר' יוסי דאמר באשם תלוי שנודע שלא חטא לאחר שנתקבל הדם בכוס יזרק והיינו מטעם דכלי שרת מקדשין וא"כ יקשה למה בפ"ד שם הלי"ט פסק דוקא לאחר שנזרק נודע דאז הבשר יאכל ולא כשהדם בכוס אלא נראה דבאשם תלוי לא ס"ל כר"י מטעם לפי כשנודע שלא חטא הוי חולין למפרע אבל בעלמא מקדש כלי שרת את הפסול היינו אם אירע פסול בגוף וכ"כ תוס' כריתות שם. לפ"ז ס"ל להרמב"ם כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכשרוף דמי אלא אשם תלוי שאני עכ"ל הב"ש והנה מלבד שהגר"א בבאורו לאה"ע שם בסי' קכ"ד האריך בזה וכתב דכל הסוגיות הש"ס הוא דלא כר"ש כי גם השעה"מ בפ"ד מגרושין האריך בראיות ברורות שדעת רבינו הרמב"ם דכל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי עיי"ש אמנם לדעתי דברי רבינו צודקין וברורין ע"פ מ"ש בפירושו לפי' המשנה בכריתות שם ריש פ' המביא אשם תלוי וז"ל והלכה כחכמים ואין הלכה כר"א ולא כר' יוסי לפי שר' יוסי אומר כלי שרת מקדשין בו את הפסול לקרב וכל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל זה נדחה עכ"ל ולכאורה דבריו צ"ע טובא דז"ל הגמ' בכריתות כ"ד ב' ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס הדם יזרק והבשר יאכל לר' יוסי אמאי יזרק הדם הא הוי לי' ידיעה בשעת סליחה אמר רבא ר' יוסי סובר כר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי אימר דאמר ר"ש במידי דעומד לזרוק אבל האי אין עומד לזרוק אמרי במערבא קסבר ר' יוסי כלי שרת מקדשין בו את הפסול ליקרב עכ"ל הגמ'. וא"כ משטחת לשון הגמ' דלבתר דמשני הגמ' אמרי במערבא דר' יוסי סובר דכלי שרת מקדשין הפסול לקרב ל"צ לשנוי' דגמ' דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ורבינו בפי' המשנה הרכיב שני התי' ביחד ולכאורה הוא דבר תימא ופלא:

לז)

(יד) אבל באמת דברי רבינו מיוסדים על אדני פז וכפי פירושו מכוון לתרץ קו' התוס' והוא דהתוס' שם בכריתות ד"ה ר"י סובר כלי שרת מקדשין הפסול לקרב הקשו וז"ל וא"ת דבפ' המזבח מקדש פ"ז בעי ר"ל מר' יוחנן כלי שרת מהו שיקדשו את הפסול לקרב לכתחלה ופשיט לי' דאין מקדשין צע"ג דהלא ר' יוחנן שם פשיט לי' דמקריב לכתחלה ורק ר"ל דחה הראי' עיי"ש ואיך כתב התוס' כאן דפשיט לי' דאין מקדשין. ורק במנחות ז' בעי' ר"ל מר"י כלי שרת מהו שיקדשו הפסולין לקרב לכתחלה ואמר לי' דאין מקריבין לכתחלה ועי' בב"ש שהבאנו לעיל וכתב דמשו"ה מחלק הרמב"ם וכתב דפסול דם מקריב לכתחלה בשנתקדש בכלי ורק שארי פסולים כגון קומץ ושאר דברים לבד דם אין מקדש הכלי שרת לכתחלה לקרב והיינו משינוי התשובות מזבחים למנחות דבזבחים פשיט ר"י דכ"ש מקדש לכתחלה לקרב והיינו דקאי על דם ובמנחות דפשיט דאין מקריב לכתחלה קאי על שאר דברים. אמנם דברי התוס' כריתות צע"ג אם לא שנאמר שצ"ל ופשיט לי' דמקדשין ותיבת "דאין" הוא ט"ס] ונימא דלא כר' יוסי וי"ל דבעלמא בשאר פסולין אית לי' דאין מקדשין והכא שאני דאין זה פסול כ"כ שהיה תחלתו קרבן ובא על נקיפת הלב ואינו חולין ועדיין שם אשם עליו ורבנן דאמרי ישפך ל"ק די"ל דכי נמי בעלמא מקדשין ה"מ דהוי קדשים ואירע בהם פסול אבל הכא דנמצא שהיה חולין אין כלי שרת מקדשין עכ"ל התוס'. ומפאת קו' התוס' מפרש הרמב"ם דבאמת ליכא נ"מ בין פסול דאשם תלוי לשאר פסולין ואם נימא דבשאר פסולי דם שנתקדשו בכלי מקריבין לכתחלה ה"ה גם באשם תלוי. וקושית התוס' ליכא. משום דבמתני' דכריתות מבואר המביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא אם פד שלא נשחט יצא וירעה בעדר דברי ר"מ וחכ"א ירעה עד שיסתאב כו' רא"א כו' משנשחט נודע לו ישפך הדם והבשר יצא לבית השריפה נזרק הדם הבשר יאכל. ר' יוסי אומר אפי' הדם בכוס יזרק והבשר יאכל עכ"ל המשנה. והנה דברי רבנן שכתבו השני החלוקים משנשחט נודע לו ישפך הדם חרק הבשר יאכל. והנה איך היא כונת החכמים בהא דאמרו משנשחט הדם ישפך. אם הכונה היינו שנודע לו תיכף אחר השחיטה טרם שנתקבל הדם בכלי. אבל אם נתקבל הדם בכלי ואח"כ נודע לו הן אמנם דהבשר ישרף מדאמר המתני' נזרק הדם הבשר יאכל ומשמע דאם קודם זריקה אף בעוד שנתקבל בכלי בכ"ז הבשר ישרף אבל מה יעשה עם הדם לא נדע אם גם הדם שוה לבשר כמו שהבשר ישרף בנודע אחר שנתקבל בכלי ה"ה גם הדם ישפך. או דלמא הן אמנם דהבשר ישרף אבל הדם יקרב מטעם דכלי שרת מקדשין את הפסול לקרב וא"כ זהו באמת האיבעי' דר"ל מר"י דכלי שרת מהו שיקדשו דם פסול לקרב לכתחלה. משום דאיכא לאיסתפוקי בדברי רבנן איך כונתם במה שאמרו משנשחט נודע הדם ישפך. אם הכונה משנשחט היינו אף לאחר שנתקבל בכלי. וא"כ ממילא כלי שרת אין מקדשין הפסול לקרב. א"ד דכונת החכמים באמרם משנשחט היינו עד שלא נתקבל בכלי. אבל אם נתקבל בכלי אם כי הבשר ישרף אבל בכ"ז הדם יקרב מטעם דכלי שרת מקדשין את הפסול לקרב. [ולא תקשי הלא קיי"ל כר' יהושע דאם נטמא או אבד נשרף ונפסל הבשר דלא יזרוק הדם מטעם ועשית עולותיך הבשר והדם בזמן דאיכא בשר איכא דם ובזמן דליכא בשר ליכא דם. אמנם הלא כבר הקשה התוס' זבחים פ"ז מנחות ז' ותי' דדברי ר' יהושע נאמר דעירן בכלי חול. אבל אם היה בכלי שרת יזרק הדם אף בדם פסול עיי"ש ומוכרחין אנו לומר כן לפי מה שפוסק הרמב"ם דכלי שרת מקדשין את דם הפסול לקרב לכתחלה ופוסק ג"כ בפ"א מפסוהמ"ק כר' יהושע דאם אין בשר אין דם] ולכאורה מוכח מדר' יוסי דאמר אפי' הדם בכוס הדם יזרוק והבשר יאכל. דאם נימא דכונת החכמים אם משנשחט נודע דמיירי אף שנתקבל בכוס בכ"ז הדם ישפך א"כ למאי הוצרך להזכיר אפי' הדם בכוס כיון דרבנן נמי איירי בנתקבל בכוס. אמנם אין מזה הוכחה כ"כ דכיון דבלשון החכמים לא מוכח בהדיא דמיירי אף בנתקבל בכוס משו"ה הזכיר ר' יוסי להדיא אפי' דם בכוס. וא"כ מיושב קו' התוס' אמאי לא פשיט ר"ל ור' יוחנן מהחכמים דכריתות דכלי שרת אין מקדשין הפסול לקרב משום דזהו גופא היה מספקא לר"ל ור"י כונת החכמים מה שאמרו אם משנשחט נודע. אם הכונה קודם שנתקבל בכלי אבל משנתקבל בכלי אם כי הדם פסול בכ"ז לא ישפך אלא יקרב. או דכונת החכמים הוא אף לאחר שנתקבל בכלי בכ"ז הדם ישפך וכלי שרת אין מקדשין את הפסול לקרב וכן לפשוט מר' יוסי דסובר דכלי שרת מקדשין לקרב משום דנוכל לומר דר' יוסי סובר דכל העומד לזרוק כזרוק דמי וא"כ מדנתקבל בכוס, וא"כ הוא עומד לזרוק והוי כזרוק. וא"כ ממילא ליכא פסול גם על הבשר דגם הבשר יאכל דהוי כמו שנודע לאחר זריקה דאז הבשר יאכל לכו"ע. ומשו"ה מפרש הרמב"ם דשני תי' הגמ' בכריתות מישך שייכי להדדי ותלי זב"ז. דמעיקרא דמשני הגמ' דר' יוסי בשיטת ר"ש דכל העומד לזרוק כזרוק דמי פריך הגמ' אימר דאמר ר"ש דבר העומד לזריקה וכאן אינו עומד לזריקה. ומשו"ה משני הג' דר' יוסי סובר דכלי שרת מקדשין את הפסול לקרב וא"כ משנתנו בכלי הלא נתקדשו וא"כ ממילא ליכא עלייהו שם פסול דכיון דכלי שרת מקדש וא"כ עומד לזריקה וכיון דעומד לזריקה ממילא כל העומד לזריקה כזרוק דמי ומשו"ה הבשר יאכל וא"כ ממילא ליכא פשיטות מר' יוסי דדם פסול מקדש הכלי שרת לקרב. דהא הכא כיון דהכלי שרת מקדש א"כ עומד לזריקה והוי כזרוק והוי כמו שנודע לאחר זריקה דיאכל הבשר לכו"ע וא"כ למאי דפשיט ר' יוחנן בזבחים פ"ז דכלי שרת מקדש דם הפסול לקרב א"כ ממילא גם באשם תלוי להחכמים משנודע לו לאחר שנתקבל בכלי הדם יזרק ולא ישפך וא"כ הא דאמרו משנשחט נודע ישפך הדם היינו קודם שנתקבל בכלי. והרמב"ם בפ"ד בפסוהמ"ק הלי"ט בדין אשם תלוי העתיק לשון החכמים אות באות כדרכו בקודש ואם נפרש דברי החכמים משנשחט נודע הדם השפוך היינו קודם שנתקבל בכלי דוקא. דאי לאח"כ הלא כלי שרת מקדש את דם הפסול לקרב. וממילא יתפרש גם דבריו כן. וא"כ הא דמסיים רבינו בפיה"מ בכריתות הנ"ל וכל זה נדחה. כונתו אמאי דסליק מיני' במאי דסיים דר' יוסי סובר דכל העומד לזרוק כזרוק דמי ע"ז כתב וכל זה נדחה. אבל אין כונתו לכלול גם במה דכתב מעיקרא דר' יוסי סובר דכלי שרת מקדשין לקרב דבזה לא נדחה דברי ר' יוסי. כן נראה לי. וא"כ לפ"ז מוכח אדרבא דרבינו פוסק דכל העומד לזרוק לאו כזרוק דמי ומצאתי אח"כ בהגהת הרד"ל שהתעורר מעט כדברינו ומגי' בדברי רבינו בפיה"מ ומוחק תיבת "וכל" וצ"ל וזה נדחה וקא רק על סוף דבריו עיי"ש. שוב מצאתי בנר תמיד על מס' כריתות שהתעורר בהרעיון אשר התעוררנו אבל לא דבריו דברינו ודבריו מופלאים וכמעט מוקשים עיי"ש:

תוכן העניינים

שקל הקדש על ירושלמי שקלים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה