שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
מערכה ג
מסתפקנא באחד שהפריש קרבן בעד חברו דקי"ל המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה. איך הדין במת האיש שהוקדש בעדו בעוד שלא הקריב הקרבן מי מקרי יורש. אם האיש שהקדיש דאמרי' שלא הקדיש בעדו רק שיוקרב בעדו משא"כ שמת דאין כפרה למתים לא הקדיש אדעתא דהכי. או דנאמר דליורשי המת יושב זכות ההקדש:
א)
הנה באמת דין זה הוא במחלוקת שנויה בחו"מ סי' רנ"ג וביו"ד סי' רנ"ג דמי שגבו לצורך פדיון שבוי ומת קודם שנפדה דדעת הרשב"א דשייך להיורשים מטעם דהגזבר זכה בעדו וממילא זכו היורשים. ודעת הרא"ש דלא זכו היורשים ועי' בביאור הגר"א שם אות י"ד וכן מבואר בחו"מ שני הדעות לענין שאחד נדר ליתומה מעות להשיאה ומתה תלי ג"כ בשני הדעות. והרמ"א בחו"מ שם הכריע שלא זכו היורשים עי"ש וא"כ ה"ה בנידון ספיקתינו דמי ממש לדין הזה ותלי ג"כ בשני הדיעות. ואחרי אשר הרמ"א הכריע בצדק כדעה הראשונה דלא זכו היורשים ממילא גם בזה מקרי היורש בעל המקדיש. אלא שיש לי לדון לפני רבותי בקרקע דמה שהכריע הרמ"א בצדק כהדיעה דלא זכו היורשים. ולדעתי נראה דגם דעת רש"י והרמב"ם הוא דזכו היורשים כפי שיבואר בדברינו ברצות ה':
ב)
דעת רש"י בסוטה כ"ג א' בהא דכל הנשואות לכהן מנחתה נשרפת דאחד מנחת סוטה ואחד מנחת נדבה. וכ"ה דעת הרמב"ם בפי"ב ממעה"ק הלי"ב וז"ל שם כל הנשואות לכהנים אין שירי מנחותיהן נאכלות מפני חלק הבעל שאינו אוכל ואינו כולה לאישים מפי חלק האשה עכ"ל ודעת התוס' סוטה שם דהא דקאמר הברייתא דכל הנשואות לכהן מנחתה נשרפת הוא רק במנחת סוטה לבד. אמנם הרמב"ם מדכתב הדין הזה בהל' סוטה פ"ד הל' ט"ו וחזר וכתב בפי"ב ממעה"ק מוכח להדיא דדעתו הוא כדעת רש"י דבכל המנחות איירי. והנה התוס' סוטה שם ד"ה כל הנשואות כו' הקשו מנחת נדבה מה חלק יש להבעל בה דאפי' לר"י דסובר דבעל מביא על אשתו כל הקרבנות שהיא חייבת היינו דוקא שהיא חייבת אבל לא מנחת נדבה שגם ר"י מודה שאינו מביא עבורה ותי' וז"ל די"ל דמש"ה יש לו חלק בה משום דקי"ל מה שקנה אשה קנה בעלה כדתנן בפ"ד דנזיר אם שלה היתה הבהמה חטאת תמות וקדייק הגמ' מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה הלכך יש לו חלק בה עכל"ה:
ג)
ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים בהא שכתב דאפי' לר' יהודה דסובר דבעל מביא כו' היינו דוקא במה שהיא חייבת אבל לא נדבה. דמה יושיענו זה דאף בקרבנות חובה מה שמביא הבעל עבורה בהכרח צריך להקנותה הקרבן כדי שיהיה שלה ורק ר' יהודה סובר דבעת הנשואין התחייב הבעל להביא עבורה אבל באמת מחוייב הבעל להקנותה א"כ גם בקרבן חובה יקשה מה חלק יש להבעל הלא קי"ל מתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות וא"כ הוא שלה. וכן מה שסיימו מהא דנזיר דפריך הגמ' מה שקנתה אשה קנה בעלה הלא מוקי הגמ' שם דמיירי בנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בו. או מה שתרצה עשה או שהקנה רק לדבר אחד מסוים כל חד וחד לפי השיטות דע"מ שאין לבעל רשות בו מהני. וא"כ ס"ס יהדר הקושיא מה זכות יש לבעל דנאמר דמש"ה מנחתה נשרפת משום חלק הבעל. וא"כ בין בקרבנות חובה שמביא הבעל עבורה והן קרבנות נדבה בהכרח מיירי שנתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות בו דאל"כ לא היתה יכולה להקדיש כפירכת הגמ' נזיר הנ"ל מה שקלתה אשה קנה בעלה וגם קרבנות חובה הלא צריך הבעל להקנותה וא"כ מה חלק יש להבעל אשר משום זה יהא מנחתה נשרפת משום חלקו. ואם כי מחוסרי כפרה א"צ דעת כמבואר בנדרים ל"ה ור' יהודה בעצמו אמר שכן הבעל מביא בעד אשתו סוטה. וא"כ בודאי א"צ להקנותה. אמנם כ"ז הוא רק במחוסרי כפרה אמנם שאר קרבנות הלא צריכין דעת כדאמר ר' יוחנן להדיא בנדרים ל"ה הכל צריכין דעת וא"כ בודאי צריך להקנותה והלא מנחת חובה הוא רק מנחת סוטה ומנחת טמא מקדש אשר לא ממחוסרי כפרה המה וא"כ הלא צריך הבעל להקנותה וא"כ יקשה כנ"ל:
ד)
ודע מה שהוקשה לי בהא דאמר שמואל בערכין כ"א א' עולה צריכה דעת מאי קמ"ל תנינא יקריב אותו מלמד כו' יכול בע"כ ת"ל לרצונו. ל"צ דפריש לחברי' שהיה זה חייב עולה והפריש לו חבריה משלו לכפרתו של זה וקאמר שמואל דבעינן שיודיע את המתכפר רש"י] מיתיבי חטאתו ואשמו של פלוני עלי לדעת יצא שלא לדעת לא יצא עולתו ושלמו של פלוני עלי בין לדעת בין שלא לדעת יצא כי תניא ההיא דארצי בשעת הפרשה כי קאמינא אנא בשעת הפרשה ופירש"י כי תניא ההיא דלא בעינן דעת בעלים בשעת הקרבה דהא הודיעו בשעת הפרשה וארצה שנתרצה בדבר והא דשמואל דבעי דעת בהפרשה ולא בכפרה עכ"ל ועי"ש בסוגיא. ופשטות הסוגיא משמע הא דמחלקינן בין הפרשה להקרבה היינו בסתמא שלא אמר אין אני רוצה וא"כ סובר שמואל דבעת הפרשה צריך להודיעו ואם הודיעו אז א"צ להודיעו בשעת הקרבה ויכולין להקריב עבורו בסתמא דאמרי' דמסתמא הוא רוצה אבל אם בשעת הקרבה אמר שאינו רוצה. אף דבשעת הפרשה אירצה בודאי לא מהני דהא מבואר בר"ה ו' א' קאמר הברייתא ועשית אזהרה לב"ד שיעשוך ופריך שם הגמ' ל"ל קרא דועשית מיקריב אותו נפקא דתניא יקריב אותו יכול בע"כ ת"ל לרצונו הא כיצד כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ומשני הגמ' חד באמר ולא הפריש וחד בהפריש ולא הקריב עי"ש בגמ' והנה הקרא דבא ללמד דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני מקרא דיקריב אותו לרצונו קאי על הפריש ולא הקריב דהא הקרא הזה קאי בעת הקרבה כמבואר בריטב"א ר"ה וכן כתב הפ"י שם עי"ש ואם גם בקרבן של עצמו צריך שיאמר רוצה בעת הקרבה א"כ לא מהני] קרבן של חברו שהפריש עבורו אם לא ירצה בעת הקרבן וז"פ. ולא כן הוא דעת הרמב"ם בפי"ד ממעה"ק הל"י וז"ל האומר חטאתו ועולתו ואשמו ושלמו של פלוני עלי אם רצה אותו פלוני ה"ז מניחו להקריבן על ידו ומתכפר לו רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו בעלה ושלמים מקריבין ומתכפרין בהן אע"פ שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה. אבל בחטאת ואשם לא נתכפר לו עד שירצה שנאמר לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. אבל חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותו הואיל והן מעוכבי כפרה אין חוששין להם שמא יפשעו וישהו קרבנותיהן עכ"ל הרי דעתו בבירור דבעולה ושלמים שהפריש לו חברו לא בעינן דעתו רק בשעת הפרשה. אבל בשעת הקרבה אף אם עומד וצוח אין שומעין לו והדבר פלא מ"ש בין קרבן של עצמו דבעינן שיאמר רוצה אני אף בשעת הקרבה כמבואר להדיא מסוגיא דר"ה וכמ"ש הרמב"ם בהל' י"ז וא"כ מי עדיף קרבן שהפריש חברו עבורו מקרבן של עצמו שהקריב בעצמו:
ה)
ולולי דמסתפינא הייתי אומר כוונה אחרת בדעת רבינו בהל' י' במ"ש אע"פ שאינו רוצה עתה שהרי רצה בשעת הפרשה" דאין הכוונה שמקריבין שלא מדעתו דודאי כופין אותו עד שיאמר רוצה אני אלא דהרמב"ם אתי לאשמעינן דין אחר. והוא דמבואר בב"ב קל"ח ובסוגיא דחולין מ"א פלוגתא דרבנן ורשב"ג הכותב נכסיו לאחר כו' ואמר אי אפשי בהן אם היה רבו שני כהן הרי אלו אוכלין בתרומה רשבג"א כיון שאמר אי אפשי זכו בהן יורשין ומוקי שם הגמ' דפלוגתתם בזיכה ע"י אחר ושתק ולבסוף צוח דת"ק סובר מדשתיק. קננהו והאי דקא צוח מהדר קא הדר ורשב"ג סובר הוכיח סופו על תחילתו. והאי דלא צוח עד השתא דסבר כי לא מטא לידי מאי אצוח עי"ש בגמ' והרמב"ם בפ"ב מזכיה פוסק שהוא ספיקא דדינא אי הלכה כת"ק או כרשב"ג וכן מבואר בחו"מ סי' רמ"ה סעיף י"א. והמ"מ שם כתב דל"ש לן בין במתנת בריא בין במתנת שכ"מ דאף במתנת שכ"מ הדין כן שהוא ספיקא דדינא והקשה הלח"מ וז"ל ואיך אפשר לומר דאף בשכ"מ הוא ספק הא בשכ"מ אף שלא בא המתנה לידו כ"ע מודי כאלו מטא לידו. וכ"כ רבינו בפ"ט מהל' אלו וז"ל שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהם לא קנה שתק ולבסוף צוח קנה שדברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי וא"כ איך אפשר ליישב מחלוקת דרשב"ג ורבנן בשכ"מ. ואם נפשך לומר דכיון שזיכה לו ע"י אחר הוי כמתנת בריא לא היא שהרי רבינו כתב שם ששכ"מ שזיכה עדיין מתנת שכ"מ היא דמשמע דמ"מ איכא למימר בהו דברי שכ"מ ככתובין ומסורין דמי עכ"ל הלח"מ ובאמת גם בשו"ע חו"מ סי' רמ"ה בסופו כתב שם המחבר לחלק בין בריא לשכ"מ דבשכ"מ בשתק ולבסוף צוח מהני והרמ"א שם השיג ע"ז ועי' בסמ"ע ובש"ך ובביאורי הגר"א ובבאה"ג שם. והנה אם נתפוס דבשכ"מ אף שתק ולבסוף צוח מהני מטעם דדברי שכ"מ הוא כמסורין. וא"כ בהקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט מדאורייתא מכש"כ דמהני בשתק ולבסוף צוח וז"פ וברור. וא"כ זהו כוונת רבינו בהל"י דהשמיענו זה כיון דשתק בשעת הפרשת חברו אף שצוח אח"כ בשעת הקרבה לא מהני צוחתו והקרבן מקרי שלו וא"כ ממילא יכולין להקריבו עבורו והיינו שכופין אותו אח"כ שיאמר רוצה אני להקריבו. אבל אם נאמר דשתק ולבסוף צוח הוא ספיקא דדינא אף בהקדש א"כ מה יושיענו דנכפהו אח"כ שיאמר רוצה אני כיון דצוח מתחלה אחר שתיקתו בראשונה א"כ לא היה מקרי אז שלו מספק ואיך נוכל להכריחהו אח"כ אשר יאמר רוצה אני. ולמה נצריך לכופו אח"כ שיאמר רוצה אני דלמא הוא שייך לבעלים הראשונים שהפרישו. אמנם כ"ז הוא רק בעולה ושלמים דכופין וממשכנין אותו עד שיאמר רוצה אני. אמנם בחטאת הלא כתב הרמב"ם דאין כופין אותו אלא שצריך רצונו מתחלה ועד סוף והיינו דהן אמנם דקנה הקרבן במה ששתק ולבסוף צוח והקרבן הוא שלו. בכ"ז כיון דאמר אין רוצה ובחטאת לא כפינן ליה שיאמר רוצה אני לכך לא נתכפר עד שירצה מתחלה ועד סוף היינו שאין כופין אותו עד שיאמר רוצה אני זהו מה שנ"ל בכוונת רבינו.
ו)
אבל יתבאר זה עפ"י מה שחקר השעה"מ בפ"ז מנדרים מה יהיה משפט הנכסים באומר לאשה ע"מ שאין לבעלך רשות אלא מה שאת נותנת לתוך פיך או לשאר דברים אם מתה אם הבעל יורשה. דהן אמנם דבחייה לא קנה הבעל אבל כיון שמתה יורש הבעל מדידה עי"ש שהאריך וכתב דדעת רש"י בנדרים וכן דעת המאירי והר"א ממיץ דהבעל יורש אותם. וטעמו של דבר דאם כי הנותן גם לדידה לא נתן רק לדבר פרטי לבד בכ"ז אמדינן דעת הנותן שדעתו שרשאה לעשות בזה כל מה שתרצה ורק כוונתו במה שייחד לה דבר פרטי הוא רק לשלול זכות הבעל שלא נאמר מה שקנה אשה קנה בעלה אבל שלה היא לכל דבר וא"כ ממילא במתה יורש אותה הבעל עי"ש בארוכה. א"כ בכל הקרבנות והמנחות אף שנתנו לה באופן שלא זכה הבעל ואין לו בזה שום זכות בכ"ז אם מתה עד שלא הקריב קרבנה הלא הבעל יורש אותה וא"כ ממילא יש לבעל חלק בקרבנותיה ובמנחותיה והיינו דהא קי"ל דכהן בקרבן שלו יכול להקריב בכל עת שירצה אף שלא בזמן משמרו ועור לכהנים כמבואר בב"ק ק"י ובשארי דוכתי וברמב"ם בהל' כלי המקדש וא"כ כיון שהבעל יורש אותה והוי שלו הלא כשבעלה כהן הלא יש לו רשות להקריב בכל עת שירצה ומש"ה מקרי דיש לו חלק בקרבנותיה. ומש"ה מנחתה נשרפת מפני חלק שיש לו בו. ואם כי בשאר יורשים ל"א סברא זו דהא זה הוא בלתי ספין דכהן אינו יכול להקריב קרבן אביו מטעם ירושה. אמנם ל"ד ירושת הבעל לשארי ירושות. דשאר ירושות הלא יש להמוכר למכור לאחר או ליתן לאחר ולהפקיע ירושתו. אמנם בבעל כיון דהאשה אינה יכולה לסלק ירושת הבעל בשום אופן שפיר נאמר דמשום שהבעל יורשה יש לו חלק בקרבנותיה אשר משום זה מנחתה נשרפת:
ז)
ואם כי הרמב"ם פוסק דירושת הבעל הוא רק מדרבנן בכ"ז הלא מצינו דאף ירושת הבעל אינה חוזרת ביובל מטעם דרבנן עשו חזוק להבעל כשל תורה כמ"ש הרמב"ם בפי"א משמיטה הל"כ וכן מבואר מדברי רבינו בפ"ד מערכין הל' כ"ב האשה שהקדישה שדה אחזתה וגאלה בעלה מיד הקדש והגיע היובל והוא תח"י הבעל הרי הדבר ספק אם תחזור לאשה או תצא לכהנים ע"כ ועי"ש בכ"מ שמביא הגירסא מה שגורס רבינו האיבעיא דבעי הגמ' בערכין כ"ה עי"ש ופי' בהשגות שם ובלח"מ שהקשה וז"ל אבל קשה דטעמא דאמרי' בגמ' שם דלא מקרי הבעל אחר משום שהוא יורשה א"כ דרבונו דפוסק דירושת הבעל מדרבנן א"כ מה"ת מקרי אחר ותחזור מה"ת לכהנים. ואע"ג דרבנן תקנו ירושה להבעל והפקיעו מבנה שהיה ראוי ליורשה מה"ת שאני ירושה דהוי ממון שיש בהם כח להפקיע ביובל עי"ש אמנם הרי חזינן בהדיא דדעת רבינו כיון דרבנן תקנו ירושה להבעל מהני א לאיסור דאורייתא וכן מבואר בבכורים הל"ה שפוסק דהבעל מבי בכורי אשתו וקורא אע"פ שאין לו בגוף הקרקע והפירות הוא רק תקנתא דרבנן בכ"ז מהני התקנה לאיסור דאורייתא [ובחבורינו בסה"מ מ"ע נ"א הארכנו בזה] ה"נ הכי כיון דרבנן תקנו להבעל שהוא יורש אותה ממילא מקרי שיש לו חלק ומהני אף לאיסור דאורייתא ומש"ה מנחתה נשרפת:
ח)
אלא שלכאורה יש להעיר הא תינח מנחת נדבה דהבעל יורש אותה ויכול להקריב אף לאחר מיתתה. אמנם מנחת חובה שלה היינו מנחת חוטא ומנחת סוטה דתרווייהו מקרי חטאת בריש מנחות ובזבחים ס"ג ובשארי דוכתי. וא"כ כמו בחטאת שמתה בעליה דקי"ל דלמיתה אזלי ולא קרבי א"כ אפשר דגם מנחת חובה הואיל ונקראת חטאת ג"כ לא קרבי לאחר מיתה וא"כ מה יושיענו במה שהבעל יורש אותה דהלא אין יכול להקריב. והנה מצד הסברא נראה דמנחת חובה אם כי נקראת חטאת בכ"ז ל"א דלמיתה אזלי דהלכה אין אמורה רק בחטאת ממש אבל לא במנחה מה שנקראת רק שם חטאת ומסתימת לשון הגמ' הניח מנחה לשני בניו קריבה עי"ש משמע דקאי על כל המנחות הן מנחת נדבה הן מנחת חובה. ומצאתי אח"כ במנחת חנוך שעמד על חקירה זו וכתב ג"כ דמצד הסברא לא נקרא לענין זה חטאת ומביא ג"כ הא דמנחה שהניח לשני בניו והניח בצ"ע עי"ש ולדעתי הדבר ברור דאף מנחת חובה קריבה לאחר מיתה וראיה לזה מהא דגיטין כ"ח השולח גט ממדה"י נותן בחזקת שהוא קיים כו' השולח חטאתו ממדה"י מקריב בחזקת שהוא קיים. ושם בגמ' והא בעי סמיכה ומשני בקרבן נשים או בחטאת העוף. ושם בגמ' וצריכי דאי תנא גט כו' אבל השולח חטאתו מספק לא לייתי חולין בעזרה קמ"ל והקשה שם בתוס' הא הגמ' מוקי בחטאת העוף וא"כ כל חטאת העוף בא בספק ותירצו היינו דוקא שהוא בעצמו מביא אבל לא ע"י שליח עי"ש ואם נאמר דגם מנחה הואיל ונקראת חטאת שייך גבייהו ג"כ הדין דחטאת שמתו בעליה. א"כ אמאי לא תני המתני' השולח מנחתו היינו מנחת חובה הוא מנחת חוטא בשלמא מנחת סוטה לא אפשר ע"י שליח דהא בעינן והביא האיש את אשתו אל הכהן ומבואר בספרי נשא דלא ע"י שליח ועיין בהתורה והמצוה להגאון מלבים] דמקריב בחזקת שהוא קיים ול"ח שמא מת שיהא חטאת שמתו בעליו. א"ו דבמנחת חובה מקריבין אף לאחר מיתה ולדעתי הוא ראיה ברורה. אלא שמבואר בירושלמי פ"ג דסוטה הל"ו האומרת טמאה אני לך לא כחטאת שמתו בעליה היא וחטאת שמתו בעליה ילכו לים המלח דמיא לאשם תלוי' עי"ש הרי חזינן דהירושלמי רצה מתחלה לדמות מנחת סוטה לחטאת שמתו בעליה ודימהו לאשם תלוי. הן אמנם שגוף הירושלמי צ"ע מה ענין אומרת טמאה אני לך לחטאת שמתו בעליה:
ט)
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דקושית הירושלמי צ"ל לקמן והיינו דתני שם להלן (כפי מה שהגי' הק"ע] תני נטמאת מנחתה עד שלא קדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותפדה משקדשה בכלי הרי היא ככל המנחות ותשרף קדש הקומץ ולא הספיק להקריב עד שמת הוא או שמתה היא הרי היא ככל המנחות ותשרף ע"כ וקושית הירושלמי הוא על מת הוא או שמתה היא לא כחטאת שמתה בעליה וחטאת שמתה בעליה ילכו לים המלח כלומר דהקושיא היא מדחזינן שמת הוא או מתה היא לאחר שקדש הקומץ מנחתה נשרפת א"כ הוא דמי ממש לחטאת שמתו בעליה דאל"כ אמאי נשרפת ואמאי לא נקריב דהא כל הקרבנות לבד חטאת אף שמתו הבעלים בין שחיטה לזריקה וכן במנחת נדבה שמתו הבעלים בין קמיצה להקטרה. בכ"ז מקריבין אח"כ. וכאן כיון שמתו הבעלים בין קמיצה להקטרה דאמרי' נשרפת א"כ הוא מטעם חטאה שמתו בעליה וא"כ מאי אריא שמתו הבעלים בין קמיצה להקטרה דאף קודם שהוקדש בכלי דלא הוי רק קדושת דמים הו"ל ג"כ לשרוף מטעם דמי חטאת שילכו לים המלח. וע"ז משני דמנחת סוטה לא נקראת שם חטאת אשר נאמר עליה דילך לים המלח. והא דמתו הבעלים בין קמיצה להקטרה מנחתה נשרפת ולא דיקרב משום דדמי לאשם תלוי [דהא גם היא באה על הספק וכמו באשם תלוי באם נשחט ונודע לו הדם ישפך והבשר יצא לבית השריפה ה"נ הכא דמתו הבעלים בין קמיצה להקטרה כיון שלא יוכל לברר הספק לכך מנחתה נשרפת. והדר פריך "אם לאשם תלוי אפי' משקדשה בכלי" כלומר דאיך תני נטמאת מנחתה משקדשה בכלי מנחתה נשרפת. הן אמנם דבכל המנחות קי"ל כן דאם נטמאת מנחתה משקדשה בכלי אין לה פדיון כמבואר במנחות ק' והיינו משום דכיון שהוקדש בכלי יש עלייהו קדושת הגוף ומש"ה אין להם פדיון כ"ז ניחא בשאר מנחות. משא"כ מנחת סוטה דמדמינן לה לאשם תלוי ובאשם תלוי גופיה בנודע לו קודם שחיטה שלא חטא אם כי קידש בקדוה"ג. בכ"ז ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. א"כ ה"ה גם במנחת סוטה אם כי נתקדש בכלי ויש עליה קדוה"ג בכ"ז נאמר דיפדה. ומשני אמר רבי מתני' דמיא לאשם תלוי שנשחט. כלומר דקדושת כלי דמי לשחיטה לענין זה דנשרף וכמו שפירש"י במנחות ק"א שם דמכלי שרת לא אשכחן דנפדה ועי' בשיורי הקרבן ובמראה הפנים שם:.
י)
והנה כבוד ידידי הגאון מוהר"י שליט"א אב"ד דפה עוררני מירושלמי סוטה פ"ג הל"ו אילין שיריים משום מה הם באים משום קומץ משום שיריים אין תימר משום קומץ אין נתנין בלילה ואין נותנין לאח"מ כו' ואי תימר משום שיריים נותנין בלילה ונותנין לאח"מ עכ"ל הירושלמי הרי מבואר דמנחת חוטא אינה בא לאח"מ. דהא אמר דאם השיריים דינם כקומץ אינה בא לאח"מ. אמנם מאשר כי הירושלמי הזה הוא נגד דעת רש"י והר"י דאורלייניש. וביותר לפי דברת השעה"מ בפ"ד מפסוהמ"ק שמביא שם דברי רש"י בחיר דהא דחטאת שמתו בעליו דלמיתה הוא רק בבהמה ולא בעופות. וכתב שם שכן הוא דעת הרע"ב במס' קנים. ומביא גם דברי הר"י דאורלייניש מובא בתוס' הרא"ש במס' קנים עפ"י הספרא ומניין שאם הביאה עולתה שמביאין היורשין חטאתה ת"ל אחד לעולה ואחד לחטאת" והוא נגד המשנה דקינים האשה שהביאה עולתה לא יביאו יורשין חטאתה ותי' הר"י דאורלייניש דהספרא מיירי בעוף וגמירי דאין חטאת העוף מתה כמו בחטאת צבור שאינה מתה. ומביא השעה"מ שם שכן מבואר בתוספתא תמורה פ"א אלו דברים שבין בהמה לעוף שהבהמה דוחה שבת כו' ויש בה חטאות מתות כו' משא"כ בעוף והאריך שם השעה"מ ותוכן דבריו דמשו"ה סובר רש"י דבחטאת עוף ל"א דלמיתה אזלי משום דלא שייך בכולהו חמש חטאות כמבואר בהוריות ו' תמורה י"ד. וא"כ כ"ז הוא רק לר"ש דא"ל בתמורה שם דבחטאת צבור ל"א דתמות משום דבחד מקום גמירי חמש חטאות ובצבור ליתא לא ולד חטאת ולא תמורת חטאת כמבואר שם. אמנם לר' יהודה דלית לי' בחד מקום גמירי ומשו"ה אף חטאת צבור מתה א"כ בחטאת העוף למיתה אזיל אם כי לא שייך בו כל החמשה דברים. א"כ י"ל דהספרא וכן התוספתא קאי אליבא דר"ש. וממילא ליתא בחטאת העוף כמו דליתא בצבור והסוגיות דמוכיחות דאף חטאת עוף אזיל למיתה קאי אליבא דר' יהודה עיי"ש [ובאמת לפי זה החילוק יוכל היות אף להר"י דאורלייניש ומ"ש דמדברי הר"י דאורלייניש מוכח דאמר אף אליבא דר' יהודה ט"ס יש בדברי הר"י דאולייניש כמו שהוגה בהגהת החדשים על תוס' הרא"ש במס' קינים פ"ב עיי"ש] וא"כ לפ"ז כיון דאף חטאת העוף ל"א אליבא דר"ש דאזיל למיתה במכש"כ מנחת חוטא אשר אינה קרוי' רק חטאת וא"כ איך יתפרנס דברי הירושלמי הנ"ל דאמור להדיא אליבא דר"ש:
יא)
ובעיקר הדבר לכאורה שיטת רש"י והר"י דאורלייניש דהא ד"ה חטאות מתות אינה בעוף הוא נכון דהא מבואר בבכורות ט"ז תני' כותי' דר"נ מניין לתמורת פסוהמ"ק שמתה ת"ל ממעלה הגרה טמא האי מבעי לחמש חטאות מתות ההוא ממפריסי פרסה נפקא. תנ"ה מניין לחמש חטאות מתות ת"ל ממפריסי פרסה טמא. חמש חטאות מתות הלכתא גמירי כו' אלא אצטריך קרא איצטריך הלכתא דאי מקרא ה"א לרעיי' קמ"ל הלכתא למיתה כו' ואיבע"א לאקושי דבר הבא ממעלי גרה היינו תמורת פסוהמ"ק] לדבר הבא ממפריסי פרסה כו' עיי"ש בג' והנה נחזי אנן דלתי' קמא דמקרא ה"א דלרעיי' והלכה הוא למיתה. וא"כ בקרא דמפריסי פרסה הלא לא הוזכר רק בהמה ולא עופות וכיון דהלכה אתי לגלות על הקרא א"כ ממילא לא נוכל לומר דהלכה נאמר אף על עופות וממילא בעופות ל"א כלל שהמה למיתה ומשו"ה יקרבו. אמנם בהקרא ליכא חלוק בין יחיד לצבור דהא בקרא סתמא כתיב והן אמנם דלר"ש לא נאמר ההלכה על צבור משום דבחד מקום גמירי היינו דלא נאמר שימותו אבל הא דבעי רעיי' אשר זה ידעינן מהקרא והקרא נאמר סתמא בין ביחיד בין בצבור. ומיושב לפ"ז קושית השעה"מ שהקשה על שיטת רש"י והר"י דאורלייניש דסוברים שחטאת העוף קרבה ומ"ש בחטאת בהמה של צבור שכפרו בעלי' דסובר ר"ש להדיא ביומא ובש"ד דרועה אם כי לא נאמר ההלכה בצבור דתמות. ומ"ש בחטאת העוף דלר"ש יביאו היורשין לאח"מ משום דלא נאמר ההלכה על חטאת העוף עיי"ש ולמ"ש ל"ד כלל להדדי דהא דרועה בחטאת הצבור הוא מהקרא דמפרסת פרסה משא"כ בחטאת העוף דליכא קרא כלל ומשו"ה מקריבין לאח"מ:
ואם כי לפי האיבע"א דג' בכורות הנ"ל לאקושי דבר הבא ממעלי גרה לדבר הבא ממפריסי פרסה משמע דהא דחמש חטאות המתות הוא רק מהלכה לבד ולא מהקרא כלל. בכ"ז לדעתי התי' האבע"א לא אתי אליבא דכו"ע לפמ"ש רש"י שבת קל"ב א' דהא דאין דנין ק"ו מהלכה לאו דוקא ק"ו אלא כל הי"ב מדות עיי"ש וכן הוא דעת הגר"א בא"ר במס' ידים פ"ג בהא דאין יד מטמא חברתה ור' יהושע מטמא ואמרו לו חכמים אין דנין ד"ת מד"ס כו' וז"ל אין דנין כו' ור' יהושע סובר דנין ד"ת מד"ס וגמר מכתבי הקדש שהשני עושה שני וד"ס הוא כל שלא נכתב בפירוש בתורה אע"פ שהוא הללמ"מ וחכמים דהכא היינו ר"א ור"א ור' יהושע אזלי לשיטתם בטהרות עכ"ל עיי"ש שהאריך מבואר להדיא דעתו דאין למדין כלל מהלכה אליבא דר"א. וא"כ נחזי אנן דלר"א דסובר דאין למדין כלל מהלכה בשום מדה א"כ איך יצדק האיבע"א. כיון דחמש חטאות שמתו הוא רק מהלכה לבד ואיך נוכל למילף דבר הבא ממעלי גרה בהיקש מדבר הבא ממפריסי פרסה. ובהכרח דהאיבע"א לא אתי' רק כר"ע ור' יהושע דסוברים דדנין מהלכה. וא"כ א דקיי"ל דאין יד מטמא חברתה ודלא כר' יהושע בידים הנ"ל משום דלא ילפינן מהלכה כלל. ובהכרח צ"ל תי' הראשון שבגמ' בכורות הנ"ל א"כ אתי' הקרא ממפריסי פרסה על חמש חטאות ולרעיי' וכמ"ש לעיל וממילא בחטאות העוף מקריבין אף לאח"מ דעל עוף לא קאי הקרא כלל ולפי מה שהשריש הרמב"ן בספר המצות שרש הראשון דהיכא דהג' אמר מנה"מ מנ"ל הוא דרשא גמורא ובחבורינו בסה"מ הארכנו בזה וא"כ הברייתא דאמר מנין לחמש חטאות כו' ת"ל מפריסי פרסה הוא דרשה גמורה:
יב)
ולפ"ז אין אנו צריכין לדברי השעה"מ דרש"י והר"י דאורלייניש אזלי רק אליבא דר"ש אשר הוא דוחק דהספרא דמרבי מקרא אחד לעולה ואחד לחטאת דקרב אף לאח"מ הוא כר"ש הא סתם ספרא הוא ר' יהודה. אלא דיש לט לחלק דהר"י דאורליניש לא אמר רק מדאורייתא אבל מדרבנן כו"ע מודים דאף חטאת העוף אזלי למיתה. והספרא הלא יליף מהקרא וליכא מיתה אלא קרב. והסוגיות דמוכיחות דאף חטאת העוף אזיל למיתה הוא רק מדרבנן גזירה משום חטאת בהמה ולא תקשי הלא ישאר קושית הג' יומא ס"ה ב' ומשום גזירה לימא דימות. אמנם הלא הר"י דאורלייניש בעצמו מובא בתוס' יומא שם ד"ה ומשום גזירה וז"ל והקשה הר"י דאורלייניש ומשום גזירה ימותו כדפריך בשמעתא ותי' דוקא בהמה דאית לה תקנתא ברעיי' פריך הכי דהוי לן למעבד תקנתא ברעיי' אבל בעופות דלית להו תקנתא ברעיי' שאין פדיון לעופות ליכא למפרך הכי עכ"ל התוס'. וא"כ הלא דעת הר"י דאורלייניש דבעוף ליתא להקו' משום גזירה ימותו. משו"ה שפיר נוכל לומר דהא דבחטאת העוף אמרי' תמות הוא רק מדרבנן ומשום גזירה אטו חטאת בהמה:
יג)
וא"כ נוכל לומר דגם הרמב"ם סובר כשיטת רש"י והר"י דאורליניש דבחטאת העוף ל"א דימות והשעה"מ וקשה דהא גם הרמב"ם פוסק כר"ש דחמש חטאות מתות בחד מקום גמירי כר"ש ומשו"ה פוסק דבחטאת צבור ל"א דתמות ובכ"ז בפ"ד מפסוהמ"ק מסתם סתמי דחטאת שמתו בעליו למיתה אזלי ומשמע אף בעוף. וביותר דבפ"ד מפסוהמ"ק שם הלי"ד כתב השולח חטאתו ממדה"י מקריבין אותו בחזקת שהוא קיים ול"ח למיתה ומיירי בעוף או בבהמה בקרבן נשים (דלא בעי סמיכה כמו שמוקי הג' בגיטין כ"ח] א"כ מבואר להדיא דעתו דאף בחטאת העוף אמרי' דימות ואמאי כיון דבחד מקום גמירי ומשום זה אמר דהרמב"ם סובר דכללא דר"ש דבחד מקום גמירי לא נאמר רק אמתכפרין ולא אמכפרין ולא כהר"י דאורלייניש עיי"ש. ולפמ"ש ליכא מחלוקת בין הרמב"ם ובין הר"י דאורלייניש דמדאורייתא גם הרמב"ם מודה דל"א בחטאת העוף דתמות. והיינו כיון דהרמב"ם פוסק דאין יד מטמא השני ודלא כר' יהושע וא"כ אין למדין כלל מהלכה ובהכרח הוא תופס תי' הראשון דג' בכורות הנ"ל כמ"ש לעיל וממילא בעוף ליכא כלל הדין דתמות מדאורייתא אלא דבכ"ז מדרבנן אמרי' דאף בחטאת העוף תמות ומשו"ה מסתם סתמי בראשית הלכה דחטאת יחיד אזיל למיתה אף בעוף. וכן גם בהל' י"ד בשולח חטאתו ממדה"י דאף בחטאת העוף צריך הטעם דאוקמינן בחזקת קיים דוקא. ואדרבא לפ"ז מיושב קצת תמיהת המל"מ בפ"ד מפסוהמ"ק שתמה על רבינו בהא דהדין דמקריבין אותו בחזקת שהוא קיים אמאי לא הזכיר דוקא שלא הניחו גוסס אבל אם הניחו גוסס לא כמו שמחלק הג' גיטין שם כ"ח בהא דהשולח גט למדה"י וכן הזכיר רבינו חלוק זה בהל' תרומות עיי"ש ולפמ"ש כיון דהא דחטאת העוף תמות במתו הבעלים הוא רק דרבנן א"כ לא אכפת לן אף שהוא גוסס ואם כי בחלוק של קרבן בהמה של נשים הו"ל להזכיר החלוק דגוסס אבל כיון דבחטאת העוף לא אצטריך להזכיר זאת כיון שהוא רק מדרבנן לא אכפת לן אף שהוא גוסס ממילא לא הזכיר אף בקרבן בהמה:
יד)
ומה מאוד יאיר לנו אור בהיר לפי דברינו דברי רבינו בפ"ד מפסוהמ"ק הל"ב וז"ל פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וכן שעירי ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהן ירעו עד שיפול בהם מום וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה. ולמה לא יקרבו הן עצמן נדבה שהרי זכרים הם גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה עכ"ל. ובפ"ה מעביוה"כ הלט"ז פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהן וקרבו ונמצאו הראשונים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה וכן אם נמצאו הראשונים קודם שנקרבו אלו יקרבו הראשונים וירעו השניים עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה עכ"ל והנה דין זה האמור כאן בעבודת יוה"כ הוא הדין האמור בפסוהמ"ק. ומדוע בפסוהמ"ק מסיים ולמה לא יקרבו הם עצמן גזירה לאחר כפרה כו' וכאן לא סיים זאת. ודוחק לומר דסמיך כאן אהא דפסוה"מ דא"כ לא הו"ל להזכירו כלל כיון דכבר הזכירו בפסוה"מ. אמנם לפי דברינו דבריו הקדושים מדויקים בתכלית הדיוק. דהא לפי' התי' הראשון בגמ' בכורות הנ"ל דקרא מפריסי פרסה אתי' על החמש החטאות דרועה ורק ההלכה אתי' לגלות על הקרא דלא יהיו לרעיי' אלא ימותו. וא"כ בחטאת צבור דנתכפרו בעלים הן אמנם דההלכה לא נאמר על צבור היינו דוקא שימותו אבל רעיי' הלא ילפינן מהקרא וא"כ ל"ש יחיד ול"ש צבור וכמ"ש והנה הדין דחטאת יחיד שכפרו בעליו דאזיל למיתה הוא דוקא בנמצא לאחר שנתכפרו הבעלים. אבל אם נמצא קודם שנתכפרו הבעלים ל"א דתמות רק כשמשך אחת משתיהן ונתכפר. אבל בבא לימלך אומרין לו שיתכפר בזו שהפריש בראשונה והשני' תרעה עד שיפול בה מום ויפול לנדבה כמבואר כ"ז ברמב"ם פ"ד מפסוהמ"ק הל"ג והוא מסוגי' תמורה כ"ב עיי"ש וא"כ מיושב מאוד דבעבודת יוה"כ הלא מיירי שנמצא לאחר הקרבה כמו שהתחיל ואמר פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וקרבו ונמצאו הראשונים. א"כ הלא כתב להדיא שנמצא לאחר שהקריבו. וכן בהא דכתב "וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו אלו יקרבו הראשונים" ל"ל דמיירי שנמצא קודם הקרבה כלל. דלפ"ז איך יצדק במה דסיים ויקרבו הראשונים וירעו השניים עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת נבור מתה" כיון דנמצאו קודם הקרבה והוקרבו הראשונים הלא אף בחטאת יחיד הדין כן כמ"ש להדיא בפ"ד מפסוהמ"ק הלכה ג' שהבאנו לעיל וא"כ ל"ל לסיים שאין חטאת הצבור מתה. א"ו הא דכתב וכן אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו הכונה הוא שנמצא לאחר שחיטה וקודם הקרבה. והנה בחטאת יחיד הלא כתב רבינו לעיל בפ"ד מפסוהמ"ק הל"א וז"ל נמצאת אחר שנשחטה החטאת השני' שהפריש קודם שיזרוק דמה הרי זו ספק אם תמות אם תרעה עד שיפול בה מום לפיכך תמות עכ"ל וא"כ ה"נ הכא דכתב אם נמצאו הראשונים קודם שיקרבו היינו לאחר שחיטה וקודם הקרבה דאז הדין בחטאת יחיד דימות מספק דלמא מקרי ג"כ חטאת שכפרו בעלי' דנאמר עלה ההלכה דימות אמנם כיון דבצבור לא נאמר הלכה כלל דימות משו"ה בעי' רעיי' אבל הא דבעי רעיי' הוא מצד הקרא מפריסי פרסה א"כ ל"ל דיקרבו הם עצמם נדבה כיון דילפינן מקרא והקרא איירי בין ביחיד בין בצבור. ומשו"ה לא הזכיר רבינו בהל' יו"כ הטעם דלמה הן עצמם לא יקרבו נדבה כיון דמיירי שנמצאו לאחר הקרבה או אף לאחר שחיטה אשר ג"ז מקרי מספק חטאת שכפרו בעלי' א"כ מה"ד לא נוכל להקריב אותו בעצמו נדבה אף בצבור ובעי דוקא רעיי' דהא יליף מקרא מפריסי פרסה דחמש חטאות בעי רעיי'. משא"כ היכא דנמצא קודם השחיטה דאז הדין דבא לשאול ושוחט הראשונה דאז אף ביחיד הדין דהשני רועה עד שיומם ויביא בדמיו עולה ועל גווני דא לא נאמר הקרא מפריסי פרסה דרועה וההלכה ג"כ לא נאמר ע"ז דימות וא"כ יקשה באמת למה אותו בעצמו לא יקרב עולה יצדק ע"ז הטעם גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה וא"כ בפסוהמ"ק בהלכה ב' שכתב פר ושעיר של יוה"כ שאבדו והפריש אחרים תחתיהם וכן פר ושעיר של ע"ז שאבדו והפריש אחרים תחתיהם בסתמא ולא הזכיר דמיירי דוקא שנמצאו לאחר הקרבה א"כ מיירי בכל גווני הן שנמצאו לאחר כפרה הן שנמצאו לפני כפרה וא"כ הדין שירעו עד שיוממו ויביא בדמיהם נדבה הוא בכל גווני הן שנמצא לפני כפרה הן לאחר כפרה. אבל חלוקים בטעמם דאם נמצאו לאחר כפרה שורת הדין דירעו מקרא דמפריסי פרסה אף בצבור. ואם נמצאו לפני כפרה הטעם דירעו משום גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה. ומשו"ה כתב הרמב"ם ירעו עד שיפול בהם מום ויפלו דמיהן לנדבה שאין חטאת צבור מתה ולמה לא יקרבו עצמן נדבה גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה כלומר דהמה שני טעמים דהטעם שאין חטאת צבור מתה קאי שנמצא לאחר כפרה ואז בחטאת יחיד ימות אמנם בצבור אין חטאת צבור מתה. אבל מה שהוא צריך רעיי' הוא שורת הדין מקרא דמפריסי פרסה. אמנם בנמצא לפני הכפרה א"כ ליכא עלייהו הדין דחמש חטאות דאף ביחיד אינה מתה א"כ יקשה למה צריך רעיי' עד שיפול בו מום ויפלו דמיו לנדבה מדוע הוא עצמו לא נקרב עולה וע"ז אתי הטעם גזירה לאחר כפרה אטו לפני כפרה:
טו)
וא"כ לפ"ז גם התוספתא תמורה דאמר דבחטאת העוף לית בה מיתה משא"כ בבהמה הוא ג"כ הכונה על דין דאורייתא דוקא דבבהמה איכא חטאות המתות דאורייתא ובחטאת העוף ליכא מדאורייתא דין חטאות המתות. אבל מדרבנן אף בחטאת העוף איתא הדין דחטאת שמתו בעליו וכמ"ש:
טז)
וא"כ מוכח מהתוספתא הנ"ל דבמנחת חוטא אף מדרבנן לית בהו דין חטאות המתות כלל משום דלכאורה קשה בדברי התוספתא שכתב אלו דברים שבין בהמה לעופות שהבהמה דוחה שבת וטומאה ונוהגת בצבור כביחיד ויש בה חטאות מתות חטאת נקבה אשם ודאי אשם תלוי תודה שלמים ובא מן המעשר וקרב בבמה:
טעונה סמיכה נסכים תנופה חזה ושוק מתן ד' ויש מדמה נכנס לפנים ולפני ולפנים משא"כ בעופות. ולכאורה אמאי לא כייל גם מנחת עשירית האיפה עם עופות. שגם מנחת עשירית האיפה דמי לכל הדברים לעופות שאינה דוחה שבת וטומאה. אם כי מנחת חביתין דוחה שבת וטומאה אבל הלא נקרב רק מחציתה בבוקר ומחציתה בערב אבל מנחת עשרון הנקרבת ביחיד זה אינה דוחה שבת וטומאה וגם ליתא בצבור ואין בה חטאת מתה מנחת חוטא] ואינו בא מן המעשר דלדעתי בלי ספק אינו נקח מכסף מעשר דלא מבעי בכהן הלא מנחתו כליל א"כ דמי לעולה שאינה נקח בכסף מעשר הואיל וליתא באכילה ואף בישראל כיון דשירי המנחה אסור לזרים. א"כ כמו דאין לוקחין תרומה בכסף מע"ש שממעט באכילה דמע"ש מותר לזרים ותרומה אסור כמבואר ברמב"ם בפ"ג דמע"ש וברמב"ם פ"ז ממע"ש הלי"א עיי"ש א"כ ה"ה גם מנחה דשירי' אין נאכל רק לכהנים וגם ממעט בהמקום דמע"ש נאכל בכל העיר והמנחה רק בעזרה בשגם כיון דהבעלים בעצמם אינם יכולין לאכול א"כ ליכא שמחה ובמע"ש בעינן שמחה. ואינו קרבה בבמה כמו עופות כמבואר להדיא בזבחים קי"ז דלמד דאין עוף בבמה אין מנחה בבמה עי"ש א"כ הו"ל לכלול גם מנחת עשירית האיפה עם עופות א"ו הא דבעוף ליכא חטאות המתות הוא רק מדאורייתא אבל מדרבנן איכא. משא"כ מנחת חוטא ליכא כלל דין דאינה קריבה לאח"מ אף מדרבנן:
יז)
נחזור לדברינו יהיה איך שיהיה הלא דעת רש"י והר"י דאורלייניש דאף בחטאת העוף ל"א דימות אליבא דר"ש כמ"ש השעה"מ הנ"ל וא"כ איך יצדק דברי הירושלמי סוטה הנ"ל דקאי אליבא דר"ש ואמר דאף מנחת חוטא יש בה דין חטאת שמתו בעלי':
יח)
ולדעתי כונה אחרת בדעת הירושלמי הנ"ל. דנחקור לר"ש דסובר דמנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו. והשיריים קריבין לעצמן מה הדין במנחת חביתין של כה"ג אם היה בו קמיצה לר"ש אי לא. ומה שהביאני לזה הספק הוא ע"פ מ"ש הרשב"א במנחות ע"ה במתני' שם דת"ק סובר דמנחת כהנים קופל אחד לשנים. והקשה אמאי צריך לקפל כיון דאינה נקמצת וא"כ אמאי בעי פתיתה. וכתב וז"ל וי"ל דאית לי' דכל המנחות אתקש להדדי ויש להשוותם מלבד במה שחלקם הכתוב דהיינו בקמיצה דאינה נקמצת משום כליל תהיה ואינה נקמצת כי אם מנחת חוטא לר"ש כו' ולכך בעי פתיתה אע"ג דליכא בה קמיצה שהרי מצות פתיתה אינה עשויה בשביל מצות קמיצה עכ"ל א"כ לר"ש דדורש הוא בעצמו במנחות ובש"ד וזאת תורת המנחה תורה אחת לכל המנחות א"כ י"ל דאף מנחת חביתין היה בו קמיצה ורק במנחת נדבה של ק היה כליל אבל לא במנחת חובה ודמי למנחת חוטא דנקמצת אליבא דר"ש. ואי משום דכתיב במנחת חביתין כליל תקטר. הא לר"ש אצטריך במנחות נ"א האי קרא דכליל תקטר במת כה"ג ולא מינו אחר תחתיו דנקרב החביתין משל צבור ואינה נקרב מחצה בבקר ומחצה בערב אלא כולהי היא קריבה בשחר מקרא דכליל תקטר עי"ש:
יט)
אמנם לכאורה הלא בהדיא מבואר במנחות ע"ה במתני' ר"ש אומר מנחת כהנים ומנחת כהן משיח אין בהם פתיתה משום שאין בהם קמיצה וכל שאין בהם קמיצה אין בהם פתיתה. א"כ מבואר להדיא דר"ש סובר דמנחת כהן משיח אין בהם קמיצה:
כ)
אמנם ראיתי במל"מ פי"ג ממעה"ק הל"י וז"ל ודע שראיתי לרש"י במתני' דמנחת ישראל קופל כו' דבדברי ת"ק דקתני מנחת כהנים קופל לא פי' רש"י באיזה מנחה איירי אלא סתם הדברים ובדברי ר"ש דאמר מנחת כהנים פירש"י מנחת נדבה של כהנים ע"כ והנה לפי פשטן של דברים נראה דרש"י הוקשה לו דהיכי קאמר ר"ש דמנחת כהנים אין בהם פתיתה מפני שאין בהם קמיצה דהא ר"ש אית לי' דמנחת חוטא של כהנים נקמצת וקומץ קרב לעצמו ומשו"ה הוכרח רש"י לפרש דר"ש איירי במנחת נדבה דאין בה קמיצה כו' ואני תמה ע"ז דהא מנחת חוטא מנחת סולת היא ובמנחת הסולת הלא כבר נתבאר שאין בהם פתיתה ודברי רש"י צריך לי תלמוד עכ"ל המל"מ והנה לפי דברי המל"מ דהא דאמר ר"ש מנחת כהן אין בהם פתיתה אף במנחת חוטא ואם כי במנחת חוטא היה קמיצה אמנם הקמיצה היה בעדנה סולת והמותר היה נאפת עשר חלות כי כן הוא דעת רש"י דאף מנחת סולת היה נאפת עשר חלות וכן הוא דעת הרע"ב ועי' במל"מ כאן בהל"י שהאריך בזה ומצאתי בשטמ"ק מנחות ע"ו במתני' דכל המנחות הי' באות עשר חלות שכתב להדיא דאף במנחת סולת היה כן למ"ד דמגבלה במים עיי"ש וא"כ י"ל דאף מנחת חביתין היה נקמצת בעדנה סולת ואח"כ היתה נאפת במחבת ומשו"ה אמר ר"ש דמנחת כהן משיח לא היה פתות משום דאין בה קמיצה היינו שלא נקמצה לאחר אפי' ורק הקמיצה היה בעודה סולת וכמו במנחת חוטא אליבא דר"ש כמ"ש המל"מ:
כא)
ואדרבה אם נאמר דגם מנחת חביתין הי' בו קמיצה אליבא דר"ש א"ש טפי. משום דהראשונים הקשו בהא דאמר ר"ש מנחת כהן משיח אין בה פתיתה הלא במנחת חביתין כתיבא בהדיא בקרא מנחת פתים אלמא בעי פתיתה. ותי' הרשב"א בחדושיו למנחות וז"ל וי"ל דר"ש לא דריש שיהא בה פתים דכיון דר"ש אזיל בתר סברא דלעולם הוא דריש טעמא דקרא ואית לי' דפתיתה ושבירה לא היתה בא כ"א בשביל קמיצה הנעשית אחרי' הלכך במנחה דליכא בה קמיצה לית בה פתיתה עכ"ל הרי יפרש פי' פתים. ר"ל תופיני מנחת פתים שתאפה כמנחת פתים שהיא מנחת מחבת שנקראה מנחת פתים דכתיב פתות אותה פתים וזו מנחת חביתין ממנחת מחבת היתה בא ולא שיבא הכתוב שיצטרך בה פתיתה עכ"ל הרשב"א ולכאורה קשה דל"ל להקרא להזכיר "מנחת פתים" היינו שתאפה כמנחת פתים שהיא מנחת מחבת שנקראה מנחת פתים. הלא בקרא כתיב להדיא על מחבת בשמן תעשה מרבכת וא"כ הא אמר הקרא להדיא דמנחת חביתין תאפה על מחבת א"כ היא מנחת מחבת ול"ל להקרא לסיים תופיני מנחת פתים. אמנם אי נימא דלר"ש גם מנחת חביתין היה בה קמיצה אמנם דוקא בהיותה עדנה סולת א"כ מדוקדק הכתוב היטב דמנחת מחבת הלא הקמיצה היתה לאחר האפייה מדכתיב בה פתות אותה פתים. וא"כ מנחת חביתין כיון שהיא תאפה במחבת וא"כ אם הי' צריך קמיצה הלא היה מקום לטעות דהקמיצה תהיה אחר האפייה ומשו"ה מסיים הקרא מנחת פתים כלומר שהיא נקראת רק מנחת פתים אבל לא שתהיה באמת כמו מנחת מחבת שהקמיצה תהיה לאחר האפי' אלא שהקמיצה שלה תהי' רק בעדנה סולת. אבל אי נימא דמנחת חביתין לא היה בה קמיצה א"כ למאי אצטריך הכתוב להזכיר מנחת פתים:
כב)
ולדעתי העני' נראה. דהנה במנחות ע"ד מובא בברייתא דר"ש דאמר דמנחת חוטא של כהן נקמצת מהא דכתיב והיתה לכהן כמנחה. דדריש ר"ש והיתה לכהן כמנחה כמנחת ישראל מה מנחת ישראל נקמצת אף מנחת כהן נקמצת אי מה מנחת ישראל שיריו נאכלין אף מנחת כהן שיריו נאכלין ת"ל והיתה לכהן כמנחה לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה עיי"ש ובספרא ויקרא מובא זה הברייתא בדברי ר"ש והיתה לכהן כמנחה מה מנחת ישראל נקמצת אף מנחת כהן נקמצת ותו לא והסיום הא דסיים הג' כאן אי מה מנחת ישראל שירי' נאכלין אף כו' ת"ל והיתה לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה ליתא בהספרא ובירושלמי סוטה פ"ג הל"ו תמן תנינן רש"א מנחת חוטא של כהנים נקמצת והקומץ קרב לעצמו והשיריים קריבין לעצמן ושניהם מקרא אחד דרשו והיתה לכהן כמנחה כו' רש"א הרי עשירית האיפה של כהן כעשירית האיפה של ישראל מה עשירית האיפה, של ישראל נקמצת אף זו נקמצת אי מה זו נאכלת אף זו נאכלת ת"ל וכל מנחא כהן כליל תהיה לא תאכל. הרי יליף הירושלמי דלר"ש הא דאינה נאכל מקרא דוכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל. אם כי הא דנקמצת יליף מקרא דוהיתה לכהן כמנחה כמו שאומר הירושלמי ושניהם מקרא אחד דורשין והיתה לכהן כמנחה. ובהכרח צ"ל כמו שאומר השיורי קרבן כאן דהא דמסיים הג' במנחות אי מה להלן נאכלת כו' ת"ל והיתה לכהן כמנחה ולא כאישים למנחה אינה סיום דברי ר"ש מהברייתא אלא סתמא דג' קאמר. דבברייתא בדברי ר"ש לא נאמר רק מה מנחת ישראל נקמצת אף מנחת כהן ותו לא כמו שמבואר בהספרא עיי"ש בשיורי קרבן. והא דאינה נאכלה יליף תלמודין מוהיתה לכהן כמנחה ולא כאישים למנחה ותלמוד ירושלמי יליף מקרא דוכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ולדעתי זהו כונת רש"י במנחות ע"ד שם באותו ענין בד"ה תני אבוה דר"א כל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל לאכילה הקשתיו ולא לדבר אחר מאי קאמר אמר אביי ה"ק כו' כל מנחת כהן לא תאכל חובתו כליל תהיה נדבתו. א"ל רבא סכינא חריפא מפסקא לקרא אלא אמר רבא כל מנחת כהן כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו עכ"ל הג' ורש"י שם בד"ה תני אבוה דר"א וז"ל מימרא בפ"ע. ענין אחר וכי יש לך דבר שקרב לאבוד תני אבוה דר"א לעולם מתפזרת אבית הדשן דלמטה ודקא אמרת וכי יש לך דבר קרב לאבוד גזה"כ הוא דכתיב כל מנחת כו' דשאני מנחת חוטא שזו אין קריבין אלא מתפזרין אבית הדשן עכ"ל רש"י עיי"ש והנה הלשון השני שכתב רש"י דהא דתני אבוה דר"א קאי על ראב"ש לתרץ הקושי' וכי דבר הקרב ילך לאבוד הוא מבואר בירושלמי סוטה הנ"ל להלן רבא בר ממל בעי רשב"א בשיטת אביו או בשיטת חכמים אין בשיטת אביו יקרב למעלה אין בשיטת חכמים לא יקמוץ כו' ת"ל וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל ותהא כליל ולא תאכל אלא לאכילה הקשתיו ולא לד"א ע"כ והוא לשון השני של רש"י. ולשון הראשון שכתב רש"י דהוא ענין בפ"ע הוא הירושלמי אליבא דר"ש דאמר דמשו"ה סובר ר"ש דאינה נאכלת מקרא דוכל מנחת כהן כליל תהיה וז"פ:
כג)
ועתה נחזי אנן דלמה נאיד הירושלמי מהילפותא דיליף הגמ' דמנחת כהן אינו נאכל מקרא דוהיתה לכהן כמנחה ולא לאשים כמנחה. והיינו משום דתלמודין דיליף דמנחת חוטא של כהן נקמצת ואינו נאכלת מקרא דוהיתה לכהן כמנחה. א"כ לא ילפינן רק מנחת חוטא לבד דנקמצת. אבל מנחת חביתין אם כי גם היא נקראת מנחת חובה. אבל כיון דאינה מנחת חוטא גם ר"ש מודה דהיא כולה כליל. משא"כ מהלימוד דירושלמי דיליף הא דאינה נאכלת מקרא דוכל מנחת כהן כליל תהי' לא תאכל ממילא מרבינן אף מנחת חביתין דנקמצת לר"ש כפי מה שכתב השטמ"ק שם וז"ל ויש לתמוה מה יש חלוק בין הני לשנא ומאי דעתא דאמורא דקמסרס קרא. ונ"ל שדעת התלמוד דקרא דוכל מנחת כהן קאי אקרא דלעיל דמיירי בחובה שהרי החביתין היא חובה לבד נראה לו לומר וכל מנחת כהן שהיא חובה לא תאכל ורבא נראה לו דוחק לסרס המקרא ודחק לומר דוכל מנחת כהן קאי אנדבה כמו אחובה אע"ג דקרא דלעיל בחובה משתעי וה"ק וכל מנחת כהן בין חובה בין נדבה כליל תהיה נדבתו לא תאכל חובתו ואינו נראה לו דוחק כיון דקרא משתעי בחובה עם נדבה עכ"ל השטמ"ק וא"כ לאביי דמסרס הקרא והיינו משום דקרא דוכל מנחת כהן קאי אקרא דמנחת חביתין שהוא חובה א"כ בהכרח דגם מנחת חביתין נקמצת. דאל"כ דאם נאמר דאינה נקמצת אם כי חובה אבל אינה מנחת חוטא. איך יצדק דרשתו וכל מנחת כהן לא תאכל חובתו אלא נקמצת הלא גם מנחת חביתין שהיא חובה ובכ"ז ליכא קמיצה וכן מה שדרש כליל תהיה נדבתו ואינו נקמצת דמאי ארי' נדבתו הלא אף מנחת חיבתו [לבד מנחת חוטא דהיינו חביתין ג"כ היא כליל. אלא אפי' לרבא דלא מסרס הקרא בכ"ז ההכרח דגם מנחת חביתין היא נקמצת דאם על מנחת חוטא לחוד ל"ל האי וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל דהא מנחת חוטא הלא ידעינן מוהית' לכהן כמנחה לכהן כמנחה ולא לאישים כמנחה כדרשת התלמודין במנחות הנ"ל. א"ו דדעת הירושלמי הנ"ל דלר"ש אף מנחת חביתין ג"כ נקמצת מקרא דוכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל או דמסרס המקרא כאביי או כרבא. בכ"ז מוכח דאף במנחת חביתין איכא קמיצה לר"ש [ולענין קו' השיורי קרבן דלדברי הירושלמי דיליף גם מקרא דוכל מנחת כהן כליל תהיה למאי אצטריך קרא. והיתה לכהן כמנחה. נ"ל דאי מקרא וכל מנחת כהן כו' לחוד לא הוה ידעינן דמנחת חובה של כהן נקמצת דה"א דהאי לא תאכל אתי ללאו כמו דאמר הגמ' מנחות שם אליבא דרבנן. אבל כיון דידעינן מקרא והיתה לכהן כמנחה דמנחת כהן נקמצת עדיף לן לומר דהאי לא תאכל אתי להורות דהן אמנם דנקמצת אבל לא לאכילה אלא לשריפה ואי מקרא והיתה לכהן כו' ה"א רק מנחת חוטא וחובה אבל לא מנחת חביתין משו"ה אתי קרא וכל מנחת כהן כו' להורות דאף מנחת חביתין נקמצת]:
כד)
וכבוד אחי הגאון צבי הירש הכהן שליט"א אב"ד דפאלצק הביא ראי' לדברינו אלה וז"ל דבר גדול חדש כ' אחי כו' נ"י דלר"ש דסובר מנחת חוטא של כהן נקמצת והקומץ קרב לעצמו כו' הוא דין כולל לכל מנחת חובה של כהן היינו מנחת חביתין של כה"ג והמנחת חנוך של כהן הדיוט כאשר נלמוד כן מדברי השטמ"ק מנחות ע"ד שם אשר כל הרואה דברי השטמ"ק יראה בעליל שהבין כן אליבא דאביי דוכל מנחת כהן לא תאכל שב אקרא דלעיל מיני' דמשתעי בחביתין שהוא מנחת חובה וה"ה לרבא דלא ניחא לי' לסרס הקרא לכל הפנים לא הרחיק לכת משמועתו זו שמקרא זו נדרש לשלפניו למנחת חביתין שהיא חובה ודרש לו מה שדרש ולפי שטחת השטמ"ק הדבר ברור דאף מנחת חביתין לר"ש דינה כמנחת חוטא והיא נקמצת והקומץ קרב לעצמו ולא ייחד הכתוב רק במנחת נדבה שהיא בכליל תהיה כאמור ומה מאוד אשכחנא מרגניתא תותי' לכלכל בזה דברי הירושלמי התמוה יומא פ"ב הל"א ר"ח בר עוקבא בשם ריב"ל אין קומץ פחות משני זיתים כו' ר"י בר"א שאל מעתה כהן שאין ידו מחזקת שני זיתים יהי' פסול לעבודה עכ"ל. ופשטות דברי הירושלמי שהוא פסול לכל עבודות שבעולם ולא לקמיצה לחוד שזהו מילתא דפשיטא כמו שכתב כן המל"מ פי"ג מהל' מעה"ק הלי"ד ורמז עליו השיורי קרבן עיי"ש והוא תמוה מאיזה צד יפסול הכהן הזה לשארי עבודות הקרבן דאטו בשביל שאינו ראוי לקמוץ בידו שאינו מחזקת שתי זתים מה ענין זה לשארי עבודות הכהונה ואינו אלא תמוה. נוסף לזה יש לעמוד גם על רבינו הרמב"ם ז"ל שהשמיט הך דינא של הירושלמי בכהן שאינו מחזיק ידיו לשתי זיתים שהוא בכלל הפסולים לעבודה כמו שעמד מכבר המל"מ בזה ונשאר בתימה ולפי האמור ניחא מאד דהירושלמי לטעמי' אזיל בירושלמי שקלים פ"ז אחד כה"ג ואחד כהן הדיוט שלא הביא עשירית האיפה שלו עבודתו פסולה כן הוא גי' הגר"א וכן מבואר בירושלמי יומא פ"א הל"א א"ר יוחנן עשירית האיפה ומכנסיים מעכבין מ"ט וזה עכובא עיי"ש ותשוב עתה השאלה כהוגן אליבא דר"ש דמנחת חובה של כהן נקמצת שהוא הדין גם במנחת חנוך כאמור למעלה ומעכשיו בכהן שאינו מחזיק ידו שתי זיתים ולא יתכן גבי' להביא מנחת חנוך בידו משום הקמיצה דבעי שתי זיתים וכיון דתורת חנוך ל"ש גבי' שוב כל עבודתו פסולה כדין כהן שלא נתחנך לדעת הירושלמי הנ"ל. וזה דבר השמטה שהשמיט הרמב"ם דין זה של של הירושלמי מאחר דרק אליבא דר"ש נאמרה ולמאי שפסק הרמב"ם כרבנן דאין תורת קמיצה כלל במנחת חנוך. ומה גם הרמב"ם לטעמי' דפוסק פ"ה מכלי המקדש דמנחת חנוך אינו מעכב כלל עיי"ש ע"כ ודפח"ח:
כה)
מעתה לפי האמור דשיטת הירושלמי דלר"ש אף מנחת חביתין נקמצת א"כ א"ש הא דאמר הירושלמי אילין שיריים מה את עביד אי משום קומץ אין מקריבין לאח"מ היינו דקאי על מנחת חביתין ובמנחת חביתין הלא קיי"ל דבמת כה"ג קודם שהקריב דמנחתו אבד כמבואר מנחות נ"א וברמב"ם פ"ג מתמידין הל"כ דהקריב בשחר ומת אח"כ דחצאי של בה"ע אבד. א"כ ממילא גם אם מת קודם שהקריב בשחר ג"כ אבד דמ"ש א"כ יצדק שפיר האיבעי' דירושלמי הנ"ל כנ"ל ליישב שיטת הר"י דאורלייניש ושיטת רש"י.
כו)
אלא דלפי דברינו דאם מתה האשה בין קמיצה להקטרה הלא מנחתה נשרפת וא"כ ישאר הקושי' אמאי באמת באשת כהן דמנחת סוטה שלה נשרפת מפני חלק הבעל דמאי חלק יש לו בזה דהא אם מתה בין קמיצה להקטרה הלא המנחה כולה נשרפת וא"כ מאי יורש אותה הבעל. ואפי' אם נאמר דכ"ז מיירי עד שלא שתת כמ"ש רש"י בסוטה ו' ב' ד"ה שמת הוא ושוב אינה שותה דמאן בעי למשריי'. והיינו לרבנן דסברי דמשקה ואח"כ מקריב ואירע שנקמץ המנחה קודם השקאה. אבל כשהשקה מתחלה ואח"כ התחיל לסדר מעשה הקרבת המנחה ומתה בין קמיצה להקטרה שפיר מקריבין אח"כ מנחתה וא"כ יש לבעל זכות בהירושה שיכול הוא להקריב כמ"ש לעיל. הנה מלבד שלפי דברת הירושלמי שמדמי לאשם תלוי א"כ בכל גווני שמתה בין קמיצה להקטרה הן קודם השקאה והן לאחר השקאה מנחתה נשרפת ואינה קריבה. אלא דאף אם נחלק בין קודם השקאה בין לאחר השקאה. וא"כ יצמח לנו דין חדש דאם הקריב מנחתה קודם השקאה יהי' גם מנחת אשת כהן שירי' נאכלים דהא אין לבעל שום זכות וחלק בה דהא אינו יורשה הואיל אם מתה בין הקטרה ובין הקמיצה הלא מנחתה נשרפת וזו לא שמענו מעולם. בשגם מה יהי' לפי דברי ר' שמעון דסובר דהמצוה לכתחלה להקריב מנחתה ולהשקותה אח"כ א"כ לעולם תהי' גם מנחת אשת כהן שירי' נאכלין וזו לא שמענו:
כז)
וביותר נתפלא על רבינו הרמב"ם דמשמע מדבריו לכאורה דאם מתו הבעלים אף קודם שנתקדש בכלי ג"כ מנחתה נשרפת כפי שיבואר. דבפ"ג מסוטה בסדרו סדר מעשה הסוטה שם בהל"י מבאר דמוחק המגילה. ושם בהלי"ב וז"ל ואח"כ מביא עשרון קמח שעורים ונותנו בכפיפה מצרית כו' ובהלי"ב ואח"כ לוקח המנחה מן הכפיפה ונתנו לכלי שרת כו' ובהל' ט"ו ואח"כ משקה אותה ואחר שתשתה לוקח כלי שרת שבו המנחה ונותנו על ידי' וקומץ ומקטיר הקומץ ע"כ הרי חזינן דמחיקת המגילה היתה עד שלא נתקדש המנחה בכלי שרת. ובפ"ד הל"ד וז"ל אמרה אינה שותה קודם שתמחוק המגילה כו' ומנחתה מתפזרת על הדשן ע"כ הרי חזינן דעתו דאם אמרה אינה שותה קודם שתמחוק המגילה מנחתה נשרפת. הרי לפי סדורו בפ"ג דבעת מחיקת המגילה עוד לא נתקדש המנחה בכלי שרת. ובכ"ז מנחתה נשרפת באמרה אינה שותה ושם בהל' י"ד וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה או שאמרה אינה שותה כו' או שמת הוא או שמתה היא הרי המנחה כולה נשרפת עכ"ל. וברור לדעתי מה שאומר רבינו וכן אם אמרה טמאה אני קודם שתקמץ המנחה" אין הכונה דמיירי שנתקדש בכלי שהרי חשיב גם או שאמרה אינה שותה מבואר להדיא מדברי רבינו דמנחתה נשרפת אף קודם שנתקדש בכלי כמ"ש. א"כ גם כאן באמרו קודם שתקמוץ המנחה כונתו אף קודם שנתקדש בכלי וא"כ מנחתה לעולם נשרפת. וא"כ יקשה בודאי כמו שהקשינו לעיל דמאי חלק יש להבעל אשר מנחת אשת כהן נשרפת אף שירי'. ולחלק ג"כ בין קודם השקאה לאחר השקאה הו"ל לרבינו להשמענו דהא דמנחת כהן נשרפת דוקא בהשקה מקודם אבל לא בהקריב מקודם:
כח)
[ודע לפי חלוק שחלקנו במת הוא או היא קודם השקאה מלאחר השקאה דאם הי' ההשקאה מקודם אזי מנחתה נקרבת אף שמת הוא או היא בין קמיצה להקטרה או לאחר שנתקדש בכלי נוכל ליישב קצת קו' התוס' סוטה כ"ב ב' ד"ה אלו שהקשו אמאי לא חשיב מת הוא או היא דמנחתה נשרפת כמו אינך אומרת אינה שותה או טמאה אני לך או שבאו עדים עיי"ש ולפי הנ"ל א"ש דכל אינך מנחתה נשרפת בכל גווני לעולם ובמת הוא או היא איכא נ"מ דאם מתו לאחר השקאה קודם הקרבה אז מנחתה נקרבת]:
כט)
הן אמנם שדברי רבינו דסובר דאם אמרה אינה שותה קודם שנמחקה המגילה מנחתה נשרפת אם כי עדנה לא נתקדשה בכלי קשה מאד והוא נגד סוגי' ערוכה סוטה בהא דמתיב רב לר' ששת דסובר אם יש לה עדים במדה"י אין המים בודקין אותה מהא דואלו שמנחותיהן נשרפות האומרת טמאה אני לך ושבאו עדים שהיא טמאה. דאתו עדים אימת אלימא מקמא דתקדוש [בכלי שרת רש"י] תפוק לחולין בפדיון שלא הי' קדוה"ג אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כ"ז שלא קדשו בכלי רש"י] הרי חזינן דכ"ז שלא נתקדש בכלי יש לה פדיון והלא שם במתני' חשיב ג"כ אומרת אינה שותה עד שלא נמחקה המגילה שעדיין לא נתקדש בכלי והוי רק קדושת דמים דמנחתה נשרפת ואמאי לא יועיל לה פדיון והיא קושי' עצומה לדעתי ולא מצאתי מי שיתעורר בזה:
ל)
ומה שנ"ל בישוב הדברים עפ"י המבואר במנחות ריש פ' המנחות והנסכים. המנחות והנסכים שנטמאו עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון כו' ושם בגמ' א' שמואל ואפי' הן טהורין נפדין. מ"ט כל כמה דלא קדשו בכלי קדושת דמים נפדין. ושם סובר ר"כ וכן ר"א דטמאין נפדין טהורין אין נפדין וכן ר' אליעזר אומר דכולן טהורין אין נפדין חוץ מעשירית האיפה של מנחת חוטא שהרי אמרה תורה מחטאתו על חטאתו עיי"ש. והנה מתבאר דלכולן טהורין אין נפדין רק לשמואל לחוד נפדין טהורין. ומשמע דלמ"ד דאין נפדין טהורין הוא מדאוריי' מדאצטריך קרא מחטאתו על חטאתו בעשירית האיפה דנפדין אף טהורין בהכרח דכולהו אין נפדין טהורין מדאורייתא ומצאתי אח"כ בשעה"מ בהל' עירוכין שכתב להדיא כן עיי"ש והנה בירושלמי שקלים פ"ד הל"א על המתני' המקדיש נכסיו והיו בהן בהמות ראויות ע"ג המזבח זכרים ונקבות ר"א אומר זכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות לצורכי שלמים ודמיהן יפלו לנכסי בדה"ב ר"י אומר כו' קאמר שם ר"ח בשם רב ר"א בשם ר"י קדשי בדה"ב שפדאן תמימין יוצאין לחולין מתני' אמרה כן וולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן ר"ח בשם ר"ח תפתר שהוממו ופדאן ועיי' בפני משה ובתקלין חדתין שם מה שפירשו הוכחת רב מהמתני' דוולדן מותר והדיחוי שדחה ר"ח ועיי' מ"ש לעיל שם בפ"ד באור הירושלמי הזה עיי"ש וינעם לך] וא"כ לרב דסובר דקדשי בדה"ב נפדין תמימין ויוצאין לחולין א"כ גם רב סובר כשמואל דקדושת דמים נכדין טהורין. א"כ בסוטה שם דמתיב רב לר' ששת מהמתני' דואלו שמנחותיהן נשרפות ושבאו עדים אימת אלימא מקמי דקדשי בכלי תפוק לחולין היינו רב לשיטתו דסובר דקדושת דמים נפדין תמימין וה"ה טהורין משו"ה הקשה שם הגמ' שפיר דיפוק לחולין ע"י פדיון משא"כ הרמב"ם לשיטתו שפוסק בפ"ו מאיסורי מזבח כיתר האמוראים שם דאין נפדין טהורין א"כ אף קודם שהוקדש בכלי אין נפדין ומשו"ה מנחתה נשרפת לעולם.
לא)
ובזה נוכל ליישב קושית השעה"מ בפ"ה מעירוכין הל"ה שהקשה שם על הא דאמר ר"פ שם במנחות אי שמיע לשמואל דסובר דנפדין טהורין. הא דתני' המתפיס תמימים לבדה"ב כשהוא נפדה אינה נפדה אלא למזבח שכל הראוי למזבח א"י מידי מזבח לעולם אע"ג דקדושת דמים ננהו אין נפדין הואיל וטהורין הם הוי הדר בי' ולא היא שמיעא לי' ולא הדר בי' לאו אמרת כו' ה"נ כיון דשכיחי מומין מומין דפסלי כו' הלכך לא שכיחי עכ"ל הגמ' (הקשה השעה"מ דהן אמנם דהברייתא נוכל לומר דלא שמיעא לשמואל אבל מה יענה להמתני' דשקלים הנ"ל דהמקדיש נכסיו והיו בהן זכרים ונקבות רא"א זכרים ימכרו לצורך עולות ונקבות לצורך שלמים הרי אע"ג דקדושת דמים הוא קתני דימכרו לצורכי עולות הא לפדיון לחולין לא ואפי' אם נאמר שהוא רק מדרבנן כמו דמשני הגמ' במנחות שם מטעם לא שכיחי בכ"ז יקשה מהא דקחשיב שם במתני' עוד המקדיש נכסיו והיו בהם יינות ושמנים וסלתות ועופות רא"א ימכרו לצורך אותו המין אם כי הדברים האלו שכיחי בכ"ז ימכרו רק לצורך אותו המין אבל לפדותם לחולין לא [ודע דקושיתו מהא דשמנים ויינות הוא רק לשיטת הרמב"ם בפ"ה מעירוכין הל"ז דשיטת ר"א בהא דיינות ושמנים הוא בשיטת ר"א האמור ברישא דמתני' בהמקדיש נכסיו והיו בהן זכרים ונקבות רא"א זכרים ימכרו כו' אמנם לשיטת הראב"ד שם דר"א מהא דשמנים ויינות קאי בשיטת ר' יהושע שם דפליג על ר"א דלעיל וסובר דכל דבר הראוי למזבח דעתו להקדיש למזבח א"כ מעיקרא לק"מ קושיתו מהא דיינות ושמנים דשאני הכא דהא לא הקדיש קדושת דמים] אם כי המה שכיחי טובא עיי"ש בשעה"מ אמנם לפי דברינו מיושב קושיתו משום דלכאורה קשה מאד דלר"ה בשם רב דסובר דקדשי בדה"ב שנפדין תמימין יוצאין לחולין איך יפרש המתני' דזכרים ימכרו לצורכי עולות ונקבות לזבחי שלמים כיון דיוצאין לחולין למה להם למוכרן לצורך עולות ושלמים וכמו שהקשה השעה"מ על שמואל ביותר יקשה על ר"ה בשם רב הלא הוא קאי על המתני' ואיך יפרנס המתני' אבל לדעתי נראה משום דשם עוד בירושלמי הנ"ל ר"ח בשם ר"י קדשי בדה"ב שפדאן תמימים יוצאין לחולין אין תימר לא יצאו איך קדשי מזבח חל עליהם. ופי' הק"ע והת"ח דכונת הראי' הוא מדקתני במתני' ימכרו לצורכי עולות אם גם אחר פדיונן אין יוצאין לחולין איך יחול עלייהו קדושת מזבח הלא קיי"ל בתמורה אחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה:
לב)
ולכאורה דברי התקלין חדתין צריכין הסבר הלא הוא בעצמו בפ"ה משקלים הל"ד בסופו מיישב שם במשנת אליהו דברי הרמב"ם בפ"ד משקלים הל"י וז"ל שקלים שלא הספיק להן לכל ק"צ מוציאין הראוי להן מקדשי בדה"ב אבל אין בדה"ב מוציא הראוי להן מקדשי מזבח ועיין בהשגות ומיישב שם במשנת אליהו דברי הרמב"ם כפי מה שהגי' הירושלמי ע"פ גירסת הגר"א בפ"ה משקלים תני קדשי מזבח מוציאין הראוי להן מקדשי בדה"ב ומראה גם מקום להברייתא הזה דהמתפיס תמימים לבדה"ב כשהן נפדין אין נפדין אלא למזבח היינו כל שנצרכו לצבור עיי"ש בארוכה וא"כ יקשה איך מייתי ר"ח בשם ר"י ראיה מהאי מתני' דקדשי בדה"ב נפדין טהורין ויוצאין לחולין מהמתני' דהמקדיש נכסיו דימכרו לצורכי עולות דאם נאמר דאין נפדין טהורין איך יחול עלייהו קדושת מזבח הא אין משנין מקדשי בדה"ב. וצ"ל דלא דמי דבשלמא בהמתפיס תמימים לבדה"ב דתני כשהוא נפדה אינו נפדה אלא לצורך המזבח נוכל שפיר לומר דקאי על קרבנות צבור והיינו דוקא צבור יכולין לשנות מטעם לב ב"ד מתנה עליהם וכמו תמידין שלא הוצרכו לצבור נפדין תמימים אם כי קדוה"ג בודאי אין נפדין תמימים בכ"ז בצבור שאני מטעם לב ב"ד מתנה כמבואר בשבועות י"א עיי"ש וא"כ במכש"כ בקדשי בדה"ב כשנצרך לקדשי מזבח בודאי נפדין ומשנין את קדשי בד"ה לצורך מזבח וכן מבואר להדיא בכתובות ק"ו דמקדשי בדה"ב עושין כלי שרת מטעם לב ב"ד מתנה עליהם והא דכתבו התוס' במעילה י"ד ד"ה בונין בסופו ח"ל דשאני תרומת הלשכה שבאה בנדבת צבור ולב ב"ד מתנה עליהם אבל ל"ש לומר לב ב"ד מתנה בהקדש נדבת יחיד אפי' הקדישם למוסרם לצבור עכ"ל ומשמע מזה דקדשי בדה"ב הואיל והוא נדבת יחיד אף שנדב למסור לצבור ל"א בזה לב ב"ד מתנה היינו דוקא שמה לחלל על המלאכה בזה כתבו התוס' לחלק דמתרומת הלשכה מתחלל על מלאכה שהוא בא משל צבור מטעם לב ב"ד אבל בנדבת יחיד ל"א בזה לב ב"ד מתנה שיתחלל על מלאכה אבל על דבר אחר בודאי מתחלל אף קדשי בדה"ב דהא חזינן מהא דכתובות שהבאנו לעיל. וכן הא דכתבו התוס' מנחות פ"ח ד"ה ברוצי מדות דלא שייך לב ב"ד מתנה בנדבת יחיד ומשו"ה ברוצי מדות של מנחת יחיד ל"א בזה לב ב"ד מתנה שיעשה מהם עולה לקיץ המזבח עיי"ש היינו דוקא לענין עולות לקיץ המזבח אשר זה אין צורך כ"כ ומשו"ה בהקדש יחיד ל"א בזה לב ב"ד מתנה בשגם הלא הברוצין לא נדבו למוסרם לצבור משא"כ היכא שנצרכו לצבור לצורך כמו לכלי שרת אשר מוכרחין לכלי שרת הלא קאמר הגמ' כתובות להדיא דמקדשי בדה"ב עושין כלי שרת מטעם לב ב"ד מתנה וז"ב לפלא בעיני על המל"מ בפ"ד משקלים שהחליט דבנדבת יחיד אף שמסר לצבור ל"א בזה לב ב"ד עיי"ש בארוכה ולא אדע מה יענה להסוגיא דכתובות הנ"ל ועי' לעיל בפ"ד שדברנו בזה בארוכה ובארנו דברי התוס' מנחות פ"ח הנ"ל בדברים נכונים וגם הבאנו ראיה מפורשת מסוגיא דמנחות נגד דברי המל"מ עיי"ש שהארכנו בזה. וא"כ מהא דהמתפיס תמימים לבד"ה אינו יוצא מדי מזבח נוכל לומר דקאי על קרבנות צבור א"כ ליכא ראיה מהכא דבדה"ב נפדין טהורין ותמימין. משא"כ מהמתני' דקתני ימכרו לצורכי עולות או לצורכי אותו המין משמע דלא קאי על קרבנות צבור אלא דנמכר ליחידים א"כ מייתי שפיר הראיה דנפדין טהורין דאם נאמר דאין נפדין תמימין א"כ קיימי עדנה בקדושת בדה"ב ואיך יחול עלייהו קדושת מזבח הא קיי"ל דקדשי בדה"ב שהתפיס למזבח לא עשה כלום כמבואר בתמורה ל"ב וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מעירוכין הל"ח וז"ל אבל המתפיס קדשי בדה"ב למזבח לא עשה כלום ואין הקדש המזבח חל עלי' שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו עכ"ל וא"כ כיון דתני במתני' דימכרו לצורכי עולות או לצרכי אותו המין בהכרח שהמה נפדין טהורין ותמימין:
לג)
וא"כ לפ"ז כל עיקר ההוכחה דקדשי בדה"ב שנפדו תמימים יוצאין לחולין היינו מדחל עלייהו קדושת מזבח דאם נאמר דאין יוצאין לחולין איך ימכרו לצורכי עולות הא לא חל עליהו הקדושה וא"כ לפ"ז ל"ק על רב מהא מתני' דהא דקתני ימכרו לצורכי עולות לאו למימרא דצריך למוכרם לצורכי עולות ולצורכי אותו המין. אלא דהמתני' אתי לאשמעינן דנפדין טהורין ויוצאין לחולין מדנמכרו לצורכי עולות ולצורך אותו המין בהכרח דיוצאין לחולין ומשו"ה חל עליהם קדושת מזבח דאם נאמר דלא יצאו לחולין א"כ נשארין עדיין בקדושת בדה"ב ואיך יתפוס עלייהו קדושת מזבח. וא"כ גם על שמואל ל"ק מהאי מתני' דנוכל לומר כנ"ל. אמנם מהברייתא דהמתפיס תמימים לבדה"ב כשהוא נפדה אינו נפדה אלא למזבח ומשמע מזה דאין נפדין טהורין מדקתני אינו נפדה אלא למזבח משמע דאין להם תקנה אחרת לפדותם לחולין ולא תקשי איך נפדו למזבח כיון שאין נפדין טהורין א"כ קיימי עדנה בקדושת בדה"ב ואיך יחול עליהם קדושת מזבח נוכל לומר דמיירי לקרבנות צבור וכמ"ש לעיל שהצבור מוציאין הראוי להן מקדשי בדה"ב. אבל זה מוכח להדיא דאין נפדין טהורים מדקתני כשהוא נפדה אינו נפדה אלא למזבח ומשמע דליכא אופן לפדותן לחולין הואיל וטהורין הם:
לד)
שבתי וראיתי דמ"ש דרב לשיטתו דסובר דקדשי בדה"ב דנפדין טהורין סובר ג"כ דקדושת דמים נפדין טהורין ליכא הכרח בזה ולא תלי זה בזה דאפי' אם נאמר דקדשי בדה"ב נפדין טהורין ויוצאין לחולין היינו רק בקדשי בדה"ב. אבל קדשי קדושת דמים אין נפדין טהורין והסברא פשוטה לחלק. דקדשי בדה"ב מעיקרא לא הוקדשו רק לקדושת דמים ומעולם לא נחתו עלייהו קדוה"ג ומשו"ה נפדין אף טהורין. משא"כ קדושת דמים בהא דהמנחות והנסכים הלא עיקר קדושתם הוא שיהיה אח"כ קדושת הגוף לאחר שינתן בכלי ורק מעיקרא בתחלת הקדש דכ"ז שלא הוקדשו בכלי לית עלייהו רק קדושת דמים. אבל בכ"ז לא דמי קדשי בדה"ב להם אשר מעולם לא נחתו עלייהו קדוה"ג ודברינו אלה מוכרחין דלפי כולהו אמוראי שם במנחות דפליגי אשמואל וסוברים דאף קדושת דמים אין נפדין טהורין ואם נאמר לדידהו דאף קדשי בדה"ב אין נפדין טהורין א"כ איך יפרשו הך מתני' דשקלים דימכרו לצורך עולות ולצורך אותו המין כיון דאין נפדין טהורין א"כ יחול עלייהו קדושת מזבח ובהכרח צ"ל דסברי דהן אמנם דקדושת דמים אין נפדין טהורין אמנם קדשי בדה"ב נפדין אף טהורין ואתי' המתני' דשקלים שפיר וכמו שפי' הבעל תקלין חדתין שכתבנו לעיל. ורק ר' פפא במנחות שם הקשה שפיר על שמואל מהברייתא דהמתפיס תמימים לבדה"ב במכש"כ והיינו כיון דשמואל סובר דקדושת דמים נפדין טהורין א"כ במכש"כ בקדשי בדה"ב נפדין טהורין וא"כ איך אמר הברייתא כשהוא נפדה אינו נפדה אלא למזבח:
לה)
ואם כנים אנחנו בדברינו אלה דאפי' למאן דסובר דקדושת דמים אין נפדין טהורין בכ"ז קדשי בדה"ב נפדין טהורין מהמתני' דשקלים הנ"ל דימכרו לצרכי עולות ולצורך אותו המין. לא זכיתי להבין דברי השעה"מ בפ"ה מעירוכין שמיישב שם קו' המל"מ בפ"ה מעירוכין הל"ה בהא דכתב רבינו שם המקדיש בהמה טהורה לבדה"ב אע"פ שהוא עובר בעשה מה שעשה עשה וחלה עלי' קדושה ונפדית תמימה כו' ואין הפודה פודה אותה אלא ע"מ להקריבה למזבח למה שהיא ראוי שכל הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח לעולם ע"כ ומסתפק שם המל"מ אם הא דכל דבר הראוי למזבח אינה יוצאה מידי מזבח לעולם אם הוא דאורייתא או דרבנן. וכתב שם שמדברי הגמ' מנחות הנ"ל מוכח בהדיא שהוא רק מדרבנן וע"ז הקשה על הרמב"ם שכתב כאן בהל"ז וע"ז נאמר ואם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כו' משמע שהוא סובר שהוא מדאורייתא והוא נגד הסוגיא דמנחות הנ"ל ותי' השעה"מ דהא דאמר הגמ' מנחות שם שהוא רק מדרבנן היינו רק לשמואל שהוא סובר דנפדין טהורין וא"כ יקשה לדידיה הא דהקשה ר"פ מהברייתא דהמתפיס תמימים ובהכרח צ"ל שהוא רק מדרבנן אמנם ליתר האמוראים שם דסוברים דקדושת דמים אין נפדין טהורין א"כ לדידיה ליכא הכרח שהוא רק מדרבנן ואתי' הברייתא דהמתפיס תמימים כפשוטו וא"כ נוכל לומר לדידהו אשר הוא באמת מדאורייתא דכל הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח עיי"ש בשעה"מ בארוכה. אמנם לפי דברינו הנ"ל הלא מוכרח דגם ליתר האמוראים דסוברים דקדושת דמים אין נפדין טהורין מוכרחין אנו לומר תי' הגמ' שהוא רק מדרבנן. דהא כיון דסוברים דקדושת דמים אין נפדין טהורין. ואם נאמר דגם קדשי בדה"ב אין נפדין טהורין א"כ יקשה לדידהו המתני' דשקלים הנ"ל איך ימכור לצורך עולות ולצורך אותו המין איך יחול עלייהו קדושת מזבח כיון דאין נפדין טהורין ובהכרח צ"ל דקדשי בדה"ב נפדין טהורין אף לדידהו והראיה מדימכרו לצרכי עולות ולצורכי אותו המין וכמ"ש לעיל בשם התקלין חדתין וא"כ יקשה לדידהו מהברייתא דהמתפיס תמימים לבדה"ב כשהוא נפדה אינו נפדה אלא למזבח ומשמע דליכא פדיון אחר. ואפי' אם נאמר דמיירי לצורכי צבור וצבור מוציאין הראוי להם, אף מקדשי בדה"ב למזבח בכ"ז הא קתני אינה נפדה אלא למזבח ובהכרח צ"ל שהוא רק מדרבנן כמו דמשני הג' אליבא דשמואל וא"כ תי' הגמ' דמשני שהוא דרבנן מוכרח להיות אליבא דכו"ע אפי' למאן דסובר דקדושת דמים אין נפדין טהורין א"כ ישאר קושית המל"מ על רבינו דמשמע מדבריו שהוא דאורייתא והוא נגד הסוגיא דמנחות הנ"ל:
לו)
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דגם דעת הרמב"ם הוא בהא דהמתפיס תמימים לבדה"ב אינו יוצא מדי מזבח הוא רק מדרבנן. וז"ל בפ"ה מעירוכין הל"ה שהבאנו לעיל המקדיש בהמה טהורה לבדה"ב אע"פ שעבר על עשה מה שעשה עשה ונפדית כשהיא תמימה כו' ואין הפודה פודה אותה אלא ע"מ להקריבה למה שהיא ראויה שכל דבר הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח לעולם עכ"ל ושם בהל"ז המקדיש בהמתו סתם או שהקדיש נכסיו סתם רואין כל בהמה תמימה הראוי להקריב ע"ג המזבח זכרים ימכרו לצורכי עולות ויקריבו אותן עולות והנקבות ימכרו לצורכי שלמים ויקריבו אותן שלמים והדמים יפלו לבדה"ב שסתם הקדש לבדה"ב ועל זה נאמר אם בהמה אשר יקריבו ממנה קרבן לה' כל אשר יתן ממנו לה' קודש כלומר כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב עכל"ה ומזה הוכיח המל"מ דדעת רבינו דכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח הוא דאורייתא מדמביא הקרא דואם בהמה ע"ז. ואם כי לכאורה פשטות הענין משמע כוותיה דהמל"מ אמנם אם נאמר כן מה הביא רבינו זה הקרא בהל"ז הלא לעיל בהל"ה כשכתב ואין הפודה פודה אלא ע"מ להקריבה למזבח שמה הו"ל להביא הקרא דהא שם הוא עיקר דכל הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח:
לז)
ע"כ נראה לדעתי דבדברי רבינו יש הגה"ה קלה במה שסיים בהל' ז' כל הראוי לקרבן ע"ג המזבח יקרב ותמורת תיבת "יקרב" צ"ל "יקדש" והוחלף בין אות ש' לאות ר' ב'. וכונת רבינו הוא ליישב בזה קושי' אחרת והוא לא בתמורה כ"ז א' היה לפניו שתי בהמות של קדש ושל בע"מ ושתי בהמות של חולין ואמר אלו תחת אלו מי אמר לאתפוסי ולקי או כל היכא דאיכא היתרא לא עביד איסורא ושביק היתרא ועיי"ש כל האיבעות שבגמ' שם דהיה לפניו ארבע בהמות של קדש ואחת בע"מ וארבע בהמות של חולין ואמר אלו תחת אלו הכא ודאי גברא אתחזיק באיסורא ולקי ארבע מלקות או דלמא אע"ג דאיתחזק באיסורא לא שביק היתרא ועביד איסורא ולא לקי כ"א ג' מלקות עיי"ש כל הסוגיא וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מתמורה הל"ב דלא לקי אלא ג' מטעם חזקה דלא שביק התירא ועביד איסורא ואפי' בעשרה בהמות ועל ט' לוקה בכ"ז על העשירית אינו לוקה מטעם הנ"ל עיי"ש וא"כ לכאורה קשה מאד בהא דהמקדיש בהמה סתם או במקדיש נכסיו סתם והי' בהן בהמות ראויות ע"ג המזבח דאמרי' דכוונתו היה הכל להקדש בדה"ב מטעם דאין אדם חולק את נדרו כמבואר בתמורה ל"ב. ואמאי הא קיי"ל המתפיס תמימים לבדה"ב עובר בעשה כמ"ש הרמב"ם בהל"ה הנ"ל. הן אמנם אם הקדיש לבדה"ב אמרי' מה שעשה עשה כמ"ש הרמב"ם הנ"ל ובתמורה יליף הגמ' מקרא. אמנם כ"ז בהקדיש בפירוש לבדה"ב. אבל אם הקדיש סתם אמאי לא נימא חזקה לא שביק היתרא ועביד איסורא. וא"כ כוונתו בדבר הראוי למזבח היה בדעתו להקדיש למזבח ולא לבדה"ד. ומשו"ה מביא הרמב"ם קרא דואם בהמה על דין זה להורות דהתורה גלה לנו דהואיל דסתם הקדש הוא לבדה"ב. אף באופן זה שהקדיש סתם אף דבר הראוי למזבח אמרי' דסתם הקדש הוא לבדה"ב. ומדוקדק מאד בלשונו שכתב דסתם הקדש הוא לבדה"ב" וע"ז מביא הקרא ומסיים. כלומר כל הראוי לקרבן על המזבח יקדש" היינו אף בגווני דא בהקדיש סתם אף שהוא דבר הראוי למזבח בכ"ז אמרינן שהוא הקדש בדה"ב. אבל בהא דכל הראוי למזבח אינו יוצא מדי מזבח סובר ג"כ שהוא רק מדרבנן. והדברים נכונים בטעמם לולי יראתי לשלוח יד ולהגי' בדברי רבינו:
לח)
ומה מאד נפלאים לי דברי בעל גליון הש"ס ירושלמי שם בשקלים פ"ד הל"ד שמיישב דברי הרמב"ם בפ"ה ממעה"ק הל"א שכתב "וכן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות". והקשה הלח"מ הלא הרמב"ם בפ"ה מעירוכין פוסק כר' אליעזר דימכרו לצורכי עולות ולא שיקרבו הן בעצמן. ואיך כתב כאן כר' יהושע שדינן שיקרבו עולות ומישב בעל גליון הש"ס הנ"ל דלפי דברת הירושלמי הנ"ל וקשיא על דרבי בא [וקאי על המתני' המקדיש נכסיו בהפלוגתא דר"א ור"י] בהמה לא למזבח היא. בהמה למזבח ולמה סתם האיש הזה שהוא באומר לא יהא אלא לבדה"ב ומפרש כוונת הירושלמי הנ"ל מדלא פירש לעולה או לשלמים ע"כ לא לקרבן מכון. ולפ"ז אם לא הי' אלא זכרים דסתמא הם עולות שהם כליל גם ר"א מודה דהם עצמם יקרבו עולות דכיון דלא היה צריך לפרש. וא"כ א"ש דברי הרמב"ם בפ"ה ממעה"ק הנ"ל דשם מיירי בזכרים לבד גם ר"א מודה דהם עצמם יקרבו עולות עיי"ש בגליון הש"ס ודבריו נפלאים הלא הרמב"ם כאן בעירוכין בהל"ז התחיל לומר המקדיש בהמתו סתם'" משמע אף שלא הקדיש אלא בהמה אחת והי' זכר. בכ"ז כתב שימכרו ולא להקריב הוא עצמו. והיינו משום דהתורה גילה לנו דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף שראוי למזבח וכמו שסיים שהמקדיש סתם הוא לבדה"ב וע"ז מביא הקרא ואם בהמה אשר יקריבו כו' א"כ שפתיו ברור מללו דסתם הקדש הוא לבדה"ב אף בזכרים שראוין לעולות:
לט)
ומה שנ"ל בישוב קו' הלח"מ הנ"ל. דז"ל הרמב"ם בפ"ה ממעה"ק הלכ"א "המתפיס עולתו לבדה"ב וכן המקדיש נכסיו והי' בהן זכרים שדינן שיקרבו עולות אין עורותיהם לכהנים שנאמר עולות איש ולא עולות הקדש אלא ימכרו העורות ויפלו לבדה"ב" והוא מהברייתא זבחים ק"ג א' ת"ר עולת איש פרט לעולות הקדש. ומוקי שם ר' ייבא בשם ר' ינאי דהאי פרט לעולות הקדש קאי על מקדיש עולתו לבדה"ב ור' המנונא שם מוקי במקדיש נכסיו וכר' יהושע דתנן המקדיש נכסיו והיו בהן זכרים ונקבות רא"א זכרים ימכרו לצורכי עולות כו' ר' יהושע אומר זכרים הן עצמם יקרבו עולות כו' ואפי' לר' יהושע דאמר אדם חולק הקדשו ה"מ בשר אבל עור תפיס עיי"ש בגמ' ועיי"ש בלח"מ שהקשה הלא הא דאמר הג' פרט לעולות. הקדש על מקדיש נכסיו וכר' יהושע וא"כ הרמב"ם שפוסק בפ"ה מעירוכין כר"א איך הביא כאן הדין שהוא כר' יהושע ולא כר"א והניח בצ"ע. ולדעתי נראה דהא דכתב הרמב"ם שדינן ליקרב עולות אין הכוונה שהם עצמן יקרבו עולות. אלא דהכוונה הוא באמת דימכרו לצורכי עולות כמו שפוסק בפ"ה מעירוכין. אלא דאשמעינן הדין דאפי' לר"א דסובר דימכרו לצורכי עולות בכ"ז אין העור לכהנים. משום דחזינן בכ"מ שמשתדלים לטובת הקדש אשר לא יהיה היזק להקדש ומשו"ה קיי"ל דכל פסוהמ"ק נשחטין באיטלז ונמכרין בליטרא משום דע"י זה יתן הפודה כסף פדיונם יותר כמבואר כ"ז בבכורות ר"פ כל פסוהמ"ק עיי"ש וא"כ נחזי אנן דלר"א דסובר דימכרו לצורכי עולות. וא"כ הקונה אשר יפדה ויקנה הבהמה הזאת לעולה לא ירצה לשלם בעד העור כי מה הנאה יהיה לו מן העור אחרי אשר עור העולה הוא לכהנים בשלמא נקבות לצורך זבחי שלמים דגם העור הוא שייך להבעלים. אזי האיש אשר יקנה הבהמה ע"י פדיון לצורך שלמים ישלם גם בעד העור. לא כן בזכרים הנמכרים לצורכי עולות בודאי לא ישלמו הפודים בעד העור דהא העור הוא לכהנים. וא"כ ממילא יהיה היזק להקדש. משו"ה סובר הרמב"ם דלר"א דסובר דימכרו לצורכי עולות לא ימכר רק גוף הבהמה להקרבה אבל העור נשאר לבדה"ב כמו שהיתה מקודם ומשו"ה אין עורותיהם לכהנים. אבל הא דכתב הרמב"ם. "שדינן ליקרב עולות" אין הכוונה שהן עצמן יקרבו אלא דהכוונה דאף שימכרו לצורכי עולות בכ"ז העור נשאר בקדושת בדה"ב וסמך על הא דכתב בפ"ה מעירוכין שימכרו לצרכי עולות משו"ה לא חש לדקדק לכתוב כאן שימכרו לצורכי עולות אבל כוונתו הוא כנ"ל:
מ)
ומה שהכריח הרמב"ם לפרש כן. סוגיא דזבחים הכריחתו. ר' המנונא דמפרש במקדיש נכסיו וכר' יהושע כו' ואפי' לר' יהושע דאמר אין אדם חולק הקדשו ה"מ בשר אבל עור תפיס. והנה הלשון ואפי' לר' יהושע הוא קשה מאד דמשמע דלר"א א"ש טפי. ואמאי כיון דלר"א ימכרו לצרכי עולות וא"כ מקרי עולות איש ולא עולות הקדש. וא"כ שיך העור לכהנים כמו עורות כל הבהמות. ורש"י שם בד"ה ואפי' לר' יהושע הרגיש בזה וכתב שם כלומר ואע"ג דאמר ר' יהושע כו' עיי"ש ומשו"ה מפרש הרמב"ם דלר"א דסובר דימכרו לצורכי עולות בודאי א"ש והיינו משום דהעור לא נמכר ונשאר בקדושת בדה"ב כמו שכתבנו. ואפי' לר' יהושע דסובר דזכרים קדשי קדוה"ג בכ"ז ה"מ בשר אבל עור תפיס וחלה עלי' מעיקרא קדושת בה"ב והג' דקאמר וכר' יהושע הכוונה אף כר' יהושע:
מא)
ואם נעמיק ביותר נוכל ליישב כדברינו בפשטות דברי הרמב"ם הנ"ל עפ"י מ"ש הרמב"ם בפ"י מבכורים הל"ב דאין ראשית הגז נוהג במוקדשין כיצד הרי שהקדיש בהמות לבדה"ב וגזזן יכול יהא חייב לפדות וליתן לכהן כו' ת"ל צאנך אין אלו צאנו. והקשה הכס"מ בשם מהרי"ק הלא הגמ' בחולין קל"ה פריך ע"ז האוקמתא הניחא למ"ד קדשי בדה"ב לא בעי העמדה והערכה. אלא למ"ד דבעי העמדה והערכה מא"ל. וא"כ הרמב"ם דפוסק בפ"ה מעירוכין דאף קדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה ואיך מקיים לאוקמתא זו. ותי' השעה"מ בפ"ז מבכורים משום דהתוס' בחולין שם ד"ה והא בעי העמדה והערכה הקשו וז"ל וא"ת מאי שייך העמדה והערכה בגיזה הא הוי כמקדיש עצים ואבנים. וי"ל כיון שהי' מתחלה מחובר לבהמה שהיא בת העמדה והערכה צריך העמדה והערכה עכ"ל. אמנם בבכורות כ"ו בעי ר' ינאי התולש צמר מעולה תמימה אם יש בה מעילה ופי' שם התוס' בשם רש"י שהוממה ואח"כ נפדית ושחטה אח"כ והקשה שם התוס' והא בעי העמדה והערכה עיי"ש וע"כ תופש הרמב"ם דסוגי' דבכורות פליגי אסוגי' דחולין הנ"ל והסוגי' דבכורות סובר באמת בצמר לא בעי העמדה והערכה כקושית התוס' חולין הנ"ל ומשו"ה פוסק הרמב"ם כסוגי' דבכורות הנ"ל דלא בעי העוה"ע עיי"ש בשעה"מ וכן מצאתי בהגהות מצפה איתן בזבחים ק"ג על קו' התוס' שם ד"ה לא מבעי' למ"ד כו' והקשה שם התוס' לדידי' פשיטא דאין עורה לכהנים כיון דאם שחטה קודם פדיי' א"כ בעי העמדה והערכה ע"כ וכתב בעל מצפה איתן דמוכח לפ"ז דר' אייבא א"ר ינאי דמוקי במתפיס עולתו לבדה"ב סובר באמת דהעור לא בעי העמדה והערכה כמו שהקשה התוס' ק דהוי כמקדיש עצים ואבנים וא"כ גם סוגי' זו פליגי אסוגי' דחולין ותפס הרמב"ם כסוגי' דבכורות וזבחים הנ"ל עיי"ש שהאריך וא"כ א"ש דברת הרמב"ם הנ"ל בפשוטו והסוגי' דזבחים הנ"ל דמוקי פרט לעולת הקדש במקדיש נכסיו וכר' יהושע והיינו משום דרב המנונא סובר ג"כ כסוגי' דחולין כיון דהי' מחובר להבהמה בעי העמדה והערכה ומשו"ה מוכרח ר' המנונא לאוקמי דוקא כר' יהושע והבשר הקדיש למזבח והעור תפיס לבדה"ב ול"ש בזה לומר דהא בעי העמדה והערכה דהא כאן כיון דלא הקדיש אלא העור לבד לבדה"ב הוי כמו הקדיש עצים ואבנים. אמנם לר"א דסובר דעל כל הבהמה חל עלי' קדושת בדה"ב רק דימכר לצורכי עולות א"כ כשיומכר אח"כ הבהמה לצורך עולות הלא מוכרחין אנו למכור גם העור דאל"כ אלא דהעור ישאר בקדושת בדה"ב וכמ"ש לעיל ז"א דא"כ לא יפדה העור דהא בעי העמדה והערכה וכמ"ש התוס' חולין הנ"ל כיון שהי' מחובר מתחלה להבהמה שהיא בת העמדה והערכה. משא"כ הרמב"ם לשיטתו דסובר דאף בגווני דא לא בעי העור העמדה והערכה והוי כמקדיש עצים ואבנים וא"כ אתי' אפי' לר"א כו' דהן אמנם דהבהמה עצמה ימכר לצורכי עולות אבל העור נשאר לבדה"ב ומשו"ה אין העור לכהנים כמ"ש לעיל דמשום היזק הקדש ישאר העור בקדושת בדה"ב: