שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
מערכה ד · לה)
(יב) אבל לדעתי נראה הא דאמר רבא בזבחים מ"ו ההוא לפסולא בעלמא היינו רק לר"ש לשיטתו והוא עפ"י מה שמקשה הגמ' במנחות ק"ב לר"ש דאמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי וכל העומד לשרוף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאה טומאת אוכלין עפרא בעלמא הוא ומשני שם הגמ' חבת הקודש מכשרתן עיי"ש ולדעתי סברא זו דחבת הקודש דמכשר שיהי' אוכל לא יצדק רק בפרה הואיל וכל עיקר מצות הפרה לשרוף אותה שיהי' אפר וא"כ עיקר המצוה שיהי' אפר ומשום הכי יצדק על זה הסברא אם כי עומד לשרוף כשרוף דמי ואם כן היא אפר מחיים בכ"ז הלא גם על האפר נקרא שם קודש הואיל ועיקר מצותה לשרפה שיהא אפר. משא"כ נותר דאין המצוה שיהיה אפר רק המצוה שישרף ולאחר שנשרף הלא נעשית המצוה וליכא על האפר שום מצוה א"כ מאי מהני הסברא דחבת הקודש כיון דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי ומצאתי אח"כ בטו"א חגיגה בפ"ג ד"ה לא ישא אדם מי חטאת כו' שכתב שם בטעמא של דבר אמאי מי חטאת מטמא הלא עפר הוא וא"כ איך מטמא טו"א והתוס' יומא מ"ח כתבו דאפר חטאת אין לו שום טומאה מה"ת ואי משום חבת הקודש הא לא שייך בה משנעשית אפר כדמשמע בפ' התכלת שאין מועלין באפר פרה והקשה ע"ז מהא דמנחות הנ"ל דלר"ש כל העומד לשרוף כשרוף דמי ובכ"ז פרה מטמאה טו"א מטעם חבת הקודש ומשמע התם דמה"ת מטמא וכן כתב הרשב"א בתשו' סי' ל"ב עיי"ש בטו"א שהאריך. ולדברי מוטעם מאד זאת ביותר דפרה כיון דכל מצותה שיהא אפר א"כ לא מקרית נעשית מצותה אף לאחר שריפתה [והא דאין מועלין בעפרה הוא ממעוטא דקרא כמ"ש הטו"א שם עי"ש] א"כ בפרה נוכל לומר אף אליבא דר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי ואף מחיים מקרי אפר בכ"ז מטעם חבת הקודש משוי' לה לאוכל מדאורייתא. משא"כ נותר דכיון דנשרף הלא נעשית מצותה וא"כ לר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי אפר מחיים א"כ איך יצדק ע"ז הסברא דחבת הקודש. וצ"ל באמת לר"ש הא דנותר מטמא טו"א מחמת חבת הקודש הוא באמת רק מדרבנן וא"כ נחזי אנן עצים ולבונה הלא ג"כ מצותן שיהיו נשרפין אבל משנשרפו הלא נעשית מצותן וא"כ על עפרן ליכא שום קדושה וא"כ לר"ש דכל העומד לשרוף כשרוף דמי והוי עפרא בעלמא אף קודם שנשרפו וא"כ ממילא לא נוכל לומר עליהם דחבת הקודש מכשרתן שיהיו אוכל ודמי ממש לנותר. וא"כ רבא אליבא דר"ש שם בזבחים מ"ו בהכרח קאמר והבשר לרבות עצים ולבונה לפסולא בעלמא ואינו אלא רק מדרבנן דל"ש לדידי' לומר מטעם חבת הקודש דאורייתא והוי כמו נותר. משא"כ לדידן דלא קיי"ל כר"ש דל"א כל העומד לשרוף כשרוף דמי א"כ שפיר נוכל לומר דהדרשא דוהבשר לרבות עצים ולבונה הוא דאורייתא ומשו"ה אמר רבא בזבחים ל"ד אליבא דהלכתא הכא במ"ע דקדשן בכלי היינו עצים ולבונה היכא דנתקדשו בכלי והוי קדוה"ג המה מדאורייתא טמאין מטעם חבת הקודש דאורייתא דמשוי' לאוכל והדברים נכונים בעז"ה. וכן באמת פוסק הרמב"ם בזה כרבא בפי"ח מפסוהמ"ק הלי"ב וז"ל אבל אדם טהור שאכל כזית מקדשים שנטמאו לוקה שנאמר והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל וה"ה לשאר קרבנות שאם אכל מלבונת המנחה שנטמאה אחר שנתקדשה בכלי לוקה עכ"ל והוא ממש כדברי רבא בזבחים ל"ד הנ"ל. אמנם דוקא לאחר שנתקדשה בכלי דאז מהני החבת הקודש לשוי' אוכל ולוקה מה"ת משא"כ קודם שנתקדשה בכלי דלא הוי רק קדושת דמים אזי החבת הקודש הוא רק מדרבנן. וכן כתב רבינו בפ"ו מאיסורי מזבח הל"ח וז"ל מעלה יתירה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסול לנסכים שאין זריעה מועלת בקדשים. וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל לענין קרבן ויפסלו העצים והלבונה בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותו עכ"ל וברור דכונתו הוא רק מדרבנן כמ"ש הכס"מ שם והלח"מ שם הקשה על הכס"מ מהא דכתב רבינו בפסוהמ"ק דהאוכל מכזית לבונה לוקה א"כ מוכח. שהוא מדאורייתא ומפרש הוא דבאמת כונת רבינו הוא מדאורייתא ולא מדרבנן ועיי"ש אמנם לפי דברינו צדקו מאד דברי הכס"מ והא דכתב רבינו דהאוכל מכזית לבונה לוקה מדאורייתא היינו לאחר שנתקדש בכלי כמ"ש שם להדיא דאז הוא חבת הקודש דאורייתא משא"כ כאן דמיירי בעוד שלא נתקדשו בכלי דהא מעיקרא אמר הדין בזרעים שנטמאו והזרעים שנטמאו הלא בודאי ל"ש בהו קדוה"ג רק קדושת דמים וא"כ מה שמסיים אח"כ וכן העצים והלבונה מיירי ג"כ עד שלא נתקדשו בכלי ולא הי' עדנה רק קדושת דמים וא"כ החבת הקודש הוא רק מדרבנן וז"ב. ורבינו הוציא כל אלה מדברי רבא זבחים ל"ד הנ"ל דמוקי דמיירי הקרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה היכא שקדשן בכלי ואז הוא חבת הקודש דאורייתא אמנם עד שלא קדשו בכלי הוא רק מדרבנן מטעם חבת הקודש דאינו אלא רק מדרבנן כנ"ל: