שקל הקדש על ירושלמי שקלים· רבי מנחם יוסף הכהן ואלק
השמטות
השמטה בפ"א מענין מעש"ב (לפרק ד הלכה א)
ומצאתי בתוי"ט פ"ה דפאה מ"ה ד"ה שקבלו שכתב דדברי הרמב"ם מיירי שלא זכה בהכרם. דאי זכה אמאי פטור מהמעשרות ולמאי צריך תעזוב יתירא לגבי מתנות פשיטא שהוא חייב כיון שזכה בגוף הקרקע עי"ש ועי' בשנות אליהו פ"א דפאה בסוף המשנה בפי' הארוך והקצר דהפקר אף אם זכה אח"כ קודם מרוח בכ"ז הוא פטור ממעשרות משא"כ גבי הקדש אם פדה קודם מרוח חייב" עי"ש והוא מירושלמי פ"א דמעשרות הפקיר שבנין וחזר וזכה בהן פטור ממעשר ובהקדש חייב עי"ש ולפ"ז לכאורה פשוט בהפקיר כרמו אף שזכה אח"כ בהקרקע בכ"ז פטור ממעשר וא"כ ממילא צריך ריבוי דתעזוב דבמתנות הוא חייב:
בדף י"ז (לפרק ד הלכה א)
במוסגר שכתבנו דע"ג מוזהר על אביזרייהו וא"כ לא ידבק בידך שיך ג"כ בע"ג. לכאורה יש להעיר מסוגי' דע"ז ע"ד א' הלכה כרשב"ג דימכור לע"ג חוץ מדמי איסור שבו עיי"ש ולפ"ד הלא יי"נ אסור בהנאה גם לע"ג מטעם אבזרייהו. ולפי דברת הפמ"ג דבע"ג לא שייך בטול ברוב א"כ מה יושיענו זה. אמנם י"ל דהא דיי"נ דאסור בהנאה הלא יליף הגמ' בע"ז כ"ט דהוקש לתקרובות ותקרובות הוקש למת מה מת אסובה"נ עיי"ש. א"כ ממילא כיון דמת מותר בהנאה בע"ג ממילא מותר גם יי"נ בע"ג בהנאה. ואם נאמר כן יש לנו ליישב דברי הטו"א חגיגה י"ג שהוכיח דבע"ג לא שייך אביזרייהו. מסוגי' דפסחים (ע"ג א') השוחט חטאת חוץ לע"ז חייב שלש חטאות ומאי תיקון איסור אבמ"ה. ופירש"י שם לב"נ ופירושו מוכרח א"כ מוכח דבב"נ ליכא אבזרייהו דאל"כ הלא ס"ס אסור לב"נ בהנאה משום תקרובות עיי"ש. אמנם לפי דברינו דגם תקרובות כיון דהוקש למת ומוכ' כיון שאף מת מותר בע"ג ממילא גם תקרובות מותר. אמנם לפי שיטת הרמב"ם לפי המבואר בחבורינו בסה"מ ל"ת כ"ה. דגם תקרובות שאסור בהנאה כן גם יי"נ הכל הוא מקרא דולא ידבק בידך והא דאמר הגמ' הוקש למת הוא רק גילוי מלתא עיי"ש שהארכנו בזה א"כ יקשה כנ"ל. אמנם כבר מבואר אצלינו בחבורינו בסה"מ במל"ת קצ"ו דהרבה אחרונים סוברים דגם בב"נ שייך ביטול ברוב וגם אנחנו הארכנו שם בראיות ברורות וישבנו שם דברי הנובי"ת חאה"ע סי' מ"א מה שהקשה מבני קטורה עיי"ש א"כ מהסוגי' דע"ז אין סתירה דהא נתבטל ברוב מה"ת. ובדבר הטו"א מהא דתיקון אבמ"ה. לדעתי דבאבמ"ה הוא חיוב מיתה והאיסור דתקרובות משום אביזרייהו בלי ספק אם כי אסור לע"ג בכ"ז ליכא מיתה וא"כ איכא תיקון בין מיתה לאיסור לחוד. ולפי דברי הרמב"ם בפ"ט ממלכים דב"נ אין מוזהר על אבמ"ה בעוף. והא דשוחט חטאת בחוץ לע"ג בשבת חייב שלש חטאות מוקי הגמ' בחלא מ' דמיירי בעוף ובחצי קנה פגום והרמב"ם בפ"ד משגגות הל"א מביא זה הדין להדיא בחטאת העוף א"כ יקשה לדידי' הא מקלקל בחבורה ומאי תקון. וכתבנו בחבורינו בסה"מ ל"ת כ"ה דתקון אסור טומאה דתקרובות ע"ז מטמאה רק מדרבנן. משא"כ אבמ"ה מטמאה מדאורייתא. א"כ לפי דברי הרמב"ם בלא"ה ליכא ראי' מכאן. דמיירי באמת בישראל והנ"מ לענין טומאה וכנ"ל ואף לפי דברת רש"י איכא ג"כ נ"מ בין איסור לחוד ובין חיוב מיתה. דאבמ"ה חייב ב"נ מיתה משא"כ איסור תקרובות משום אביזרייהו מהלאו דולא ידבק ליכא רק איסור לחוד. ובאמת כן מטין לשון רש"י שם פסחים ע"ג א' ד"ה מידי אבמ"ה וז"ל לב"נ שאם אכלו אינו נהרג עכ"ל. ול"ל לרש"י לסיים "אינו נהרג" הול"ל בקצרה שמותר לאכלו". א"ו דאסור לאכלו אף לאחר השחיטה מטעם תקרובות שאסור אף לב"נ משום לא ידבק. אמנם א"ח מיתה. משא"כ באמ"ה שח"מ:
ולפי דבריו מבואר מאד דברי הרא"ש והטור וב"י באו"ח סי' תקפ"ו בהא דכתב המחבר שם סעי' ג' אבל בשל ע"ג לא יתקע ואם תקע יצא והוא שלא נתכוין לזכות ע"כ ובמג"א שם סק"ה משמע בטור וב"י וברא"ש דאפי' אם הוא של ע"ג אם נתכוין הישראל לזכות בו לא יצא דהו"ל ע"ג של ישראל והב"ח כתב דמיירי בע"ג של הפקר אבל אם יש לה בעלים אע"פ שנתכוין לזכות בה לא קנאה עכ"ל ול"נ דהא קי"ל כו' כו' והטעם כיון דהישראל חייב באחריותו מקרי שלו וכן מצינו גבי חמץ ס' עכ"ל המג"א וראייתו מחמץ קשה מאוד הלא שם איכא קרא לא יראה לך לרבות אף שאינו שלו רק שהוא חייב באחריות ג"כ עובר ומצאתי ביד אפרים שדחה דברי המג"א הנ"ל. אמנם לפי דברינו שהסברנו שאיסוה"נ הן אמנם דיש להם בעלים ויש זכיה אבל בכ"ז כיון שאסור בהנאה א"כ הוא דומה לדבר שאין בו ממש והזוכה הוי זוכה רק מצד עצמו לא מצד המקנה. וכפי שאמרנו דגם לא ידבק בידך שייך ג"כ בע"ג. לא דוקא בישראל לבד. א"כ ע"ג כיון שאסור בהנאה אם כי יש להם בעלים אבל בכ"ז בעל הע"ג לא יוכל להקנות לאחר מטעם שאינו ברשותו והישראל הזוכה הוא זוכה מצד עצמו וא"כ נכונים מאוד דברי הרא"ש והטור והב"י אף בע"ג שיש להם בעלים וכנ"ל:
וכבוד ידידי הרב הגדול חריף ושמן מוהר"ר רפאל מרדכי הלוי מאלעוויי שי' מפה אמר לי בזה הענין ראי' לדברינו דבר נכון וז"ל. ובזה מצאתי מקום ליישב מה שהעלתי בעז"ה בחדושי בשיטת רש"י והרמב"ם דמקדש באיסוה"נ דרבנן שאין לו עיקר מה"ת אינה מקודשת אף מה"ת להצריכה גט ועי' בב"י אה"ע סי' כ"ח. וכן אי מקדש במע"ש דאינו קונה רק מדרבנן פסקינן בשו"ע שם סעיף י"ג דמקודשת עכ"ל השו"ע. והב"י בטור הוסיף בדעת הרמב"ם דמקודשת מה"ת עיי"ש ולפי מה שהבינו האחרונים תלוי זה בקנין דרבנן אם יועיל אף לדאורייתא. אמנם ידוע גודל הסתירות הנופלות בזה. ואנכי לע"ד בארתי דזה אינו ענין לקנין דרבנן אי יועיל מה"ת עפי"ד התוס' קדושין ח' ב' ד"ה אם דכתבו דקדושין אין הטעם תלוי בקנין אלא העיקר תלוי בסמיכת דעת עיי"ש. ומעתה אמינא דזה דבר פשוט אי מקדש במטבע שפסלתו מלכות דאינה מקודשת אף מה"ת כיון דאינו יוצא בהוצאה ואינו שוה כלום. בין במ"ד כיון דאנו עושים כמו שפסקו לנו חכמים ואסרו לנו בהנאה לא גרע מפסלתו מלכות ואינה שוה כלום אינה סומכת דעתה וממילא אינה מקודשת אף מה"ת. דבעינן סמיכת התוס' הנ"ל. וכן להיפך בקדשה במע"ש דאינו עו מדרבנן מקודשת אף מה"ת כיון דאנו עושין כמו שפסקו צנו החכמים ויכולה להיות מזה סומכת דעתה וממילא מקודשת מה"ת משום דבקדושין לא בעינן רק סמיכת דפת וכנ"ל והוי כמו שקדשה במטבע שגזר המלך שתצא בהוצאה דדבר פשוט בוא דמקודשת, מה"ת. ומצאתי בשה"ג פסקים סמך לדברי עיי"ש. ולפ"ז אין אנו צריכין לדוחק שנדחק היש"ש בב"ק הביאו הב"ש סי' כ"ח סק"ו בהא דפסקינן דהמקדש בגזל לאחר יאוש מקודשת מה"ת אף דיאוש אינו קונה אלא מדרבנן ב"ק ס"ו א' משום הפקר ב"ד עיי"ש. ולפי דרכינו א"ש דבלא הפקר ב"ד מקודשת מה"ת כמ"ש ובזה יתיישב גם קו' מהרש"ל בחי' לכתובות ל"ד א' בהא דפרכינן שם למ"ד מעשה שבת מדרבנן מ"ט דרבנן דפטרי מדו"ה הא שחיטה ראויה היא מה"ת. והקשה לשיטת רש"י והרמב"ם דהמקדש באסוה"נ דרבנן דאין לו עיקר מה"ת א"ח לקדושין אע"ג דמה"ת מותר בהנאה ונשאר בצ"ע עיי"ש אבל לפי"מ שבארנו א"ש דשאני קדושין דבעינן סמיכת דעת והיא אינה סומכת דעתה וממילא אינה מקודשת אף מה"ת כמ"ש. משא"כ בדו"ה כיון דמה"ת מותר בהנאה מקרי שחיטה ראוי' מה"ת. אמנם לפ"ז ק"ל מאד מסוגי' דפסחים ז' א' בהא דאמרי' כיון דאיסורי דרבנן עלי' כדאורייתא דמי ולאו ברשותי' קאי ולא מצי מבטל דאמר ר"ג א"ר המקדש בחיטי קורדינייתא משש שעות ולמעלה א"ה לקדושין עיי"ש ולפמ"ש מאי ראי' היא מקדושין לחמץ דהא בקדושין הטעם הוא משום סמיכת דעת וכיון דאינה סומכת דעתה ממילא אינה מקודשת אף מה"ת משא"כ בחמץ כיון דמה"ת ברשותי' קאי שפיר מצי לבטל אמנם לפי מה מה שהעלה המחבר שי' דאסוה"נ מצי כל אחר לזכות בו לפי"ז באיסוה"נ דרבנן נמי מצי כל אחד לזכות בו. וכיון שכן מקרי ממילא אינו ברשותי' אף מה"ת כיון שאנו עושים כמו שפסקו לנו החכמים. וע"ז שפיר מביא הגמ' מדרב גידל א"ר דא"ח לקדושין מה"ת והיינו משום דאינה סומכת דעתה מה"ט שכתבנו דאנו עושין כמו שפסקו לנו החכמים. כמו כן ה"נ מה"ט מקרי אינה ברשותי' אף מה"ת [ועיי' רש"י פסחים שם דכתב דמקודשת משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש או משום הפקר ב"ד כו' עיי"ש הארכנו בזה במק"א ואכ"מ ע"כ ודבר נכון מאוד]: