אור ברסלב

שפתי כהן על התורה· הרב מרדכי כהן

במדבר

ויקרא

פרק א

פסוק א

וידבר ה' אל משה במדבר סיני. למה במדבר ולא בסיני כי הכל נתן בסיני, אלא מה כתיב לעיל אלה המצות אשר צוה ה' אל בני ישראל בהר סיני, אמר הקב"ה אע"פ שקבלו ישראל התורה והמצות מלבד זה אני חייב להם לישראל על שהיו בגן ה' בארץ מצרים והלכו אחרי במדבר בארץ לא זרועה, אלמלא לא קבלו התורה על הליכתם במדבר לבד אני חייב להם כ"ש שקבלו התורה והמצות, זהו סמיכת הפרשה. זהו וידבר ה' אל משה במדבר., על ענין המדבר:

או אמר במדבר מלשון דבור, אמר למשה משה אע"פ שקבלו ישראל התורה והמצות, על הדבור שאמרו נעשה ונשמע והקדימו העשיה לשמיעה מרוב החשק ועדיין לא שמעוה ולא ידעוה, כי אולי היא כתובה שיזבחו בניהם או ישחטו עצמן או ילכו יחפים או שאר סגופים, עכ"ז אמרו נעשה ונשמע הקדימו העשייה ונדמו להיות כמלאכים, אותו הדבור ערב עלי, כי קולך ערב ומראך נאוה, אם כן הראיני את מראיך בדגלים במדבר כמו דגלי המרכבה:

עוד במדבר כאילו אמר במדבר. (פי' מנהיג) שנאמר המדבר הייתי ישראל, דבר הייתי לישראל להנהיגם ולתור להם מקום ולנחותם הדרך שתהא הדרך נוחה להם, שהארון הולך לפניהם להשפיל ההרים ולהרים הגאיות כדי שתהא הדרך נוחה, ועמוד הענן יומם לראותם הדרך, ועמוד האש להאיר להם, ונתתי להם די ספוקם ממאכלים טובים וממתקים ערבים ממאכל המלאכים לא חסרו דבר, וכן הוא אומר ה' אלהיך. עמך לא חסרת דבר, כלו' הואיל ומנהיג שלך הוא אלהיך לא חסרת דבר, וכן אמר דוד המע"ה ה' רועי לא אחסר, הואיל וה' הוא הרועה, בנאות דשא במקום דשן ושמן ורענן ירביצני, על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו, על מי מנוחות, היא בארה של מרים כמו שמרים במצרים היתה משפרת ומתקנת אותו כן מי בחרה היה לכל בשרם מרפא. ובמדרש על מי מנוחות יש מים שהם נאים לשתות ואינם נאים לרחוץ ויש נאים לרחוץ ואינם נאים לשתות ומי הבאר היו נאים לזה ולזה. ד"א מי מנוחות שהיה הבאר מתגלגל והיה הולך מאהל לאהל ולא היה שום אחד מצטער לילך למלאות ממקום אחר, נפשי ישובב בתורה שנאמר תורת ה' תמימה משיבת נפש, עכ"א נפשי ישובב מלשון בשובה ונחת, שהיתה נפשם נוחה במאכלם ולא היו קצים בהם, אם כן דבר הייתי לישראל. זהו אומרו במדבר סיני על דבור סיני אני רוצה להיות להם דבר ומנהיג. ד"א במדבר כל המעלה והדבור שקנו ישראל הוא מן המדבר, וכה"א מי זאת עולה מן המדבר, עלויין של ישראל הוא מן המדבר, תורה מן המדבר, מן מן המדבר, שלו מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, הלבישם רקמה והעדם עדי והנעילם תחש ונשא את ראשם ונתיחסו למשפחותם ונתחבבו לפני המקום, הכל מן המדבר, שנאמר ימצאהו בארץ מדבר, ואמר ימצאהו כלומר מרוב חבתו בהם כאילו מצא אותם מציאה גדולה, וכה"א כענבים במדבר מצאתי ישראל, וכה"א מצא חן במדבר:

באחד לחדש השני. שבא להם חדוש שני מלבד החדוש שנתחדשו במעמד הר סיני נתחדשו במדבר חדוש שני, המן היה רוחצם מבפנים וענני כבוד מבחוץ, שכן אמז"ל על פסוק שמלתך לא בלתה מעליך, אמרו ולא היו מתלכלכים, ענני כבוד היו מגהצים אותם צא ולמד מסלמנדרא כו', והיו נקיים וטהורים מבית ומחוץ. בשנה השנית, שנשתנו ונתחדשו ב"פ, לצאתם מארץ מצרים, שמיום שיצאו מארץ מצרים כל יום ויום היה להם יותר עלוי ומעלה יותר מחבירו, זהו לאמר מלשון את ה' האמרת, זהו שאו את ראש מכאן ולהלאה יש להם נשיאות ראש לפי ששרתה שכינה ביניהם, לזה היה בחודש השני, שבחודש הראשון הוקם המשכן ושרתה בו שכינה שנאמר וכבוד ה' מלא את המשכן, אחר ששרתה שלשים יום נעשית שרייתה קבע, שכן הדין כדאיתא פרקא קמא דבתרא (ח') שלשים יום לתמחוי ג' חדשים לקופה וכו':

ועל דרך הזוהר לאמר ואח"כ אמר שאו, אמר שם בשעה שהיו מונין את ישראל קודם שימנו השקלים היו מברכין את ישראל ואחר שמנו השקלים חוזרים ומברכין אותם, אם כן זהו לאמר שאו, אמירה שיש בה נשיאות ראש, או קודם שאו יש אמירה שהיא הברכה:

פסוק ב

שאו את ראש כל עדת בני ישראל, מאחר שהדבור היה למשה לבד שכן אמר וידבר ה' אל משה א"כ היה לו לומר שא את ראש כל עדת, ואם הכונה היא גם על אהרן א"כ יאמר אתה ואהרן שאו את ראש וגו', ולא אמר כן אלא אח"כ אמר תפקדו אותם אתה ואהרן. נוכל לומר שאמר שאו על משה ועל המדבר ועל אוהל מועד, שישאו ראשם של ישראל וישאו לפניהם רינה, כמו שאמר בספרי על פסוק ישאו מדבר ועריו, מנין שעתיד מדבר לקלס את ישראל, שנאמר ישאו מדבר ועריו וכה"א יששום מדבר ועריו, ומנין שעתידין שמים וארץ לומר שירה ולקלס את ישראל שנאמר רנו שמים כי עשה ה', פירוש למי שעשה וברא כל העולם בשבילם שהן ישראל, ומנין שאף העכו"ם עתידין לקלס לפני ישראל שנאמר הרנינו גוים עמו, פירוש לפי שאין להם קיום והעמדה בעולם אלא בשביל ישראל, ומנין שאף הרים וגבעות שנאמר ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה, ומנין שאף האילנות שנאמר וכל עצי השדה וימחאו כף ומנין שאף אבות ואמהות שנאמר ירונו יושבי סלע מראש הרים יצוחו, ואין הרים אלא אבות שנאמר שמעו הרים את ריב ה', א"כ זהו שרמז כאן שאו על המדבר ועל אוהל מועד:

כל עדת בני ישראל. לא האנשים לבד תשאו ראשם אלא אף הנשים שאע"פ שהיו תחת יד מצרים והיו שולטים עליהם לא נשמעו להם, ובודאי שהמצריות הם שחורות כעורות מזרעו של חם שלקה בעורו ובנות ישראל יפיפיות שהם נולדו בקדושה ובטהרה וגדרו עצמן שנאמר גן נעול אחותי כלה. וכן אמר במדרש רב הונא בשם רבי חייא באתה שרה למצרים וגדרה עצמה מן הערוה ונגדרו כל הנשים בזכותה, אברהם ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה ונגדרו כל האנשים בזכותו והב"ה סייעם ונעלמו מעיניהם של מצרים ולא שלטו עליהם יאנסון, בא ליטהר מסייעין אותו, אם כן ראויים הם גם כן לנשיאות ראש, כי אף אותה שפרסמה הכתוב לא עשתה אלא בחשבה שהוא בעלה והב"ה היה מעלימה והיא גלתה עצמה מרוב דבריה, כמו שאז"ל שלומית בת דברי דהוה מפטפטת שלם עלך שלם עליכון מפטפטת בדברים וכו', ועכ"ז לא עשתה אלא באונס:

למשפחותם א"ל למשה לא תתן להם נשיאות ראש לכולם דרך כלל, אלא לכל משפחה בפני עצמה כפי מעלתה, כי כלל כל המשפחות מנויות בפרשת פנחס הם ששים וחמש משפחות כמו שכתב רש"י ז"ל פרשת פנחס על שם ר' משה הדרשן ז"ל, ואמר כי ה' משפחות חסרים להיותם ע' כנגד ע' אומות שנאמר כי אתם המעט ה' מעט מכל העמים, א"כ חשבונם ה"ס כמנין אדני, שהיא המלכות, לזה ישראל נקראו בני מלכים, א"כ עשה חשבון מהמשפחות:

לבית אבותם וגו', אע"פ שאמרתי שאו את ראש כל עדת בני ישראל לכלול נשים עכ"ז החשבון הוא באנשים כי הנשים הם צנועות ואין לפרסמם, או אמר לבית אבותם כמו שאמר במדרש שהיו אומות העולם מונין את ישראל ואומר שכולם הם בני המצריים אם בגופן שלטו כ"ש בנשותיהם, א"ר הושעיא באותה שעה קרא הב"ה למלאך שהוא ממונה על ההריון ואמר לו צייר הילדים בדמות אביהם, א"כ יש להם נשיאות ראש מצד אבותיהם שהן דומים להם והכל מעידים ואומרים שהם בני אבותיהם. גם לבית אבותם ר"ל בשביל אבותם שהם בני אברהם יצחק ויעקב שנאמר רק באבותיך חשק ה' ויבחר בזרעם אחריהם, א"כ ראוים הם לנשיאות ראש בשבילם:

במספר שמות. כשתמנה אותם לא תמנם אבג"ד אלא תזכיר שמותם ראובן שמעון לוי, כי שמותם ערבים וחביבים עלי כמו ויקרא אל משה לפי שהיה חביב לפני המקום אפי' שהיה לפניו היה קוראהו בשמו ואומר לו משה, לזה במספר שמות מלא. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל במספר שמות ולא אמר במספר שמותם כמו שאמר ושא את מספר שמותם, ויתכן לפרש כי פקודי ישראל בקבלת התורה היו כנגד פקודי מחנות המלאכים שנגלו שם במעמד הקדוש שהיה המספר במחנות ישראל בד' דגלים כמספר המלאכים שבד' מחנות שכינה, ועל כן אמר במספר שמות המלאכים, כי היו ישראל באותו מעמד הקדוש מלאכים גופניים כמספר המלאכים המשרתים במרום, וזהו שאמר תפקדו אותם לצבאותם כלו' נגד צבאות השמות שהזכיר, כי ישראל צבאות מטה נגד צבאות מעלה, ואמר חבתן והוצאתי את צבאותי את עמי בני ישראל. ויש להתבונן שאמר יצאו כל צבאות ה' והיה ראוי לומר יצאו צבאות ישראל אבל אמר כל צבאות ה' לכלול עליונים ותחתונים, ויותר מזה אמרו גלו למצרים שכינה עמהם וכו' ואין ספק כי מאחר ששכינה עמהם בגלות הלא צבאות ד' מחנות שכינה עמהם, ולזה אמר שיצאו עמהם. ומה שיחזק לך פירוש זה לפי דעתי מה שאמר ויהיו כל פקודי בני ישראל לבית אבותם וגו', הכונה על צבאות מטה, וחזר פעם אחרת ואמר ויהיו כל הפקודים הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל. והסתכל עוד את סדור המסעות ותמצא הלשון הזה בעצמו כפול, הוא שאמר אלה פקודי בני ישראל לבית אבותם, הם צבאות מטה, כל פקודי המחנות לצבאותם, הם צבאות שבד' מחנות שכינה, ע"כ:

פסוק ג

מבן עשרים שנה ומעלה, לא אמר מבן עשרים שנה לחוד, אלא ומעלה שהוא הרווק שהוא בתוקפו ובגבורתו והוא בעלוי להלחם עם היצר, זהו כל יוצא צבא, לא אמר לצבא, לומר שאין צריך לצאת כי הוא עמו, ולזה אמר בישראל, לומר שהולך ביושר ובכושר והוא ישר עם אל, כי אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות, וזה אמור בישראל כלו' שעומד ביושרו ובאמונתו:

תפקדו אותם. תשגיחו עליהם, כשתמנו אותם תשגיחו עליהם שהם שלשה צבאות, שכל אחד מישראל מוכתר בב' כתרים אחד כנגד נעשה ואחד כנגד נשמע ויש לכל אחד ואחד ב' מלאכים, זהו לצבאתם לצבא שאתם, וכנגד הב' מלאכים הרוחניים ג"כ יהיו עמהם ב' מלאכים חומריים שהם אתה ואהרן, שמשה נקרא מלאך שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואהרן נקרא מלאך שנאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ס' וגו', ולזה אמר אתה ואהרן ואתכם יהיו איש איש למטה איש וגו', אמר ג"כ איש נגד הב' מלאכים והאדם, ולזה אמר איש למטה כי היל"ל איש איש ממטה. ואמר ראש לבית אבותיו הוא, לומר שאלו הב' מלאכים אינם שוים שאחד גדול מחבירו, של ימין הוא גדול משל שמאל, ואם הוא חכם יפנה לימין שנאמר לב חכם לימינו, ופירושו לב שכל ודעת כמו ושומע תוכחת קונה לב, גם חכם לב יקח מצות, ופירוש לבב חכם השכל והדעת הוא למי שהוא לימינו ולב כסיל לשמאלו, ולזה אמר ראש בית אבותיו הוא:

פסוק ה

ואלה שמות האנשים אשר יעמדו אתכם וגו', לעיל אמר ואתכם יהיו וכאן אמר יעמדו אתכם, אלא לעיל שהוא כנגד המלאכים ואתכם יהיו שיש להם הויה ואין להם עמידה, כאן שהוא, מדבר נגד האנשים הזכיר בהם עמידה. ואלה שמות וגו', הזכיר שמותם לומר שהם חשובים לפני הב"ה כמלאכים, כמו שהמלאכים משותף אל בשמותם, מיכאל גבריאל גבריאל אוריאל כן שמותם אליצור שלומיאל נתנאל וכו' יהודה אין בשמו אל לפי שבו שם הוי"ה, ושל בנימין רמוז בשמו שם אדני, אבידן כשתסיר הב' ישאר אדני, יהב' כאלו אמר באדני, לדן עמישדי, נפתלי אחירע בן עינן ס"ת ענן, לפי שהוא מדגל בני דן שהוא מאסף לכל המחנות והענן היה אוספן שנאמר כי ענן ה' עליהם וגו':

פסוק טז

אלה קרואי העדה. כתיב קריאי וקרי קרואי לומר שהכל תלוי במנהיגיהם שאם הם הולכים על קו היושר ועל האמת ועל הצדק ועל המשפט, כמו שהם צדיקים כן כולם הם ג"כ צדיקים, ואם אינם על קו היושר כולם מקולקלים, לז"א אלה קרואי העדה מזמנים לעדה, או ליושר או להפכו, אם ליושר הם קרואים כמו ישראל מקוראי, ואם לאו הם קריאי תרגם מערעי, ותרגם אשר קרך בדרך דערעך, שהגוף הולך אחר הראש, וכן הוא אומר מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים, ואם הוא על דבר צדק כל משרתיו צדיקים, וכן אמר בזוהר פ' נשא דף קל"ה ז"ל מכאן אוליפנא כל רישא דעמא דלא, אתתקן הוא בקדמיתא לית עמא מתתקנא ואי איהו מתתקן כלהו מתתקנן ואי איהו לא אתתקן בקדמיתא לא יכלי עמא לאתתקנא, ע"כ א"כ הם קרואי מלשון חשיבות ומעלה לעדה, והם קריאי לשון השפלה. נשיאי מטות אבותם, מי מנשאם ומעלן לישראל אבותם, ראשי אלפי, כמו ואאלפך חכמה כפי הנהגתם:

פסוק יז

ויקח משה ואהרן את האנשים האלה. האנשים אינם נקחים ביד והיל"ל ויקרא משה ואהרן לאנשים האלה, אלא כאן נרמז ענותנותם שלא היו רוצים לנהוג שררה על הצבור מיראתם, כמו שאז"ל ואשימם בראשיכם ואשמם כתיב לומר שאשמותיהם של ישראל תלוי בראשי דייניהם, ולזה לא רצו עד שלקחם בדברים שאמר להם אשריכם שהקב"ה בחר בכם ואשרינו שחברנו המקום עמכם, כמו שאמר ואתכם יהיו שיהיה להם הויה, ולפי שרמז שמותם וגלה למשה שהם נגד צבאות מעלה זהו אשר נקבו בשמות, לזה עיקר הקיחה היא למשה, לזה אמר ויקח משה ואהרן ולא אמר ויקחו. האנשים האלה ולא אחרים, אשר נקבו שמשעה שהזכיר הקב"ה שמותם ואמר ואלה שמותם, השמות בעצמם נקבו ויצאו לקבל מעלתן, כאשר צוה ה' ויפקדם במדבר סיני, שם נתפקדו ומשם נתעלו. מהדבור שאמרו בסיני שאמרו נעשה ונשמע נדמו למלאכים ונתאוה הקב"ה להם שנעשה רצונו כי זאת היתה כונת הבריאה, כמ"ש בבראשית ברא אלהים שיהיו כבני אלהים, א"כ ויפקדם ששם אותם פקדון עם משה עד שיבא הוא והם עם מלך המשיח שנאמר ויתא ראשי עם, וכן אמר בזוהר משה ושתין רבוואן כלהו מעלמא דאתי, וזהו שאמר בכולם פקדיהם, למטה פלוני היל"ל פקודי מטה פלוני אלא אמר פקדיהם ושם טרחא תחת פקדיהם, לומר שהם נעלמים והם מי שהם, אבל למטה פלוני הנגלים הם כך וכך אותם שיש להם, צורך למנין. ואמר ויהיו בני ראובן, בכלם אמר לבני שמעון, לבני גד, לבני יהודה, ובראובן אמר ויהיו, לומר שלא יעלה בדעתך לומר שראובן חטא במעשה בלהה ח"ו לז"א ויהיו שיש להם הויה וקיום, בכור ישראל ולא בכור יעקב, שאין בו שום עקבה ולא שום דופי ואותו מעשה היה נגד שהמחשבה לא היתה בו שלימה שחשב ברחל והיא לאה עשתה בו פגם כל דהו אבל מצדו אין בו שום פגם, וכן אז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. ומה שאמר בראובן ושמעון לגלגלתם כל זכר ולא אמר כן בשאר שבטים רמז כאן שיש בהם זכרים שצריכין גלגול, כאז"ל למרק עונם, מראובן אותם מאתים וחמשים איש שהלכו בעצת קרח ונשרפו והם ראשי סנהדראות, וכן אמר את מחתות החטאים האלה בנפשותם שחסרו נפשותם וצריכים להשלימה, ומבני שמעון אותם שמתו בעון זמרי ארבעה ועשרים אלף, וכן דעת רש"י שהם משבט שמעון שמנין שבט שמעון כאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות ובפרשת פנחס אמר שנים ועשרים אלף ומאתים חסר יותר מהחצי, ואע"פ שבמנין הזה הם צדיקים שעדיין לא חטאו נרמז ברמז:

ורבינו בחיי ז"ל כתב זה לשונו. ומה שהזכיר לגלגלתם בראובן ושמעון ולא נהג כן בשאר שבטים, אחז הכתוב דרך קצרה, או מפני שראובן ושמעון צערו אביהן והיו צריכים כפרה כפלים משאר שבטים, וכתב עוד והוסיף לומר פקודיו בשמעון מה שאין כן בשאר שבטים לא ידעתי למה, אולי מלת פקודיו אינה לשון מספר כי אם פקידת עון, ובא לומר כי בני שמעון היה עונשם לפני הקב"ה להפקד עליהם עון שמעון אביהן במכירת יוסף כי הוא היה שלקחו והשליכו לבור, ממה שדרז"ל ויקחהו וישליכהו כתיב ולכך כתיב ויקח מאתם את שמעון. והנה מספרם שעלה כאן תשעה וחמשים אלף ושלש מאות לרמוז ששלט השטן במספרם, ועל כן כשחטא הנשיא שלהם נגמר דינם ונחסר ממנינים הרבה מחצי המנין שבכאן, ע"כ:

וכתב עוד ז"ל, בכלם אמר לבני ובנפתלי אמר בני, נשתנה משאר שבטים, לפי שבשבט נפתלי היו הבנות מרובות מן הבנים ולכך נרמז בברכת יעקב בלשון נקבה ואמר אילה שלוחה ומפני זה אמר בני כמי שבורר הבנים מן הבנות ע"כ. או נאמר שהלמ"ד היא לכלול לומר לזה ולזה, ולפי שנפתלי בדגלים הוא היה אחרון שהיה מדגלו של דן מאסף לכל המחנות ונפתלי היה אחרון, לזה לא אמר לבני שמשמע שיש אחריו עוד ואמר בני לומר שכאן תחום שבת:

פסוק מה

ויהיו כל פקודי בני ישראל. לא אמר כמה לפי שישראל אין להם מספר כלל כמו שכתב הרמב"ן ז"ל עיין בפירושו, לזה לא אמר כמה, וחזר ואמר ויהיו כל הפקודים ולא פירש איזה פקודים, שקודם אמר ויהיו כל פקודי בני ישראל וכאן אמר הפקודים סתם, לעיל פירש ולא אמר המנין וכאן אמר המנין ולא פירש מי, כל זה כדי שלא תשלוט עין הרע במנין. וכבר כתבנו לעיל שרבינו בחיי ז"ל כתב שמספר בני ישראל כמו מספר המלאכים ע"ש, והביא סיוע לדבריו מכאן שאמר ויהיו כל פקודי בני ישראל, הכונה על צבאות מטה ולזה אמר בני ישראל, ופעם אחרת חזר ויהיו הכונה על צבאות מעלה כי היו שוים במספר, וזהו שלא הזכיר כאן ישראל, ולזה אמר ב' פעמים ויהיו לומר שיש להם הויה וקיום כמו המלאכים שהן עיקר קיום העולם ועליהם הודו, ר"ת של הספירות כח"ב גג"ת נהי"מ בגימ' ישראל:

פסוק מז

והלוים לא התפקדו וגו', מה צורך בזה כי ודאי אנו רואים שלא התפקדו בתוכם, כי מנה בני אפרים ובני מנשה, כי כשנכנס מטה לוי נמנה שבט יוסף באחד וכשאינו נכנס נמנה בשתים. ועוד שאמר איש איש למטה ואתכם יהיו ופירש כל אחד ואחד ממטה ומשבט לוי לא פירש א"כ ודאי שלא התפקדו בתוכם. ועוד שהיל"ל לא התפקדו בתוך בני ישראל כאשר צוה ה', ולא יאמר לבית אבותם, אלא ישראל נאמר בהם לבית אבותם לפי שהיו אומות העולם אומרים אם בגופן שלטו כל שכן בנשותיהם לזה צר צורת הולד כאבותם עד שהיו מעידים כלם שהם בני אבותם אבל הלוים לא היו בעבודה ולא שלטו עליהם עד שיצטרך לכנותם וליחסם לאבותם, לזה אמר והלוים לבית אבותם לא התפקדו וגו', כי אינם צריכים יחס שלא עלה עליהם ערעור:

עוד לא התפקדו בתוכם, אותו יום שנתחכמו מצרים על ישראל ואמרו הבה נתחכמה לו ועשו תחבולה ששמו דימוס לבנים בצוארו של פרעה כדי שיעשו הלבנים ברבוי ובכל כחם, כי מי רואה המלך עושה לבנים ואינו ממהר לעשות, וביום השני כשנפקדו עושי הלבנים ואמרו להם ותוכן לבנים תתנו לא נמצא שבט לוי בתוכם, כי קבלו צווי אביהם לעסוק בתורה וכל המקבל עליו עול תורה פורקין ממנו עול מלכות, זהו לא התפקדו אותו יום בתוכם של עושי הלבנים לזה לא שלטו עליהם, אם כן לא נקרא עליהם ערעור לזה אין צריכין יחס כי מיוחסים הם:

פסוק מט

אך את מטה לוי לא תפקוד, אמר אך לשון מיעוט לומר שאין ראוי למנותם בתוך בני ישראל מכמה טעמים, אחת שהוא המעט במנין השבטים שמצינו מנשה היה פחות מכלם והיה מנינו שנים ושלשים אלף ומאתים לזה אמר אך. ועוד את מטה לוי לא תפקד לפי שאין המנין שוה בלוים ובישראל, מנין הלוים מבן חדש ומנין ישראל הוא מבן עשרים שנה ומעלה, ועוד ואת ראשם לא תשא, בישראל נאמר כל יוצא צבא ובזה יש להם נשיאות ראש שהם גבורים ויוצאים למלחמה, והלוים הם חונים סביב למשכן ואין יוצאים למלחמה, א"כ מאלו הטעמים ובפרט הראשון שהיו מספרם מבן חודש ועכ"ז היו כ"ב אלף, לפי שהמריבה שבין פרעה ובין הקב"ה, שפרעה אמר פן ירבה והקב"ה אמר כן ירבה לא היה אלא במשועבדים שהם בני ישראל לא בני לוי לזה לא נמנו בתוכם:

פסוק נ

ואתה הפקד את הלוים על משכן וגו', קודם שתמנם, כדי שלא יהיה להם שום בזוי בראותם שהם מעט מספר מכל שאר השבטים כשיראו המעלה שיש להם שהם שומרים ונושאים כלי המשכן והם הממונים על כל אשר לי והזר הקרב יומת, בזה יקחו נחמה ולא יהיה להם בזוי מן שאר השבטים ויראו מעלתם שהם רבים באיכות ולא בכמות, ויראו שהם השומרים שלא יהיה קצף על בני ישראל אז תוכר מעלתם ולא יביטו למנינם אם הם רבים או מעטים, ובפרט שהם סביב למשכן וישראל הולכים בדגלים רחוק אלפים אמה, אח"כ פקוד את בני לוי:

הפקד את הלוים. אתה פחדת על המשכן כשעשו העגל שנאמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה, עתה המשכן בתוך המחנה אמר לו הקב"ה שוב אל המחנה ומזה הפחד שפחדת שמא יארע למשכן שום סבה לפי שיש ביניהם עם קשה עורף שהם ערב רב ותפגע בהם מדת הדין בסבת שכונתם, אתה היית סבה שהוצאת ערב רב, עליך לתקן שתפקד את הלוים על משכן העדות ועל כל כליו ועל כל וגו', ובנסוע המשכן וגו' ובחנות המשכן וגו' ובני ישראל יחנו איש על דגלו ואיש על מחנהו רחוק מן המשכן והלוים סביב למשכן, בזה לא יהיה קצף על בני ישראל שלא תפגע בהם מדת הדין בריחוקם, שאין דומה מי שמכעיס המלך בתוך ביתו למכעיסו חוץ מביתו, וכן המשכן לא יגיע בו שום נזק, למה ושמרו הלוים את משמרת משכן העדות, וישראל וערב רב ג"כ כשיראו הלוים באמצעם יפחדו מהם לפי שהם קנאים, ולא יעשו רע פן יפגעו בהם כמו שעשו בעגל שהרגו שלשה אלפי איש. ולזה תמצא כאן השם הפוך בר"ת, הלוים ובחנות המשכן יקימו אותו הלוים והזר הקרב יומת, וכל הפוך מורה דין, כל זה לומר שיש כח ביד הלוים לדחות מדה"ד שלא תפגע לא בישראל ולא במשכן, לא כמו שנעשה בבית המקדש ששפך חמתו בעצים ובאבנים שנאמר ויצת אש בציון ותאכל יסודותיה, ולזה והלוים נזכרו תחלה בראש השם שתי פעמים, ואמר וסביב למשכן יחנו כמו שהם היו אכסניא להקב"ה במצרים שהם קבעו מדרש שם שלא היה להקב"ה אלא ד' אמות של הלכה ובזמן הזה שבהמ"ק חרב אין לו אלא ד' אמות של הלכה, שאין הקב"ה כביכול נכנס בבהמ"ק של מעלה עד שיבנה בהמ"ק של מטה לזה אמר בלשון שלילה אין לו:

פסוק נד

ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כן עשו, שתי עשיות לומר שלא חרה להם בחנותם חוץ רחוק מן המשכן והם עשוהו, ולא בלוים שהיו הם חונים סביב למשכן והם יורידוהו והם יקימוהו והזר הקרב יומת, ולא יקנאו בהם, לא כמו שאמרו עדת קרח כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות וגו', אלא עשו בלב שלם הואיל והוא צווי ה', זהו ככל אשר צוה ה' כן עשו עוד נאמר שאמר ואתה הפקד וגו', לפי שאמר, לו הקב"ה את מטה לוי לא תפקוד צר לו שאין שבטו ולא הוא ולא אחיו נכנסים במנין, אמר לו הקב"ה אל יצר לך, הם כולם מבחוץ ואתה ושבטך מבפנים, שכן משפחות הגרשוני היו חונים אחרי המשכן ימה, ומשפחת הקהתי תימנה, ומשפחת מררי צפונה, ומשה ואהרן ובניו לפני המשכן מזרחה, שהוא בפתח המשכן, כמו שיושב על פתח המלך, כביכול אתם שומרים לו, ואינם נפקדים אלא על ידך, לזה פייסו וא"ל ואתה הפקד וגו':

פרק ב

פסוק ב

איש על דגלו באותות לבית אבותם וגו', אמר להם שישמרו צואת אביהם כדי שלא יהיה ביניהם קטטה לומר דגלי ילך למזרח למה למערב, אחרי המשכן, וכן האחר יאמר כן, אמר להם שניכם רצויים לפני הקב"ה, לזה אמר איש על דגלו באותות לבית אבותם שיעשו צואת אביהם כמו שעשו במטתו שאמר להם יהודה ויששכר וזבולן מן המזרח, ראובן ושמעון וגד לדרום, אפרים ומנשה ובנימין למערב, דן אשר נפתלי לצפון:

מצאתי כתוב איש על דגלו באותות, שהארבעה דגלים. היה בכל מפה ומפה של דגל אות מאותיות ה', דגל יהודה י', דגל ראובן ה', דגל אפרים ו', דגל דן ה', וכל דגל ודגל הוא מושפע וממשיך לו שפע מאותו אות זהו סוד אומרו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד זה מוטעם, וכן אמר בזוהר פרשה זו עיין שם. זהו סוד הקמת ס"ת ומראין כתיבתו לעם, לפי שיש בס"ת ששים רבוא אותיות וישראל ס' רבוא נשמות וכל נשמה ונשמה מושפעת מאות אחת וכשרואה אותה אות מושכת לה שפע ע"י אותה ראיה מצאה מין את מינו וניעור:

ויש מי שכתב, באותות לבית אבותם, שהיה כתוב בדגלים אותיות של שמות האבות, בדגל ראשון כתוב אי"י, בדגל שני כתוב בצ"ע, בדגל שלישי רח"ק, בדגל רביעי מק"ב, ראשונות שבתיבות אותיות של אברהם שניות יצחק ג' יעקב, והענן היה מסכך על ישראל כמין ה' של אברהם ע"כ:

פסוק ג

והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה,, לפי שהוא מלך כבודו של מלך שיהיה חונה לפני שער מלך מלה"מ. והחונים עליו מטה יששכר, לפי שהוא בעל תורה ואין למלך לילך בלא תורה ואם אין קמח אין תורה, לזה עמו זבולן שהיה מאכיל ליששכר, ולזה תמצא בשאר הדגלים, בגד אמר ומטה בזבולן אמר מטה, לומר שהוא מוקדם על יששכר, וכן משה רבינו הקדימו בברכה שאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, ולזה גם כן תמצא בכולם, וצבאו ופקדיהם וביששכר ובזבולן אמר ופקודיו, מורה על ענוותנותן שלא היו מרבין עצמן, וכן בראובן אמר פקודיו לפי שהיה בעל תשובה והיה עניו ושפל בעיניו לזה לא אמר בדגל זה כמו שאמר בשאר דגלים, שבשאר דגלים אמר דגל ראובן דרומה, דגל אפרים ימה, קודם הזכיר הדגל ואח"כ הרוח שהיה הולך, אבל בדגל יהודה קודם נזכר בפסוק הרוח שהיה הולך ואח"כ הדגל, שאמר והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה, לפי שהיה הולך לפני שער המלך הוא הולך בענוה ויראה, לזה לא נזכר הדגל קודם הרוח שהולך אלא רוח קודם, ולזה אמר בכפל קדמה מזרחה, כי מזרח הוא קדם וקדם הוא מזרח, אלא להורות על מעלת אותו רוח, וכן ג"כ אמר והחונים קדמה, ובכל הדגלים לא נאמר והחונים בראש הדגל אבל בשני הוא אומר והחונים עליו מטה וגו'. ובדגל יהודה נאמר בו והחונים לפי שהיה בפתח המלך היה בנחת ובמורא ממורא הרוח שהוא נגדו, שכן הדין במלך כשעומד בתפלה משכרע שוב אינו זוקף עד שיגמור התפלה, לומר שלפני ממ"ה הקב"ה אין מלכות ב"ו נחשב כ"כ:

ואמר בכל אחד ואחד וצבאו ופקדיהם לרמוז למה שאמרתי שהם כנגד מחנות המלאכים, וזהו שאמר וצבאו נגד צבא מרום, ופקודיהם נגד השבטים, ולזה פקדיהם חסר כמו פקידי המלך ויפקד המלך פקידים, ולזה ג"כ אמר ומטה וגו', וחוזר ואומר ונשיא בני וגו', חוזר וקוראהו בשמו מרוב חיבה, ולרמוז למה שאמרתי, שהיה יכול לומר ונשיאיהם:

עוד נאמר שאמר פקדיהם חסר, וכן ג"כ בתחלת הפרשה אמר פקדיהם למטה ראובן, פקדיהם למטה שמעון, וכן כולם חסר, לרמוז למה שאמר בזוהר ז"ל, כתיב בידך אפקיד רוחי פדיתה אותו ה' אל, אמת, א"ר אלעזר האי קרא אית לאסתכלא ביה חמיתון מאן דמפקיד בידא דמלכא מידי, אלא זכאה ההוא בר נש דאזיל באורחוי דמלכא קדישא ולא חטי קמיה, ת"ח כיון דעאל ליליא דמותא שליט בעלמא ואילנא דחיי אסתלק לעילא, וכיון דאילנא דמותא שליט בעלמא בלחודוי כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא מ"ט בגין דההוא אילנא גרים, ובר נש בעי לאקדמא ולמפקד פקדונא דנפשיה בפקדונא, דבר נש דיהיב פקדונא לאחרא דאע"ג דאיהו אתחייב לגביה יתיר מההוא פקדונא לאו כדאי לאתאחדא ביה הואיל ובפקדונא אתמסר לגביה ואי יסרב ביה ודאי נבדוק אבתריה דלאו מזרעא קדישא הוא ולאו מבני מהימנותא, כך ההוא אילנא בני נשא אקדימו ויהבון ליה פקדונא דנפשייהו, ובגין דכל אינון נפשתא אע"ג דכלהו אתחייבו לגביה כיון דכלהו אתמסרו ליה בפקדונא אתיב כל פקדונין למריהון ע"כ. כ"ש כאן שבמקום שיש מנין יש עין הרע, וג"כ יש לו עליהם שעשו העגל, וגם הולכים בתחומו (במדבר), שנאמר המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וגו', לזה נתן להם הקב"ה עצה להפקיד נשמותיהם בידו כדי שלא יערער עליהם לזה אמר פקדיהם וגו', ובפרט שנמנו כאן ג' פעמים, אחת במנין כל שבט ושבט שאמר למטה פלוני כך וכך, ואחת בדגלים שאמר דגל מחנה יהודה וגו' וצבאו ופקדיהם כך וכך, והחונים עליו, כך וכך וצבאו ופקדיהם כך וכך, ואחת בדגלים שאמר דגל מחנה יהודה וגו' וצבאו ופקדיהם כך וכך, ועליו מטה פלוני וצבאו ופקודיו כך וכך, ואח"כ כולל שלשתם ואמר כל הפקודים של מטה כך וכך כמו סך הכל, לזה אמר פקדיהם בכל אחד ואחד, ובמנין הכולל אמר כל הפקודים וכן בכולם. לרמוז למה שאמר אח"כ כשכלל כולם אמר אלה פקודי פקודי כתיב לא פקדי, כי זה המנין של ס' רבוא יש לו רמז למעלה ואין שולט שם עין הרע ואין צריך להפקיד. ומה שחזר ומנה אותם בדגלים והוא המנין בעצמו שמנה בתחלת הפרשה, כי בדגלים אמר וצבאו ופקדיהם ארבעה ושבעים אלף ושש מאות, וכן לעיל אמר וצבאו ופקדיהם למטה יהודה ארבעה ושבעים אלף ושש מאות וכן כלם לפי שנתאוו לדגלים, כמו שאמרו במדרש ז"ל, הביאני אל בית היין, כיון שנגלה הקב"ה על הר סיני ירדו עמו כ"ב אלף רבבות מרכבות של מלאכים שנאמר רכב אלהים רבותים והיו כלם עשויים דגלים דגלים והיו ישראל מתאוים לדגלים אמרו הלואי אנו נעשים דגלים כמותם, לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני שבו נתנה התורה שנאמר ושתו ביין מסכתי, ודגלו עלי אהבה והלואי מדגיל עלינו אהבה, וכן הוא אומר נרננה בישועתך ובשם אלהינו נדגול, אמר להם הקב"ה נתאויתם לדגלים חייכם אני עושה שאלתכם שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך, מיד הודיע הקב"ה אהבתו לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו להיותם כמלאכים, א"כ אפילו שימנה אותם אין עין הרע שולט בהם שהם כמלאכים, ובפרט ששם ה' חקוק על דגליהם כנאמר ובשם אלהינו נדגול, אם כן מרוב חבתו ימנה אותם, שכן אמרו במדרש חיבה גדולה חבב הקב"ה את ישראל שעשאם דגלים כמלאכים המשרתים, כדי שיהיו נכרים בני ראובן לעצמן ובני שמעון לעצמן שנאמר ודגלו עלי אהבה, ולזה בדגלים לא היו צריכין ליתן כופר אבל במנין של תחלת הפרשה היו צריכין ליתן כופר נפש, וקודם שימנו השקלים היו מברכין את ישראל, ואחר שמונין השקלים גם כן היו מברכים את ישראל, נמצאו ישראל מתברכין פעמים, כן אמרו בזוהר, וזהו נשיאות ראש הנזכר בפרשת שאו את ראש, אבל הדגלים לא היו צריכין לזה כי שם ה' חופף עליהם ואין שטן ואין פגע רע ולא עין הרע, ועם כל זה פקדיהם כמ"ש לפי שיש לו עליהם. ותמצא במנין הכולל של דגל יהודה מאה וששה ושמונים אלף, סי' קו"ף שהוא מנין רבועו של שם, שעולה מקו"ם, לפי שהוא בן רביעי, וה' רמוז בו, והד' שבו הוא סוד החבור. וכן יהודה במלואו כזה, יו"ד ה"א וא"ו דל"ת ה"א סודו הדעת שהוא סוד החבור, כמו וידע אדם את חוה אשתו, וכן יהודה יה"ו ד"ה, ד"ה במספר כללי ד' עשרה, וה' ט"ו הרי כ"ה, א"כ יה"ו כ"ה נעוץ סופן בתחלתן והבן. לזה באלפים סך ק' ובמאות ת' גי' הנשמ"ה, להודיע נשמתו מהיכן נאצלה, לז"א הפעם אודה את ה', שהיתה נשמתו זכה, וכן ארבע מאות מספר קטן ז"ך, ולזה היה דגלו מזרחה גימטריא ר"ם לרמוז לעשר הויות שסודם ר"ם, ולזה ראשונה יסעו:

פסוק י

דגל מחנה ראובן תימנה. כבר אמרנו שבדגל ראובן היה בו אות ה' ראשונה, והיה הולך לדרום כמו שאמר בזוהר שהיה הולך בצד דגל יהודה דא לדרום ודא למזרח להיות הה סמוכה ליו"ד, ואמרו בהזאת מזבח הכי נמי דרומית מזרחית, ולפי שהה' היא רמז לתשובה לפי שהיה בעל תשובה לזה היה תימנה, תימנה במילואה כזה ת"ו יו"ד מ"ם נו"ן ה"א בגימ' התרי"ג לומר שקיים כל התרי"ג מצות, ואחת מהם היא ערות אשת אביך לא תגלה, וכל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, וכן כשעמדו על הר עיבל בקללה אמר אלה יעמדו על הקללה ראובן וגו', ואם חטא איך יאמר ארור שוכב עם אשת אביו, אלא ודאי לא חטא וקיים כל התרי"ג מצות, והה"א לרמוז לה' ראשונה כמו שאמרנו ולזה עלה כללות הדגל מאה ואחד וחמשים סי' קנ"א שקנא על אמו לבד כמו שאז"ל אם אחות אמי היתה צרה לאמי שפחת אמי תהא צרה לאמי, ולזה הקדים הרוח שאמר תימנה ואח"כ לצבאותם לא כמו שאמר בדגל אפרים לצבאותם ימה, קודם לצבאותם ואח"כ ימה, כל זה לרמוז למדתו שהיא התשובה:

פסוק יב

והחונים עליו מטה שמעון. לפי שראובן היה בעל תשובה כדי שילמוד ג"כ ממנו ויעשה תשובה ממעשה דזמרי, זהו והחנים עליו קרי ביה והנחים שיהיה לו נחת רוח עם הב"ה בחנייתו אצלו כדי שילמוד ממעשיו ושתף מטה גד עם דגלו של ראובן, לפי שראובן ושמעון יש להם צד חולשה, ראובן מצד מעשה בלהה ושמעון ממעשה דזמרי ואינם כדאים לצאת במלחמה, לזה שתף עמהם מטה גד שהיה גבור שכן ברכו אביו ואמר גד גדוד יגודנו וגו', וכן משה ברכו ואמר וטרף זרוע אף קדקוד, הרוגיהם היו נכרים חותכים הראש עם הזרוע במכה אחת, וכן בפרשת ומקנה רב היה אמר להם משה אם תחלצו לפני ה' למלחמה ועבר לכם כל חלוץ. האמירה היתה לבני גד קודם, שכן אמר ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן בני גד קודם שבטחו על גבורתם ובאו לפניו, שנאמר ויבאו בני גד ובני ראובן ויאמרו אל משה וגו', וכן הוא אומר ויאמר בני גד ובני ראובן עבדיך יעשו, לא אמר ויאמרו אלא ויאמר בני גד לומר שהם היו עקר, וכן הוא אומר ויאמר משה אם יעברו בני גד וגו', וכן ויענו בני גד ובני ראובן וד קודם, לפי שהיו גבורים לפיכך שתפס עם ראובן ועם שמעון, ועוד לפי שגד הוא בכור שפחת לאה שהוא זלפה, לזה הוא עם ראובן שהוא בכור:

פסוק יז

ונסע אהל מועד. אחר דגל יהודה שהוא נגד מחנה מיכאל ודגל ראובן שהוא נגד מחנה אוריאל, כן אמר בזוהר, היה נסיעת אהל מועד שהוא כנגד מחנה שכינה, ודע שלא נזכרה נסיעה בדגלים אלא חניה, בדגל יהודה נאמר איש על דגלו יחנו וגו' והחונים קדמה וגו', והחונים עליו וגו', ואחר כך ראשונה יסעו, היל"ל הנסיעה קודם ואח"כ החניה כמו שאמר ונסע אהל מועד, כאן רמז למה שאז"ל שהענן היה נושא אותם שנאמר ואשא אתכם על כנפי נשרים, זהו ונסע אהל מועד מחנה הלוים, שהארון היה נושא אהל מועד והיה מסיע למחנה הלוים, כי כפי הנראה היל"ל ונסע אהל מועד ומחנה הלוים, אלא לומר שאהל מועד היה מסיעם, ולא להם לבד אלא לכל המחנות, זהו בתוך המחנות, ואע"פ שנאמר בהם נסיעה שאמר ראשונה יסעו שניים יסעו, ושלישים יסעו, לזה פירש ואמר כאשר יחנו כן יסעו, פירוש נסיעתם היתה בחניה שהם היו יושבים וחונים והענן היה מסיעם והם יושבים במקומם, זהו איש על ידו כלומר כשהוא יושב במקומו:

פסוק יח

דגל מחנה אפרים ימה. נגד מחנה רפאל, לפי שיצא ממנו ירבעם שחטא והחטיא את ישראל לכך צריך רפואה, ודגל זה הם כלם בני רחל, אפרים ומנשה ובנימין, לזה היה ימה שכינה במערב, רפאל ע"ה בגי' מערב, שכשמנשב רוח מערבית באה רפואה לעולם וערבה לגוף האדם ומישבת, כן מערב בגי' ישב, ואלמלא רוח מערב לא היה העולם קיים, ועל זה רמזו ז"ל לא זזה שכינה מכותל מערבי ולזה נקרא על שם אפרים, ובאלה הדגלים בשבט שני אומר והחונים עליו, ובמנשה שהוא שני נאמר ועליו, לומר שהוא הגדול וראוי להיותו עליו כלו' למעלה ממנו, אלא לפי שמנשה הוא לשון שכחה שנאמר נשני אלהים, ואפרים כי הפרני אלהים בארץ עניי רמז על השכינה שעמנו בגלות, לזה דגל מחנה אפרים ולא מנשה, ואמר מחנה ולא אמר דגל מטה לרמוז על מחנה רפאל החונה עליו, וכן דגל מחנה יהודה לרמוז למחנה מיכאל וכן כולם, ותמצא בכלל המנין מאה אלף ושמונת אלפים סי' ח"ק, שהיא נותנת חק ומזון ופרנסה לעולם, שנאמר ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, וחק הוא לשון מזון כמו הטריפני לחם חוקי, ואכלו את חוקם, אפרים בגימ' שאל ששואלים ממנה ונותנת. דגל מחנה דן צפונה נגד מחנה גבריאל, ולפי שהוא דין לזה הוא לצד צפון לסתום פי הצפוני שלא יערער עליהם, והיה מאסף לכל המחנות ומנהיגם בחמלה לכל מי שתשש כחו ולכל מי שהוא זקן, וכן תמצא, במנין האלפים מאת אלף ושבעה וחמשים אלף, סי' זק"ן, והנשיא שלו אחיעזר שעוזר לאחיו, והחונים עליו מטה אשר, שברכו משה יהי רצוי אחיו, ומטה נפתלי שברכו משה שבע רצון ומלא ברכת ה', ולפי שהעמיד ירבעם עגל בדן והחשיך העולם לזה היה דגל דן אשר נפתלי ס"ת נרי, לומר שיאיר לו חשכו, וכן לאחרונה יסעו לדגליהם ר"ת ליל, ואמר לאחרונה יסעו כי היל"ל רביעית יסעו, כמו שאמר שניים יסעו שלישים יסעו כן היל"ל רביעים יסעו, אלא לרמוז לה' אחרונה, כן כתב הרב רבינו בחיי ז"ל. וכן היה על המפה של דגלו ג"כ ה' והיא היתה נותנת להם השפע והכח, וסי' של דגלים אדי"ר אפרים דן יהודה ראובן, זהו מה אדיר שמך שהיה שם הוי"ה כתוב בד' דגלים כמ"ש:

פסוק לד

ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה ה' כן חנו לדגליהם וכן נסעו, להגיד שבחן של ישראל שלא סרב שום אחד מהם לומר למה אני אלך לרוח פלונית או למה אלך בדגל פלוני, הנה בנימין שהוא בן רחל והיה אחרון לדגל אפרים, לזה אמר כן חנו לדגליהם שלא אמר שום אחד איני רוצה בדגל זה, וכן נסעו ברוחות שלא סרבו לומר רוח זו קרה רוח זו חמה, הואיל והוא צווי של מקום, וכן אמרו במדרש שהיה משה מצר על סדור הדגלים מי במזרח מי במערב שלא תפול מחלוקת ביניהם אמר לו הקב"ה אינך זקוק לטרוח בזה שכבר דבר זה מסורת בידם מאביהם, זהו אומרו כאן ויעשו בני ישראל ככל אשר צוה וגו', איש למשפחותיו על בית אבותיו, כלו' מלבד הצווי של בית אבותיו רוב עשייתן היתה בשביל צווי של מקום, זהו על בית אבותיו, כלו' מלבד צווי אבותיו מוסף עליו צווי של מקום:

פרק ג

פסוק א

ואלה תולדות אהרן וגו', ואינו מזכיר אלא בני אהרן, לומר שכל המלמד את בן חבירו תורה כאלו ילדו, א"כ אהרן גדל ומשה למד, ואמר ואלה בוא"ו לכלול כל הנזכר לעיל שאמר אלה פקודי בני ישראל ואלה תולדות אהרן, שאהרן ג"כ היה מלמדם שאחר שהיה משה אומר ההלכה היה אהרן חוזר ואומרה, א"כ ישראל כולם הם תולדות אהרן ומשה, ומה שהקדים אהרן למשה אפשר לומר לפי שהיה נוח בהלכה והיו שואלים לו מה שלא היו עושין כן למשה שהיו יראים ממנו שנאמר וייראו מגשת, אבל באהרן נאמר ותורה יבקשו מפיהו. עוד הקדים אהרן לפי שמשה לא בא לעשות תולדות ולא בא אלא להנהיג השמיטה שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם למענכם הביאני בסוד העבור ולזה לא נזכרו בניו של משה. ומה שנסמכה פרשה זו לפרשת דגלים להגיד שבחן של ישראל שאף על פי שנתרחקו אלפים אמה מהמשכן עכ"ז לא נמנעו לבא לבית המדרש לשמוע ד"ת מפי משה ומפי אהרן, כמו הבו שאינו רוצה להפרד מאביו. לזה אמר ואלה תולדות וגו' ביום דבר ה' אל משה, נעשו תולדות שלו שלמדו מה שלמד מפי הגבורה, ואלה שמות בני אהרן בשם לבד הם בני אהרן כשהיו קטנים וקרא להם שמות היו בני אהרן לבד, אבל אח"כ הם תולדות אהרן ומשה אהרן גדל ומשה למד:

פסוק ג

אלה שמות בני אהרן הכהנים. בא לומר בערך הכהונה שירשוה מאהרן בערך זה הם בני אהרן לבד, לזה לא אמר ואלה בוא"ו, זהו שאמר המשוחים שבסיבתו נמשחו שנאמר ומשח את אהרן ואת בניו אשר מלא ידם לכהן והכהונה באה להם מצד אביהם א"כ בני אהרן דייקא. וכתב הרב רבינו בחיי ז"ל ואלה שמות בני אהרן המשוחים אשר מלא ידם וגו', יתכן לפרש על דרך הפשט כי הוצרך זה ללמדך שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה ועל כן הוסיף הכהנים המשוחים לומר כי אפילו שהם אנשים גדולים כאלו שהן בני אהרן והן כהנים משוחים אשר מלא ידם, לא נשא להם אבל הענישם מיד כשחטאו בעונש מיתה, שנאמר אשר לא נשא פני שרים ולא נכר שוע לפני דל כי מעשה ידיו כולם. ויתכן עוד כי הכתוב ירמוז בסוד כי בני אהרן יחזור לנדב ואביהוא בלבד שכבר מתו זהו שאמר וימת נדב ואביהוא לפני ה', ואמר הכהנים המשוחים, ומפני שארבעתם היו משוחים לכך הוצרך לפרש אשר מלא ידם לכהן קרי לכהן בחול"ם, כלו' אותם אשר מלא ידם לכהן אחר והוא פינחס בן אלעזר, וזהו שכתוב ותלד לו את פינחס אלה וגו'. וזהו שהזכירה תורה מיתת נדב ואביהוא בפרשת פינחס, וזהו שכתוב בפרשת פינחס בן אלעזר בן אהרן ב"פ כי כל התורה רמזים, ועל כן הזכיר כאן ג"פ אלה לרמוז על ג' הויתם, א' הויה שכלית כלפי משה, וב' הויה רוחנית כלפי אהרן, וג' הויה מחודשת כפי מדותיו של הקב"ה, ומפני שב' הויות היו בזמן אחד לכך הזכיר בהם ואלה בקשור וא"ו מה שאין כן בהויה מחודשת שבה הזכיר אלה בלא וא"ו, והואיל והזכירם פירש מיתתם וחטאם שמתו בו ע"כ. ויתכן לומר וימת נדב ואביהוא לפני ה' בהקריבם אש זרה במדבר סיני, לפי שהקריבוה במדבר שאינה מקומה שמקום האש היה בסיני שנאמר אשר ירד. עליו ה' באש, וההר בוער באש, והם הדליקו בחוץ והכניסו לפנים והכתוב אמר ונתנו בני אהרן הכהנים אש על המזבח מאש של פנים יתנו על המזבח, ואלו לא די שהם הדליקו בחוץ והכניסו לפנים אלא שנכנסו לפני ולפנים, כמו שאמר במדרש רבי עקיבא אומר לפנים מתו שנאמר וימותו לפני ה' א"כ מה ת"ל ויקרבו וישאום בכתנותם מלמד שהטילו חניתות של ברזל וגררום והוציאום לחוץ. א"כ אש זרה בסיבת המקום שהוא זר. ואמר וימת נדב ואביהוא כי היל"ל וימותו נדב ואביהוא אבל אמר וימת, לפי שלא היו להם בנים ושניהם נחשבים כגוף אחד, זהו אומרו ובנים לא היו להם:

פסוק ד

ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן. בא לומר מאחר שהיה הבכור נדב ואביהוא והיו כהנים שנתכהנו ועשו כהונה אע"פ שמתו בסיבתה והיו משוחים ומלא ידם לכהן ולא היה להם בנים א"כ בהכרח הוא שיבאו אחיהם ויגאלום מאחר שכבר הקריבו עצמן וכהנו, לזה בהכרח הוא שאלעזר ואיתמר וכהנו במקומם אע"פ שאביהם קיים ולא היה מן הראוי, אלא כיון שעלו ונתעלו שהקב"ה בחר בהם כמו שאמר משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש לא ירדו, ואם היו אלעזר ואיתמר מכהנים אחר מיתת אביהם היה נראה לפי שירשו הכהונה מאביהם ומלאו מקומו ולא היה להם לנדב ואביהוא זכר בגאולתן של אלעזר ואיתמר, אבל עתה שהם מכהנים בחיי אביהם למה לפי שנדב ואביהוא היו כהנים בחיי אביהם ומתו וגאלום אחיהם:

פסוק ו

הקרב את מטה לוי והעמדת אותו לפני אהרן הכהן ושרתו אותו, לפי שאהרן היםה סיבה להם בעשותו העגל ומשם נטלה העבודה מהבכורות ונתנה ללוים שנאמר ואקח את הלוים תחת כל בכור, לזה יעמדו לפניו וישרתוהו, ואמר נתונים נתונים ב"פ, לפי שיש מהם משוררים ומהם משוערים. מאת בני ישראל, ישראל גם כן היו סיבה שאמרו לאהרן קום עשה לנו אלהים וגו'. עוד ושרתו אותו כדי שיתאמת להם לישראל שכפר לאהרן על מעשה העגל שהרי בני לוי לא היו בעגל והם משרתים אותו, והקדים משמרתו של אהרן למשמרת העדה ולמשמרת אהל מועד שאמר קודם ושמרו את משמרתך ואת משמרת כל העדה ואח"כ אמר ושמרו את כל כלי אהל מועד, ומה שאמר הקרב את מטה לוי והעמדת אותו בלשון יחיד ואח"כ אמר בלשון רבים שאמר ושמרו את משמרתו ושמרו אותו וגו', לומר שלא יעלה בדעתם של לוים לומר שהם כ"ב אלף כיצד ישרתו לאחד אלא הם כולם בערכו חשובים כאחד, ובשרות יהיו בערך רבים, כמו מלך שיש לו חיילים רבים, כל זה כדי שיתאמת להם שהקב"ה בחר בו ולא יבאו לערער על הכהונה:

פסוק י

ואת אהרן ואת בניו תפקוד, לשון מנוי ושררה ואינו לשון מנין, כן כתב רש"י ז"ל:

ושמרו את כהונתם שישמרו הכהונה שלא יחללוה בביאת איסור שלא יהיו חללים ולא יהיו זרים והזר הקרב יומת, או יחזור והזר הקרב יומת ללוים ולכהנים כי כל אחד הוא זר בערך עבודת חבירו כדאיתא בערכין בר' יהושע בן לוי שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדא בהגפת דלתות א"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים ומשורר ששיער חייב מיתה. ונתת את הלוים לאהרן. כתב הרב רבי מנחם רקאנטי ז"ל הלוים הם נתונים לכהנים כאשה הנתונה לבעלה ומטעם זה הכהן נוטל ידיו מן הלוי, הכונה כדי למזג המדות ולכבוש מדת הגבורה תחת מדת החסד, ולזה המשיל כאשה לבעלה:

פסוק יב

וידבר ה' אל משה וגו' ואני הנה לקחתי. מה צורך לדבור זה שאמר ואני, אם רצונו בכך מי ישיבנו, ועוד למה ואני בוא"ו, אלא לפי שאמר לעיל הקרב את מטה לוי והעמדת אותו, אולי יהיה קנאה בין שאר השבטים לומר למה לזה השבט יותר מהשאר, יקריב לראובן שהוא בכור ישראל, לזה בא התנצלות לומר שהקב"ה בחר בהם, ולזה בוא"ו לומר אע"פ שאמרתי הקרב את מטה לוי כבר בחרתי בו מקודם לכן מתוך בני ישראל, ששמו נפשם בכפם ומסרו עצמן על קדוש ה' והרגו איש את אחיו ואיש את קרובו, והיו בתוך בני ישראל שהיו בתוך המחנה וישראל סביבם שנאמר עברו ושובו משער לשער במחנה שאילו באו עליהם ישראל היו הורגים אותם ולא היה להם בית מנוס, מאותה העת בחרתי בהם וא"ל מלאו ידיכם היום לה' ולתת עליכם היום ברכה, מאותו היום, א"ל אע"פ שזה היה סיוע אל ונס גדול שלא היה בהם בישראל פוצה פה ומצפצף, עכ"ז נחשב לכם כאילו אתם עשיתם, וכה"א ויעשו בני לוי כדבר משה, א"כ מלאו ידיכם היום ולתת עליכם היום ברכה, א"כ מאותו היום לקחתי אותם תחת כל בכור, העבודה היתה בבכורים והם פסלו עצמן בעבודת העגל שנאמר על כן לא יעלו כהני הבמות וגו'. והיו לי הלוים כבר היו לי מקודם לכן שעלו בחלקי כשהפריש יעקב מבניו עלה לוי בחלקו של מקום להיותו עשירי, וא"ת אם הבכורים עבדו ע"ז למה לא הרגום בני לוי, שמעתי שמה שאמר וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים היה ע"י הבכורים והם לא היתה כונתם לע"א אלא מפחדם שלא יהרגו הקריבו אותם, ולזה עלת כתיב שלא עשו העולה כמשפט אלא חסרה מחמת פחד, והדין הוא כי כהן שעבד ע"ז אפי' בשוגג נפסל מהכהונה ולזה נטלה העבודה מהם ולא נהרגו שלא עבדו אלא הקריבו על ידי חסרון מחמת פחד, ע"כ:

פסוק יג

כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור וגו' הקדשתי לי וגו', לפי שאמר ומת כל בכור בארץ מצרים אחר שלא פרש ואמר מלבד בכורי ישראל ומלאך המשחית מצא מקום להשחית בכורי ישראל, עד שאני הקדשתי אותם לו כדי לסתום פי המשחית מעליהם, ועכ"ז אע"פ שעבדו ע"ז לא נפסלו לגמרי אלא מעבודה לבד אבל בקדושתם הם עומדים שנאמר קדש לי כל בכור וגו' וצריכין פדיון שנאמר וכל בכור אדם בבניך תפדה, א"כ לי יהיו אני ה' נאמן בדבורי. ובזה יתורץ איך הורידום לבכורים מהכהונה כי הדין הוא כיון שעלה לא ירד, שנאמר וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויגישו שלמים, אלא כמו שאמרתי שלא נתן להם אלא לפי שעה כדי לסתום פי המשחית:

פסוק טו

פקוד את בני לוי וגו' מבן חודש ומעלה תפקדם. במנין זה לא נזכר שקלים כמו שאמר פרשת כי תשא שימנו ע"י שקלים., לזה אמר שם כי תשא את ראש בני ישראל בני ישראל דייקא בשקלים ולא לויים לפי שהן לגיונו של מלך ואין עין הרע שולט עליו, ועוד שפחות שבשבטים הוא שבט מנשה היה שנים ושלשים אלף, והיה מנינו מבן עשרים, ואלו מנינם מבן חדש והיו כ"ב אלף א"כ אין בהם רבוי כדי שתשלוט בהם העין, ואפשר שלזה היה המנין מבן חדש כדי שהעין לא תשלוט, שעדיין קטן הוא כצאתו מרחם אמו אינו לא בן שנה ולא בן שנתים, ולזה חזר ואמר תפקדם לא תפחד מעין הרע. עוד חזר ואמר תפקדם לפי שנפקדו ב"פ מבן חדש ומבן שלשים שנה, זה אומרו תפקדם שעתיד אתה לפקדם מבן שלשים שנה, ועוד לפי שנשיאות ראשם לעבודה הוא מבן שלשים שנה לומר שהן חביבין לפני הקב"ה כשהן בן שלשים יום כמו בן שלשים שנה שהם ראוים לעבודה והם עובדים במקדש, ומרוב חבתו אמר במדרש כשאמר הקב"ה למשה פקוד את בני לוי מבן חדש אמר משה לפני הקב"ה וכי אני נכנס לתוך אהליהם לדעת מנין יונקיהם, אמר לו הקב"ה עשה אתה שלך ואני אעשה שלי, הולך משה ועומד על פתח האהל והשכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצאת מן האהל ואומר כך וכך תינוקות יש באהל זה לכך נאמר על פי ה', זהו מורה רוב חבה, שהתינוק יש לו חבה אע"פ שהוא מלוכלך הוא חביב על אביו ועל אמו כמו שאז"ל על פסוק כי נער ישראל ואהבהו:

עוד במדרש אמר רבי יהודה בר שלום למוד הוא אותו השבט להיות נמנה מן הבטן שנאמר אשר ילדה אותה ללוי במצרים עם כניסתה במצרים ילדה אותה ונמנית בשבעים נפש כשאתה מונה פרטן לא תמצאם אלא ע' חסר אחד והיא השלימה המנין ע"כ. ואפשר שלזה רמז כאן פקד את בני לוי ולא אמר את הלוים אלא לפי שזה השבט הוא למוד בכך. ולפי שאמר אך את מטה לוי לא תפקד בתוך בני ישראל לומר שימנו מבן עשרים שנה כמו שנמנו בני ישראל לפי שצפה הקב"ה שעתידה לעמוד גזירה על כל הנמנים מבן עשרים שימותו במדבר אמר אל יהיו אלו בכלל לזה פקוד את בני לוי מבן חודש:

פסוק יז

ויהיו אלה בני לוי. אע"פ שהם מקודשים שהפריש אותם יעקב והעשירי יהיה קודש ועלו בחלקו עכ"ז עתה נעשה להם הויה מחודשת הויה עולמית. ומה שחזר ואמר תפקדם אע"פ שאמר מה שנאמר לו, אמר במדרש אמר רבי לוי השבט הזה הוא חביב לפני הקב"ה ביותר, ולמה מכל השבטים לא נבחר אלא השבט הזה שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, אלא ברא הקב"ה ימים ובירר לו אחד מהם שנאמר ימים יוצרו ולא אחד בהם, ואיזה זה יום השבת. ברא שנים ובירר לו אחד מהם שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה. ברא ארצות ובחר באחד מהם זו ארץ ישראל שנאמר הארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה, ברא רקיעים ובחר באחד מהם שנאמר סולו לרוכב בערבות, ברא אומות ובחר בישראל שנאמר ובך בחר ה', ברא שבטים ובחר באחד מהם זה שבט לוי שנאמר ובחור אותו מכל שבטי ישראל, לכך הוא מחבב אותו ביותר ואומר למשה בכל פעם פקד את בני לוי ע"כ. ומה שתמצא שאמר ב' פעמים פקודיהם בבני גרשון שאמר פקדיהם במספר כל זכר מבן חדש ומעלה פקדיהם שבעת אלפים וחמש מאות, ובבני מררי שלא היו כל כך במעלה אמר ופקדיהם במספר כל זכר מבן חדש ומעלה ששת אלפים ומאתים, ובבני קהת שהיה מספרם יותר שהיו שמנת אלפים ושש מאות לא נאמר בו פקדיהם אלא במספר כל זכר וגו'. והנראה הוא שאע"פ שהיה מספרם יותר עם כל זה היה פחות מכלם הרבה לפי שבני גרשון היו שנים לבני ושמעי והיה מספרם שבעת אלפים ות"ק, וכן בני מררי היו שנים מחלי ומושי ועלו לששת אלפים ומאתים, ובני קהת היו ארבעה עמרם ויצהר חברון ועוזיאל ועלו לשמנת אלפים יתר אלף על בני גרשון, לזה לא נאמר פקדיהם, והם היו נושאי המקדש והיה מן הראוי שיהיה בהם הרבוי יותר אבל עם מה שאמרו במדרש למה שבט לוי מועטים לפי שהיו רואים את השכינה, ואף כשעלו ישראל מן הגולה לא מצאו מהם שהיו מועטים שנאמר ואבינה בעם ובכהנים ומבני לוי לא מצאתים שם, אמר הקב"ה בעוה"ז הן מתמותתין ע"י שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אבל לעוה"ב כשאחזיר שכינתי לציון אני נגלה בכבודי על כל ישראל ורואים אותי וחיים לעולם שנאמר כי עין בעין יראו, ולא עוד אלא שמראים כבודי זה לזה באצבע ואומרים כי זה אלהינו הוא ינהגנו על מות, אומר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה ע"כ. אם על בני לוי אמר למה הם מעטים כל שכן על בני קהת שהיו נושאים הארון ששם משכן השכינה, וכן גם כן תמצא שאמר בבני גרשון מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה תפקדם, וכן בבני מררי נאמר בני מררי למשפחותם תפקד אותם וחזר ואמר מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה תפקדם, ובבני קהת שאמר נשא את ראש בני קהת מבן שלשים שנה וגו' ולא נזכר בהם פקידה מהטעם שאמרנו:

וחלק משפחות הלוים סביב למשכן, משפחת הגרשוני ימה שנאמר משפחות הגרשוני אחרי המשכן יחנו ימה לגרש מדת הדין הרפה שלא תתחזק. ומשפחת הקהתי תימנה שלא תעורר אותה רוח הדין על ישראל, ומשפחת מררי צפונה לפי ששם מה"ד הקשה מקבלין מרירות על ישראל שלא תחול עליהם מה"ד. ומשה ואהרן ובניו מזרחה, למה אז"ל במדרש אמר הקב"ה אם כעסתי על בני יהיו אלו עושים פשרה ביני וביניהם ע"כ. כוונת דבריהם ז"ל שאמרו אם כעסתי על בני הוא כשהקב"ה עושה דין בעולם הוא עושה ברוח מזרחית, בארבה אמר ורוח הקדים נשא את הארבה, בחלום פרעה אמר שדופות קדים, בקיקיון של יונה אמר וימן ה' רוח קדים חרישית:

אז"ל במס גיטין פ' כל הגט (ל"א:) מאי חרישית שבשעה שהיא מנשבת עושה תלמים בים מתקיף לה רבא אי הכי היינו דכתיב ותך השמש על ראש יונה, פירוש הכתוב מעיד שהוא חם ואתה אומר שבא הכתוב לספר בגבורתו אלא אמר רבא שבשעה שמנשבת משתקת כל רוחות שלפניה. פירש"י ז"ל מבטלת את כל הרוחות מחמת שהיא חמה, ואמר שם רבא ורבי נחמן בר יצחק הוו יתבי חליף ואזיל רבי נחמן בר יעקב גלייה לדרעיה אמר נשיב שדיא, פירש"י ז"ל על רוח מזרח אמר כן לפי שנתחמם זרועו כשגלהו מחמתו קרא אותו שד לפי שהוא מזיק כשמשיב זה הרוח, אמר רב אשה מפלת בו ושמואל אמר אפילו מרגליות שבים מרקבת בו ורבי יוחנן אמר אפילו שכבת זרע שבאשה מסרחת בו, אמר רב נחמן בר יצחק ושלשתם מקרא אחד דרשו שנאמר כי הוא בין אחים יפריא יבא קדים וגו' ויבוש מקורו זו מקורה של אשה ויחרב מעינו זו שכבת זרע של איש במעי האשה והוא ישסה אוצר כל כלי חמדה זו מרגלית שבים, מאי כי הוא בין אחים יפריא אמר רבא אפילו שופתא במרה רפיא, פירוש בית יד התחוב במרה מתרפקת מחמתו, א"כ רוח מזרחית מזקת הרבה שקרא אותה שדיא, שד, לזה היה צריך לאותו רוח משה ואהרן, ולזה אמר והחונים לפני המשכן קדמה ומוטעם על המשכן פזר גדול. ובזה תבין שאמר לפני המשכן קדמה ואח"כ אמר לפני אהל מועד מזרחה, היינו לפני המשכן היינו לפני אהל מועד, היינו קדמה היינו מזרחה, למה כפל, אלא רוח מזרחית כשעושה בה דין נקראת קדים היינו קדמה, וכשעושה רפואה בעולם על ידה נקראת מזרח שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא וגו', לזה משה ואהרן, משה נגד הדין, לזה משה יש פסיק בינו ובין אהרן, כלו' יש כח בידו לדחות, א"כ משה נגד קדמה, אהרן נגד מזרחה, ולזה לפני המשכן לשון משכון דין, לפני אהל מועד, רחמים מועד, וכן אמר בדגלים והחונים קדמה מזרחה מחנה יהודה, זהו מה שרמזו ז"ל אמר הקב"ה אם כעסתי על בני הכעס הוא על הדין שיוצא לעולם ע"י רוח מזרחית אילו יהיו עושין פשרה הפשרה היא מצוע יש בה דין ויש בה רחמים, כן משה יש לו יכולת לדחות מה"ד, לזה משה יש פסיק כמ"ש, ואהרן יש לו יכולת לחול עליהם מדת רחמים, א"כ היו הלוים על ד' רוחות העולם להגן על ישראל, ומחנה ישראל היו רחוקים מהם אלפים אמה ולא יותר, אמר במדרש כדי שיוכלו לבא בשבת להתפלל במקדש, ועוד היו רחוקים כדי שאם אולי תצא מה"ד לא תפגע בהם מהר אולי ביני וביני ימצא להם שום זכות לדחותו מעליהם, וכן היה בית הסקילה רחוק לזה הטעם, לזה היה אלפים אמה ולא פחות. וכתב הרב מנחם רקאנטי ז"ל היו פקודי הלוים כ"ב אלף כנגד כ"ב אותיות של תורה, כי כ"ב אותיות נכתבו באש שחורה על גבי אש לבנה, ומספר ישראל והלוים היה כן כולם שש מאות ועשרים וחמשה אלף רומז לסוד גדול, כי השש מאות ועשרים רומזים למנין כת"ר אותיות אשר בעשרת הדברות וה' יתרים ירמוז לה' חומשי תורה הכוללת הכל, גם פסוק יהוה מלך יהוה מלך יהוה ימלוך לעולם ועד בגימ' כת"ר. ובהיות ימלוך מלא וא"ו הרמז לספירה ראשונה, ע"כ:

פסוק לט

כל פקודי הלוים אשר פקד וגו' משה ואהרן. אהרן מי הכניסו כי אמר לעיל וידבר ה' אל משה וכו' פקד את בני לוי וכתיב ויפקוד אותם משה על פי ה' ואהרן לא נזכר, וכתב רש"י ז"ל והם דברי רז"ל נקוד על אהרן לומר שלא היה במנין הלוים ומאחר שלא היה למה נכתב. ואפשר לומר על דרך מה שאז"ל במסכת בכורות פרקא קמא (ה') שאל קונטרוקוס האגמון את ריב"ז בפרטן של לוים אתה מוצא כ"ב אלף ושלש מאות ובכללן אתה מוצא כ"ב אלף אותם שלש מאות להיכן הלכו, אמר לו אותם שלש מאות בכורות היו ואין בכור מפקיע בכור מ"ט אמר אביי דיו לבכור שיפקיע קדושת עצמו ע"כ. א"כ לזה לקח אהרן עמו לפי שהם נתונים לאהרן וכדי להוציא עצמו מן החשד כי אם היה מונה הלוים כלם לא היו עודפים שלש מאות הבכורות מאתים שלשה ושבעים אדרבא הלוים היו עודפים על הבכורות שבעה ועשרים והיו חושדים אותו לומר כדי לתת לאחיו כסף הפדיון, לזה חסר מהלויים כדי שיעדיפו הבכורות לזה לקח אהרן עמו לומר שבין שניהם נמנו, ואפשר עוד לומר שהג' מאות בכורי הלוים לא נתנו לאהרן לפי קדושתם ולזה לקחו עמו להראותו כמה הם שאין לו בהם נתינה:

פסוק מ

פקוד כל בכור זכר לבני ישראל, אמר הקב"ה למשה אני רוצה להחליף בכורי ישראל בלויים והם אינם כדאים שהלויים הם חלק אלוה ממעל והם עם קדוש, לזה אמר לו למשה פקוד כל בכור זכר ואע"פ שיפול עליהם מנין אין עין הרע שולט בהם לפי שהם מבן חדש ואין מספרם שוה ויש מבן שנה ויש מכן י' ויש מבן עשרים ויש מבן ששים ומכל בית וזה מבן חדש ומעלה. ושא את מספר שמותם, כשאתה נושא את שמותם על שפתיך בזה יהיה להם קדושה ומעלה ונשיאת ראש אז הם הלוים כדאי שיכנסו תחתם, זה ושא את מספר שמותם אח"כ ולקחת את הלוים לי וגו' תחת כל בכור בבני ישראל והיו לי הלוים אני ה', כלומר הלוים הם מקודשים על פי, וכן פירש ר' סעדיה גאון ז"ל אני ה' שנשאתי אותם ונתתי להם נשיאות ראש להבכורים על פיך. אז הם כדאים שאקח הלוים תחת כל בכור, כי אע"פ שהבכורות הם קדושים כשעשו העגל נטלה הקדושה מהם לזה צריך שתשא את שמותם על שפתיך כדי שיתקדשו. הלוים בגימ' א"ץ, שהם ב' שמות. לזה אמר אני הוי"ה שהם ב' שמות. ובמלת הלוים יש ב' שמות לוי מ"ה, לוי מדת הדין, מ"ה הוא מלוי שם הרחמים, וכן הלוים לי אני ה' ר"ת מ"ו. שהא' היא משם אהיה, וס"ת ה"ס, הלוים במלואו כזה ה"ה למ"ד וי"ו יו"ד מ"ם בגימ' בם חלק הוי"ה, לוי קח אותיות שלפניו ושלאחריו בזה כל"ם הו"ז טי"ך. כל"ם מלך, הו"ז ח"י טי"ך, ל"ט, יהו"ה אחד, א"כ באמרך לוי כאילו אתה אומר מלך חי יהוה אחד, לוי במ"ק י', א"כ כשתסיר מכל"ם הו"ז טי"ך יעלה ע"ה חלק לקח, לקחתם לו לחלקו שנאמר אני חלקך ונחלתך. והם קל"ח חק"ל שהם שדה של תפוחים, והבן:

פסוק מה

וידבר יהוה אל משה לאמר קח את הלוים תחת כל בכור בבני ישראל וגו' והיו לי הלוים יש להקשות שכבר אמר לעיל ויאמר ה' אל משה פקוד כל בכור זכר וגו' ולקחת את הלוים וגו' מה צורך לעשות פרשה אחרת ולחזור ולומר קח את הלוים. ועוד לעיל אמר ויאמר וכאן אמר וידבר. ועוד לעיל לא אמר לאמר וכאן אמר לאמר, ולעיל אמר ולקחת את הלוים לי אני ה' וכאן אמר את הלוים תחת כל בכור וגו' והיו לי הלוים, אלא אמר הקב"ה למשה הלוים הם נלקחים ומקודשים על ידי כמו שאמר לעיל ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל כבר הם לקוחים ואם אני אומר לך שתקחם לא על ידך אלא בשליחותי, זהו ולקחת את הלוים, לי פי' בעבורי בשליחותי, זהו ביני לבינך, אבל כדי שלא להטיל קנאה בסעודה לומר שהבכורות נתקדשו על ידך כמו שאמרתי ושא את מספר שמותם, ג"כ אומר לך שהלוים ג"כ יתקדשו על ידך, לזה אמר וידבר שהוא לשון קושי כדי שלא יקשה בעיני ישראל שלא יש בית שאין בו בכור, לזה אמר לאמר קח וגו', אני אומר לך כן בפניהם אבל ביני ובין הלוים שהם משבטך מקודשים ועומדים הם כבר, כמו שאמר ואני הנה לקחתי את הלוים וגו', אבל אני אומר לך קח את הלוים על ידך ואחר כך והיו לי הלוים, זהו לאמר להם כדי שלא להטיל קנאה בין הלוים ובין הבכורים אבל ביני ובינם כבר לקחתי אותם, לזה אמר לעיל ויאמר שהוא לשון רך ולא אמר לאמר אני ה', אמור להם שלא יעלה בדעתם שכמו שהחלפתי הבכורות אולי אחר. זמן אחליף ג"כ הלוים באחרים, לזה אמר להם אני ה' נאמן בדבורי שלא אחליף אותם לעולם, וכן אמר בספרי כל מקום שנאמר לי הרי זה קיים לעולם ולעולמי עולמים, לפי שהאמינו בו ומסרו עצמן על קדוש ה' שנאמר עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי הולך בדרך תמים הוא ישרתני ע"כ. וכנגד מה שאמר לעולם ולעולמי עולמים נאמר בפ' ג"פ והיו לי הלוים, ולקחת את הלוים לי אני ה', והיו לי הלוים אני ה':

פסוק מו

ואת פדויי השלשה והשבעים והמאתים. כולם בה' הידיעה לומר שלא יעלה בדעתם הכ"ב אלף נכנסו הלוים במקומם אנו יתרים על המנין נשב במקומנו כמו שהיה העבודה בבכורות, לזה אמר ואת פדויי, עדין הם צריכין פדיון לא יחזיקו עצמן השלשה והשבעים והמאתים שרוצין להגביה עצמן על הלוים, לזה אמר העודפים ולא אמר היתרים, שמעדיפין ומגביהין עצמן על הלוים ואני יש לי עליהם והם צריכין פדיום מה שעשו בבכור בני ישראל, שהוא יוסף שהוא היה ראוי להיות בכור ישראל ולו נתנה הבכורה שנאמר בכור שורו הדר לו וגו' והם מכרוהו בעשרים כסף שהוא חמשת שקלים, לזה היה מן הראוי שתקח חמשת חמשת לא חמשת בלבד אלא ב"פ חמשת, אלא לא תקח אלא עשרים גרה שהוא פעם אחת חמשת, לזה אמר ולקחת תקח ונתת הכסף לאהרן, לפי שהלוים הם נתונים לאהרן ואילו רצו להעלות עצמן על הלוים לזר הכסף יהיה לאהרן:

פסוק מט

ויקח משה את כסף הפדוים מאת העודפים וגו' מאת בכר בני ישראל, אחר שאמר מאת העודפים למה חזר ואמר מאת בכור ודאי שהיו בכורות, עוד שהיל"ל מאת בכורי בני ישראל לא בכור, רמז כאן מ"ש על מכירת יוסף:

פסוק נא

ויתן משה את כסף הפדים, חסר. לומר שמר הם חמשת שקלים לקראת כסף פדיום ואמר על פי ה' וחזר ואמר כאשר צוה ה', אלא אמר על פי ה' שלא יחשדוהו שהוא עשה כן להעשיר אחיו, לזה ויתן משה את כסף הפדים לאהרן על פי ה' כאשר צוה ה', שלקח חמש ולא יותר, ולרמוז לכל מה שאמרתי שהיו העודפים רוצים להעלות עצמן על הלוים, בא הרמז שלא אמר מאתים שלשה ושבעים אלא שלשה ושבעים מאתים, סי' גע"ר שגער הקב"ה בהם, שלא היו רוצים לתת עד שגער בהם. ובמדרש אמר משה ומה אעשה בכור שאומר לו תן לי ה' שקלים יאמר אני מפדויי הלוים מה עשה הביא כ"ב אלף פתקים וכתב עליהם בן לוי ושלשה ושבעים ומאתים פתקים וכתב עליהן ה' שקלים בללן זה בזה ונתנן בקלפי אמר להם בואו וטולו פתקיכם, ועל פי הגורל מי שיבא בידו בן לוי אומר בן לוי פדאך, ומי שיבא חמשת שקלים היה אומר לו לא פדאך בן לוי תן לי חמשת סלעים. ע"כ:

פרק ד

פסוק א

וידבר ה' אל משה ואל אהרן. נזכר אהרן כאן לפי שהלוים הם נתונים לו ורוצה לישא ראש. בני קהת לעבודת הקודש כאילו כביכול נוטל רשות ממנו ללקיחת בני קהת, ויהיה פירוש לאמר למשה שיאמר לאהרן, כן קבלו רז"ל, כי יש י"ג דבורים למשה ולאהרן ויש י"ג מיעוטין כנגדם לומר שלא לאהרן היה הדבור אלא למשה שיאמר לאהרן:

פסוק ב

ואמר נשא את ראש בני קהת מתוך בני לוי לפי שבני לוי גרשון וקהת ומררי. וקהת הוא בתוך שהוא אמצעי, ומשאו מה שהוא בתוך תוך שהוא אהרן שהוא לפני ולפנים, וכן נאמר זאת עבודת בני קהת באהל מועד קודש הקדשים, אבל בעבודת בני גרשון ובני מררי אמר זאת עבודת בני הגרשוני באהל מועד לבד, לא אמר קודש הקדשים, וכן אמר בבני מררי, אם כן לפי שמשאם מה שבתוך שהוא הארון והשלחן והמנורה והמזבחות, לזה אמר בהם מתוך, א"כ אע"פ שבני גרשון הם הגדולים עכ"ז לפי שנושאים אלו הכלים שהם בתוך ראוי לישא ראשם ולהקדימם שהיו נושאים הארון שבו התורה, וכן קהת קו"ף ה"א תי"ו ע"ה בגי' תורה, וכן קהת בגי' כתף ה', שנושאים בכתף שהיא התורה שהיא ה' ספרים היינו כתף ה', והיה משאם ה' דברים הארון והשלחן והמנורה והמזבחות ב', וחנייתם תימנה גימ' קהת, והיינו תימנה כנגד מקומם, ולזה אמר תימנה ולא דרומה, ושמם מכריז שהקב"ה נתן התורה, שכן קהת גימ' נתן ה', ומקהת יצאו משה ואהרן, וכן קהת קו"ף ה"א תי"ו בגימ' ע"ה משה ואהרן, א"כ ראוים הם להקדימם ולישא ראשם:

פסוק ה

ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה, לפי שאהרן הוא השושבין ואין הכלה מתכסה ממנו, לזה לפניו הכל בגלוי, אבל בחוץ הכל בכסוי, והשושבין הוא המגלה והוא המכסה פני הכלה. ואמר והורידו את פרוכת המסך, לפי שהפרוכת היתה סוככת על מה שבפנים שהוא הארון ועל מה שבחוץ שהוא אהל מועד שנקרא קודש שנאמר והבדילה הפרוכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים והיה בקודש השלחן והמנורה ומזבח הזהב, ונאמר בעשית הארון הכרובים פירש"י ז"ל ציורים של בריות פרצוף אחד מכאן ופרצוף אחד מכאן, כל זה לרמוז שהיתה סוככת לכאן ולכאן אבל עיקר סיכוכה היה על מה שבפנים שהוא הארון, וכה"א ושמת על הארון את הפרכת, פרכת באתב"ש גימ' לגו, פי' שעיקרה על מה שבפנים, ואמר המשנה סדר עשייתה עוביה טפח ועל ע"ב נימין היא נארגת, אמר עוביה טפח כמו הכפורת שהיתה מכסה על הארון היתה ג"כ עוביה טפח, וכמו שהיו שני כרובים על הכפורת כן היו ב' פרצופין בפרוכת, אמר עוד במשנה ובשמנים ושתים רבוא נעשית, שמנים ושתים פ"ב ר"ל פרצופין ב' היינו דו פרצופין, וש' כהנים מטבילין אותה. ש' היינו מצפ"ץ. הרי אמר על ע"ב נימין נארגת וש' כהנים מטבילין הרי ע"ב ומצפ"ץ, היינו דו פרצופין והכל ברמז. א"כ כמו שהכפורת היתה על הארון כן הפרוכת ג"כ היתה על הארון, ולזה אמר וכסו בה את ארון העדות כמו שהיו הב' כרובים עדות לישראל שהיו כמער איש ולויתו והיו אומרים להם לישראל ראו חבתכם לפני המקום כן הדו פרצופין שהיו בפרוכת, אלא שבכפורת היו פנים בפנים ובפרוכת היו אחור באחור, שהיו ע"ב ומצפ"ץ, וכבר ידעת כי מצפ"ץ הוא בחלוף והבן. ולזה היו נותנין הנרתק של עור תחש ואח"כ בגד כליל תכלת מלמעלה מה שאין כן בכסוי של שאר הכלים כי כולם היה העור תחש מלמעלה וכאן היה על הפרוכת ועליו היה בגד תכלת והסוד ויעשה ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם והבן. ואח"כ בגד כליל תכלת לא אמר תכלת כמו שאמר בשאר הכלים אלא כליל לומר שהכל כלול ומחובר זה בזה, והיה מלמעלה לכסות על עין הרע, כי זה הגוון מועיל בסגולה לעין הרע, ומה שהיה סוף הכסוי בארון היה תחילת הכסוי בשלחן. שאמר ועל שלחן הפנים לרמוז לדו פרצופין. יפרשו בגד תכלת הוא רמז לשכינה שהיא המלכות, והשלחן רמז למלכות, ולזה היו נותנים עליו בגד תכלת אחר שפורשין אותו על השלחן שעליו ה' דברים הקערות והכפות והמנקיות וקשות הנסך ולחם התמיד לרמוז לה' אחרונה והבן. ואח"כ אמר ופרשו עליו בגד תולעת שני לרמוז לפחד, שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך, וכסוי המנורה דיה ג"כ בבגד תכלת. המנורה היא רמז לתורה, וכבר ידעת מה שאזיל שלוחות ראשונות נשתברו לפי ששלטה בהן עין הרע, ואז"ל ת"ח צריך שמור, לזה בגד תכלת. ונתנו על המוט, לפי שהמנורה אין לה בדים ואין לה טבעות, ומזבח הזהב ג"כ שהיה מצופה בזהב שלא תשלוט עליו העין היה ג"כ מכוסה בבגד תכלת, ואע"פ שהיה על כל אחד ואחד עור תחש שהיה כמו כיס עכ"ז בעת הכנסתו והוצאתו מן הכיס היה נראה לזה היה בגד תכלת, ומה שכלי השרת של מזבח הזהב לא היו עליו כמו על מזבח העולה שאמר ודשנו את המזבח ופרשו עליו בגד ארגמן ונתנו עליו את כל כליו את המחתות ואת המזלגות וכו' ובמזבח הזהב אמר ולקחו את כל כלי השרת ונתנו אל בגד תכלת וכסו אותם במכסה עור תחש ונתנו על. המוט, לפי שמזבח הזהב היה אמה על אמה ולא היה לו בית קבול אבל מזבח העולה היה חמש על חמש, והבגד על מזבח העולה היה ארגמן כנגד הדם שהיה נזרק עליו, ולא היה לו בגד תכלת לפי שהיה מנחשת ואין עין הרע שולטת בו, ולזה ג"כ אמר ופרשו עליו כסוי עור תחש ובשאר אמר ונתנו אותו במכסה עור תחש:

פסוק טו

ובא אהרן ובניו לכסות את הקודש. זה הארון שהיה בקדש הקדשים, ואת כלי הקדש הם השאר שהיו באהל חוץ לפרוכת, שהוא ג"כ נקרא קודש, ואחרי כן יבאו בני קהת לשאת ולא יגעו אל הקודש אפי' אחר שנושאים לא היו נוגעים כי אם בבדים או במוטות, וד' דברים היו נטלים בבדים, הארון והשלחן ומזבח הזהב ומזבח העולה וב' דברים במוט המנורה וכלי שרת של מזבח הזהב, א"כ הבדים הם ח' ושני מוטות הם י'. והשני מוטות הם נגד ב' ווי"ן שהם וא"ו ומשך הוא"ו, והנושאים הם ב'. ואמר ונתנו על המוט לא שיהיה תלוי במוט אלא על המוט היה דף נתון עליו והיו נותנים המנורה עליו דרך כבוד:

פסוק טז

ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן וגו'. נמסרו אלו הד' דברים שהם שמן המאור וקטורת הסמים ומנחת התמיד ושמן המשחה לרוב מעלתן ולרוב קדושתם שאין כדאי שום אדם חוץ מאהרן לימסר ד' דברים אלו בידו אלא לאלעזר בן אהרן הכהן:

וכתב הרמב"ן ז"ל כי מה שאמר ופקדת אלעזר ולא אמר ומשא אלעזר כמו שאמר משא בני קהת, נראה מזה שלא היה אלעזר נושא אותם אבל היה פקיד עליהם, אבל בירושלמי מצינו שהיה אלעזר נושא אותם הוא בעצמו, ובודאי שהיה משא גדול שהרי הקטורת שס"ה מנה היה ושמן המאור לשנה היה קפ"ג לוגין ומנחת התמיד עשירית האיפה מ"ג ביצים ושמן המשחה י"ב לוגין, שכן אמרו רז"ל על פסוק שמן משחת קדש יהיה ז"ה לי לדורותיכם בגי' י"ב לוגין, ואז"ל שנעשה בו נסי נסים לסוך בו את הסמנים לא היה מספיק עאכ"ו שאור בולע והיורה והסמנים בולעים, וממנו נמשך המשכן וכל כליו והמזבחות וכל כליו והכיור וכנו, וממנו נמשחו אהרן ובניו כל שבעת ימי המלואים וממנו נמשחו כהנים גדולים וכולו קיים לעתיד לבא, שנאמר יהיה זה לי לדרתיכם, והיה בלי ספק משא גדול כזה על ידי נס ע"כ, וכן אמר בילקוט על שם הירושלמי שהיה נושא שמן המאור בימינו וקטורת הסמים בשמאלו ומנחת התמיד של כל יום תלויה בזרועו ושמן המשחה בצלוחית קטנה תלויה לו באפונדתו ע"כ, אם כן ודאי שהיה משא גדול ודאי שהיה בנס, ואפשר שלזה אמר ופקדת שלא היה נושאם אלא בנס, ולא היה מרגיש בזה אלא כמו שהיה פקיד עליהם כמו שהיה פקיד על משא בני קהת כמו שפירשתי ז"ל שאמר פקודת כל המשכן וכל אשר בו בקדש ובכליו, ופירש"י ז"ל ועוד שהיה ממונה על משא בני קהת וגו' והשם גורם אל עזר, וכן זכות אבות והכהונה היו מסייעין, לזה אמר ופקודת אלעזר בן אהרן הכהן:

פסוק יח

אל תכריתו את שבט וגו', הדבור הוא למשה ולאהרן והכרת בידי שמים אינו בידם עד שיאמר אל תכריתו, שאם כמו שפירש"י ז"ל לא וגרמו להם מיתה שלא יבאו לראות זהו אומר בפסוק ולא יבאו לראות כבלע ומתו, ועוד אומר את שבט משפחות הקהתי, ועוד למה הקהתי יאמר קהת, זה יובן ממה שאמרו במדרש אמר הקב"ה גלוי וידוע לפני שעתידין קרח ועדתו לעורר על הכהונה ועל משה ועל אהרן על כן נטל הקב"ה חצי שמו ונתן אותו על קהת ואמר הקהתי, משל למלך שהיה לו בן ונדבק עם הלסטים ונתפסו, אמר המלך בשביל בני אני פודה אותם עכשיו, על זה אמר הכתוב למען שמי אאריך אפי ותהלתי אחטם לך לבלתי הכריתך ע"כ. א"כ צוה הקב"ה למשה ולאהרן כשיחרה אפם על ענין קרח שלא יחרה אפם על כל השבט ועל כל המשפחה של קרח, משפחת כתיב, אלא על קרח לבדו. ואמר מתוך הלוים כמו שאמר במדרש במקום אחר, אמר פקוד את בני לוי וחזר ואמר אך את מטה לוי לא תפקד, א"ל למה א"ל להוציאם מן הגזרה, צפה הקב"ה שישראל עתידין להכעיס לפניו והוא אומר להם במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקודיכם, לפיכך הקב"ה אומר על בני לוי ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל, למה שהן שלי שנאמר והיו לי הלוים שכל מי שקרב עצמו מעט מקרבין אותו הרבה, והן קרבו עצמן כשאמר משה מי לה' אלי, ולא עוד אלא הפקד את הלוים על משכן העדות שכל מי שנבדק בדבר ונמצא נאמן הקב"ה מאמינו לעולם ואף השבט הזה אני בדקתי אותו ונמצאו שומרים כבודי ונתנו נפשם על קדושת שמי שנאמר שימו איש חרבו על ירכו ויעשו בני לוי כדבר משה ולא נשאו להם פנים. לפיכך משה מברכן האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו, ואף אני מקרבן ועושה אותן פלמנטורין שלי ועושה אותן נאמן ביתי, וקדושתי להן שנאמר ואתה הפקד את הלוים וכבוד גדול אני חולק להם שאתה מונה אותם לעצמן בדבור פקוד את בני לוי, ומה אם הלוים שנושאים את המשכן כבדתי אותם עאכ"ו בני קהת הנושאים את הארון, לכך אמר אל תכריתו ע"כ. בזה הקל וחומר תבין אומרו מתוך הלוים. ועל פי דרכנו נבין כמה היא מעלת מי שהוא נושא ומסייע לבעלי תורה שאינו נכרת לעולם, וכה"א בצל החכמה בצל הכסף:

פסוק יט

וזאת עשו להם וחיו. אין זאת אלא תורה שנאמר וזאת התורה, שילמדום תורה ובזה יהיה להם חיות שמהם תצא הוראה לישראל, שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל, והם חלקו ית' וכה"א בדברי הימים ויאמר לעם וליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים הלוים למען יחזיקו בתורת ה'. עוד במדרש אל תכריתו בשביל שייראו אותי חלקתי להם כבוד כך כל מי שהוא מתירא ממני איני מכרית שמו מן העולם ממי אתה למד מיונדב בן רכב שנאמר לא יכרת ליונדב בן רכב, ומה אם אותם שהיו גרים על שעשו רצוני כך עשיתי להם כשישראל יעשו רצוני עאכ"ו לא יכרתו ולא ישמד שמם מלפני אלא הם חיים וקיימים לעולם ולעולמי עולמים, שנאמר ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום:

פסוק כ

ולא יבאו לראות כבלע את הקודש, הטעם על דרך הסוד, כי בהבלע הכבוד למעלה הוא כולו רחמים גמורים אין בו דין, כי בהגלותו יש בו דין לצורך הנבראים וכשמתבלע חזר לשרשו, ולזה שהם דין לא יבאו לראות, ולכך הכהנים שהם רחמים היו מורידים ומבלעים כל אחד בנרתקו, וכן כתב הרב רקאנטי ז"ל כתב הרב הגדול ז"ל עד"ה טעם הכתוב, כי בעבור היות הכבוד יושב הכרובים הוזהרו הלוים שלא יבאו לראות עד שיורידוהו הכהנים, כי אז יתעלה הכבוד בחביון עוזו וישוב אל מקומו הראשון בקודש הקדשים. ויהיה כבלע כפשוטו, והמשכיל יבין, רבי אלעזר אומר אין כבוד לראות את המלך ערום ע"כ:

גימטריאות
במדבר בגי' רמ"ח, כי שם נתנו רמ"ח מצות עשה:

שאו את ראש כל עדת, ע' ד"ת ששם קבלו דת התורה שנתנה בע' לשון ובע' פנים:

צבאתם צבא תם, צבא יעקב איש תם:

איש איש למטה איש, ג"פ איש, בזכות ג' אבות שנקראו איש:

שדיאור שדי אור, שהאיר לו כלומר שלא חטא בעון בלהה:

ראשי אלפי. פי' מלמדים את ישראל כמו ואאלפך חכמה, שהם מלמדים ומורים להם עניני התורה:

האלה אשר נקבו בשמות, ס"ת למפרע תורה שהיו כולם בעלי תורה:

כל העדה. כלה עדה, בעדי התורה:

מטה שמעון תשעה וחמשים אלף, וסי' שמעון ולוי א"ח י"ם:

יהודה ע"ד אלף וסי' דיי"ן. ושבטו היו שופטים ודיינים. יששכר ארבעה וחמשים אלף וסי' ד"ן, כי היו דיינים שנאמר ומבני יששכר יודעי בינה וגו', זבולון שבעה וחמשים אלף וסי' ז"ן שהיה זן ליששכר, זבולון לחוף ימים וכו' וירכתו על צידון ראשו זי"ן וסופו נו"ן ז"ן, ונפתלי שלשה וחמשים וסי' ג"ן, כי בחלקו הם פירות גנוסר גנוסר ששרי הארץ תאבים לאכול מהם:

לא התפקדו בתוכם. בתוך ם, ס' באי"ק בכ"ר ת"ר הם ישראל שעלה מנינם שש מאות אלף:

איש על דגלו לצבאותם, ס"ת שלום. איש על דגלו באותות, באתת כתיב, לפי שהיו אותיות האבות על הדגלים, א' של אברהם וי' של יצחק וי' של יעקב, הרי אי"י על דגל יהודה, בצ"ע על דגל ראובן, רח"ק על דגל אפרים, מק"ב על דגל דן, נשאר ה' משם אברהם עם י' של שם הוי"ה הרי י"ה על הענן:

בתוך המחנות. המחנת כתיב חסר ו', לומר לך שכל המחנות הם חסרים בערך מחנה הלוים לפי שהלוים הם בעצמם מחנה שכינה:

בשאר הדגלים אומר דגל מחנה יהודה קדמה לצבאותם דגל מחנה ראובן תימנה לצבאותם, דגל מחנה דן צפונה לצבאותם, ובדגל מחנה אפרים אמר לצבאותם ימה לומר שצבאותם היו כדגים שבים כמו שברכם יעקב וידגו לרוב ועליו מטה מנשה, בשבט אפרים לא אמר והחונים עליו כמו שאמר בשאר אלא ועליו לומר כי עשה אפרים כבוד למנשה שהוא גדול ממנו, אע"פ שנעשה אפרים ראש הדגל עשה כבוד לאחי, הגדול והושיבו למעלה ממנו:

חנו לדגליהם וכן נסעו, ר"ת חלון, לומר שהקב"ה משגיח עליהם שנאמר משגיח מן החלונות וגו':

מלא ידם לכהן. ראויים הם להיותם סנהדרין כמנין מל"א:

מטה לוי. ר"ת מל, הם לבדם שמרו המילה במצרים שנאמר ובריתך ינצורו:

תפקדם. בגי' תורה, לומר שזכות התורה הגינה עליהם ולא שלטה עליהם עין הרע:

בשמתם. בשם תם:

לאל ומשמרת בני גרשון, ר"ת למפרע גבול, לומר שלכל אחד ואחד מן הלוים יש לו גבול ומשמרה:

כסף הפדיום. פדה יום, יבא יום שיפדו בו כל ישראל שנאמר ולא בכסף תגאלו:

כליל. גי' מלך, כנגד מלך הכבוד, כאמרם ז"ל תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד. יפרשו בגי' ירושלים שעתידה שתפרוש כמה פרסאות ותהיה עליונה על כל הארצות שנאמר ושגבה וראמה, ויהיה לה אור גדול שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב עד שמרחוק כמה פרסאות יפרשו אותה:

הכפות. הכפת כתיב, אותם שהם כפותים על שלחנו של מקום לעסוק בתורה עליהם העולם עומד, כפת בגי' ת"ק, העולם שהוא מהלך ת"ק שנה:

ואת נרותיה. הם תלמידי חכמים שמאירים בתורה:

ומלקחיה ומחתותיה. הם המחזיקים בידם, כלי שמנה הם הממנים אותם. ד"א שמנה נשמה, כל הנשמה תהלל יה, ד"א כלי שמנה כל"י היינו ס' מסכתות, שמנה משנה. את כל כלי השרת, אלו הצדיקים המשרתים לפני הקב"ה. בגד תכלת, רמז על כיסוי ציצית:

תוכן העניינים

שפתי כהן על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה