אור ברסלב

שפתי כהן על התורה· הרב מרדכי כהן

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ויקרא אל משה וגו', לפי שלמעלה אמר ולא יכול משה לבא חל אהל מועד כי שכן עליו הענן, כי משה מרוב ענותנותו נתלבש בענוה ולא יכול לבוא, כמו שאמר תרגום ירושלמי והוה כיון ד לים משה לאקמא ית משכנא ורבי יתיה וית כל מנוהי וחשב משה בלביה ואמר טורא דסיני דבעיר רבוייה רבוי שעה וקדושיה קדושת שעה לא סליקית לגויה עד זמן דאתמר לי מן קדם ה' ברם משכנא דרבוייה רבוי דלעלם וקדושיה קידוש עלם דינא הוא דלא ניעול לגויה עד זמן דיאמר לי מן קדם ה', וכן אמר בזוהר כיון דאתקם משכנא קאים משה לבר אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה. ולמה אל"ף זעירא דאזער גרמיה:

עוד ויקרא אל משה, לא אמר ויקרא למשה, שהיה, נראה שלצורך קרא לו, אלא אמר ויקרא אל משה לא לצורך אלא לחבה, ומרוב חבתו זוכר שמו אע"פ שהוא לפניו, כי כשהוא מרחוק קורא אותו בשמו כדי להודיעו שהוא קוראהו, אבל כשהוא יושב לפניו אין צורך לקריאה אלא מרוב חבתו כדי להזכיר שמו ששמו חביב עליו קוראהו אע"פ שהוא לפניו:

עוד ויקרא אל משה ולא למשה, כאילו אמר אם יש לי שום קריאה היא אל משה, כמו שאמר המדרש משאוי שקשה לששים רבוא נוח למשה, שהם אמרו אם יוספים לשמוע עוד קול ה' ומתנו ומשה שמע וחיה, כמו שאמר במדרש אע"פ שדבר הקב"ה עם אדם הראשון ועם נח ועם אברהם יצחק ויעקב, הם היו יחידים בדורם אבל בדורו של משה היו שבעים זקנים בצלאל אהרן ובניו והנשיאים ולא קרא אלא למשה, זהו ויקרא, אם יש מי שהוא ראוי לקריאה הוא משה, לזה לא אמר למשה שהיה נראה שהוא הבדל פי' שהיה נראה למי קרא, משמע שהם ראוים לקריאה ומשיב למשה שהוא הבדל, לזה אמר ויקרא אל משה, מעולם לא היתה שום קריאה אלא למשה:

ובמדרש שאמר משה כבר עשיתי שליחותי, הוצאתים מארץ מצרים וקרעתי להם את הים הורדתי להם המן העליתי להם הבאר הגזתי להם השליו הקפתים בענני כבוד ועשיתי להם המשכן, אמר מכאן ואילך מה יש לי לעשות עמהם, וישב לו, אמר לו הקב"ה חייך יש לך מלאכה גדולה מכל מה שעשית, ללמד לבני טומאה וטהרה ולהזהירם היאך יקריבו קרבן לפני, לזה אמר אל משה, כלו' כל מה שעשית הוא נקל, ופירוש אל כמו אל בפת"ח כמו וישם לאל מלתי, יש לך מלאכה גדולה וכו':

עוד במדרש. ויקרא אל משה, מה כתיב למעלה מן הענין פרשת המשכן כאשר צוה ה' את משה, למלך שצוה את עבדו ואמר לו בנה לי פלטרין על כל דבר ודבר שהוא בונה כותב שמו של מלך, בנה כותלים וכתב עליהם שמו של מלך, מעמיד עמודים וכתב עליהם שמו של מלך, מקרה קורות וכתב עליהם שמו של מלך, לימים נכנס המלך בתוך הפלטרין ועל כל דבר ודבר שהיה מביט היה מיצא שמו, אמר המלך כל הכבוד הזה עשה לי עבדי ואני בפנים והוא בחוץ, קרא לו שיכנס לפנים, כך בשעה שאמר הקב"ה למשה עשו לי משכן ועל כל דבר ודבר שהיה עושה היה כותב עליו כאשר צוה ה' את משה, אמר הקב"ה כל הכבוד הזה עשה לי משה ואני מבפנים והוא בחוץ קרא לו שיכנס לפנים, לכך נאמר ויקרא אל משה ע"כ. ויהיה פירוש וידבר ה' אליו שהיה קורא על כל דבר ודבר, מאהל מועד, פירוש אני בפנים והוא בחוץ, אני בפנים שהוא אוהל מועד, ופירוש לאמר מלשון רוממות כמו את ה' האמרת וגו', והרוממות הוא שיאמר לו ליכנס, ותמצא כאן קריאה ודיבור ואמירה, וכל אחד רמוז במקומו, כי קריאה היא מרחוק, ולזה לא אמר מי הוא הקורא, כמו שאמר בדבור וידבר ה' וגו', והדבור מקרוב, ואמירה בלחישה, והיה שם במשכן ג' מקומות, לפני ולפנים, ואוהל מועד וחצר המשכן, שהן כנגד ג' שמות אהיה הוי"ה אדני, ואמירה מלשון אימרא שעושין בשפת הבגד שלא יקרע, וזהו סוד הקרבנות שנאמר בהם ג' מדרגות, אשה ואח"כ ריח ואח"כ ניחוח, מלמטה למעלה והבן, כי קרבן הוא לקרב המדות, ועל זה רמזו ז"ל מי שאמרו לו לירד לפני התיבה פעם ראשונה מסרב, פירש"י ז"ל כלומר שאינו ראוי, שנייה מהבהב, כלומר הרי אני מזומן ומזמין עצמי, מלשון הב הב, שלישית פושט, כלומר פושט הטרדות והמחשבות, ויורד, ומסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול, והכל ברמז:

עוד אומרו לאמר. למד דרך ארץ שלא יכנס אדם לבית חבירו פתאום עד אחר קריאה ודבור. ויקרא בגימ' טוב ברחמים, שהקב"ה הוא טוב שנאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, הוי"ה במ"ק טוב, ומן הראוי שנפש החוטאת היא תמות שעברה על צווי הקב"ה אלא מרוב רחמיו על בריותיו לוקח נפש הבהמה תחת נפש האדם, זהו שאמר קחו עמכם דברים ושובו אל ה' אמרו אליו כל תשא עון וקח טוב, טוב באתב"ש נפש, הוי"ה במ"ק טוב, עשה ה' טובה עם בריותיו לקחת נפש תחת נפש, לפי שהאדם לא חטא אלא בנפש הבהמית שחמדה לאותה עבירה, וכשרואה ששוחטים לאותה בהמה והיא לא חטאה אז יתבייש ויאמר אוי לי זאת הבהמה לא חטאה ואני הוא החוטא והיא תשחט ותשרף, אז תכנע נפשו הבהמית שחטאה בה. וא"ת זאת הבהמה שלא חטאה הוא עול לה שתשחט, לזה אמר עולה אשה ריח ניחוח לה', שנפש הבהמה היא יורדת למטה וזו עולה למעלה, הואיל ובאה לכפרה על הבריות שלא יאבדו, שהעולם נברא בשבילם ולא יאבד עולמו, שכל אחד הוא עולם קטן, ולזה התחיל זה הספר שהוא ספר הקרבנות בויקרא שהוא גימ' טוב ברחמים, עוד ויקרא לשון זמון כמו יאכלו הקרואים, ועל מקראיה (ישעי' ד'). ויקרא, כאן רמז לו שמדת הדין עתידה לפגוע בבני אהרן והם מזומנין לה, ולזה רמז אדם כי יקריב מכם, לא אמר אדם מכם כי יקריב, אלא אדם כי יקריב מכם, רמז על אהרן שהוא אדם שהוא עתיד להקריב ב' בניה, וכן אמר הקב"ה בקרובי אקדש, בקרובי שהוא אהרן, וכן רמז ואמר מן הבהמה, בהמה בגימ' בן, ואמר דבר אל בני ישראל, לומר שהם כפרה עליהם ועליהם לבכות, כמו שאמר וכל בית ישראל יבכו את השרפה, זהו מכם, ועליהם נאמר אנחנו טמאים לנפש אדם, כי לא היו נשואים וכל אחד נחשב כחצי גוף ושניהם נקראים אדם, כמו שאמר בזוהר פרשת פנחס, ולזה על הבהמה יש רביע. מן הבקר, לא אמר ומן הבקר כמ"ש ומן הצאן, לומר מן הבהמה הוא ענין בפני עצמו רמז על בני אהרן כמ"ש. מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם, שהוא קרבן בהמות, אבל קרבן אדם שהוא אהרן, קרבנו מן הבהמה גימ' הבן, ולזה אמר קרבן לה', שה' בחר בהם:

פסוק ב

אדם כי יקריב. כשרוצין להקריב הקרבן, קודם כל דבר יקריב עצמו וישפיל רוחו וגופו, זהו מכם יהיה הקרבן, זהו לה' והוא קרבנכם, זהו מן הבהמה מן הבקר, ואם אין מקריב גופו ונפשו עם הקרבן זה אינו לה, זהו קרבנכם, זהו מן הבהמה ומן הצאן לבד תקריב וגו', כי לא לרצון יהיה, כי זבחי אלהים רוח נשברה:

עוד אמר מכם לרמוז על המילה, שאדם מביא בנו ומקריבו למילה ואינו יודע פן ימות, ולא עוד אלא שעושה סעודה מרוב שמחתו, וכן ארז"ל כי עליך הורגנו כל היום זו מילה, וכן מכם גימ' היא מילה ע"ה, זהו קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר וגו', זהו קרבנכם, אבל הקרבן העיקרי הוא מכם ממש:

עוד אדם כי יקריב. ר"ל שרוצה להתקרב אל הקב"ה ולחזור בתשובה, מן הבהמה, צריך לעשות עצמו כבהמה, שלא ירגז וירגיש משום בזיון שיבא לו, ויטה שכמו לסבול עול התורה ועול המצות כבהמה, ויהיה זה בב' זמנים, או מן הבקר, ר"ל בבקר בבקר, בעודו בבחרותו, זהו מן הבקר מן הבוקר יקום, ולא יאמר הן עוד היום גדול עדיין אני בחור עד שאזקין אעשה תשובה, כמה יש שאינם מגיעים לימי הזקנה, זהו מן הבקר מן הקבר מן הרקב, יש לו לירא שלא ימות ויקבר וירקבו עצמותיו וימי הזקנה עדיין לא באו, ומן הצאן, ר"ל קודם שיבאו ימי הזקנה אע"פ שלא עשה תשובה בבוקר שהוא בעודו בחור, והגיע לחצי ימיו, זהו הצאן במלואו צד"י אל"ף נו"ן גימ' קודם בא הזקנה, אז הוא איש טוב. עוד הצאן צד"י אל"ף נו"ן בגימ' איש טוב ע"ה, א"כ בשני זמנין יש לו להתקרב ולעשות תשובה, אבל התשובה המעולה הוא בעודו בחור, כאמרם ז"ל אשרי איש ששב בעודו איש, ולזה אמר אם עולה קרבנו, ר"ל המעולה היא מן הבקר, ר"ל בבקר כשהוא בחור, זכר זה כר, ראוי זה לקרבן להקריבו לפני ה', למנחה לה', כמו שלחו כר מושל ארץ, זכר, כרז, מכריזין לפניו ואומרים תנו כבוד. תמים בגימ' תנו כבוד עם ב' מלות, זכר במלואו זי"ן כ"ף רי"ש בגימ' זרע הנשמה, עזר הנשמה, מעשיו הטובים, וס"ת נפש. עוד זכר במלואו בגימ', מוכתר בי'. עוד בגימ' שלם בכל האיברים. תמים בגימ' שלם בלא מום, חסר אחד, לפי שקורץ מחומר ונתלבש בגוף, וזה ותחסרהו, מעט וגו'. יקריבנו, המלאך מיכאל שהוא הכהן המקריב הנשמות לפני הקב"ה, ואמר יקריבנו ואח"כ יקריב אותו, שמקריבין אותו ומלוין אותו ממלאך למלאך עד שמקריבין אותו לפני הקב"ה, ולזה אמר יקריבנו אל פתח אוהל מועד, ואחר כך יקריבו אותו לפני ה', כי המלאכים הה כתות כתות זה למעלה מזה, וכל אחד ואחד אינו יכול ליכנס לפנים ממחיצתו, לרצונו, כי את כל אשר תאמר ינתן לה לבא עמה אל בית המלך. עוד יקריב אותו לרצונו, שיקריב הרצון ויכניע יצרו לעבודתו ית', עוד לרצונו לומר שרוח המקום נוחה הימנו ועושה לו רצונו, ופירוש לרצונו על הרצון שעשה לו שעשה רצונו כרצונו, וסמך ידו על ראש וגו', יש לו יד רמה ויש לו על מה לסמוך, ויש לו עלוי ומעלה, וזהו על ראש העולה:

פסוק ה

והקריבו בני אהרן הכהנים וגו'. בני אהרן הכהנים, בגימ' רמ"ח עצ"ם, ר"ל שמקריבין האיברים והעצמות, כמו שהעונות כתובים וחתומים על עצמות שנאמר ותהי עונותם על עצמותם, כן המצות הם כתובין וחתומים באיבריהם בכל אבר ואבר ובכל עצם ועצם, וכן בני אהרן הכהנים בגימ' חתם, וכן בגימ' מחשק, ר"ל מחשקו שחשק בתורה ובמצות, ורוזנים משחק לו. והקריבו בני אהרן את הדם, הידוע ששפך על למוד התורה, בני אהרן הכהנים עם ג' מלות בגימ' תנא, הוא תלמו"ד, ל' למד את"ן מושבו, וזרקו את הדם, שאר הדם החומרי שבו זכה לאותה מעלה באותה אכילה שהיה אוכל לקיום גופו, אבל לא לפני ה' אלא פתח אוהל מועד, והפשיט שמפשיטים מלבוש החומר הם בגדים הצואים ומלבישים אותו בגד יקר, בגדים חמודים, מלבוש שכלי הם נקראים חלוקא דרבנן ומלבישין כל אותה מצוה לאבר הראוי לה, וזהו ונתח אותה לנתחיה, וחתן אותה לחתניה, שמזווגין כל אחד בראוי לו. ונתנו בני אהרן הכהן אש וגו', הוא אשה של תורה, וערכו עצים עי"ן צד"י יו"ד מ"ם גימ' ריקוחי, שעושין לנשמה מיני ריקוחין כדי שתוכל לקבל אותו עונג. וערכו בני אהרן את הנתחים את הראש ואת הפדר, שמורידין שפע מהראש שהיא הנשמה אל הגוף שנפרדה ממנו, אשר על העצים, מאותם ריקוחים אשר על האש, מאותו מזון אשר על המזב"ח בגימ' הזן, וקרבו וכרעיו ירחץ במים, במים העליונים, מימי החסד, קרבו כרעיו גימ' תרי"ג, יתר א', שהוא הגוף, יפרכסו ויתקנו כדי להעלותו לפני ה', כמו שהיו עושים בביכורים יום שהיו מגיעים לירושלים שהיו מפרכסים אותם, אשה זהו הנפש, ריח זה הרוח, ניחוח זו הנשמה שכולם מתקשרים זה בזה ונראים לפני ה', זהו לה', על זה נאמר והקטיר הכהן את, הכל המזבחה. ריח ניחוח לה', ר"ת למפרע לנר, להאיר לפני ה':

פסוק ט

עוד וקרבו וכרעיו ירחץ במים, שהמביא קרבן צריך לרחוץ תוכו וברו, קרבו זהו תוכו, וכרעיו הם ברו, ירחץ במים, ירחצם במי הבכי, ולא יתגאה בקרבן שהביא אלא יחשוב שכל מה שנעשה באותה בהמה הוא ראוי לכלם. ואם מן הצאן, שלא שב בתשובה בבקר, כלומר בבחרותו אלא שב קודם ימי הזקנה. שאחר שעשה כמה עונות וטעם טעם החטא כבש יצרו ועמד כנגדו והעיז לו פנים, וזהו מן הכבשים או מן העזים ואמר אחר כך לעולה, ובקרבן הבקר הקדים העולה שאמר אם עולה קרבנו מן הבקר, וכאן אמר מן הכשבים או מן העזים לעולה, לפי שלא טעם טעם חטא מעולם, לזה הקדים העולה, לומר שהוא עולה על הכל, ולזה תמצא בעולת בקר ד' פעמים עולה, לומר שהוא מעולה בד' יסודותיו, אמנם אם מן הצאן קרבנו אמר ב"פ עולה, לומר שב' יסודות שהם האש והרוח הם שעלו לעילוי אחר התשובה והב' אחרים צריכים כבוס או גלגול, כחז"ל כפי חכמתו ית'. ושחט אותו על ירך המזבח צפונה, לא אמר ושחט אותו לפני ה' כמו שאמר בעולת הבקר, לפי שבגדיו צואים ואין לבא אל שער המלך ולא אמר על המזבח אלא על ירך המזבח צפנה, לפי שנטה אחר הצפוני שהוא היצר, לזה אמר ושחט אותו לא אמר ושחט הכבש או העז אלא אותו, לומר שצריך להתודות ולשחוט יצרו, על ירך, על המילה אם טימא אותה, צפונה נסתר, גם כן יעשה תשובה בסתר, כי חציף מאן דמפרסם חטאיה, אלא צפונה לפני ה', באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה:

עוד בזוהר שחיטתן בצפון, דבעי למשחט לההוא דבההוא סטרא ועל דא אתמר זבחי אלהים רוח נשברה, בגין דיתבר רוחא דדינא ויתחלש דינא ומתגברין רחמי על דינא, ודא הוא רוח נשברה למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה ולא יתגבר רוחיה וחיליה, ובר נש בעי למיקם על מדבחא ברוח נשברה ואכסיף מעובדוי, בגין דהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא וכלא בגין דדינא יתבסם ויתגברו רחמי על דינא:

פסוק יא

עוד צפונה לפני ה', שמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד. ביאור הענין הוא כי בעלי תשובה הם צפונים וטמונים שלא יראו אותם המקטרגים שעשה תשובה ויקטרגו עליהם, ולכך צפונה לפני ה' שהוא אדוק שם, כמו בנח שנאמר בו את האלהים התהלך נח, שלא יקטרג עליו מלאך המות ויתבע עלבון הזנות שאם יתבע עלבון הזנות לא ישאר לא נח ולא בניו, כמו שארז"ל כל מקום שאתה מוצא זנות אנדרולימוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים, ולזה לא נחתם גזר דינם על הזנות אלא על הגזל, כדי שישאר נח ובניו, ולזה היה נחבא שנאמר את האלהים התהלך נח, ולזה אמר לו לעשות תיבה שלא יראוהו המקטרגים, וזהו אמרם במקום שבעלי תשובה עומדים, לא אמר יושבים שמי שהוא עומד אין לו כ"כ נחת רוח כמו היושב, אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד, שעונג הצדיק הוא ללכת בשליחותו של מקום כמו המלאך שנאמר ונתתי לך מהלכים בין העומדים, וכן נאמר לירמיה שהיה מתרעם אמר לו אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד, לפי שאינו מתירא מן המקטרגים, שמעולם לא טעם טעם חטא ולא נתלכלכו בגדיו ואינם צריכים לא כבוס ולא לבון אלא הם עומדים בליבונה נקיים וזכים וברים, כי הלבוש אחר שנתכבס א"א לו לחזור כמו שהיה בעודו חדש, ולזה לא אמר וסמך ידו כמו שאמר בעולת הבקר לפי שאין לו הרמת יד, וגם לא אמר והפשיט שאין די לו בהפשטה אלא צריך שנוי מקום ושנוי מעשה, ויעשה עצמו כאילו הוא בריה חדשה, ולזה אמר ונתח אותו ואת ראשו ואת פדרו, לא אמר את הראש ואת הפדר בה' הידיעה כמו שאמר בעולת הבקר אלא את ראשו כפי ערכו, ולזה לא אמר ג"כ קרבו כרעיו בגימ' תרי"ג יתר א', רמז על הגוף שמתלבש בו כשבא לזה העולם בשליחותו של מקום, וזהו לפני ה' אינו יוצא ואינו בא, לזה והקרב והכרעים הידועים שהיו בו קודם שחטא ירחצם במימי התורה שהיא מטהרת הכל. והקריב הכהן את הכל, בעולת הבוקר לא אמר והקריב לפי שאינו צריך שיקריבוהו אחרים שהוא מקריב עצמו, אבל זה מתבייש וצריך אחרים שיקריבוהו, ואחר כל זה עולה הוא, ובעולת הבקר לא אמר הוא, לפי שמתחלה ועד סוף היה צדיק, אבל זה שמתחלתו היה צדיק וסרח, אם עשה כל זה חוזר להויתו ולצדקתו הראשון, לזה אמר הוא אשה ריח ניחוח, כל אותם זדונות נעשות לו כשגגות וכזכיות, שנאמר מור ואהלות קציעות כל בגדותיך קרי ביה בגידותיך, זהו ריח ניחח לה', ריח ניחח עה"מ בגימ' רחץ, שרוחץ מטומאתו. ואם מן העוף עולה קרבנו, שלא שב בתשובה עד שהנשמה מעופפת לצאת, עולה קרבנו, שה' מקבל תשובתו, שנאמר תשב אנוש עד דכא, אז"ל עד דכדוכה של נפש, עולה קרבנו, שהקב"ה מקבל, תשובתו, ובמה יראה לפני המלך שאין לראות פניו ריקם שנאמר ולא יראו פני ריקם, והקריב מו התורים, מן המצות שהם בתורה, ואמר תורים שיש מצות מן התורה ויש מדרבנן, שהיא תורה שבעל פה, וכן התורים בגימ' מתרי"ג ב', פי' ב' תורות שאין לך ריקן בישראל שאינו מלא מצות, יקריב מהם או מן בני היונה, אולי מל בנו, שכן יונה בגימ' מל ש"ה, או שמא עסק בתורה שהיא נקראת לקח, וכן בני היונה בגימ' לקח, או היה לו חלק בה או בשום מצוה, ובזה יראה לפני ה'. והקריבו הכהן העליון שהוא מקריב הנשמות אל המזבח לא לפני ה עד שיעשה לו כל מה שצריך לטהרתו. ראשונה ומלק את ראשו כל מה שעשה מראשיתו, מלקו במקלו, עד שימלקם וימחו ולא יזכרו, חוץ מדם מילה זה אינו מוחה, אלא אדרבא ממציאו. והסיר את מראתו בנצתה, אח"כ ינקה אותו מטומאת העבירות שהם מוראתו, וכן מראתו בנוצתה בגימ' הם טומאת העבירות, והשליך אותה אצל המזבח, המזבחים בני אדם שהם כחות הטומאה, קדמה שמקומם הררי קדם, אל מקום הדשן גימ' שטן, שהוא מתדשן כשמשטין על בני אדם, יתן לו חלקו ויפרידו מעליו. ושסע אתו בכנפיו, בגימ' יתקנו ויקשטו עה"מ. בכנפיו, הם המצות שפורח בהם, כמו שאז"ל למה נמשלו ישראל ליונה לומר לך מה יונה נצולת בכנפיה וכנפיה מגינים עליה כן ישראל נצולים במצות, לא יבדילם ממנו. והקטיר אותו הכהן, לא אמר כמו שאמר בבקר ובצאן והקטיר הכהן את הכל, זה אין לו כי כל ימיו היו בעבירות והכהן בירר קצת המצות ומן התורה שעשה להראות בהם כי היה משליך מראתו, וזהו על העצים שהם המצות, אשר על האש היא התורה שנקראת אש, שנאמר מימינו אש דת, ואז אחר כל זה עולה הוא, שעלה למעלה ליראות את פני ה':

ועל דרך הפשט, מן הבקר ומן הצאן, מן הבקר הוא קרבן העשיר, ומן הצאן קרבן עני, ובזה תבין שיש כמה שנויי לשון בין קרבן הבקר לקרבן הצאן, וכולם הם עולה. בבקר אמר אם עולה קרבנו מן הבקר, שהוא מתגאה ואומר ראו קרבני שהוא מעולה שהוא פר, ולזה אמר אם עולה קרבנו, אבל בקרבן הצאן אמר ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים לעולה וגו', לא אמר לעולה מן הכבשים:

עוד אמר יקריבנו אל פתח אהל מועד, שמרוב גאותו נכנס בו לפנים להראות בו, משא"כ העני, לזה לא נאמר בקרבן הצאן יקריבנו אל פתח אהל מועד, אלא יקריבנו סתם, כי הוא מתבייש ליכנס בו, ואמר יקריב אותו לרצונו, כבר אמר יקריבנו למה חזר ואמר יקריב אותו, ועוד כאן אמר לרצונו ובצאן לא אמר לרצונו, אלא אמר הוא הקריב פרו והוא מתגאה בו יהיה לחוטא תרעומות לומר אתה בראת היצר, זהו מאמר ר"י שאמר אשרי מי שעמלו בתורה שעמל וטרח, ומצד העמל והטורח אינו בא לידי חטא, כי אינו בא לידי חטא אלא מצד הבטלה, כמו שארז"ל הבטלה מביאה לידי זמה, עושה נחת רוח ליוצרו שמתוך שהוא עמל אינו בא לידי חטא, כי אם היה חוטא היה מענישו, והיה מתרעם על הקב"ה לומר שהוא כמו אנוס באותו חטא, מאחר שהוא בראו וכביכול שאין להקב"ה נחת רוח בו, אע"פ שברא תבלין יאמר לא יברא הוא ולא תבליו, כי קורץ מחומר והחומר נמשך אחריו, ויאמר שכביכול שעושה עמו עול על שהענישו על החטא ואין נחת רוח לפניו, אבל כשלא חטא או חטא ועשה תשובה אז אינו מתרעם, ולזה אמר ועושה נחת רוח ליוצרו, לא אמר להקב"ה אלא ליוצרו שיצר היצה"ר, זהו ריח ניחח לה', וזהו שפירש"י ניחוח, נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, לפי שיצר הרע הוא אחד מהדברים שהקב"ה מתחרט עליהם כביכול שבראם, כאומרם ז"ל פרק קמא דסוטה א"ר אחא אמרי בי רב ד' דברים הקב"ה מתחרט עליהם בכל יום שבראם ואלו הן כשדים וישמעאלים וגלות ויצר הרע, כשדים שנאמר כו', וכששב בתשובה עושה נחת רוח שברא יצה"ר וברא לו תבלין שהיא התשובה והועילו, כביכול כאדם שלוקח נחמה:

פרק ב

פסוק א

ונפש כי תקריב קרבן מנחה. ידוע כי זמן המנחה הוא אחר שנטו צללי ערב שהוא זמן מדת הדין תחילת ממשלתו, והוא זמן מדתו של יצחק שהוא מתגבר עליה שלא תחול בחזקה, וזהו מנחה מלשון מנוחה, וכן תרגם אונקלוס לרוח היום למנח יומא, וכתב רקאנטי ז"ל נקרא זה הקרבן מנחה לשון מנוחה, לשון הנחה למדינות עשה, מלשון הניחו את רוחי ע"כ. ואמר ונפש מלשון הנפשה שפירוש נחת רוח שכשיש חרון אף בעולם ויש צדיק בעולם שעומד ומתפלל ומסלק החרון אף ע"י תפלותיו מהעולם, ע"י נפשו הטהורה והזכה, וכן נפש עה"מ והכ' בגימ' טהרה וברה, או טהורה ברה. וד' מיני מנחות של נדבה, ואמר כאן מנחת סולת, מנחת מאפה תנור, מנחת מחבת, מנחת מרחשת, והד' הם מסולת חטים, ומנחה אחרת שהיא חובה והיא מנחת בכורים במנחת העומר הכתוב מדבר והיא חובה. ונקראת מנחת סולת אע"פ שכולם היו מסולת, לפי שכולם באות אפויות קודם קמיצה חוץ מזו, כן פירש"י ז"ל, ורמז כאן שיש ד' מיני בני אדם בעבודה, יש מי שעובד מאהבה בלי שום פניה כלל, כמו הסולת הנקיה, כמ"ש המשנה כיצד הוא בודק (את הסולת הנזכר) היה מכניס ידו לתוכה עלה בה אבק פסולה עד שיניפנה, ועל זה אמר סולת יהיה, וכל המנחות הם מסולת למה בזו אמר סולת, ועוד יהיה היל"ל היה, אלא לרמוז על זה שעבודתו נקיה שיהיה לפני ה' תמיד. ובזוהר א"ר אלעזר הא דלא איהו מגו דנהמא לאתערא קרבנא כשאר קרבנין ועל דא סולת מצה בגין לאתערא חדוא לאינון רתיכין קדישין האי מחשבה טהורה דאקרי סולת ואקרי מצה. אמאי אקרי מצה אלא רזא דמלה כד איהי מתקשרא ברזא דדכורא אקרי מצוה בוא"ו וכד איהי ינקא למשרייא רתיכין קדישין אקרי מצה בלא וא"ו ובגין כך כל הני קרבנין דאתיין מסטרא דנהמא וקמחא בלחודייהו על דא אתיין וכלא ברזא דכהניא וליואי וישראל כדקחזי, ועל דא נאמר ויצק עליה שמן להאיר לכל העולם וכל העולם נזון בזכותו, ונתן עליה לבונה, לבנה כתיב שבזכותי גורם שהשכינה נותנת פרס לבניה. והביאה אל בני אהרן, שמעלים אותם כמ"ש הזוהר בגין לאתערא חדוא לאינון רתיכין, וקמץ משם לא אמר ממנה לומר לך שהעובד הוא הקומץ. ממנה מסלתה מהמחשב' הטהורה ומשמנה של המחשבה שהשמן הוא בחכמה, על כל לבונתה שלוקח ג"כ מהלבנינות שהוא כ"ע שהוא קמוץ וסתום, ושם רמוז נקודת הקמ"ץ ופת"ח בחכמה כמו שאמרו בתיקונים, א"כ לזה אמר וקמץ משם, אין מי שימחה בידו שנאמר צדיק מושל יראת אלהים וגו', והקטיר הכהן העליון את אזכרתה זכרון תפלותיו והבל פיו לפני הקב"ה. ופירש"י ז"ל אזכרתה הקומץ שעולה לגבוה הוא זכרון המנחה שבו יזכור בעליה לטובה ולנחת רוח, והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו, שזכותו עומד לדורי דורות. או שרמז שמוריד שפע לכל העולמות כמ"ש בזוהר וכד ינקא למשרייא דרתיכין אקרי מצה וכו':

פסוק ד

וכי תקריב קרבן מנחה מאפה תנור, אמר וכי ולא אמר כמו שאמר בקרבן מנחת מרחשת ומחבת ואם, לפי שהוא מדבר על השב מיראת העונשים שהוא מאפה תנור שמפחדו שלא יאפה בתנור שהוא גיהנם, הוא שבאו מעונשים אחרים שהם קשים כמו גיהנם, לזה אמר וכי, כמו מתמיה שאין ראוי לעבוד ה' על זה הדרך שאינה עבודה שלימה, שהעבודה השלימה היא מאהבה, ולזה כתיב חסר שאינו קרבן שלם אפילו שהוא סולת שאין לו פניה אחרת, כל עוד שאינה מאהבה אין בה שלימות אלא חסרון, שזהו דומה כמו חלות בלולות בשמן, שאחר שנעשו חלות בללו אותם בשמן, שהשמן צף על גבן לבד, לא כמו מנחת הסולת שהיו מציקין על הסולת בעודה סולת קודם לישה ואפיה והיה השמן נכנס בתוכה ממש, אבל זה השמן הוא על גבה, או כמו דבר דק שאין לו עביות ולא תוכיות לקבלו, זהו ורקיקי מצות משוחים, משחים כתיב, שמחמת דקותו אינו מקבל מהשמן אלא מעט המשחה, להראות מלא וניחא קמיה מכולא נטיל להאי מילא ואעטר לה בתלת מאה ושבעין עטרין ההיא מלא טסת וסלקא ונחתא ואתעבודא רקיעא חדא וכן כל מלא ומלא דחכמתא אתעבדין רקיעין קיימין בקיומא שלים קמי עתיק יומין וקרי לון שמים חדשים מחודשים סתימין דרזין דחכמתא עילאה וכל שאר מלין דאוריתא דמתחדשין קיימין קמי דקב"ה וסלקין ואתעבידו ארצות החיים ונחתין ומתעטרין לגבי ארץ חד ואתעביד ארץ חדשה מההיא מלה דאתחדשא דאורייתא, ועל דא כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני עשיתי לא נאמר אלא עושה דעביד תדיר מאינון חדושים ורזין דאוריתא ע"כ. ובפ' אחרי מות אמר תאנא כל אינון דמתעסקי באוריתא דיוקנהון אתחקק לעילא קמי קב"ה וקב"ה משתעשע בהו בכל יומא מסתכל בהו וההוא קלא סליק ובקע כל אינון רקיעין עד דסליק קמי קב"ה כדין כתיב כי קולך ערב ומראך נאוה ע"כ. וזהו והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה, שהם השמים החדשים והארץ שנעשים מחדושים לה', והקריבה אל הכהן דסליקו לקמי עתיק יומין. והרים הכהן את המנחה את אזכרתה והקטיר המזבחה אשה ריח ניחח לה', כמו שאמר בההיא שעתא ארח עתיק יומין בההיא מלה וניחא קמיה מכלא. והנותרת לאהרן ולבניו, שזכותו עומד לדורי דורות:

פסוק יא

כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ, שלא יחמיצו שום מצוה, וכן לא יתגאו בה כמו השאור שמתנפח ועולה שלא יעשה ע"מ לקבל פרס כמו שטועם מתיקות הדבש, זהו כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו', לא תהיה אלא לשמה לא לשום פניה אחרת, ועכ"ז לא ימנע עצמו מעשות אף שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה, זהו קרבן ראשית תקריבו אותם לה', פירוש בראשית שעדיין לא למד ולא ידע מעלת המצוה ומעלת התורה, זהו קרבן ראשית, ואל המזבח לא יעלו לריח לפי שלא נעשו לשמה, כי כשיש בעשיית המצוה שום פניה מלבישה חומריות והחומר אין לו עליה, ועל זה אמר רוח הבהמה היורדת היא למטה, הבהמה אין בה רוח וא"כ היל"ל ונפש הבהמה, אלא בא רמוז למ"ש שמלביש המצוה רוח בהמית ויורדת אינו עולה, לזה אמר ואל המזבח לא יעלו:

פסוק יג

כל קרבן מנחתך במלח תמלח, במלח. בלחם, היא לחמה של תורה, נאמר ברית במלח אמר ברית בתורה לומר לך כשם שאין קיום לעולם בלא מלח כן אין קיום לעולם בלא תורה, שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, ולזה היו ישראל במעמדם והיו קורים בתורה בשעת הקרבת הקרבן, והיו קורים במעשה בראשית, להורות שאין לעולם ולקרבן קיום אלא בתורה, ולזה רמזו ז"ל שאין לברך המוציא עד שיביאו מלח, להזכירו שהעיקר הוא מאכל הנפש, שהיא התורה הקדושה שהיא המלח שממתיק הבשר שהוא האדם שנאמר בו יבא כל בשר להשתחות וגו', ונותנת לו קיום והעמדה, ולא יאכל הלחם שהוא מזון הגוף אלא עם המלח, אם אין תורה אין קמח, ולזה כיונו ז"ל באמרם פת במלח תאכל, ולא יהיה מגמת פניו באכילה כי אם לקיים גופו לעסוק בתורה. וכל קרבן מנחתך במלח, ס"ת לנכח, ר"ל שזה יהיה נוכח פניו, ת' מלח, תורה, מלח. ועל דרך המדרש וכתבו רבינו בחיי ז"ל, הובטחו מים תחתונים מששת ימי בראשית ליקרב במלח ובניסוך המים בחג, וכן אמר במדרש מים תחתונים נקראים מים בוכים, כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה ואלו למטה התחילו מים התחתונים בוכים זהו שכתוב מבכי נהרות חבש, א"ר אבא בבכי נתפרשו המים העליונים מן התחתונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו לעלות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהם הקב"ה שנאמר נותן בים דרך ובמים עזים נתיבה גוער בים ויבשהו, אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתם כ"כ אין להם רשות למים עליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנאמר מקולות מים רבים אדירים משברי ים, ומה הם אומרים אדיר במרום ה', ולא עוד אלא שעתידין ליקרב על גבי המזבח בנסוך המים:

ועוד דרשו במקום אחר, העולם שלישו מדבר שלישו ישוב שלישו ים, עמד ים לפני הקב"ה ואמר רבש"ע במדבר נתנה תורה, ישוב נבנה בו בית המקדש, אני מה תהא עלי, א"ל עתידין ישראל שיקרבו מלח על גבי המזבח, וזהו לא תשבית מלח, לא תשבית הברית וההבטחה שהבטיח הקב"ה למים שעתידין ליקרב על גבי המזבח ושלחנו של אדם הוא המזבח. ולזה על כל קרבנך, לא אמר קרבן אלא קרבנך שהוא שלחנו של אדם, ועל זה משימין מלח על השלחן שהוא מקום המזבח, וכן ג"כ לעורר את האדם כמו שאמר ר' אבא בר כהנא בשם ר' לוי מתחילת ברייתו של עולם לא היה עולה קלוסו של הקב"ה אלא מן המים הה"ד מקולות מים רבים ומה היו אומרים אדיר במרום ה', אמר הקב"ה ומה אם אלו שאין להם לא פה ולא אמירה ולא דבור הם מקלסים אותי לכשאברא בני אדם עאכ"ו, עמד דור אנוש ומרד בו דור המבול ומרדו בו, אמר הקב"ה יפנו אלו ויבאו אלו הה"ד ויהי הגשם על הארץ, למלך שבנה פטרין והושיב בהם דיורים אלמים והיו משכימים ושואלים בשלומו של מלך ברמיזה ובמטולין אמר המלך ומה אלו שאין להם פה ואמירה ודבור הם משכימים ושואלין בשלומי אלו היו פקחים עאכ"ו, הושיב המלך דיורין פקחין עמדו והחזיקו בפלטין אמרו אין פטלין זה של מלך אלא שלנו, אמר המלך תחזור פלטין למה שהיה הה"ד יקוו המים וגו' יקוו לי המים מה שאני עתיד לעשות בהם ע"כ. וכל זה להזכיר ולעורר לאדם כמו שאמר המאמר אם אלו שאין להם לא פה ולא דבור ולא אמירה כך ק"ו לאדם שיש לו פה ואמירה ודבור ובינה והשכל וחסדיו של הקב"ה גברו עליו ולא יכלו רחמיו ושפעו עליו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע שיש לו להללו ולשבחו בכל עת ובכל שעה ובכל רגע, וגם יזכור שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, שהרי המים על שבקשו לעלות להיות קרובים ליוצרם נתן להם שכרם שאי אפשר לעולם בלא מלח, ויזכור ג"כ שלא נבראו הכל אלא לכבודו שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתי וגו', שהרי המים שהם המשבחים להקב"ה ואומרים אדיר במרום ה' היה להם העמדה וקיום, לא כן דור אנוש ודור המבול שלא היה להם העמדה וקיום, דור המבול היו כפויי טובה ומרדו בטובתו ודור אנוש החזיקו בפלטין של מלך, וג"כ יזכור שנאבדו אנשי סדום ונעשו גפרית ומלח על שלא עשו צדקה, ולזה ארז"ל כל המאריך על שלחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו, שמא יבא עני ויתן לו ממה שלפניו, א"כ לזה אמר שצריך לשים מלח על שלחנו, לידע כל זה, ולידע שאין העולם הפקר אלא שיש עליו משגיח ומשכיר ומעניש, שהרי נתן שכרם למים שעשאן מלח שא"א לעולם בלא הם, והעניש בהם אנשי סדום. ועוד הצריכו לתת מלח על השלחן לפי שהוא זמן הבעיטה, כשיראה האדם שלחנו מלא טוב ואשתו ובניו סביבו יבעט, לכן תזכרו לשים מלח שהם המים התחתונים שנקראו מים בוכים, כדי שיבכה ולא יבעט וידע כי לה' הארץ ומלואה, כמו שארז"ל על אותו מעשה של הקצב שהיה לו שלחן של כסף וקערות של זהב וכשהיו מניחים אותו היה אומר לה' הארץ ומלואה. נמצינו למדים ששימת מלח על השלחן לעורר האדם על י' דברים, מלח, לחם, להזכירו שיאמר ד"ת שנקרא לחם על השלחן, נאמר ברית במלח ונאמר ברית בתורה, ולזה רמזו ז"ל אין הבוצע מברך עד שיביאו מלח, להזכירו עם מזון הגוף יביאו מזון הנפש, וכן רמזו ז"ל פת במלח תאכל, ועוד כדי להזכיר לאדם שהקב"ה אינו מקפח שכר כל בריה, כמו שאמר המאמר הואיל ולכבודו עשיתם אין רשות למים העליונים לומר שירה וכו', שהקב"ה מקיים הבטחתו. ועוד לעורר האדם שלא נברא אלא לשבח להקב"ה, כמו שאמר רבי אבא בתחלת ברייתו של עולם לא היה קלוסו של הקב"ה אלא מן המים. ולעורר לאדם אה המים שאין להם לא פה ולא דבור כך, שמהם עולה קלוסו של הקב"ה, אדם שיש לו פה ודבור ואמירה והגביר חסדו עליו על אכ"ו, ויזכור ג"כ שהקב"ה נותן שכר למהלכים לפניו, שהרי המים נעשו מלח, ואין לעולם קיום והעמדה אלא בהם ומעניש למי שמורד בו וכופר במצותו כדור אנוש ודור המבול ואנשי סדום, ויזכור ג"כ לעשות צדקה על שולחנו, שאנשי סדום לפי שלא עשו צדקה נעשו מלח. ועוד כדי שלא יבעט בראותו שלחנו מלא כל טוב ואשתו ובניו סביבו, שהרי המים היו מקלסין להקב"ה והיו למעלה וסוף ירדו ונעשו מלח. ועוד יזכור ויבכה על מה שלא עשה מהמצות ומקיצורו בעבודתו ית', שהרי המים היו בוכים ואומרים אוי לנו שלא זכינו להיות קרובים ליוצרנו, ועוד יעיז פניו בעבודתו ית' כמו שאמר התנא הוי עז כנמר, וילמוד מהמים שהעיזו פניהם ובקעו התהומות לעלות עד שגער בהם הקב"ה. ועוד יזכור שהקב"ה מוחל וסולח, שהרי המים אחר שהעיזו פניהם נגד הקב"ה וגער בהם מחל להם ונתן להם שכר שלא יקרב קרבן בלתם, מלח, מחל:

וכתב ר' מנחם רקאנטי ז"ל, כבר רמזתי לך כי מימי הים התחתון רומזים למימי הים העליון, ועל כן הם מלוחים רמז למדת הדין, ובעבור כי אין לבא אל המלך בלעדה שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקודש ע"כ אמר על כל קרבנך תקריב מלח, וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, ע"כ:

פסוק יד

ואם תקריב מנחת בכורים וגו', רמז כאן על בן י"ד שנה ולמעלה שבא לו יצה"ט, שצריך לעמוד ולקום לעשות מצות, לזה אמר ואם שאותו ואם הוא חובה כמו אם יהיה היובל, שחייב להתקרב ולעשות מצות בעוד שהוא אביב והוא קלוי באש היצר, כדי שיתחיל ויוכל לגרשו, זהו גרש כרמל כ"ר מ"ל, כר הוא יצר הרע שהוא כר נרחב ועליו נאמר שלחו כ"ר מושל ארץ, מל שיכריתהו, כמו ובשם ה' כי אמילם, ועוד גרש לשון שבירה וכריתה וטחינה, כן פירש"י ז"ל, אם תעשה כן, תקריב, תזכה שתקריב מנחות הרבה, ומחשב לך הקב"ה כאלו הם שלך ומשלך נתת לו, זהו את מנחת בכוריך. ונתת עליה שמן, בתנאי שיהיה לשמה לא לשום פניה, זהו שאמר ושמת עליה לבונה שלא יהיה צבוע, אז מנחה היא, והקטיר הכהן את אזכרתה, שיהיה זכרונו עולה לפני הקב"ה ויסייעהו לגרש יצה"ר, זהו מגרשה, ומשמנה שלא ישמע לדבריו שהם חלקים ורכים משמן. אשה לה', לא אמר ריח ניחח, לפי שעדיין הוא רך, אבל מעשרים ולהלאה אז הוא ריח ניחח, כמו שארז"ל בן עשרים לרדוף, לרדוף אחר המצות, והם מכתירין אותו, שכן עשרים בגימ' כתר. ורבינו עובדיה פירש בן עשרים לרדוף, לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים שנה:

עוד מנחת בכורים, בכורים היא התורה שנתנה לישראל שהם בכורים, ותורה שבכתב נקראת בכור שנאמר בני בכורי, ותורה שבעל פה נקרא בכור שנאמר אף אני בכור אתנהו, לזה נקראת התורה בכורים על שם שני בכורים, שהם תורה שבכתב ותורה שבע"פ, ולזה יום שנתנה תורה נקרא יום הבכורים, ולזה היו מקריבים שתי הלחם ונקראים לחם הבכורים, והיו שתים כנגד שתי תורות, והתורה נקראת לחם שנאמר לכו לחמו בלחמי:

ובילקוט תנא דבי אליהו וכי תקריב מנחת בכורים, כתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ואומר מזבח אדמה תעשה לי, אדם ממקום כפרתו נברא, כל זמן שבית המקדש קיים מזבח שבו כפרה לישראל, בחוצה לארץ חכמים ותלמידיהם הם כפרה לישראל, שנאמר ואם תקריב מנחת בכורים, ואומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים, והלא אין שם לא ירושלים ולא בית המקדש, אלא אלישע הנביא ותלמידיו, הא למדת שכל הנזקק לחכמים ותלמידיהם מעלה עליו כאילו עשה רצון אביו שבשמים ע"כ. לזה אמר מנחת בכורים לה', מה שלא אמר בשאר מנחות שלא אמר לה' לומר שהמתקרב אל תלמידי חכמים כאילו נתקרב לה', וכן מנחת בכורים בגימ' עם החכמים ותלמידיהם עם ג' מלות, זהו אם אתה תתקרב עם מנחת בכורים שהם ת"ח, לה' כאילו נתקרבת לה', ולזה ארז"ל שאם זה אינו רשות אלא חובה, עוד אמר בגמרא ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים לחם בכורים וכי אלישע אוכל בכורים הוה, אלא לומר לך כל המביא דורון לת"ח כאילו הקריב בכורים, זהו אם תקריב מנחה שהוא דורון, בכורים שהם ת"ח כמ"ש, לה' כאילו הקרבתו לה', תקריב את מנחת בכוריך, שעתידין שיחזרו לך ויביאו לך בכורים, מאן דרחים רבנן הויין ליה בנים ת"ח, ולזה אמר כשתביא הדורון הביאהו בסבר פנים יפות בכמה קשוטין זהו ונתת עליה שמן ושמת עליה לבונה, שילבנו וינקהו כי לעצמך אתה עושה. ואם זבח שלמים קרבנו. שהיה עושה שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו, לזה שלמים בלשון רבים, מן הבקר שהיה מבקר ומחפש עליו כאמרו בקש שלום ורדפהו, וגם היה מחזיק במדת הצדקה שהוא עושה שלום בין אותו עני שנתן לו צדקה ובין הקב"ה, שהיה קובל על הקב"ה למה עשאו עני, וכשנתן לו נסתלקה תרעומתו מעל הקב"ה וחושב אותו עני שאותו שנתן לו הצדקה הוא שליח ההשגחה, וע"ז נאמר או יחזיק במעוזי, פירוש שנותן חוזק ותוקף במעוזי, פירוש ביכלתו ובהשגחתו, שאילו לא נתן היה העני ח"ו מספק ביכלתו יתברך, ובנתינתו אינו מספק, ואומר שהוא שליח ההשגחה והקב"ה זימן לו ע"י זה שנתן לו, זהו שלום יעשה לי ביני ובין העני שלא יתרעם עלי, על זה נאמר גדולה צדקה יותר מכל הקרבנות, שהקרבן הוא לקרב הכחות ולהטיל שלום בפמליא של מעלה ופמליא של מטה, כי פמליא של מעלה אין ביניהם שום ספק ביכלתו ית', אבל פמליא של מטה אם יתן זה הצדקה ויסלק התרעומות מעל הקב"ה, העני וגם קצת בני אדם ח"ו יספקו ביכלתו כמ"ש קיסר לר' יהושע בן חנניא אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו זן אותם, אמר לו כדי לזכות בהם העשירים, זהו שאמר ב' פעמים שלום יעשה לי, יעשה שלום לי, שיהיה שלום ביני לבין העני, ושלום בין העניים ובין העשירים, שלא יקשה בעיניהם למה עשה זה עני וידע שהוא לתועלתו כדי לזכותו, לזה זבח שלמים בלשון רבים, ולא אמר שלומים לומר שהכל בשלימות שהטיל שלום בין המדות, זהו אם זכר אם נקבה, זכר היא מדת רחמים, נקבה מדת הדין, זכר בגימ' ברכה, נקבה בגימ' נזק, והצדקה היא בצדי"ק שעושה צדקה עם צדיק והוא נקרא שלום זהו שלום יעשה לי, עוד זכר או נקבה שמודה על הרעה כמו על הטובה,, ועל ידי זה הם נזבחים כל המקטרגים וסטרא אחרא, ויצרו הרע נזבח, ואדרבה הוא נעשה לו אוהב שנאמר ברצות ה' דרכי איש גם אויביו ישלים אתו, ולזה אמר זבח שלמים, ולא אמר קרבן שלמים. תמים יקריבנו, כתרגומו שלים, אז יהיה שלם לפני קונו, זהו לפני ה'. וסמך ידו, אז יש לו על מה לסמוך, ויש לו יד, על ראש קרבנו שהוא יצרו הרע שהוא בקרבו. ושחטו פתח אוהל מועד, שלא יכנס לקטרג עליו ויחדל ממנו, פתח אוהל מועד ס"ת חדל. והקריבו בני אהרן, הם המלמדי זכות. את הדם הוא מלשון דמים, הם אותם מעות שפיזר בצדקות ומצות שעשה ונתמעט חלבו ודמו בהרוחתן, זורקים אותו על המזבח, כדי שיהיה לו לזכרון ולעדות לפני ה', זהו סביב בגימ' עד:

פרק ג

פסוק ג

והקריב מזבח השלמים את החלב, הוא חלב הטמא שאינו סותם ואינו מגין. כתב ר' מנחם רקאנטי ז"ל אינו מגין מן הפורענות שאינו מסטר ימינא דמגן אברהם. ולזה החלב בה"א הידיעה שהוא מכסה על הקרב, שהיה מכסה עיניו שלא יראה, ומטמטם הלב שלא יבין, זהו השמן לב העם הזה וכתיב טפש כחלב לבם. ואת שתי הכליות שמהם בא העצה כאמרם ז"ל כליות יועצות. ואת החלב אשר עליהן, שמטמטם. אשר על הכסלים, שמהם נעשו כסילים ופתאים. ואת היותרת מן הכבד, בר"מ אמר יותרת כבד יצה"ר ובת זוגיה כבד דא דכורא יותרת דא נוקבא, ובזוהר פ' פנחס כתיב היותרת מן הכבד וכתיב ואת היותרת על הכבד, בתר דעבדא ניאופא אסתלקא עליה יותרת מן הכבד, אשת זנונים דאזלא ונפקא מן הכבד לאסטאה בני עלמא ולאסטנא עלייהו ושבקת לדכורא למעבד זנונים, ובגין דא היותרת מן הכבד יותרת על הכבד, בתר דעבדת ניאופא אסתלקת עליה, מצח אשה זונה אתגברת על בעלה דאיהו כבד. וברעיא מהימנא ועוד ונשא השעיר עליו, כד רעותיה למעבד קרבא להקב"ה עם ישראל איהו נושא כל חובין דיכול למסבל עליה עד דאתעביד משא כבד ונטיל כל אינון חובין על גדפוי מה עביד סליק לטורא עילאה כחמרא כד איהו בעי לסלקא לטור גבוה במשא כבד יכבד עליה כד איהו לעילא ובעי לסלקא לפי מיעוט כוחו דאשתאר ליה אתיקר עליה מטולא ונפיל ואפיל גרמיה לתתא מכובד משא דאתתקפת עליה אתעבידו כל איברין כוליה פסקות דלא אשתאר אבר שלים אוף הכי אירע לסמאל ונחש כבד ויותרת הכבד ע"כ. ובתיקונים כבד וטחול דא סמאל ונחש ויותרת אשת זנונים בתר דעבידת ניאופין עם אלהים אחרים ופליגת דמא דיליה דאיהו תמצית דילה קריבת לגבי טחול דאיהו בעלה ולא נטיל טחול אלא תמצית דדמא ולא יהיב ליה מדמא אחרא ובגין דא אתקרובת יותרת בגין דלא יהיב אלא שיורין וכבד איהו קטרוגא דריאה דסליק לגבי לבא נורא מיניה ואי לא דנשיב ביה כנפי ריאה הוה אוקיד ללבא, (ס"א הוה אוקיד כל גופא נורא דלבא) ע"כ. הרי מכל אלו נראה שכבד הוא סמאל ויותרת היא בת זוגו והיא עושה ניאופין יותר ממנו, ולזה נקראת יותרת, ולזה נתנו כל אלו לשריפת אש. וא"ת לפי זה היה מן הראוי להקטיר הכבד ג"כ כי הוא רומז לסמאל אלא לפי שיש בו צורך לעולם לפריה ורביה לחרישה וזריעה לבנין לישות העולם, שאין הקפדה אלא על המותרות שמהם יבא האדם לידי בעיטה לא מן ההכרחי, לזה היותרת שממנה באה ההסטנה על האדם למותרות, לזה נתנה לשריפת אש כמו שאמר דיהבת שיורין לבעלה, כי לזה נקראת יותרת ולא הכבד, הכל כדי שלא יהיה לו שום מעכב ויהיה בשלום עם בוראו ועם הכל תחתונים ועליונים, זהו והקטירו אותן שמקבלים אותו כקטורת שהיא רצויה ומקובלת על הכל אפילו על המקטרגים ובעלי דינים, זהו על העצים, העצים בגימ' ע"ה אלו בעלי הדין, זהו אשר על האש, הכל מזכירין אותו לזכות, זהו אשה ריח ניחח. לה'. ואם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים, שלא לקח ולמד מדה זו של הבאת שלום בין איש לאשתו ובין אדם לחבירו ולא הורגל בה מבחרותו אלא קרוב לזקנה, עד שהקיץ משנתו ואמר לו קום, וכן הצאן בגימ' קום, זהו לזבח לא זבח, לפי שאינו דומה לעושה המצות והורגל בה מבחרותו לעושה קרוב לזקנותו, שנאמר כחצים ביד גביר כן בני הנעורים, שהם המצות שהם בני הנפש, לז"א לזבח ולא זבח, ועכ"ז שלמים לה', יש לו שכר טוב בעמלו, זכר או נקבה, שעושה שלום בין המדות ועושה צדקה ומודה על הרעה מעין הטובה, כמו שנאמר תמים יקריבנו בלא שום פניה בעולם. אם כשב הוא מקריב כלומר זה לא הורגל, כי מי שהוא מורגל ההרגל הוא טבע שני, לזה היה קשה עליו וכבש יצרו, זהו אם כבש קרי כבש. והקריב אותו יש לו התקרבות ויש לו על מה לסמוך, ויש לו יד, וזהו וסמך ידו. וזרקו בני אהרן שהם המלאכים המלמדים זכות לפני הקב"ה זורקים אותם דמים שפזר אותם, באותם שלמים שעשה בין איש לאשתו, ובצדקה שעשה ששם שלום כביכול בין הקב"ה ובין אותו עני שנתן לו. על המזבח סביב שיהיה לו למזכרת זכות ולעדות, סביב בגימ' עד. והקריב מזבח השלמים חלבו האליה, זה לפי שלא הורגל צריך שלא די שיקריב החלב הטמא שאינו סותם אלא אפילו הטהור גם כן יקריבנו, כדי שיתרחק עד קצה אחרון עד שיהיה לו לטבע אחר, כך יקח ממנו הצריך לו, כמו שארז"ל קדש עצמך במותר לך, ולזה חלבו האליה שהוא חלב טהור יסירנה, ואת כל החלב המכסה שהוא חלב טמא ואת שתי הכליות וגו', כמו שאמר בשלמים של בקר. והקטירו הכהן המזבח לחם אשה, לא אמר ריח ניחוח לפי שלא עשה זה אלא כשראה עצמו שקרב לזקנה קם והכין לו צידה, ועכ"ז לחם אשה, כמו הלחם שהוא עקר הסעודה כן זה יהיה מקובל אלא שאין לו ריח כמו שלמים של בקר שקם בבקר מבחרותו. ואם עז קרבנו, שיצרו עז עליו ואינו יכול לו לפי שעומד כנגדו, והקריבו לפני ה', שאז"ל אם פגע מנוול זה שכהו לבית המדרש ששם הוא בית ועד לשכינה, ושם אינו יכול להרים ראש אם אבן הוא נמוח וכו', ושם בהתעסקו בתורה יכול עליו ותהי ידו גוברת עליו, זהו וסמך ידו על ראשו כאן לא אמר על ראש קרבנו אלא על ראשו ממש. ושחטו וגו' וזרקו בני אהרן את דמו ממש, שלא יקטרג, אז יהיה קרוב עמך, וקח ממנו הצורך והשאר שרוף באשה של תורה, זהו והקריב ממנו ממקצתו, את החלב המכסה וגו' והקטירם הכהן המזבחה לחם אשה, באשה של תורה ואז כל חלב כולו יהיה טוב ומובחר כמו חלב יצהר שתרגם טוב משח, לה', אז יהיה הצווי לה', חקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם, הוא כמו שאומר סוף דבר אם תרצה לכוף יצרך יהיה כלל זה בידך בדירתך בזה החמר שתתרחק מן המותרות, שאין היצר מתגבר אלא על ידי המותרות, כמו שאמרו בזוהר במאמר שכתבנו לעיל ואח היותרת על הכבד, שאם תקח ממנו הצורך, לא יתגבר עליך כי לזה נברא ואינו מתגבר אלא ע"י המותרות, לזה הזהיר ואמר כל חלב וכל דם לא תאכלו, כולו לא תאכל אבל מקצתו שהוא הצורך אכול. ואמר חקת עולם, שחוק זה יהיה כלל, כמו כלל זה יהיה בידך לעולם, לזה אמר כל חלב סתם ולא אמר חלב שור וכשב ועז כמו שאמר במקום אחר. ועוד אמר כל חלב לה', לומר שהמקריב לא יכוון שהקריב אלא חלבו ודמו גם כן, זהו שאמר הנביא לא צויתי את אבותיכם על דברי עולה או זבח כלומר שלא יתכוין להביא חלב בהמה או דם בהמה, כי מלך גדול הוא, אלא יתכוין להקריב חלבו ודמו, כמו שאמר אדם כי יקריב מכם, מכם ממש יהיה הקרבן ולא מן הבהמה:

פסוק יז

ועוד כל חלב וכל דם לא תאכלו, בא להזהיר על הגזל, שאותה פרוטה שגזל לא באה ליד הנגזל עד שנתמעט חלבו ודמו, לזה לא יחשוב שגזל אותו דבר שגזל אלא שגזל חלבו ודמו ממש, לזה הזהיר ואמר כל חלב וכל דם לא תאכלו:

פרק ד

פסוק ב

נפש כי תחטא בשגגה. למה אמר נפש יאמר אדם כי יחטא כמו שאמר מכל חטאת האדם, כי הנפש אילו לא היה הגוף לא היתה חוטאת. ועוד למה אמר כי תחטא יאמר אם תחטא, כמו שאמר אם הכהן המשיח יחטא, וכן אמר אם כל עדת ישראל וגו' וכן אמר אם נפש אחת וגו', ועוד יאמר נפש כי תחטא בשגגה, כי ע"י השגגה בא החטא, א"כ יקדים הסבה, ועוד מאי מכל, יאמר ממצות ה', ועוד אומרו אשר לא תעשינה קודם ואח"כ אמר ועשה מאחת, יאמר כמו שאמר בואם כל עדת ישראל ישגו שאמר קודם ועשו אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, וכן בנשיא אמר ועשה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, וכן בעם הארץ אמר ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ בעשותה אחת ממצות ה' אשר לא תעשינה, בכולם הקדים העשייה ואח"כ אמר מאי זה מהם חטא ממצות לא תעשה, זהו אשר לא תעשינה, ועוד אמרו מאחת מהנה יאמר אחת מהם, בלשון זכר, מהו מהנה בלשון נקבה. ועוד שלא אמר ואשם כמו שאמר ואם כל עדת ישראל ישגו וגו' ואשמו, וכן אמר אשר נשיא יחטא ועשה וגו' ואשם, וכן בעם הארץ ואשם. אלא מה שאמר נפש הוא שהאדם הוא מורכב מנפש רוח ונשמה, כשהאדם חוטא אינו חוטא מצד הרוח כי הוא רוחני ואין לו כ"כ אחיזה בגוף כל שכן הנשמה שהיא למעלה מן הכל שאינה בגוף חלא מאירה לו מלמעלה על ידי הרוח. ובזה יש לו העמדה וקיום כמו אבן התקומה כל עוד שהיא רואה ברזל ואין דבר מפסיק היא שואבת הברזל ומחזיקה אותו, אבל אין לה שום שייכות עמו, כן הנשמה וכן הגוף אלולא חבור הנפש לא היה חוטא, א"כ על הנפש המתאוה שהיא נפש הבהמית על ידה בא החטא ולה הוא החסרון, שפירוש חטאים חסרים, ולזה אמר נפש כי תחטא שלה עושה החסרון והגריעות, שכן אמר נפש החוטאת היא תמות, והכרתי הנפש ההיא, א"כ הגרעון הוא בנפש לא ברוח, וכ"ש בנשמה שאין מגיע לה שום חסרון ח"ו, כמו שאמר בזוהר על פסוק וכי ימכור איש את בתו לאמה, ואמר ושבה אל בית אביה. ואמר כי תחטא ולא אמר אם תחטא, לומר שהוא תימה גדול שתחטא, לזה אמר נפש כי תחטא, אפשר שתחטא, בתמיה, וכן אמר במדרש לב' בני אדם שחטאו למלך אחד קרתני ואחד בן פלטין ושניהם חטאו חטאו אחד, פינה לקרתני ונתן לבן פלטין אפספוסין (פירוש עונשים) א"ל בני פלטין שניהם חטאו חטא אחד לקרתני פנית ולבן פלטין נתת אפספוסין, אמר להם לקרתני פניתי שאינו יודע נימוסי מלכות אבל בן פלטין בכל יום ויום הוא רואה בנימוסי מלכות וחוטא, אף כן הגוף קרתני שנאמר וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה, והנפש בן פלטין שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וגו' ושניהם חוטאים, ולכך הכתוב מתמיה נפש כי תחטא. וכן אמר בזוהר ז"ל בדעתא דקב"ה אפיק נשמתא לנחתא כל בני נשא אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין (פירוש עונשין) בגין לנטרא פקודוי, ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עסר עלמין לאשתעשעא ולמחמי יקרא דאינון דמשתדלין באורייתא נפקא וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר בדיוקנא דהאי עלמא בלבוש נהורא עילאה אסתכלא ביקרא דמלכא כל יומא ואתעטר לה בכמה עיטרין. בשעתא דמטי זימנא לנחתא להאי עלמא עבדין לה חדוותא בגנתא דעדן דארעא תלתין יומין למחמי יקרא דמריהון דצדיקיא ובתר כן נחתת לעלמא ואעטר לה מלכא קדישא בכמה עטרין עד דאתת ואעלת בגופא דבר נש ויתבא בהאי עלמא ואשתדלת בחשוכהא ואורייתא תווהת עלה ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים מלכא עילאה לנפשא והיא חבאת קמיה, נפש כי תחטא מה דין הוא דתחטא ע"כ. ואמר תחטא בשגגה, השגגה הוא החטא, שהאדם שהנר דלוק על ראשו למה יישן ולא יהיה ער, כמו שאמר שלמה בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר, מזהיר לאדם שיראה בעצמו כאילו הוא לבוש בגדים לבנים שהוא הגוף וכאילו שמן על ראשו, ודאי שהוא נזהר שלא יטה לכאן ולכאן שלא ישפך השמן על בגדיו הלבנים ויטנפם, כן צריך האדם שלא יפנה דעתו רגע מהקב"ה כמו שאמר דוד המע"ה שויתי ה' לנגדי תמיד, ובזה לא יבא לידי חטא לעולם מאחר שמגמת פניו מורא הקב"ה, וכן ארז"ל אל תפנו אל האלילים אל תפנו אל מדעתכם, וכן אמרה המשנה אדם מועד לעולם בין ער בין ישן. א"כ השגגה הוא החטא כמו שאמר רבי יהודה הוו זהירין בלימוד ששגגת לימוד עולה זדון:

ואמר מכל מצות ה', לומר שהמצות הם אדוקות וקשורות כולם כאחד כמו המחרוזות כשתקח אחד מהם יתפזרו, כן המצות כי הם נגד האיברים ונגד הגידים, אם תסיר או יחסר אחד מהם אינו אדם שלם שהוא בעל מום, ואינו נקרא אדם אלא כשהוא שלם בלא מום, ובפרט אם יחסר אבר שהנשמה תלויה בו ימות ויתפזרו כל האיברים, וכן אם אבר אחד יחלה כל האיברים נחלים ונרגשים ממנו, ואמר אשר לא תעשינה קודם, ואח"כ אמר ועשה כלומר שח"ו ובר מינן שלא יהיה הדבר ולא יבא שכהן משיח יחטא, שהחטא הוא לאשמת העם, ולזה הקדים ואמר אשר לא תעשינה כמו שנפרש בעז"ה, ולזה הקדים הלאו שאמר לא תעשינה, שלא יהיה הדבר, ואח"כ אמר ההן שהוא ועשה מאחת מהנה, לפי שהוא מדבר על הכהן, והכהן המשיח הוא חוטא חטא קטן ביותר ובערכו הוא חטא גדול, לזה אמר מאחת מהנה בשני ממי"ן לומר לא שחטא חטא גמור אלא מקצת מהמקצת, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה. ואמר מאחת מהנה בלשון נקבה, לומר שהיא יולדת כנקבה, שעבירה גוררת עבירה, ולא אמר ואשם מפני כבודו של כהן משיח:

פסוק ג

אם הכהן המשיח יחטא. א"א לחטוא, ואם חטא לאשמת העם, לפי שאינם ראוים שיכפר עליהם אלא אדרבה להחטיאו כדי שלא יגן עליהם, כמו שאמר בזוהר כי צדיק ה' צדקות אהב, מ"ט צדיק ה' צדקות אהב משום דישר יחזו פנימו, מאי פנימו פנים דבני עלמא למבעי רחמי עלייהו על כל מה דאצטריכו ע"כ. וכן הוא אומר ימלט אי נקי, כלומר הא אם חטא ימלטנה הנקי בזכותו ובתפלותיו, אבל כשאינם ראויים הם גורמים לו שיחטא כדי שלא יגן עליהם. וכן אמר בזוהר א"ר יצחק אם הכהן המשיח יחטא דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה ואשתכח ביה חטאת, לאשמת העם הוא דהוי ודאי, כגונא דא שליחא דצבורא דחטא בגין דעמא לא אשתכחן זכאין ע"כ. וזהו שאמרה המשנה שליח צבור שטעה סימן רע לשולחיו:

ובזה נבין שאלה ששאל בזוהר ז"ל א"ר יוסי הא תנינא דעל ידא דכהנא מתכפר חובא דבר נש כי קריב קרבניה, השתא דאיהו חטי מאן מקריב עליה ומאן מכפר עליה, אי תימא דאיהו מקריב על נפשיה הא איהו מקלקל ולא איהו כדאי לצרכאן עילאי ותתאי, תתאי לא יתברכון כ"ש עילאי, נראה שאינה שאלה שהוא לא חטא אלא הם גרמו לו, ולזה לא אמר ואשם. ובזה יובן ג"כ מה ששאל הרמב"ן, ששאל למה לא הזכיר בחטאת כהן משיח וכפר עליו ונסלח לו כאשר הזכיר בשאר החוטאים בקהל ובנשיא ובהדיוט, והוא ז"ל תירץ אולי לא יתכפר לרוב מעלתו לא יתכפר ונסלח לו לגמרי עד שיתפלל ויתחנן לאלהיו כי מלאך ה' צבאות הוא וצריך להיותו נקי וטהר ידים ע"כ. ובמ"ש יובן שאין צריך לומר לא וכפר ולא ונסלח לו, לפי שהוא לא חטא אלא הם גרמו לו, ולזה הקדים אם הכהן המשיח ואח"כ ואם כל עדת ישראל ישגו, לומר שא"א להיות דבר זה שכהן שעומד ומשרת את פני המלך ורואה פניו תמיד יחטא, ודאי אינו אלא לאשמה גדולה של העם, ואח"כ ואם כל עדת ישראל ישגו שהוא יותר אפשרי שטעו בהוראה, ולזה תמצא שאמר והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים לפני ה', ובחטא הקהל לא אמר תמים לפני ה', וכן ג"כ אמר והביא את הפר אל פתח אוהל מועד לפני ה', ובחטאת הקהל אמר והביאו אותו לפני אהל מועד, ולא אמר לפני ה', הכל הוא לומר שגלוי לפני ה' שאין החטא בא בסבתו, שאילו החטא בא בסבתו היה מואס בו שלא יבא לפניו, אבל זה יכניסהו לפני ה'. גם בנתינת הדם אמר ונתן הכהן מן הדם על קרנות מזבח קטורת הסמים לפני ה', ובחטא הקהל אמר ומן הדם יתן על קרנות המזבח, לא אמר הסמים, וכן לא אמר אלא אשר לפני ה', כלומר אותו המזבח אשר בהיכל, לומר שאינו מדבר בלשון חבה, אבל בכהן הזכיר סמים לומר שריחו כריח סמים, שלא הבאיש באותו חטא שחטא, וכן לא אמר כמו שאמר בקהל ובנשיא ובעם הארץ, בקהל אמר ונודעה החטאת, בנשיא אמר או הודע אליו, בחטאת עם הארץ אמר או הודע אליו חטאתו, אבל בכהן לא יש שום ידיעה אלא הם גרמו לו, להודיעך כמה חטא הרבים גורם כמו דור המבול שגרמו שאפי' הבהמה והעוף נזקקו לשאינם מינם, לפי שנתעפש האויר, לפיכך והקריב על חטאתו כד"א תחטאני באזוב ואטהר ואפשר מאומרו אם הכהן המשיח ולא אמר הכהן הגדול, כי יש כהן גדול משיח שנמשח בשמן המשחה, ויש כהן גדול שהוא מרובה בבגדים לאחר שנגנז שמן המשחה, ופירוש מרובה תרגום ומשחת את אהרן ותרבי ית אהרן, וזה לא נמשח בשמן המשחה קראו לו מרובה בבגדים, ומאמרו כאן המשיח בה' הידיעה רמז לכהן שנמשח ראשון שהוא אהרן וכאן רמז לעגל שעשה, ולא אמר אשר לא תעשינה לומר שח"ו אהרן לא חטא שכל האומר שאהרן חטא אינו אלא טועה, ועשה מאחת מהנה שיש בו מקצת, ולזה מתו ב' בניו, ולזה אמר והקריב על חטאתו אשר חטא פר בן בקר תמים, שאם הוא פר אינו בן, כי כשהוא עגל נקרא בן בקר אבל פר אינו בן, אלא כאן רמז על ב' בניו, פר ובן, ולזה הפר הוא בשריפה, לומר שמתו בשריפה, ולזה אמר אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, כמו שאמרו רז"ל אין לך כל פורעניות ופורעניות שבאם לעולם שאין בה חלק מעון העגל, א"כ לאשמת העם ודאי, ולזה אמר הכהן המשיח שראשון שנמשח בשמן המשחה היה אהרן שנאמר ולקחת את שמן המשחה ומשחת את אהרן וגו':

פסוק יג

ואם כל עדת ישראל ישגו, זה עון העגל ע"פ שעשאוהו ערב רב עכ"ז טעו ישראל, זהו ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל, שנעלם מהראשים שהם עיני הקהל שהם הזקנים, שהיה להם לקנא ולקום עליהם ולהלחם ולהרוג בהם, אלא שנעלם שאמרו להם לא לאלוה אנחנו עושים אלא למנהיג, כמו שאמרו אשר ילכו לפנינו. ועשו אחת מכל מצות, לפי ששקולה ע"ז כנגד כל המצות, אשר לא תעשינה, הלואי לא היתה נעשית, ואשמו, שנחשב עליהם לעון ולאשם, ונכתב עליהם וביום פקדי ופקדתי עליהם, כמו שאמרו רז"ל אין לך פורענות וכו', עוד ואשמו שבאה עליהם מגפה שנאמר ויגוף ה' את העם על אשר עשו וגו', מלבד ג' אלפי איש שנהרגו ע"י בני לוי, א"כ ואשמו ודאי, ור' סעדיה גאון פירש לאשמת העם, לפי דרכם ומנהגם, לפי שהוא מורכב מחומר כהם. ונודעה החטאת, כשמתו בניו אמר לו משה וכל בית ישראל יבכו את השריפה, שהם גרמו. והקריבו הקהל פר, וזה הפר היה נשרף שנאמר והוציא את הפר אל מחוץ למחנה ושרף אותו כאשר שרף את הפר הראשון, שהם בני אהרן שגרמו להם שריפה, ומביאים פר אחר והם היו שנים לפי שלא היו נשואין הם נחשבים כאחד. חטאת הקהל הוא ולא חטא אהרן, ובאו לכפר עליהם ולטהרם, ולזה תרגם בקצת ספרים מדויקים דכותא דקהלא הוא:

מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי ברבינו בחיי, אלא אחר שכתבתי מצאתי כתוב ז"ל, ויתכן לפרש כי בא לרמוז בכולו כי היה חטא קהל ישראל במדבר, ממאמר רז"ל ששמטו אחד מטטראמולין שבמרכבה שנאמר ופני שור מהשמאל. והנה הקרבן בכהן משיח והקהל שוים הם, כי כן אהרן התחיל לעשותו וישראל טעו אחריו, וכתיב את העגל אשר עשו וגו' את העגל אשר עשה אהרן. ויש לך להתבונן עוד כי איך הזכיר הכתוב למעלה בפר כהן משיח אמר פר בן בקר תמים לחטאת לה', ובקהל אמר והקריבו פר בן בקר לחטאת ולא אמר תמים, וכל זה לרמוז כי כוונת אהרן היתה תמימה לה', כאמרו חג לה', והקהל היה בהם מי שלא היה תמים לה', כי מקצתם שאוו מנהיג ומקצתם עשו ממנה ע"ז שנאמר וישתחוו לו ויזבחו לו וגו' ע"כ. וזכיתי להסכים לדעת גדולים. ולכן היה קרבן כהן משיח וקרבן הקהל פר, כדי שיתכפר ויקנח צואת בנו שהוא העגל, והיו שניהם נשרפים, משא"כ בקרבן נשיא וקרבן עם הארץ, שקרבן נשיא שעיר עזים ובקרבן עם הארץ שעירת עזים, ואינם נשרפים ולא נאמר בהם אשה ריח ניחח לה'. ותמצא על כל דבר מזכיר פר, והביא את הפר, וסמך ידו על ראש הפר, ושחט את הפר, ולקח מדם הפר, ואת כל דם הפר, ואת כל חלב פר החטאת, ואת עור הפר שהיה מכוון על כל דבר למחות שכנגדו של עגל, וכן בפר של הקהל תמצא ט' פעמים פר בפר של כהן המשיח, לפי שהוא משוח בשמן המשחה, והוא רמוז בחכמה שנאמר משחת קודש שנאמר קדש לי כל בכר והיא בכר, אותיות בכר הם כפולות באי"ק, והחכמה היא שניה, לזה הבכר נוטל פי שנים, וח' פעמים נזכר פר בקהל, לפי שהקהל הם רמוזים בבינה. והכל ברמז:

פסוק כב

אשר נשיא יחטא. אמר לעיל חטאת הקהל הוא וסמיך ליה אשר נשיא יחטא, כוון למה שאמרו בגמרא כל מי שיכול למחות בחבירו ואינו מוחה הוא נתפס עליו, א"ר יהודה וכי ריש גלותא אכולי עלמא מתפסי, לזה סמיך לחטא הקהל אשר נשיא, כשחטאו הקהל ואין הנשיא מוחה בהם החטא תלוי בו כאילו הוא חטא. ומה שאמר אשר ולא אמר אם כמו שאמר אם כל עדת, וכן ביחיד אמר ואם נפש אחת תחטא, לזה ארז"ל שאמר אשר שהוא לשון אשרי, אמר רבן יוחנן בן זכאי אשרי הדור שהנשיא שלו מביא קרבן על שגגתו, אם על שגגתו מביא קרבן אין צריך לומר על זדונו, אם נשיא מביא קרבן אין צריך לומר הדיוט. ועכ"ז היל"ל נשיא אשר יחטא, למה התחיל באשר, אמר בזוהר ז"ל תני ר' יצחק מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם כד"א אם הכהן המשיח ואם כל עדת ישראל והכא אשר נשיא, בכהן כתיב ואם מאי קא מיירי אלא אילין כהנים דלא משתכחי הכי בחטאה דהא כהן נטיר גרמיה תדירא בגין דמטולא דמאריה עליה בכל יומא ומטולא דישראל כלהו ומטולא דכל חד וחד ועל דא תווהא כד יחטא, ובגין כך ואם כתיב, וכן ואם כל עדת ישראל תווהא איהו דכלהו ישתכחון בחובא חד, ובגין כך ואם כתיב, אבל הכא אשר נשיא יחטא ודאי, בגין דלביה גס ביה ועמא אזלין אבתריה ועל דא אשר נשיא יחטא ע"כ:

ורמז כאן על חטא דהע"ה, ונרמז זה ממה שאמר ה' אלהיו ולהלן הוא אומר למען ילמד ליראה את ה' אלהיו, מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלהיו שהוא המלך, וכן בדוד הוא אומר ה' אלהי שמעה תפלתי, ארוממך אלהי, ה' אלהי ישועתי, לזה אמר כאן ה' אלהיו, ואשם שאמר לו הקב"ה על ידי נתן הנביא הנני מקים עליך רעה מביתך וגו', או הודע אליו חטאתו על ידי נתן הנביא כשבא אליו ואמר לו שני אנשים היו בעיר אחד עשיר ואחד רש וגו' ויחר אף דוד ויאמר חי ה' כי בן מות האיש וגו', ואמר לו נתן אתה האיש, והביא את קרבנו שעיר עזים זכר, זה שאמר לו נתן הנביא הבן הילוד לך מות יומת, זהו זכר תמים, וכפר עליו הכהן מחטאתו ונסלח לו שאמר לו גם ה' העביר חטאתך לא תמות, זהו אשר נשיא שבא מנשיא מאושר שהוא נחשון בן עמינדב שנדבו לבן וקדש ש"ש כשירד לתוך נחשול של ים ולזה נקרא נחשון:

והרמב"ן ז"ל כתב שאמר ה' אלהיו לומר כי אע"פ שהוא מלך אדון שאין עליו מורא ב"ו יש לו לירא מה' אלהיו שהוא אדון האדונים ע"כ. ויש מי שכתב שרמז כאן חטא זמרי שנקרא נשיא בית אב לשמעוני, וכאן כתיב אלהיו ולהלן הוא אומר אשר קנא לאלהיו, זהו אשר לא תעשינה לבא על בת אל נכר, ואשם שהרגו פנחס, ע"כ:

ואמר בשגגה ואשם, לומר כשהוא עומד בשגגתו אשמו גדול שאין לו כפרה, אמנם או הודע אליו והביא קרבנו וכפר עליו הכהן ונסלח לו, כי בידיעתו שחטא יתודה ויעשה תשובה מה שאין כן בשלא ידע והוא עומד בכשלונו, כדאיתא פרק חלק גבי ההוא מעשה בר' חייא בר אשי שראה אשתו וחשב שהיא זונה ותבעה כו' ואח"כ בא לביתו והות קא שגרא תנורא סליק ויתיב בגויה א"ל מאי האי א"ל הכי והכי הוה מעשה אמרה לו אנא הות, א"ל אנא מיהו לאיסורא איכוני, אמרו כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער עד שמת, ומאי דריש דתניא אישה הפרם וה' יסלח לה במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה שהפר לה בעלה והיתה שותה יין ומיטמאה למתים, וכשהיה מגיע ר' עקיבא לפסוק זה היה בוכה ומה מי שנתכוון לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה אמרה תורה צריך כפרה וסליחה מי שנתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר חזיר עאכ"ו כו' ר' איסי בן יהודה אומר והוא לא ידע ואשם ונשא עונו על זה ידוו כל הדווים ע"כ. הרי שבלי ידיעה לא די שאמר ואשם אלא ונשא עונו, וע"ז א"ר אסי בן יהודה על זה ידוו כל הדווים, כלומר שבעונות זה מצוי, לפי שהצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידם, ואילו היה צדיק לא נזדמן לו דבר אסור ובפרט אם לא נודע לו והוא עומד בכשלונו, אבל כשהודיעוהו ודאי חסו מלמעלה כדי שלא יעמוד בחטאתו, ולזה וכפר עליו ונסלח לו, וזהו שאמר בתורת כהנים או הודע וכפר משום ידיעתו מביא כפרה על שגגתו. ואמר בזוהר או הודע אליו ידע מבעי ליה מהו הודע דמשמע ע"י אחרא, אלא קב"ה פקיד, לכנסת ישראל לאודעא ליה לבר נש בההוא חובא דהוא חב ובמה מודע ליה כד"א יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. א"כ כשמודיעין לו העון הוא מרוב רחמנתו עליו, לפי שאינו חפץ במיתתם של רשעים שימותו בפשעם, וכשאין מודיעין אותו הוא שמונעין ממנו דרכי התשובה, וזהו מרוב חטאו. אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, שהם גרמו לו, כמ"ש גבי חטאת הקהל היא בהעלם דבר מעיני העדה, שהם זקני העדה שהם נקראים עינים, גם הנשיא יחטא בשביל גאותו וגאונו, אבל נפש של יחיד תחטא בשגגה ומאין בא לה השגגה ולזה אמר מעם הארץ שהוא עוור, וכן תרגום ירושלמי סמיא, כי ת"ח מותרה ועומד הוא, כי התורה תורה לו הדרך, אבל עם הארץ אין לו מורה. ואמר בעשותה בלשון נקבה כלומר מרוב חסרון דעת כנקבה שדעתה קלה, כי התורה היא מחכימה ללומדיה שנאמר תורת ה' תמימה מחכימת פתי, אבל זה שלא למד אין בו דעת, ולזה לא אמר נפש מעם הארץ כי תחטא בשגגה, אלא אמר תחטא בשגגה מעם הארץ, לומר שהשגגה היתה לפי שהוא מעם הארץ, כי ת"ח אין לו שגגה כי שגגת תלמוד עולה זדון. ואמר בעשותה ולא אמר ועשתה כמו שאמר בקהל ועשו, וכן בנשיא אמר ועשה, לומר שלא היתה השגגה שחטא בדין שחשב שאותו דבר הוא מותר והיה אסור, שזה לא נקרא שגגה ששגגת תלמוד עולה זדון, כי היה לו ללמוד, אבל השגגה היתה בעשייה עצמה כגון שאכל שומן בחשבו שהוא שומן והיה חלב, זהו בעשותה, ולפי שהוא עם הארץ טח עיניו מראות לזה ואשם, ולפי שהיתה דעתו קלה כנקבה לזה קרבנו שעירת עזים נקבה, גם אם יביא נקבה תמימה יביאנה מהטעם שאמרתי, וזהו ואם כבש יביא קרבנו נקבה וגו' ואמר וסמך ידו וגו' ולקח הכהן ואת כל חלבה יסיר וגו' הכל כמו שעירת עזים, א"כ יאמר דרך כלל ועשה לה כמו שעשה בשעירת עזים, אלא לומר שמאחר שיגע בחטאו ולא רצה להביא שעיר והביא כבש ביוקר יותר מן השעיר, וא"כ הוא חביב על הקב"ה לזה חזר ושנאו. והוצרכו לומר כהן משיח וקהל ונשיא ויחיד, לומר כמו שאמר התנא אל תאמין בעצמך עד יום מותך, שנאמר לקדושים אשר בארץ המה, אחר שהם בארץ ר"ל קבורים הם קדושים, אבל כל עוד שהם בחיים ומורכבים מחומר אין בהם אמונה, שמא יתעם היצר ויתגבר עליהם, שהרי יוחנן שמש בכהונה גדולה פ' שנה ולבסוף נעשה צדוקי, זהו רמז אם הכהן המשיח יחטא, והרי ראיה ועיני העדה נתגבר עליהם וחטאו, והרי נשיא יחטא לזה אל יאמין בעצמו לומר שהוא בטוח שלא יסיתנו באיסור וישמש ממנו במותר, ועל זה ארז"ל קדש עצמך במותר לך, אלא תמיד יהיה מוכן להלחם עמו ולא ישמע ממנו בשום דבר שלא יתגבר עליו, ובפרט אם הוא תלמיד חכם, שכל הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, ועל זה אין הקב"ה מיחס שמו על הצדיקים בחייהם, ועוד נכתבו כולם לומר כמו שארז"ל לא ישראל ראויים לאותו מעשה ולא דוד היה ראוי לאותו מעשה, אלא לומר שאם יחטאו רבים אומרים להם כלך אצל רביה, ואם יחטא יחיד אומר לו כלך אצל יחיד, וכן אמר דוד אלמדה פושעים דרכיך:

והרב מנחם רקאנטי ז"ל כתב, כי מה שהיה הקרבן נקבה הוא שצריך להביא כפרתו לתקן מעוותו דוגמת החטא ומצות לא תעשינה הם נשפעות כו' ע"כ קרבנו נקבה כשבה או שעירה ע"כ. ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה והוא עד, זהו שבועת העדות שהשביעו ואמר משביעך אני שאם אתה יודע לי עדות שתבא ותעיד ולא בא, שמביא קרבן אחר ודוי שנאמר והיה כי יאשם והתודה וגו' והביא את אשמו לה', זהו בעדות שבסבת עדותו שלא העיד מפסידו ממון, מכאן תדע כמה הוא חביב ממונם של ישראל לפני הקב"ה שאמר כאן ונשא עונו והיה כי יאשם והתודה אשר חטא, קראו עון ואשמה וחטא והצריכו ודוי, מה שלא אמר כאן לא בחטא של כהן משיח ולא בחטא הקהל ולא בנשיא ולא ביחיד, בקהל אמר ואשמו, ובנשיא וביחיד אמר ואשם, ובכהן לא אמר כלל, הוא להודיע שחטא שבין אדם לחבירו הוא יותר גדול מחטא שבינו לבין המקום, ועל זה אמרו ז"ל יהי ממון חבירך חביב עליך כשלך, וזהו רמז וא"ו של לוא יגיד שהוא מלא וא"ו ולוא כתיב לומר לו יגיד שההגדה הוא לו בעצמו ואם לא יגיד מזיק לעצמו שממון חבירך הוא כשלך, שכולנו בני איש אחד אנחנו נפש אחת, ועוד שהקב"ה יזמין לזה ההפסד שבא על ידו ממקום אחר ויביא לזה הפסד כפול כמו שנאמר ישלם שנים לרעהו, א"כ לו יגיד. וכתב רבינו בחיי ז"ל שההגדה זו צריכה שתהיה בב"ד, ולזה בא הרמז בוא"ו לומר שבמקום שהם ששה, ב"ד ג', והתובע ונתבע והעד:

עוד כתב ז"ל שמה שאמר והוא עד, לומר שזה שכבש עדותו לא יאמר ומי יודע בדבר שאני כובש עדותו, לזה נאמר והוא עד, שכן מצינו שמו של הקב"ה הוא, ממה שכתוב אני ה' הוא שמי:

עוד כתב ז"ל, ויתכן עוד לומר כי תוספת הוא"ו במלת לוא לרמוז על ששת ימי בראשית, ובא להורות על מי שכובש לחבירו עדותו מעלה עליו הכתוב כאילו כבש להקב"ה עדות על חדוש העולם שנברא בו' ימים, כי מתוך שהאדם רגיל להכשל בדבר קל יבא לסוף שיכשל בעון גדול חמור, ע"כ:

פרק ה

פסוק א

עוד יאמר ונפש כי תחטא, שמתמיה הכתוב לומר איך תחטא וכבר שמעה קול אלה שהשביעה בעודה בבטן קודם יציאתה לזה העולם, שהשביעוה להיות צדיק ואל תהי רשע, והעידוהו על. זה, זהו והוא עד, או ראה שהראהו מקומו בגיהנם ומקומו בג"ע, או הידע לו, שלא יאמר שלא ידע והוא עושה בשגגה, כי מותרה ועומד הוא, ששם למדוהו כל התורה, לזה צריך להגיד לעצמו, לזה הוא"ו שיזכור זה בכל עת, ולמי יגיד לעצמו יגיד, ואם לא יגיד ונשא עונו של אותו הנתבע, שאילו היה מעידו היה מצילו מן הגזל עכשיו הוא מכשילו, א"כ ונשא עונו ודאי. עוד אם לא יגיד אם לא יתודה קודם שימות ונשא עונו, כן אמר בזוהר:

פסוק ב

או נפש אשר תגע בכל דבר טמא וגו'. פשטיה דקרא הוא שבא להזהיר על הנכנס למקדש והוא טמא, או על האוכל קדשים והוא טמא בשום טומאה מטומאות הנזכר, ואמר ג' מיני טומאה, בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא, ובא לרמוז שלא יגרום לטמא עצמו, שאם טמא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה שנאמר אל תטמאו בכל אלה ונטמיתם בם, וידע כי האדם מורכב מג', מנפש ורוח ונשמה, ואע"פ שאין מגיע לנשמה שום טומאה מכל מקום מגיע לה גרעון קצת בטומאת הגוף, וזה שרמז כאן הג' מיני טומאה, בנבלת חיה, הנשמה נקראת חיה, בנבלת בהמה במ"ק י"ו ורוח במ"ק י"ו, בנבלת שרץ הוא הנפש שרצה ממקום למקום כשרץ, וטומאתה חמורה מכולם שטומאתה בכעדשה, ונעלם ממנו והוא טמא, הואיל וטמא עצמו נעלם ממנו הקדושה והטהרה, והוא טמא דנשאר בטומאתו, ואשם שנפרעים ממנו על זה. או כי יגע בטומאת אדם, זה סמאל שהוא אבי אבות הטומאה, וממנו מקבל המת טומאה וכשהאדם מטהר ומקדש עצמו א"א לו לסמאל ליגע בו ולטמאו, כי מיתתו ע"י השכינה ששואבת נפשו ומת בנשיקה, כי הצדיקים אין מטמאין במיתתן כמ"ש ביום שמת ר' בטלה כהונה., וזה שטמא עצמו סופו ליגע בטומאתו של סמאל, כי כל מיני טומאה ממנו הם, כי הבהמה וחיה והשרץ אינם, מטמאים בחייהם אלא לאחר מיתתן, שכן אמר בנבלת חיה או בנבלת בהמה או בנבלת שרץ וגו', ומיתתן היא על ידי סמאל שטמאן, לזה כשנטמא בהן נגע בטומאתו של סמאל שממנו בא להם הטומאה, זהו כי יגע בטומאת אדם לכל טומאתו, לומר שסופו ליגע לכל טומאתו שימות על ידו ויהיה אב אבי אבות הטומאה כמוהו, זהו לכל טומאתו אשר יטמא בה, זהו אמרם ז"ל אם טימא עצמו מעט מטמאים אותו הרבה, שמטומאת הנבלה בא לידי טומאה גדולה שהיא טומאת מת שימות על ידו שמצא מין את מינו, ולזה כי יגע בלשון זכר:

פסוק ד

או נפש כי תשבע לבטא בשפתים. לומר כמו שהטומאה באה לו לאדם ע"י נגיעת אבר מאבריו נטמא כל גופו, כן הנשבע ומבטא בשפתיו מביא רעה לכל גופו, זהו להרע או להטיב, אם נשבע לקיים שום מצוה או נשבע נגד יצרו שהיה מתגבר עליו, ולזה אמר או נפש כי תשבע וגו' בין בשבועת העדות בין בשבועת בטוי והביא את אשמו שהוא קרבן עולה ויורד וכתב רבינו בחיי ז"ל שנקרא קרבן עולה ויורד, מפני שאם היה עשיר בשעת חטאו ואח"כ העני מביא קרבן עני, חזר והעשיר מביא קרבן עשיר שהוא כבשה או שעירת עזים. ותמצא בקרבן שתי תורים אמר וכפר עליו הכהן ונסלח לו, וכן בעשירית האפה ג"כ אמר ונסלח לו, ובקרבן כשבה לא אמר ונסלח לו, לפי שאין לבו נשבר לפי שהביא קרבן עשיר:

עוד י"ל שאע"פ שאלו הג' קרבנות שהם כשבה ותורים ועשירית האפה הם לכל אחד מן הג', שהם על מי שהשביעו חבירו שיעיד לו ועבר על שבועתו, ועל מי שנכנס למקדש או אכל קדשים בטומאה, ועל מי שעבר על שבועת בטוי, עכ"ז יש רמז ג"כ שכל אחד חוזר בו. קרבן כשבה או שעירת עזים הוא למי שלא בא להעיד והחטיא את הנתבע שלא השיב מה שבידו, והוא בידו גזל ונמצא העון עליו כמ"ש ונשא עונו, לזה לא אמר ונסלח לו, וקרבן שתי תורים הוא כנגד מי שנטמא ונכנס בטומאה מטומאה לטומאה עד שנכנס לטומאה גדולה חמורה היא טומאתו של מת, כמ"ש, ולזה היתה המליקה ומלק אותו ממול ערפו, לפי שמלאך המות בא לו מאחוריו ממול העורף לפי שהקשה את ערפו, וזה שהתודה וחזר בו נאמר ומלק מה שהיה ראוי לעשות בו יעשו באותו תור. אבל לא יבדיל לפי שלא נצול ממנו שעדיין בעודו חיים אפשר שיחזור לסורו. וקרבן עשירית האפה שהיתה נשרפת, על ביטוי שפתים, כמו שאמר ובידו רצפה רץ פה:

עוד אמר להרע או להטיב, לא אמר לרעה או לטובה, לומר שח"ו פוגם למעלה כי השבועה היא מסוד השבעה יחטא האדם בשבעה כתיב, בשבעת ימי בראשית, וכל הכופר בשבועתו פוגם בהם וכופר בהם והם מכלים אותו, כמו שארז"ל דברים שאין האש מכלה אותם שבועת שקר מכלה אותם, שנאמר וכלתו ואת אבניו ואת עציו, רמז על בנין האדם גופו ונשמתו, וכן יבטא באתב"ש נשמת, אם יבטא האדם נשמת האדם נפגם, ז"א יש בוטה כמדקרות חרב, או להטי"ב גימ' הם אחד עה"מ, שמחבר כ"י עם בן זוגה, כשמקיים שבועתו, ואם לאו ח"ו גורם פגם. להיטיב, לה יטיב והבן:

פסוק טו

נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה. חטאה בשגגה וקורא אותו מעל, לזה א"ר יוסי אם ענש הכתוב למי שאינו יודע עאכ"ו שיענש למי שיודע, א"כ לא החמיר על השוגג אלא כדי להזהיר על המזיד. וכן במדרש נפש כי תחטא בשגגה, והרי דברים ק"ו ומה אם מי שלא נתכוון לחטוא וחטא מעלין עליו כאלו חטא המתכוון לחטוא וחטא עאכ"ו. ומזה למדו במדרש שמי שלא נתכוון לזכות וזכה שיש לו שכר גדול, שמדה טובה מרובה ממדת הפורענות, וכן אמר במדרש אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי הוא אומר כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלהיך, קבע הכתוב ברכה למי שבא לידו מצוה בלא ידיעה, אמור מעתה היתה לו סלע צרורה לו בכנפיו ונפלה ממנו ומצאה עני ונתפרנס בה הכתוב קובע לו שכר הרבה וברכה כשוכח עומר בשדה, ומה אם מי שלא נתכוון לזכות כך המתכוון לזכות עאכ"ו:

עוד במדרש נפש כי תמעול מעל מכאן אתה דן לצדקה, הרי הוא אומר נפש כי תמעול מעל שוה פרוטה ופרוטה היא א' משמונה באיסר האיטלקי, ומה הוא משלם אשם בשתי סלעים שנאמר והביא את אשמו איל תמים מן הצאן בערכך כסף שקלים וכמה פרוטות בשני סלעים אלף ות"ק ל"ו, ומדה טובה מרובה ממדת פורעניות, וק"ו ומה אם מי שמעל בשוה פרוטה משלם אלף ות"ק ל"ו פרוטות הנותן צדקה עאכ"ו שאין קץ ואין סוף למתן שכרו, רבי יוסי אומר אם נפשך לידע מתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא צא ולמד מאדם הראשון שלא נצטווה אלא על מצוה אחת לא תעשה ועבר עליה ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורי דורותיו עד סוף כל הדורות, וכי איזו מדה מרובה מדה טובה או מדת פורענות הוי אומר מדה טובה, אם מדת פורענות נקנסה לו מיתה ולדורותיו עד סוף כל הדורות השב מן הפגול ומן הנותר והמתענה ביום הכפורים עאכ"ו שזוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות ע"כ. ומה שאמר פגול ונותר לפי שנפשו של אדם קצה בהם כ"ש על דברים שנפשו של אדם מתאוית להם ומחמדתן, ומה שאמר המתענה ביום הכפורים הוא לומר שאפי' ענוי של יום הכפורים שהוא כפרה עליו על מה שחטא עכ"ז כל עוד שהוא מתענה לפי שהקב"ה צוהו ועושה לשמה זוכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות, וכ"ש במצוה שיש בה טורח ויש בה חסרון כיס:

פסוק יז

ואם נפש אחת תחטא וגו' ולא ידע ואשם והביא איל תמים וגו'. שאל רבינו בחיי ז"ל בפרשה של מעלה כשהודע אליו חטאתו חייבו הכתוב קרבן וקרא שם הקרבן חטאת, וכאן שחטא בשוגג ג"כ ולא נודע לו חטאתו וחייבו הכתוב קרבן אשם, שלשון אשם הוא לשון שממה להורות שחטא חטא בדבר שהוא ראוי שיהיה שמם בו, וא"כ איך יחמיר הכתוב בלא הודע יותר מהודע, ועוד שקרבן הודע שעירת עזים וקרבן לא הודע איל תמים שדמיו מרובים יותר. אבל הטעם הוא מפני שהחטא הנודע לו הוא דואג עליו ומצטער, והדאגה על החטא הוא מזבח כפרה והוא פתח לתשובה, שנאמר כי עוני אגיד אדאג מחטאתי, אבל זה שחטא ולא נודע כגון שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של שומן ואחת של חלב ואכל אחת מהם ולא נודע לו, לא יצטער באמרו שהמותר אכל ולא ידאג ולא יתוודה, לפיכך החמירה תורה עליו יותר ע"כ. לזה אמר אשם הוא אשם אשם לה', שמי שעשה במזיד אשם אחד אבל זה אשם אשם כפול, ועוד שהאשם לה', כי למה לא יספק שאכל איסור ועבר על דברי הקב"ה, זהו ממיעוט מוראו של הקב"ה, לזה אמר אשם גדול הוא אשם אשם לה', שספק בהיתר ולא ספק באיסור, ולא נרעד ולא נרתע לומר אולי אכלתי איסור ועברתי על דבורו של מלך מה"מ הקב"ה, א"כ אשם לה' יביא אשם ודאי, סוף סוף אשם הוא, שהוא יותר חמור מהודע שמביא חטאת שאינו כ"כ חמור. ועוד אמר אשם הוא אשם אשם, לפי שמביא ב' אשמות, אשם תלוי, וכשהודע לו שאכל חלב מביא אשם ודאי, זהו שאמר כאן או יביא אשם תלוי או ודאי:

פסוק כא

נפש כי תמעול מעל בה' וכחש בעמיתו. הוא כחש בעמיתו שכפר בפקדון וקורא אותו שמעל בה', לזה אמר במדרש א"ר עקיבא לפי שהמלוה והלוה אינו מלוה אלא בעדים, והנושא והנותן אינו נותן אלא בשטר לפיכך בזמן שהוא מכחיש מכחיש בעדים ובשטר, חבל המפקיד אצל חבירו אינו רוצה שידע בו נשמה אלא שלישי שביניהם, ובזמן שמכחיש בשלישי מכחיש בה', זהו ומעלה מעל, ב' מעילות אחד לה' ואחד לחברו. ובגמרא א"ר לוי קשה גזל הדיוט מגזל גבוה, שזה הקדים חטא למעילה וזה הקדים מעילה לחטא, פירוש כשנהנה מן הקדש אמר נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה', סיים בחטא שהוא השוגג, אבל בגזל הדיוט אמר כי תחטא ומעלה מעל סיים במעל שהוא מזיד, וכן ג"כ הנהנה מן הקדש אמר וחמישיתו יוסף עליו, ובגזל הדיוט אמר וחמישיתיו לחייבו בחמישיות הרבה, שאם כפר בחומש מוסיף חומש על חומש, וכן אם כפר בחומש החומש מוסיף חומש על חומש זה עד שיתמעט החומש לפחות משוה פרוטה, משא"כ בנהנה מן ההקדש שאינו מוסיף אלא חומש אחד, החמיר בממונם של ישראל וחס על כבודם יותר מכבוד עצמו, וכן אז"ל הפועלים שהיו עושים במלאכת בעל הבית והגיע זמן קריאת שמע והם בראש האילן או בראש הכותל לא ירדו משום בטול מלאכת בעל הבית וקורין שם, שויתר הקב"ה עליו קבלת עול מלכות שמים שהיא ק"ש מפני בעל הבית, ואפי' התפלה אם הוא בראש הזית או בראש התאנה שיש להם ענפים הרבה ובירידתו ובעלייתו יתבטל ממלאכת בעל הבית ארז"ל שיתפללו שם ולא ירדו, מכאן יעריך האדם כמה חביב ממונם של ישראל אצל הקב"ה, וכמה קשה גזלו של הדיוט לפניו ית', לזה אמר והיה כי יחטא ואשם, כי יחטא להקב"ה ואשם לחבירו שגזלו, והשיב את הגזלה, ואחר כך הפקדון, וקודם אמר וכחש בעמיתו בפקדון, כי הדרך הוא להכחיש הפקדון שחמדו, אבל לא לגזול, לזה התחיל בפקדון, אבל בהכחשה התחיל קודם בגזל חמור, שהרי ארז"ל סאה מלאה עונות מי מקשקש מכולם הגזל, ודור המבול לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל. אמר לאשר הוא לו יתננו ביום אשמתו, לומר שאין תקנה עד שיתננו למי שגזל, זה לאשר הוא לו, ולפי שפעמים ירד מנכסיו ולא יוכל להשיב הגזל, או ימות הנגזל או הגוזל, ואין לו תקנה עד שיבא בגלגול להשיב לו גזלו, לזה חסה התורה והזהירתו ואמר יתננו לו ביום אשמתו, כלומר באותו יום שידע שהוא חייב לו מחמת גזל אותו יום, יתננו לו לא יאחר, שלא יגרום העוני או היצר ולא ישיבנו לו, ואין לו תיקון עד שיתגלגל, כארז"ל. ואחר שתשיב ואת אשמו יביא לה', כנגד מה שחטא בשלישי כמו שאמר ומעלה מעל בה', אבל אם לא ישיב הגזלה אין הקרבן מועיל,:

תוכן העניינים

שפתי כהן על התורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה