אור ברסלב

שפתי חכמים· רבי שבתי משורר בס

שמות

בראשית

פרק א

פסוק א

אע"פ שמנאן בחייהן וכו'. דקשה לרש"י, למה מנאן פעם אחרת, הא כבר מנאן לעיל בפ' ויגש (בראשית מו, ח). ואין לומר, דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן, דמאי נ"מ בין מניין דקודם מיתה בין דלאחר מיתה, כיון דכבר מנאן. וע"ז פירש להודיע וכו'. א"נ, קשה ליה וא"ו דואלה למה לי, דלא הוה ליה למיכתב אלא אלה שמות וגו'. ואין לומר דקאי על מספר של מעלה דבפרשת ויגש, והתם כתיב ואלה, דקשה למאי נ"מ קאמר דקאי על מספר דלעיל. ואין לומר דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה, ולהכי כתיב ואלה, כלומר, אלה שמות בנ"י המספר של בחייהם, ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה. אבל עדיין קשה, למה ליה למספר דלאחר מיתה כיון שכבר מנאן מחיים. וע"ז קאמר אע"פ וכו' וק"ל:

חזר ומנאן במיתתן. ולא נקט בשמותם גבי מיתתן, דלעיל בחייהם מנאן בשמותן ובפרטן, אבל גבי מיתתן לא מנאן אלא ראשי השבטים, כדכתיב הכא ע' נפש וגו':

להודיע חיבתן שנמשלו לככבים וכו'. ואין להקשות מה הוא החיבה שהמשיל אותם לככבים. די"ל כמו שהככבים קיימין ומאירין ביום ובלילה, אך ביום אינם נראים משום שרגא בטיהרא מאי אהני, כך הם ישראל קיימין בעה"ז ובעה"ב, וק"ל:

שמוציאן ומכניסן במספר ובשמותם וכו'. מלת ובשמותם לא קאי אלא על מלת ומכניסן, אבל בהוצאה דדוקא במספר ולא בשמותם, כמו שנאמר בקרא המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. גבי הוצאה כתיב במספר, ובהכנסה כתיב בשם. [רא"ם]:

פסוק ה

והלא הוא ובניו היו בכלל שבעים וכו'. ואם כן למה לא הוזכר שמו של יוסף בכללם, כלומר קודם סך של יוצאי ירך יעקב:

וכי לא היינו יודעים שהוא היה במצרים וכו'. את"ל דראשונה אינו קושיא, דצריך למכתב יוסף משום שהיה במצרים, מ"מ קשה וכי לא היינו יודעים וכו': הרא"ם האריך במקום שהוה ליה לקצר. דהרב ס"ל דחוזר למעלה, הא דקאמר ויוסף ר"ל עם יוסף היו ע'. וכן הוא בשמ"ר (א, ז). ועל זה מקשה והלא וכו' ולמה אמר יוסף לחוד. בשלמא שאר השבטים נכללו במאמר איש וביתו, אבל יוסף לא נכלל בזה, וא"כ כשם שהזכיר יוסף הוה ליה למיכתב גם את בניו. ואם תפרש שאינו חוזר אדלעיל, ולא צריך להזכיר יוסף ובניו שהם בכלל שבעים נפש, אלא להורות שיוסף היה במצרים, ע"ז קשה ומה בא ללמדנו. [נחלת יעקב]:

הוא יוסף הרועה. רצונו לתרץ דהא שמא מתוך שהיה שפל ועניו כ"כ שמא עשה עבירה, כי העוני מעבר דעתו של אדם, או מתוך שהיה מלך שמא עבר עבירה, כיון שהוא חשוב כל כך. ולפי שהמניין שמכאן הוא אחר מיתתן, משום הכי הודיע צדקתו במניין הזה, משום דאמרו רבותינו ז"ל (אבות פ"ב, מ"ד) אל תאמין בעצמך עד יום מותך:

פסוק ז

שהיו יולדות ששה בכרס אחד. הרא"ם כתב דאיתא בש"ר (א, ח) דמפיק לה מששה לשונות. ולי נראה, דאתיא כמ"ד בילקוט, לגדול שבשרצים אתה מדמה אותן, דהא עכבר ילדה שיתא. ונראין דברי מדרש להרב במלת וישרצו. משמע דממלת וישרצו לחוד הוא דמפיק לה. והיינו מדהפסיק הכתוב במלת וישרצו בין פרו ובין וירבו שלא כמנהג, אלא ודאי להכי הפסיק, כי פרו פירושו אחד מוליד אחד, ורבו משמע אחד מוליד הרבה, וכמו שפירש הרב פרשת בראשית (א, כב), ולכך הפסיק במילת וישרצו, להודיע שסך הרבייה היתה כגדול שבשרצים. [נחלת יעקב. ועיין בג"א דברים נכוחים]:

פסוק ח

וחד אמר שנתחדשו גזרותיו. דאל"כ וימת וימלוך מבעי ליה:

עשה עצמו כאלו לא ידע. הגירסא היא ואשר לא ידע, בוי"ו, כי בלא וי"ו משמע שזה הוא פירושו לכ"ע, ואין הדבר כן. אבל ואשר בוי"ו יהי' הפירוש עשה עצמו וכו':

פסוק י

לעם וכו'. דמלת לו קאי אעם, ולא אבני ישראל:

נתחכמה מה לעשות לו. פי' כי לא רצו כי יהיו יותר חכמים ממנו, רק שההתחכמות הוא מה לעשות להם: דקשה לרש"י דהוה ליה למיכתב נתחכם עליו, ר"ל יותר מהם, ומהו לו. לכן פירש מה לעשות לו. [מהרש"ל]:

נתחכם למושיעם של ישראל וכו'. ולפי זה קאי לו אהקב"ה. ולכך נכתב ג"כ רב ועצום, וכל הפרשה, בל' יחיד. [נחלת יעקב]:

לדונם במים. וא"ת והא מיד צוה למילדות להמית כל הבן הילוד. וי"ל דזה התחכמות היה שלא מדעת מצרים, אלא פרעה עצמו צוה להן, ולא היה ירא מן העונש משום שהמילדות יעשו זאת:

שכבר נשבע שלא יביא מבול לעולם. שהקב"ה אינו משלם אלא מדה כנגד מדה:

ועלה. ע"כ. דאל"כ מאי איכפת לה והא כל אדם רוצה שיעלו לוחמין מן הארץ. ורז"ל הוקשה להם כי אחר שילחמו בהם ישראל יהרגו ג"כ את מצרים ולמה להם לומר ועלה מן הארץ ולא יותר לכן דרשו ז"ל כאדם שתולה קללתו בחבירו (ג"א):

פסוק יא

של מצרים. ק"ל דהוה ליה למיכתב ענותו בסבלותו. או ענותם בסבלותם:

ועשאום חזקות ובצורות וכו'. דקשה לרש"י, דהוה ליה למיכתב ויבן את פיתום ואת רעמסס לערי מסכנות לפרעה, ומדכתיב ויבן ערי מסכנות לפרעה, ש"מ שבנויות היו אלא וכו'. [רא"ם]:

פסוק יב

בכל מה שהם נותנים לב לענות כו'. רצונו לתרץ, דקשה ליה דבפסוק משמע מתוך שהיו מענין אותן לכך היו מרבין, וכי לא סגי בלאו הכי. ועוד קשה, דאדרבה עינוי ממעט פריה ורביה. ועל זה פירש בכל וכו', ר"ל לא היו מענין אותן, אלא מחשבתן היה כן:

כן רבה וכן פרץ. כיון דכן ירבה קאי אמחשבת המקום, ומחשבת המקום שירבו תמיד, וא"כ קשה, למה כתיב ירבה ל' עתיד. לכן פי' כן רבה וכן פרץ, שהוא ל' הוה תמיד:

קצו בחייהם. קשה לרש"י, שאמרו מפני בני ישראל. והלא לא היו ישראל בפניהם כל שעה, הלא בארץ גושן היו רחוק מפרעה ועמו. לכן פי' קצו בחייהם של עצמן, כשהיו מזכירין את שם ישראל: והיותר נראה לי דרש"י דייק מדכתיב מפני, דלא הוה ליה למיכתב אלא ויקוצו בבני ישראל. [מהרש"ל]:

פסוק טו

אלא שיש לשון קל ולשון כבד וכו'. המילדות לשון כבד, שיש דגוש בלמ"ד, מולידות לשון קל שהוא בלא דגישת למ"ד:

כמו שובר ומשבר דובר ומדבר. שובר ל' קל ומשבר ל' כבד, ופירושם שוין. וכן דובר ומדבר נמי כן הוא:

זו יוכבד ע"ש שמשפרת וכו'. דכתיב בסמוך ויעש להם בתים, ופירש"י בתי כהונה ובתי לויה ומלכות, ולא מצינו שיצאו מאשה אחרת אלא מיוכבד ומרים, והואיל וכן הוא, ע"כ צריכים נמי לומר דשפרה היינו יוכבד, דהיא היתה אמו של מרים, דאין סברא לכתוב בתחילה הבת ואחריה האם. ופועה היינו מרים:

פסוק טז

אלא על הזכרים שראו אצטגניניו כו'. וא"ת דילמא כדי שלא יפרו וירבו. וי"ל דא"כ היה לו להמית הנקיבות, שאף אם ימית הזכרים וישארו הנקיבות, אם ישאר זכר אחד יכול לעבר כמה נקיבות. [רא"ם]: ולי נראה, דאי ס"ד משום פריה ורביה לחוד הוא, א"כ למה חידש גזרת המילדות, דטעמא מאי הקפיד על פריה ורביה משום טענת ונלחם בנו, והא כבר נתבטלה בגזרת שרי מסים. אלא שראו וכו'. [נחלת יעקב. ע"ש באריכות]:

ותחיה. פי' וחיה הוא ל' זכר, כדמצינו בהרבה מקומות. והאי וחיה ל' נקבה הוא, כמו ותחי'. ויש חילוק כי זה הטעם למעלה בחי"ת, והוא לשון נקבה, אבל כשהטעם למטה ביו"ד אז הוא ל' זכר. כדמצינו במגילת אסתר דכתיב (ד, יא) את שרביט הזהב וחיה. וגם בקהלת (ו, ו) אם חיה אלף שנים. אי נמי מדכתיב וחיה בוי"ו, הופך את התיבה להבא:

פסוק יז

מספקות להם מים ומזון כו'. מדכתיב ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים, ש"מ לא המיתום. א"כ למה לי תו ותחיין את הילדים, אלא שהיו מספקות וכו':

תיבה זו וכיוצא בה משמשת לשון פעלו ולשון פעלתן. ר"ל אין הפרש בין הנסתרות ובין הנמצאות בל' עתיד. ונראה דהכי פירושו, דרש"י מקשה על עצמו, לפי מה שפירשתי ותחיין הראשון שהיו מספקות להם מזון, א"כ קשה על התרגום, למה שינה בלשונו, דהראשון פי' וקיימא והשני פי' וקיימתון. בשלמא בלא זה הייתי אומר, דוקיימתון פי' שמספקות להם מזון, משום הכי שינה, אבל לפי מה שפירשתי דותחיין הא' פירוש מספקות להם, א"כ למה תרגם על ותחיין הראשון וקיימא. לכן פי' לפי שלשון עברי וכו':

ותדברנה בפיכם ל' דברתם כו'. כמו שמצינו ותאמרנה, ובמקום אחר מצינו ותדברנה, שתיבה זו כמו ותאמרנה, כי הוא על משקל א', ואפ"ה פירושו לשון דברתם לשון נוכח, א"כ גם הכא ותחיין הראשון ל' נסתר והשני ל' נוכח, והוא על משקל א':

פסוק יט

הרי הן משולות לחיות השדה כו'. כי לפי פי' ראשון קשה, שאף אם הם בקיאות וכי מילדות אינה צריכה מילדת לאולודה. [רא"ם]:

מה אמך לביאה. ר"ל שמדמה כנסת ישראל ללביאה:

פסוק כ

וכשהוא מדבר בלשון ויפעל כו'. ר"ל לעצמו:

ואל תשיבני וילך וישבכו'. ר"ל שהם נמי נקודים בציר"י, ואפי' הכי פירושן ל' ויפעל:

פסוק כא

בתי כהונה ולויה וכו'. לא וייטב לחוד ויעש לחוד:

פסוק כב

אף עליהם גזר כו'. מקשים העולם, אם כן, מאי דכתיב הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל שכבר נשבע וכו', מאי נתחכמה שייך, הא משום איצטגניניו היה זה שציוה להשליך ליאור, משום שעתיד ללקות במים. וי"ל דלעיל לא צוה אלא על העברים, ועל אותו ציווי נאמר מאמר הבה נתחכמה לו למושיען של ישראל, אבל אותו יום שנולד משה היה ציווי אחר אף על המצרים, שישליכו אותן למים כל הנולדים באותו יום לבד, וזה היה בעבור שאצטגניניו אמרו שילקה במים, ולא היו יודעים אם ממצרים הוא, כדפירש"י ז"ל:

פרק ב

פסוק א

והחזירה ועשה בה לקוחין שניים. דהא מיד אחר לקוחין זו נתעברה וילדה את משה. והלא אהרן ומרים היו גדולים יותר ממשה, וא"כ ממי ילדתן. אלא וכו':

ואף היא נהפכה להיות נערה. ר"ל מדכתיב בת לוי משמע שהיתה בת, דהיינו נערה:

פסוק ב

כשנולד נתמלא הבית כלו אורה. דכתיב הכא כי טוב, ולהלן הוא אומר (בראשית א, ד) וירא אלהים את האור כי טוב, מה להלן אור אף כאן אור:

פסוק ג

שהיולדת לז' יולדת למקוטעין כו'. פי' אע"פ שאינן ז' חדשים שלימים אלא מקוטעין הן, ואינו אלא ששה חדשים ויום אחד, אפ"ה הוא חי:

זפת מבחוץ וטיט מבפנים כו'. ומה שפי' רש"י לעיל בפ' נח (בראשית ו, יד) ובתיבתו של משה ע"י שהיו המים תשים דיה בחומר מבפנים ומבחוץ, עיי"ש:

פסוק ה

הולכות למות לפי שמיחו בה כו'. ר"ל השפחות מיחו בבת פרעה שלא להציל את משה:

את שפחתה. וא"ת והא רש"י עצמו פירש לעיל לפני זה, לפירוש רבותינו, שגבריאל המית כל השפחות שהולכת עמה. כבר תירצו בגמרא (סוטה יב:) דגבריאל לא המית כולם, אלא הניח לה שפחה אחת בשביל כבוד מלכות, כדי שלא תשאר בת פרעה לבדה. ולזו שפחה שהשאיר לה שלחה:

ורבותינו דרשו לשון יד כו'. מדלא כתיב ותשלח את נערתה או שפחתה, ומדלא כתיב בהדיא ידה, דרשו שנשתרבבה אמתה אמות רבות. או, משום שבאה המ"ם בלא דגו"ש דרשו כן. כי שמות הדגושים לא ישתנו בסמיכות וכינוי, וכיון שכאן נשתנה המלה האל"ף בשו"א והי' ראוי להיות בפת"ח, דרשו שנשתנה ידה, לכך נשתנה גם כן המלה:

פסוק ו

שראתה עמו שכינה. דאל"כ ותרא מבעי ליה. וא"כ הוי"ו שבתיבת ותראהו מורה על השם ית'. ודו"ק:

קולו כנער. דקשה לרש"י למה קורא אותו נער, והא לא היה בן י"ג שנים, ולא נקרא נער אלא בן י"ג שנה:

פסוק ט

נתנבאה ולא ידעה מה נתנבאה. ואע"ג דדרך הל' כך, כמו (בראשית מז, כג) הא לכם זרע. מ"מ מדלא כתיב הא לך, דרשו כן. ואע"פ דליכי לשון נקבה הוא, מ"מ מצינו גבי נקבה ג"כ לשון לך, כדכתיב (שמואל א' א, ח) הלא אנכי טוב לך דגבי חנה:

פסוק י

כמשחל בניתא מחלבא כו'. פי' כהוצאת שער מן החלב:

פסוק יא

נוגש הי' כו'. מדסמיך ענין ההכאה למאי דכתיב וירא בסבלותם, דמשמע ההכאה נמי מענין הסבלות. לכך פי' נוגש היה וכו':

והיה מעמידם מקרות הגבר למלאכתם. פירוש שמיד שקורין התרנגולין היו צריכים לעמוד ולעשות מלאכתן:

מלקהו ורודהו. אין להקשות מנ"ל לרש"י לפרש מלקהו ולא המיתהו ממש, דילמא מה שכתיב מכה איש עברי וכו' פי' שהרג אותו ממש. י"ל דלקמן פי' רש"י ראה שאין איש טוב עתיד לצאת ממנו, ולכן הרגו, הא אם היה רואה שיצא איש טוב ממנו לא היה הורגו. ואי אמרת דמה שכתוב מכה איש עברי פי' שהרגו ממש, א"כ למה היה צריך למשה לראות שאין עתיד איש טוב לצאת ממנו, נהי דיצא איש ממנו אפ"ה הי' לו מן הדין להרגו, דכיון שהוא הרג את העברי, דכתיב בהדיא (להלן כא, כג) נפש תחת נפש. אלא על כרחך צריך לומר, דמה דכתיב מכה איש עברי, פירושו לוקה ורודה, ולא המיתו ממש. ולפיכך היה צריך לראות אם עתיד איש טוב לצאת ממנו, דאם היה רואה שיצא שום אדם טוב ממנו, לא היה הורגו, דמן הדין לא היה חייב מיתה. וא"ת אם כן היאך רשאי משה להרוג אותו. וי"ל דבני נח אזהרתן זו מיתתן, והן מוזהרין אהכאה כישראל. ואפילו הכי, אי היה רואה שיצא ממנו איש טוב, לא היה הורגו, כי היה דן אותו בדין ישראל ולא בדין בן נח:

ובעלה של שלומית בת דברי היה. דלקמן בפ' אמור (ויקרא כד, יא) על פסוק שלומית בת דברי, פירש רש"י שבחן של ישראל שפירסמה לנו הכתוב לזו, לומר, שהיא לבדה היתה זונה. וא"כ אי אמרת דאשה אחרת היה, נמצא ששני זונות היו בישראל:

ונתן עיניו בה כו'. דאם לא כן לא היה משה הורגו, דאטו משום שהיה מכהו הי' חייב מיתה. אלא משום שבא על אשתו. ובודאי חייב מיתה, דהא משבע מצות בני נח הוא, דכתיב (בראשית ב, כד) ודבק באשתו. ובזה נמי מתורץ קושיא דלעיל (בד"ה מלקהו ורודהו):

פסוק יב

עתיד לצאת ממנו שיתגייר. מדכתיב וירא כי אין איש וכו', דהוה ליה למימר וירא כי אין אדם וגו'. לפשוטו, שפנה כה וכה, שהיה מתיירא שלא יראה אותו שום אדם, מה לי איש או אשה. לכן פירש שאין איש עתיד להתגייר וכו'. ולכן אמר איש, ר"ל צדיק, שעתיד להתגייר. ע"ד שפירש רש"י בפ' שלח לך (במדבר יג, ג) ופ' דברים (דברים א, יג) אנשים צדיקים. ולא לאפוקי נשים. [מהרמ"ש] ע"ש. ואם תאמר, ולקמן בפ' אמור (ויקרא כד, י) פי' רש"י עצמו על פסוק בתוך בנ"י, מלמד שנתגייר, וקאי על המצרי, דכתיב הכא עם שלומית בת דברי. וי"ל דבשעה שהרג משה את המצרי היתה כבר מעוברת ממנו, אבל היה רואה שאין עתיד עוד לצאת איש ממנו שיתגייר:

פסוק יג

דתן ואבירם כו'. דכתיב הכא שני אנשים, וכתיב התם (במדבר טז, כו) סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה:

אע"פ שלא הכהו כו'. דהיה לו לומר למה אתה מכה רעך, כמו שאמר לעיל מכה איש עברי. אלא ודאי פירושו, למה תרצה להכות רעך:

רשע כמותך. דקשה לרש"י איך קראו ריעו אם זה היה רשע וזה לא הי' רשע. לכן פי' שגם חבירו היה רשע. [מהרש"ל]:

פסוק יד

שהרגו בשם המפורש. דהואיל וכתיב "אומר", ולא כתיב הלהרגני אתה מבקש, אלא ודאי באמירה הרגו: ואין לתמוה מי הגיד לאותו רשע שהרגו בשם המפורש. דאיכא למימר, כיון שראה שטמנו בחול ולא ראה אותו שעשה מעשים בידים, שפט בשכלו שהרגו בשם. [עכ"ל רא"ם]:

רשעים דלטורין. פירוש מלשינים:

להיות נרדים בעבודת פרך. ואע"ג דכבר נגזרה גזירה על זרעו של אברהם אבינו ועבדום וענו אותם ד' מאות שנה (בראשית טו, יג), מ"מ היה קשה למשה, שהרי אמרה תורה (דברים כד, טז) לא יומתו אבות על בנים וגו': אי נמי הרי גם שאר בנים היו לו לאברהם וליצחק, ולמה לא נגזר השיעבוד עליהם: אי נמי, אף ע"פ שגזר עליהם ועבדום וענו אותם, מ"מ בעבודת פרך לא נגזר עליהם, וזה הי' תמוה בעיניו. [מהרמא"י]:

פסוק טו

הם הלשינו עליו. דהא דכתיב (להלן ד, יט) כי מתו כל האנשים המבקשים וגו', הם היו דתן ואבירם, כדמשמע פ"ט דנדרים (סד:). [נחלת יעקב]:

פסוק טז

ופירש לו מעבודת כוכבים וכו'. דק"ל לרש"י כיון שיתרו היה כהן מדין אם כן למה גרשו הרועים את צאנו. ועל זה פי' פירש לו מעבודת אלילים כו'. [מהרש"ל]: פרוש היה מעבודת אלילים אבל לא נתגייר לגמרי, דהא אחר כך כששמע קריעת ים סוף בא ונתגייר: ושמעתי דהכי פירושו, פירש מעבודת אלילים של מדין לעבודת אלילים אחרים, כמו שארז"ל (מכילתא יתרו א) שלא הניח עבודת אלילים שלא עבדה. ואם כן על כרחך צריך לומר, שפירש מעבודת אלילים אחת לעבודת אלילים אחרת. ובזה אתי שפיר הא דפי' (שם) שהתנה עם משה בן ראשון יהי' לע"ז וכו', וק' הא כשבא משה אצלו כבר פירש מע"ז. וק"ל. [מהרמ"ש]:

פסוק כ

שהמים עולים לקראתו. נ"ל שמדקדק רש"י, מדשאל יתרו לבנותיו למה זה מהרתן כו'. וקשה, מה היה שואל אותן, אם הי' יודע שבכל יום באים הרועים ומגרשים אותם, א"כ למה היו הולכים מתחילה קודם שהשקו הרועים, ואם היה יודע דלאו בכל יום באים הרועים תחלה, א"כ למה היה שואל אותן, דלמא היום ג"כ לא באו הרועים. אלא על כרחך צ"ל שבאו היום כל כך מהרה, שאף אם לא באו הרועים לא היו באים כל כך מהרה. לכך שאל אותן למה מהרתן. והם השיבו לו, שבא אחד ושאב לנו ועלו המים לקראתו, שלא הוצרכנו לשאוב. ומנא לי' שהם השיבו כך. י"ל מדכתיב ותמלאנה את הרהטים וגו', משמע שלא היו משקים את הצאן אלא מן הרהטים, ששופכים מים לשם. והם השיבו שבא איש ודלה להם והשקה את הצאן, משמע שלא הי' שופך אל הרהטים, אלא כך הי' משקה אותם. אלא על כרחך צ"ל שעלו המים לקראתו, ולא הי' צריך לשפוך. [עכ"ל מהרש"ל]. (כאן יש לחדש ג"כ ואין הפנאי מספיק עכשיו):

שמא ישא אחת מכם כו'. וי"ל דקשה לרש"י למה אמר ויאכל לחם, וכי לא הי' לו ליתרו לכבדו על טובה כזו אלא בלחם. בשלמא אילו דבר כן בפניו, היה שייך לומר שדיבר מעט ועשה הרבה, כדפי' בגמ' (ב"מ פז.) גבי ואקחה פת לחם וגו'. אע"ג דאברהם הי' צדיק ודרך צדיקים שאומרים מעט כו' משא"כ ביתרו, אבל כאן דיבר יתרו שלא בפניו של משה, אין שייך כלל זה, דאברהם דיבר כן בפני המלאכים. ותו, דמשמע קראן לו רק בשביל אכילת לחם לבד, ואח"כ ילך לדרכו, וכי כל החרדה הזאת שאמר למה עזבתן גו' קראן לו וגו', כדאי בשביל זה לבד, לכן פי' שמא ישא וכו'. וזה שכתוב ויואל משה לשבת וגו', לישאר אצל יתרו ע"י ויתן את צפורה גו' למשה כו'. ואתי שפיר ל' ויואל פי' ויתרצה, דמשמע בהדיא שיתרו ביקש ממנו זה, ומשה נתרצה למלאת בקשתו. וא"כ על כרחך צריך לומר, שזה נרמז במה שאמר קראן לו ויאכל לחם שמא ישא כו', דמש"ה שלח אחר משה. ודו"ק. [מהרמ"ש]:

פסוק כא

הואלתי לדבר כו'. צ"ל דמייתי הכא ראיה מל' הואלתי שהוא ל' רציתי, מהואלתי האחרון דכתיב לעיל בפ' וירא (בראשית יח, לא), דשני פעמים כתיב שם הואלתי. דהא הואלתי ראשון דכתיב שם (פסוק כז) אינו לשון רציתי אלא לשון התחלה, וכדפירש"י שם עיי"ש:

פסוק כג

נצטרע וכו'. דאי פירושו שמת למה צעקו, שמא המלך שיהי' אחר פרעה יהי' טוב, אלא ודאי נצטרע, ומצורע חשוב כמת (נדרים סד:):

פרק ג

פסוק ה

המקום. דקשה לרש"י, אדמת לשון נקבה, הוא לשון זכר. לכך פירש המקום, ר"ל, הוא קאי על המקום, ומקום לשון זכר, וק"ל:

פסוק י

והוצא את עמי. דקשה לרש"י דהוה ליה למיכתב לכה ואשלחך אל פרעה להוציא, אבל והוצא משמע דבור בפני עצמו, לכן הוסיף מלת ואם תאמר וכו'. ותהיה תשובתו והוצא את וכו':

פסוק יא

מה אני. ומי במקום מה כי לא יתכן לפרשו על ההוצאה, שהרי כתיב אח"כ וכי אוציא, ולהיות שמה שאינו חשוב לדבר עם פרעה הוא להיות מלך, אמר הרב לדבר עם המלכים:

מה זכו ישראל כו'. מתשובת השם בהוציאך את העם כדי שיקבלו התורה משמע שאמר לו משה כן:

פסוק יב

וזה המראה אשר ראית בסנה כו'. פירוש, ולא תחשוב כי הוא חזיון בעלמא, אלא אות אמת מהשם:

כך תלך בשליחותי ואינך ניזוק. דאם לא כן, לך למה לי. אלא לך האות שאין אתה ניזוק כשתלך בשליחותי, כאשר ראית הסנה שאינו אכל. ודו"ק:

לסוף ג' חדשים שיצאו ממצרים. וא"ת מהיכן הוא מתחיל למנות, אי משעת דיבור זה והרי העשר מכות היו בנתיים, וכל מכה משמשת רביע החודש, וג' חלקים היה מעיד ומתרה בו, כדפירש"י בפ' וארא (להלן ז, כה) בפסוק וימלא שבעת ימים, וא"כ הי' עשר חדשים. וגם המכות לא התחילו מיד אחר דיבור זה. ואי משעת יציאת מצרים מונה, הרי לא היו אפי' שני חדשים, חצי ניסן ואייר, וששה בסיון קבלו התורה. וי"ל דלא מיירי בתורה שבכתב לחוד, אלא גם בתורה שבעל פה. שאחר קבלת התורה עלה להר והי' שם ארבעים יום וארבעים לילה, וקבל תורה שבע"פ. ואחר שירד בי"ז בתמוז היו ג' חדשים שלימים. והם נגאלו בשביל תורה שבע"פ, כדכתיב (להלן לד, כז) ע"פ הדברים האלה כרתי וגו', על פי, היינו התורה שבע"פ. [מצאתי]: אי נמי פי' "לסוף", בחודש השלישי שהוא סיון, כד"א (להלן יט, טו) היו נכונים לשלשת ימים, שהוא כמו ליום השלישי, כדפי' רש"י שם:

וזה לך האות כו'. דרוצה להביא ראייה שהקב"ה תולה הבטחתו בהבטחה אחרת, ואע"פ שאותה הבטחה עצמה עדיין אינה נעשית. וה"ה הכא נמי, אע"פ שהבטחת השליחות עצמו הוא מסופק, וא"כ איך תהיה הבטחת השליחות שעדיין היא מסופקת ראייה ואות על הבטחת קבלת התורה שהוא הבטחה אחרת. וזהו דוגמת לשון שמצינו בישעי' הבטחת מפלת סנחרב, שהוא עדיין מסופקת שהי' אות על הבטחה אחרת, שהוא ברכת הספיחים:

פסוק טו

שלא יקרא ככתבו כו'. כל מה שהאריך הרא"ם מבואר הוא בש"ס ובפי' רש"י (פסחים נ.), ונעלם מעיני הרא"ם. [נחלת יעקב]:

קצ"מ פי' באיזה כינוי נקרא דאל"כ קשיא קראי אהדדי לעלם כתיב שצריך להעלימו וכתיב וזה זכרי שיזכיר אותו הא כיצד באותיותיו אתה צריך להעלימו ובכינוי מותר להזכיר:

פסוק יח

מיעקב ומיוסף כו'. ואם תאמר א"כ גם משה ידע כמו הם, ומה הוכחה זו, דילמא משה היה משקר. וי"ל דבאותו זמן לא היה משה כי אם בן י"ב, והם לא מסרו הסימן אלא לגדול:

ואלהים פקוד יפקוד אתכם כו'. ותימא הא לא מצינו פסוק זה גבי יעקב. ושמא י"ל כיון דגבי יוסף פסוק זה נכתב ב' פעמים (בראשית נ, כד-כה), י"ל אחד אמר משמו, וא' אמר משום יעקב אביו, כלומר שכן קבל יוסף מאביו, והשני ליוסף, אע"פ ששניהם דברי יוסף [רא"ם]: כן איתא בפרקי דר' אליעזר (פ' מח), וכ"כ תוספות בסוטה (יג.), וכן הוא בש"ר (כאן ובפ' ה'). [נחלת יעקב]:

לשון מקרה כו'. אבל בפ' ויקרא (א, א) כתב אבל לנביאי עובדי אלילים נגלה עליהם בלשון טומאה. ושמא י"ל שפירוש ויקר לעולם ל' מקרה הוא, אלא שלשון מקרה פעם מתפרש על המקרא וההזדמן, כמו (דברים כב, ו) כי יקרא קן צפור, ופעם על השכבת זרע שהוא ל' טומאה, כמו (שם כג, יא) מקרה לילה. [רא"ם]:

ואנכי אקרה כה. לא שאהיה נקרה אליו, כמו ויקר אלהים אל בלעם, שהשם נקרה אליו, כי בלעם לא היה נקרה אל השם אלא נקרה מהשם. ואמר הלום, להודיע שפירוש כה הלום, כמו לא שמעת עד כה (להלן ז, טז), לא ככה כמו כה אמר ה' (להלן ד, כב), שאם יהי פירוש כה ככה, אפשר שיהי' פי' אקרה שגם אני אקרה אל אחר ככה כמו שיקרה השם אלי, ואין זה הכוונה כאן. [רא"ם]:

פסוק יט

ולא בשביל שידו חזקה כו'. כלומר דהכי פירושו של קרא, כי לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא בשביל שידו חזקה, שהרי אם שלחתי את ידי והכתי וגו', כלומר ואילו היתה ידו החזקה, לא הי' שולחם:

ולא מן קדם דחיליה תקיף. פירוש ולא מפני שכחו הוא חזק. וזה שתלה הפי' הזה לר' יעקב ולא לאונקלוס המתרגם, אינו רק על הפי' של ושלחתי את ידי, שפירש אותו כי מאז אשלח את ידי והכתי מיד ישלח אתכם. כתב הרא"ם אבל לא ידעתי איך יפרשו הוי"ו של ואחרי כן ישלח אתכם. ונ"ל שהוא כוי"ו דואלה בני צבעון ואיה וענה (בראשית לו, כד):

פסוק כב

ומנחם חברו במחברת צד"י עם כו'. פי' בתיבות שאות ראשון ביסוד הוא הצד"י ויהי' שרשו צל, וא"כ לדבריו אין הנו"ן יסוד:

וכל נו"ן שהיא באה בתיבה לפרקים כו'. פירוש ועוד ראייה שנו"ן וינצלו היא שרשית:

כגון ונשאתם את אביכם כו'. כ"ש הכא נו"ן של ונצלתם שנופלת לגמרי, שהרי אינו יסוד בו כלל, לדברי מנחם הי' לו לנקוד בשב"א. והואיל ונקודה בחיר"ק, לכך אני אומר וכו':

פרק ד

פסוק ב

ופשוטו כאדם שאומר לחבירו כו'. אין זה כנגד הדרש, אלא בא לתרץ על מה ששאל מה זה בידך, וכי לא ידע מה בידו, והלא ראה שהוא מקל:

פסוק ח

משתאמר להם בשבילכם לקיתי כו' יאמינו לך כו'. דאל"כ מאי אולמיה דאות האחרון מאות הראשון. הקשה רא"ם אבל לא ידעתי מה יאמר באות הדם, דמאי אולמיה משני האותות הראשונים. ונ"ל דשני אותות הראשונים כיון שלא ראו אותם, משום הכי לא יאמינו בו, אבל אות הדם יראו בעיניהם משום הכי יאמינו בו. והא שלא צוה לעשות אותות הראשונים, משום דאותות הראשונים היו ג"כ לעונשו של משה, כמו שפירש"י. ומהרש"ל תירץ, ממה נפשך, אם הי' הטעם שמשום הכי הי' נצטרע משום לשון הרע וכו', א"כ פעם ראשון כשעשה לפני הקב"ה שקל ליסורין שלו, ולמה לו לחזור ולהצטרע. ואם לא היה בשביל החטא של משה, מכ"ש שלא יצער אותו פעם אחרת בחנם:

פסוק ט

שלא יהיו דם עד שיהיו ביבשת. וא"ת מ"מ למה צריך למיכתב והיו ראשון. וי"ל דאורחא דקרא הוא לפתוח במלת והיו. [רא"ם]:

פסוק יא

ואת משרתיו חרשים כו'. הקשה רא"ם, אם פרעה נעשה אלם שלא נתאמץ בהריגתו, א"כ למה לו לעשות משרתיו חרשים וגם עורים. ותירץ כשהוגד לו שברח צוה לרדוף אחריו להביאו בהכרח, ואז כל משרתיו נעשו כחרשים. וכשראה פרעה שלא הביאוהו, חשב שרדפו אחריו ולא מצאוהו, ולא נתאמץ אז לשלוח כמה וכמה משרתים מפה ומפה, שימצאו אותו ולהביאו בהכרח להורגו, אלא לא נתאמץ כלל בהריגתו, ושתק והלך לו:

ששמי ה' עשיתי כל זאת. לא שעצמותי ה', כי כן כתיב (להלן ו, יג) ושמי ה' לא נודעתי להם. והא דאמר ששמי ה' ולא נקט שמי ה'. מפני שאילו אמר שמי ה', היה המובן שבא להודיענו את שמו שהוא ה', וא"כ איך נופל על זה מי שם פה לאדם וגו', אבל בתוספות השי"ן יהי' פירוש מי שם פה לאדם וגו' אנכי ששמי ה'. וזה שהוסיף עוד עשיתי כל זאת וכו', מוסב על מי שם פה לאדם וגו':

פסוק יג

ביד מי שאתה רגיל לשלוח והוא אהרן. ולפי זה קשה, למה לא אמר בהדיא שלח ביד אהרן. לכן אמר ד"א וכו'. ולפי ד"א קשה דאין שייך לומר שהיה מוציא מפיו דבר רע עצמו, לכן צריך גם לטעם ראשון. [מהרש"ל]:

פסוק יד

לעדי החשן כו'. לעדי ל' קישוט:

פסוק טז

וזה יוכיח כו'. כלומר שזה אחד מן המוכיחים, כי יש לו הרבה הוכחות שכלם ל' "על" הם, פי' ל' בשביל, שאם הי' פה פירוש כמשמעו שידבר לך ממש, מה טעם אל העם הבא אחריו. ולכן יחוייב שפירושו הוא בשבילך, כלומר במקומך:

פסוק יט

אלא שירדו מנכסיהם כו'. אע"ג דאמרינן התם דארבע חשובין כמת עני וסומא ומצורע ומי שאין לו בנים. הכא ודאי בעניות קאמר. דאין לומר שנסמאו, דהא כתיב במחלקותו של קרח (במדבר טז, יד) העיני האנשים ההם תנקר. וליכא למימר נמי שהיו מצורעים, דהא כתיב (דברים יא, ו) בקרב המחנה. וליכא למימר שנתרפאו במתן תורה, דהא אמרינן (במדב"ר ז, ד) שחזרו למומן במעשה העגל. וליכא למימר משום שלא היה להם בנים אמר כי מתו, דא"כ היכא אמר לו מפני זה שוב מצרימה, וכי מפני שלא היו להם בנים לא היו דבריהם נשמעים למלכות להלשינו אל פרעה. אלא ודאי, מפני שירדו מנכסיהם, ולא היו דבריהם נשמעים. [כך פי' רבינו ניסים במסכת נדרים בפ"ק דף ז.]:

פסוק כ

אין מוקדם ומאוחר מדוקדקים במקרא. דהא ויקח משה את מטה היה לו ליכתוב בתחלה, קודם ויקח משה את אשתו, שהרי לא במצרים לקחו אלא במדין:

פסוק כב

כאן חתם. (נח"י) תמוה למה חתם דוקא בכאן על הבכורה אלא הכי איתא בש"ר מה שלח את בני ויעבדוני שיקריבו לי קרבנות ולכן הקדים ואמר שלפיכך אני בוחר לפי שהוא בני בכרי ממילא משתמע שחתם הקב"ה והסכים על המכירה:

פסוק כד

משה. וא"ת דלמא מלת ויהי הוא כמו (בראשית יד, א) ויהי בימי אמרפל, (שם טו, יז) ויהי השמש יצא, המורה על הענין ולא על השם. י"ל מדכתיב בתר הכי ויפגשהו ה', וא"כ למה לא פי' הכתוב למי פגש, אלא על כרחך ויהי קאי אמשה:

לפי שנתעסק במלון תחלה וכו'. ואם תאמר והא רש"י עצמו פירש קודם זה מפני שסכנה הוא לתינוק עד שלשה ימים, ואם כן מפני מה נענש. ויש לתרץ, במלון זה שהי' לן משה עכשיו בו הי' מלון אחרונה שלא היה לו עוד מלון עד מצרים, ולא היה מלון זה ממצרים רק מהלך יום, ובדרך קצר כזה לא היה שום נזק וסכנה לתינוק. [רא"ם]:

והי' המלאך נעשה כמין נחש כו'. דאם לא כן היאך הבינה צפורה שעל דבר המילה היה מבקש המלאך להמית את משה. אבל אין להקשות, דילמא אמר לה בהדיא שעל דבר המילה היה רוצה להמיתו. יש לומר דבסמוך כתיב אז אמרה חתן דמים למולות, משמע דאז הבינה, אבל עד עכשיו לא הבינה. ואי אמרת דבהדיא אמר לה המלאך כן, אם כן למה לא הבינה עכשיו:

פסוק כו

הבינה כו'. וא"ת הא לעיל (פסוק כד) פי' רש"י ובלעו מראשו ועד יריכו וכו' עד הבינה צפורה שבשביל המילה בא, וכאן פי' שבשביל שהרף ממנו עתה. וכן הקשה נמי הרא"ם, שכתב, לא הבנתי דעת הרב בזה וכו'. עיין שם כי האריך עוד בקושיא והניח הדבר בקושיא:

על דם המילה. אבל לפי פי' רש"י ל' מקרה מות הוא ול' רציחה:

פרק ה

פסוק א

ובסיני נפרע להם ונגש משה לבדו כו'. כתב הרא"ם, תימא, דהכא משמע דהאי קרא דוהם לא יגשו אזקנים לחודיהו קאי, ואין זה אמת, שהרי לעיל מיני' כתב עלה אל ה' אתה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל, ואחר זה כתיב ונגש משה לבדו אל ה' וגו', ואם היה זה בעבור הפרעון, אהרן מה חטא, וכן נדב ואביהוא שאינן מכלל הזקנים וכו'. והניח הדבר בצ"ע: ולע"ד אין צריך עיון גדול, שהרי כתב הרב בפ' וישמע יתרו (להלן יט, כד) אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו, והעם אל יהרסו כל עיקר. ולא היה לזקנים מחיצה בפני עצמם אלא עמדו בתוך העם, וזה מפני הפרעון. ונדב ואביהוא, אפשר שעמדו עם אהרן במחיצה אחת. [קיצור מזרחי]:

פסוק ד

וסוברים לנוח מן המלאכה. פירוש, משום שלא מצינו שירחיקו אותם ממלאכתן ולא נצטוו להרחיקם:

תוכן העניינים

שפתי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה