אור ברסלב
שפתי חכמים בראשית

שפתי חכמים· רבי שבתי משורר בס

בראשית

פרק א

פסוק א

אמר רבי יצחק. המפרשים מקשים שלא מצינו שיהא מוזכר בגמרא ובמדרש זה המאמר בשם רבי יצחק אלא מה שאמר מה טעם פתח ותו לא. אלא שזה ר"י היה אביו של רש"י ולא היה כ"כ גדול בתורה ובנו רש"י רצה לכבדו ולהזכירו בתחלת חבורו ושאל מאביו להקשות איזה קושיא ולכתוב משמו והקשה זאת הקושיא למה התחיל בבראשית ולא הקשו מה טעם. מצא כתוב בכתב ישן. וזה אינו שמביא בפרק בתרא דעבודה זרה (עה.) זה לשון אבא מורי מנוחתו כבוד ומוכח שהיה בעל תורה. [דברי דוד]:

לא היה צריך להתחיל וכו'. דהא התורה לא ניתנה לישראל אלא בשביל המצות הכתובים בה שיקיימו אותן [ועל כן נקראת בלשון תורה] וא"כ כל הני סיפורי דברים לא היה לו לכתוב בתורה אלא לעשות ספר בפני עצמו כמו ספר יהושע או ספר שופטים:

שנצטוו בה ישראל. משא"כ מילה וגיד הנשה שלא נצטוו בהם אלא יחידים (בעדם ובעד כל ישראל) וכל זמן שלא נצטוו בם כל ישראל אינה נחשבת מכלל מצוותיה דתורה צוה לנו משה כתיב (דברים לג ד):

ומה טעם פתח בבראשית. בלשון ניחותא ותירוץ הוא ר"ל הפסוק בתהלים הוא מפרש הטעם למה התחיל בבראשית. והכי משמע מן הפסוק כח מעשיו פי' דהוא מעשה בראשית ולכך הגיד לעמו משום שרצה לתת להם נחלת גוים דבשביל אברהם שהבטיחו הקב"ה שיתן לזרעו את ארץ כנען (והירושה היא משכר מצות וחשובה כמצות) וא"כ צריך להודיע שהבריאה הוא כח מעשיו. א"נ י"ל היה לו לכתוב ספר בראשית אחר האזינו ולא להתחיל בו כאן ומתרץ משום כח מעשיו וכו' ר"ל אם היה כותב ספר בראשית בסוף הספר לא היתה הוכחה שהכתוב בא להעיד שאין בני ישראל כליסטים אלא היינו אומרים מה שנכתב ספר בראשית הוא להגיד שאין העולם קדמון שהוא עיקר האמונה וכמו שכתב הרמב"ן אבל עכשיו מה שהתחיל בראשית ע"כ צריכין אנו לומר ולפרש משום כח מעשיו וכו' והכתוב עצמו מעיד על זה ודו"ק:

שכבשתם ארצות שבעה גוים. משמע דבתחלה היה הארץ של ז' אומות (שהם מבני חם) וא"ת והא בפרשת לך לך (להלן יב ו) כתיב והכנעני אז בארץ ופירש"י שם שהיה הולך וכובש את א"י מזרעו של שם שבחלקו של שם נפלה כשחלק נח לבניו את הארץ וא"כ מה שייך ליסטנות בזה (כשהם מחזיקים בנחלתם). ונ"ל אע"פ שהקרקע אינה נגזלת וברשות דמרא קמא קיימא מ"מ הוה כגזלן כמי שיורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות להשביח הקרקע שצריך ליתן לו היציאה אם השבח יותר על ההוצאה וישראל לקחו א"י עם שבחה ולא נתנו אפילו ההוצאה ומשום הכי פתח בבראשית וכו' לומר שהארץ ומלואה של הקב"ה לעשות בה כרצונו וראה ויתר גוים (חבקוק ג ו) שהתיר ממונם לישראל (ב"ק לח.). ועי"ל לסטים אתם דלשם היו ג"כ שאר בנים וגם להם היה חלק בארץ. אך קשה אפילו א"ת דרבי יצחק סבר דהכל ביד חם והוא נתן לכנען בנו מ"מ הרי כתיב (להלן ט כה) ארור כנען עבד עבדים וכו' א"כ היה חם עבד לשם ומה שקנה עבד קנה רבו. וי"ל כתיב (שם) לאחיו שגם ליפת יהיה עבד א"כ גם ליפת יש חלק בו. [רא"ם]: ועי"ל דדוקא גבי קנייה וזכיה מיד אחרים או מן ההפקר אמרינן יד עבד כיד רבו אבל לא אצל ירושה דק"ל גוי יורש את אביו דבר תורה וכנען ירש את הארץ מחם אביו. [נח"י] ע"ש: עי"ל דאם אחר נתן מתנה לעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו לא קנה הרב וכאן נתן הקב"ה חלק של כנען מדינות מיוחדות ולאחיו שם מדינות אחרות כמבואר בפסוקים הוי כמתנה בפירוש ע"מ שאין לזה על זה כלום. [דברי דוד]:

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני. דלפי פשוטו משמע שבא להורות סדר הבריאה וזה אינו כמו שפרש"י בסמוך שאין לך ראשית וכו':

בשביל התורה. ולא הוה מלשון התחלה שצריך להיות סמוכה וה"פ של בראשית בשביל התורה וישראל [ושימושה של ב' כמו בעבור]:

ואם באת לפרשו כפשוטו. ר"ל שיהא בראשית מלה סמוכה אזי ממלת ברא שהוא פעל עבר צריך אתה לעשות שם כאלו נכתב במקום ברא בריית דהיא דבוק דיש אם למסורת וכיון דנמסר בלא נקודה יוכל לקראת ברוא כמו ברא:

כמו בראשית ברוא. דבראשית כמו בתחלת בריאת וכו' ובאותו תחלת הבריאה וכאשר היתה הארץ תוהו ובוהו וחושך ומתוך שהיה חושך לכך ויאמר אלהים יהי אור וכל הענין מוסב על ויאמר אלהים:

כלומר תחלת דיבורו. שלא תאמר היאך מפרש בראשית בריאת השמים וכו' ויהיה הכל נמשך אל ויאמר אלהים וכן ויאמר אלהים נמשך למעלה והא ויאמר אלהים יהי אור משמע דיבור בפני עצמו כמו ויאמר אלהים יהי רקיע וכו' לכך מביא ראיה מהושע ר"ל דהתם ג"כ לא יתכן לומר שתחלת דיבורו של הקב"ה שדיבר עם שום אדם היה עם הושע דהא קודם הושע דיבר עם כמה נביאים אלא ה"פ תחלת דבורו של הקב"ה עם הושע מה היה ויאמר ה' אל הושע וגו' ומוסב על הענין ויאמר ה' כמו כן הכא:

ופירושו בראשית הכל. ודקשיא לך שאין לך ראשית שאינו דבוק י"ל פירושו בראשית הכל וא"כ שפיר הוי דביקות למלת הכל:

ויש לך מקראות שמקצרים. פי' בדבר שמעצמינו נבין שיש תיבה חסרה והיא מצד הסברא. [דברי דוד]:

תמה ע"ע שהרי המים קדמו. דבשלמא אם אתה אומר דלאו להורות סדר מוקדמים ומאוחרים בא אתי שפיר דלא פי' בריאת המים מתי היה משום דלא רצה לפרש אלא עניינים שנבראו אחר בריאת שמים וארץ אבל אם להורות סדר הבריאה בא קשה למה לא מפרש נמי בריאת המים. [דברי דוד]:

ועדיין לא גלה כו'. אע"פ שבריאת אש והמלאכים ג"כ לא נזכרו בתורה ואפ"ה נבראו ביום ב' שאני מים דהכתוב מזכירם בענין סידור הבריאה ורוח אלהים מרחפת על פני המים היה לו להזכיר זמן בריאתם:

הא למדת שקדמו המים לארץ. והא שמתרץ הכא ולא הביא זה התירוץ לעיל גבי ולא בא המקרא וכו' היה לו לומר א"כ תמה עצמך וכו' י"ל דלעיל יכול לדחות דלא חשיב במוקדמים אלא מבריאת שמים וארץ ואילך ומה שהיה קודם זה לא קחשיב אבל כאן דפירש בראשית הכל דמשמע שלא ברא כלום קודם שמים וארץ א"כ קשה תמה וכו':

ולא אמר ברא ה'. אין דעתו שיאמר ה' ולא יאמר אלהים א"כ עדיין תקשה למה לא נאמר ג"כ אלהים אלא רצונו לומר היה לו לומר ג"כ ה' כמו שאמר ביום עשות ה' אלהים וגו'. ומהרש"ל פי' דקשה לרש"י דהא אי היה העולם נברא במדת הדין א"א לקיים אפילו שעה אחת אלא ודאי במדת הרחמים בראו וא"כ למה לא נאמר ה': הל"ל ברא ה' בשם העצם שלו שעצמותו הוא הרחמים ולא בשם אלהים שהוא שם התואר על השופט כי עדיין לא עשה משפט בארץ לכך מתרץ עלה וכו'. [דברי דוד]:

והיינו דכתיב ביום עשות ה'. ואפשר נמי שרצונו של רש"י לפרש עוד שאל תקשה מנא לן דמשום שראה שאין העולם מתקיים במה"ד שיתף וכו' דלמא משום טעם אחר דכתיב עולם חסד יבנה או משום טעם אחר וע"ק למה הקדים מדה"ר למה"ד וע"ז אמר והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים היה לו לומר שמים וארץ כמו בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ אלא להורות דמה ששיתף מדה"ר למה"ד העיקר הוא משום הארץ ותולדותיה שהם אין יכולין לעמוד במה"ד ומ"ה הקדים ארץ לשמים והקדים מדה"ר למה"ד משום ארץ שיתגבר מדה"ר על מדה"ד משא"כ השמים יכולין לעמוד במה"ד:

פסוק ב

לשון ריקות וצדו. נראה דרש"י סובר שהם מן שמות הנרדפין ר"ל ששניהם ל' שממה אי נמי ר"ל ריקות הוא ל' מקרא וצדיא הוא ל' ארמי ושניהם הם לשון ריקות לאפוקי מן התרגום שתירגם על תוהו ובהו לשון צדייא ורקניא לכן פי' בהו לשון צדו ורקנית ופירושו תהו לשון תימא שיתמה על בהו כלומר על השממון שבו והוי וי"ו ובהו מתחלף בב' כמו ה' אלהים שלחני ורוחו (ישעיה מח טז) דהוה כמו ברוחו:

ע"פ המים. ק"ל היה לו לכתוב על תהום מאי על פני אלא שקאי על המים שהם על הארץ והם פני הארץ והיינו דכתיב נמי ורוח אלהים וכו' דהיינו החושך דכתיב לעיל וחושך על פני תהום. ועי"ל דהוכחתו הואיל וכל הני עשרה מאמרות האמורות כאן משום דקודם לכן לא היה כן לכך הוצרך לומר יהיה דבר זה כגון בתחלה כתיב בראשית וכו' משמע שלא היה אלא הארץ לבד ולא היה על הארץ כלום לכך אמר אח"כ ויאמר אלהים תדשא הארץ וא"כ מה דכתיב ויאמר אלהים יהי אור צריך לומר דקודם מאמר זה היה חושך והיכא כתיב וחושך כו' ע"כ צ"ל מה שכתיב וחושך על פני תהום שהם המים שפירוש תהום בכל מקום מורה על המים ש"מ דהמים היו על הארץ וכן משמע מתוך פרש"י דויהי אור קאי על וחושך על פני תהום דלעיל (בד"ה בראשית ברא) פי' בראשית בריאת שמים וארץ והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום וגו' ויאמר אלהים יהי אור מדלא הביא הפסוק כולו או לא היה לו להביאו כלל משמע דקאי עליו כי אילו לא היה חושך על פניה לא גזר על האור:

כסא כבוד כו'. דק"ל היה לו לכתוב סתם ורוח מרחפת:

ומרחף על פני המים כו'. דקשה דאי קאי על כסא הכבוד למה אמר מרחפת לא לכתוב אלא ורוח אלהים על המים או קשה מפני מה נקרא כסא הכבוד ורוח אלהים:

ובמאמרו. ומרחפת קאי על מאמרו ורוח פיו של הקב"ה:

פסוק ד

צריכין לדברי אגדה. דלפי פשוטו של מקרא משמע דבתחלה היו מעורבין יחד דלשון הבדלה שייך בדבר המעורב יחד וזה א"א כיון שיש אור אין חושך דאור וחושך אינם אלא קנין והעדר וא"א חיבורם יחד בעת מן העתים. [רא"ם]: דקשה דאיך אפשר לפרש שקבע לזה תחומו בלילה והלא לא נעשה ההבדלה עד יום ד' דכתיב ביה (להלן פסוק יד) להבדיל בין היום ובין הלילה לכך צריכין אנו לדברי אגדה. [נח"י]:

ראה שאינו כדאי כו'. הרמב"ן טען שאין זה נכון שא"כ יראה כענין המלכה ועצה חדשה אחרי כי אמר אלהים יהי אור וראה אותו כי טוב פי' כאילו מתחלה לא ידע ח"ו שהאור יהיה טוב שהוצרך להבדילו. והרא"ם השיב כי כיוצא בו מצינו (להלן ו ה) גבי וירא ה' כי רבה רעת האדם וגו'. ולא נהירא דבריו כי אע"פ שהיה שם המלכה ועצה חדשה אין בכך כלום כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. [נח"י]:

והבדילו לצדיקים. לצדיק שהוא טוב לכך ויבדל ר"ל כדי שיהיה הפרש בין הצדיק שהוא אור ובין הרשע שהוא חושך. [רא"ם]:

בערבוביא. ר"ל במדינה זו יש אור ובמדינה זו יש חושך או ר"ל לפי שעות כגון שעה אחת יום וב' שעות לילה ואח"כ להיפך היינו ערבוביא אבל אין לפרש בשעה אחת ממש זה א"א כדפרישית לעיל (בד"ה צריכין לדברי אגדה) וא"כ יהיה פי' ויבדל הבדיל זמנם לזה תחומו ביום ולזה תחומו בלילה:

פסוק ה

ה"ל לכתוב יום ראשון. והא דכתיב לקמן (ב יא) גבי ד' נהרות שם האחד פישון אעפ"י דכתיב בתר הכי שני שלישי וכו' י"ל דאי כתב ראשון היה עולה על הדעת דמה שנאמר משם יפרד והי' לד' ראשים לא שנתפרדו במקום אחד לד' ראשים אלא הפירוד הוא בזה אחר זה בד' מקומות מחולקות דרך משל מתחלה נפרד נהר אחד ואח"כ בכמה פרסאות נהר שני וכן כולם ע"ד זה לכך נאמר אחד ולא ראשון להוציא מן הטעות ולומר שכולה במקום אחד מתפרדים ולא זה אחר זה ויהיה שני שלישי במעלה ולא במקום:

לפי שהיה כו'. בעל נח"י הסכים עם הרמב"ן כי התורה הזאת כמעתיק מסדר שנכתב בזמנו ולכן כל התורה בלשון הווה ולכן בזמן הראשון עדיין לא היה השני בנמצא ממילא היה לו לכתוב אחד:

פסוק ו

יתחזק. דקשה הא כבר ברא שמים אע"ג דרש"י פי' לעיל (פסוק א ד"ה בראשית ברא) לפי פשוטו בראשית ברוא דמשמע דעדיין לא ברא שמים לאו למימרא דלא ברא ביום ראשון אלא ה"ק בתחילת בריאת וכו' ובאמת בריאת שמים וארץ היה ביום ראשון:

ירופפו. פי' שהיו רפויין:

יתמהו. פי' שהיו תמוהין ונתחזקו:

שיש הפרש כו'. לאו למימרא דהוכחתו הוא מדכתיב בתוך המים שהוא ל' אמצע דהא כתיב (שמות טו יט) ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים ואיננו באמצע אלא הוכחתו הוא מדכתיב ויהי מבדיל בין מים למים וגו' דמלתא דפשיטא הוא דכיון שהוא בתוך המים שהוא מבדיל בין מים למים אלא להכי כתיב בין מים למים וגו' שיהא הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו שיש הפרש מן הרקיע למים התחתונים שעל הארץ והיינו באמצע:

פסוק ז

תקנו כו'. דקשה והלא כבר נבראו השמים ביום ראשון:

כמו ועשתה כו'. משמע שר"ל שהוא ג"כ לשון תיקון וא"ת והא בפרשת כי תצא (דברים כא יב) פרש"י תגדלם כדי שתתנול ש"מ שהוא לשון ניוול לאשה ולא ל' תיקון וי"ל דהתם ר"ל שהוא ניוול לאשה אבל מ"מ הגדילה תיקון לציפורן א"כ שפיר מביא ראייה על שהוא ג"כ לשון תיקון. [רא"ם]: ועוד שהיא תיקון האשה דהא בלאו הכי אסורה לינשא אלא ע"י ניוול זה מותרת להנשא. [מהרש"ל]: ולי נראה דל"ק ולא מידי דכ"ע מודו לשון עשייה הוא לשון תיקון כדמייתי בגמרא (יבמות מח.) ראיי' ממפיבושת לא עשה רגליו ולא עשה את שפמו והא דפליגי ר"א ור"ע אי תקוץ אי תגדל היינו כדמפרש טעמייהו בגמ' (שם). [נח"י] וע"ש יותר:

לפי שהן תלויין כו'. וקשה הא נלמוד מן בתוך המים שהם תלויים כפרש"י לפני זה. וי"ל דתרווייהו צריכי דאי בתוך המים לחוד ה"א דיש הפרש בין הרקיע למים העליונים אבל מאן לימא שהם תלוים קמ"ל מעל לרקיע ולא נאמר על כו'. ואי כתב מעל לרקיע לחוד ה"א דתלויים באויר אבל מנ"ל שיש הפרש גדול כ"כ קמ"ל בתוך המים. [נח"י]:

ומפני מה לא נאמר כו'. וא"ת והיאך תליא זה בכאן וי"ל דבלא זאת הייתי אומר דמשום דרקיע לא קיים ציווי של הקב"ה כי הקב"ה אמר יהי רקיע וגו' דמשמע שיהיה הפרש בין מים העליונים לרקיע כמו שיש מרקיע עד מים התחתונים והרקיע לא עשה כן אלא מים העליונים היו ממש על הרקיע כמו שמצינו שהארץ ג"כ לא עשתה ציווי של הקב"ה כמו שפירש"י גבי עץ פרי בסמוך (בפסוק יא) לכך לא נאמר בו כי טוב אבל עכשיו שפי' רש"י על הרקיע לא נאמר אלא מעל וכו' משמע דעשה הרקיע ציווי של הקב"ה א"כ למה לא נאמר כי טוב. א"נ משום שיש קנאה בין מים תחתונים לעליונים כי העליונים נוגעים ברקיע ומים התחתונים אינם נוגעין משום הכי לא נאמר כי טוב אבל עכשיו שפירש דאף עליונים אינן נוגעין קשה למה לא נאמר כי טוב: בשלמא עד הנה ה"א דלהכי לא נאמר כי טוב לפי שלא נגמרה עדיין מלאכת המים דהא עדיין לא נברא אותו דבר שהמים ינוחו עליו אבל השתא דשמעינן שהם תלוים באויר ונמצא שכבר כלה ונגמרה מלאכת המים קשה למה לא נאמר בהן כי טוב. [נח"י]:

לפי שלא היה נגמר כו'. וא"ת היה לו לומר כי טוב בשני מפני גמר מלאכת הרקיע שעמד בשני כמו שפי' לעיל (בפסוק ו) דלחים היו וקרשו בשני וי"ל שהקוות המים אף על פי שהוא גמר מלאכה מ"מ היא ג"כ מלאכה בפני עצמה אבל קרישת הרקיע אינה אלא גמר מלאכה ואין שייך לומר כי טוב בעבור גמר מלאכה לבדה. [רא"ם]: ועי"ל דההוא לאו עשייה הוא כיון שלא נשתנה מכמות שהיה בתחלה אלא בתחלה לחין היו ובשני קרשו אבל לא נשתנו מראיהן לא שייך לומר כי טוב. וא"ת היה לו לומר ג' פעמים כי טוב ביום שלישי אחת לגמר מלאכת היום ואחת לגמר יום שני ואחת לגמר מלאכת הארץ כדכתיב ותראה היבשה וכמו שפירש רש"י בסמוך דהשתא נשתנה מכמות שהיתה בתחלה וי"ל דזה לא נקרא השתנות דהארץ כמו שהיתה מתחלה היתה כן עכשיו אך ורק שלא היתה נראית:

פסוק ח

שא מים. ר"ל דאין חילוק בין ימין לשמאל כיון שיש אם למסורת א"כ כאילו נכתב שמים בשמאל בהדיא וכל קמ"ץ מביא אל"ף היינו שא מים:

שם מים. מ"ה נקט שם מים דלא תקשה איך מפרש שא מים דמשמע שהוא נושא המים ולעיל (בפסוק ו ד"ה בתוך) פירש"י שיש הבדל בין מים למים וע"ז פירש שם מים כלומר לאו דוקא שהוא נושא את המים עליו אלא כיון ששם מים על גביו ובהבדלתו הוי כאילו הוא נושא את המים אבל באמת ששם מים. ותו קשה לרש"י ולמה לא קרא אותו שם מים כדי שלא יבא לידי טעות לומר שהוא נושא מים ומתרץ אש ומים כלומר משום הכי כתיב שמים דפי' שא מים ושא אותיות אש דהיינו אש ומים שערבן יחד. וא"ת דילמא משום הכי נקראו שמים ומנ"ל לפרש שם מים וי"ל א"כ היה לו לקרותו אש מים. ואין להקשות למה לא פירש"י זה לעיל גבי שמים וי"ל דשמים הוא שם עצם אבל הכא כתוב ויקרא אלהים לרקיע שמים ש"מ דשמים הוא שם התואר ולא שם העצם מ"ה פירש רש"י הכי: שלא תאמר דיש מקום מיוחד לאש ומקום מיוחד למים וגם אינם מעורבין לזה פי' ג' שמות הנ"ל. [דברי דוד]:

פסוק י

קרא ימים. והלא ים א' הוא. ר"ל דהא כל שאר ימים יניקה שלהם מים הגדול כמ"ש (קהלת א ז) כל הנחלים וגו':

באספמיא. דבאספמיא הדגים טובים יותר:

פסוק יא

לא דשא כו'. דק"ל למה לא נאמר תדשא הארץ דשא מזריע זרע או תעשיב הארץ עשבים:

שיגדל בו זרעו. ק"ל דמזריע הוא לשון מפעיל שהוא פועל את אחרים:

לזרוע ממנו במקום אחר. כלומר שהאדם יכול לזרוע במקום אחר ולשון מפעיל קאי על האדם:

והיא לא עשתה כן. הקשה מהרש"ל מאי טעמא של האדמה ששינתה וי"ל דכך היה כוונתה משום שהקב"ה צוה לאדמה שתוציא עץ פרי דומה לעשב שקלחיו ועליו שוים אף זה יהיה עצו ופריו שוה ואז האדמה לקחה סברא זו ומה עשב שטבעו הוא שקלחיו ועליו יהיו שוים אפ"ה א"א לאכלם אלא שצריך מעט תיקון אילנות שאין טבען כך ואינו סברא להיות שוה ק"ו אם יהיו כך שצריכין שנוי ותיקון ומשום הכי לא עשתה כן. ובזה מתורץ ג"כ למה כתיב בציווי חד למים על תרווייהו ובעשייה כתיב למינהו על כל חד וחד בפני עצמו אלא י"ל שבשעה שהקב"ה צוה שיהא העשב ועץ פרי שוה משום הכי כתיב חד למים אתרוייהו כלומר שיהא בחד מין אבל הארץ לא עשתה כן לכן כתיב תרי למינהו:

נפקדה גם היא על עונה. והא דפי' אצל ארורה האדמה (להלן ג יז) משל ליוצא לתרבות רעה וכו' דמשמע שלא בעוונה נתקללה י"ל דהא והא גרמה ומה שהכריחו רז"ל לומר גבי ארורה האדמה משל ליוצא וכו' משום דס"ל דממלת בעבורך משמע ולא בעבורה. [רא"ם]: פירוש אם בשביל עונה לחוד למה המתין לה הקב"ה לקללה כשחטא אדם ולא מיד. ואם בשביל אדם לחוד ה"ל להקב"ה לקללה בקללות המגיעות לאדם בהעלאות זבובים ויתושים ולא בשינוי תפקידה בקוץ ודרדר כו'. [נח"י]: ויש לתת טעם היאך תלוי חטא שלה בחטא האדם. נראה דחטא הארץ גרם לחטא אדם דמעץ שאדם אכל אתרוג היה ועצו ופריו שוה והוא דבר חידוש והיה חשק אדם לאכול מעץ הזה ובא לידי חטא ואלו לא חטאה הארץ היו כל העצים טעמם שוה ולא היה חשק אדם לאותו עץ אתרוג ולא בא לידי חטא ע"כ נפקד עונה בעון אדם. [דברי דוד]:

הן גרעיני כו'. ק"ל למה כתיב כאן באילנות אשר זרעו בו וגבי עשב נכתב מזריע זרע לכך פי' וכו' ר"ל כי עיקר של אילנות צמיחתן מענף של אילן אחר שמרכיבין או שנוטעין אותו לכך נקט כאן אשר זרעו בו שעיקרו של זרעו דהיינו הגרעינין אינן זריעתו לאפוקי גבי עשבים צומחין רק מן הזרע ולא מן ההרכבה לכן אמר גביהן עשב מזריע. [דבק טוב]:

פסוק יב

אע"פ שלא כו'. נשאו ק"ו. ומה אילנות שהם גדולים וענפיהם מרובים וגדולים ואינן יכולין לעמוד רצופין ואפילו אם יתערבו יחד יש היכר ביניהם דזה מין פלוני ואפ"ה יצאו למינם אנו שקטנים אנחנו ואם היינו מעורבים יחד אין היכר בינינו עאכ"ו שצריכין אנו לצאת למינינו:

פסוק יד

מיום ראשון נבראו. ק"ל דהוה לו לומר קודם לכן יהי מאורות ואח"כ והיו למאורות ברקיע ר"ל דהוה ליה לומר בריאתן קודם ואח"כ תלייתן ברקיע:

משנגנז כו'. ק"ל והא כבר כתיב (לעיל פסוק ד) ויבדל אלהים וגו':

אין אתם צריכין לדאג. ש"מ שיש חתת באם שילכו בדרכי הגוים:

למולד הלבנה. שהוא מחיבור שני המאורות כידוע לחכמי העיבור ולכן תלה המועדים בשניהם:

יום שלם. ר"ל יום שלם דהיינו י"ב שעות:

לסוף שס"ה ימים. שס"ה ימים קאי על החמה ושנת הלבנה שהם שנ"ד ימים מובלעים בשנת החמה ולפי ששנת החמה היא מצד מהלכתה לסבב כל הי"ב מזלות ושנת הלבנה היא מחברתה עם השמש בכל אחד מהי"ב מזלות לכן תלה השנה בשניהם יחד ואף על פי שהלבנה גומרת מהלכתה בכ"ט ימים ושעות ידועות. [רא"ם]:

פסוק טו

עוד זאת ישמשו שיאירו. כלומר ועוד נוסף על שמוש להבדיל וגו' שיאירו וכו':

לעולם. והכי פרושו והיו רצונו לומר החמה והלבנה למאורות להאיר לבריות ולכך נקט רש"י מלת לעולם ולא נקט לארץ כמו שכתוב בקרא להורות שפירוש על הארץ על אנשי הארץ כי הארץ אינה צריכה לאור:

פסוק טז

שוים נבראו. דקשה ליה דבתחלה כתיב שני המאורות הגדולים ואחר כך אמר את המאור הגדול וגו':

ע"י שמיעט. והשתא אתי שפיר דלא כתיב יהי כוכבים או ויעש את הכוכבים. [נח"י]:

פסוק כ

שיהא בה חיות. ק"ל נפש חיה משמע דמים הוציאו נפש החיה ולקמן (פסוק כא) כתיב ויברא אלהים וגו' לכך פירש נפש שיהא בה חיות כלו' שהמים יכינו את הגוף שיקבל את נפש החיונית שיתן בו הקב"ה וזה שפירש"י לקמן (שם) ואת כל נפש החיה נפש שיש בה חיות וק"ל. ועי"ל דק"ל והלא החיות אחר כך נבראו מן האדמה (להלן פסוק כד) לכך פי' על נפש שיהא בה חיות. ומה שהוצרך לפרש כן עוד פעם שני נפש חיה (בפסוק כא) י"ל לפי שנכתב בה"א הידיעה משמע שהוא חיה ממש לכך פירש פעם שנית שאין פירושו כן מדכתיב אשר שרצו המים ומה שפירש גם כן ביום הששי (להלן פסוק כד) לפי שבפי' נכתב אח"כ וחיתו ארץ א"כ נפש חיה קאי אשרצים. [דבק טוב]:

כל דבר חי כו'. מה שמהפך רש"י ומפרש בתחלה נפש חיה ואח"כ שרץ ר"ל גם בקרא צריך להיות כן ישרצו המים נפש חיה ומה הן נפש חיה ומפרש שרץ ועוף וכן כתיב אח"כ (בפסוק כד) ותוצא הארץ נפש חיה למינה בהמה ורמש:

וחיפושים ותולעים. הם התולעים הנמצאים באשפה וגם בימות החמה כשירד גשם על הארץ:

בבריות. ר"ל גבי בהמות וחיות:

פסוק כא

ובדברי אגדה הוא לויתן. דקשה ליה למה פרטם יותר משאר הבריות ולמה הוציאם מכלל כל נפש החי ובה"א הידיעה לכן פירש וכו'. [דבק טוב]:

והרג את הנקיבה. דקשה ליה דכתיב התנינם חסר יו"ד אחרונה דמשמע לשון יחיד וקרינן תנינים לשון רבים לכן פירש בראם זכר ונקבה לכן קרינן התנינים ואחר כך הרג לנקבה לכך כתיב חסר יו"ד. [דבק טוב]:

פסוק כב

לפי שמחסרין אותן. ולא כדי שירבו כי מאחר שהם יציר כפיו מתברכים הם מאליהם. [רא"ם]:

ואף החיות כו' אלא מפני הנחש. ואין לומר אם כן אמאי החיות עומדים בריבויים כיון שמחסרין מהם ולא בירך אותם הקב"ה דיש לומר מברכות של האדם נתברכו גם החיות כיון שהם מולידים כמו האדם. ודלא כתירוץ מהרא"ם שהם בעלי נפש חיה שמברכת הדגים נתברכו בעלי נפש חיה בדרך כלל. והא דנתברך האדם אף על פי שאין מחסרין מהם ולא הספיק להם רצון יוצרם אפשר משום דגלוי לפני הקדוש ברוך הוא שיאכל מעץ הדעת ויטיל הנחש בהם זוהמא וילביש אותם ביצר הרע ויתרבה מלחמות בעולם:

מוליד הרבה. ר"ל בפעם א' דהיינו תאומים. ואין להקשות יאמר רבו בלבד ולא יאמר פרו כלל י"ל לפי שאז לא היינו יודעים במה רבוי אם בריבוי התולדה או בריבוי הקומה ונמצא כזה בפרשת בחקותי על פסוק והרביתי אתכם ופי' בקומה זקופה אבל השתא דכתיב פרו ורבו ממילא דהריבוי קאי על הפרייה דהיינו הולדות. [נח"י]:

פסוק כד

הוא שפרשתי כו'. דק"ל ה"ל לכתוב ויברא אלהים וגו' ולשון תוציא מורה שכבר נברא אלא שהוא מכוסה בו. ואין להוכיח מותוצא הארץ דלעיל (פסוק יב) שהכל נברא ביום ראשון מפני שותוצא הארץ מורה שהוציאה אל הפועל מה שצותה בו במאמר תדשא וגו' (בפסוק יא) שהצווי בו הוא הווית הכח בה. ומלת תוצא הארץ אינו כן כי הוא בעצמו הצווי ויחוייב שיהיה הכח קדום בה קודם הצווי הזה. [רא"ם]:

שיש בה חיות. מה ששינה רש"י לשונו דלעיל (פסוק כ) גבי ישרצו פי' נפש שיהא בה חיות נ"ל משום דגבי חיות הארץ כבר היה הכל נברא ביום ראשון עם נפש החיונית כיון דכתיב תוצא וגו' אבל גבי דגים ועופות לא נבראו ביום ראשון אלא הכח שיכול להשריץ הגוף בלא נפש החיונית מדכתיב ויברא וגו':

פסוק כה

בצביונם. לרצונם שאם היו שואלים אותו מתחלה אם תרצה להיות נוצר כן היה מתרצה להיות כן:

בקומתן. ר"ל שנגמרה כל קומתן מתחלה דק"ל כיון שכתיב ויהי כן ל"ל למכתב ויעש אחר כך ובדשאים נאמר (פסוק יב) ותוצא אחר ויהיה כן להורות שלא עשתה כן כנ"ל (רש"י פסוק יא ד"ה עץ) ובמאורות שאמר ויעש (פסוק טז) אחר ויהי כן לומר שהקטין אחד מהן. [רא"ם]:

פסוק כו

ויתקנאו בו. וק' וכי יש קנאה אצל מלאכים כדאיתא (שבת פט.) בשעת מ"ת אמרו כלום יש קנאה ביניכם. ול"נ דלא קשה מידי דודאי בין המלאכים עצמן אין קנאה זה על זה אבל על בני אדם יש להם קנאה שיש להם מעלה כמותם והוא קרוץ מחומר:

בגזרת. ר"ל כמו שגוזרין המלאכים ומדברים לפני הקב"ה כך עומדת הפתגמא וכו' א"כ ש"מ שהקב"ה נמלך במלאכים:

מדת ענוה שיהא כו'. אע"ג דלעיל פי' שלא יתקנאו וכו' י"ל דה"ק שאע"פ שיש כח ביד הקב"ה שלא להשגיח בקנאת המלאכים אפ"ה הראה ענוותנותו לימלך בהן כדי שלא יהיה להם פתחון פה להתקנאות. [נח"י]:

ואם כתב. ר"ל שלא יטעו המינים:

בדפוס שלנו. ר"ל בדפוס שהכינו לו לאדם אבל אין לפרש בדפוס של הקב"ה דהא אין להקדוש ברוך הוא שום דפוס ותמונה כדכתיב בפרשת ואתחנן (דברים ד יב) ותמונה אינכם רואים לכך לא תפרש אלא בדפוס העשוי לנו כמו שפי' בסמוך (בפסוק כז) על מלת בצלמו בדפוס העשוי לו. והא דפירש"י בסמוך (שם ד"ה בצלם) צלם דיוקן יוצרו ה"פ באותו דיוקן שנראה להם לנביאים כשנגלה להם כך ברא את האדם. ועי"ל משום כפל לשון פרש"י כאן צלם דיוקן יוצרו משום דכתיב בצלמו בצלם אלהים אלא ודאי בצלמו קאי על הדפוס העשוי לו ובצלם אלהים קאי על דמות דיוקן ודו"ק ועיין בהרא"ם:

להבין ולהשכיל. דק"ל והא לאדם יש גוף ולמלאכים אין להם גוף:

יש בלשון הזה ל' רידוי כו'. ר"ל אי קרינן בחיריק הוא לשון רידוי ואי קרינן בצירי הוא לשון ירידה: ונ"ל דכאן כתיב וירדו שהוא לשון ירידה ובסמוך (פסוק כח) כתיב ורדו שהוא לשון רדיה אלא שכשדבר עם המלאכים הקטין אותו לומר שהוא ירוד אפילו מדגת הים ולא הוצרך להזכיר חית הארץ דכ"ש הוא. אלא כשדבר עם האדם הגיס דעתו שאם יזכה ויהיה צדיק יהיה רודה בחיות ובהמות. [נח"י]:

פסוק כז

בדפוס כו'. ק"ל הלא כבר נאמר נעשה אדם בצלמנו א"כ בצלמו ל"ל. [דבק טוב]:

פסוק כח

חסר וי"ו ללמדך. א"כ קרינן בקמ"ץ תחת השי"ן וכבשה:

שדרכו לכבוש. ר"ל שדרכו לכבוש במלחמה הוא מצוה על פריה ורביה. ועי"ל שהאיש דרכו לכבוש את הנקבה לתשמיש אף אם היא אינה רוצה אבל האשה אינה יכולה לכבוש את האיש לתשמיש דאין קישוי אלא לדעת והכי משמע מן הפסוק פרו ורבו וכבשה מי שדרכו לכבוש. [צדה לדרך]: והוצרך רש"י לשני הטעמים דאי לטעם הראשון לבד היה קשה מה ענין זה אצל ברכה ל"פ ועוד וכו' ואי משום טעם שני לבד קשה דא"כ הל"ל וכבשה ופרו ורבו ורדו. [מהרש"ל]:

פסוק כט

השוה. פירש מאחר שהשוה אותם הכתוב למאכל הנה כמו שלא הותר לחיה לאכול רק העשבים והאילנות ולא את האדם מדכתיב ורדו בדגת הים אתם רודים בהם ולא הם בכם. כך לא התיר לאדם לאכול רק העשבים והאילנות ולא להמית בריה וקרא ורדו בדגת הים ובעוף וגו' לא להתיר אכילה קמיירי אלא למלאכה. [רא"ם]. ועיין בפרק ד' מיתות (סנהדרין נט:):

להמית בריה. משמע דוקא להמית בריה לא הותר להם אבל מתה מאליה מותר לאכול להם וא"ת מנא ליה לרש"י דהא כתיב הנה נתתי לכם כל עשב וגו' וי"ל דהוכחתו הואיל וצריך לאסור לו אבר מן החי כדאמרינן בפרק ד' מיתות (שם נו:) ואי גם בהמה שמתה מאליה אסורה להם למה צריך להזהירו על אבר מן החי פשיטא שאסור לו אבל אם נאמר דנבילה שמתה מאליה מותר לו הואיל ולא המיתה ה"א כמו כן אבר מן החי נמי מותר הואיל ולא הפריש ממנו וגם אינה מתה בכך:

וכשבאו בני נח כו'. וכלומר והא ראיה על שהבשר נאסר לאדם הראשון שהרי כשבאו בני נח הוצרך להתיר הבשר:

פסוק לא

הוסיף ה' בששי בגמר כו' שהתנה עמהם על מנת כו'. פירוש לכן ברא שמים וארץ:

ד"א שכלם תלוים ועומדים כו'. במסכת עבודה זרה (ג.) ובמסכת שבת (פח.) עיי"ש:

פרק ב

פסוק ב

ר"ש אומר ב"ו שאינו יודע כו'. דק"ל דויכל אלהים ביום השביעי משמע שעדיין עשה מלאכה ביום השביעי אלא שכלה בו ואח"כ כתיב וישבות ביום השביעי משמע שלא היה עושה בו מלאכה כלל:

נכנס בו. ר"ל המלאכה נכנסת בשבת:

ונראה. ר"ל לבני אדם נראת כאילו כלה אבל האמת אינו כן ויהיה ויכל אלהים ביום השביעי לפי הנראה ולא לפי האמת:

ד"א מה היה העולם חסר מנוחה. וא"ת וכי אי אפשר לעולם בלא מנוחה וכי בלא מנוחה לא יתקיימו שמים וארץ וי"ל דאין ה"נ כדפירש לעיל (א א) בראשית בשביל התורה שנקרא ראשית דרכו ברא אלהים וגו' ואי לא היתה מנוחה בעולם אין פנאי להם לישראל כל ששה ימים לעסוק בתורה לכך ברא השבת שאסור לעשות בו מלאכה הלכך עוסקים בתורה בשבת א"כ נמצא דבשביל מנוחה קיימים שמים וארץ:

כלתה ונגמרה המלאכה. וא"כ אתי שפיר הא דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי שהמנוחה נבראת ביום השביעי ואז היו כלין כל המלאכות וזאת מנוחה אינה מלאכה גמורה אלא דרך העברה. [רא"ם]: ולפי הד"א קשה למה אמר לשון מלאכה דמשמע שעשה מלאכה ממש לכך צריך לטעם הראשון. ולטעם הראשון קשה מ"מ לכתוב ויכל אלהים ביום הששי לכך צריך לשני טעמים האלו. [מהרש"ל]: ואע"פ שאין שייך לומר בריאה ומלאכה על המנוחה שהיא העדר הפעולה שהוא דבר שאינו גוף ממש מ"מ נ"ל דהכי פירושו דאילו לא צירף את יום השביעי לימי הבריאה היה טבע האדם והנבראים לעמול ולעבוד יום ולילה לא ישבות ולא היה בטבע לפוש ולנוח וא"כ הגוף כלה מאליו והעולם חרב מאין יושב אבל השתא שצירף את יום השביעי ובו שבת וינפש אז ירד הטבע לעולם לשבות ולנוח ולמצא מרגוע על נפשו עד אשר תשוב נפשו עליו. [נח"י]:

פסוק ג

ברכו במן כו'. ובששי. וא"ת מה זו ברכה הא לא אקרי ברכה אלא אם היה בשבת יותר מבשאר ימים אבל הכא לא היה בשבת יותר מבשאר ימים רק עומר לגלגולת. וי"ל דמה שירד המן בכל יום הוא ברכה וכתיב ויקדש שקדשו במן שלא ירד בו כלל ואפ"ה ברכו בברכת המן מפני שבששי נכפלה בו ברכתו ופי' ברכו לא פסקה ברכתו. [רא"ם]: ועי"ל ברכו במן פי' שלא הסריח דהא בשאר ימים אם היה נותר היה מסריח ליום המחרת כדכתיב (שמות טז כ) ויותירו וגו' וירם תולעים ויבאש ואף אם לא היו אוכלין אלא חצי העומר והניחו עומר וחצי לגלגולת ליום השבת לא היה מסריח וזהו תוספת ברכה. [מהרש"ל]: ולענ"ד שהברכה היתה שניתוסף בו שיהיה שלש סעודות משא"כ בשאר ימים לא היו רק ב' סעודות. [דברי דוד]: ודבר תמיה הוא בעיני שבשביל ירידת המן שהוא לזמן מועט דהיינו ארבעים שנה כתב הכתוב במעשה בראשית ויברך ויקדש. לפיכך נ"ל כוונת זה הדרש שהש"י קידש את יום השבת שלא לעשות בו דבר מצרכי עה"ז כגון מלאכה ומשא ומתן ואפילו הלוך ודבור לא יהא כבחול ולפי שדברה תורה נגד יצה"ר שיעלה על לב האדם לומר הן לא נזרע ולא נאסוף וכו' (ויקרא כה כ) א"כ יחסר לחמו ולא יוכל לעמוד עצמו על ממונו לזה הקדים לומר ויברך וגו' ר"ל שכפל ברכתו ביום הששי כדי לקדש יום השבת ושלא לעשות בו מלאכה ולאו דוקא במן היה ברכה וקדושה ולא בזמנים אחרים אלא בכל שבת ושבת הקב"ה אומר לוו עלי ואני פורע ושייך ברכה וקדושה ונקט מן לפי שראינו בעינינו הנס הגדול שהממעיט לא החסיר (שמות טז יט) ולפי שבזמן הבריאה לא היו שומרי שבת בעולם שהרי עדיין לא נצטוו לפיכך מסיים רש"י ואמר שהמקרא נאמר על העתיד שישמרו בני ישראל את השבת ולאו דוקא על זמן ירידת המן. [נח"י] וע"ש:

המלאכה שהיתה ראויה. דלעשות להבא משמע דהיה לו לכתוב אשר ברא אלהים ועשה:

ש דלעשות להבא משמע דהיה לו לומר אשר ברא אלהים ועשה:

פסוק ד

האמורים למעלה. דק"ל הלא לא מפרש אח"כ שום דבר אלא קאי אדברים האמורים למעלה:

למדך שכולם כו'. ר"ל אף תולדות שמים וארץ נבראו ביום ראשון כדמפרש בקרא בהבראם ביום עשות וגו'. וא"ת והלא כבר כתב רש"י לעיל (א יד) במאמר יהי מאורות את השמים לרבות תולדותיה ואת הארץ לרבות תולדותיה וי"ל דאי לא קרא דבהבראם ה"א דלבריאת שמים היה מאמר וכן לתולדות השמים לכל תולדה ותולדה היה מאמר מיוחד כמו שהיו מחולקים בפועל כשיצאו מן הכח אל הפועל לכן כתיב אלה תולדות וגו' ללמד כי במאמר בריאת שמים נבראו גם התולדות כמו הזורע חיטים ביום אחד ואח"כ יוצא כל חטה וחטה בפני עצמה ביומיה:

ד"א בהבראם כו'. וא"ת מאי ד"א היא זה הא בפירוש הראשון לא דרש כלל ולא מפרש בהבראם כלל א"כ יכול להיות שדורש ג"כ כד"א וי"ל דלפי פי' הראשון קאי בהבראם אסיפא דקרא בהבראם ביום עשות וגו' אבל לפי' ד"א קאי ארישא דקרא השמים והארץ בהבראם ר"ל בה"א בראם:

ולמדך כאן כו'. אבל בלא זה לא היינו יודעין איזה בה"א ואיזה ביו"ד. ולפי הד"א קשה למה נאמר ביום עשות לכך פי' למדך שכלם וכו' ולטעם ראשון קשה למה נאמר בהבראם בה"א לכך פי' ד"א ולכן צריך לשני טעמים:

כה"א זאת שסתומה. עיין טעם אחר במנחות (כט):

פסוק ה

עד לא הוא. פי' במקום שתי תיבות עדיין לא:

ואינו נפעל. ר"ל הוא שם דבר ואינו נגזר ממנו פעל:

וזה מוכיח. פי' אם יהיה פירושו קודם ויהיה דבק עם מלת יהיה ויצמח הכתובים אחריו איך יתן טעם בו לומר כי לא המטיר שהוא נתינת הסיבה שלא המטיר. ואם אינו דבק רק עם מלת זה שחסר כאילו אמר וכל עשב השדה קודם זה היה בארץ וכל שיח השדה קודם זה צמח שוב לא יפול עליו כי לא המטיר. [רא"ם]:

ועוד אחר. פירוש עוד יש מוכיח אחר על זה:

ואף זה תפרש. הרא"ם האריך בזה ומהרש"ל פירש מפני שאי אפשר לפרש בענין אחר כי אם נאמר טרם פירושו קודם א"כ איך נופל עליו מלת תיראון שהוא לשון עתיד:

וכשבא אדם. ר"ל דודאי הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ויודע שאדם מכיר בטובתן של גשמים ויתפלל עליהן. ועיין חולין (ס:):

י"י הוא שמו. שם העצם שלו הוי"ה ר"ל יש בו אותיות היה הוה ויהיה דהיינו שמו א"נ שם העצם כלומר אות וסימן על עצמותו יתב' ושמות האחרים הם שמות התוארים מורה על תואר מתואריו יתברך. והא דלא מפרש פירוש זה למעלה (בפסוק ד) דכתי' ביום עשות ה' אלהים משום דלמעלה צריך לכתוב ה' אלהים כדפרש"י לעיל (א א ד"ה ברא) ע"ש:

שהוא שליט ושופט. ר"ל תקיף ואמיץ כח כמו ואת אילי הארץ (מלכים ב כ״ד:ט״ו):

פסוק ו

לענין בריותו כו'. דק"ל דהא לעיל כתיב כי לא המטיר ה' כיון שעדיין לא נברא האדם וכאן כתיב ואד יעלה וגו' משמע שהיה מטר אע"פ שעדיין לא נברא האדם:

אף כאן. הא דדחק רש"י ולא מפרש סתם מטר דהיינו המים שעל הארץ משקים העננים היינו משום דכתיב כי לא המטיר דהיינו סתם מטר שהוא ממים שעל הארץ ש"מ דקודם שנברא האדם לא המטיר והאי אד עלה קודם שנברא האדם שהרי אח"כ כתיב ויצר אלהים וגו' ואי היה מטר סתם הוה הפסוקים כסותרין אהדדי וק"ל:

פסוק ז

שתי יצירות יצירה לעולם הזה ויצירה לתחיית המתים. ונ"ל דה"פ שהקב"ה נותן מעכשיו כח חיוני באדם שגם לאחר שימות יוכל לחיות ולחזור ברצון הש"י. [נח"י]:

צבר עפרו כו'. דאל"כ עפר מן האדמה ל"ל בחד סגי אבל קשה דהל"ל מכל הארץ לכך אמר ד"א וכו' ולד"א קשה הל"ל מאדמה מלת מן ל"ל לכך פי' מד' רוחות. [מהרש"ל]:

קולטתו לקבורה. ועי"ל לתרץ הקושיא הלא גם הבהמה נקברת אע"פ שלא נצבר עפרה אלא רוצה לומר קולטת ושמורה בתוכה עד תחיית המתים. [דבק טוב]:

ואם לאו יש קנאה כו'. בויקרא רבה אע"ג דבשבת נבראת מנוחה בתחתונים שהיא לצורך התחתונים א"כ הרי קנאה במעשה בראשית. י"ל כיון דעיקר מנוחה הוא בשביל האדם והוא מן העליונים ומן התחתונים ליכא קנאה. [נח"י]:

פסוק ח

במזרחו. לאפוקי מתרגום אונקלוס שפי' מקודם דהא מפשט המקרא משמע שלא צמחו עשבים ואילנות לא של גן ולא של שאר מקומות קודם ברייתו של אדם. והא דהאריך רש"י לומר נטע את הגן שלא תטעה לומר דמקדם קאי על וישם שם את האדם:

וא"ת. אע"פ שמקום הקושיא הוא על וייצר ה' אלהים את האדם (פסוק ז) מכל מקום המתין הקושיא עד פה אחר שפירש ויטע וגו' במזרחו של עדן ואז יהיה גם זה מפרטי האדם ויצדק מה שהשיב עליה סתם בריאתו מהיכן וכו' חזר ופירש ויצר ה' עפר מן האדמה וגו' ויצמח לו גן עדן אבל אם תפרש מקדם לשון קדמות כלומר מקודם וא"כ לא היתה הצמיחה בעבורו וא"כ אין זה מפרטיו והיה ק' על הקרא למה הפסיק במה שאמר ויטע ה' אלהים כיון שכבר נטעו אלא על כרחך מקדם פי' מזרח. [רא"ם]: ויש לפרש נמי איפכא בשלמא אי הוה מקדם פי' מלקדמין כתרגומו ניחא מה שכתוב כאן ויטע וגו' גבי ויצר וגו' כמדרש וייצר יצירה לעולם הבא ויצירה לעולם הזה להודיע שהאדם נברא לתענוגי עולם הבא ולתענוגי עולם הזה דאל"כ תקשה למה נטע גן בעדן מלקדמין אם לא בשביל תענוגי אדם אבל עכשיו שפי' מקדם במזרחו של גן ולא בא להורות אלא באיזה מקום היה חנייתו של אדם ולא להודיע על תענוגי עולם הזה ואדרבא נימא איפכא חלילה שיברא את האדם בשביל שיתענג בתענוגי עולם הזה וא"כ קשה למה סמך ויטע וגו' לקרא דוייצר ולא אל ויברא וע"ז פירש ראיתי וכו':

פסוק ט

לענין הגן הכתוב מדבר. דאי אכלל הארץ קאי למה לא ציוה השם בשעת הציווי להוציא עץ נחמד וגו':

באמצע הגן. דאל"כ ל"ל למכתב בתוך הגן דהא כתיב ויצמח וגו' דלענין הגן קאמר:

פסוק יא

וע"ש שמימיו מתברכין. דק"ל דכיון שהוא נילוס היה לו להזכיר בשם היותר מפורסם שהוא נהר מצרים שלא נטעה לומר שהוא נהר אחר וארץ אחרת ולא ארץ מצרים ותירץ ע"ש וכו' כלומר משום הכי קרא לו בשם פישון משום דבשם זה מזכיר שבחו של נהר ותו קשה למה בנהר זה בא להודיע את גדולתו יותר מבשאר נהרות בשמות שלהם ומפרש אין ה"נ דבשאר נהרות נמי מפורש בשמותיהן השבח שלהן גיחון שהיה הולך וכו' ובזה יתורץ למה מהפך רש"י הכתוב דמתחלה מפרש שמות הנהרות ואח"כ קדמת אשור וכו':

פסוק יד

וכתב כו'. והא דלא פירש כן גבי פישון דכתיב נמי הוא הסובב את כל ארץ החוילה (פסוק יא) ומצאנו שם איש חוילה בפרשת נח (להלן י ז) וי"ל דחוילה דהכא יש לומר שם המחוז ולא על שם איש דהא הוא הולך בארץ מצרים א"כ איך קראו אותו בשם האיש חוילה ועוד כיון שכתב הארץ בה"א הידיעה החוילה ע"כ שם המחוז הוא ובזה יתורץ נמי דמקשי' מנ"ל לרש"י דכוש ואשור ע"ש העתיד דילמא שם המחוז הוא כמו ארץ החוילה שהוא שם המחוז י"ל דא"כ היה לו ג"כ להזכיר בה"א הידיעה כמו החוילה:

למזרחה של אשור. רצונו לומר קדמת כמו קדמה בה"א דבכמה מקומות מצינו שנכתב תי"ו במקום ה"א אלא לכך נכתב קדמת לפי שהוא דבוק למלת אשור וכיון שהוא קדמה אם כן הוה כאילו כתיב לקדם כי כל תיבה הצריכה למ"ד בתחלתה הטיל ה"א בסופו והוה כאילו כתיב למזרח של אשור:

החשוב כו'. רצונו לומר דדריש מדכתיב הוא פרת אף על פי שכתב בכולהו הוא הוא הסובב (וכאן לא כתב הוא הסובב ולא נתן בו סימן אם כן במאי הבדיל משאר נהרות שלא צריך לתת סימן משום חשיבות ארץ ישראל) מכל מקום גבי שם הנהר לא כתיב הוא אלא גבי פרת:

פסוק טו

לקחו בדברים. דק"ל דכל היכא דכתיב לקיחה משמע שקודם שלקחו לא היה ברשותו והא הכל ברשות הקב"ה הוא:

ופתהו ליכנס. והא דלא פירש הרב פירוש זה לעיל על פסוק (ח) וישם. נראה לי משום שהוא קרוב יותר לפשוטו לפי שלשון לקיחה שייך דוקא בדבר החומרי או בבעלי חיים שאין בהם דעה ובינה אבל האדם עיקרו המדע והשכל ולא הגוף ואין לשון לקיחה שייך על המדע שהוא דבר שאין בו ממש אלא א"כ הפיתוי שמפתה את דעתו ממחשבה אחרת כעין הלקיחה הגשמי שמעתיקו ממקום למקום. [נח"י]:

תוכן העניינים

שפתי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה