אור ברסלב

שפתי חכמים· רבי שבתי משורר בס

ויקרא

שמות

פרק א

פסוק א

ולכל ציוויים קדמה קריאה. דקשה לרש"י ל"ל למכתב ויקרא וידבר שהוא כפל לשון ומפרש וכו' פי' שלא היה מדבר עמו פתאום אלא קרא משה משה ואמר הנני ואח"כ היה מדבר עמו:

קריאה לשון חיבה. שבאהל מועד קדמה קריאה כלומר מכאן בנין אב דבכל מקום שנאמר וידבר ויאמר צו קודם לכן היה קריאה: דיבור הא דאמרן. אמירה דכתיב בפרשת שמות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר. ציווי דכתיב בפרשת וישמע יתרו ויקרא ה' למשה אל ראש ההר וגו' ויאמר וכו' רד העד בעם וגו' והוא לשון ציווי שלא יהרסו אל ה' לראות אבל קשה למה לא פירש רש"י זה הפירוש לעיל בפרשת ואלה שמות או בפרשת וישמע יתרו ולמה הניח עד כאן: ע"ש [במ"י ובנח"י]:

עראי וטומאה. פירוש מענין קרי כמו מקרה לילה ואף על פי שמלת ויקר נופלת על הקב"ה כביכול נדמה להקב"ה בדברו עם בלעם כאלו קבל מיאוס וטומאה על ידו כמי שמקבל מיאוס ע"י הקרי:

ומגיע לאזניו. ר"ל הקול של משה משה כפי מה שהוא עם חתוך אותיות. וכלהו צריכין ואיזה משלשתן שנכתב לבדו הוה מוקמינן ליה לישראל לבדו ואם נכתב ויקרא אל משה וידבר אליו לבד ה"א קול הברתו היו שומעים אהרן וכל ישראל ואם נכתב ויקרא אל משה וישמע את הקול לבד ה"א אהרן היה שומע אפי' הדבור עצמו ואם נכתב וידבר ה' אליו וגם וישמע את הקול ירד ה"א אהרן היה שומע אפילו הדיבור עצמו ואם נכתב וידבר ה' אליו וגם וישמע את הקול יחד ה"א שאהרן שמע אפילו הדבור עצמו ואם נכתב וידבר ה' אליו וגם וישמע את הקול יחד ה"א שאהרן שמע אפילו הדבור עצמו וכן ישראל שמעו קריאת משה משה. ע"כ תורף דבריו של מהרא"ם:

יכול אף להפסקות. כלומר במקום שיש הפסקות פרשה ואין בהם לא דבור ולא אמירה ולא ציווי כמו הפסקות ואם מן הצאן קרבנו ואם מן העוף עולה קרבנו וגו' ונפש כי תקריב וגו' וכיוצא בזה. וא"ת ולמה לא אמר זה יכול לעיל אחר שסיים ויקר אלהים לבלעם: וי"ל בשלמא לעיל ה"א שהכל היו שומעין הקול אפילו ישראל ואם כן לא היה למשה גדולה יותר מלישראל שהרי גם הם היו שומעין כמו משה ופשיטא שאף להפסקות היתה קריאה כי זה היתה גדולה של משה יותר משל ישראל שאף להפסקות היתה קריאה אבל עכשיו שפירש שמשה לבדו היה שומע קול קריאה מעתה יש להסתפק אם גדולה זו נמי היה למשה שגם להפסקות היתה קריאה או לא כיון דבלאו הכי היתה לו גדולה יותר מישראל שלא שמעו ישראל אפילו קול הקריאה ת"ל וכו':

ת"ל וידבר. וא"ת והא בכל התורה כולה כתיב וידבר ה' אל משה ולמה לא הקשה רש"י זה לעיל. וי"ל דהכא הקריאה היתה משה משה אם כן למה כתיב אל אלא הקול וכו'. (הרא"ם) פי' דק"ל למה כתיב אל משה הל"ל למשה ומתרץ הקול הולך וכו' ודרש כאן יותר מבשאר אל שבתורה לפי שבת"כ דרשו וידבר אליו למעט את אהרן מן הדבור מנ"ל דלמא לא בא רק למעט ישראל אבל אהרן שנתועד בדבור שמע. אלא ע"כ צ"ל דאיכא מיעוט קודם לו שהוא מלת אל משה הממעט שלא שמעו ישראל ואפילו קריאת משה לא שמעו דהרי קאי על ויקרא כ"ש דבור של מצוה ונשאר מעוט דאליו למעט אהרן מן הדבור עצמו ומיעוט דקול לו למעט את כלם אף מקול הדבור:

ליתן ריוח. בשלמא אי הוה שם קריאה ונבואה חדשה מ"ה הפסיק אבל אי לא היה שם קריאה הפסקה זו ל"ל. ומשני כדי ליתן ריוח וכו':

ק"ו להדיוט. העיקר הוא כדי ללמוד אותנו שאנו לומדים מפי הדיוטים שצריכים אנו בהכרח ליתן ריוח בין ענין לענין כדי להתבונן בהם וק"ל:

למעט. פירוש הדיבור המיוחד למשה לבדו ר"ל ולא לישראל אין צריך מיעוט שהרי כתיב אל שבא למעט את ישראל אלא אליו בא למעט את אהרן:

ר"י אומר י"ג. [נח"י] נ"ל דלא פליגי אלא רבי יהודה מפרש דברי הת"ק שלא תפרש אליו למעט את אהרן מדיבור דהכא אם עולה קרבנו דלזה לא איצטריך דהא לא הוזכר כאן אהרן שיצטרך מיעוט למעט אותו אלא תנהו ענין להיכא דהוזכר אהרן דהיינו בי"ג מקומות וכן הגירסא בת"כ אמר רבי יהודה ומה שהאריך הרא"ם בכאן נראה שהוא ללא צורך:

יכול ישמעו. [ד"ד] הרבה מטריחים עצמם לפרש למה כתב רש"י דבר זה כאן ולא קודם דבור של אליו למעט אהרן. והדברים פשוטין לפי ענ"ד דדברי רש"י כאן תלוים זה בזה דעיקר הטעם לחלק בין קריאה לדבור הוא מכח הי"ג מיעוטין שהם הי"ג דברים שנזכר בהם אהרן ומשה והם בדבור דוקא לא בקול הקריאה ואפשר שבאמת שמעו כל ישראל את הקריאה דהא על זה אין מיעוט לגבי אהרן ואם כן כל ישראל שווין כאהרן בזה ואין לאהרן מעלה על כל ישראל בזה כיון דמכח אליו נתמעט אהרן עם כל ישראל וה"א זה דוקא בדבור אבל לא בקול הקריאה. ת"ל קול לו קול אליו ביאור דבר זה דבפסוק שבסוף פ' נשא כתיב ובבוא משה אל אהל וכו' וישמע את הקול מדבר אליו הי' אפשר לכתוב קול מדבר לו וכתב מדבר אליו לדרשה דכל ישראל לא שמעו ממילא גם אהרן לא שמע דכבר השוו ביחד כמו שזכרנו:

קול לו קול אליו. כלומר היה לו לכתוב קול לו ולמה כתיב קול אליו אלא משה שמע וכל ישראל לא שומעין כלומר ישראל פשיטא לא שומעין שהרי אפילו קריאה לא שומעין כאשר ממעטים מאל משה וכ"ש שלא שמעו הדיבור אלא למד על אהרן וקאי על דברי ר' יהודה הסמוך לו שמיעוט מאליו את אהרן אפילו במקום דכתיב אל משה ואל אהרן ומקשה יכול ישמע את קול הדיבור בלא חיתוך אותיות וממעט מאליו אפילו אהרן. כך פירש הרא"ם:

ולא היה יוצא חוץ לאוהל. מדלא כתיב ויקרא אל משה מאהל מועד וידבר אליו אלא ודאי לכך כתיב אליו מאהל מועד כלומר אליו למשה נשמע הקול לפי שהיה בתוך אהל מועד ואינו נשמע חוץ לאהל: [נח"י] ול"נ כלל אלא דייק דאס"ד דקאי על מה שממנו יוצא הקול מלבד הל"ל מבין שני הכרובים כדמסיק בת"כ ומדכתב מאהל מועד ש"מ דקאי נמי עד היכן מגיע הקול. אבל קשה אם כן ל"ל מיעוט דאליו שמשה שמע וכל ישראל לא שמעו והא פשיטא שלא שמעו שהרי ישראל חוץ לאהל היו עומדים ותירץ הראב"ד שהוצרך המיעוט קודם הקמת המשכן. רא"ם:

שכן מצינו. האי שכן מצינו לאו דוקא הוא דהא שילוח המרגלים לא היה אלא לאחר לאחר ניסן של שנה שניה והקמת המשכן היה באחד בניסן בשנה שניה לצאת ישראל מארץ מצרים אלא ע"כ צ"ל דהאי שכן מצינו דקאמר אינו אלא לפרש דברי כבושים מה הן. רא"ם: [נח"י] ואני אומר דה"פ הש"י ציוה למשה לומר להם בשבילכם הוא מדבר עמי ואלו הן הדברי כבושים ולא יותר ובעלי המדרש מביאים ראיות לדבריהם שאין הקב"ה מדבר עם הנביאים אלא בשביל ישראל שכן מצינו וכו' וכמו שהאריך בזה במכילתא:

והשיבני אם יקבלום. וא"ת איך יתכן לומר שלא ידע הקב"ה אם יקבלום אם לאו. וי"ל דלכך מביא רש"י ראיה כמו שנא' וכו' ושם פירש רש"י שדרך ארץ לדבר כן ולא בא הכתוב אלא ללמד דרך ארץ וק"ל:

פסוק ב

בקרבנות נדבה. וא"ת דלמא בעולת חובה מיירי. ורא"ם תירץ ע"כ האי כי פירוש אם הוא ולא אשר וכאילו אמר מפני שיקריב קרבן לה' שפירושו מפני שהזהרתי אתכם להקריב קרבן לה' אני אומר מן הבקר וגו' יקריבנו דאין שייך לומר כן א"ל שהוזכרו קודם זה בשום מקום אבל הקרבנות לא הוזכרו בשום מקום קודם לכן מ"ה אי אפשר לפרש אלא בלשון אם ופירושו עיין שם כי האריך. ונ"ל מדכתיב תקריבו קרבנכם לשון רבים מלמד ששנים מקריבים עולה בשותפות וזה ע"כ מיירי בקרבן נדבה דאי בקרבן חובה איך שנים יקריבו בשותפות קרבן חובה שכל אחד מהם חייב קרבן אלא ע"כ בקרבן נדבה וכו':

למה נאמר. דהל"ל איש ולעיל לא הוה קשה מידי דהייתי אומר אדם אתא למעט עע"א כאשר דרשינן אתם קרויים אדם ולא עובדי אלילים אבל עתה שפירש אדם כי יקריב בקרבן נדבה דבר הענין ונדבה כשירה אפי' מן עע"א כאשר מרבינן מאיש איש כי יקריב לרבות עובדי אלילים שנודבים נדבה קשה אדם ל"ל: [ד"ד] אבל אינו אמת דא"כ בפ' תזריע דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו מאי קאמרת ביה למה לא נאמר איש וכי נעיין במה שמרשם רש"י אדם כי יקריב מכם והוא ללא צורך אלא תחלה הי' להרשים אדם ולפרשו ואח"כ כי יקריב מכם ולפרשו אלא כוונת רש"י לתרץ כפל ל' אדם מכם והיה סגי לומר אדם כי יקריב לחוד או כי יקריב מכם לחוד וזהו שאמר רש"י אדם למה נאמר פי' לשתוק לגמרי ולא יאמר אלא כי יקריב מכם וכיון שרש"י רוצה לתרץ קושיא שהיא תחלה וסוף דהיינו כפל ניחא ליה לפרש תחלה כי יקריב המוקדם דמיירי בנדבה קודם שיפרש המאוחר תיבת מכם כפל עם אדם דחד מינייהו הוא מיותר וע"כ פירש תחלה כי יקריב שהוא מוקדם ואח"כ אדם שהקושיא מכח מכם שהוא מאוחר והרוצה לתלות קושיית אדם לתיבת כי יקריב הוא לפלפל בעלמא ואין בו צורך:

לא תקריבו מן הגזל. משום דכתיב שונא גזל בעולה:

אף חיה. משום דחיה בכלל בהמה דכתיב זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה. [נח"י] בת"כ שנאמר זאת הבהמה אשר תאכלו ושה וגו' איל וצבי וגו' והוא פסוק בפרשת ראה וזאת הגירסא הובאה גם כן בזבחים דף ל"ד:

ת"ל בקר. כלומר ל"ל דכתיב מן הבקר ומן הצאן דהא סתם בהמה היא בקר וצאן אלא למעוטי אתו דוקא בקר וצאן ולא חיה:

הרובע. וא"ת למה צריך למעטן והלא נסקלין. וי"ל כגון על פי עד אחד, או שהודה הבעל מעצמו שאינו נסקל להכי איצטריך למעט וכן הנעבד או שור שהמית אדם צריך לתרץ כן:

את הנעבד. דגבי רובע כתיב בהמה דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה וגו' ובנעבד דכתיב וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב: ובנעבד שיש בו רוח חיים מיירי המותר להדיוט ולית ביה משום נעבד לע"א ולא משום מוקצה לע"א כדאיתא בתמורה:

מוקצה. פירוש הוקצה ונבדל לע"א לא יקריבנו ומיירי כשהאכילוהו כרשיני ע"א אבל אמירה לבדה לא כדאיתא בפרק כל האסורין:

להוציא את הנוגח. פירוש שהמית אדם דוקא ולא כשהמית בהמה:

הטריפה. זה מדבר כשהיתה כשר בשעה שהקדישה הבעל ואחר כך נטרפה אם כן הייתי אומר שמותר להקריב על המזבח הואיל והיתה כשירה בשעה שהקדישה להכי צריך כאן למעט:

ששנים מתנדבים. דאל"כ יקריב קרבנו מבעי ליה. פירוש לאו דוקא אלא ה"ה עשרה או מאה או אלף כל זמן שלא נשתתפו בו כל ישראל:

קיץ המזבח. פירוש מאכל המזבח הבא מן המותרות פירוש שנתותרו מן חצאי שקלים משנה שעברה מאותן מותרות חצאי שקלים היו קונין כבשים לעולות והקריבו אותן על המזבח בשעה שלא היו קרבנות יחידים להקריב וכדי שלא יהא המזבח פנוי בלא הקרבת קרבנות:

פסוק ג

שאין ת"ל זכר. הא דהביא רש"י הכא מיעוט דזכרים לאפוקי טומטום ואנדרוגנוס ולא שאר המיעוטין דלקמן. משום שבא לפרש בתר הכי תמים בלא מום דלא תקשי ליה מנ"ל דתמים בלא מום דלמא תמים פירוש שיהא תמים באיכותו דהיינו שלא יהא טומטום ואנדרוגניוס. להכי הביא רש"י זכר דלמטה שממעט מזכר דלמטה טומטום ואנדרוגינוס ממילא פירוש של תמים בלא מום:

בלא מום. כתב הרא"ם ואע"ג דכתב במקום אחר כל אשר בו מום לא יקרב וא"כ תמים למה לי כבר תירצו בת"כ ואמרו דהאי תמים דהכא להקישא הוא דאתא כלומר כשם שאם אינו תמים אלא בעל מום אינו לרצון כדכתיב כל אשר בו מום וגו' כך אם אינו זכר אלא נקבה או טומטום או אנדרוגינוס אינו לרצון:

עד העזרה. ופירוש יקריבנו מענין קורבה שפירש יביאנו והוכחתו אל פתח אהל ל"ל ליכתוב זכר תמים יקריב אותו לרצונו לפני ה' ותו לא:

אפילו נתערבה. פירוש היה לו לכתוב יקריבנו אל פתח אהל מועד לרצונו לפני ה' בשלמא בלא פירוש דמטפל עד העזרה ה"א יקריב יתירה בא ללמד שמחוייב לטפל בה עד לפנים מן העזרה אבל מאחר שפירש דאינו מחויב לטפל בה אלא עד פתח העזרה יקריב ל"ל:

בפסולין. פי' כגון רובע ונרבע וכיוצא בהם:

בשאינו מינו. עם חטאת ואשם ובכור ומעשר ופסח ושלמים:

שכופין. ולא מיקריב מפיק דהוא לרבוי דאם נתערבו עולה בעולה או עולה בחולין הוא דאתא אלא מיתורא דאותו מפיק ליה:

בע"כ ת"ל לרצונו. כלומר יכול אם כופהו שיקנה הזבח להקריב והוא צועק תמיד אינו רוצה לעשות אפ"ה עושה בעל כרחו ת"ל לרצונו כופין אותו עד שיאמר רוצה אני ואז הוא מקריב: [ד"ד] א"ל דמאי מהני אמירה זו כיון דבעל כרחו אומר כן דאמרינן אגב אונסיה גמר בלבו להסכים עם מה שאומר בעל פה כי רצונו להפטר מהאונס ואפי' בענין ממון אמרינן בפ' חזקת הבתים אמר רב הונא תלה אותו עד דזבין ליה קנה דאגב אונסי' גמר ומקנה ליה כל שכן כאן דמצוה הוא:

אין סמיכה בבמה. דמקרא נדרש לפניו ולאחריו לפני ה' דהיינו באהל מועד ששם הארון והשכינה שרויה בו:

פסוק ד

לסמיכה. דק"ל העולה ל"ל דהא ברישא דקרא כתיב עולה ועליו קאי אלא לרבות לסמיכה כל שנקרא עולה לסמיכה אפילו עולת חובה ומדכתיב העולה בה"א הידיעה ר"ל העולה הנזכרת מן הבקר ומן הצאן למעט עולת עוף לסמיכה. ולהביא עולת צאן פירוש ג"כ לסמיכה:

לאו שניתק לעשה. כגון לא תקח האם על הבנים וכתיב שלח תשלח את האם וכן לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרופו: וכן לא תגזול וכתיב והשיב את הגזילה שלא נכתב בהם שום עונש אבל אלו הנזכרים עונשם אמור בין על מזיד שהוא מיתת ב"ד או מלקות בין על שוגג שהוא חטאת:

פסוק ה

כשרה בזר. מדכתיב ושחט סתם ואחריו כתיב והקריבו בני אהרן משמע דשחיטה כשרה בזר: [נח"י] פי' דאס"ד דקבלה מותרת בזר ומהולכה ואילך מצות כהונה ופירוש של והקריב היינו הולכה ה"ל להזכיר קבלה עם השחיטה קודם והקריבו בני אהרן ומדלא הזכיר ש"מ דוהקריבו היינו קבלה: [ג"א] פירוש דודאי האי והקריבו הוא קבלה דהולכה ליכא למימר דודאי דהולכה לא היה מהכרח עבודה שאם היה נשחט אצל המזבח עד שלא היה צריך להולכה לא היה צריך הולכה א"כ צריך לומר דקרא דוהקריבו היינו קבלה שהיא היתה מצוה שאי אפשר בלעדה וא"כ למה כתב לשון והקריבו אלא דמשמע נמי הולכה ולמדנו שניהם שלא יהיה אלא בכהן:

בעזרה. אבל לא באהל מועד דא"כ ה"ל למיכתב לפני ה' את פני הכפורת או לפני ה' פתח אוהל מועד:

לשון הולכה. כלומר אע"פ שמשמעותה לשון הולכה למזבח מ"מ כיון שקבלת הדם היא ראשונה שאחר השחיטה וקודם להולכה ע"כ צריכין אנו לפרש על הקבלה ולמדנו גם ההולכה במכ"ש:

יכול חללים ת"ל. וא"ת לישתוק מבני אהרן כבר תירצו בגמרא אוציא חללים ולא אוציא בעלי מומין ת"ל בני אהרן מה אהרן כשר בלא מום אף בניו כשרים ואע"פ שבפרשת אמור מרבים מהכהנים בעלי מומין עיין התירוץ במ"י: [ג"א] וא"ת ל"ל קרא לפסול בעלי מומים תיפוק ליה דכתיב כל איש אשר מום בו וגו' וי"ל דהתם בעבודה במזבח כדכתיב לא יגש להקריב אשה ה' וכאן מרבה קבלה ושאר עבודות כולם: א"נ לומר שעובר בעשה ולא תעשה דכך משמעו בני אהרן מה אהרן בלא מום אף כל כהן בלא מום מותר בהקרבה ולאו הבא מכלל עשה עשה לאשמועינן דעובר בלאו ועשה:

שנתערב. פירוש במינו דם עולת ראובן בדם עולת שמעון. שאינו מינו דם עולה בדם תמורה או בדם אשם או בדם כל הקרבנות שדמם נזרק למטה מחוט הסיקרא כמו דם עולה אין בכך כלום כיון שנזרקים כלם למטה מחוט הסיקרא אע"פ שדם העולה צריך שתי מתנות שהן ארבע ויש משאר דמים שאין בהם אלא מתנה אחת אין בכך כלום ויתן הכל מתנה אחת אבל לא בהיפוך מפני שיש בהן דם שאין טעונה אלא מתנה אחת ויעבור על בל תוסיף:

בחטאות הפנימיות. שדמן נזרק על הפרוכת הפנימי ועל המזבח הפנימי:

החיצוניות. שדמן נזרק במזבח החיצון:

שאלו למעלה. פירוש למעלה מחוט הסיקרא:

דמו. פי' למעט שנתערב דמו בדם חטאת הפנימי או החיצון וכיצד יעשה אם נתערבו ישפכו אל האמה וכן אם נתערב דם הנזרק למעלה מחוט הסיקרא בדם הנזרק למטה ישפכו ג"כ אל האמה:

עומד למטה. פי' על הארץ ולא על הכבש:

שתי מתנות שהן ד'. פירוש הזריקה היא מן הכלי שבו קיבל הדם וזורק בכותל המזבח כנגד חודו של המזבח בזויות מזרחית צפונית והדם מתפשט לשתי רוחות הזויות והוי כמין ג"ם יונית והיא ככף פשוטה שלנו הפוכה ואח"כ בא לקרן מערבית דרומית שכנגדה באלכסון וזורק מן הכלי לחודו של זויות כמין ג"ם ונמצא שבשתי מתנות הללו שבקרן מזרחית צפונית ומערבית דרומית הדם הנזרק נראה לארבע רוחות שבמזבח וזהו שנאמר סביב:

ולא בזמן שהוא מפורק. דאם לא כן פתח אהל מועד ל"ל והא לעיל מיניה ג"כ כתיב פתח אהל מועד:

פסוק ו

לרבות את כל העולות. פי' דהא בעולה קאי וה"ל למימר והפשיטה אלא וכו' לא שנא עולת נשים וגרים ועבדים וה"א דהעולה ממעט אם נשחטה חוץ לזמנה או חוץ למקומה או שאר פסולים אם עלתה על המזבח שלא תרד שמקטירם עם עורה ואין צריך הפשטה:

ולא נתחיה. והנתחים מפורשים כיצד יהיו בפ"ב דיומא:

פסוק ז

מצוה להביא. לאו למימרא שבכל יום יורדת אלא האש שירד בימי משה לא נסתלק מן המזבח עד שבאו לבית עולמים ואז ירד אש מן השמים בבנין שלמה ולא נסתלק עד שנסתלק בימי מנשה וכדתניא בשילהי פ"ק דיומא:

בכיהונו. דאל"כ כהן ל"ל וכן בני אהרן הכהנים ל"ל אי למעוטי חללים השתא מעיטנהו מקבלת דמים דהוא ראשונה לזריקת הדם שאר עבודות שלאחריה לא כ"ש אלא לומר לך שיהא כל עבודת כ"ג בדרך כ"ג וכהן הדיוט בדרך כהן הדיוט כהן גדול בשמנה בגדים וכהן הדיוט בארבע בגדים:

פסוק ח

שכבר הותז. דכיון שנחתכו הסימנים קרי ליה הותז מפני שכל חיותו תלוי בהן וכמונח בדיקולא דמיא ובכלל הפשטה אינו אלא קרב כמות שהוא עם העור:

ומכסה בו. דבשלמא ראש איצטריך לרבויי משום שכבר הותז ואינו בכלל הפשטה אלא הפדר ל"ל:

יוצאין. פירוש גזרים חתיכות עצים גסים שלא יצאו חוץ למערכה מקום שמקטירים האיברים של הקרבנות והיא אמה על אמה והיו הגזרי עצים ג"כ ארכן אמה כדי שלא יצאו חוץ למערכה כדי שלא ימנעו רגלי הכהנים בהלוכם סביב המערכה:

פסוק ט

לשם עולה. פירוש לאפוקי לשם שלמים:

לשם האש. פירוש לשרפו באש לגמרי ולא לצלותו שם בלבד כמו החתיכות הצלויים בגחלים ואח"כ יטלם משם בעת דישון המזבח. הרמב"ן ז"ל:

נחת רוח. פי' ולא שיקבל מנוחה מריח הקרבן דהא כתיב אם ארעב לא אומר לך וגו':

פסוק י

וי"ו מוסיף. וילמד עליון מתחתון ותחתון מעליון שכן צאן צריך סמיכה הפשט ונתוח וכל הדברים המפורשים לעיל:

ולמה הפסיק. וא"ת והא פירש"י לעיל יכול אף להפסקות היתה קריאה וכו' אלמא אפי' בלא וי"ו מוסיף על ענין ראשון וי"ל דלרבותא בעלמא הוא דקאמר כלומר כיון דכתיב ואם מוסיף על ענין ראשון והוה כחדא פרשה א"כ כ"ש למה הפסיק הענין ותירץ כדי וכו'. רא"ם:

פרט לזקן. דאי למעט רובע ונרבע ושאר פסולין דמיעט לעיל בראש הפרשה כבר מיעטם הכתוב מקראי דלעיל ובא וי"ו דואם מן הצאן ומוסיף על ענין ראשון וילמד תחתון מן העליון. ואין להקשות ל"ל ג' מיעוטים לילף מחדא כבר תירצו בגמרא דאי נילף מחולה במה מצינו ה"א דוקא חולה פסול דלאו אורחיה אבל זקן דאורחיה לא לפסול קמ"ל ואי ממזוהם ה"א משום דמאיס אבל זקן וחולה לא להכי איצטריך ג' מיעוטין:

פסוק יא

על צד. ונקרא הצד ירך מפני שהירך הוא בצד וכן ולירכתי המשכן לירכתים ימה. בצדה:

פסוק יד

ולא כל העוף. פי' אע"פ שהעוף בעל מום כשר. מ"מ מחוסר אבר פסול אבל לא אמרינן אם מן העוף וי"ו מוסיף ויהא פסול אפילו בעל מום ושיהא דוקא זכר א"כ תמים זכר שנאמר בצאן ל"ל ילמוד תחתון מעליון אלא למעוטי אתא:

גדולים. דאל"כ היה לו לכתוב בני תורים כמו שכתוב בני יונה שהוא דוקא קטנים אלא וכו' ולמדינן מבני יונה שאין לו אלא הכשר אחד דוקא קטנים שהרי כתיב בני אף תורים אין לו אלא הכשר אחד וקטנים אי אפשר כדפרישית לעיל א"כ ודאי דוקא גדולים הוא:

פרט לתחילת הציהוב. פירוש תחילת הנוצות להתאדם:

פסוק טו

פרידה א'. פירוש דאל"כ היה לו לכתוב נמי והקריב הכהן ל"ל דכתיב והקריבו אלא ללמד בא שאם בא להביא פרידה אחת הרשות בידו והא דכתיב לעיל והקריב מן התורים וגו' משמע שנים למצוה אבל לא לעיכובא: א"נ דמן התורים קאי אמין תורים אפי' אחת:

בעצמו. דאל"כ הכהן ל"ל פשיטא דאין מליקה אלא בכהן דהא אין זר מקריב על גבי המזבח ואי לאו קרא ה"א דאין מליקה אלא בסכין מק"ו משחיטה שכשירה בזר וצריך סכין כ"ש מליקה שפסולה בזר אינו דין דצריך סכין. גמרא פרק קדשי קדשים:

ממול העורף. נלמד מתורים ובני יונה האמורים בסוף הפרשה והתם כתיב בהדיא ממול העורף פירוש מול הרואה את העורף לא עורף ממש שהוא מה שכנגד הפנים מאחריו כדכתיב כי פנו אלי עורף ולא פנים:

מאחר שהוא מקטיר הוא מוצה. פירוש והלא מוצה בראשונה שהרי אין איברי קרבן קרבים אלא לאחר הוצאת דמים והיה לו לומר ומלק ונמצה ואח"כ הקטיר אלא נכנסה הקטרה ביניהם להקיש להם מליקה שבהקטרה גופה כתיב והקטיר אותו המזבחה הוא הגוף וכתיב את ראשו והקטיר אף מליקה הראש בעצמו והגוף בעצמו. גמרא פרק קדשי קדשים:

אף מליקה כן. ואף ע"פ שהוא מחובר בעור, הבדלה חשיבא:

מסורס. כאלו כתיב ומלק את ראשו ונמצה דמו ואח"כ והקטיר:

פסוק טז

מקום הרעי. פירוש רעי טינוף כמו ושמתיך כראי בלשון חכמים רעי בעי"ן ואל"ף בעי"ן מתחלפין:

במזרחו. דלא היה לכתוב אלא להשליך אל מקום הדשן ומקום הדשן נתפרש בפרשת צו שהוא אצל המזבח אלא אצל דכתיב הכא קאי על הכבש ואצל משמע הכבש שהיה אצל המזבח שהמזבח היה ל"ב אמה על ל"ב אמה והכבש נתון רחבו בדרומו של מזבח ורחבו ט"ז אמה וארכו ל"ב ובשאר אמות הנשארות עד תשלום הרוח הדרומי של מזבח ששם מזרחו של כבש שם נתנו מוראות העוף ותרומת הדשן וכן שנינו בפ"ק דתמיד:

נבלעים שם. דלא הל"ל אלא על הדשן אלא ודאי ללמוד בא שהיו נבלעים שם ולא היה שם אלא המקום:

פרק ב

פסוק א

מנחה סתם. דאל"כ הל"ל ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' אם סלת יהיה קרבנו ואח"כ כי תקריב קרבן מנחה וכו' מאפה תנור וכו' כמו גבי קרבן עולה אם עולה קרבנו וגו' ואח"כ מן העוף וגו' אלא ודאי לזה אמר בלשון ספק לומר האומר הרי עלי מנחה סתם מביא מנחת סולת:

שהיא הראשונה. אינו ר"ל לפי שהיא הראשונה דא"כ המתנדב עולה יהיה דוקא בן בקר אלא ה"ק מביא מנחה סולת שהיא הראשונה שבמנחות לא משאר הד' מנחות שגם הם מסולת ונותן טעם למה נקראת הראשונה מנחת סולת יותר משאר מנחות ואמר מפני שהיא נקמצת כשהיא סולת וכל השאר הד' מנחות אינן נקמצות רק אחר אפייתן ואף דהלכתא כחכמים שאמרו מאיזה שירצה יקריב מפני שזה קרוב לפשוטו דרך הרב לפרש אף שכנגד ההלכה:

אלא למעט. פירוש כי כל עליה שבמקרא רבוי הוא ולפיכך דרשו מרבוי עליה קמא שיתן השמן על הסולת כלה ויבללנה עמה ומרבוי דעליה בתרא דה"ל רבוי אחר רבוי ואין רבוי אחר רבוי אלא למעט דרשו בו שמניח הלבונה על מקצתה ואינה טעונה על כלה שאין צריך לבללה אלא מניחה על הסלת במקום אחד ובשעת הקטרת הקומץ מלקט הלבונה משם ומקטירם עמה: (שם)

מסלתה ומשמנה. כלומר דכתיב וקמץ משם מלא קמצו מסלתה ומשמנה ש"מ שהוא נבלל עם הסלת לאפוקי גבי לבונה כתיב על כל לבונתה ש"מ שאינה נקמץ עמה שא"א לקמוץ את כל הלבונה אלא לאחר שקמץ וכו':

כשרים בזר. ר"ל יציקה מוכח מדכתיב ויצק עליה שמן והביאה אל בני אהרן, א"כ ש"מ קודם שהביאה לכהן מותר ליתן עליה שמן, א"כ משמע אפי' זר. ובלילה מוכח מדכתיב במנחת מחבת בלילה בשמן וגו' והדר כתיב ויצק עליה, א"כ ש"מ שהיציקה אחר בלילה ויציקה כשרה בזר כדפירש, וכ"ש בלילה שהוא קודם יציקה שהיא כשרה בזר. [ג"א] מה שאמר יציקה ובלילה ולא זכר הנתינה של לבונה והבאה שנזכרת בפירוש בכתוב מפני שזכר דבר שהמנחה נעשית על ידו לאפוקי נתינה אין המנחה נעשה שהרי אח"כ מלקט הימנה וכן הבאה אין זה מעשה שהמנחה נעשה על ידם:

פסוק ב

מבצבץ. מבצבץ וכו' הוא פירוש של מבורץ שרש"י מפרש מהו מבורץ:

ג' אצבעותיו. פירוש ובשתי אצבעותיו הנשארות שהן הגודל והזרת היה משום שהיה מוחק באצבע קטנה מלמטה והאגודל מלמעלה שלא יהא הקומץ מבורך:

וזהו קומץ. [ג"א] כי בשאר הלשונות יקרא קומץ מה שהוא בתוך ד' אצבעות לפי שהאצבע הסמוכה אל האצבע הקטנה נקרא בלשון עברי קמיצה לפיכך נקרא קומץ מה שהוא בתוך ג' אצבעות עד אצבע של קמיצה:

בהקטרה. דסד"א דהקטרה אינה אלא לקומץ בלבד אבל לבונה שאינה בכלל הקמיצה אינה בכלל הקטרה קמ"ל:

קורט לבונה. פירוש מכיון שהקומץ חסר פסול ש"מ שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט לבונה שאז הקומץ חסר משום הכי פסול. והא דמהפך רש"י דהיה לו לפרש מלא קמצו וכו' קודם לבונתה והקטיר וכו' משום דה"א דדוקא סלתה ושמנה בהקטרה שהיא בקמיצה אבל לבונתה שאינה בקמיצה אינה בהקטרה אבל עכשיו שפירש לבונתה שאינה בקמיצה אפ"ה בהקטרה א"כ אייתר מלא קמצו וגו' ללמד שאם עלה בידו גרגיר מלח או קורט וכולי. ואין להקשות מנ"ל לרש"י דלבונה בהקטרה. וי"ל דמסמיך והקטיר ללבונה ש"מ דאף הלבונה בהקטרה: [ג"א] בפ"ק דמנחות הקשה רש"י ליתני לבונה וכ"ש מלח. י"ל דלא זו אף זו קתני דאי תנא מלח ה"א דוקא מלח דלא אקבע ליה מקום בהדיא שאין המלח נתון במנחה אלא בראש המזבח. אבל לבונה שבתחלת המנחה צריך להביא ג"כ לבונה עמה ה"א שאם עלה בידו קורט לבונה תתכשר קמ"ל:

פסוק ג

חלק בראש. דאל"כ מאי לאהרן ולבניו וכי הוא גרוע מבניו אלא ודאי שנוטל חלק בראש בלא מחלוקת:

לאחר מתנות. פירוש הנותר מן המנחה אין להם חלק לאהרן ולבניו באכילתו אלא לאחר שהקטירו הקומץ לה' ונהיה אשה ד':

פסוק ד

מאפה תנור. שאם לא פי' אלא שאמר סתם הרי עלי מנחה מביא מנחת סולת כדלעיל:

או רקיקין. מדכתיב וכי תקריב קרבן משמע קרבן אחד והא דכתיב חלת מצות ורקיקי מצות וי"ו ורקיקי כמו או:

ונחלקו רבותינו במשיחתן. פירוש דוקא בלולות ודוקא משוחים ושוב אין לשאול מה בין אלו לאלו עד שנחלקו בהם החכמים אבל מהא דכתיב בקרא חלות בלולות ורקיקים משוחים אין ראיה דה"א היינו בלולות היינו משוחים אלא דלגבי חלות שייך בלילה ולגבי רקיקים שייך משיחה ל"פ וכו' ומה בין בלילה למשיחה הבלילה בעודן סלת והמשיחה אחר אפייתן:

להכשיר שמן שני. ואע"ג דלעיל בפרשת תצוה פרש"י כתית למאור אבל לא למנחות אפילו שמן שני כשר וא"כ ל"ל שמן שמן. וי"ל ה"א הא דבא להכשיר שמן שני ה"מ למנחות נסכים אבל במנחות עצמן לבלול בשמן או למשוח בשמן פסול משום הכי צריך קרא דשמן שמן: [ד"ד] מתרץ נראה דבא להתיר כאן אף השלישי דה"א למאור בעינן זך דהיינו ראשון ולגבי מנחות אפחתיה חד דרגא דהיינו אף השני כשר קמ"ל כאן דאף הג' כשר:

עשר חלות. מדכתיב בפרשת צו גבי לחמי תודה חלות ורקיקי מצות וכתיב בתריה והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה ליי וגמרינן תרומה תרומה כתיב הכא תרומה וכתיב התם תרומת מעשר מה תרומת מעשר דכתיב התם אחד מעשר אף תרומה דהכא אחד מעשר שאם היו פחות מעשר או יותר מעשר אי אפשר שיהיה עשירית כל מין אלא פרוס והתורה אמרה אחד מכל קרבן שיהא החלה או הרקיק שלם ולא פרוס:

פסוק ה

האור שורף. פירוש שאינה עמוקה אלא שוליה צפון אצל אוגניה ומתפזר השמן באוגני הכלי לישנא אחרינא אמצעו' קרקעו' שהוא המקום שמניח בו את המנחה היה מוגבה מלמטה למעלה ובולט כעין כלי זכוכית שלנו שהיה גבוה כעין תל באמצעו' כשהיו נותנים המנחה על אותו מקום היה נראה כאלו היא צפה כיון שהיה המקום גבוה:

יציקה ובלילה. מדכתיב במנחת מחבת בלולות בשמן ויצקת עליה שמן:

ומתן שמן בכלי. מדכתיב במנחת מרחשת סלת בשמן תעשה דהיינו מתן שמן והיינו קודם לעשייתן מדכתיב סלת בשמן ואח"כ כתיב תעשה וילפינן קרבנך האמור למעלה מקרבנך האמור למטה במנחת מרחשת ונותנין מה שנאמר בזה לזה ומה שנאמר בזה לזה נמצא כולן צריכים בלילה ויציקה ומתן שמן קודם עשייתן וקודם לעשייתן ה"פ קודם שנעשה בו כל העיקר דהא כתיב בלולה בשמן וגו' פתות אותה פיתים ואח"כ ויצקת א"כ שמע מניה דלאחר עשייתן יצוק עליה שמן אלא פירושו קודם להקרבתן:

פסוק ו

לרבות. פירוש לאו מפתות אותה פיתים הוא דקא מרבה כל המנחות דהא הכא ליכא רבוי דלגופיה איצטריך אלא מסיפא דקרא דכתיב מנחה היא הוא דקא דייק דמנחה היא יתירה הוא לרבות כל המנחות לפתיתה והא דכתיב אותו ומשמע מיעוט. דרשינן אותו למעט שתי הלחם ולחם הפנים לפתיתה:

יכול. ומה שמיעטו ביציקה מנחת מאפה תנור ובפתיתה שתי הלחם ולחם הפנים מפרש בפרק אלו מנחות משום דיציקה יש בו שני מיעוטים עליה והיא ממעט מנחת מאפה תנור שיש בה שני מיני חלות מצות ורקיקים ופתיתה שאין בה אלא חדא מיעוט אותה ממעט שתי הלחם ולחם הפנים שאין צריכים אלא חדא מיעוטא:

פסוק ח

מאחד מן המינים. פירוש שאין המנחה טעונה הגשה למזבח רק כשהוא אחד מהמינים הנזכרים שהן מנחת הסלת ומאפה תנור והמחבת והמרחשת וכו':

בעליה. לא שהמקריב הוא המגיש כמובן דא"כ מאי והקריבה אל הכהן כהן בהקרבה מאי עבידתיה:

לקרן דרומית. מדכתיב בפרשת צו הקרב אותה וגומר לפני ה' אל פני המזבח ודרשינן מדכתיב לפני משמע שצריכה הגשה במערבו של מזבח שהוא כלפי פתח ההיכל שהוא לפני ה' ומדכתיב אל פני המזבח משמע בדרומה של מזבח שהכבש שם כי מקום פתח הבית הוא פני הבית והא כיצד ש"מ שהוא מגישה לקרן מערבית דרומית של מזבח:

פסוק ט

הקומץ. מדכתיב לעיל מיניה והרים הכהן מן המנחה וכתיב בתריה את אזכרתה והקטיר המזבח וגו':

פסוק יא

מתיקת פרי. ממה שאמר בסמוך שמביאים ביכורים מתמרים ומתאנים ואלו היה כל דבש לא תקטירו פירושו דבש דבורים מהו שנאמר אח"כ קרבן ראשית תקריבו כלומר אפילו מן הדבש והא ביכורים אינן באים מדבש דבורים אלא ודאי כל מתיקות פירות קרויה דבש. וקשה דלמא כל דבש לרבות דבש תמרים ודבש דבורים. וקרבן ראשית תקריבו קאי אתמרים לחוד ואשאור דסתם דבש בתורה קאי אתמרים. ונראה דרש"י דייק דהיל"ל כל שאור או דבש דהיה משמע כל קאי אתרוייהו ומדכתיב וכל דבש לכלול עוד כלל שכל מתיקת פרי בכלל. נלי"ט:

פסוק יג

וניסוך המים. פירוש על ידי מלח המים נקרבים במזבח כי המלח מתולדות המים: [ג"א] נקט ניסוך המים שלא יקשה לך אם בשביל שהבטיח המים יותר ראוי להיות הם עצמם עולים על המזבח ולא המלח ומתרץ דהא נמי הם עצמם עולים על המזבח בניסוך המים. וא"ת א"כ ב' דברים למה מלח וניסוך המים דסגי בניסוך המים שהוא יותר עדיף וי"ל כי המלח והמים הם שני הפכים המים לחים והמלח יבש ולפיכך אין האחד מוציא השני ודברים אלו תבין אותם מאד למה הובחרו אלו שנים למזבח כי יש במדרש הזה דבר נעלם לפי שכל הדברים הם הולכים להעלות מעלין בקדש ולא מורידין ומים עליונים נבדלו מן העליונים ונעשו תחתונים וזהו הפך סדר הבריאה לפיכך לא היו נבדלים מהם עד שהבטיח הש"י אותם להיות קרבים על המזבח ובזה יקנו המעלה שיתעלו במעלין בקדש כו'. ועוד מצינו שלא בחר הש"י למזבח רק ממיני השפלים שאמרו למה בחר בתורים ובבני יונה שאין בעופות יותר נרדפים מן מינים אלו ואין בבהמות וחיות יותר נרדפין רק שור וכבש ועז ובחר השם בהם. גם מצינו בכמה מקומות ללמדך שכל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו ולפי שהובדלו המים להיות תחתון הובטחו שיעלו במזבח: [ד"ד] שבא לתרץ למה זכו להקריב מים מלוחים טפי ממים מתוקים לזה תירץ דשאר המים מתוקים זכו פשיטא להקרב בחג. ויש לתת טעם למה זכו המלוחים להקרב בכל קרבן והמתוקים דוקא בחג דהמתוקים דומים לצדיקים והמלוחים דומים לפושעים ומצינו שכל תענית ותפלה צריך שיהיו רשעים בתוכם וראיה מחלבנה שבקטרת וע"כ חלקו כבוד לפושעים שישיבו וגדולה תשובה יותר מצדיק גמור:

פסוק יד

בלשון כי. ואז אני יכול לפרשו חובה:

ואם יהיה היובל. והא דלעיל סוף פרשת יתרו לא הביא כ"א ג' ולא הביא זה. י"ל דלעיל פירש אליבא דרבי ישמעאל והכא פירש אליבא דרבי שמעון דפירש האי ואם יהיה היובל חובה:

באה אביב. פירוש שנתן שני סימנים האחד שבאה אביב שפירושו בשעת בישול התבואות דהיינו בתחילת הקציר והשני שהיא באה מן השעורים מגזרה שוה דאביב אביב:

כרמל. פירוש שמלת כרמל מלה מורכבת כר מלא:

פרק ג

פסוק ג

חלב שעל הקבה. פירוש וכ"ש שעל הדקים שיש בה שני סימנים של אסור שהן תותב וקרום ונקלף ואר"ע דדוקא דקים משום שיש בה שני סימנים תותב וגם קרום ונקלף אבל שעל הקיבה אינו תותב אלא חתיכות חתיכות חלב יש ופירוש תותב שמלה כמו היא שמלתו מתרגמינן היא תותביה:

פסוק ד

המסך. פירוש המסך המבדיל בין איברי הנשימה ובין הדקים ונקרא בלשון התלמוד חצר הכבד:

מן הכבד. ויהיה פירוש על עם קצת מן הכבד. דא"ל כל הכבד א"כ יסירם מבעי ליה:

ובמקום אחר. פירוש והראיה על זה שעל הכבד הוא מן הכבד וכו':

לבד. ומה שהקשה הרא"ם דלמעלה פירש על עם וכאן פירש על לבד. י"ל דמל' על יש לו שני פירושים עם ולבד וגבי כליות ע"כ צריך לפרש לבד מן הכליות דהא כל הכליות היו מקטירים לגבי מזבח והא דפירשו על הכבד לבד מן הכבד לאו למימרא דעל גבי הכבד פי' לבד אלא בא לפרש שלא נטעה לומר שלא לקחו מן היותרת הדבוק בכבד אלא מה שדבוק עם מקצת הכבד שמקטירים במזבח לכך פירש לבד מן הכבד כלומר שכל היותרת היו מקטירים עם אותו מקצת שדבק בכבד: [ד"ד] נראה כוונת רש"י מבוארת ומתוקנת דתחלה כתב רש"י דודאי מה שהשוה הכתוב כבד לכליות אינה להקרבה דהא כבד אינה בהקרבה וא"כ לא תימא דאף מקצת מן הכבד אינה בהקרבה זה אינו דמצינו שינוי לשונות בזה דכאן אומר על הכבד ובמקום אחר מן הכבד אלא ודאי דמורה לנו דגם הכבד בהקרבה וע"כ היינו במקצת. ואח"כ הוקשה לו דכיון דכתיב על הכבד על הכליות משמע דלגמרי הם שווים ואת אמרת שהכבד נקרב במקצת והכליות נקרבים כולם לזה כתב רש"י שלבד מן הכבד ולבד מן הכליות יסירנה לזו פי' שלענין ההסרה שניהם שוים שהיותרת צריך להסיר אותה מן הכבד והכליות כל חד לפי ענינו זה במקצתו וזה בכולו ע"כ סיים רש"י יסירנה כלומר שלזה שוים הם:

פסוק ה

לכל קרבן. לאו מעל העולה דייק שתקדום דהא לא משתמע מעל שפירש לבד אם להקדים אם לאחר אלא מדכתיב בתריה אשר על העצים אשר על האש משמע שכבר ערכו העולה על העצים אשר על האש:

פסוק ז

לשתי פרשיות. פירוש ולא בפרשה אחת כמו בעולת נדבה דכתיב ביה ואם מן הצאן קרבנו מן הכבשים או מן העזים וגו':

פסוק ח

אלא בחטאת. שהרי בחטאת הפנימי כתיב וטבל הכהן את אצבעו בדם והזה מן הדם ובחטאת חיצונה כתיב ולקח הכהן מדם החטאת באצבעו ונתן על קרנות המזבח ומה שלא כתב זה למעלה גבי בקר זבח השלמים תירץ [בג"א] מפני שלעיל אין כ"כ ראיה דשמא הזריקה באצבע אע"ג דלא כתיב ביה אצבע ילפינן סתום מן המפורש הנכתב בחטאת לכך המתין עד סוף כל הקרבנות וכיון שלא נכתב בשום קרבן באצבעו רק בחטאת ש"מ וכו':

פסוק יא

לחמו של אש. פירוש כי משקל פעל בשש נקודות שוה בסמוך ובמוכרת ואינו כשאר סמוכים הנקודים בחט"ף:

לשם גבוה. כי פירוש לי"י לשם י"י לא שיתנהו לו כי כבר כתיב אם ארעב לא אומר לך:

פסוק יז

יפה מפורש בתורת כהנים. ולמדו מזה שאסור חלב אף בבית עולמים ובזמן הבית ושלא בזמנו בארץ ובחוצה לארץ וכן מפורש בפרק קמא דקדושין:

פרק ד

פסוק ב

לאו וכרת. לאפוקי מילה ופסח דאין בו אלא כרת ולא על דבר שיש בו לאו ומיתת ב"ד ולא כרת כגון מכה אביו ואמו וגונב נפש מישראל וזקן ממרא ולא על שזדונו לאו וכרת ואין בו מעשה כמו מקלל אביו ועדים זוממים ומגדף ומכשף והמסית ומדיח ונביא שקר ולמדו כל זה מדכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה וכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה הוקשה שגגת כל התורה לשגגת ע"ז שחייבים על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת:

נח מנחור. מדכתיב מאחת משמע אפילו מקצת וא"ל אפילו אות אחת דדרשינן ג"כ אחת כלומר כאלו כתיב אחת דמשמע שם כולו לכן אמרינן דאינו חייב אלא עד שיכתוב שם משמעון שהוא שם שלם והוא מקצת השם:

פסוק ג

תוכן העניינים

שפתי חכמים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה