שפתי חכמים· רבי שבתי משורר בס
דברים
פרק א
פסוק א
לפי שהן דברי תוכחות כו'. דהל"ל וידבר משה אל כל וגו'. ומתרץ לפי שהן דברי כו'. ר"ל דהא בלאו הכי צריך לתרץ מה שנאמר כאן במדבר בערבה וגו', למה לא מפרש בהדיא המעשה שעשו שם. אלא ע"כ צ"ל לפי שהן דברי תוכחות, ומנה וכו', לכך סתם הדברים והזכירן ברמז, לפי שהזכיר כל ההכעסות ביחד, לכך לא הוכיחם בפירוש. אבל אם היה מוכיחן על הכעסה אחת, היה מזכירה בפירוש, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא ואין בושה כ"כ. ולכך נאמר ג"כ הדברים, דכל מקום שנאמר דברים אינו אלא דברי תוכחות, כדפירש רש"י בריש ספר קהלת (א א), ושם מביא ראיה מאלה הדברים דכתיב כאן, ואב לכולן הדבר אשר יקשה מכם וגו' (להלן פסוק יז): כתב הרא"ם, ויש לתמוה אם פי' אלה הדברים הוא דברי תוכחות, היאך כתב אחר זה (פסוק ג) ככל אשר צוה ה' וגו', והא התוכחות לא היו אלא מפי עצמו. ושמא י"ל שהיו ברשות הקב"ה אעפ"י שהיו מפי עצמו, ועל הנתינת רשות נאמר ככל אשר צוה ה' וגו'. א"נ צוהו להוכיחן, ומה שהוכיחן סמוך למיתתו זה עשה מפי עצמו. עכ"ל: ולי נראה ככל אשר צוה ה' וגו' לא קאי על התוכחות, אלא על המצות בכלל נאמר, דהיינו משנה תורה, ושני דברים נעשו במה שהוכיח אותן מפי עצמו, וגם ביאר להם התורה והמצו', וכמו שמפרש והולך:
והזכירם ברמז כו'. וא"ת והא אח"כ הזכיר העונות בפירוש עון מרגלים, כדכתיב (פסוק כב) ותקרבון אלי כלכם וגו', וגם שאר דברים שהכעיסו לפניו מנה כאן בפרשה זו. וי"ל דלכך נקט רש"י כאן ומנה כאן כל המקומות, ר"ל דכאן מנה כל המקומות ברמז כדפי' לעיל:
שהכעיסוהו במדבר כו'. וכן תרגום אונקלוס על דחבו במדברא כו'. כתב הרא"ם, ותמהני מאוד היאך יפרש מלת אלה האמור פה על הרמוז אליו, והלא לא נתפרשו פה אלא המקומות שהכעיסוהו בלבד, אבל הדברים שדבר להם בעבורם לא הזכירם כלל וכו'. ובאמת איני יודע מה תמיהתו על רש"י ז"ל, דהא הוא פי' אלה הדברים, אלה דברי תוכחות, ומלת הדברים הוא דברי תוכחות, והוה כאילו נאמר אלה התוכחות אשר הוכיח משה אל כל ישראל בעבר הירדן, על מה שחטאו במדבר וכו'. בשלמא תרגום אונקלוס שתרגם על מלת הדברים אלין פתגמיא וכו' ולא תרגם אלין תוכחות די מלל וכו', הוצרך להוסיף אוכח יתהון וכו', אבל רש"י שפי' הדברים תוכחות, מה לי להוספה הזאת שהוסיף התרגום. ודברי רש"י ז"ל הם נכוחים וישרים:
בשביל הערבה כו'. דאין לומר דמקום החנייה נקרא ערבה, כדכתיב לעיל בפרשת מסעי (במדבר לג מח) ויחנו בערבות מואב, דא"כ ה"ל למכתב בעבר הירדן בערבה במדבר:
על הדברים שתפלו כו'. שתפלו לשון נדבק, כלומר היו מריבין על המן:
ועל מה שעשו במדבר פארן כו'. אין להקשות למה לא פירש זה קודם שפירש תופל ולבן כסדר הקרא, די"ל דלעיל הייתי אומר דכך פירושו של קרא מול סוף, ואיזה מקום הוא נקרא מול סוף, ומפרש בין פארן ובין תופל ולבן, אבל כיון שפירש רש"י דתופל ולבן לאו שמות מקומות הן, א"כ מה פירושו של פארן. ומתרץ ועל מה כו'. אבל הלשון של בין אינו מתיישב שפיר:
במחלקותו של קרח כו'. כאן משמע דמחלקותו של קרח היתה קודם שילוח מרגלים, דהא כתיב (במדבר יב טז) ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן, וכתיב אח"כ שלח לך אנשים, ומדכתיב כאן וחצרות ופי' רש"י מחלקתו של קרח, ש"מ מקודם שבאו מדבר פארן כבר היה מחלקותו של קרח בחצרות. ועיין בפרשת קרח (שם טז ד) על פסוק וישמע משה וגו':
ממה שעשיתי למרים כו'. דקשה לטעם ראשון דהא מחלקותו של קרח אינו מפורש בקרא שהיה בחצרות, לכן פירש ד"א וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה, דהא לא יהיה וחצרות דומיא דבמדבר בערבה, שהם מורים על המקום שהכעיסו לפני הקב"ה, ומלת וחצרות היא תוכחה שלא למדו ממרים וכו', אבל לפירוש ראשון וחצרות לא בא להורות אלא על ההכעסה שהכעיסו בחצרות, דאין לומר שהוכיח אותן על חטא מרים, דהא לא מנה כאן אלא חטא הרבים, משום הכי צריך נמי לטעם הראשון:
ואתם נדברתם במקום. פירוש נדברתם, כי חזק הוא ממנו, כדפירש רש"י שם (במדבר יג לא). א"נ כנגד המקום ששבח את הארץ והם גנוה. אע"ג דהוכחת מרגלים מבין פארן מפיק ליה, מ"מ שלוח מרגלים לחוד ולשון הרע של מרגלים לחוד שדברו על הארץ. גם יש לפרש שדבר זה שדברו נגד המקום הוא מחלקותו של קרח. ואין בין הלשון הראשון והאחרון, אלא שהאחרון מפרש שהוכיחם על שלא לקחו מוסר ממרים שלקתה בשביל שדברה באחיה, והראשון פירש שהוכיחם על שהכעיסו שם המקום במחלוקת. [הרא"ם]:
פסוק ב
צא מהם שלשים יום כו'. ר"ל ובין הכל הוא ל"ו יום, דיום ל' נחשב מן סוף ל', וגם נחשב לתחלת ז' ימים, שהרי ביום ל' נסעו משם, נמצא דביום ל"ט שלחו מרגלים מקדש ברנע, דהיינו בכ"ט בסיון. [עיין ברא"ם באורך]:
היתה שכינה מתלבטת בשבילכם כו'. מתלבטת פירוש ממהרת:
סביבות הר שעיר מ' שנה. אין זה פירוש ויהי בארבעים שנה, כלומר אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר, והם הלכו אותו בארבעים שנה, וזה פירוש ויהי בארבעים שנה, אלא ארבעים שנה אדבתריה קאי, כמו שפירש רש"י מלמד שלא הוכיחן וכו', אלא מקרא קצר הוא, והוה כאילו כתיב י"א יום מחורב, ואתם הלכתם בג' ימים בסיועת הקב"ה, ומפני שקלקלתם איחרתם ארבעים שנה, ואח"כ מתחיל דיבור חדש ויהי בארבעים וכו' דבר משה וכו'. ואין להקשות דהכא משמע בשביל חטא המרגלים עכבו במדבר מ' שנה, ובפ' בהעלותך (במדבר י כט) פירש רש"י מיד עד שלשה ימים וכו', אלא שחטאו במתאוננים. י"ל בשביל חטא מתאוננים נתעכבו ל' יום, ובשביל חטא מרגלים מ' שנה:
פסוק ג
אלא סמוך למיתה כו'. דאל"כ מאי נפקא מינה מתי היתה:
שלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו כו'. ר"ל דאם מוכיחו קודם מיתתו, קסבר מוכיחו היום מעט, ומחר מעט, דמה לי להוכיחו הכל בפעם אחד, עדיין יש לי פנאי להוכיחו למחר. ושמא יאמר זה מפני איזה שנאה שיש לו עליו הוא מוכיח אותו תמיד, וא"כ בועט בתוכחתו. משום הכי יוכיח אותו סמוך למיתה על כל מעשיו. וא"ת א"כ למה פירש רש"י לעיל וממי למד מיעקב וכו', מנא ליה, דלמא מסברא דנפשיה עשה כן, דמפני ד' דברים אין מוכיחים וכו'. וי"ל דק"ל דהא כל הטעמים הללו אינם שייכים הכא, דלא שייך לומר שמא יניחנו וילך לו, דאנה ילכו דהא לא יצאו אלא לבא לא"י. וגם לא שייך למימר שלא יתבייש ממנו, דהא כל ישראל ביחד היה מוכיח. ומה שהביא רש"י ומפני מה וכו', הוא מביא הטעם על יעקב. וא"ת והא כתיב (ויקרא יט יז) הוכיח תוכיח את עמיתך, ופירש"י אפילו מאה פעמים. וי"ל הוכיח תוכיח מיירי בשעת מעשה. ושלא יהא מוכיחו וחוזר ומוכיחו פי', שלא בשעת מעשה רק כשעשה כבר המעשה. [מצאתי]:
ומתבייש ממנו כו'. ר"ל כשפוגע בו אותו שהוכיחו זה מתבייש ממנו:
פסוק ד
אם אני מוכיחם כו'. רצונו לתרץ, למה ליה למיכתב אחרי הכותו כיון שכתיב ויהי בארבעים שנה וגו'. אלא כך אמר משה כו'. וא"ת א"כ דלמא הא דלא הוכיחן קודם לזה משום שהמתין וכו', כדי שלא יאמרו מה הטיב. וי"ל דא"כ הל"ל ויהי אחרי הכותו את סיחון ועוג, למה כתב ויהי בארבעים שנה, אלא ללמד שלא יוכיח אלא סמוך למיתה. ומדכתיב אחרי הכותו ש"מ נמי האי דאמר משה וכו':
ולמצא עילה כו'. עילה ר"ל עלילה:
אלו לא היה סיחון קשה כו'. ר"ל ל"ל למכתב אשר יושב בחשבון, ל"ל להזכיר מקומותיהם:
כמו עשתרות קרנים כו'. וקרנים הוא לשון קרן, כלומר חזק:
ועשתרות זה הוא עשתרות קרנים כו'. כלומר, אל תאמר מנלי' דעשתרות זו לשון צוקין, דלמא דוקא עשתרות קרנים הוא לשון צוקין. ועל זה פי' ועשתרות זו היא עשתרות קרנים דהתם. והתם נמי כתיב ויבא הפליט זה עוג וכו':
שם המלכות. ר"ל אם יושב בעשתרות לא יושב באדרעי, לכך פי' שם המלכות נקרא אדרעי. והרא"ם פי' ובאדרעי מבעיא ליה:
פסוק ה
התחיל כמו כו'. עיין בפרשת וירא (בראשית יח לא):
בשבעים לשון כו'. מדכתיב כאן באר את התורה, ובפרשת כי תבא (להלן כז ח) כתיב וכתבת כו' דברי התורה הזאת באר היטב, והיטב מתגלגל בצרופו שבעים, ה' ה"י הי"ט היט"ב:
פסוק ו
כפשוטו. ר"ל רב זמן רב:
ויש מדרשי אגדה כו'. דלפשוטו קשה הל"ל די לכם שבת, למה כתב לשון רב, לכן פי' ומדרש אגדה:
פסוק ז
עמון ומואב כו'. יש מקשים והא כתיב (להלן ב ט) אל תתגר בם מלחמה וגו'. ושמא י"ל אילו לא חטאו ישראל היה נותן להם ארץ עשרה עממין כאשר נשבע לאברהם, והחטא גרמה להם שלא נתן להם אלא ארץ שבעה:
קוראו גדול כו'. רצונו לתרץ הא נהר פרת קטן היה מכולם, דהא בפרשת בראשית (ב יד) מונה אותה בסוף, כ"פ רש"י פ' לך לך (בראשית טו יח):
הדבק לשחוור כו'. לשחוור לשר:
קרב לגבי דהינא ואידהן. פי' קרב לגבי משוח בשמן וגם כן תהי' משוח בנגיעתך בו. הודשנה מחלב (ישעיה לד ו) תרגומו איתדהינא. כלומר אף כאן הואיל וא"י חשובה, גם נהר פרת נעשה חשוב עמו:
פסוק ח
אין מערער בדבר כו'. דאם לא כן איך אמר להם באו והלא עדיין אינה כבושה לפניהם:
פסוק ט
מהו לאמר כו'. רצונו לומר, כיון דכל לאמר לדרשא הוא, או פי' לאמר לאחרים, או פי' צא ואמור להם דברי והשיבני, או פי' השיבני על דברי, ואחד מכל הפירושים לא שייכים הכא, לכך פריך מאי לאמר:
לא מעצמי אני אומר לכם כו'. כלומר אפילו היה בדעתי לשאת אתכם כדי שאקבל שכר, לא אוכל, כי הקב"ה מוחה בי. וזהו שכתוב לאמר, ר"ל הקב"ה אמר לי בפי' שלא לעשות. וכן פי' רש"י בסמוך (פסוק יב), אם אומר לקבל שכר לא אוכל הוא שאמרנו כו'. דהיינו מה שפירש כאן:
אפשר שלא היה משה וגו'. וא"ת והא פי' רש"י לעיל לא מעצמי אני וכו', א"כ מה מקשה רש"י שמא היה יכול אלא שאינו רשאי. וי"ל דק"ל יתירא דקרא, למה אמר משה לא אוכל וגו' ה' אלהיכם הרבה אתכם וגו', אלא ה"ק משה, לא מעצמי אני אומר וכו', ואף אם לא צוה לי הקב"ה הייתי מוכרח למנות עליכם דיינים, כי לא אוכל לבדי וגו'. ועל זה מקשה רש"י אפשר שלא וכו':
לא היה יכול לדונם. יש מקשים, הרי יתרו אמר למשה נבול תבול גם אתה (שמות יח יח), ואם כן היה לו להקשות איך נביא כמשה יהא קשה בעיניו לשפוט את העם. וי"ל דלעיל הוה אמינא דה"ק, נבול תבול גם העם, פירוש, כיון שכבד על העם שיהא משה לבדו דן ויושב ויעמדו עליו מן הבקר עד הערב, כי בודאי אם יהיו הרבה דיינים יקל על העם, וממילא כשיכבד על העם יתרעמו על משה, ויהא ג"כ תלונות ישראל למשה כבד על משה, ולכך פי' רש"י הכא:
הרבה אתכם, הגדיל והרים אתכם. ר"ל הרבה לשון הגדיל:
ונתנו על הדיינין. פי' היכא דיש בידם למחות ולא מיחו:
ויחכם מכל האדם כו'. אין להקשות והרי מקרא זה כי מי יוכל לשפוט נאמר קודם מקרא דויחכם מכל האדם, וא"כ כשאמר כי מי יוכל לשפוט עדיין לא היה חכם. די"ל דסופו מוכיח על תחלתו, הואיל ונחכם כל כך בסוף בתכלית החכמה, ודאי גם בתחלה היה חכם ויכול לדון, ע"ד (משלי יד לג) בלב נבון תנוח חכמה:
פסוק י
מהו והנכם היום הנכם משולים כיום. ר"ל כיום כמו כהיום:
כחמה וכלבנה וככוכבים. דהיינו כהיום. אף על פי שאין לבנה וכוכבים שולטים ביום, מ"מ כיון דאין נקרא יום אלא כשלילה עמו, כדכתיב (בראשית א ה) ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד, א"כ אתי שפיר מה שנקט בקרא כהיום. [בשם מהרי"ץ]: והא דכתיב בקרא לרוב, פירוש שיבא עוד זמן שתהיו כמותם גם לרוב, אבל עכשיו אתם קיימים כיום, דהיינו כחמה וכלבנה וכוכבי השמים, אבל לא לרוב. [הרא"ם]:
פסוק יא
אמר להם זו משלי היא כו'. ר"ל האלף פעמים משלי, מברכה שלי, אבל הקב"ה יברך אתכם יותר מאלף פעמים כאשר דבר לכם. וא"ת כיון שהקב"ה הבטיחם לברכן אם יוכל וגו', למה אמר משה האלף פעמים משלי הן, הא בכלל ברכת הקב"ה הן. וי"ל לכך אמר משה זו משלי, דהיינו האלף שכר ברכות. [בשם מהרי"ץ]: ועי"ל זו משלי, כלומר הברכות שלי הם בלא תנאי, אבל הברכות של הקב"ה הם על תנאי אם תקיימו המצות והתורה:
פסוק יב
לקבל שכר לא אוכל כו'. כלומר, אפילו אם יש בדעתי לשאת אתכם כדי לקבל שכר, לא אוכל. דאם לא כן, למה אמר איכה אשא וגו', והלא כבר אמר לא אוכל וגו' מפני העונש וכו':
מלמד שהיו אפיקורסין כו'. ר"ל מורדים. ושני מלות הן, אפיק רסן, ר"ל הרסן מופק מהן והולכין בלא רסן, לכך הם ממרים, כמו הסוס כשהולך בלא רסן:
פסוק יג
הזמינו עצמכם לדבר. שכל הבה לשון הזמנה והכנה לדבר הוא. פי' תנו עצה או עזר לדבר זה. [הרא"ם]:
אנשים צדיקים. והא דלא פי' רש"י זה לעיל (במדבר יג ב) גבי שלח לך, י"ל דק"ל טפי הכא מהתם, משום דתנן (נדה פ"ו מ"ד) כל הכשר להעיד כשר לדון, ונשים הואיל ופסולין להעיד פסולין לדון, א"כ אנשים ל"ל:
כסופים. מלשון חמוד, כלומר שהעולם חומדין להם, שאינם מגמגמין בלשונם וגם אינם מאריכים בדבריהם. ועי"ל כסופים לשון בושה, כלומר שבושים ממעשיהם הרעים, ואם הם רוצים לעשות איזה מעשה, מתחלה רואים מה הוא התכלית כדי שלא יתביישו מאותו מעשה שיעשו. וזה נקרא חכם, ע"ד החכם עיניו בראשו (קהלת ב יד). והוא שאמרו (אבות פ"ב מי"ג) אל תהי רשע בפני עצמך:
מחזר ומביא משלו. ר"ל שנושא ונותן בפרקמטיא:
מעוטף בטליתו כו'. כדרך הדיינים:
חסר יו"ד למד כו'. לשון אשמה. ואע"פ שהל"ל ואשמכם בראשיכם, לפי שכל הפרשה היא לנוכח, אע"פ כן אין משיבין על הדרש. [הרא"ם]: והא דמהפך רש"י ומפרש בראשיכם קודם ואשמם, משום דלפי סדר הקרא משמע להיפך מפירוש רש"י, דמשמע אשמת הדיינים הוא על ראשיכם, דהיינו ישראל, דאם לא כן הל"ל ואשמם בראשם. לכן הוכרח רש"י לפרש בתחלה מלת בראשיכם שתהיו נוהגים בהם כבוד, ואחר כך מפרש מלת ואשמם. והוא סיגנון רש"י כמו והשתא אתי שפיר:
פסוק יד
חלטתם את הדבר כו'. רצונו לתרץ, הא כל הדברים שדיבר משה לישראל דברי תוכחות הם, היאך אמר להם ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר וגו', אדרבה הא מספר שבחן שהרי עשו כאשר צוה להן משה. ועל זה פירש חלטתם וכו', ר"ל בשביל הנאתכם עשיתם. חלטתם לשון חלוטין:
שנצטערת עליה. ר"ל על התורה:
פסוק טו
משכתים בדברים. כי כל לקיחה שאינה לקנין, מפורש מלשון משיכת דברים. וכבר נתבאר זה במקומות הרבה:
זו אחת משבע מדות כו'. ארבעה כתובים כאן אנשים דהיינו צדיקים. חכמים. נבונים. וידועים. ובפרשת יתרו (שמות יח כא) כתיב עוד שלשה, יראי אלהים, אנשי אמת, שונאי בצע. ומשה לא מצא אלא צדיקים חכמים וידועים. ואע"פ שארבע הכתובים כאן אינן כתובים בפרשת יתרו, מ"מ צריך לומר דגם יתרו אמר למשה כן, דאם לא כן למה עבר משה על דבריו של יתרו. והרא"ם מונה ארבע בפרשת יתרו, אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע, ושלש האמורים כאן חכמים ונבונים וידועים. וצ"ל הצדיקים לא קחשיב דהיינו יראי אלקים דבפרשת יתרו והכל אחד:
נכנס אחרון ויוצא ראשון. כדי שהכל עומדין לפניהם ואז כבודן מרובה, וכשיוצאין מב"ה הן יוצאין ראשון קודם שיצא אדם אחר, ואז צריכין הכל לעמוד מפניהם. [הרא"ם]: וי"מ איפכא, נכנס אחרון מבית הכנסת או מבית המדרש לביתו, וזו מענותנותו של משה כדי שלא יטריחו הקהל לעמוד מפניהם, ויוצא ראשון מביתו לבית הכנסת או לבית המדרש קודם שבא אדם לבית הכנסת או לבית המדרש, כדי שלא יעמדו מפניהם:
מניתי עליכם. מלת מניתי שנקט רש"י כאן ולא נקט לעיל, רצונו לתרץ בזה, דבקרא משמע ואתן אותם ראשים עליכם שרי אלפים וגו', ושוטרים לשבטיכם, משמע דגם הראשים יהיו שוטרים. ועל זה פירש, מניתי עליכם, אבל הראשים לא היו שוטרים. ומפרש והולך מנא ליה דראשים לא היו שוטרים, דהרי שוטרים אלו הכופתין כו', פירוש על פי הדיינים דהיינו ע"פ הראשים, ש"מ דשוטרים לאו היינו ראשים:
פסוק טז
הוו מתונים בדין כו'. מדכתיב ואצוה את שופטיכם, שופטיכם מאן דכר שמייהו, ראשים הל"ל. אלא למדרש אתי, כלומר שצויתים על דבר המשפט להיות מתונים בדין. והרא"ם פירש דמשמוע בין אחיכם מפיק ליה, דבושפטתם צדק בין איש ובין גרו סגי, אלא ללמד הוו מתונים בדין, שתהיו שומעים בין אחיכם להבין דבריהם היטיב, שאם בא דין לפניך וכו':
הייתם ברשות עצמכם כו'. אם ללמוד ולירד לעומקה של הלכה או לישב בטל, משא"כ עכשיו. [נח"י]:
שאוגר עליו דברים כו'. וחסר אל"ף כאילו אמר אוגרו. וכן לא תגורו (פסוק יז) כמו לא תאגורו. דא"ל כמשמעו מלשון כגר כאזרח (ויקרא כד טז), דא"כ הוי"ו דגרו ל"ל. אבל קשה לטעם זה שיהיה חסר אלף, לכן פי' ד"א ובין גרו וכו', גרו לשון דירה, כמו גור בארץ הזאת (בראשית כו ג). ולטעם אחרון לבד נמי קשה, הל"ל בהדיא כירו, משום הכי צריך לשני טעמים:
אפילו בין תנור לכירים. מדכתיב גרו, וגימ"ל מתחלפת בכ"ף, כמו שפירש רש"י בפ' קדושים (ויקרא יט טז), ואם כן הוא כמו כירו, ומדכתיב בקרא ובין גרו, ע"כ צריך לומר ובין חלוקת אחים בין תנור וכיריים, דאין שייך שיהא החילוק בין כירה לבית:
פסוק יז
הממונה להושיב הדיינין כו'. דהא כבר כתיב ושפטתם צדק. והא דפירש בפרשת שופטים (להלן טז יט) גבי לא תכיר פנים אף בשעת הטענות, אזהרה לדיין שלא יהא רך לזה וקשה לזה וכו'. וי"ל דאין לפרש כמו הכא, דא"כ היה לו להפוך הקרא לא תכירו פנים קודם לא תטה משפט, כיון דקרא שלפני זה מיירי גם כן בממנה דיינים, דכתיב ושפטו את העם משפט צדק, ופי' רש"י מנה דיינים מומחים וצדיקים וכו', ומדכתיב בקרא לא תכיר פנים אחר לא תטה משפט, דמיירי בדיינים, צריך נמי לפרש קרא דלא תכיר פנים בדיינים. והא דלא מפרש הכא כמו התם, מדכתיב הכא ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו, ואם יהי' רך לזה וקשה לזה לא יהא המשפט צדק, אם כן לא תכירו למה ליה. אלא ע"כ לממנה דיינים הוא דאתא, ודו"ק. [נ"ל]:
שיהא חביב עליך כו'. נ"ל דטעות סופר הוא, וכן צריך לומר, כקטן כגדול תשמעון כתרגומו שיהא חביב עליך דין וכו'. וכן הוא בהדיא בסנהדרין (ח.), ושתי הלשונות האחרות הם בספרי. [נח"י]:
שאם קדם ובא לפניך כו'. דאי סלקא דעתך כמשמעו לענין דין בין אם הנדון הדיוט בין אם הנדון ראש וקצין, תיפוק ליה מקרא דבין איש ובין אחיו. [הרא"ם]:
ד"א כקטן כגדול תשמעון כו'. דלטעם ראשון קשה כמעט כהרבה הל"ל, לכן פי' ד"א וכו'. ולפי ד"א קשה, הל"ל גדול כקטן תשמעון, כלומר שתזכה את העשיר אם הוא זכאי בדין כמו שאתה מהדר לזכות את העני כדי שיתפרנס בנקיות, לכן פי' ד"א שלא תאמר וכו'. ולטעם אחרון לחוד קשה, הל"ל קטן כגדול תשמעון. ולשני טעמים האחרונים לחוד קשה, הל"ל כעני כעשיר תשמעון. לכן צריך גם לטעם ראשון:
לא תיראו. כלומר, שלא יאמר הדיין מתיירא אני מפלוני שמא יהרוג אותי או ישרף גדישי:
לא תכניס דבריך כו'. כגון תלמיד היושב בפני רבו ובא דין לפני רבו וטעה בדין, אל ישתוק התלמיד. ולטעם הראשון קשה, הל"ל לא תיראו, לכן פי' ד"א לא תכניס וכו'. ולפי דבר אחר קשה, הל"ל לא תאגורו, מלשון אוגר בקיץ (משלי י ה). לכן צריך גם לטעם ראשון. והרא"ם פירש, לא תכניס דבריך בלבך מפני שאתה ירא להוציאם לחוץ, לומר לו שהוא חייב או שהוא רשע בדינו. עכ"ל:
שהטית עלי המשפט. דאם לא כן איך לאלהים הוא, והלא המשפט אינו אלא לבעלי הריב:
על דבר זה נסתלק ממנו משפט כו'. משום שהי' מדמה את עצמו להקב"ה, דכתיב כי המשפט לאלהים הוא, וכתיב אחריו והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי, כביכול שהוא עצמו אלהים. לכך נעלם ממנו דין ירושה, דדבר פשוט הוא, דכל אדם יודע אם אין לאיש בנים דהבת יורשת במקום בן, דהא אמרו רחל ולאה (בראשית לא יד) העוד לנו חלק וגו', ופירושו כלום אנו נוטלות חלק ירושה בין הזכרים, ונעלם ממנו. אבל רש"י לא מצי לפרש דבשביל זה נסתלק ממנו הדין של מקושש או של אנשים טמאים, דהתם לאו דבר פשוט היה, לכך לא ידע משה, אבל דין ירושה דבר פשוט היה וק"ל:
פסוק יח
שבין דיני ממונות כו'. בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לב.) פירש, דיני ממונות בשלשה, ופותחין אף לחובה, ומטין על פי אחד אף לחובה, ומחזירין אף לחובה, והכל ראויין ללמד זכות וחובה, הדיין והתלמיד, והדיין המלמד זכות חוזר ומלמד חובה, וכן איפכא, ודנין ביום וגומרין בלילה, וגומרין בו ביום בין לזכות בין לחובה, ומתחילין מן הגדול, ואב ובנו והרב ותלמידו מונין אותן לשנים. מה שאין כן בדיני נפשות, דאין דנין אלא בכ"ג, וכל הדברים דלעיל אינן בדיני נפשות, כי הכל הוא בהיפך, מה שכשר בדיני ממונות פסול בדיני נפשות:
פסוק יט
שהיו בו נחשים כקורות כו'. דאם לא כן מאי והנורא, ממי היה להם לירא במדבר ההוא שלא עבר בה איש, אלא ע"כ מנחשים וכו'. ואם תאמר והא בפרשת בהעלותך (במדבר י לד) פירש רש"י עצמו דענן הולך לפניהם והורג נחשים ועקרבים. ויש לומר במקום שהיו חונים במדבר היו הנחשים סביב המחנה, וכשיצאו לחוץ המחנה לעשות צרכיהם היו רואים אותם מתים, אף שלא היו מזיקים להם היו יראים מהם:
פסוק כב
בערבוביא כו'. ר"ל מה תוכחה יש בזה:
באיזה לשון הם מדברים. דאל"כ דבר למה לי. ונ"מ בזה באיזה לשון מדברים, כדי שירגישו בדבר אם אחד משבע האומות ישנה לבושו בלבוש שאר אומות, שיכירו אותו כדי שיקיימו הלאו דלא תחי' כל נשמה (להלן כ טז), וזה אי אפשר, אלא כשידעו לשונם ידעו מאיזה אומה הם. ועוד יש פירושים אחרים:
אין דרך שאין בה עקמימות. דאל"כ למאי נ"מ יאמרו להם באיזה דרך ילכו, בודאי אותו עיר שירצו לכבוש באותו דרך ילכו. וק"ל:
תחלה לכבוש. ר"ל מ"ש בקרא ואת הערים, משמע שלא יבאו לכל ערים, וזה אינו, דהא ירשו את הכל. ועל זה פירש תחילה:
פסוק כג
מן הברורים שבכם. דאם לא כן מכם למה לי:
מן המסולתים שבכם. המסולתין לשון סולת:
מגיד שלא היה שבט לוי עמהם. דאם לא כן יהיו שלשה עשר, דהא חשיב שבט אפרים בפני עצמו וגם שבט מנשה בפני עצמו. כתב הרא"ם, ויש לתמוה דבלאו קרא דשנים עשר תיפוק מפרשת שלח לך (במדבר י״ג:ב׳), שמונה בפירוש כל נשיאי השבטים ושבט לוי לא היה בתוכם, וצריך עיון. ונראה דהכא מרבה קרא דאפילו בעצה לא היו עמהן. והשתא אתי שפיר דלא נקט רש"י שלא הלכו עמהן, משום דזה כתיב לעיל בפ' שלח לך וק"ל:
פסוק כד
מגיד שנקרא על שם סופו. שנשאו אשכול משם, כדכתיב (במדבר יג כג) ויכרתו וגו' על כן קרא למקום ההוא נחל אשכול, וזה היה בחזרתן:
ארבעה אומנין כו'. רצונו לומר שהלכו בה בארבע שורות כמין שתי וערב, כדי שירגלו את כולה. [כך קבלתי]:
פסוק כה
מי הם שאמרו טובתה כו'. אף על פי שגם שאר מרגלים אמרו טובתה, מכל מקום גם היו מוציאין דבה על הארץ, וכאן כתיב ויאמרו טובה הארץ, משמע שלא אמרו כלל ברעתה. [רא"ם]:
פסוק כז
משל הדיוט אומר כו'. דעת רש"י בזה, שאל תקשה היאך יודעין ישראל שהקב"ה שונאן. ומפרש כיון שהם שונאין להקב"ה אמרו גם הוא שונאן דמשל הדיוט כו':
מה דבלבך על רחמך. כלומר מה שבלבך שאתה שונא את חבירך, אתה אומר על חבירך איך שהוא שונא אותך:
מה דבלביה עלך. כלומר שבלבו של חבירך שהוא אוהב אותך אתה אומר עלך, כלומר איך שאתה אוהב את חבירך:
הוצאתו לשנאה היתה כו'. ר"ל בקרא משמע שהוציא אותן בשביל שנאה, והלא הרבה ניסים עשה להם כדי להוציאם לחירות. ומפרש דכך אמרו הוצאתו כו':
אחת של שקיא ואחת של בעל כו'. כתב הרא"ם, ויש לתמוה למה פירשו המקרא הזה בשל בעל ושל שקיא, אם בעבור שמורה שהוצאתו לשנאה היתה, יותר שנאה היא שהיתה הוצאתו להוליכם ביד האמורי להשמידם וצ"ע. ונראה דקשה להו הכי הל"ל, בשנאת ה' אותנו הוציאנו לתת אותנו ביד האמורי, מארץ מצרים ל"ל. אלא ע"כ הקרא לא נקט הוציאנו מארץ מצרים אלא למשל בשל בעל ושל שקיא, והכתוב חדא ועוד קאמר, כלומר חדא בשנאת ה' אותנו וגו', למשל של בעל ושל שקיא, ועוד אחרת לתת אותנו וגו' ודו"ק. ופי' של בעל, מקום יבש וארץ צמאה שצריכין להשקותה:
פסוק כח
לשון הבאי. פירש רש"י בפרק גיד הנשה (חולין צ:) לשון הבאי לשון הדיוט, שאין מדקדק בדבריו ומוציא מפיו דבר שאינו, ולא שיתכוין לשקר, אלא לא דק. עכ"ל:
פסוק לא
מוסב על מקרא כו'. דקרא משמע הוא ילחם לכם ככל אשר עשה וגו' ובמדבר וגו', דמשמע דגם במדבר נלחם הקב"ה בשבילם, והלא לא עשה מלחמה במדבר. ועל זה פירש מוסב על המקרא של מעלה, אככל אשר עשה במצרים וגו', כלומר שהטיב להם, וגם במדבר היטיב עמהם, שנשאן כאשר ישא איש את בנו וגו'. ומלת עשה אינו משמש בלשון אחד, כי הראשון פירושו בענין המלחמה והשני בענין החיבוב:
פסוק לג
כמו להראותכם כו'. שפת"ח שתחת הלמ"ד משלים חסרון הה"א:
פסוק לו
חברון כו'. ר"ל, וכי כל הארץ נתנה לכלב:
פסוק מא
כלומר נזדמנתם. משום דקשה ליה מה שייך לשון הן על זה, ודאי כשאדם אומר לחבירו עשה לי דבר זה אז שייך להשיב הן, אבל הכא הקב"ה ומשה מיחו בהם שלא יעלו, א"כ מה שייך למימר הן. ועל זה פירש כלומר נזדמנתם, שהייתם מזומנים לכך לעשות, והוי כאילו אמרו בפי' הן:
פסוק מב
לא עליי' תהא כו'. מדכתיב לא תעלו וגו', ולא תלחמו למה לי', פשיטא דאם לא יעלו לא תהי' מלחמה. אלא ודאי ה"פ דקרא, לא תעלו כי לא תוכלו להלחם עמו, א"כ העלי' ירידה תהיה לכם. והרא"ם פירש, מדכתיב ולא תנגפו ש"מ שמה שאמר להם שלא יעלו היא לטובתם, א"כ לאו אזהורי קא מזהר להו, אלא להודיעם שלא תהא פעולתם זאת לעליי' וכו':
פסוק מד
כשהיא מכה את האדם מיד מתה כו'. ר"ל הדבורה מתה מיד. ותעשינה לשון עשיי'. דא"ל לרבוי הרודפים כדבורים הרבים שרודפים אחר האיש, דא"כ הל"ל וירדפו אתכם כדבורים, השתא דכתיב כאשר תעשינה הדבורים, ע"כ דלא דימה אותם לדבורים אלא לפעולת הדבורה וכו':
פסוק מה
עשיתם מדת רחמיו גו'. דאל"כ הלא שם זה הוא שם של רחמים, ולמה מזכירו על הפורעניות. [דבק טוב]:
פסוק מו
והם היו ל"ח שנה כו'. דלא שלחו מרגלים אלא בשנה שנייה ליציאת מצרים ובתחלת מ' באו לארץ, דמקצת שנה ככולה, א"כ לא היו אלא ל"ח שנה:
פרק ב
פסוק א
אלו לא חטאו כו'. פי' שחטאם גרם להם שלא נתן הקב"ה בלב מלך אדום להניחם לעבור דרך ארצו:
דרך יציאתן ממצרים כו'. ר"ל דדרך ים סוף משמע שהלכו מצפון העולם לדרום העולם שהוא כנגד הים, והלא ממערב למזרח הלכו במדבר העמים. ועל זה פירש דרך יציאתם ממצרים, כלומר כשיצאו ממצרים הלכו באלכסון דרך ים סוף ממערב למזרח, כך הלכו עכשיו, שהניחו דרכם הקצרה מדרום לצפון, והלכו בדרומה של אדום שהוא ממערב למזרח, עד שבאו לגבול מואב:
כל דרומו. שלא תאמר שסבבו אותו מכל ד' רוחותיו, שזה א"א, שאם כן היה משה נכנס לארץ ישראל, שארץ אדום בצד א"י היתה, כמבואר בגבולי הארץ (במדבר לד ג). לכן פי' כל דרומה לבד עד ארץ מואב. [מהר"ן]:
פסוק ג
סובו לכם לרוח מזרחית כו'. אף על פי שזה הציווי היה בסוף דרומה של ארץ אדום, ואם כן יסתור מה שפירש בפ' מסעי (שם) שהפכו פניהם לצפון אחר שעברו דרום מואב, מכל מקום כששלח משה למלך אדום לעבור דרך ארצו לצד צפון של עולם ולא אבה, הוצרכו ללכת כל דרום מואב, ומשם הפכו פניהם לצפון. [הרא"ם]. ולי נראה פירושו, כי תחילת הציווי של פנו לכם צפונה היה על דעת זה כשיבאו בקצה גבול מואב, וכמו שמפרש הקרא והולך, וכשבאו לגבול אדום אמר להם אל תתגרו (פסוק ה), וכשבאו לגבול מואב ורצו לעבור דרך גבולם לצפון, אמר להם ה' אל תצר את מואב (פסוק ט), וממילא הוצרכו להלוך כל גבול מואב עד רוח מזרחית:
פסוק ה
אפילו מדרך כף רגל כו'. דעד ועד בכלל, כאילו אמר לא אתן לכם רשות למשול על ארצם, אפי' דריסת רגל לעבור דרך העבר' בעלמא דרך ארצם שלא ברשות. וכמוהו לא נשאר בהם עד אחד (שמות יד כח) אפילו אחד:
לעבור בארצם שלא ברשות. דאל"כ קשה למה שלח משה למלך אדום שיניחם לעבור דרך ארצו, כיון שהקב"ה צוה שלא לעבור בו. לכך פי' שלא ברשות, אבל ברשות היו רשאין לעבור:
עד שיבא יום דריסת כף וכו'. דלפי פשוטו קשה הל"ל אף מדרך וגו', למה נקט לישנא של השיעור זמניי שהוא לשון עד. לכן מביא מדרש האגדה:
בשכר שהלך אתו למצרים כו'. ר"ל הא העשר עממים לאברהם ניתנו ולמה ניתנו אלו שתים ללוט, לכן פי' בשכר:
פסוק ז
לפיכך לא תכפו את טובתו כו'. אבל אין פירושו לפיכך אין אתם צריכים להם, דא"כ הל"ל יש לך רב, או יש לך כל. [גור אריה]: ופי' מעשה ידיך, אלו הבהמות, כדכתיב באיוב (א י) מעשה ידיו ברכת ומקנהו פרץ בארץ:
פסוק ח
הפכנו פנים להלוך כו'. הוכרח לפרש כן ונפן לצד צפון, מפני שמהכתוב פנו לכם צפונה (פסוק ג) משמע שהפניי' מורה על הפיכת פניהם לצד צפון. ואע"פ שלא צוה כן רק לאחר עבור כל רוח דרומית של מואב, מכל מקום כשראו שלא אבה אדום הניחוהו והלכו כל רוח דרומית של מואב, ואחר כך פנו לצד צפון כמו שנצטוו בהיותם בדרום של אדום, והלכו כל רוח מזרחית של מואב, ומצאו את ארץ סיחון ועוג כשהיו במזרח גבול ארץ ישראל וכו'. [הרא"ם]:
פסוק ט
לא אסר וכו' אלא מלחמה. דק"ל לא הל"ל אלא אל תתגרו בם, מלחמה ל"ל, דהא בבני עמון (לקמן פסוק יט) לא נאמר אלא אל תתגר בם סתם. ומתרץ שלא אסר וכו':
אבל מיראים היו אותם כו'. ר"ל ישראל היו מיראים את המואבים:
ואל תתגר בם שום גירוי כו'. דהא לא כתיב מלחמה:
שקראה שם בנה מואב. ר"ל מאב שהוא לשון פריצות:
שם המדינה. דאי ר"ל עיר היה מפרש עיר פלונית:
פסוק י
שנתתי לו לאברהם כו'. רצה לתרץ מה בא הכתוב להודיענו במה שאמר האמים לפנים ישבו בה וגו'. ומתרץ אתה סבור וכו', כלומר, הז' אומות שנתתי לאברהם אחד מהם נקרא רפאים, אם כן סבר אתה שזו רפאים, ר"ל עד שישבו שם אימים זו רפאים הם שנתתי לאברהם, אבל לא תעלה על דעתך כן. ומפרש והולך לפי שהאמים שהם רפאים ישבו בה לפנים, אבל לא זו היא, כי אותן רפאים, ר"ל שישבו בו, כבר הורשתי מפני בני לוט והושבתי בני לוט תחתם, וכיון דלאו ארץ רפאים היה למה נקרא רפאים. ומפרש דרפאים היו נחשבים אותם אמים, והיאך נקראו רפאים כיון דנקראו אמים, ומפרש כענקים הנקראים רפאים על שם וכו', אף האמים מי שראה אותם ידיו מתרפות, משום הכי נקראו אמים ע"ש שאימתם וכו'. כך מפרש רש"י חבורו של מקרא:
פסוק יב
נתתי בהם כח כו'. שכל הדברים ההווים תמיד נופל בם לשון עתיד ועבר, אבל אותם דברים שאינן אלא לפי שעה, כאז ישיר (שמות טו א), מוכרח לפרש על המחשבה. [הרא"ם]:
פסוק טו
עוד להתעכב במדבר. דכל זמן שאחד מהן קיים לא באו בניהם לארץ:
פסוק טז
לא נאמר בפרשה וידבר אלא ויאמר. הכי פירושו, לא נאמר וידבר בלשון חיבה שלא נאמר וידבר אלי כמו שכתוב הכא אלא וידבר סתם שאינו לשון חיבה. [מצאתי בשם מהרי"ץ]: וא"ת והא בפ' בהעלותך (במדבר יב א) פירש"י על פסוק ותדבר מרים, דדיבור הוא לשון עז ואינו לשון חיבה, ואמירה הוי לשון חבה. וי"ל דכל מקום דכתיב וידבר ה', שם הוי', הוא דבור של חיבה. אף על פי שהוא עז הוא חיבה יתירה נודעת לו, ולא ויאמר ה' דמצינו לפרש ויאמר ה' על ידי שליח, כמו ויאמר ה' לה (בראשית כה כג) שפירושו על ידי שליח, וכמו ויאמר אל משה אני חותנך יתרו וגו' (שמות יח ו), וכמו ויאמר ליוסף הנה אביך חולה (בראשית מח א). לאפוקי לשון וידבר, הוא דבר של חיבה, פה אל פה, כדכתיב (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו. אף על פי שלנביא אחר הוא לשון קשה, לגבי משה היה לשון חיבה, כמו שאמר הקב"ה (שם שם ז) לא כן עבדי משה וגו'. עיין בגמרא דתענית (ל:):
פסוק כג
שנשבע אברהם לאבימלך כו'. רצונו לתרץ, היאך מחובר קומו סעו ועברו וגו' אקרא דלמעלה הימנו, משום דכפתורים השמידו העוים וישבו תחתם, משום זה קומו וסעו. ומתרץ מפני השבועה וכו':