שפתי חכמים· רבי שבתי משורר בס
במדבר
פרק א
פסוק א
מתוך חיבתן. רצונו לתרץ למה ליה למיכתב כל הסימנים הללו. ומתרץ מתוך חיבתן כו' כלומר הרי בלאו הכי צריך לתרץ למה ליה למכתב שאו את ראש כל עדת וגו'. והרי כבר מנאן בפרשת כי תשא אלא ע"כ צ"ל מתוך חיבתן וכו':
לידע מנין הנותרים. דכתיב ויפול מן העם כשלשת אלפי איש ומתוך שמנה הנופלים ידע הנותרים, וה"פ כשנפלו בעגל מנה המתים לידע הנותרים בחיים. וק"ל:
ובאחד באייר מנאם. כתב הרא"ם פי' ואל תקשה ממה שמניין זה היה כששרתה בם השכינה למה לא מנאן בניסן כששרתה. ומתרץ באחד בניסן שרתה שכינה ובאחד באייר מנאן והוי כאלו מנאן בניסן. ול"נ דרצונו בזה שלא תקשה ליה מנ"ל לפרש שמנאן ג"פ דלמא לא מנאן אלא שני פעמים תדע לך שהרי המניין האמור כאן והמניין האמור בפ' כי תשא שוין הן לכך פירש"י באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאן, ואם איתא דמניין זה הוא המניין האמור לעיל א"כ למה כתיב לעיל ויעש אדנים למשכן מן הכסף שהביאו לכפרה על מניין נפשם והרי כאן כתיב באחד באייר מנאם, וכבר הוקם המשכן באחד בניסן אלא ודאי זה היה מנין אחר וק"ל. וא"ת ולמה לא מנאן הכתוב מיד אחר הקמת המשכן כי מיד שהוקם המשכן שרתה השכינה. וי"ל כמו דאמרינן (ב"ב דף ח') לענין נדרים המודר הנאה מיושבי העיר מותר ליהנות מבני אדם שלא דרים שם שלשים יום לפי שלא חשוב קבוע לכך לא מנאן עד שהוקבע השכינה שלשים יום:
פסוק ב
מנין כל שבט. ולא כל משפחה ומשפחה, שהרי לא הוזכר מניין משפחה בקרא רק מנין השבטים [ג"א] וא"ת למה כתיב למשפחותם, י"ל שעל ידי המשפחות היו יודעים מספר השבטים וכן כתיב ויתילדו על משפחותם ולא היו נקראים על שם השבט אע"כ ע"י המשפחה היו יודעין משה ואהרן מאיזה שבט היו:
יקום על שבט אביו. פירוש אביו ממשפחת שבט אחד ואמו ממשפחת שבט אחר יקום על משפחת שבט אביו. אבל לא מפרש אביו ממשפחה אחת ואמו ממשפחה אחרת כלומר ואפילו משבט אחד כפי המובן מפשט הכתוב, דמאי נפקותא אם היה האב ממשפחות החנוכי והאם ממשפחת הפלואי ויקראו על שם החנוכי, כיון ששתיהן משבט ראובן אין הפרש בין יקום על משפחת האב או האם:
ע"י שקלים. רצונו לתרץ למה מנאן והלא דבר בא כשמונין אותן ועל זה פירש ע"י שקלים כו':
פסוק ג
פחות מבן כ'. וא"ת מנ"ל לרש"י דלמא אף פחות מבן עשרים יוצא לצבא וכן אמר הכתוב מבן עשרים שנה ומעלה והוא יוצא לצבא תפקדו אותם אבל אם הוא בן עשרים שנה ואינו יוצא לצבא כגון זקן וחולה או יוצא צבא ואינו בן עשרים אל תפקדו אותם. וי"ל דא"כ הל"ל מבן עשרים שנה ומעלה היוצא צבא ול"ל כל יוצא צבא אלא ודאי אין זה אלא ביאור כפירש"י וכן מה שכתב בכי תשא למדך כאן שאין פחות מבן עשרים וכו' מהכא נפקא. הרא"ם. ועיין לעיל בפרשת כי תשא:
פסוק ד
כשתפקדו אותם יהיו עמכם. וא"ת מנ"ל לרש"י, דלמא יהיו עמכם בצרכי אחרים כמובן מן הקרא ולא כשתפקדו אותם. ועוד מנ"ל שהיו נשיאים דלמא אנשים אחרים. ויש לומר מדכתיב בסוף אלה קריאי העדה נשיאי מטות, ש"מ שהיו נשיאים וגם כתיב ויקח משה ואהרן את האנשים וגו' ואת כל העדה הקהילו וגו', ש"מ שהיו מונין עם משה:
פסוק טז
לכל דבר חשיבות. רצונו לתרץ וכי זה היה חשיבתן שהיו קוראין כל העדה לכן פירש הנקראים וכו' כלומר לתת עצה ולתקן כל צרכי העדה:
פסוק יז
י"ב נשיאים הללו. רצונו לתרץ הל"ל ויקח משה ואהרן אותם שהרי לעיל מינה כתיב נשיאי העדה, וממילא ידעינן שהם הנזכרים למעלה אלא ודאי הואיל וכתיב האנשים האלה יכול אני לומר שהיו אחרים ולא נשיאים, לכך פירש"י שנים עשר נשיאים הללו. וא"ת אחרים היו, לכך פירש"י אשר נקבו לו כאן בשמות ומי הם אשר נקבו כאן בשמות הוי אומר אלו הנשיאים, והוסיף מלת לו כי בזולתו לא יוודע למי נקבו. וא"ת מנ"ל לרש"י לפרש כן דלמא אחרים הן, וי"ל דכתיב האנשים האלה בה"א והל"ל אנשים אלה. וא"ת למה לא אמר סתם ויקח אותם כמו שהקשה רמ"י. ונראה דמתחלה אמר ראש לבית אבות ובסוף אמר נשיא מטות וה"א ראשי אבות לאו נשיאים על כל השבטים רק על משפחה, אבל כאן כתיב קריאי עדה נשיאי מטות כאן מיירי בנשיאים ממש ולעולם אחרים הן ולכך אמר קריאי עדה כדי לידע מי הם שנקראים לכל דבר חשיבות, לכן אמר האנשים האלה דהם הם הנשיאים וק"ל נלי"ט: (קצ"מ) [מהרש"ל] כתב דק"ל למה כתיב אשר נקבו בשמות שהוא די אם כתב את האנשים האלה, לכ"פ אשר נקבו לו כאן בשם חשיבות שראויין לאותה גדולה ונשיאות, היפך המרגלים שנקראו לשם גנאי על שם סופן כדאי' במדרש רבה:
פסוק יח
ספרי יחוסיהם ועידי. הוצרך לפרש כן לפי שמלת ויתילדו הוא מבנין התפעל שעומד בעצמו ואם היה כמשמעו מלשון לידה, היה משמע שהולידו את עצמם. לכ"פ שהביאו, שהם עצמם הביאו את ספריהם וכו':
חזקת לידתם. חזקת לשון כבוד כמו שפירש"י בפרשת בהר אל אחוזת אבותיו ישוב פירוש אל חזקת אבותיו והוא לשון כבוד:
פסוק מט
נמנה לבדו. כלומר שלא יהא מניינם מבן עשרים אלא מבן חדש ומעלה כיון שהם לגיון המלך, חשובים הם הקטנים שיצאו מכלל נפל כמו יוצאי צבא בישראל:
ד"א צפה. כי לפי טעם ראשון קשה למה כתיב אך דהא כל אכין מיעוטין הן, מש"ה פירש דבר אחר והמיעוט הוא מגזירת בן עשרים שימותו במדבר. וא"ת היה לו למינקט שלא טעו במרגלים שהרי מה שבמדבר מתו בשביל גזרת מרגלים היה. וי"ל דגם הלוים טעו במרגלים רק בעגל לא טעו לכך לא נענשו, שהרי אפילו ישראל לא נענשו אלא בשביל השני עבירות כמו שמוכיח רש"י בפרשת שלח לך הואיל וכתיב תשאו את עונותיכם ולא כתיב תשאו עוניכם, אלא ודאי שתי עבירות של עגל ושל מרגלים. והא דפירש"י לקמן בפרשת אלה הדברים שלא היו הלוים עמהם בשלוח מרגלים ואפילו בעצה לא היו עמהם כמו שאפרש לקמן בע"ה. וי"ל מתחלה לענין השלוח לא היו עמהם אפי' בעצה, אבל בחזרתם כשבאו המרגלים והוציאו דבת הארץ וישאו כל העדה את קולם ויבכו וגו', באותה בכיה היו גם שבט לוי שאמרו ולמה ה' מביא וגו' לנפול בחרב נשינו וטפינו יהיו לבז וגו'. ובזה יתורץ ג"כ מה שמקשין העולם, ואף אם היו נמנים מבן עשרים שנה כיון שלא חטאו לא יהיו בכלל הגזירה, כי אין הערוד ממית אלא החטא ממית, אלא ודאי שחטאו במרגלים משום הכי לא נמנו. וק"ל:
פסוק נ
שררה. וא"ת למה פירש כתרגומו שלא תאמר הפקד לשון מניין מאי מתורץ בזה שהרי אף על לשון מניין מפרש התרגום מני. וי"ל שכל מקום שמתרגמינן מני על לשון מינוי שררה הנו"ן של מני דגושה, וכאן נמי הנו"ן דגושה ש"מ שהוא לשון מינוי שררה. אבל כשהנו"ן של מני אינה דגושה היא לשון מניין. ועי"ל לכך פירש"י כתרגומו, לפי שמלת פקוד הוא גם כן לשון זכרון כמו וה' פקד את שרה, ופעמים שהוא לשון חסרון כמו ולא נפקד ממנו איש, לכך פירש רש"י כתרגומו מני לאפוקי אותן ב' פירושים של זכרון או של חסרון, ואין לומר דלמא הוא לשון מנין לכך פירש רש"י כמו ויפקד פקידים:
פסוק נא
כתרגומו יפרקון. פי' שמפרקין אברי המשכן ומפרידין אותן ממקום חבורן ומעמידין כל אחד לבדו. לא יורידו ממקום גבוה למקום נמוך כמובן מלשון ירידה:
כשבאים ליסע. ק"ל על מה דכתיב ובנסוע המשכן, וכי המשכן נוסע והלא מסיעין אותו האנשים ועוד קשה והא קודם הנסיעה היו מפרקין ובקרא משמע דבשעת נסיעה היו מפרקין. ועל זה פירש כשבאו ליסע, דהנסיעה קאי על האנשים וכו', ואמר ונושאין אותו וכו' שלא תאמר ההורדה לבדה חובת הלוים ולא המשא, ואע"פ שלא נזכר כאן בקרא משאם סמך על סוף הפרשה וכמו שפירש בפרשת נשא:
לעבודתם זו. והיא פריקה והקמה רצונו לתרץ והרי כבר הזהיר הכתוב כמה פעמים שכל הקרב לעבודת מזבח או הנכנס להיכל ימות, לכך פירש לעבודה זו שהיא פריקה והקמה, לא לקריבת המזבח:
בידי שמים. וא"ת מנ"ל לרש"י הכי, דהא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק וי"ל דרש"י בעצמו מפרש זה בסמוך במה דכתיב ולא יהיה קצף וגו' שזו היא מיתה בידי שמים, כמו שמצינו בקרח כי יצא הקצף ושם היתה מיתה בידי שמים וע' לעיל בפרשת אמור:
פסוק נג
יהיה קצף. יש מקשים דהא כל התורה נאמרה כללות ומכלל הן אתה שומע לאו. וי"ל דרש"י בא לפרש שלא נטעה לומר דהא דכתיב ולא יהיה קצף דקאי אדסמיך ליה, וחנו בני ישראל וגו' והלוים יחנו וגו' לכן פירש אם תעשו ואם לא תעשו וכו' קאי אעבודת משכן פריקה וטעינה והקמתו כמו שמצינו גבי קרח. מצאתי:
כמו שמצינו. רש"י פירש זה משום פירושו דלעיל שפירש יומת בידי שמים, שאל תקשה מנ"ל לכן הביא מעשה קרח:
פרק ב
פסוק ב
צבעו של זה. ופירוש לבית אבותם, הם שמות אבותם המפותחים בחשן. ולפי שפירוש זה דחוק שיפורש על לבית אבותם, לכן אמר ד"א וכו' ולפי ד"א קשה מלת דגלו באותות לבית אבותם, לכן צריך גם לטעם ראשון:
כשנשאוהו. פירוש ולפי זה צ"ל דגל לשון קביצה, כמו ודגלו עלי אהבה כלומר וכל דגל היה גבי קביצתו. מצאתי:
מרחוק מיל. וא"ת לעיל בפ' יתרו פירש רש"י נגד ההר למזרחו כל מקום שאתה מוצא נגד פנים למזרח, משמע אפי' סמוך. וי"ל דכאן כתיב סביב לאהל מועד יחנו א"כ אי אפשר שיהיו כולם נגד מזרח לכן פירש"י לשון רחוק. ועוד מצאתי מג"ש למד, נאמר כאן מנגד ונאמר להלן ותשב לה מנגד הרחק, מה להלן רחוק אף כאן רחוק. מיל הם אלפים אמה שיוכלו לבא בשבת:
פסוק ג
זו רוח מזרחית. וא"ת מנ"ל לרש"י ומפרש דמערב קרוי אחור א"כ ש"מ קדם הוא מזרח: [קצ"ם] פי' אחר שהה"א בסוף התיבה במקום למ"ד בתחלתה ופי' קדם פנים, יחויב שיהיו פניו קדמה לפנים ותיבת מזרחה ג"כ הוא למזרח [ג"א] וא"ת ל"ל למכתב בקרא כפל לשון קדמה מזרחה. ונראה שהכתוב מגיד לך מפני שיהודה היה מלך ויש לתת לו אותו בצד שהוא חשוב יותר לכך קרוי מזרח לשון תחילה וקדימה ואי הוה כתב מזרחה או קדמה לחוד לא הוה ילפינן:
פסוק ט
כשרואין הענן. דק"ל והיאך היו יודעין שיסעו שיהיו הם ראשונים בנסיעה וא"ל שברצונם יסעו דהא כתיב על פי ה' יסעו. ועל זה פירש כשרואים וכו'. כתב הרא"ם ויש לתמוה למה השמיט רש"י ז"ל מאמר משה קומה ה' וגו', ולא הזכיר רק סילוק הענן ותקיעות חצוצרות. ונ"ל דרש"י לא בא לפרש אלא היאך היו יודעין שיכינו את עצמן ליסע, ומפרש בזה היו יודעין כשרואין וכו' אבל הנסיעה האמתית דהיינו ההליכה לא היה עד שאמר משה קומה ה'. והא דכתיב בקרא ראשונה יסעו, פירושו ראשונה היו מכינים אותן עצמן לנסוע ואכתוב עוד מזה בפרשת בהעלתך אי"ה: [נח"י] ואני אומר דאשתמיטתיה דהא דרב הביא גם הברייתא בפרשת בהעלותך בפסוק על פי ה' יסעו, וגם הא דעל פי שלשה היו נוסעים וכו' וע"ש:
כדרך חנייתן. כמ"ד כתיבה הלכו, ופירש מאסף לכל המחנות דכתיב גבי דן פירושו שכל מי שהיה מאבד דבר מאותן המחנות שכבר נסעו היה מחזיר להן. אבל אינו ר"ל שהיה דגל מחנה דן האחרון מכל הדגלים כמ"ד כקורה היו הולכין:
פסוק יז
לאחר שני דגלים. פירוש בתוך המחנות היינו מחנות ישראל שהן ד' מחנות שתים לפניו ושתים לאחריו, ולא בתוך המחנות הנזכרות לעיל דהיינו בין מחנה יהודה ומחנה ראובן הואיל וכתיב ונסע אוהל מועד אחר שני דגלים של יהודה ושל ראובן:
פסוק כ
כתרגומו ודסמיכין. ולעיל לא צריך רש"י לפרש מידי, שהרי גבי ועליו כתיב והחונים, אם כן ודאי פירושו כתרגומו אבל כאן אין כתיב כלום רק ועליו מטה מנשה אם כן אין אני יודע פירושו, לכן פירש רש"י כתרגומו:
פרק ג
פסוק א
שלמדן מה שלמד. דאל"כ מה ענין זה לכאן, ופירוש ביום דיבר מיום דיבר, והבי"ת כבי"ת והנותר בבשר ובלחם, לא שבאותו יום עצמו שדיבר הש"י עם משה בהר סיני למדן, אלא שמאותו יום והלאה היה מלמדן ונעשו תולדותיו. וא"ת והא לכל ישראל למד משה תורה ולמה לא נקראו תולדותיו. וי"ל דמה שלמד כל ישראל תורה היה במצות הש"י, כמו דכתיב ויאמר ה' אל משה עלה אלי וגו' אשר כתבתי להורותם, משמע דעיקר מה שלמד הש"י עם משה היה הכל בשביל כלל ישראל לכן אין שייך לומר כל המלמד. אבל גבי בני אהרן שלא היה משה מחויב ללמוד עמהם, דהא האב חייב ללמד את בנו תורה, מש"ה נקראו הם תולדותיו של משה וכן נראה דדייק לישנא דכל המלמד את בן חבירו תורה וכו':
פסוק ד
בחייו. יש ספרים שגורסין על פני אהרן אביהם בחייו. וא"ת ל"ל לרש"י לפרש בחייו, וי"ל אי לא פירש בחייו הייתי אומר שהוא לאחר מיתתו לפי שאינם ראוים לעבודה בפניו. אהרן אביהם, בחייו נעשו כהנים גדולים, פי' אם אירע טומאה לאהרן שימש אלעזר. באלעזר שימש איתמר. תנחומא:
פסוק ו
ושמרו. ולא שהם שני ענינים שישרתו וגם ושמרו משמרתן כי אין להם שירות אחר כי אם שמירת המקדש כי הוא שירותו של אהרן ובניו:
פסוק ט
לעזרה. ר"ל דוקא עבודת הקדש אבל לא עבודת חול, והוכחתו מדכתיב בפרשת קרח, ואני נתתי לכם מתנה לעבוד את עבודת אהל מועד, ש"מ דוקא עבודת הקדש אבל לא חול:
משאר כל העדה. רצונו לתרץ לפי שמאת בני ישראל משמע שהם היו ברשות בני ישראל וישראל היו נותנים לכהנים, וזה אינו. ועוד שהרי כתיב ואני הנה לקחתי את הלוים מתוך בני ישראל וגו' משמע שהקב"ה הוא הנותן ולא בני ישראל, ועל זה פירש כמו מתוך כו':
פסוק טו
ילדה אותה ונמנית. וא"ת והרי לעיל דכתיב מבן חדש ומעלה משיצא מכלל נפלים הוא נמנה. וי"ל שכאן מדבר בודאי שלא היה נפל והיו כלו חדשיו לכך נמנה משנולדה קודם שלשים יום: [ג"א] ודוקא שם נמנה מן הבטן לפי שודאי לא היה נפל שהרי כשנכתבה התורה בימי משה כבר יצאת מספק נפל לפיכך מנה את יוכבד מיד. ואע"פ שנמנו כאן ע"פ רוח הקודש, לא היה רוצה למנות אותם שודאי כלו חדשיהם משום לא פלוג:
פסוק טז
היאך אני נכנס. [ג"א] וקשה וכי בשביל הטורח שלא רצה ליכנס לאהל שלהם נמנו ע"פ ה'. ונראה שפירושו כי גנאי לת"ח שיכנס לאהל אחר ששם נשים, ולפיכך אמר היאך אני נכנס לאהליהם כו':
פסוק כא
משפחת הלבני. יש נוסחאות שגורסין הראשון לפרש מי היו בניו. רצונו לתרץ למה כתיב ב' פעמים הרי כתיב לעיל מיניה ואלה שמות בני גרשון וגו'. ומתרץ, הראשון לפרש מי היו בניו, והשני כלומר לגרשון משפחת הלבני והשמעי פקדיהם כך וכך. ולפי גרסא שלפנינו נמי פירושו הכי, שלא בא להשמיענו מי היה משפחותיו דהא כבר ידענו זה, אלא האי קרא בא לאשמועינן שמשפחת לבני ושמעי פקדיהם היו כך וכך, כאילו אמר לגרשון משפחת הלבני ומשפחת השמעי שאלה הם משפחת הגרשוני היה הפקודים כך וכך:
פקודיהם כך וכך. דק"ל לפי שהלשון לגרשון משפחת הלבני משמע שגרשון היה ממשפחת הלבני, וזה אינו דהא משפחת הלבני היה ממשפחת גרשון. לכ"פ כלומר לגרשון היו וכו'. מצאתי:
פסוק כה
יריעות התחתונות. ולמה נקראין משכן לפי שהם נראין בפנים כשאתה עומד במשכן. ועוד דכתיב ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו' והם יריעות התחתונות מכל הד' מכסים, לא המשכן בכלל וכמו והקמות את המשכן. רא"ם:
יריעות עזים. ולמה נקראין אהל לפי שהם אהל על היריעות התחתונות:
עורות אילים. וא"ת למה כתיב מכסהו שהוא משמע דעורות אילים ותחשים הכל כיסוי אחד היה, ובמקום אחר היה משמע שהם כל אחד ואחד בפני עצמו. וי"ל דודאי כל אחד היה מין בפני עצמו אבל היו מחוברים יחד באמצע ולכך נקראים מכסה. וא"ת היה לו לכתוב אהלו שהרי גם היו אהל על יריעות העזים. יש לומר בשלמא יריעות עזים ניחא שנקראין אהל לפי שהם היו על גבו ועל הצדדין לכך נקראו אהל שהיו מגינים עליו מכל צד, אבל עורות אלים מאדמים ותחשים לא היו אלא מסך על גבו, לכך נקראין מכסה:
הוילון. שהוא מחיצה מבדלת, לא הפרוס למעלה כהוראות לשון מסך:
פסוק כו
של משכן והאהל. כי בני מררי היו נושאין מיתרים של חצר. עיין רש"י בפרשת נשא:
פסוק כט
אוי לרשע. מקשים העולם ל"ל לרש"י לכל פי' זה כאן. ויש לומר דק"ל למה לא כתיב משפחת בני הקהתי כמו דכתיב בתר הכי למשפחת הקהתי. ולעיל נמי כתיב אלה הם משפחות הקהתי, ומפרש וסמוכים להם דגל ראובן וכו' שחטאו והחטיאו את הרבים ואינן ראויים לכתוב השם בשמם דהיינו ה"א בראש התיבה והיו"ד בסוף התיבה:
ור"ן איש עם קרח. כי אלו רובן משבט ראובן היו כדלקמן בסדר קרח וכתב (ב[ג"א] שרש"י בא לתרץ דבבני גרשון כתב אחרי המשכן יחנו ימה, ובבני מררי על ירך המשכן יחנו צפונה, וכאן כתיב יחנו על ירך המשכן תימנה. אלא לכך לא סמך יחנו לתימנה לומר שלא בא הכתוב כאן לצוות שיחנו תימנה, אלא שהיו כבר תימנה וכאילו כתיב יחנו על ירך המשכן במקום שהם חונים עכשיו שהוא תימנה. ומאי נ"מ, אלא לומר שלכך נמשכו וכו':
פסוק לב
ממונה על כולם. לפי שהלשון משמע שהוא כאחד משאר הנשיאים ולא יותר משום דנקוד ונשיא הוי"ו במלאפום הוא דבוק, דאל"כ היה נקוד ונשיא בשו"א תחת הוי"ו וקמ"ץ תחת הנו"ן, מש"ה צריך לפרש ממונה וכו':
פסוק לח
וסמוכים להם. [ג"א] גם כאן בא לתרץ דהל"ל משה ואהרן ובניו יחנו לפני אהל מועד אלא שלא בא לצוות רק להגיד לך שהחונים לפני אהל מועד הן החשובים האלו לפיכך היו כמותם החונים סמוכים להם:
פסוק לט
נקוד על ואהרן. פירוש שלא היה מתעסק במניין הלוים אלא משה לבדו, ומפני ששניהם היו מתעסקין במנין ישראל דרך המקרא לכתוב כך אף שלא היה במניין הלויים מש"ה הזכירו הכתוב גם כן במנין הלוים. יש מפרשים שלא היה במניין הלוים, שלא היה הוא מן הנמנין, וכן משמע במסכת בכורות דף ד'. אבל קשה והא קרא במונין כתיב אשר פקד משה ואהרן ולא בנמנין. הרא"ם. ול"נ דה"פ מדנקוד על ואהרן משמע שלא היה במונין ולא הוי נמי בנמנין דאל"כ למה ליה להזכיר אהרן ולנקוד עליו, אלא שבא למדרש במונין לא היה אבל בנמנין היה, מש"ה הזכירו ונקוד עליו למדרש שהיה חסר מכל וכל אף מן הנמנין. דומה קצת פי' זה למה שפירשתי במלת את צאן נקוד על את וכו'. אף שדחוק קצת יש ליישבו כדי שלא תקשה מפירש"י בחומש על פירש"י דמסכת בכורות שפירש שם בהדיא שאהרן לא היה במניין וכן יש ליישב לישנא דב"ר כל פקודי הלוים אשר פקד משה ואהרן, נקוד עליו שלא היה אהרן מן המניין, דמשמע לישנא שלא היה מן הנמנין:
שיפקיעו עצמן. [נח"י] וקשה לי על זה מהיכי תיתי שיכול הפדיון של ה' שקלים על בכורי לוים. דהא עיקר טעם הפדיון הוא שבראשונה היו הבכורים קדש ועבודת הקרבנות היה בהם ומכיון שחטאו בעגל נפסלו להקריב וחלה קדושתם על הלוים שלא חטאו בעגל וזה היה פדיון קדושתם, וממילא אלו רע"ג בכורות הנותרים שקדושתן לא היה על מי לחול אמר הכתוב שע"י שיתנו ה' שקלים יצאו לחולין כמו כל הקדש שנפדה במעות, וא"כ בכורי הלוים שלא חטאו בעגל ולא נפסלו קדושתן מהי תיתי שיצטרכו פדיון, וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למה הוצרכו הרע"ג בכורות ליתן ה' שקלים מאחר שהיו שם ג' מאות לוים. ונראה דה"פ דהא ק"ל שאין הקדש פודה הקדש אלא חולין, פודה את הקדש שהחולין נתפסין בקדושת הקדש והקדושה חלה על חולין אבל א"א לומר שהקדש יפדה את ההקדש שהרי הוא כבר קדוש וכן הוא בכאן שהכ"ב אלף לוים היו חולין עד הכא לפיכך היה מקום לחול קדושת הבכורות על הלוים אבל הג' מאות לוים שהיו בכורות ולא חטאו בעגל ונשארו בקדושתן לעבודתן אין מקום לומר שיכנסו תחת הבכורים שכבר הם ראוים להקריב וזה אין בכור מפקיע בכור, ולכן הוצרכו לפדות קדושתן בה' שקלים:
פסוק מה
אלא את פטרי חמוריהן. י"מ דקשה לרש"י דאי אבהמה טהורה קאי אין שייך פדיון דלא פקע קדושת בכור, דהא הכהנים עצמן חייבים בקדושת בכור. וי"ל עוד דהוכחתו מדכתיב בפרשת בא וכל פטר חמור תפדה בשה וגו', וכל בכור אדם בבניך תפדה, וכאן שכתב ובכור אדם ובכור בהמה תפדה מיירי נמי דוקא פטרי חמורים (הרא"ם) תימא והלא רש"י בעצמו פירש בפ"ק דבכורות דף ד' גבי הא דפריך רבא לאביי אם איתא דדרשינן ק"ו מבהמה, לפטרו לוים מבכור בהמה טהורה, דהא בהמה טהורה דידהו הפקיעו בהמת ישראל הטהורה וצ"ע ושמא י"ל דהא פרכא דפריך רבא לאביי אינו אלא לפי סברתו, אבל אביי פליג עליה בהא וס"ל דלא פדו בהמות הלוים את בכורי בהמה טהורה של ישראל וכו' עיין (במ"י):
ולא מנה העודפים בבהמה. [הרא"ם] תימא איך הביא הראיה הזאת שהתלמוד כבר בטל אותה ואמר ודלמא הוו נפישין בהמתן והוו קיימין לבהדי בכור ישראל. והביא ראיה אחרת אמר קרא ואת בהמת הלוים תחת בהמתם, בהמה אחת תחת בהמות רבות, דאי ס"ד דהאי ואת בהמת הלוים בבהמה רבה מיירי, לכתוב קרא או בהמת בהמת או בהמתן בהמתן ש"מ חד פוטר טובה ותירץ מש"ה הניח ראייה אחרונה מפני שהוא רחוק מן הפשט, מש"ה הביא ראייה ראשונה:
פסוק מו
תקח חמשת שקלים. כדי שלא תטעה לומר דהאי את פדויי שלשה ושבעים וגו' פירושו כמו העודפים על פדויי הלוים דבסמוך דפירש אותן שפדו הלוים בגופן כדפירש"י שם, ומהם תקח חמשת שקלים ג"כ, לכך פירש דהאי ואת פדויי השלשה וגו' פירושו ואת הבכורות הצריכין להפדות כו' כי עדיין לא היו פדויין אלא הם צריכין להפדות, ומהם תקח חמשת שקלים לגלגולת:
פסוק נ
שנים ועשרין אלף פתקין.פירוש חתיכות איגרות, וכן ובספר יחקו מתרגמינן בפתקא יתרשמון [ד"ד] זהו דעת רבי יהודה אבל רבי נחמיה הקשה ע"ז הרי נתמצו וכלים כל הפתקין שכתוב בן לוי אם אני נותן ידי מה אני נוטל מי אמר לי אם היה שם פתק בן לוי שלא זכיתי. אלא כך עשה, כתב על כ"ב אלף ורע"ג פתקין בן לוי ועל רע"ג ה' שקלים. וכתב הרא"ם ואף ע"ז יש לדון שמ"מ האחרונים יאמרו אלו היינו נוטלים בתחלה כשהיו רבים של פתקי לוי כ"ב אלף ורע"ג, ופתקי ה' שקלים רק רע"ג, מי יאמר שלא עלה בידו של לוי כי כל מה דפריש מרובא קפריש. ולכאורה י"ל כל מי שנוטל פתקו חוזר וזורק פתק ההוא לקלפי בענין שלעולם הוו הפתקים שוים שם, וע"ז קשה א"כ שמא יטלו כולה של לוי זה אחר זה והדרא קושיא לדוכתא. וא"ל שמיד שיצאו כ"ב אלף הנשארים יהיו של ה' שקלים ממילא יהיו חייבים לפדות, דא"כ קשה מי ירצה להיות מן הנשארים ולא יקח תחלה פתקו אם לא יאמרו ע"פ הזקנה או החשיבות וזהו דוחק ויש מתרצים שידעו שכל מה שעשה משה הוא ע"פ רוח הקדש לכך לא היה תערומות, וזה לאו מלתא דא"כ למה היה גורל כלל, יאמר משה לכל אחד אתה חייב ואתה פטור ע"י רוח הקדש. ונראה לפע"ד דלק"מ דכבר קי"ל ספ"ק דכתובות כל קבוע כמחצה על מחצה דמי אפי' לקולא, כגון שזרק אבן לתוך י' בני אדם והיו שם ט' ישראלים וא' עכו"ם והרג ישראל אחד דפטור הזורק, דאותו עכו"ם אחד שביניהם נחשב כאלו הוא מחצה על מחצה ודבר זה היה מגולה לכל ישראל לכל מילי, ועפ"ז לא היה כאן שום תרעומת אפילו אם היו מועטים בן לוי מ"מ כיון שהיה קבוע שם נחשב כמו הרבים, (וב[נח"י] פירש בירושלמי איתא שעלו בסרוגין אחד בן לוי ואחד ה' שקלים דמעשה ניסים היו:
פרק ד
פסוק ב
לעבודת משא. כוונתו לפרש טעם המניין שכל המניינים נמנין מבן חדש ומבן כ' ובני י"ג, אבל זה המספר אינו דומה לשום אחד מהמספרים, לכך פירש מנה מהם הראויין וכו'. רא"ם:
פסוק ה
כשהענן מסתלק. פירוש אל יקשה בעיניך לומר היאך היו יודעים השעה שיסעו עד שיתחילו לפרק, שאין כבוד לארון הקודש לכסותו אחר נסיעת דגל מחנה יהודה כי היה נראה שנסיעת דגל יהודה הכריח לפרק המשכן ולכסות הארון:
פסוק ט
שנותנין בהן השמן. פירוש לא הפתילה הדולקת כמו נר אלהים וגו', לכן פירש פה שהוא מורה על הכלי כי מלת נר מורה גם על הכלי:
פסוק י
מרצוף. פירוש שק גדול ששמים בו סחורות. מדכתיב אל מכסה משמע דבר שיש לו תוך:
פסוק יב
בתוך המשכן שהוא קדש. דק"ל דלא הל"ל אלא אשר ישרתו בם, בקדש ל"ל ומתרץ מש"ה כתיב בקדש לומר שלא היו משרתים על המזבח באותן כלים כי אם במשכן, כי אין צריך כלים למזבח הפנימי שלא היו מקטירין עליו אלא קטרת הסמים. [ג"א] לא שיהיה פירושו שישרתו שם בקדושה דא"כ ה"ל לינקד הבי"ת בשו"א, אבל עכשיו שהיא נקודה בפת"ח משמע קודש הידוע והוא המשכן שהוא ידוע ביותר:
פסוק יג
יטלו את הדשן. לא שישימו בו הדשן:
כארי. דוקא בשעת המסעות נראה הגחלת כארי, אבל בשעת חנייתן לא היתה נראית מפני אש של המערכה שהיה מונח עליו, ובנסעם הסירו כל האש ונראית הגחלת:
פסכתר. בשלהי פרק המוצא תפילין פירש"י פסכתר סיר של נחושת, סירות מתרגמינן פסכתרותיה:
פסוק טו
המנורה וכלי שרת. [נח"י] וקשה דהא לעיל בסמוך פירש הרב קדש קדשים, הארון והשלחן והמנורה והפרכת וכלי שרת וכאן לא קחשיב שלחן ומזבחות אחרי כותבי מצאתי במדרש רבה ואת כלי הקדש, אלו שלחן ומנורה שתי מזבחות וכל כליהן:
שאם יגעו חייבין. לא שאם לא יגעו ימותו כדמשמע פשוטו של קרא, אלא מלת ימותו אינו דבוק עם מלת ולא יגעו רק שהוא דבק עם מלת יגעו לבד, הבא מדיוקא ולא יגעו הא אם יגעו ועליה קאי ימותו:
פסוק טז
לשאת וכו' ולהקריב. וא"ת והרי כתיב לשאת אותם. וי"ל דכך פירושו לשאת אותם שמן וקטורת ושמן המשחה אבל מנחת התמיד עליו מוטל כו', אע"ג שלשאת אכולהו קאי אף על המנחה מ"מ אי אפשר לומר כן, לפי שהמנחה זה קמח ומקריבין עם הקרבן שמפרישין אותו עשרון לכבש ואינה קרויה מנחה אלא בזמן שמפרישין אותו לקרבן והוא בעת החנייה שאז היו מקריבין ולא בעת הנסיעה. וכ"ש שאין לומר שמיירי שהפרישו אותה או נתקדשה בכלי דא"כ היתה נפסלה ביוצא, גם למה יפרשו אותה מקודם וחביבה מצוה בשעתה, וא"כ א"א לומר שנשא אותה בעת הנסיעה. ל"פ שעליו מוטל לצוות כו' ובזה נדחה קושית הרמב"ן מדברי רש"י ז"ל:
לצוות איש. פי' לא שישאם הוא בעצמו כמו שמן המאור והשאר, כי כבר כתיב למעלה ואחרי כן יבואו בני קהת לשאת והוסיף לומר על משא בני קהת מפני שלא תטעה לומר שגם משא בני גרשון ומררי נמי היה ע"פ אלעזר מדכתיב פקודת כל המשכן, וזה אינו דמשא גרשון ומררי ע"פ איתמר היה. ל"פ על משא קהת היה ממונה אלעזר:
פסוק יח
אל תגרמו. הודיענו בזה שמלת תכריתו הוא מבנין הפעיל ויוצא לשלישי:
פסוק כ
ובלוע שלו זהו כסויו. וכן ת"א כד מכסן ית מני קודשא:
פסוק כב
כמו שצויתיך. הא דנקט רש"י כמו שצויתיך על בני קהת ולא כמו שנשאת לבני קהת, משום דעדיין לא נשא את ראשם של בני קהת אלא הקב"ה צוה למשה שישא את ראשם לעיל בפ' במדבר והמעשה כתיב בפרשה זו, לכך נקט כמו שצויתיך על בני קהת ר"ל כך מצוה אני אותך גם על בני גרשון, ויהיה מלת גם דבוקה עם לבית אבותם למשפחותם וגו'. ועי"ל דק"ל הל"ל גם אותם כי מלת הם נופל על דבר אחר, כגון הם ילכו, הם ישרתו אבל על נשא אינו נופל לשון הם אלא אותם, לכך פירש כמו שצויתיך וכו' ואותם אינו נופל על שתי מלות אלו על פועל ועל נפעל מצאתי:
שהגיעו לכלל. הא דלא נקט כך כמו שצויתיך על בני קהת לישא את ראשם, משום דק"ל למה לא כתב רחמנא הכי, נשא גם את ראש בני גרשון לבית אבותם וגו' ואז לא היה צריך למכתב הם. ומתרץ דאי הוה כתב נשא גם וגו' היה משמע דגם תקבל מנינם מבן כ"ה שנה ומעלה, א"נ מבן חדש ומעלה, לכך כתב גם בסוף, לומר לך דגם לא קאי אנשא דלעיל, אלא קאי אמבן ל' שנה וגו' דלמטה, וזהו שנקט שהגיעו לכלל עבודה דהיינו מבן ל' עד בן נ'. מצאתי:
פסוק כה
עשר תחתונות. הרא"ם פירש מדכתיב אחריו, ואת אהל מועד שהם י"א יריעות עזים הקרוים אהל, כדכתיב ועשית יריעות עזים לאהל:
יריעות עזים. כל זה פירש רש"י בפרשת ויקהל:
מאדמים. וכאלו אמר ומכסהו וחסרה וי"ו וכמוהו רבים. דאל"כ למה זכר מכסה התחש לבדו ולא מכסה העורות אילים:
וילון המזרחי. כבר מפורש בפרשת במדבר. ומ"ש המזרחי אינו הבדל כי אין וילון אחר על פתח אהל מועד חוץ מן המזרחי רק, הוא תוספות ביאור: (וב[ג"א] פירש דר"ל לאפוקי חצי יריעה הכפולה לפני פתח אהל מועד למזרח כדלעיל פרשת תרומה שהיא מחוברת עם שאר היריעות ואין לה שם בפני עצמה:
פסוק כו
ומגינים על המשכן. דק"ל דקלעים היו כמו דפנות סביב החצר ואין נופל בו לשון על המשכן, דעל משמע שהיה למעלה על המשכן. ומתרץ דה"פ הסוככים ומגינים על המשכן, כלומר דצריך להגיה תיבה אחת אשר סוככים על המשכן, כי מדרך הלשון לומר שהוא מגין עליו ומגינים עליו סביב. ויש מקשים למה לא פירש"י לעיל בפרשת במדבר, דכתיב וקלעי החצר ואת מסך פתח החצר אשר על המשכן ועל המזבח סביב וגו' ולא פירש שם כלום. ולפי מה שפירש הרא"ם ריש פרשת בהעלותך גבי להעלות נר תמיד שבפרשת אמור שלא פירש"י שם כלום כתב, וז"ל כי המפרש פעם יפרש כל הבחינות הנופלות על הלשון ופעם יפרש קצת מהן ופעם יסמוך על מה שפירש במקום אחר ולא יפרש שם כלום עכ"ל. ול"נ דרש"י הוכרח לפרש פה אף שפירושו הוא פשוט, משום דהכא כתיב ואת מסך פתח שער החצר וגו', וקשה כפל לשון ל"ל דהיינו פתח והיינו שער. ועוד יש להקשות על הפסיק דבין מלת פתח ובין מלת שער, ומפני זה יבא הטועה לטעות ולפרש הקרא כאלו אמר ואת מסך פתח ואת מסך שער החצר, ויפרש הקרא מסך הפתח החצר הוא שער המזרחי של חצר, ומסך שער הוא מסך פתח אהל מועד שגם הוא נקרא שער החצר מפני שהוא פתוח אל חצר המשכן, וזהו שאמר אשר על המשכן כלומר שער החצר אשר הוא סמוך אל המשכן ואל המזבח, ועל דכתיב הכא פירוש לשון סמוך הוא והא דכתיב לפני זה ואת מסך פתח אהל מועד, פי' הוא פרוכת המסך שלפני בית קדשי קדשים, ונקרא פתח אהל מועד מפני שהוא עומד בתוך אוהל מועד, והיה עולה על הדעת לומר שגם הפרכת שלפני בית קדשי הקדשים היה במשא בני גרשון, וזה אינו אמת, כי פרכת המסך היה במשא בני קהת כדכתיב לעיל בפ' במדבר ובא אהרן וגו' והורידו את פרוכת המסך וכסו בה את ארון העדות, מ"ה פירש רש"י הכא אשר על המשכן כלומר הקלעים וכו' הסוככים ומגינים על המשכן וכו':
מזבח הנחשת. ק"ל כיון דקלעים היו מסככים על המשכן פשיטא שהיה סביב המזבח שהיה במשכן. ועוד שהרי הקרשים היו מגינים על המזבח הזהב. ומתרץ דלאו מזבח הזהב הוא שהיה במשכן אלא מזבח הנחושת שהיה חוץ למשכן:
וית כל דיתמסר. פי' ולא לכלים הסמוך לו כי אין לכל כלי עבודתם כלים אחרים. גם לא תפול עליהם לא מסירה ולא עשייה, אבל המסירה נופלת על בני גרשון. ועוד דאי קאי על הכלים אז היה לו לכתוב אשר יעשה להם לעובדן לכך הביא התרגום דפירש העשייה לשון מסירה, וכינוי להם קאי על בני גרשון הנזכרים לעיל שכל האמורים בזאת הפרשה נמסרים בידם:
פסוק כז
ממונה עליהם. דק"ל דהפסוקים סתרי זה לזה, דפסוק אומר על פי אהרן ובניו ואח"כ כתיב ביד איתמר בן אהרן הכהן ומתרץ דפסוק שני פירש הוא על הפסוק דלעיל, איזה מן הבנים ממונה עליהם כו' ומפרש איתמר בן אהרן. וא"ת כיון דאין ממונה אלא איתמר למה כתב לעיל ובניו לשון רבים אין זה קושיא דבכמה מקומות מצינו לשון רבים על בן אחד כמו ובני דן חושים, ובני פלוא אליאב:
פסוק לב
ומיתרים היו לעמודים. מפרש בזה היכן מצינו שהיה לתרווייהו יתידות ומיתרים. וא"ת והא לעיל בפ' במדבר פירש"י את מיתריו, של משכן והאהל ולא של חצר, והכא פירש"י דמיתרי החצר היו ג"כ לבני גרשון. וי"ל דהא דפירש"י לעיל ולא של חצר, ר"ל דמיתרים של המשכן היו כולם במשא בני גרשון, אבל של חצר לא היו כולם במשא בני גרשון אלא קצתם במשא בני גרשון וקצתם במשא בני מררי כמו שפירש כאן וק"ל:
בשפתם העליונה. פי' הרא"ם והיו היתידות מחברים לעמודים שהיה עושה כמין קונדסין שקורין פלו"ש שהן יתידות, ארכן ששה ורחבן שלשה טפחים ובאמצען טבעת נחשת, וכורך שפת הקלעים סביביו במיתרים כנגד כל עמוד ותולה הקונדס דרך טבעתו באונקלי שבעמוד העשוי כמין וא"וין ראש אחד זקוף למעלה וראש אחד תקוע בעמוד:
וקונדסין. בפ' תרומה בפירש"י מבואר היטב:
פסוק מז
עבודה לעבודה. כלומר בזמן שהכהנים היו מקריבין ועוסקים בעבודה, הלוים היו משוררים ומנגנים במצלתים וכנורות שלהם ועושין עבודה לעבודת כהנים:
כמשמעו. (מהרר"ה) כלומר אעפ"י שעבודת עבודה פי' עבודה לעבודה מ"מ עבודת משא אין פירושה עבודה למשא אלא כמשמעו עבודה שהיא משא:
פסוק מט
מבן ל' ועד בן נ'. דעת רש"י ז"ל דהאי ופקודיו קאי על משה, דכתיב לעיל פקד אותם ביד משה ואשר צוה כמו כאשר צוה, וה"ק ופקודיו של משה כאשר צוה ה' את משה דהיינו מבן ל' עד בן נ'. וזה שנקט רש"י ואותן הפקודים היו במצוה מבן ל' עד בן נ'. ואין לתמוה כיון דקאי על משה דלעיל למה כתיב ב' פעמים משה, דהיה לו לכתוב אליו במקום משה. יש לומר דהרבה פסוקים מדברים כן, כמו ואל משה אמר עלה אל ה', היה לו לומר עלה אלי, וכן וה' המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת ה', היה לו לומר מאתו, וכן ויאמר למך לנשיו עדה וצלה שמען קולי נשי למך, היה לו לומר נשיי וק"ל. וא"ת מאי צריך רש"י לפרש כן והלא כמה פעמים כתיב מבן ל' וגו'. וי"ל לפי שכתוב ויהיו פקודיהם שמונת אלפים וחמש מאות ושמונים, ואח"כ נאמר ע"פ ה' פקד אותם ושמא אתה רוצה לפרש על מניין אחר האמור בפרשת בהעלותך שהוא מבן כ"ה. לכך פירש רש"י ואותן הפקודים כו', והוכחתו מדכתיב אשר צוה ה' את משה, משמע שכבר נצטוה עליו ואילו הצוואה מבן חמש ועשרים לא נאמר אלא לאחר מכאן. וי"מ ופקודיו פירוש ממוניו, ופירש"י ואותן הפקודים וכו' כלומר ואותן הממונים אלעזר ואיתמר הממונים עליהם צריכין אף הם להיות מבן ל' ועד בן חמשים. מצאתי בשם גדול אחד:
פרק ה
פסוק ב
פרשה זו נאמרה ביום. דק"ל למה לא צוה להם פרשה זו מיד כשהוקם המשכן, דהא ביום שהוקם המשכן מסתמא היו עושין המחנות, וא"כ מיד היה לו לצוות שישלחו כל טמא מן המחנה. ומתרץ דבאמת נאמרה ביום שהוקם המשכן. ותו קשה ליה והיכן מצינו שנאמרו להם עוד איזה פרשה ביום שהוקם המשכן, ומתרץ ושמנה פרשיות כו':
ג' מחנות. מדכתיב ג' פעמים מחנה בפרשה זו:
חוץ לכולן. דכתיב גבי מצורע בדד ישב משמע שיהא ישיבתו במקום שאין שאר טמאים הולכים שם דהיינו חוץ לג' מחנות, ומדכתיב ולא יטמאו את מחניהם ולא כתיב את מחנם משמע מחנה אחד לזב ומחנה אחד לטמא מת, ומדטמא מת מותר במחנה לויה כדלעיל, ש"מ דזב הוא במחנה ישראל:
משל שכינה. וא"ת ומנא ליה לרש"י. י"ל הא דטמא מת מותר אף בשל לויה יליף ממשה רבע"ה שהיה לוי, וכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו והיה נכנס במחנה לויה:
לשון עצמות. כלומר דעת התרגום שנטמא בעצם של מת. והרא"ם פירש דהוכחתו הוא שאם הוא לשון טומאה א"כ היה מחויב שהנוגע בטמא מת יהיה אב הטומאה מדצוה לשלח הנוגע בטמא מת מחוץ למחנה כזב ומצורע שהם אב הטומאה. ואין הדבר כן שהרי הנוגע בטמא מת אינו אלא ולד הטומאה, הלכך על כרחך צריך לומר לטמי נפשא וכו' אינו אלא מלשון עצמות, ועצם הוא אבי אבות הטומאה והנוגע בו אב הטומאה. ואם תאמר מנא ליה דלמא פירוש של הפסוק שנטמא בבשר מת ולא בעצם. ויש לומר דאם כן היה לו לכתוב טמא בנפש מאי טמא לנפש, משמע שנטמא במה שמחובר לנפש ואיזה זה בעצם. ועוד יש לומר מדמתרגם דמסאב לטמי נפשא לא היה לתרגם כי אם דמסאב לנפשא, אלא לטמי עצמות משמע. נ"ל:
פסוק ז
הקרן שנשבע. דממון המשתלם בראש הוא, ומפרש ואיזה זה נקרא קרן אותו שנשבע עליו, רצה לומר אותו ממון שנשבע עליו לאפוקי חומש:
שנתחייב לו. דקשה לרש"י למה לא כתיב אשר גזל לו אלא לאשר אשם לו משמע למי שהקרן שלו, כגון שאיש אחד הלוה לנגזל וזה בא וגזל מידו, חייב ליתן למלוה שהלוה לנגזל. וזהו שנקט רש"י למי שנתחייב לו, ר"ל למי שנתחייב הנגזל לו:
פסוק ח
כשנמלך זה. דקשה לרש"י כיון שגזלן כופר לו וזה שהשביעו הוא כבר מת א"כ היאך בא שזה רוצה לשלם, ומתרץ כשנמלך כו':
זה הגר שמת. וא"ת בפרשת בהר כתיב ואיש כי לא יהיה לו גואל, ופירש"י וכי יש לך אדם בישראל שאין לו גואל, ומתרץ אלא גואל שיוכל לגאול ממכרו, ר"ל דודאי יש לו גואל אלא שאין לו גואל עשיר שיוכל לגאול ממכרו. ולמה לא מתרץ דמיירי בגר שאין לו יורשים כמו שמתרץ הכא. ויש לומר דהתם אי אפשר לומר בגר, דהא כתיב ומכר מאחזתו דהיינו מירושת אביו ולגר אין לו ירושה מאביו, וגם הכא א"א לתרץ כהתם דכל אדם רוצה לקבל האשם דהיינו קרן וחומש בין עני ובין עשיר:
זה הקרן. והא דלא נכתב לעיל גבי ואם אין לאיש גואל להשיב האשם, ולא נכתב המושב מפני שסמך אדלעיל מיניה דכתיב והשיב אשמו בראשו וחמישתו וגו':
ונתנו לכהן. דאל"כ אם הוא לה' אינו לכהן וכן ההיפך, וא"ל לשניהם לה' האימורים והבשר לכהנים, לה' ולכהן מבעי ליה:
שבאותו משמר. ואם תאמר דלמא לאיזה כהן שירצה אע"פ שאינו באותו משמר. ויש לומר מדכתיב אחריו מלבד איל הכפורים וגו' ר"ל דזה יתן לכהן מלבד אותו איל הכפורים ואיל הכפורים ניתן דוקא לכהן שבאותו משמר כדכתיב בפרשת שופטים חלק כחלק יאכלו וגו', א"כ אף קרן וחומש אינו ניתן אלא לכהן שבאותו משמר:
האמור בויקרא. [פענח רזא] כי מלשון מלבד משמע שכבר כתב לך התורה שחייב בה לכך צריך לומר האמור בויקרא. והוצרך להזכירו פה דסד"א היכא דמחזיר הגזילה לבעלים צריך קרבן להתכפר לו מן השמים אבל היכא דיהיב ליה לכהן זה יהיה כפרתו קמ"ל:
פסוק ט
ואיני יודע. [בעל המסדר] מקשים על מה שפירש"י ואיני יודע מה יעשה בהם, והלא מקרא מלא הוא בפרשת קרח, בכורי כל אשר בארצם אשר יביאו לה' לך יהיה: וי"ל דשם בפרשת משפטים נרשם ברשימת תרי"ג מצות הבאת בכורים, ובפרשת כי תבא נרשם רק מצות קריאה על הבכורים האמור בפרשה. ובפרשת קרח פירש"י על פסוק ואני נתתי, משל למלך וכו' א"כ הפי' נתתי כבר נתתי, ופי' לך יהיה ג"כ פירושו שכבר נתן שכל הפרשה הוא רק חזרת הכ"ד מתנות כהונה שנתן כבר. ולא נמצא בפסוק בכל התורה שנתן לכהן הבכורים כמו שמצינו הכ"ג מתנות האחרים, לכך הוצרך כאן לפרש ולהחליף תיבת תרומה לתיבת בכורים מכח קושית ר' ישמעאל. ודו"ק:
פסוק י
מגיד שטובת הנאה לבעלים. ר"ל שיתן לכל כהן שירצה דהוא הטובת הנאה ונוטל מישראל סלע או יותר כדי לתתם לבן בתו כהן, אבל לא שיקח מהכהן איזה ממון שיתן לו המתנות לכך כתיב לו יהיה כלומר שטובת הנאה הוא לבעלים:
ט למודה רגילה: