אור ברסלב
שפתי חכמים (ברכות) מאימתי פרק ראשון › דף ב.

שפתי חכמים (ברכות)· רבי אברהם אבא הרצל

מאימתי פרק ראשון · דף ב.

מאימתי פרק ראשון

ע"א משנה מאימתי קורין שמע. מה שפתח רבינו הקדוש תורה שבעל פה בק"ש, י"ל לפי שרצה רבינו הקדוש לפתוח תורה שבע"פ, מעין פתיחת תורה שבכתב, ובפרט שאית בה שבחן של ישראל, דאית' (חולין צ"א ע"ב) חביבין ישראל לפני הקב"ה, יותר ממלאכי השרת, שמה"ש אין מזכירין את השם, אלא לאחר ג' תיבות, כדכתיב קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו', וישראל מזכירין את השם אחר ב' תיבות, שנאמר שמע ישראל ה' וגו' עיי"ש, והנה תורה שבכתב שניתנה להם לישראל ולא למלאכי השרת, היא פותחת בראשית ברא אלקים וגו', והרי היא ניתנו לישראל, להזכיר את השם אחר ב' תיבות, וכן ק"ש ניתנו להזכיר השם אחר ב' תיבות, הרי פתיחת תורה שבכתב ושבע"פ שווין בהתחלתן, ובשבחן של ישראל. ואפשר היינו כוונת סיום וסמיכות ברכת ק"ש דשחרית, הבוחר בעמו ישראל באהבה, שמע ישראל ה' וגו', ר"ל שבוחר בעמו ישראל באהבה והא ראי' שהרי ניתן להם להזכיר השם אחר ב' תיבות, שמע ישראל ה' וגו', מה שלא ניתן אפילו למלאכי השרת, וכן בשל ערבית, אוהב עמו ישראל, שמע ישראל ה' וגו' ולכן ג"כ ואהבת את ה' אלקיך וגו', שהרי דודי לי ואני לו באהבה. ובזה שק"ש מעורר לאהבה, י"ל היינו שתקנו בנוסח הקדושת מוסף, ויחון עם המיחדים שמו ערב ובקר בכל יום תמיד פעמים באהבה שמע אומרים וכו' שמע ישראל ה' וכו', אבל מלאכי השרת שאין מזכירין את השם אלא לאחר ג' תיבות, לכן תקנו בנוסח קדושת יוצר, קדושה כולם כאחד עונים ואומרים ביראה, קדוש וגו', ושפיר תקנו במל"הש ביראה, ובישראל באהבה. א"נ לפי שק"ש היא כלי זיינ' של ישראל לנצח ולהושע, כדאית' (סוטה מ"ב ע"א) שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וגו', מ"ש שמע ישראל, א"ל הקב"ה לישראל אפילו אין בכם זכות, אלא ק"ש של שחרית וערבית בלבד, כדאי אתם שיושע אתכם, לכך פתח בק"ש:

נכנסין. מטומאה לטהרה:

בתרומתן. לאו דוקא וה"ה חלה כדאיתא (חלה פ"א מ"ט), וה"ה בכורים כדאית' (בכורים מ"ב פ"א), ששניהם חלה ובכורים טעונין הערב שמש עיי"ש. ואפשר דנקט התנ' תרומה, לפי שחלה נקרא ג"כ תרומה, כדכתיב ראשית עריסותיכם חלה תרימו תרומה (במדבר ט"ו כ'), ועיין ביור"ד סי' שכ"ח סעי' א' כשמפריש חלה מאי מברך:

עד סוף אשמורה ראשונה דברי רבי אליעזר וכו'. דר"א דרש בשכבך זמן התחלת שכיבה, ורבנן דרשי כ"ז שכיבה, אלא משום סייג אמרו עד חצות, ור"ג לית לי' סייג:

מבית המשתה. של יין, ולכן לא קראו עדיין ק"ש (קול רמז) ועיין בבית יוסף סי' צ"ט:

עמוד השחר. כוכב השחר ושמו נוגה, והרמב"ם פי' הוא אור הנוצץ בפאת המזרח קודם עלות השמש בכדי שעה וחומש שעה (תוס' יו"ט), וכפי' הרמב"ם, מפורש בירושלמי בפרקין אריב"ב הדא אליתא דשחרא, מ"ד כוכבתא היא טעיא זמנין דהיא מקדמא וכו' (מפרשים). וכתב בס' אליהו רבה ודוק' שהאיר פני כל המזרח, ולא סגי' כשהבריק השחר כנקודה בלבד, ועיין במגן אברהם סי' פ"ט עיי"ש בבאר היטב:

ולא זו בלבד וכו'. כולה מילת' דהכא, רבן גמליאל הוא דאמר לבניו (רבינו עובדי'):

יליף מברייתו של עולם וכו':

הא דתני ערבית ברישא יליף מברייתו של עולם (רש"י), ובדרך דרש י"ל דמתרץ כאן ג"כ קושי' ראשונה תנא היכא קאי וכו', והכי פי' תנא דתנא זמן קריאה, ועדיין לא תנא חובת ק"ש, יליף מבריית' של עולם, דשם מצינו ג"כ כעין זה, בראשית ברא אלקים את השמים וגו', ופרש"י לא בא להורות סדר הבריאה, לומר שאלו קדמו, שהרי המים קדמו, ורוח אלקים מרחפת על פני המים וגו', ועוד השמים מאש וממים נבראו, ועדיין לא גילה כלום בריאת המים מתי היתה עיי"ש:

סיפא דקתני בשחר מברך וכו'. אע"ג שהיא משנ' ד' (לקמן י"א ע"א), נקט כאן סיפא ודו"ק:

עד דקאי בשחרית פריש מילי דשחרית וכו'. והא דהפסיק ביניהם, (לקמן י' ע"ב) במשנ' בש"א בערב כל אדם יטה ויקרא וכו', י"ל דאין זה חשוב הפסק, משום דלבית הלל כל אדם קורא תמיד כדרכו, וא"כ הוא ג"כ מילי דשחרית:

אמר מר משעה שהכהני' וכו'. וכן לקמן ע"ב, וכן שבת קנ"ג ע"ב, ובסוכה מ"ח ע"ב, וכן בנזיר ל"ב ע"א, ועיי"ש ברש"י שהרגיש בדבר, אי לשון אמר מר, שייך ג"כ על לשון המשנה, ויש רוצין למוחקו (ועיין בד"ס):

מילתא אגב אורחא קמ"ל שהכהנים אימת קאכלי בתרומה וכו'. פי' מילתא חדתא, אגב אורחא דאזיל, אשמעינן ב' דברים (רש"י סוכה כ"א ע"ב), הכא נמי אגב אורחא קמ"ל ג' דברים, א' דזמן ק"ש מתי הוא, ב' זמן אכילת תרומה דכהנים שנטמאו מתי הוא, ג' דכפרה לא מעכבי, ועיין בס' יפה עינים ציין עוד ט"ז מקומות שבש"ס, שמצינו מילת' אגב אורחא קמ"ל, ומהם עירובין פ' ע"א ק"ד ע"ב עיי"ש:

ודע לפי מה שכתבו התוס' ד"ה מאימתי בשם ר"ת ור"י, הרי דמצות ק"ש משעת צאת הכוכבים לאו דוקא עיי"ש, לכן י"ל דרבינו הקדוש ודאי רצה ללמד במשנה ראשונה בהתחלת דבריו, דין שהוא כהלכה דוק' לפיכך מילתא, אגב אורחא קמ"ל כהנים אימת קאכלי תרומה, שהוא הלכה קיימת. אלא דמרשב"א ז"ל ד"ה ר' חנינא, משמע דלר' אליעזר ור"מ דמקדמי בבריית' לקמן ע"ב זמנן ק"ש קודם צאת הכוכבים, הוא הדין מקדמי זמן אכילת תרומה קודם צאת הכוכבים דאינהו דרשו, ובא השמש, ביאת שמשו, דהיינו תחלת השקיעה, ומאי וטהר טהר גברא, ולא ביאת אורו, דהיינו סוף השקיעה והוא צאת הכוכבים עיי"ש ברשב"א:

כדתני' ובא השמש וטהר ביאת שמשו מעכבתו וכו'. ובנוסח כתב יד גרס, כדתני' ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים, ביאת שמשו מעכבתו וכו':

טהר יומא. פי' פנה ובטל לו היום והוא צאת הכוכבים (כרש"י שבת צ"ה ע"ב ד"ה טהר), והיינו שטהר הרקיע מן האור (מפרשים), ועיין ערוך ערך אר:

דף ב' ע"א רש"י ד"ה מאימתי וכו' משעה שהכהנים נכנסי' לאכול בתרומתן. כהנים שנטמאו וכו' והגיע עתם לאכול בתרומה עכ"ל, פי' דשלשה דינים יש בענין הקדשים (נגעים פי"ד מ"ג), א) ישראל שנגע בנבלה או בשרץ ונטמא ואח"כ טבל ועלה אוכל במעשר שני, ב) כהן שנטמא וטבל והעריב שמשו אוכל בתרומה, ג) זב וזבה שהביאו כפרתן אוכלין בקדשים (תר"י):

רש"י ד"ה עד סוף אשמורה ראשונה. שליש הלילה, ומשם ואילך עבר זמן דלא מיקרי תו זמן שכיבה, ולא קרינן בי' בשכבך (בית הלל לקמן י' ע"ב), ומקמי הכי נמי לאו זמן שכיבה, לפיכך הקורא קודם לכן לא יצא, והכי תני' (א) בבריית' בברכות ירושלמי וכו' עכ"ל, ז"ל הירושלמי דפרקין להלכ' א', משנה, מאמתי קורין את שמע בערבין, משעה שכהנים נכנסים לאכול בתרומתן וכו', גמר', תני הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, א"כ למה ובא קורין אותה בבית הכנסת, א"ר יוסי אין קורין אותה בבית הכנסת, בשביל לצאת ידי חובתו, (ג) אלא (ד) כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה וכו', (ה) ר' זעיר' בשם ר' ירמי' ספק קרא ספק לא קרא, נישמעי' מן הדא, הקורא קודם לכן לא יצא ידי חובתו, וקודם לכן לאו ספק הוא, ואת אמרת צריך לקרות, הדא אמרה ספק קרא ספק לא קרא צריך לקרות:

פי' פני משה:

קודם לכן. קודם צאת הכוכבים:

א"כ למה קורין אותה. בעוד שהוא יום:

מתוך דבר של תורה. ולא לצאת י"ח ק"ש והלכך כשיגיע זמן ק"ש צריך לחזור ולקרותה ולצאת י"ח. ובתוס' וברא"ש כתבו לא שהיו קורין אותה בברכותי', אלא שהיו קורין ק"ש קודם תפלת ערבית (וי"א קודם כל התפלות) בלא ברכות, כמו שאנו קורין אשרי קודם מנחה, ונתבטל אח"כ (עיין סמג עשין י"ט):

ספק קרא ספק לא קרא. מיבעי' לי' אם נסתפק בק"ש, אי קרא, אי לא, מהו שיקרא מספק, מי נימא הואיל וק"ש דאוריית', קורא, או דילמא כיון שיכול לצאת י"ח בפסוק ראשון לבד, אינו צריך לחזור ולקרות כולה מספק:

נשמעינ' מן הדא. מבריית' דלעיל:

וקודם לכן לאו ספק הוא. כלומר וכי ספק לאו בכלל קודם לכן ג"כ הוא, שהרי אם קרא בין השמשות, נמי קודם לכן הוא, וזהו ספק מיקרי, דמספק' לן אם יום הוא ולא יצא, או לילה הוא ויצא, ואפ"ה את אמרת דצריך לחזור ולקרותה בזמנה, דהא לא יצא י"ח קתני, וא"כ חדא אמרה דה"ה ספק קרא ספק לא קרא, דצריך לקרות:

א בבריית' בברכות בירושלמי. הא דנקט רש"י ז"ל בזה הלשון, ובאמת ברא"ש שהעתיק פרש"י לא כתב תיבות בבריית' עיי"ש, י"ל משום דבבריית', וכן בתוספתא שנדפס למס' ברכות, לא נמצא כן, וכן כתב בפירוש בס' יפה עינים עיי"ש, לכן פרש"י בבריית' בברכות בירושלמי, לפי שבירושלמי נקט תני וכו', שפירושו בבריית', וכעין דאית' בתשובת מנחם עזרי' סי' כ"ה, ההבדל בין תנו רבנן, לבין תני', ת"ר הוא בריית' שגור' בפי הכל, ומקובלת מפי רבינו, משא"כ תני', הוא בריית' שאינה שגורה בפי הכל עיי"ש:

ב קורין אותה וכו'. לא נתברר אי הך קורין, כונת' פרשת שמע בלבד היו קורין, או כל ג' פרשיות של ק"ש היו קורין (ועיין במעדני יו"ט סי' א' סק"כ):

ג אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה. ויש לומר דירושלמי לשיטתי', דאית' בירושלמי לקמן פ"ה להלכ' א', ר' ירמי' אמר לא יעמוד אדם ויתפלל, אלא מתוך דין של הלכה וכו', (והעתקתי הפי' בשפ"ח לתוס' לקמן ל"א ע"א ד"ה ר' אשי). ולפי"ז יש לומר הא דפרש"י לקמן ל"א ע"א, אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה של מצוה, ופרש"י כגון דברי תנחומי' של תורה, כגון סמוך לגאולת מצרים או סמוך לאשרי עיי"ש, ולכאור' למה פרש"י מתוך שמחה של מצוה, דוק' של דברי תורה, וי"ל לפי שרש"י פי' כן לשיטתי', דס"ל כאן כירושלמי. והטעם דעומדין בתפלה מתוך דבר של תורה, מוכח (לקמן ל"א ע"א) הוא משום שלא יהי' לבו טרוד מלהתכוון בתפלתו. א"נ י"ל משום דכתיב (משלי כ"ח ט') מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה, ובתורה נדרש מכלל הן לאו ומכלל לאו הן, לכן עומד בתפלה מתוך ד"ת, להראות שהוא אינו מסיר אזנו מתורה. וכן י"ל (לקמן ח' ע"א) דר' אמי ור' אסי לא הוה מצלי אלא ביני עמודי היכי דהו' גרסי עיי"ש, ג"כ מה"ט (וכתענית י"א ע"א) אבני ביתו מעידין בו עיי"ש. ועוד י"ל בזה הא דאית' סוף המסכת', א"ר לוי היוצא מבהכ"נ ונכנס לבהמ"ד ועוסק בתורה זוכה ומקבל פני השכינה, שנאמר ילכו מחיל אל חיל וגו', דחביבת התורה, מחבב תפלתו:

ד כדי לעמוד בתפלה מתוך דבר של תורה. פי' וק"ש היא דברי תורה (כפרש"י תהלים קי"ט קס"ד), ובפרט שניח' כן לירושלמי לשטתי', שהרי פרש"י שם בתהלים, קאי דוק' אליב' הירושלמי, שדרש פסוק זה שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך, על ברכת ק"ש, (כמו שהעתקתי בשפ"ח לתוס' לקמן ד"ה מברך שתים לפני') עיי"ש. ודע הא דבחרו דוק' בק"ש, ולא בפרשה אחר', י"ל משום דאית' בס' פ"י בשם המקובלים, וז"ל לפי הכונ' שיכוון בק"ש ך יוכל לכוין בתפלה, וזהו כונת הקורא ק"ש מזיקין בדילין הימנו (לקמן ה' ע"א), היינו מזיקין דמערבבין דעתו בתפלתו עכ"ל, ולפי"ז י"ל היינו טעמ' דבחרו לומר ק"ש קודם התפלה, לפי שכונתו בק"ש, יגין עליו לכוון בתפלתו. ומכאן י"ל הא דאית' (לקמן כ"ח ע"ב) הני י"ח ברכות כנגד מי, א"ר יוסף כנגד י"ח אזכרות שבק"ש עיי"ש, ר"ל לפי שק"ש מגין לכוון בתפלה, לכך כמנין אזכרות שבק"ש, תקנו מנין ברכות בתפלה, וכן הא שג' ברכות ראשונות שבתפלה, דהיינו אבות גבורות וקדושות, כחד ברכה חשיבה, ואין הפסק ביניהם, מרמז לפסוק ראשון שבק"ש, שג' אזכרות יש בו, שאין הפסק בפסוק ראשון, כך אין הפסק בג' ברכות ראשונות, (עיין בשפ"ח לקמן כ"ח ע"ב לגמרא ד"ה כנגד). ודע אנו שאומרים מזמור תהלה לדוד קודם תפלת מנחה, תמצא ג"כ שמות ואזכרות כמנין הברכות, לפי מה שמנה הבעל הטורים (במדבר י"א ט"ז), ע' שמות שיש להקב"ה עיי"ש, ואלו הן שבתהלה לדוד, אלהי, גדול, ה', חנון, ורחום, ה', ארך אפים, טוב, ה', ה', ה', חי, ה"ו חסיד, קרוב, ה', שומר, ה', תהלת הי, (באמת, אינו מן המנין השמות, דכ'. במהרש"א שבת י' ע"ב ד"ה שם גופ', שמו של הקב"ה גופ' לא נקרא אמת רק חותמו עיי"ש), ולכן כפי שיתכוון באזכרות של תהלה לדוד, כן יזכה לכוון בתפלתו, דמנין אזכרות כמנין הברכות. ומכאן י"ל היינו (דאית' לקמן ד' ע"ב) כל האומר תהלה לדוד ג' פעמים בכל יום, מובטח שהוא בן עה"ב, ופרש"י ג' פעמים. כנגד ג' תפלות עיי"ש, ולפי מה שכתבתי ניחא, דהא ידוע כמה גדול כח התפלה שלימה בכונה, היא העולה להיות עטרת תפארת בראש צדיק, חי העולמים:

.(ה) ר' זעיר' בשם ר' ירמי' ספק קרא וכו'. הארכתי בהעתקה זו, משום דבעל המאור וברשב"א ז"ל מביאו עיי"ש:

רש"י ד"ה הקטר חלבים ואברים. חלבים של כל קרבנות, אברים של עולה עכ"ל, וברבינו עובדי' מגילה פ"ב מ"ו, הקטר חלבים ואברים, פי' מותרי תמיד של בין הערביים עיי"ש, וכבר עמד בזה בתוס' יו"ט, ועיין בשפ"ח לרש"י לקמן כ"ו ע"ב ד"ה ופדרים:

רש"י ד"ה מצותן. להעלותן כל הלילה וכו' דכתיב לא ילין לבקר (שמות ל"ד) עכ"ל, הנה מפסוק זה נשמע רק אברים, אבל חלבים למדין (משמות כ"ג י"ח) ולא ילין חלב חגי, עיין פסחים נ"ט ע"ב, ותוס' שם דף ע"א ע"א ד"ה מנין, ועיקרו בזבחים פ"ב כ"א (צפנת פענח):

רש"י ד"ה מצותן. זמן אכילתן עכ"ל, דאכילת קדשים מצות עשה היא (רמב"ם פ"י ה"א מה' מעשה קרבנות):

רש"י ד"ה עד שיעלה עמוד השחר. והוא מביאן לידי נותר דכתיב בתודה (ויקרא ז') לא יניח ממנו עד בקר וכולן מתודה ילמדו עכ"ל, והוא (בזבחים ל"ו ע"א), והנה שם לא הזכירו כבשי עצרת, וכן בפי' החומש לא הזכיר רש"י, אבל כאן מנה רש"י כבשי עצרת, ועיין רמב"ם מה' מעשה קרבנות פ"א הי"ז. וז"ל הרמב"ם פי"ח מה' פסולי המקודשים ה"ט, אסור להותיר מבשר הקדשים, לאחר זמן אכילתן, שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו עד בקר, וה"ה לשאר הקדשים כולן וכו' עיי"ש בכסף משנה, הנה הרמב"ם כ' כאן שנאמר בקרבן תודה לא תותירו ממנו, והוא לשון הקרא (ויקרא כ"ב ל') אבל בה' מעשה קרבנות פ"י ה"ז כתב וז"ל, התודה אינה נאכלת אלא ביום הזביחה עם הלילה, שנאמר (ויקרא ז') ביום קרבנו יאכל לא יניח ממנו עד בקר, וכן איל נזיר והלחם הבא עמהן, וה"ה לחטאת ולאשם ולשלמי ציבור ולשירי מנחות שהכל נאכלין ליום ולילה, שנאמר ביום קרבנו יאכל, כל הקרבנות במשמע וכו' עיי"ש בלחם משנה, הרי דיליף לי' מקרא דפ' צו, דכתיב לא יניח, וכן פרש"י כאן, ויש לומר דרמב"ם בס' מעשה קרבנות מיירי מזמן אכילתו, לכן נקט פסוק (ויקרא ז'), דשם קבע הפסוק זמן אכילתו, אבל בה' פסולי המקודשים מיירי מאיסור נותר, לכן נקט הפסוק (ויקרא כ"ב), וכן משמע מפרש"י (ויקרא כ"ב ל') עיי"ש ודו"ק. ודע דיש ליתן טעם, למה גילה הקרא כן דוק' בתודה, ומשם נלמד לכל הקרבנות, י"ל דתודה של נדר ונדבה הרי זמן אכילתו ב' ימים, וכתב הרמב"ן (ויקרא ז' ט"ז) דאף דזמן אכילתו ב' ימים, מ"מ מצוה למהר לאכלו ביום הראשון, ויליף מל' הקרא עיי"ש, לפי"ז י"ל דלכן ניתנו כל הקרבנות שזמן אכילתן יום א', לילף זמן נותר שלהם, מתודה, כדי שילמד מהם, שימהר אכילתן, ולא יאחר אכילתן, באותן של זמנם יום א', כמו באותן שזמנם ב' ימים, לפי מה שפי' הרמב"ן:

רש"י ד"ה א"כ למה אמרו חכמים עד חצות. בק"ש ובאכילת קדשים עכ"ל, והא דבאכילת קדשים אמרו עד חצות, מפורש בזבחים (פ' איזהו מקומן מ"ה ומ"ו) זבחי שלמי ציבור ואשמות וכו' ונאכלין ליום ולילה עד חצות, התודה ואיל נזיר וכו' ונאכלין ליום ולילה עד חצות, והפסח אינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא עד חצות עיי"ש, והנה הך וכל הנאכלי' ליום אחד, פי' ביום שחיטתו ולילה שלאחריו, דמדאוריית' כל הלילה מותר, אלא חכמים אמרו עד חצות משום הרחקה. ודע דלפי"ז במה שתנא במתניתן וכל הנאכלין ליום אחד, לא הוי פסח בכלל, והיינו דקפריך הש"ס (לקמן ט' ע"א) ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו', והטעם יש לומר משום דפסח אינו נאכל אלא בלילה, וביום אינו נאכל כלל, לכן לא הוי בכלל האחרינ' ודו"ק:

תוס' ד"ה מאימתי. פרש"י ואין אנו ממתינין לצאת הכוכבים (א) כדמפרש בגמר' וכו' (ב) והכי אית' בירושלמי וכו' וא"כ למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ וכו' ועוד קשה (ג) דצריך לברך בק"ש ב' לפניה וג' לאחריה וכו' וי"ל דקייילן כר' יהוד' דאמר (לקמן כ"ו ע"ב) דזמן תפלת המנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע וכו' מ"מ קשי' (ד) דהוי כתרי קולי דסתרי אהדדי וכו' ואנו סביר' לן (ה) כהני תנאי דגמר' וכו' עכ"ל:

א כדמפרש בגמר'. פי' דבגמר' מפרש משעה שהכהנים נכנסי' לאכול בתרומתן, דכהנים אימת קאכלי בתרומה, משעת צאת הכוכבים:

ב והכי אית' בירושלמי וכו' וא"כ למה אנו מתפללין ק"ש בבהכ"נ וכו'. דברי הירושלמי העתקתי בשפ"ח לרש"י ד"ה עד עיי"ש. והנה התוס' לא העתיקו דברי הירושלמי, מו שהם לפנינו, שהתוס' העתיקו למה אנו מתפללין ק"ש, ובירושלמי שלפנינו אית' למה אנו קורין אותה וכו', ואיכא נפק' מינה דלפי העתקה שהעתקתי, משמע שפרשת שמע בלבד היו קורין, ומדברי התוס' שנקט מתפללין ק"ש, משמע כל ג' פרשיות היו קורין (ועיין ברא"ש ובמעדני יו"ט סי' א' סק"כ). ודע דבלשון התוס' מתפללין ק"ש, אין לדקדק דהוי להו למימר למה אנו קורין ק"ש, די"ל דתוס' נקט לפי המסקנ' שמסיק בירושלמי, דהיו קורין במקום אשרי כמו שאנו נוהגין, לכן שפיר שייך לשין מתפללין ק"ש, דאילו משום לצאת ידי חובת ק"ש, אז שייך לשון קורין ק"ש:

ג דצריך לברך בק"ש ב' לפני' וכו' (לקמן י"א ע"א):

ד דהוי כתרי קולי דסתרי אהדדי. ר"ל והעושה כתרי קולי דסתרי אהדדי נקרא רשע (חולין מ"ג ע"ב):

ה כהני תנאי דגמר' וכו'. פי' ר"א ור"מ (לקמן ע"ב), ועיין ברא"ש וברשב"א כאן, ועיין בתוס' (לקמן כ"ו ע"ב) ד"ה יעקב, ובשפ"ח שם שהעתקתי פסקי תוס' מנחות סי' קי"ח. ודע דנפק' מינה לדינא בין תירוץ של ר"ת לבין תירוצו של הר"י, דלר"ת שרי לקרות מפלג המנחה, ולר"י דסתם כהני תנאי לקמן, א"כ לא שרינן לקרות ק"ש קודם צה"כ, רק זמן מועט (ביאור מרדכי):

תוס' ד"ה לתני דשחרית ברישא. כדאשכחן בתמיד, דכתיב (שמות כ"ט, במדבר כ"ח) את הכבש האחד תעשה בבקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים:

תוס' ד"ה מברך ב' לפניה. ירושלמי וכו' עכ"ל, דגרסינן בירושלמי דפרקין להלכה ח', משנה, בשחר מברך ב' לפניה וא' לאחריה, ובערב ב' לפניה וב' לאחריה וכו', גמר' ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן, על שם וחנית בו יומם ולילה ליהושע א') שתהא הגיות היום והלילה שווין, ר' יוסי בר אבין בשם ריב"ל ע"ש נא' שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך (תהלים קי"ט), ר' נחמן בשם ר', מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך, כאלו קיים וחנית בו יומם ולילה:

פי' פני משה:

בשחר ב' לפני'. יוצר אור ואהבה, וא' לאחרי' אמת ויציב, ובערב לפני' ב' מעריב ערבים ואהבת עולם, וב' לאחרי' אמת ואמונה והשכיבנו:

שתהא הגיות היום והלילה שווין. ולפיכך תקנו בשחר ב' לפני' וא' לאחרי' וג' פרשיות של ק"ש הרי ששה וג"כ בערבית לחד מ"ד לקמן י"ד ע"ב שאין אומרים כי אם ב' פרשיות של ק"ש תקנו שתים לפני' וב' לאחרי' ובזה היום והלילה שווין (כך פי' בתשובת הרשב"א סי' נ"א):

ע"ש שבע ביום הללתיך. ריב"ל טעמ' דכל הברכות הללו קאמר דשחרית ודערבית:

כל המקיים שבע ביום הללתיך. וקורא ק"ש עם ברכותי' שלפני' ולאחרי' בשחרית ובערבית:

(ועיין בצל"ח שמפרש למה מביא התוס' דברי ירושלמי כאן, דהא אין כאן מקומו, אלא לקמן על מתניתן בשחר מברך, ועוד דלא הבי' התוס' דברי ר' סימון עיי"ש):

א שבע ביום הללתיך. לכאור' מאי רבותי' בזה, ועוד רמז לברכת ק"ש מנין, ועוד מאי שתהא הגיות יום והלילה שווין, ועוד מאי כל המקיים שבע וגו' כאלו קיים והגית וגו'. וי"ל דאיתא לקמן כ' ע"ב, בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא לפני' ולא לאחריה, ופי' רש"י מהרהר ק"ש בלבו, כשבא זמן המקרא, ולכאור' פשיט' כשבא זמן המקרא דוק', דהא ב"ק אסור בד"ת לפרש"י, וי"ל (לקמן ט' ע"ב) מסקינן הלכה זמן ק"ש כותיקין, שגומרין אותה עם הנץ החמה, וכתב בר' יונה א"ת מאחר שזמנה כותיקין, למה מותר להקדים, ומתרץ לפי שצריך לברך אחרי', גאל ישראל, להסמיך גאולה לתפלה, ואחר הנץ החמ', עבר הזמן, ולאו כל אדם יכול לשער כן בברכותיו, לפיכך מותר להקדים, כדי שלא יבוא לאחר עיי"ש. ולפי"ז י"ל הא תינח מי שמברך אחר ק"ש, אבל בעל קרי שאינו מברך ברכת ק"ש יקרא בזמנה דוק', ולזה מרמז רש"י מהרהר ק"ש בלבו כשמגיע זמן המקר', ר"ל כותיקין, ומפרש המשנה שהרי אינו מברך לא לפני' ולא לאחרי'. ומבואר דעיקר זמן ק"ש דשחרית הוא בתחילת היום, ומודיע ביאת היום, ודערבית בסוף היום בצה"כ, ומודיע כי פנה היום, וכן הוא לשון הרא"ש בפרקין סימן ד', וז"ל נמצא ק"ש של שחרית בתחילת היום, וק"ש של ערבית בתחילת הלילה עיי"ש, ואע"ג דכתב כן לדברי ר"י בן לוי, ואנן קיי"לן כר' יוחנן, מ"מ לדבר זה כ"ע שווין (ועיין ש"ע אור"ח סי' ר"ל), ואור החמה נקרא יום כדאית' במהרש"א דף ז' ע"א ד"ה בשעה, וכן אית' (נדרים ח' ע"ב), והיינו רבותי' דדוד המע"ה שבע ביום הללתיך, ר"ל בעתו ובזמנו דוק' כותיקין, ובזה שאר דקדוקים ג"כ מבוארים, ועיין בשפ"ח לגמר' לקמן כ' ע"ב ד"ה הואיל, שפי' שם בדרך זה הא דכתיב (תהלים נ"ה י"ח) ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, ר"ל ערב ערבית מיד בצה"כ, ובקר שחרית מיד כותיקין, וצהרים מנחה מיד בשש שעות, אשיחה להתפלל הג' תפלות בזמנן מיד עיי"ש, ומכאן י"ל הא דאית' (לקמן י"ג ע"ב), א"ל כיון דאמליכת' למעלה ולמטה ולד' רוחות השמים, תו לא צריכות עיי"ש, דמרומז כן בפסוק (דברים ד' ל"ט) וידעת היום, ר"ל בזמן שאתה מכיר היום, היינו החמה בכניסתה וביציאתה, שאז עליך לקיים מצות ק"ש, אז והשבות אל לבבך, ר"ל תכוון בלבך, כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל, דהיינו למעלה, ועל הארץ מתחת דהיינו למטה, אין עוד, לד' רוחות השמים. וראי' מכאן למסקנת הרא"ש שם וז"ל, יש אומרים שימליכהו שמרמז בעיניו ובהטית הראש, ויש אומרים שימליכהו במחשבת, וכן מסתבר עכ"ל, ולפי מה שכתבתי ניחא, והשבות אל לבבך כתיב, ר"ל במחשבה כי ה' וגו', ולפי"ז מרומז בפסוק וידעת היום וגו', זמן ק"ש, וכונת ק"ש, ואופן קבלת מ"ט, דהיינו במחשבה בלבד:

תוס' ד"ה והא קמ"ל וכו' וי"ל דרגילות של משניות לאשמעינן בקוצר אף למה שמפורש כבר עכ"ל, כדאית' בכתובות מ"ח ע"ב, לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה, מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה וכו' ואע"ג דמשנה שלמה שנינו שם נ"ז ע"א וכו' (רשב"א), וביתר ביאור כתבו התוס' (שבת צ"ט ע"ב) ד"ה מסייע', בענין חוליות הבור והסלע שתנא ב' פעמים עיי"ש, וכן תוס' (יבמות ג' ע"א) ד"ה אבל עיי"ש (מפרשים):

תוכן העניינים

שפתי חכמים (ברכות)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה