שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת תצוה
מאמר קלב
ביאור פסוק ואתה תצוה בשני נוכחיות
ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך שני נוכחיות אלו צריכין ביאור כי הל"ל ואתה צוה מהו תצוה אחר שכבר אמר ואתה וכן קשה בסמוך ואתה תדבר אל כל חכמי לב וגומר ונראין הדברים ששנים אלו מתיחסים למשה כדרך שיתבאר לקמן פרשת ויקרא כי הדבר העיקרי בכל מלאכת המשכן נקרא על שמו של משה וזה הוא הארון אשר משם מקור כל החכמות אשר כנגדו היתה המנורה להעלות נר מצוה ותורה אור וראיה לדברינו שנרות הללו מרמזים על החכמה ממה שאמרו רז"ל פרק הרואה וז"ל הרואה שמן זית בחלום יצפה לתורה שנאמר שפן זית זך כתית למאור וקשה תורה מאן דכר שמיה ומהיכן למדו לומר כן שיש כאן רמז על התורה, ולפי הנראה שלמדו זה מן יתור מחוץ לפרוכת אשר על העדות וכי עדיין לא ידענו שהפרוכת מבדיל בין הקודש לבין העדות שבקודש הקדשים אלא שבא ליתן טעם על הנס שהיה מתמיד בנר המערבי יחידי אשר עליו אמר להעלות נר תמיד להיות עדות ביעקב ששכינה בתוכם והלא כבר תורה שם בישראל בלוחות העדות שהיו בה מעשה נסים אלא לפי שהפרוכת הוא על העדות ומפסיק בינו לבין העם הנכנסים לאוהל מועד על כן הוצרך לעדות זה גם באהל מועד כדי שעל פי שני עדים אלו יקום דבר ד' לעולם, ואם כן צריך עדות זה להיות מכוון עדותו עם לוחות העדות מה עדות דלוחות אור תורה כך עדות של נר זה אור תורה לכך אמרו הרואה שמן זית בחלום יצפה לחכמה כי אילו לא היה שמן זית זה מרמז אל אור החכמה אם כן אין עדות נר זה מכון עה עדות אור התורה שבלוחות, ולהנחה זו שפיר קאמר לשון אחד בשני נוכחיות כאן בנרות ואתה תצוה, ואחר כך בחכמה שנאמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב כי כל החכמים קבלו חכמה מן משה והואצל מן רוח הקודש שעל משה וניתן על כל חכמי לב כדי שיוכלו לכוין בקדושת הבגדים אל הסודות האלהית שבהן,
מאמר קלג
ביאור פרשת ואתה תדבר אל כל חכמי לב
כי יש לדקדק בפסוקים אלו במאמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב מה היה צריך לומר אשר מלאתיו רוח חכמה הרי כבר קראם חכמי לב, ועוד קשה מה בין חכמי לב לרוח חכמה, ועוד קשה הכפל ועשו בגדי אהרן לקדשו ואחר כך חזר ואמר ועשו בגדי קודש לאהרן, ועוד קשה שאמר בגדי אהרן ואחר כך הפך הסדר והקדים בגדי קדש ואחר כך לאהרן, ועוד קשה והם יקחו את הזהב פירש"י אותן חכמי לב יקבלו מן המתנדבים וכל כך למה, על כן יש לפרש שבגדים אלו היו צריכין לשני מיני חכמה, א' סתם חכמה הטבעית אשר אין בה שום קדושה ורוחניות והוא מצוי גם באומות מעשה חרש וחושב וכל מיני אומנות ואפילו בשאר בעלי חיים כמעשה הדבורה בתמונת הששיות ודוגמתה, אך בגדים אלו לא היה די להם בחכמת הטבע והיו צריכין לחכמה אלהית דהיינו רוח חכמה רוחני כדי לכוון בכל פעולה אל איזו סוד אלהי הכמוס בתוכם כי מטעם זה ארז"ל במסכת ערכין כשם שקרבנות מכפרין כך בגדי כהונה מכפרין אפוד על ע"ז מכפר וכן כולם ע"ש וכן כל מלאכת המשכן שנעשו ע"י בצלאל יש להם סודות פנימיות כמארז"ל יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ כו' ובצלאל לא הואצל מן משה אלא בצל אל היה והוא צל מן השי"ת בלא אמצעי וכן מסיק ברבתי פרשת ויקהל וז"ל וכל הבינה של בצלאל היתה משל שדי שנ' ואמלא אותו רוח אלהים וגו' וקשה מאי קמל"ן שהיתה משל שדי וכי עדיין לא ידענו כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה אלא לפי ששאר כל חכמי לב אשר נתמלא רוח חכמה אלהית קבלו החכמה ע"י אמצעי והיינו ממשה על כן הוצרך לומר שבצלאל קבלו בלא אמצעי ומטעם זה היה בצלאל חולק על משה שאומר לו לעשות תחילה ארון ואח"כ משכן ובצלאל עשה משכן תחילה והוד' משה לדבריו ואמר לו בצל אל היית וודאי כך צוה הקב"ה, ובזה מתורץ למה נאמר דווקא אצל הבגדים ואתה תדבר אל כל חכמי לב לפי שכל שאר חכמי לב חוץ מבצלאל כולם הואצלו מן משה לכך תלה בו ואמר ואתה תדבר אל כל חכמי לב שיש כבר בידם חכמה הטבעי אשר מקורה מן הלב, אשר מלאתיו רוח חכמה היינו החכמה האלהית וע"ד שנאמר יהב חכמה לחכימין משמע אבל לא לטפשים ר"ל מי שיש לו כבר החכמה הטבעי' יוסיף ה' ליתן מרוחו עליו ולא לטפשים לכך הקדים גם כאן חכמי לב לומר לך שדווקא לחכמי לב יתן ה' מרוחו קדשו וכאן הלה רוח חכמה בהקב"ה שנאמר אשר מלאתיו רוח חכמה ותלה גם במשה מדקאמר אתה תדבר להורות שניתן להם רוח חכמה ע"י אמצעי כדרך שנ' ואצלתי מן הרוח אשר ועליך וגו' ותוספ' רוח חכמה זה כדי להמשיך הקדושה על הבגדים כדי שידעו לכוין בכל בגד ובגד אל סוד ה' ליריאיו אשר על ידו הם מכפרים, ואמר על ראשון ראשון, כנגד חכמי לב לעשות בסתם חרש ואומן אמר ועשו את בגדי אהרן כי עדיין אין בהם שום קדושה ואינן נקראין עדיין בגדי קדש אלא סתם בגדי אהרן, כדי לקדשו לבסוף כשיתוסף בהם רוח קדושה ע"י רוח חכמה להיות חרש וחוש' מחשבות של קדושה ואח"כ אמר כנגד רוח חכמה ועשו בגדי קדש לאהרן כי ע"י רוח חכמה יהיו בגדי קדש, לפיכך והם יקחו את הזהב כי מצד הקדושה שבהם הכל צריך להיות לשמה אפילו הקיחה מן המתנדבים כי כל דבר שבקדושה צריך שימור מן התחלת עשייתו לשם קדושה ע"כ הם יקחו בעצמם לא על ידי שליח, וכשם שתלה החכמה במשה באמרו ואתה תדבר כך תלה הנרות במשה כי משה היה דומה לנר זה שמדליקין ממנו כמה נרות ואין אורו חסר כלום וכן פירש"י בפסוק ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם כך היה במנורה נר מערבי שבו מתחיל ובו מסיים כו' ואור המנורה מכוון כנגד אור תורה:
מאמר קלד
מדרש לא לאורה אני צריך כו'
וראיה לזה ממה שמסיק בילקוט פרשה זו וז"ל באהל מועד מחוץ לפרוכת לא היתה המנורה צריכה להנתן אלא לפנים מן הפרוכת אצל הארון והוא נתונה מחוץ לפרוכת להודיעך שאינו צריך לאורה ולמה אמר לך אלא כדי לזכותך עכ"ל, וקשה דקאמרי לה מאי קארי לה מהיכא תיתי שהיה ראוי שתנתן לפנים מן הפרוכת אצל הארון, אלא לפי שבעל מדרש זה סבר גם כן שהמנורה והארון שניהם לדבר אחד נתכוונו אור תורה וחכמה ואם כן היה להם להיות סמוכים לעד לעולם אלא כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך:
מאמר קלה
הרוצה להחכים ידרים כו'
וכן ראיה ממארז"ל הרוצה להחכים ידרים להעשיר יצפין וסימנך מנורה בדרום ושלחן בצפון בשלמא להעשיר יש לו שייכות עם שלחן של מלכים אבל להחכים מה ענינו אל המנורה אלא ודאי כדאמרן שאור המנורה כנגד אור החכמה ולכך הונחה המנורה נוכח השלחן להורות ששני כיתות זוכין לתורה ושכרה הן הלומדה הן המחזיק ידי לומדי תורה כי מטעם זה נאמר ושמת את השלחן מחוץ לפרוכת ואת המנורה נוכח השלחן על צלע המשכן תימנה מדקאמר מחוץ לפרוכת אחר השלחן ולא ערבינהו לומר מחוץ לפרוכת על שתיהם שמע מינה שדווקא השלחן שייך להיות מחוץ לפרוכת אבל המנורה היתה ראויה להיות תוך לפרוכת אצל הארון ולמה הושמה בחוץ אלא כדי שתהיה המנורה נוכח השלחן וזה ממש דברי המדרש שהזכרנו לא היתה המנורה צריכא להיות אלא לפנים מן הפרוכת, בשלמא השלחן המרמז אל העושר פשיטא שאין לשכר זה דמיון עם אור התורה כלל על כן שפיר קאמר שמקומו מחוץ לפרוכת, אבל המנורה המרמזת אל החכמה היתה ראויה להיות לפנים מן הפרוכת והיו תואמים יחדיו הארון והמנורה, ותירץ כדי שלא יאמרו לאורה הוא צריך, ואם תאמר א"כ מפני חששא זו לא יצוה כלל לעשות מנורה, על כן אמר ולמה אמר לך כדי לזכותך, ר"ל הזכות זה להורות לך שגם את זה לעומת זה עשה האלהים כי המנורה נוכח השלחן בא להורות שאם הזוכה לשלחן של מלכים נותן בפי לומדי תורה אז אור תורתו יאיר גם לו כי שניהם צריכין זה לזה כי זה נותן משלחנו אל זה העוסק בתורה וזה נותן משכר אור תורתו לזה זהו שארז"ל הרואה שמן זית בחלום יצפה לחכמה שנאמר שמן זית זך וגומר כי מתיך כל הדברים שהזכרנו מבואר שמנורה זו מרמזת על אור החכמה
מאמר קלו
ביאור פסוק טובה חכמה עם נחלה וארז"ל נדולה תורה שנותנת חיים בעה"ז ובעה"ב
ראה זה אמרה קהלת אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה והיינו ימי הילדות כי טובים המה לאדם לעשות בכסף ובזהב ולצבור כעפר בר ומזון יותר מימי הזקנה כי אז אין בו כח לעשות חיל ולצאת ולבא כפעם בפעם ואם תאמר שימי הילדות טובים מימי הזקנה, ודאי לא מחכמה שאלת על זה כי אל מציאות החכמה ודאי ימי הזקנה טובים יותר כי בישישים חכמה, ואם תאמר אם כן שאין שלימות בקניני כסף וזהב למה זה הבל איגע ואלכה ואעזבה אותם לגמרי שהרי מטעם זה הושם השלחן מחוץ לפרוכת, על זה אמר ששניהם כאחד טובים זה"ש טובה חכמה עם א כי טובה תורה עם מלאכה דהיינו נחלה שיגיעת שניהם משכחת עון, ויותר לרואי השמש, הם יעידו על דבר זה ביותר ע"ד שמסיק בילקוט אחר מדרש הנ"ל השמש הוא נתון בתיקו ואין כל בריה יכול להסתכל בה אמר הקב"ה בברי' שלי אין אתה יכול להסתכל ואני צריך לאורה שלך אלא למה אמרתי לך כדי להאיר לך לעה"ב, אם כן רואי השמש יעידו שלא לאורה הוא צריך ואם כן למה צוה ה' על מעשה המנורה אלא להורות לך שטובה חכמה עם נחלה כי אור המנורה רמז לחכמה כי הרוצה להחכים ידרים והשלחן רמז לעושר מלכים וזה לעומת זה עשה ה' להורות שיש צורך בשניהם וכל אחד משניהם מזכה את חבירו כי אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח ושניהם מגינים על האדם כצל זה"ש כי בצל החכמה בצל הכסף כי כמו שהחכמה הוא כלל על האדם להצילו כך יש בו בצל הכסף ואם אמר יאמר העבד ה' א"כ איפה שהתורה מתנת עץ חיים גם למחזיקים בה למה לי לצער עצמי על תלמוד תורה הלא גם יהיה עמלי בעושר אזכה לחיים ע"י שאחזיק ידי לומדי תורה כי מאי חזית לומר שאני אעסוק בתורה והוא יהיה לו עושר ויחזיק בידי, יעסוק הוא בתורה ואני אחזיק בידו כי סוף סוף שכר שניהם שוה בשוה, על זה אמר שהאומר כן אינו אלא טועה כי אין דמיון שוה לזה עם זה כי העוסק בתורה זוכה לשני מיני חיים בעה"ז חיי הגוף ולעה"ב חיי הנשמה אבל המחזיק ידי לומדי תורה בממונו אינו זוכה כי אם לחיי העה"ז לבד זה"ש ויתרון דעת החכמה תחי' נפש בעליה בעלה לא נאמר אלא בעליה שתים במשמע והיינו הגוף והנשמה שניהם בעלי החכמה כי שניהם יש להם עמל וטורח כי עיקר פעולת התורה ע"י הנשמה דהיינו השכל וגם על ידי כלי המעשה כי התורה תושיה מתשת כח החומר ועוד שרגלוהי דבר נש אינון ערבין להוליכו לבתי כנסיות ומדרשות ועוד שחיים הם למוציאיהם בפה וכשם שיש לשני בעלים אילו טורח ועמל בתלמיד תורה כך יש לשניהם שכר וחלקים בחיים בין בעה"ז בין בעה"ב, אבל המחזיק ידי לומדי תורה אין בזה טורח השכל כי אם גופו אשר טרח ועשה חיל ליתן לתוך פיו של לומדי תורה על כן מעמל נפשו ישבע ימים ארוכים בעה"ז לכך נאמר עץ חיים הוא למחזיקים בה וק' למה נקט עץ אלא כמ"ש כי כימי העץ ימי עמי והיינו כעץ הזה המאריך ימים אבל מ"מ לא לנצח יחיה כמ"ש כי יש לעץ תקוה וגו', וזהו שאמרו בפרקי אבות גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה בעה"ז ובעה"ב כו' מהו גדולה דקאמר אלא לפי שגם למחזיקים בה הוא עץ חיים, וסד"א ששכר שניהם שוה על כן אמר שגדולה תורה מן המחזיק בה שאינו זוכה כי אם להיות כימי העץ ימיו והלומדה זוכה בין בעה"ז בין בעה"ב ומביא ראיות על שניהם להורות ההבדל שביניהם והוא מבואר מעצמו לכל מעיין בהם לכך אמר ויתרון דעת החכמה שיש לחכמה יתרון על הכסף של המחזיק בידי החכמה מה שתחיה נפש שני בעליה הגוף והנשמה בזה ובבא, לכך מסיים במדרש ולמה אמרתי לך כדי להאיר לך לעה"ב כי המנורה המרמזת לחכמה עצמה דהיינו שכר העוסק בחכמה ותורה אור ושכרה להעלות נר תמיד ר"ל נר אלהים נשמת אדם יאיר תמיד לא יכבה נרו לא בעה"ז ולא בעה"ב על כן היתה המנורה תימנה על שם אורך ימים בימינה וזהו כוונת המדרש בילקוט ריש פרשה זו שדרש פסוק הנך יפה רעיתי הנך יפה עיניך יונים מה יונה זו הביאה אורה לעולם שנאמר והנה עלה זית טרף בפיה כך ישראל שמן זית זך כו' כשם שעיניך יונים נדרש על אור המנורה כך הנך יפה רעיתי מפרנסתי מלשון הרועה אותי מעודי נדרש על השלחן אשר משם מוצא הפרנסה וסמכן הכתוב להורות ששניהם תלוין זה בזה, ויכול להיות שפסוק והנה עלה זית טרף בפיה מרמז על שניהם, עלה זית רמז לאור זית של מנורה כי מטעם זה נאמר שם ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית וגו' מאי נפקא מינה אם היא באה בערב או בבוקר אלא לפי שהערב זמן הדלקת נר על כן הביאה עלה זית ונקט לשון עלה לרמוז על להעלות נר תמיד האמור כאן, וטרף פירש"י לשון מזון והיינו ענין רעיתי פרנסת השלחן שסמך זה לזה להורות ששניהם צריכין זה לזה והוא רמז נכון וברור, וכן נסמכו בפסוק זית רענן יפה פרי תאר קרא ה' שמך שנדרש ברבתי פר' זו כי זית רענן היינו האור יפה פרי תאר היינו פרי הפרנסה והם האמורים בפסוק הנך יפה רעיתי כאמור
מאמר קלז
מדרש בגמ' על פסוק ליהודים חיתה אורה זו תורה כו'
ולפי שברוב השנים קורין פרשה זו סמוך לפורים אמרתי להסמיך דרוש זה האומר שאור זה של מנורה היא כנגד אור תורה, וארז"ל ליהודים היתה אורה זו תורה שנא' כי נר מצוה ותורה אור, ושמחה אילו ימים טובים כו' עיין במסכת מגילה, ביאור מאמר זה הוא כי המן בקש להקים מזימת לבבו להשמיד להרוג ולאבד והיה מתירא פן יקרה לו כמו שקרה לעשו זקינו שנתברך בקול קול יעקב והידים ידי עשו כל זמן שיעקב מצפצף בקולו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות אין ידי עשו שולטו' בו ודאג המן לאמר מה הועיל בתקלתו אשר נתן לפניהם כל זמן שהם עסוקים בתורה, מה עשה הלך בדרך זקנו עשו שנאמר לו והיה כאשר תריד וגומר על כן אמר עשו יקרבו ימי אבל אבי ואבל אסור בתלמוד הורה וע"י שיפסוק פומיה מגירסא אז אוכל לו ואהרגה את אחי וגו' כך המן ע"י הרעה הגדול אשר הרעיש על היהודים חשב שיגיע אבל גדול ליהודים ואז מסתמא יהיו אסורים בתלמוד תורה כדין אבל ואז יוכל להם וכך הפיל גורל וחבלים נפלו לו שיהיה אבל גדול וחשב שאז יקים מזימות לבבו וכן נאמר מגיע אבל גדול ליהודים וע"י זה בטלו מתלמוד תורה, לפיכך כשהיתה הרוחה כתיב ליהודים היתה אורה זו תורה ומצד הלשון יש לדקדק מדלא כתיב אור וכתב אורה דבק ר"ל אור שלה של התורה והיינו ה' חומשי תורה ושמחה זה יום טוב לפי ששמע מתוך השמועה שגם בלק ובלעם הלכו בדרכיו ובקשו לעקור את הכל, והקים ה' שטן לבלעם ופתח פי האתון לאמור לו כי הכיתני זה שלש רגלים אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים ולקמן פ' בלק יתבאר בע"ה מה לו לבלעם אם יחוגו או לא יחוגו אלא לפי כמסיק במדרש שבפסח יתברכו תבואות השדה ובעצרת פירות האילן ובחג גשמי השנה וכל הארצות מתמצית ארץ ישראל שותות ואם לא יחוגו ג' רגלים יגיע הנזק לכל האומות, על כן חשב גם המן שמא יעמוד דבר זה כנגדו כדרך שעמד כנגד בלעם, מה עשה המן אמר למלך ואת דתי המלך אין עושים דלא יהבי כרגא למלכא ומוציאין כל ימיהם בשיהי פיהי שבת היום פסח היום, וחשב המן שמסתמא ידעו ישראל כל הנעשה וכי הגזירה תלויה בזה ששומרים המועדים ואז ודאי יבטלו הרגלים כי אין לך דבר עומד בפני פיקוח נפש ומאחר שיבטלו שמחת הרגלים שוב לא יהיה לו התנגדות מן שלש רגלים כאשר היתה לבלעם וכן נהיה שערבה כל שמחה על כן אמר כשהיתה הרווחה ושמחה אילו ימים טובים שנאמר ושמחת בחגיך שחגנום בפרהסיא כמו שלמדו תורה בפרהסיא, וששון זו מילה כו' כי חשב המן מה תועיל לו תחבולותיו שראה באצגנינות שלו שביום י"ג לאדר יהיו ראוין לכליון הלא גם פרעה ראה באצטגנינו' שלו שכוכב אחד ושמו רעה עולה לקראתם במדבר והוא סימן דם והרינה ואף על פי כן נתהפך משפט המערכה לדם מילה ושמא גם בפעם הזה יתקנו משפט הגורל שלו על ידי דם מילה, על כן חשב המן לבטל מהם המילה, ואם תאמר מאין סמך לזה שביטל המילה בשלמא ביטול תורה ומועדות שנאמר מגיע אבל גדול ליהודים ואבל אסור בפקודי ה' משמחי לב ועוד במקום אבל אין שמחת מועדים, אבל מינה היכן רמזה, תשובה לזה ממה שנאמר ושללם לבוז והיינו המילה שנאמר שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב, אף על פי שבהריגת האויבים כתיב גם כן ושללם לבוז מ"מ, יש לדקדק מדכתיב שם ביום אחד אחר ושללם לבוז ש"מ שביום אחד קאי על ושללם לבוז ואם כן ודאי מדבר בסתם שלל שיוכלו לבוז ביום אחד, אבל כאן נאמר ביום אחד וגו' קודם שאמר ושללם לבוז כדי לפרש ושללם לבוז מילתא באפי נפשיה ואינו קאי טל ביום אחד אם כן ודאי מדבר בשלל המילה שאינו מתבטל ביום אחד אלא בהמשך כל השנה מן י"ג בניסן עד י"ג אדר לשנה הבאה כי חשב מאחר שנכתבו לכליון מסתמא לא ימונו לריק ולבהלה ועל דרך שמסיק בילקוט בפסוק ויבא עמלק שהמצרים אמרו לישראל מפני מה אתם מלים את בניכם היום או מחר ישליכו זכוריכם ליאור כו' כך חשב המן גם כאן, ויתכן לפרש ושללם לבוז הוא לשון בזיון כדרך שעשה עמלק שביזה המילה וזרק מילות כלפי מעלה, וזה"ש אחר שהיתה הרווחה וששון זו מילה שנאמר שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב כי אז חזר השלל למקומו עם הששון כאמור, ויקר אלו תפילין כי חשב המן אעפ"י שהותר לכל האומות לעמוד כנגד היהודים מה בכך כי מכל מקום יש לחוש שיראו מהם על ידי תפילין של ראש שנאמר וראו כל העמים כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך רצה לומר יראו מגשת אליהם מצד תפילין שבראשם על כן חשב לבטל מהם מצות תפילין על ידי אבל גדול שיגיע להם ואבל אסור בתפילין לפיכך כאשר היתה הרווחה נאמר ויקר אלו תפילין שנאמר וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך וזהו שאמר כי נפל פחד היהודים עליהם:
מאמר קלח
בגמרא מהיכן קורין את המגילה כו'
ובמסכת מגילה מסיק מהיכן קורין את המגילה רבי מאיר אומר כולה רבי יהודא אומר מאיש יהודי רבי יוסי אומר מן אחר הדברים האלה רבי שמעון אומר מן בלילה ההוא נדדה ומסיק וכולן דרשו מקרא ותכתוב אסתר את כל תוקף חד אמר תקפו של אחשורוש חד אמר תקפו של מרדכי חד אמר תקפו של המן וחד אמר תקפו של נס, וק' במאי פליגי
מאמר קלט
ארז"ל המן מן התורה מנין כו'
ונראה לפרש על דרך שמסיק במסכת חולין המן מן התורה מנין שנ' המן העץ וגו' מרדכי מן התורה מנין שנ' ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור ומתרגמינן מרי דכיא אסתר מן התורה מנין שנ' ואנכי הסתיר אסתיר, ויש להתבונן בלשון מנין שהוא לשון קושיא כאילו הוא מילתא דפסיקא שיש להם רמז מן התורה דאם לא כן היה לו לומר יש סמך לכולן מן התורה ומדקאמר בכולן לשון מנין שמע מינה שסובר שממקום אחר פשוט הדבר שיש להם סמך מן התורה., ונראה שמדרש זה קשה לו מה שמסיק שם בגמרא אסתר שלחה לחכמים קבעוני בכתובים השיבו לה שנאמר הלא כתבתי לך שלישים משמע אבל לא רבעים עד שמצאו להם סמך מן התורה כתוב זאת זכרון בספר כו' ובעל מדרש זה סובר שאין ראיה מן כתוב זאת זכרון בספר ואין משם שום ראיה אפילו אסמכתא ליכא על כן קשה לו מה ראו חכמים על ככה ליתן רכות לכתוב המגילה הלא כבר נאמר שלישים ולא רבעים אלא וודאי שיש לכולם כבר סמך מן התורה ואחר שכבר נרמזו בתורה אין זה נקרא רבעים על כן שאל בפשיטות לכון מנין בכולם אבל מכל מקום אין דרשות אלו תלוין זה בזה ויכול להיות שיש מ"ד כסובר שהסמך אחד מן שלשתן והאחרים לא סבירא ליה כי אין דרש אחד מכריח את חבירו, גם יתכן לפרש לפי שמסיק בגמרא למה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שנהנו מסעודת אחשורוש ואחר כך מסיק מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ומקשה וכי יש משוא פנים בדבר ומתרץ הם לא עשו אלא לפנים פירוש רש"י מיראה אף הקב"ה לא עשה עמהם כי אם לפנים שנאמר כי לא ענה מלבו ויגה בני איש רצה לומר הקב"ה אינו עשה כי אם ליראם ולפחד אותם לבד, והנה הסובר שיש סמך להמן מן התורה מן פסוק המן העץ וגו' סובר שלכך נתחייבו כליה לפי שנהנו מסעודת אחשורוש על כן אמר מנין סמך מן התורה שבעבור סעודת אכילם נתחייב כל העולם כליה שנאמר המן העץ וגו' ובסעודת אכילת עץ הדעת נתחייב כל העולם מיתה לכך כתבה התורה המן העץ והוה ליה למימר המהעץ וכתב המן העץ לרמוז שכך יהיה לדורות בימי המן, ותדע שכך הוא כי אין חילוק בין המן העץ ובין המהעץ אלא נ' יתירה רמז לעץ של המן גבוה נ' אמה והסובר אסתר מן התורה מנין סובר שנתחייבו כליה בעבור שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר ויכול להיות שגם להמן השתחוו רק מרדכי לבד לא יכרע ולא ישתחוה משמע ששאר יהודים השתחוו לו אבל מכל מקום לא עשו אלא לפנים רצה לומר מיראה וזהו רמוז בפסוק ואנכי הסתר אסתיר פני על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים ודרש מן יתור אסתיר רמז לאסתר המלכה שהסתירה עמה ומולדתה כי בעבור זה ההסתר היו ישראל במורא ופחד, זה שאמר הסתיר אסתיר רצה לומר אגרום הסתר לאסתר כדי להפחידם אבל לא לכלותם ולמה כי פנה אל אלהים אחרים רצה לומר הם לא עשו אלא לפנים אף הקב"ה לא עשה אלא לפנים אבל לא לכלותם, והסובר מרדכי מן התורה מנין סובר שלא יתכן שרמזה התורה העונש ולא רמזה הגאולה ועיקר הנס שיצאו לחירות, על כן אמר שיש סמך למרדכי מן פסוק מר דרור כי דרור לשון חירות ובשמים ראש לפי שריחו נודף בכל העולם שנאמר ושמעו הולך בכל המדינות והבשמים אלו היו מושחין בהם כל המלכים כך מרדכי יצא בלבוש מלכות, ותדע שיש עוד רמז לתוקפו של אחשורוש בתורה כדמסיק בילקוט פרשת חיי שרה מה ראתה אסתר שתמלוך על קכ"ז מדינה אלא שזכתה בזכות שרה שחיתה קכ"ז שנה, כי בעל מדרש זה בא לתרץ למה הזכירה התורה שני חיי שרה מה שלא הזכירה כן בשאר אמהות אלא כדי לרמוז על תוקפו של אחשורוש, וזהו מחלוקותם מהיכן קורין את המגילה כי הכל מודים אלו לא היה רמז מן התורה על מגילת אסתר לא היו רשאין לכותבה ולפיכך סובר שיש רמז לתוקפו של אחשורוש שימלוך על קכ"ז מדינה כשני חיי שרה על כן סבר רבי מאיר שקורין את כולה מן ויהי בימי אחשורוש וגו' כי שם נזכרו קכ"ז מדינה ודבר זה רמוז בתורה, ורבי יהודא אינו דורש מכל הדרשות הללו כי אם סמך למרדכי מן התורה מן פסוק מר דרור על כן סובר שקורין מן איש יהודי וגו' כי דווקא דבר זה רמוז בתורה ולא מה שנעשה קודם לזה, ורבי יוסי מן אחר הדברים האלה וגו' כי מכל הדרשות אינו דורש כי אם סמך להמן מן התורה על כן מכאן והלאה ניתן לכתוב ומשם קורין ממקום שניתן לכתוב דוקא, רבי שמעון אומר מן בלילה ההוא נדדה וזהו תוקפו של נס הרמוז בפסוק ואנכי הסתר אסתיר וגו' כי ענין הסהר זה היינו ענין שינה האמור במלכו של עולם כמו שדרשו נדדה שנת המלך היינו מלכו של עולם רצה לומר בשעת הסתרת פנים הקב"ה עושה את עצמו כאלו ישן כביכול ואחר כך כשהזכיר תוקפו של נס כתיב ויקץ כישן ה' ואז נדדה שנת מלכו של עולם וחזר מן הסתרת פנים שלו על ידי שבלילה ההוא חשב אחשורוש מה ראתה אסתר שזימנה את המן כו' ואז הנידה אסתר עמה ומולדתה על ידי הסיבות והגלגולים שנעשו מן בלילה ההוא נדדה והלאה ומ"ד זה סבר שיש רמז לאסתר מן התורה בפסוק ואנכי הסתיר אסתיר כי על ידי הסתר זה נדמה כישן ה' ובנדידת שנתו קרבה תקפו של נס ומה שאמר בלילה ההוא נדדה כי כל זמן הצרות היו כל ישראל באישון חשך לילה ואפילה ימשכו כעורים בצפרים וזמן הרוחה נאמר בו ליהודים היתה אורה, לפי שמסיק שם משה מן התורה מניין שנאמר בשגם הוא בשר, על כן יתכן לפרש שדעת בעל מדרש זה על דרך המדרש האומר כל מי שנאמר בו לשון היה פירושו שכבר היה, ולשון זה נאמר במשה שנאמר ומשה היה רועה שכבר בא עליו הרמז בתורה והיכן רמוז ותירץ בשגם בגי' משה, וכן מרדכי מן התורה מנין שנאמר בו איש יהודי היה שכבר היה, וכן אסתר אמר ויהי אמן את הדסה היא אסתר משמע היא הידועה ונזכרת כבר בתורה והיכן רמוזה ותירץ הסתר אסתיר, והמן נקרא ממוכן רצה לומר שכבר הוכן לכך וכבר רמוז בתורה והיכן ותירץ המן העץ כאמור, ולדרך הראשין שפרשתי שהסובר שנענשו על עבודה זרה דורש סמך לאסתר והסובר שנענשו על שנהנו מסעודת אחשורוש דורש סמך להמן, יתכן לפרש שהדורש סמך למרדכי סובר שהיה בעונש זה חלק למרק חטא מכירת יוסף כדמסיק בילקוט בפסוק והמלך והמן ישבו לשתות אמר הקב"ה לשבטים אתם מכרתם אחיכם יוסף מתוך מאכל ומשתה שנאמר וישבו לאכול לחם וגו' הרי המן בא ולוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה כו' ונראה שמטעם זה בא דווקא הגאולה מן מרדכי שהיה איש ימיני משבט בנימין שלא היה לו חלק במכירה, ועל כן נאמר פסוק מר דרור אחר פרשת כי תשא שמזכיר השקלים שבאו כופר נפש על מעשה העגל ואגבו מספר מחצית השקל כנגד שמכרו יוסף בעשרים כסף כדמסיק בילקוט, ואחר כך הזכיר פירוש הכיור הנעשה ממראות הצובאות שלא היה להם חלק בעגל, ואחר כך פרשת מר דרור רמז למרדכי שהסיר מכל וכל עון מכירת יוסף וזה סיבה אל הגאולה, ויש סמך מן סמיכות הפרשיות אלו אל מה שמצינו שמרדכי תיקן רבוי הצומות וזעקתם והיינו דרכי התשובה והתפילה, וכן הצדקה בענין משלוח מנות כי תשובה תפלה וצדקה מעבירין רוע הגזירה, כך נאמרה כאן ענין הצדקה בכי תשא את ראש ונחנו איש כופר נפשו, וניתנו על עבודת אהל מועד היינו הקרבנות ובמקום התפילה עבודה שבלב ואח"כ הזכיר הכיור ורחיצת ידים ורגלים דהיינו ענין התשובה כמש"ה רחצו הזכו וגו' וסמיך ליה קח לך בשמים ראש מר דרור כי מרדכי תיקן שלשתן לפיכך היה מחציתם חמשים ומאתים כמנין נר כי אז היתה ליהודים נר מצוה ותורה אור