שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת תזריע
אשה כי תזריע וילדה זכר אמר רבי שמלאי כשם יצירתו של אדם אחר כל בהמה חיה ועוף כך תורתו נתפרשה אחר כל בהמה חיה ועוף ואם כן מעיקרא דדינא פירכא למה היתה יצירתו אחר כל בהמה חיה ועוף, וכפי הנראה שטעם איחורו ביצירה לפי שכל הנבראים מאחר שאין בהם היצר הרע לא היה הקב"ה צריך להמלך כמלאכים אם לבראם או לא מאחר שאין בהם תערובת דבר רע ועל כן נבראו מיד אבל האדם מאחר שיש בו תערובת חמץ שאור שבעיסה אשר על ידו יש לחוש פן ימרוד בבוראו על כן נתאחרה יצירתו כי רצה ה' להיות נמלך תחילה במלאכים וכן מסיק ברבתי שהיו המלאכים כיתות וחבורות מהם אומריה יברא ומהם אומרים אל יברא ומסיק אמת ושלום אמרו אל יברא אבל חסד וצדק אמרו יברא לפי שיש בהם בעלי צדקה וחסד כאשר בארנו כל מדרש זה יפה בחיבורינו עמודי שש, ונראה שדבר זה נרמז ביותר דתזריע עד שהוצרכו רז"ל לדרוש ממנו לרבות ילדתו מחוי, ויתכן לפרש לשון זריעה רמז לצדקה וחסד שגרמו יצירת האדם כמ"ש זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד:
מאמר קפד
ארז"ל זכר זה כר נולד זכר ככרו עמו
ופירוש הפסוק ע"ד שמצינו מסכת לידה פרק ג' א"ר יצחק אמר ר' אמי בא זכר לעולם בא שלום לעולם שנא' שלחו כר מושל פירש"י כר מנחה והיינו שלום זכר זה כר ואמר ר' יצחק בר אמי בא זכר לעולם בא ככרו בידו זכר זה כר שנ' ויכרה להם כירה גדולה, נקיבה אין עמה כלום נקיבה נקיה באה עד דאמרה מזוני לא יהבי לה, וק' איך דרש ר' יצחק מן זכר ב' דרשות, וע"ק למה הזכר ככרו עמו והנקבה נקיה לא ידעתי פירוש הדבר איך נולד ככרו מי ראה זכר נולד וככרו עמו או נקיבה בלא ככר כלידת זה כן לידת זו, ונראה לפרש לפי שכל המרחם על הבריות מרחמים עליו מן השמים על כן יש הפרש בין זכר לנקיבה כי כל זכר יצירתו מן העפר הרכה כך כל זכר רך בטבע ורחמן יותר מן האשה שנבראת מן העצם הקשה שהרי נאמר כרחם אב על בנים ולא נאמר כרחם אם, וכן אמרו רז"ל מהרי שלש סאים קמח סולת מכאן שהאשה עיניה צרות באורחים כו' ש"מ שכל זכר רך בטבע ויותר יש בו מידת הרחמנות לעשות חסד יותר מן האשה על כן כל זכר נולד ככרו עמו לפי שנולד בטבע רך לעשות צדקה וחסד על כן יתנו לו גם מ מן השמים לחם כר ומזון כי כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים אבל נקיבה שטבעה קשה ועיניה צרות באורחים ע"כ נקיה באה ואין ככרה עמה ליתן לה מן השמים אחר שאין בטבעה ליתן לאחרים עד שהאשה בטוב חרוצות ההשתדלות תשנה טבעה מצד ההרגל כי יש כח בכל אדם לשנות טבעו ע"י ההרגל שכפה פרשה לעני וידיה שלחה לאביון ותתפלל אל ה' שיסייע לה לשנות מזגה וזה"ש עד דאמרה מזוג פירש"י שתתפלל כו' לכך מידה כנגד מידה נאמר אשה כי תזריע שתקיים זרעו לכם לצדקה ואז ודאי נשתנה טבעה ומזגה להיות גם לה לב רך אז תלד בדומה לה וילדה זכר שהוא רך בטבע כמותה אבל אם תשאר על טבעה תלד גם כן בדומה לה נקיבה, לכך אמר ר' יצחק בא זכר לעולם בא ככרו עמו ר"ל כטבעו שיש לו לב רך ונולד גם ככרו זכר זה כר כי כר אותיות רך לומר שכר שלו דהיינו ככרו תלוי ברך לבבו כי כל הנותן יתנו גם לו מן השמים, ומה שדרש בא זכר בא שלום לעולם לפי שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום ותדע כי במדרש הנ"ל מסיק שהשליך הקב"ה אמת ארצה כו' וקשה למה לא השליך גם השלום ארצה כי גם שלום אמר אל יברא אלא לפי שנ' חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו כי חסד ואמת נשארו מתנגדים על כן הוצרך להשליך אמת ארצה כי הוא היה מעכב ואמר אל יברא, אבל השלום אף על פי שגם הוא אמר אל יברא מכל מקום כאשר ראה שצדק אמר יברא שיש בהם בעלי צדקה אז חזר השלום מדבריו והסכים עם הצדק לפי שהצדקה גורמת השלום שנאמר והיה מעשה הצדקה שלום לכך נאמר צדק ושלום נשקו והוא לשון חיבור שהסכימו על דיעה אחת שיברא ולפי שהשלום נמשך מן הצדקה על כן דרש רבי יצחק מן זכר זה כר שני דרשות ושניהם רק דרש אחד כי זה תלוי בזה כי לפי שנולד וככרו עמו מצד רכות טבעו ומזגו על כן בא גם שלום לעולם ושניהם נשמעו מן זכר זה כר לשון ככר ולשון שלום דמנחה כי ענין הצדקה היינו מנין המנחה שהיא מתנה ודורון ובא רבי יצחק להורות בשני דרשות אנו כמה גדול כח הצדקה שכן מתחילת יצירתו של אדם מדת הצדקה שבו היא שעמדה לאבותינו ולנו שנוצר האדם אך שלא תקשה איך נוצר הלא היו שנים כנגד שנים אמת ושלום כנגד סד ואמת ואוקי תרי בהדיה תרי ואוקי גברא אחזקתיה שלא להיות נוצר, על כן אמר רבי יצחק כמתרץ זכר בא שלום לעולם לומר כי שלשה הסכימו על יצירתו חסד וצדק ושלום כי צדקה ושלום נשקו נתחברו כי זכר זה כר היינו שלום זכר זה כר ככרו עמו היינו צדק שניהם במשמעות זכר על כן אצל הזכר צדק ושלום נשקו ומטעם זה ביצירה נברא הזכר תחילה ואחר כך הנקיבה לומר שמצד הזכר דווקא היה האדם ראוי להיות נוצר ולא מצד הנקיבה כי לא שייך אצלה צדק ושלום נשקו ומה שנוצרה גם הנקיבה היינו מן הזכר לומר לך שגם הנקיבה ראויה להיות נוצר אך באופן כשתהיה מן הזכר רצה לומר מקבלת טבע הזכר ואז שייך גם אצל הנקיבה צדק ושלום נשקו לכך נאמר אשה כי תזריע היינו זריעה לצדקה ואז תזכה וילדה זכר שתלד בדומה לה, וכן מצינו בשרה על שהכניסה אורחים נתבשרה בבן שנאמר והנה בן לשרה, וכן בשונמית על אשר גמלה חסד עם אלישע נאמר לה למועד את חובקת בן:
מאמר קפה
מדרש על פסוק אשא דעי למרחוק על יצירת האדם
והבט ימין וראה כי בילקוט פרשה זו מסיק וזה לשונו אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק רבי לוי אמר בנוהג שבעולם אדם מפקיד אצל חבירו ארנקי של כסף בחשאי ומחזיר לו ליטרא של זהב אינו מחזיק לו טובה כך הקב"ה מפקידין לו הבריות טיפה לבנונית בחשאי והקב"ה מחזיר להם נפשות שלימות משובחות אין זה שבח הוי אומר ולפועלי אתן צדק, רבי לוי אמר חורי בנוהג שבעולם אדם חבוש בבית האסורים ואין בריה משגחת עליו בא אחד והתירו והוציאו משם אינו מחזיק לו טובה כך הולד שרוי במעי אמו והקב"ה מתירו ומוציאו משם אין צריך להחזיק לו טובה וביותר כשהוא זכר הה"ד אשה כי תזריע וילדה זכר, חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי ר' אבא בר כהנא אמר בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אנפוריא של מעות ויתן פיה למטה אין המעות מתפזרת, והולד שרוי במעי אמו והקב"ה משמרו שלא יפול וימות אין זה חיים ורכד עכ"ל ועתה פקח עיניך וראה כי דרשו על יצירת האדם ק פסוק ולפועלי אתן צדק ופסוק חיים וחסד עשית עמדי ליתן טעם נכון בדבר למה דווקא חסד וצדק הסכימו על יצירת האדם אם לפי שהאדם בעל צדקה ועושה חסד היא גופא קשיא למה נמצאו בטבעו של אדם דווקא שני מידות אלו יותר מזולתם אלא לפי שיצירת האדם לכתחילה תלוי בצדק וחסד על כן טבע מוטבע בכל אדם להיות בעל צדק וחסד כי כמו שביצירתו אלמלא הצדק שהקב"ה עושה עמו שתחת טיפה אחת לבנונית מחזיר לו נפשות רבות לא היה אפשר לאדם להיות נוצר אך שמתוך הצדק שהקב"ה עושה עמו הוא בא לכלל יצירה, על כן משם והלאה נעשה הצדק דבר טבעי אצל האדם כמו שנוצר מצד הצדק כך הצדק בו נעשה לטבע לשלם צדק תחת צדק זה"ש ולפועלי אתן צדק איפכא הל"ל שפועלו נתן לו צדק ביצירה, אלא כך פירושו לפועלי אשר יצר את האדם בצדק גם אני אתן לו צדק לעשות צדקה עם אחרים כמו שעשה לי בוראי ויוצרי כי כאשר עשה לי כן אשלם לו צדק מלוה ה' חונן דל, על כן נשא המשל באחד שהפקיד לו כסף והחזיר לו זהב, זהב זה הב ר"ל מה שנולד ממנו זכר אשר טבעו רך ותמיד זה אומר הב לאחרים בצדקה, וכן בזה האופן דרש גם פסוק חיים וחסד עשית עמדי ר"ל בשעת היצירה עשית עמדי חיים וחסד כי כל חסד בגופו לא ע"י נתינת דבר אלא שמירת איזו דבר בגופו כי ג"ח בין בממונו בין בגופו על כן נשא המשל על השמירה שלא יפול הולד וימות ואלמלא חסד אל כל היום ביצירתו לא היה אפשר שיתקיים ולפי שקיומו תלוי בחסדי ה' על כן מאז הוטבע בכל נוצר להיות בעל חסד לכך נאמר חיים וחסד עשית עמדי ופקודתך שמרה רוחי ר"ל פקודתך בדבר שפקדת אותי לטובה והיינו במדת החסד, שמרה רוחי גם אני להיות איש עושה חסד מאחר שהחסד גרם לי להיות נוצר כך הוטבע בי לטבע לשמור דרך החסד לעשות עד עולם, ולפי שאמרנו ששלשה הסכימו ביצירתו של אדם צדק ושלום ואמת על כן סמך למדרש ולפועלי אתן צדק משל על מי שהיה בבית האסורים כו' כי זה ודאי אין שלום במגוריו כך הולד החבוש בבטן כבבית האסורים אין שלום לו עד בהקב"ה מתירו מבית האסורים, וסמך זה גם כן לדרש של פסוק ולפועלי אתן צדק שהרי אינו מביא עליו שום פסוק אחר ש"מ שקאי גם כן על פסוק ראשון שהזכיר ולפועלי אתן צדק אם כן ודאי ר"ל שבצדק זה תלוי גם השלום והיה מעשה הצדקה שלום לכך אמר שהקב"ה ברא אותי מצד הצדק ומצד השלום כי בצדקו הוא מחזיר ני נפשות משובחות ומצד ששלום יעשה לי הוא מוציאנו מבית האסורים על כן דין הוא שגם אני אתן צדק ושלום ומה שלא הזכיר הפסוק השלום בפירוש להורות שבכלל הצדק הוא השלום דאל"כ למה אמר שלום אל יברא ואחר כך חזר מדבריו והסכים אל הצדק אלא ודאי לפי שהשלום תלוי בצדק כאמור ומסיק אצל השלום וביותר כשהוא זכר וקשה למה ביותר כשהוא זכר כי כפי הנראה שביותר קאי על מה שאמר והקב"ה מתירו משם כי אין לומר שקאי על מה שאמר שצריך להחזיק לו טובה כי אין זה תלוי בדרוש זה אלא שר"ל כנגד השלום שנראה ביותר כשהוא זכר כדר' יצחק שאמר בא זכר לעולם בא שלום לעולם, ובזה נתבאר לנו היטב ייתור של תזריע ונתבאר למה אמרו צדק וחסד יברא והסכים השלום עמהם לפי שראו שיצירת האדם להבא להיות קיים במין על ידי הריון ולידה יהיה תלוי בחסד אל וצדק ושלום ומאז יהיה הדבר לטבע אצל האדם להחזיק בשלשה מדות אלו יען כי המה גרמו לו להיות נוצר וזה דרך ברור ונכון מאד.
מאמר קפו
ת"ר אדם נברא בע"ש ומפני מה וכו'
ובסנהדרין פרק ד' תנו רבנן אדם נברא בע"ש ומפני מה שלא יהיו המינים אומרים שותף היה להקב"ה במעשה בראשית ד"א שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית, ד"א כדי שיכנס למצוה מיד, ד"א כדי שיכנס לסעודה מיד כו' ונראה שעל כל ארבע טעמים אלי יסבבו דברי ר' שמלאי שאמר כשם שיצירתו של אדם כו', והנה דרך ראשון שהזכירו בגמרא ע"ד ששאל טורנוסרופס הרשע את ר' עקיבא איזו מעשים נאים א"ל כו' למה אתם מוהלים כו' עד כל אמרות אלוה צרופה לא נתנו המצות לישראל אלא לצרף בהם עיין כל הנוסח בילקוט פרשה זו, וכן מסיק בילקוט פרשת שמיני סי' תקל"ו בעניני איסורי מאכלות וכי מה איכפת ליה להקב"ה בין שוחט לנוחר הא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהן את ישראל שנאמר כל אמרות אלוה צרופה, ותבין ותדע כי טורנוסרופס הרשע חשב את המילה להשלמה מבחוץ שהקב"ה ברא את האדם חסר כי עדיין מום הערלה בו וצריך האדם להשלים החסרון ההוא ע"י המילה ואם כן האדם שותף להקב"ה ביצירה כי תיקן מה שחסרה כבר, על כן סמך פרשת אשה. כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול וגו' לפרשה הקודמת המדברת בעניני איסורי מאכלות ולמה שנ' בסוף הפרשה ולהבדיל בין הטמא לטהור פירש"י בין נשחט רובו של קנה לנשחט חציו, כי גם בזה ארז"ל וכי מאי איכפת להקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף אלא לא ניתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל על כן אמר רבי שמלאי כשם שיצירתו של אדם היתה אחר יצירתו של בהמה חיה ועוף כדי שלא יאמרו שותף היה האדם להקב"ה במעשה בראשית, מטעם זה נאמרה גם כן תורת האדם אחר כל תורת בהמה חיה ועוף כי אילו נאמרה פרשה זו אשה כי תזריע וילדה זכר וביום השמיני ימול קודם פרשה של מעלה היה מקים למינים לומר על המילה שותף היה להקב"ה במעשה בראשית כשם שבמיל' זו האדם משלים מה שחיסר האל ביצירתו כשאלת טורנוסרופוס הרשע כך גם במעשה בראשית היה להקב"ה גם כן שותף על כן הקדים לו תורת הבהמה חיה ועיף כי שם מוכרח אתה לומר כל אמרות אלוה צרופה לא ניתנו המצות כי אם לצרף בהן את ישראל דאל"כ מה איכפת להקב"ה, בין אוכל טהורה לאוכל טמאה או מה בין נשחט רובו של קנה לחציו אלא בעל כרחך אתה צריך לומר שנתנו לצרף בהן את ישראל כך המילה ניתנה לצרף בה את ישראל כתשובת ר' עקיבא אל הרשע ובזה בטלה דעת האומר שותף היה האדם להקב"ה ויתכן לפרש ענין השיתוף שבמעשה בראשית לפי שקודם שנברא האדם נבראו העליונים והתחתונים והם שני הפכים ממש ויש מקום לומר מי שברא אלו לא ברא אלו כי מן אל אחד לא יצאו שני הפכים על כן ברא ה' באחרונה את האדם המורכב מן שני דברים חלוקים אלו ומחברם והוא צריך להיות באחרונה כדין כל אמצעי הבא באחרונה לחבר הקצוות והיה המשכן אחד, ד"א שאם תזוח דעתו עליו אומרים לו יתוש קדמך:
וע"ד
מאמר קפז
דרש על פסוק אחור וקדם צרתני
שמסיק ברבתי פרשת בראשית על פסוק אחור וקדם צרתני אמר ר' שמעון בן לקיש אחור למעשה יום אחרון וקדם למעשה יום ראשון אם זכה אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית ואם לא זכה אומרים לו יתוש קדמך, וקשה וכי הדבר תלוי באומרים לך ואיך יאמרו אם זכה אתה קדמת והרי באמת לא קדם לכולם, נראה שכך פירושו והוא האמת שנשמת האדם נברא ביום ראשון קודם לכל הנבראים שנ' ורוח אלהים מרחפת והיינו נשמת האדם וכן מסיק ברבתי שם ובילקוט פר' זו אבל החומר שלו נוצר באחרונה כנודע והבחירה נתונה ביד האדם להפך כל חלק אל השני, אם הוא צדיק גמור הוא מהפך גם חלק החומרי שיהיה כולו זך ונקי כמו חלק הנשמה כמו שנאמר והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וגו' וכמשה שזכה לקירון עור פנים וכאילו נתבטל החומר שלו והרי הוא כולו רוחני נשמת אלוה ובהפך זה אם ירשע הרבה יקלקל חלק הנשמה שבו ויהיה כולו גשמי על כן מסיק שאם זכה וימשך החומר אחר השכל ואז דומה כאילו גם החומר נוצר בראשונה עם נשמת רוח אלהים אומרים לו אתה קדמת לכל מעשה בראשית כי הנשמה חלק אלוה ממעל קדמה וכל האדם נקרא על שמה אם זכה, ואם לא זכה וימשיך השכל אחר החומר ויהיה כולו גשמי אז אומרים לו יתוש קדמך כי גם חלק הנשמה יקרא על שם הגוף. אך נראה לי עוד להסמיך דרוש זה לפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר, כי במעשה בראשית נבראו כל הנמצאים ביום ראשון וכל אחד הוציא ביומו כמ"ש תוצא הארץ דשא וגו' והאדם נברא בראשונה וכסדר בריאתן הושמו כולם ביום ראשון בחדר אחד נמצא שהאדם שנברא בראשונה הושם בחדר ההוא בראשונה ואחר כך אחד לאחד עד תומם וכשחזר והוציאם מן חדר ההוא הנכנס הראשון יוצא אחרון על כן דין הוא שהאדם שנברא ראשון יצא אחרון ועל כן סמך דרש זה לפסוק אשה כי תזריע וילדה זכר כי מזרע הזכר נתהוה זכר ומזרע הנקיבה נתהוה נקיבה ואם כן כשהאשה מזרעת תחילה ואחר כך בא עליו זרע האיש שנכנס אחרונה ויצא ראשונה נוצר זכר בדמיון הזרע היוצא ראשונה וצא ולמד משפופרת של קנה כו' וכן להפך, לכך אמרו תוצא הארץ נפש חיה זה רוחו של אדם הראשון הזכיר בו לשון תוצא לומר לך שכבר נוצר ביום ראשון והארץ הוציאה אותו ביומו כי יבא כדין כל נכנס ראשון שיוצא אחרון וזהו שאמר ר' שמלאי כשם שיצירתו של אדם אחר כל בהמה וחיה היה כדי שאם תזוח דעתו עליו ויחטא ואשם אז יאמרו לו יתוש קדמך, כך תורת אדם בפרשה זו נאמרה אחר תורת הבהמה והחיה והעוף לפי שבפרשה זו נרמזו חטאת בני האדם ומצד החטא האדם מאוחר מכל בהמה חיה ועוף שכן נאמר וטהרה ממקור דמיה היינו מן העון של חוה כי חטא קדום ההוא הוא המקור אל דם הנידה כמ"ש היא שפכה דם של כל זרעה על כן ניתן לה דם נידה ודם יולדת ומטעם זה נאמר בטהרתה וטהרה ממקור דמיה ר"ל מן מקור החטא שסבב דמי טומאה אלו ש"מ שטומאה זו ליולדת נמשכה מן חטא הקדום ואחר שהוזכר החטא בפרשה זו ומצד החטא האדם מאוחר ביצירה כך מצד החטא איחרו כאן, ומה שהזכירו דווקא יתש לפי שיתש ר"ת יצירה תורה שיר כי בשלשה אלו האדם מאוחר א' ביצירה כאמור ב' תורת האדם שבפרשה זו, ג' שיר היינו קילוסו כדמסיק ברבתי פרשת בראשית א"ר שמלאי כשם שקילוסו של אדם אחר כל בהמה כו' שנאמר הללו את ה' מן הארץ וגו' החיה וכל בהמה וגו' ואח"כ מלכי ארץ וכל לאומים כו' כך יצירתו כו' תלה שם קילוסו ביצירתו וכאן תלה תורתו ביצירתו ונראה שטעמו של דבר שיותר יש להקב"ה קילוס מן יצירת כל הנמצאים מן הקילוס המגיע להקב"ה על יצירת האדם מצד תערובת רע של יצר הרע אשר בקרבם וכמאחז"ל נוח לאדם שלא נברא כו' על כן הקדים הקב"ה יצירת שאר הנמצאים מצד הקילוס שמגיע להקב"ה מהם, ומטעם זה עצמו נתאחר גם בתורת האדם, ד"א כדי שיכנס למצוה מיד כי האדם נוצר ביום ו' כדי שיכנס למצות השבת מיד כך ביצירתו בבטן אמו מיד כשנוצר אומרים לו בבטן אמו שמור מצותי וחיה ואיך מצינו שיכול האדם לקיים איזו מצוה בעודו במעי אמו הוי אומר זאת תורת הבהמה החיה והעוף שנזכרו בפרשה הקודמת את זה תאכל ואת זה לא תאכל:
מאמר קפח
במדרש עד שלא יצא ממעי אמו הקכ"ה מצוה עליו כו'
כדמסיק בילקוט פר' זו וז"ל עד שלא יצא ממעי אמו הקב"ה מצוה עליו ואומר את זה תאכל ואת זה לא תאכל זה לכם הטמא ומשקבל עליו המצות הוא נולד עכ"ל וכל משכיל ישתומם על המראה איזו מצוה מקיים האדם עד שלא נולד הוי אומר זו מצות איסורי מאכלות לפי שהתינוק בעודו במעי אמו הוא אוכל ממה שאמו אוכלת ואם אמו תאכל דבר איסור אז גם הולד אוכל מן האיסור על כן רצה ה' לקדשו מבטן כמו שצוה המלאך לאשת מנוח ואל תאכלי כל טומאה וגו' והטעם שהוסיף לה אזהרה כדי שלא יטמא הולד מן אכילת האיסור, על כן הקדים תורת הבהמה והחיה והעוף להורות לו שקודם שנוצר יכנס למצוה מיד במעי אמו כי אז מלמדין אותו כל התורה כלה כו' הפך ממה שנאמר ברשעים זורו רשעים מרחם וגו' ובצדיקים נאמר בטרם תצא מרחם הקדשתיך ופרכוס יעקב ועשו יוכיח ומה שארז"ל נר דלוק על ראשו כדי להורות שקודם שיצא לאור ההויה שלא טעם עדיין טעם חטא הרי הוא כאדם הראשון קודם שחטא שארז"ל אור שנברא ביום ראשון היה אדם צופה ומביט כו מסוף העולם ועד סופו כך בכלו נרו עלי ראשו במעי אמו מביט בו מסוף העולם ועד סופו וכדי שלא יעכב על ידו חטא של איסורי מאכלות של אמו על כן הקדים הכתוב תורת הבהמה להכניסו למצוה קודם שנולד וכמו שלוקח אור זה מן אדם הראשון בחטאו כך בצאתו לאויר העולם לפתח חטאת רובץ כי אז נכנס היצר בו משעה שננער לצאת ממעי אמו דהיינו ממש לפתח חטאת רובץ אז ניטל ממנו אור גדול זה והמלאך סטרו על פיו ומשכח ממנו כל התורה שלמד להורות שאין לו בעולמו אלא ממה שמשיג האדם בטרחו ועמלו בתורה כמ"ש אדם לעמל יולד וכמארז"ל אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, נולדת לא נאמר אלא נוצרת להורות כי מיד אחר היצירה בעודו בבטן אמו מלמדין אותו כל התורה וא"ת אם כן שכבר למד כל מה שהוא חייב ללמוד למה נולד להוריד מעלתו הלא היה טוב לו ישאר בבטן אמו בסוד אלוה עלי אהלו ויהיה בשלוה כירחי קדם, על זה אמר אדם לעמל יולד כי מה שלמד במעי אמו בלא עמל ויגיעה אינו מקבל שכר עליו כי לפום צערא אגרא וזה לא עמל בה ולא חלה בה ידים על כן נולד כדי להיות עמל בתורה ואז יהיה ראוי לקבל שכר טרחו, ד"א כדי שיכנס לסעודה מיד ר"ל שימצא הכל מוכן מיד אחר יצירתו כך הכין לו ה' כאן כל צרכי סעודתו תחילה והורה לו תחילה את זה תאכל ואת זה לא תאכל כדי שמיד ותכף בצאתו לאויר העולם ימצא סעודתו מוכנת וידע מה שראוי לו לסעודתו ומה שראוי להתרחק ממנו והיינו איסורי המאכלות המטמטמין קדושת הנפש כמ"ש ונטמתם בם, על כן אמר ר' שמלאי כשם שיצירתו היתה אחר כל בהמה וחיה כדי שיכנס לסעודה מיד וימצא את הכל מוכן ומתוקן לסעודה כך תורת הבהמה חיה ועוף נתפרשו כאן תחילה כדי שמיד ביום הולדו יכנס לסעודה כאמור, וזהו שמסיק רמז לקישור כל הפרשיות חכמות בנתה ביתה זה המשכן, חצבה עמודיה שבעה אינו ז' ימי המלואים, טבחה טבחה אלו הקרבנות, מסכה יינה יין ושכר אל תשת, אף ערכה שלחנה זאת החיה אשר תאכלו, שלחה נערותיה הקרא אשה כי תזריע וילדה זכר, וכעין זה תמצא בילקוט ריש פר' שמיני, ולדרכינו קאי על קישור הפרשיות ע"ד כדי שיכנס לסעודה מיד וזה"ש ד"א כדי שיכנוס לסעודה מיד היינו שיאכל במעי אמו מן ההיתר לפי שאוכל ממה שאמו אוכלת כאמור ומה שאמר כדי שיכנס למצוה מיד היינו שאם תבא מצוה לידו יעשנה מיד ותכף כדא"ר יאשיה כשם שאין מחמיצים את המצה כך אין מחמיצין את המצוה, ולכך נוצר באחרונה לומר לו הרי אין אתה חסר כלום כי כל הארץ לפניך ואין לך מחסור דבר לתלות העיכוב באיזו חסרון שהרי הכל כאשר לכל נוצר לפניך והכל נתן ה' ביד האדם ואם כן אין לאדם שום התנצלות להחמיץ איזו מצוה כשתבא לידו ומזה הטעם נאמרה תורת האדם באחרונה אחר שנ' זאת החיה אשר תאכלו והורה לו דרך החיים כדי שידע להשמר מן הדברים המטמטמין את נפש האדם ומעתה אין לו שום התנצלות לאדם להחמיץ איזו מצוה ומצוה מיד דלהלן היינו מצות השבת ומצוה מיד האמור אן היינו מצות המילה וזהו שמסיק בילקוט פ' זו תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר' אלעזר אומר חן חלק לשבעה אלו שבעת ימי השבת וגם לשמונה אלו שמונת ימי המילה: