אור ברסלב
שפתי דעת פרשת תולדות

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת תולדות

פרשת חיי שרה

אלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק פרש"י לפי שהיו ליצני הדור אומרים מאבימלך נתעברה שרה כו', וקשה למה הוצרך לבעל דברי הלצים דווקא בפרשה זו, לפי פשוטו יתכן לפרש לפי שראו שילדה תאומים אחד צדיק ואחד רשע על כן ימצאו להם פתחון פה לומר שנתערב זרע הרשע והצדקת ביצחק וגם הוא הוליד בדמותו עשיו ויעקב ומ"מ קשה למה לא יתלו תולדות עשיו ויעקב ברבקה שיצאה מן בתואל הארמי, ובכלי יקר פירשתי אברהם הוליד את יצחק לפי שנאמר ויעתר לו ד' לו ולא לה לפי שאינו דומה תפלת צדיק בן צדיק כו' אם כן זכותו של אברהם גרם לו ליצחק להוליד:

מאמר לז

במדרש גיל יגיל אבי צדיק

ובמדרש ברבתי מסיק ואלה תולדות יצחק בן אברהם גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו גילה אחר גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק, עטרת זקנים בני בנים האבות עטרה לבנים שנאמר ותפארת בנים אבותם והבנים עטרה לאבות שנאמר עטרת זקנים בני בנים, ר' שמואל בר יצחק אמר לא נצול אברהם מן כבשן האש אלא בזכות יעקב כו' ומסיק שנאמר כה אמר ד' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם יעקב פדה לאברהם, וקשה מה ענין יעקב לאברהם, ולמה סרך מדרש זה לפרשה זו שאינה מדברת מן הצלת אברהם מכבשן האש, ומה ענין פסוק גיל יגיל אבי צדיק אל פרשה זו, ונראה שמדרש זה הולך ומבאר כל ענין הפרשה מענין תולדות עשיו ויעקב ופסוק גיל יגיל מפרש בו הכפל שבפסוק ראשון, יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק בשני פנים פירוש הראשון על דרך הפסוק גיל יגיל אבי צדיק ויולד חכם ישמח בו לפי שקשה לו למה הזכיר הכפל גיל יגיל אצל הצדיק ולא אצל בן חכם והטעם לפי שבבן צדיק יש לאביו שובע שמחות המתחדשות לו בכל עת כי כל זמן שיעשה בנו איזו מצוה יתחדש לאביו גילה חדשה לפי התחדשות מעשיו שיעשה דבר יום ביומו אבל בבן חכם אין התחדשות כי בפעם אחת ישמח אביו בחכמת בנו כי חכמה אחת היא, ועל כן כפל הגילה בצדיק וע"כ כפל גם כן ענין יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק כי בכל מעשה של מצוה שעשה היה דומה לאברהם כאלו הוליד בריה חדשה לידה אחר לידה, ואולי לפי שיצחק לשון שמחה כתרגומו ויפול על פניו ויצחק תרגומו וחדי כי על שם הגילה והשמחה נקרא יצחק על כן כפל שמו כאן לרמוז על גילה אחר גילה המצויה בבן צדיק לכך כפל לומר יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק הולך ומוליד גילה אחר גילה והכל לפי רוב המעשה, ועל כן מסיים דרש זה על כוונה זו באומרו גילה אחר גילה ואלה תולדות יצחק, ואחר כך מתחיל פסוק עטרת זקנים בני בנים וגו', והוא כמו דבר אחר שבא לתרץ בדרך אחר הכפל בפרשה, גם בא לתרץ מה ששינה בפעם שני לומר לשון הוליד מפעיל שלא הזכיר בראשון, על כן בא לומר שהאבות עטרת לבנים והבנים עטרה לאבות וזהו כפל הלשון בפסוק, כי באומרו יצחק בן אברהם רוצה לומר שהאבות עטרה לבנים עד שהבנים מתפארים ומתעטרים באבותם לאמר בן צדיק אני כך יצחק הולך ומתפאר לאמר בן אברהם אני, והבנים לעטרת לאבות שהאב מתפאר לאמר יש לי בן צדיק אני היום ילדתיו, זה"ש אברהם הוליד את יצחק רוצה לומר אברהם מתפאר לאמר אני הולדתי את יצחק, ומ"ש ותפארת בנים אבותם ולהלן אמר לשון עטרת כי לשון עטרת מורה על המעלה יותר מן לשון תפארת שאין בו כי אם ההתפארות כי ודאי יש חלק לאב בצדקת בנו שהדריכו בדרך ישרה אבל אין לבן חלק בצדקת האב כי הבן אינו מלמד לאביו דרך הצדקות ומכל מקום יש לו לבן תפארת שיוכל להתפאר ולומר יש לי אב זקן צדיק וחסיד, ובזה מתורץ מה שנקט בני בנים ולא סתם בנים, אלא שרוצה לומר מה שנאמר עטרת זקנים בני בנים היינו שיש טטרה לזקנים בבניהם אם המה צדיקים ומולידין תולדותיהן של צדיקים מעשיהם הטובים והיינו בני בנים תולדות מ"ט של בניהם קרא בני בנים ובזה נתעטרו האבות, וזה מדוקדק מן הפסוק כי מה שהתפאר יצחק באביו אברהם שהוא צדיק לא הוצרך הפסוק לפרש צדקת אברהם,. כי שמו מוכיח עליו אב המון גוים אשר עשה הנפש בחרן והכניסן תחת כנפי השכינה, אבל בשמו של יצחק אין השם מוכיח על היותו צדיק אע"פ ששניהם היו כבר ידועים לצדיקים מ"מ היה לו לפרש כאן במה נתפאר יצחק ובמה נתעטר אברהם על כן אמר אברהם הוליד את יצחק הוליד לשון הפעיל רוצה לומר הוא גרם ליצחק להוליד תולדותיהן של צדיקים מעשים טובים דהיינו בני בנים כדאמרן, אמנם ר' שמואל בר יצחק סובר שעטרת זקנים בני בנים מדבר בבני בנים ממש לא בתולדותיהן של צדיקים מ"ט, ורצה לפרש לשון אברהם הוליד את יצחק הוליד לשון מפעיל ורצה לומר בזה נתעטר אברהם במה שגרם ליצחק להוליד את יעקב אשר בזכותו ניצול אברכם מן כבשן האש ועליו אמר עטרת זקנים בני בנים:

מאמר לח

טעם על מארז"ל שיעקב פדה את אברהם מכבשן האש

ותדע ותבין ענין עמוק זה ממה שנאמר והיה בית יעקב אש וגומר ובית עשו לקש וגו' מה ענין האש לבית יעקב וע"ק למה נקט בית יעקב ולא יעקב עצמו ומה ענין הקש לבית עשו, ונראה לפרש כי אברהם אשר יצא מתרח נמצא בחומר שלו הרבה מן הפסולות והקליפות אשר נתדבקו בו מתולדתו והיה הפסולת ההוא צריך להזדכך ולהתמרק מן הסיגים כהיתוך הזהב בכור הברזל המצרפו ומברר כל הסיגים עד כי יצא כזהב מזוקק כמ"ש בחנני כזהב אצא וכתיב וישב מצרף ומטהר וזקק אותם כזהב, וכמו שהזהב הטהור אינו מתמרק כי אם באש כך הביא ה' את אברהם באש הכבשן באור כשדים לצרפו ע"י אש ממש כמ"ש באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה וכל עיקר כוונת השי"ת היתה להביאו בכור הבחינה שנאמר ה' צדיק יבחן כיוצר הבודק הקדירות בכבשן כדמסיק ברבתי פרשת נ"ה ואף על פי שהכבשן היה ממרק חלאת זוהמתו מ"מ לא נתמרק מכל וכל שהרי נשארו מן הסיגים ביצחק עד כי הוליד יעקב ועשו ואז על ידי עשו נתמרק כל הפסולת מן זרע אברהם ונשאר כל הפסולת קיים בעשו כדי שיצא הוא ופחיתותו עמיה כדמסיק ברבתי פר' זו, ולכך נאמר ולאום מלאום יאמץ כי ידעה רבקה והרגישה שאחד יהיה צדיק והשני רשע על כן היתה מצטערת על בן הרשע אשר יולד לה כי סברה שבשלה הרעה שמצדה נולד הרשע על כן אמרה למה זה אנכי למה לי חיים אם מצדי יולד זרע פגום והשיב לה הקב"ה שלא מצדה לבד יולד זה הפגום אלא יש טעם אחר לדבר והוא למרק מכל וכל הסיגים והפסולת מן זרע אברהם שנפגם כבר מתולדתו והוצרך הקב"ה להוציא כל הסיגים מזרעו של יצחק בפעם אחת ולהכניסם בזרע עשו כי הוא הוציא כל הסיגים כי כלם נבלעו בעשו ועל ידי זה יצא יעקב מלובן ומזוקק כזהב לבלתי היות בו עוד שום פסולת ועל כן היתה מטתו שלימה כי לא נמצא עוד שום פסול בזרעו של יעקב, ועל כן נאמר ולאם מלאם יאמץ מ"ס של מלאם היא מ"ם הנמשך ר"ל לאום אחד יאמץ מן לאום השני אשר ישתה כל סריותיו ויקח עמו כל הסיגים ע"ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות"ם כי הכל נמשך מן התולד' כי כשם שבשעת התולדה נשא איש שעיר עליו כל הסיגים שנשארו בזרע יצחק כדי שיצא יעקב חזק ואמיץ בריא אולם נקי מכל סיג שנשארו מן ההתחלה של אברהם כך גם לעתיד ישא השעיר עליו כל עונות תם כדי שישאר יעקב תם בלא מים וסיג ופסולת כי ענין התם הסרת המום כמ"ש בהסרת פסולת הערלה התהלך לפני והיה תמים, ונמצא שיש צורך גם בלאום המקולקל כדי שיתן אומץ אל לאום המשובח, ועל תואר זה המשיל את יעקב לאש ובית עשו לקש ונלמד זה מן מה שיצא עשו ראשונה כי בכל בעלי החומר יש הרבה פסולת וסיגים וקליפות חיצוניות וכולם טפל אל הפרי הפנימי ועל כן כולם קודמין אל הפרי כדרך התבן והקש וכל המוץ כולם קודמין אל החיטה ועל כן קדמו כדי לסלק כמה פסולת מן עצם החיטה כדי שתהיה ראויה לסולת נקיה ואז החיטין דומין אל הכסף והזהב אשר הותך באש והוציאו הסיגים מתוך ההיתוך, וזהו ממש ענין יעקב ועשו כי עשו לפי שהיה מוכן ליקח כל הפסולת עמו על כן נמשל לקש ותבן ועל כן יצא ראשונה להוציא כל הפסולת עמו כדי שיצא יעקב מלובן ומזורז נקי מכל סיג כאילו היה כולו אש מצרף ומטהר, ונמשל לקש היוצא גם כן ראשונה כדי לגרר כל הפסולות הבא מצד חומר הארץ מן החטה, וזה"ש והיה בית יעקב אש כו' ובית עשו לקש כי כך היו ממקור תולדותם שיעקב יצא כאילו היה מהותך באש נקי מכל סיג ועשו יצא ראשונה ונשא עניו כל הפסולת כקש וכתבן הזה, לפיכך אילו ידע הקב"ה שלא תפסוק הזוהמא והפסולת ביעקב בן בנו אז לא היה הקב"ה מוציאו לאלתר מתוך כבשן האש באור כשדים לפי שכל כך גדלו הקליפות והסיגים עד שהיו צריכין להתמרק בכור הברזל באש זמן יותר גדול מזה הזמן אשר היה אברהם בכבשן, אך לפי שצפה הקב"ה שאברהם נתמרק ונזדכך באש אשר צרפתהו על זה השיעור אע"פ שנשאר קצת רישומם בבנו יצחק מ"מ עד מהרה ירוצו להסתלק מכל וכל ע"י בן בנו יעקב כי תצא החלאה מעט מעט ולא יבארו מהם כלום ביעקב בן בנו, על כן הצילו ה' מכבשן האש כי ראה ה' שכבר הוצרף על שיעור הנכון ודי בזה אם כן בנו יבא לכלל מדריגת הזיכוך מכל וכל, לכך נאמר כה אמר לבית יעקב אשר פדה את אברהם נקט בית יעקב דהיינו בניו להורות כי מצד שלא היה פסול בזרעו והיתה מטתו שלימה מכל עירוב פסולת, דבר זה גרם לאברהם להנצל מתוך כבשן האש ודבר זה דומה כאילו יעקב עצמו נמשל לאש ודבר זה נכון וברור ומובן למשכילים ואחר הצעה זו אבא לביאור כל הענין:

מאמר לט

פירוש תולדות יעקב ועשו

ויהי יצחק בן ארבעים שנה כי כל הימים הללו היה בלא אשה כי על הראשונים היה מצטער שלא נסתלקו הסיגים מכל וכל עדיין ואלה מוסיף על הראשונים אם ישא אשה מזרע המקולל ויחפש ולא מצא כי אם את רבקה ממולדתו וכולי האי ואולי כי היתה בת בתואל שהיה בועל הבתולות כדאיתא במדרש בת לבן הארמי שהיה גוזל וחומס וסופו מוכיח מה שעשה ליעקב והיה מפדן ארם שהיו אוכלין ושותין ופוחזים כדמסיק ברבתי פרשת לך לך ופרט לנו הכתוב כל זה להורות שמשם נתדבקה הזוהמא בעשו שהיה צד נשים כו' וכתיב ביה לצוד ציד להביא אפי' מן הגזל וכתיב ביה ויאכל וישת, ונקט בכולם לשון ארמי שיש במשמעותו גם לשון רמאות הארמי הרמאי ומשם נשתרש הרמאות בעשו שהיה צד את אביו באמרי פיו שנ' ויאהב יצחק את עשו כי ציד כמו שיתבאר אי"ה בסמוך, ויעתר יצחק לה' לנוכח אשתו כי עקרה היא הזכיר לשון ויעתר לפי שיצחק הרגיש בזה שמאחר שהיא עקרה אם כן קשה בעיני ה' להוציא ממנה זרע כי ידע ה' שהזרע אשר יבא מצדה יהיה זרע מקולקל ואשר יהיה מצדו יהיה זרע אמת והיה לו חפץ ורצון להוליד בן, וידוע שאשה מזרעת תחילה יולדת בן ועל כן חשש שאותו בן אשר יהיה צידה שיש בו תערובת חמץ מן לכן הארמי יצא תחילה ולו משפט הבכורה ועבודת ה' היתה בבכורות על כן בקש מאת ה' שלכל הפחות, בן הבכור אשר יולד לה יהיה מצד חלקו וראוי לעבודה ויהיה כעתר זה המהפך התבואה מלמטה למעלה כך יהפך ה' הזרע שהנכנס אחרון יצא ראשון ואז תהיה הבכורה לנולד ממנו אע"פ שזמן זריעתו מאוחר, ויעתר לו ה' עשה כאשר שאל שעשו נוצר מטיפה ראשונה מצדה כי אשה מזרעת תחילה יולדת זכר ויעקב מן טיפה שניה מן יצחק ובשעת לידתם הפך יי' יציאתם כעתר זה המהפך התבואה מלמטה למעלה ועל ידי זה ליעקב משפט הבכורה, וידע יצחק שוודאי תלד תאומים כי באחד אי אפשר שיהיה צדיק ורשע כאחד, ויתרוצצו הבנים בקרבה ובזה הרגישה שאחד צדיק ואחד רשע ומסתמא שהרשע יהיה מחלקה על כן אמרה למה זה אנכי כי טוב העדרי ממציאתי ויאמר ה' לה שני גוי' בבטנך וגו' ולאום מלאום יאמץ שאחד מהם יתן אומץ לחבירו כאמור, ויצא הראשון אדמוני זה סימן שהוא מן זרע האשה שכולו דם אדום, ויקראו שמו עשו וגומר, כאילו הוא עשוי ונגמר כבר כפירוש רש"י הורה כי זהו בן העולם הזה כולו חומרי והחומר שבאדם אין בו שום תוספת על מספר אבריו וגידיו מיום הולדו כי ביום הולדו נגמרו כל אבריו על מתכונתם, אבל יעקב בן העולם הבא שבסוף הרמוז בעקב ובחלק הנשמה יש תוספת בסוד נפש רוח נשמה שאמרו הקדמונים, ולפי זה היה ראוי להקרא עשוי ביו"ד בסוף כי עשוי היינו דבר הנעשה ונגמר כבר, ויעקב היה ראוי להקרא בשם עקב והיו"ד נוספת עד שהיה עשו סבור שלכך נקרא יעקב ביו"ד שסופו לעקבו שנאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים, וכך הוא האמת בסוד וידו אוחזת בעקב עשו רצה לומר יעקב לקח היו"ד שהיא בעקב עשו רצה לומר בסופו שהרי היה ראוי להקראות עשוי, וניתן היו"ד בראש עקב על כן ויקרא שמו יעקב ויקרא לשון יחיד רצה לומר יעקב קרא את עצמו יעקב במה שלקח יו"ד מן עשו, וטעמו של דבר לפי שסופו ליקח ממנו הבכורה והברכות ויו"ד עולה עשרה וגם הנעלם עולה עשרה ו"ד רמז בשני פעמים עשרה אלו אל הברכות והבכורה, הברכות היו עשרה תדע שכן כתב רש"י שברכת הוי גביר לאחיך היא ברכה שביעית, ואם כן יש עוד שלשה אחריה א' וישתחוו לך בני אמך, ב' אורריך ארור, ג' ומברכך ברוך הרי עשרה ברכות כי על כן אמרו עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה כו' והם כנגד עשר ברכותיו של יעקב, והבכורה שבה תלויה עבודת הקרבנות שבאו להשרות שכינה בתחתונים ולקרבה ולהוריד השכינה למטה עד שלא תהיה גבוה מן הארץ כי אם עשרה טפחים כארז"ל לעולם לא ירדה השכינה למטה מעשרה כו' ולכך היה הארון תשעה טפחים וכפורת טפח, על כן נרמזו שניהם במספר יו"ד הנגלה סתם י' והנסתר דהיינו י"ד, על כן וידו אוחזת בעקב עשו יד"ו אותיות יו"ד רצה לומר לקח היו"ד מן עקב של עשו כי שמו עשו"י ביוד בסוף התיבה והם מרמזים על הבכורה והברכות, וראה יעקב שאין עשו כדאי לכך על כן לקח ממנו יו"ד זו ושם אותה על ראש שמו ויקרא שמו יעקב, ולדעת רש"י שיעקב נוצר מטיפה ראשונה יתכן לפרש מה שנאמר בבטן עקב את אחיו רצה לומר היה מאוחר לאחיו אשר יצא ראשונה אבל באונו מצד ראשית אונו וטיפה ראשונה שרה אלהים זכה יעקב לברכות ולבכורה בסוד היו"ד לכך אמר ויעקבני זה פעמים וגומר כי יו"ד כוללת מספר עשרה פעמיים אחד בנגלה הרמוז לברכות ואחד בנסתר הרמוז להורדת השכינה לכך נאמר שני גיים בשני יודי"ן רמז לרבי ואנטונינוס שזכו לשני הצלחות אלו הרמוזים בשני יודי"ן וכנגדם אמר יעקב עשר אעשרנו לך ב' עשיריות אחד מן הברכות הגשמיות ואחד מן הברכה הרוחניות והיינו שבט לוי, ומ"ש ממעיך יפרדו לפי שבמעי אמו נר דלוק על ראשו ומביט בו מסוף עולם עד סופו ורצה לומר רואה גם את העולם הבא שנברא ביו"ד והיה אז דעה אחת לשניהם כי כל אחד מהם חפץ בו, ואחר שיצאו לאויר העולם מן המעים ולקח יעקב היו"ד מאז יפרדו בדעתם כי עשו יכפור בתחיה ולא יחפוץ בעולם הבא כלל, לכך היה עשו איש שדה ר"ל שלא חפץ כ"א בעולם הזה דהיינו איש שדה ויעקב יושב אוהלים שנים במשמע בעולם הזה ובעה"ב כמ"ש אגורה באהליך עולמי' ר"ל אהליך שנים והיינו לעולמים ב' עולמות, וזה"ש ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים ובזוהר מסיק שני אהלים היינו אהל אברהם ואהל יצחק כי הם שני הפכים מדת אברהם חסד ומדת יצחק הגבורה מדת הדין ועל ידי יעקב נתחברו ונתמצעו, ויש אומרים שלכך לא האריכה התורה בסיפור יצחק כמו שהאריכה בסיפורי אברהם ויעקב לפי שלא רצה להאריך בעניני מדת הדין ומטעם זה נאמר תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם לא הזכיר את יצחק כלל אלא עשאו סניף לאברהם כדי למזג תוך מדת הדין מדת החסד והביא ראייה מן השבועה אשר נשבע לאבותינו מימי קדם שנאמר והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך למה כלל שבועתו ליצחק תוך השבועה לאברהם אלא כדי למזגה כאמור וזה"ש אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק רצה לומר שבועתו של אברהם היתה גם ליצחק כדי שתהיה כלולה גם מן מדת החסד לכך נאמר יושב אהלים, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו וגומר פירש רש"י שהיה צד אביו באמרי פיו כו':

וראייה לזה ממה שנאמר

מאמר מ

מי איפה הוא הצד ציד

מי איפה הוא הצד ציד, מהו כפל של הצד ציד אלא רצה לתרץ את יעקב מאין מצא לו יעקב היתר לרמאות את אחיו, אלא לפי שידע יעקב שלא יתכן שיצחק יאהב את אשר שנא ה' ויבקש ליתן לו הברכות זולת מצד שהטעה את יצחק והיה צד אותו באמרי פיו, עד שתכהין עיני יצחק עיני שכלו שלא ראה ולא ידע כלום מן רשעת עשו בנו, ואילו היה יודע ברשעתו מסתמא לא היה מבקש ליתן לו הברכות, על כן מצא לו יעקב היתר לרמאות את ציד' הרמאי שלא יטול את מה שאינו ראוי לו, זה"ש הוא הצד ציד שהיה יעקב צד ומרמה את ציד הרמאי, וכן אמר יצחק בא אחיך במרמה פירש"י בחכמה וכי מרמה לשון חכמה הוא אלא ר"ל במרמה בשביל המרמה שעשית אתה והיית מרמה אותי על כן בא בחכמה, וידע יצחק שכן הוא מאחר שעם יעקב נכנס ריח גן עדן ועם עשו נכנס הגיהנם א"כ וודאי יש בעשו פי זרות שאין פיו ולבו שוין וכתיב שוחה עמוקה פי זרות זעום ה' יפול בה ומאחר שנכנס עמו הגיהנם שנקרא שוחה עמוקה אז הרגיש בו יצחק שיש בעשו פי זרות דהיינו פי תהפוכות על כן אמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתיך, וזה"ש אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי פרש"י האמורי זה עשו שהיה צד אביו באמרי פיו, וקשה למה פרט כאן שהיה צד אביו, ומאי משמע בחרבי ובקשתי שקאי על תפלתו ובקשתו, ונראה שיעקב אמר כמתנצל לומר מהיכן מצאתי לי היתר ליקח הבכורה מן עשו דרך רמאות על כן אמר אשר לקחתי מיד האמורי שהוא היה צד אביו באמרי פיו כי בפיו שאל היאך מעשרין את התבן והמלח ולבו לא נכון עמו והיה אביו רוצה ליתן לו הברכות בטעות על כן צדקה תחשב לי מה שהצלתי את אבי מן הטעות, ואולי ידע עשו שהמעשר סיבת העושר על כן הטעהו לאמור שהוא מדקדק במעשרות כדי ליתן לו הברכות הזמניות מטל השמים ומשמני הארץ, ומה שאמר בחרבי ובקשתי לפי שיצחק אמר לעשו שא נא כליך תליך וקשתך תליך היינו החרב ורצה לזכות בברכות על ידי סתם חרב וקשת ואני יצאתי לקראתו לא בחרב ולא בקשת שאינן מיוחדים לי אלא בחרבי המיוחד לי ובקשתי המיוחד לי והיינו הקול קול יעקב המצפצף בבתי כנסיות ובבתי מדרשות המיוחדים לי לא בסתם חרב וקשת כי סתם חרב מיוחד לעשו וסתם קשת מיוחד לישמעאל שנאמר בו ויהי רבה קשת ואני בתומי אלך בקול קול יעקב כאמור, ומ"ש ואני נתתי לך שכם אחד היינו משכן שילה שהיה בחלקו של יוסף מקום הקרבנות ודבר זה לקחתי מיד האמורי עשו בלקיחת הבכורה, ומה שרצה יצחק לזכות לו הברכות על ידי תליך וקשתך יתכן לפרש שרצה לזכותו על ידי מצוה שיעסוק במצות כיבוד אביו, ורצה לברכו בברכת על חרבך תחיה וכן שיהיה רבה קשת, וכאשר נכנס יעקב אז נכנס עמו ריח הגן עדן אז חשב יצחק שלכך נכנס עמו הגן עדן שלא יברך אותו בברכות גשמיות בחרב וקשת אלא בברכות רוחניות לכך אמר ויתן האלהים מטל השמים וגו' כדעת המדרש ברבתי שדרש כל הענין על המנחות והנסכים וקרבנות ע"ש,. כי הקרבנות הם ריח ניחוח לד', וזהו סוד ראה ריח בני וגו' ושייכים אל הבכורה, ומ"מ אין דעת המדרש להוציא המקראות מן פשוטם זולת שרצה ליתן טעם על כל הברכות לפי שכולם יש בהם צורך אל הקרבנות מנחה ונסכים והכל שייך לבכורה על כן דרש משמני הארץ אילו הקרבנות דנן ביכורים ותירוש נסכים ורצה לומר שבזכות הקרבנות יתברכו כולם, כי כל הדברים ההם שייכים אל הבכורה שהעבודה היתה בהם, וחשב יצחק שלו משפט הבכורה אעפ"י שידע בו שאומנתו החרב מ"מ לא רצה לברכו בה מחמת שנכנס עמו הגן עדן כי החרב הפך הגן עדן שנאמר וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב וגו', אבל אחר כך שנודע לו כי עשיו מכר הבכורה ואז ידע שאינו ראוי לעבודה אז ברכו בברכת ועל חרבך תהיה. גם יתכן לפרש שמתחילה חשב שהוא בכור וראוי לעבודה על כן לא רצה לברכו בברכת על חרבך כי כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו, גם בזה מתורץ מה ראה יעקב לבקש ממנו מכירת הבכורה דווקא בבואו מן השדה עיף אלא לפי שאמר עיף אנכי ברציחה על כן אמר יעקב אינו ראוי לישא כפיו וקל וחומר שלא יעסוק בעניני המזבח שנאמר בו כי חרבך הנפת עליה ותחלליה, לפיכך כאשר שמע יצחק דברי עשו שאמר את בכורתי לקח אמר מעתה הוא ראוי לברכת ועל חרבך החיה, וזהו שמסיק במדרש שיעקב אמר רשע זה יהיה עומד ומקריב כו' למה הזכיר לשון עומד אלא רמז לרציחתו כמו שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו וגו', ובזה מתורץ מה שמסיק בתרגום על עלי קללתך בני עלי אתאמר בנבואה כו' כי יעקב אמר לאמו כי מאחר שעשו בן העולם הזה ואני בן העולם הבא אם כן ממה נפשך אם ימושני אבי ויראה שאני חלק אז יקלל אותי עבור הרמאות ואם תימצי לומר שתתן על חלקת צוארי איזו דבר בעל שער אז יסבור אבי שאני עשו מכל מקום מסתמא יברך אותי בברכות גשמיות השייכות אל עשו כי כבר ידע בו אביו שהוא איש שדה בן עולם הזה ואם כן תביא עלי קללה ולא ברכה כי טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים כי ריבוי הטובות בעולם בזה שהרשעים חושבים כי טובה היא להם אמנם לצדיקים קללה תחשב להם כי אין להם חפץ בריבוי הטובות בעולם הזה לפי שעל ידיהם יאכלו מזכיותיהם בעה"ז לכך כפל לומר קללה ולא ברכה ולצדדין קתני אם ירגיש בי ע"י מישוש אז יקללוני, ואת"ל שלא ירגיש בי מ"מ הלא איש חלק אנכי המורה על מיעוט תענוגי העה"ז ועשו איש שעיר והשערות באים מן האידים המותרים, ע"כ הם מצויין בבעלי תענוגי העה"ז ואז יתן לי הברכות השייכין לאיש שעיר וזה לא לברכה יהיה לי, והשיבה עלי קללתך בני ממ"נ אם ירגיש בך ויקללך תתלה האשמה בי ואז אותי יקלל ולא אותך ואם לא ירגיש בך עלי אתאמר בנבואה כו' רוצה לומר הוגד לי בנבואה שיתן לך ברכות רותניות, וכך היה אחר שראה גן עדן נכנס עמו וכדעת המדרש הדורש כל הברכות על עבודת הקרבנות:

ולדעת המדרש האומר

מאמר מא

חמשה עבירות עבר באותו יום

חמשה עבירות עבר אותו רשע באותו יום כו', יתכן לפרש שנרמזו בחמשה תיבות אלו ויאכל וישת ויקם וילך כו', ויאכל גילוי עדיות, שנאמר אכלה ומחתה פיה וגומר, וישת שפיכות דמים, כמ"ש ודם חללים ישתה וכן לדעת המדרש האומר ששתה דם נידות כו', ירם שכפר בעיקר שנאיר וקם הטעם וזנה כו' וכן ההולך בקומה זקופה כאילו דוחק רגלי השכינה, וילך שכפר בתחיה שנאמר כלה ענן וילך, ויבז היינו שביזה הבכורה, ולפי זה א"ש רשע זה יהיה עומד רצה לומר יהיה עומד בקומה זקופה לפני השכינה ומקריב קרבן, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו כי מורה על הזמן רצה לומר בעידנא דעסיק זה שעה אהבו אבל רבקה אוהבת תמיד את יעקב. ויזד יעקב נזיד הורה בזה כי יעקב לא היה מן הזוללים בשר למו אלא היה מסתפק בנזיד כל דהו של עדשים כמ"ש שלח לחמך על פני המים רצה לומר לאכול לחם ולשתות מים כי ברוב הימים תמצאנו רצה לומר תמצא זה ימים רבים ולא יחסר לך, וכן מצינו ביעקב שלא בקש כי אם לחם לאכול אבל עשו היה מורגל לציד ציד להביא מן הגזל ע"כ משפטו כבן סורר ומורה וכן הודה בפיו ואמר הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה כי לא בזה ולא שיקץ לירש פי שנים אד ביזה עבודתו של מקים התלוי בבכורה ולכך אמר למה זה לי רצה לומר למה זה אלי לי, ויאמר הלעיטני מן האדום האדום הזה הורה שלא נתאוה להם אלא מצד היותם נוטים אל האדומה ובזה גילה טבעו על כן דווקא אז קראו שמו אדום ולא כשיצא ראשון אדמוני שמא ישתנה מראה עורו כההוא דרבי נתן ב ורבותינו ז"ל אמרו שעשו

מאמר מב

מה טיבה של עבודה זו

שאל מה טיבה של עבודה א"ל כההיא דתנינן אילו הן שבמיתה שתויי יין ופרועי ראם כו' וקשה למה נקט דווקא שתים אלו, ויתכן לפרש לפי ששניהם הפכו כי שני שינויים היו בעשו המורים על מהותו א' שהיה בעל שער ב' שהיה אדמוני, על כן הגיד לו יעקב דווקא שני דינים אלו כי מצדם לא יחפוץ בבכורה פרועי ראש שהכהן אינו רשאי לגדל שער ואת ראשי לא יפרע וזה הפך טבעו כי הוא מורגל לגדל פרע כי כך נולד בטבע בעל שער, וסתם יין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם על כן היה עשו אוהב יין אדום כמו שאהב העדשים האדומים לפי שנוטים לטבעו כאמור על כן ביזה הבכורה להיות בסובאי יין וקל להבין:

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה