שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת קרח
מאמר רמז
פרשה זו יפה נדרשת
ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי וגומר פירש רש"י פרשה זו יפה נדרשת ק' וכי לא ראה רש"י שום דרש יפה כי אם זה, אלא כך פירושו לפי שכל דרש צריך שיהיה לו רמז בפירוש המלות חוץ מדרש זה לפי שסתם הפסוק לקיחתו כי אמר ויקח קרח ולא פירש מה לקח אם כן מסתמא דעת הפסוק לומר לך שכל הדברים השייכין אל המחלוקת את כולם לקח לו לסעד ואם כן מעתה הרשות נתונה לכל דורש לומר את זה לקח או את זה אף על פי שאין הדבר מפורש במקרא מכל מקום נקרא יפה נדרש כי בזה רצה הפסוק ומטעם זה רבו הפירושים בלקיחה זו כי יש אומרים לקח את עצמו לצד אחד וי"א לקח ראשי סנהדראות ר"ן איש כדי שיגיעו לכל שבט כ"ג סנהדרי קטנה חוץ משבט לוי, וי"א לקח טליתות כו' וי"א לקח לו לטענה בן יצהר ממה שהוא בן יצהר כפירש"י:
ובפרק חלק מסיק
מאמר רמח
ויקח קרח בגמרא שלקח מקח רע לעצמו
ויקח קרח אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו, קרח שעשה קרחה בעולם, בן יצהר שהרתיח עליו את העולם כלו כצהרים, בן קהת שקהו שיני מולידיו, בן לוי שנעשה לויה לגיהנם וליחשב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגהינם יעקב בקש רחמים על עצמו שנאמר בסודם אל תבא נפשי אלו מרגלים ובקהלם אל תחד כבודי אילו עדת קרח דתן שעבר על דת, אבירם שהאביר לבם מלעשות תשובה, און שישב כל ימיו באנינות, בן פלת שנעשו לו פלאות, בני ראובן שראה והבין ומסיק שם אשתו הצילתו כו', ויש לדקדק מאין מצא לו ריש לקיש סמך לדרוש כל השמות הללו לגנאי ועל המקשה קשה מאי קא מקשה וליחשב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם שמא לא מסתבר ליה למדרש שעיקב עצמו גם דרש זה בלתי מובן מהו ענין העיקוב, ונראה שמדרש זה סובר שקרח לא היה לא מן הבלועים ולא מן השרופים אלא מן המתים במגפה כדאיתא בפרק חלק על כן דרש בן לוי שנעשה לויה לגיהנם רצה לומר שהיה מלוה לגיהנם את הבלועים וכל המלוה את חבירו חוזר לביתו ואינו הולך בדרך ההוא וסד"א אף קרח כן תלמוד לומר בן יעקב שהלך גם הוא אחר עקביהם אך שאיחר קצת הליכתו כי עיקב עצמו לשון איחור מלשון אשר חרפו עקבות משיחך היינו איחירו מלבא, על כן מקשה ולחשב נמי בן יעקב שעיקב עצמו לגיהנם כי אין לומר שאינו סובר דרש זה, דאם כן היכן רמוז בתורה שגם קרח הלך אחרי אותם שכבר ליווה הוא כי בוודאי הלך בעקבותם ולא נכתב כאן רמז לזה אלא ודאי שרמז זה בבן יעקב ואם כן קשה וליחשב נמי כו' ומשני יעקב בקש על הדבר כו' ומדיעקב בקש על הדבר מכאן מצא לו ריש לקיש סמך לדרוש כל השמות לגנאי דאל"כ למה לא הזכיר גם כן יעקב ולמה בקש יעקב רחמים על הדבר וכי בשביל שלא יזכר שמו כאן לא ידענו שבן יעקב הוא אלא ודאי שיעקב ידע שכל השמות ידרשו לגנאי וגם שמו יודרש לגנאי ולא לכבוד יהיה לו על כן אמר אל תחד כבודי, וביאור פרטי המאמר כך הוא ויקח קרח שלקח מקח רע לעצמו יש לפרש לשון קיחה על אשתו של קרח שנאמר באשה לשון לקיחה שנאמר כי יקח איש אשה קיחה בכסף כי אשתו של און הצילתו ועליה דרשו פסוק חכמת נשים בנתה ביתה והוא מצא אשה מצא טוב אבל על אשת קרח דרשו ואולת בידיה תהרסנו על כן אמר ריש לקיש שלקח מקח רע לעצמו כי על ידי קיחה זו עשה קרחה בעולם וענין קרחה זו יתכן לפרש על דרך שנאמר לא תשימו קרחה בין עיניכם למת והטעם לפי שאין אתם דבר האבוד כי בנים אתם לה' דיש לכם השארות לעה"ב אבל עדת קרח שאין להם חלק לעולם הבא שנאמר ויאבדו מתוך הקהל מותר לקרח עליהם קרחה, ד"א לפי שקרח רצה לעשות קרחה בעולם ממש ולהחזירו לתוהו ובוהו כי קרח חלק על הבריאה ורצה להפוך בוקר לערב כי מטעם זה נאמר ואם בריאה יברא ה' כמבואר בכלי יקר על כן נאמר בהצותם על ה' ומטעם זה חלק על מצית ציצית דווקא כי תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד נמצא שע"י מצות ציצית יבא לזכור את ה' ומצותיו ע"כ רצה בביטול מצוה זו דווקא ועיקר מחלוקת היה על ה' ואגב גם על משה
מאמר רמט
בגמרא מ"ד שמש ירח עמד זבולה
וזהו שמסיק פ' חלק ובמסכת נדרים אמר רבא מ"ד שמש ירח עמד זבולה לאור חיצך יהלכו לנוגה ברק חניתך מלמד שעלו שמש וירח לזבול ואמרו אם אתה עושה דין לבן עמרם נצא ואם לאו לא נצא עד שזרק בהם חיצים וחניתות אמר הקדוש ברוך הוא לכבודי לא מחיתם לכבוד בשר ודם מחיתם והאידנא עד דלא מחו להו לא נפקי, והמאמר צריך ביאור מה ענין החניתות וחיצים שזרק בהם ולמה עלו שמש וירח דווקא לזבול ומה איכפת להם בבן עמרם, ויתכן לפרש ע"ד שנאמר בני אדם שיניהם חנית וחצים ולשונם חרב חדה רמז לדבר קרח ר"ת קשת רמח חרב וזה כי בחטא הלשון כתיב שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ כי מה שמטיחין דברים כלפי מעלה המשיל בחניתות וחיצים כחץ המורה למרחוק כמטחוי קשת וכן מדרך החנית להפילו למרחוק כמו שנ' ויטל את החנית, ומה שאחד מטיח דברים על חבירו דומה למכה בחרב דווקא בסמוך לו יש בוטה כמדקרות חרב, ומה שאמר שיניהם חנית וחיצים לפי שדרש ריש לקיש בפרק ארבע מיתות בחנפי לעגי מעוג חרק עני שינימו בשביל חנופה שהחניפו לקרח על עסקי לגימה חרק עלימו שר של גיהנם שינימו, ובעל הטורים מסיק חרק אותיות קרח ומסיק ב' בריאה במסורת א' אם בריאה יברא ב' כי בריאה מאכלו והיינו עסקי לגימה, ואולי מה שמסיק ריש לקיש ויקח שלקח מקח רע לעצמו הייני מה שקנ' בממונו ושיחד אותן האנשים בסעודות ולקחן בממונו וכדמות רמז לזה מה שצירף למחלוקתו את דתן ואבירם לפי שכבר ירדו מנכסיהם שנאמר כי מתו כל האנשים כו' וחשב שבנקל לו לפתותם שיחלקו על משה הן מטעם שידע קרח שכבר יש להם שנאה על משה על שקראם משה רשעים שנאמר ויאמר לרשע למה תכה רעיך רצה לומר רשע כמותך, ואמרו מי שמך לאיש שר ושופט הנה מאז חלקו על שררתו של משה הן מטעם שירדו מנכסיהם ויכול לשחדם בעניני לנימה ואכילה כי מטעם זה כששלח משה לקרוא לדתן ואבירם אמרו לו העיני האנשים ההם תנקר כי חשבו שלכך שלח משה דוקא אחריהם לפי שירדו מנכסיהם ע"כ הוא רוצה לשחדם בממון או בנתינת נחלת שדה וכרם ע"כ אמרו העיני האנשים ההם תנקר כי השוחד יעור וע"כ אמרו אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו ותתן לנו נחלת שדה וכרם איך תתן לנו דשלב"ל עדיין וכמו שחשבו על משה כך היה עם קרח באמת שחשב שבנקל ישחדם ע"י לגימה ואולי קהוי שינים שנזכר במילת קהת היינו מ"ש חרק עליו שינימו, והסברא נותנת שמה שהוצרך לפתותם ע"י לגימה היינו שרצה להצותם על ה' אבל כנגד משה לא היה צריך אל הלגימה כי בלאו הכי היו שונאים לו ובר מן דין לפי שהקנאה מצוי' הבריות ע"כ נקל לכל אדם להפריד בין איש לחבירו ולשלח מדנים בין אחים אבל לפתות. את האדם שיחלוק על בוראו דבר זה צריך לגימה כי בליגימה זו הוא מתעורר עליו קנאת ה' ע"ד שנ' באומות ע"כ יזבח לחרמו ויקטר למכמרתו כי בהמה שמן חלקו ומאכלו בריאה ובהפכו נא' והיה כי ירעב והתקצף וקלל במלכו ובאלהיו כך המפתים ע"י לגימה מסתמא אינם עשירים כי איש עשיר לא יתפתה ע"י לגימה ואכילה כי לא יחסר לחמו בביתו, אבל מי שנופל בחדרו וחסר לו לחם יודע כי אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים נוטל ממונו של זה ונותן לזה ויש לו מקים להרהר על מדת הדין ע"כ זה המאכילו מדיחו מעל ה' לומר לו אני נותן לחמך ומימך ואצל ה' חסרת כל אלה לכן מסיק ב' בריאה במסורת כי פסיק בריאה מאכלו מדבר בענין זה ממש שבריאה מאכלו יזבח לחרמו כך נשא המשל על מי שאינו בלב שלם עם קונו ולבו חלק עליו כשאין בריאה מאכלו לכך אמר בני אדם שיניהם חנית וחצים שע"י אכילה בשיניהם יתפתו להטיח דברים כלפי מעלה כמטיל חנית וחצים למרחוק ולפי שהחטא בא מן השינים ע"כ מדה כ"מ חרק עליו שר של גהינם שינימו אבל לשונם, אשר יצא לחוץ ידבר על חבירו סרה חרב חדה כחרב המכ' בקרוב לו כך הדובר סרה שבאדם אינו תלוי בשיני' כלל כי אין להאשים את חבירו במה שאין לו ע"כ תלאו בלשון לחוד וזהו שדרש רבא מ"ד שמש ירח עמד זבולה מ"ש עמד לשון יחיד לפי שהירח אין לו אור כ"א שמקבל מן השמש וא"כ כשתעמוד השמש ותפסוק מלהאיר אז גם הירח אין לה אור וכאן עמד השמש לבד לתבוע עלבון בן עמרם כי פני משה כפני חמה כמו שמשה היה נעלב מן קרח כך השמש היה נעלב מן הירח שכן אמרו רז"ל הנעלבים ואינם עולבים כו' עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי גם השמש מן הנעלבים על כן השמש מרגיש ביותר צער הנעלב בקשה מאת ה' שיעשה דין לבן עמרם הנעלב מן קרח אבל הירח אין לה הרגשה זו לכך לא עלתה הירח אל הזבול בעצם כי אם באגב השמש כי מאחר שהשמש לא רצה להאיר ועלה לזבול א"כ מה לירח ברקיע בלא השמש אחר שאין לה אורה כי אם מה שמקבלת מן השמש, ומה שעלו לזבול דוקא שנאמר ויקהלו על משה ועל אהרן שהיו חולקין על הכהונה והמלכות כמו שיתבאר בסמוך על פסוק בן יצהר כי לקח לו קורח לטענה לומר שהוא בן יצהר ראוי לכהונה ומלכות שכן נאמר אלה בני יצהר, פרש"י בנבואת זכריה זה קרן כהונה ומלכות כו' וקרח חלק על שתיהם על כן עלה השמש לזבול מקום שבו מיכאל שר הגדול מקריב נפשותיהן של צדיקים כדאיתא בפרק אין דורשין ונמצא שמיכאל כהן גדול במקדש של מעלה כמו שאהרן כהן גדול למטה על כן השמש היה תובע עלבון של משה כי פני משה כפני חמה ועלה לזבול כדי שמיכאל כ"ג יתבע עלבון של אהרן על כן אמרה לבן עמרם כו' כי בלשון זה כלל משה ואהרן כי כ"א מהם בן עמרם הוא וזרק בכם הקב"ה חנית וחצים ר"ל אותן הטחת דברים שהטיח קרח כלפי מער' זרק בכם הקב"ה לומר וכי למשה ואהרן בלבד עשה קרח ראו נא אלו החניתות והחצים שזרקו גם כלפי מעלה בהצותם על ה' ואם כן למה לכבודי לא מחיתם לכבוד בשר ודם מחיתם, מיד כאשר ראה שמש אותן חנית וחצים שזרק עליהם הקב"ה רצה לומר הראה להם הקב"ה הטחת דברים כלפי מעלה אז שבו לאיתנם זה"ש לאור חיצך יהלכון רוצה לומר בשביל שתוכן הדבר בא לאור אצלם שקרח זרק חצים גם כלפי מעלה ובא לנוגה להם ברק החניתות של קורח על כן יהלכון כי אמרו מסתמא ה' יריב ריבו והאידנא עד דלא מחו להו בטענה זו לא נפקי,. כי בכל דור בני קורח לא מתו ורבים הם מתפרצין החולקין על ה' ועל משיחו, לכך אמר משה בוקר ויודע ה' את אשר לו שמשה חשב מסתמא השמש תתבע עלבונה ולא תפנה להאיר בבוקר כמנהגה עד אשר יעשה ה' לו דין בקרח וע"כ אמר רוצים אתם להפך הבוקר לערב וק"ל וזהו שמסיק קורח שעשה קרחה בעולם מצד שהיה חולק על מציאות השם יתברך ודומה כאלו רוצה להחזיר את העולם לתהו ובוהו בן יצהר שהרתיח עליו את העולם כולו כצהרים כדברי רבא שדרש פסוק שמש ירח עמד זבולה שעלו לזבול א"כ יצאתה החמה מנרתיקה בעת ההיא ובעת יציאתה מנרתיקה מסתמא הרתיח כל העולם כצהרים ויכול להיות שזהו הגהינם שהזכיר ריש לקיש כדעת האומר אין גהינם לעתיד אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה כו':
מאמר רנ
בגמרא תא ואחוי לך בלועי דקורח
ובפרק המוכר את הספינה אמר רבה בר בר חנא זימנא חדא הוה אזלינא במדברא ואמר לי ההוא טייעא תא ואחוי לך בלועי דקרח אחוי ליה תרי בזעי ונפיק קוטרא מבינייהו שקל גבבא דעמרא ואמשייה במיא ואותביה בריש רומחא אותביה שם ואיחרך כו' מה ראה על ככה לטול רומח דוקא וליתן בראשו עמרא ולמשייה במיא, אלא שרמז לו כל עניני מחלוקתו של קרח כי התחלת מחלוקתיו היה מצד הקנאה שהטיל על משה ואהרן בקרן כהונה של אהרן בקרן מלכות של משה ואלו הם שני בני היצהר שחלק עליהם ויען כי הם תלו כל מעשיהם בהקב"ה כי לא מלבם עשו כל אלה כי אם מפי ה', ע"כ אמר קרח אעיקרא דדינ' פירכא וחלק גם על מציאות ה' ועל הבריאה שנ' בהצותם על ה', על כן הראה לו תרי בזעי דנפיק קוטרא מבינייהו זהו כנגד ב' בקיעות אשר זמם לעשות בכהונה ובמלכות אשר מבינייהו נפק קוטרא עשן המחלוקת מן זנבות אודים העשנים וע"י זה הטיחו דברים כלפי מענה כזורק חנית כלפי מעלה על כן לקח רומח בידו כנגד החנית שהזכרנו ולקח גבבא דעמרא משוי במים כדי שיהיה צמר נקי ואותביה בריש רומחא רמז לו כלפי מעלה כביכול שנאמר בו רישיה כעמר נקי וגו' הושיב בריש רומח זה והושם בתרי בקיעות אלו ואיחרך רצה לומר הוכנס גם הוא כביכול במחלקותם ואיחרך בזה ע"י שהטיח דברים כלפי מעלה ובא להודיע כמה גדול כח המחלוקת המתחיל מן הצד באדם בן גילו וסופו שיעלה אבק ועשן עד כסא הכבוד, כי כן טבע המחלוקת מבצבץ ועולה ולדעת רז"ל שקרח חלק על מצות ציצית לפי שע"י הציצית יבוא להסתכל בכסא הכבוד כמבואר למעלה כי תכלת דומה לים כו' יכול להיות שלכך לקח גבבא דעמרא כי עמרא היינו תכלת כדמסיק בילקוט פרשת כי תצא מדשש כיתנא תכלת עמרא ואמשייה מיא כי תכלת דומה לים על כן המסתכל בתכלת יסתכל בצבע הים ואז ילמוד מן הים מדת היראה וכשיסתכל בים יסתכל לרקיע וילמוד ממנו מדת האהבה כמבואר יפה בכלי יקר וע"י האהבה יגיע לכסא הכבוד ועל כן הראה לו הטייעא זה שברומח זה דהיינו החנית אשר זרק כלפי מעלה היה העמרא נחרך דהיינו התכלת שחלק עליו ומשיי' במים רמז למראה הים כי בהקדמה זו חלק על ה' ועל משה ועל מצותיו לכך שמע דאמרי משה אמת ותורתו אמת והם בדאים מכלל שבמעשיו של הטייעא רצה לעשות לו רמז איך המצות היו נחרכים בתרי בזעי אלו כמו שאמר אותביה שמה ואיחרך רוצה לומר הצמר איחרך רמז למצות צצית אשר עליו חלק, ד"א גבבא דעמרא רמז שחלק על חכלת דציצית כאמור והיינו על מצות התורה כי כולם תלוין בציצית, ואמשייה מיא רמז שחלק גם על משה שנאמר כי מן המים משיתיהו והצמר והמים שניהם איחרכו לכך שמע אותן אומרים משה אמת ותורתו אמת והם בדאים:
מאמר רנא
במדרש קרח חלק על ציצית ומזוזה
ובמדרש מסיק שחלק על מצות ציצית ומזוזה לומר טלית שכולה תכלת חייבת בצצית או לא כו' ובית מלא ספרים חייב במזוזה או לא כו' והיה כל זה מעין מחלוקתו כי לפי סברתו שאינם חייבים בציצית וכן מזוזה כך בזמן שכל העדה כולם קדושים אינן צריכין לאחד שיתנשא עליהם, ובכלי יקר פרשתי ראייה לדבריהם מדמצינו שבמחלוקת זה נענשו גם הטף, מסתמא חלקו על ב' מצות אלו כי בפרק במה מדליקין מסיק חד אמר בעון ציצית בנים מתים כשהם קטנים וחד אמר בעון מזזוה עיין שם, ונראה שמטעם זה נאמר ודתן ואבירם יצאו נצבים פתח אהליהם וגו' טף למה באים לכאן אלא לפי שחלקו על מזוזה שבפתח אהליהם על כן הביאו טפם לומר שלא יוזקו טפה ולא יקרם שום נזק אף בנא מזוזה ועל כן נאבדו, ורש"י פירש כי כל העדה כולם קדושים לא אתם לבדכם שמעתם בסיני אנכי ולא יהיה לך, כי אילו לבדכם שמעתם הייתי אומר שכנגד אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שלא שמענו נתת לנו מצות ציצית שכן כתוב בפרשת ציצית אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים וכנגד לא יהיה לך אלהים אחרים שלא שמענו נתת לנו מצות מזוזה שכתוב בה השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים כו' אמנם מאחר שכולנו שמענו בהר סיני אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה א"כ אין צורך בפרשת ציצית ומזוזה ויכול להיות שמדרש זה האומר שחלק על ציצית ומזוזה סובר כמ"ד בעון מזוזה בנים מתים דרש כל הפסוק גם בכנפיך נמצאו דם אביונים נקים לא במחתרת מצאתים על מצות מזוזה לבד ומ"מ יש לו סמך שחלק על מצות ציצית מן סמיכות הפרשיות כי ויקח קרח קאי על פרשת ציצית, ועל המזוזה יש לו סמך מן איבוד הטף ע"כ אמרו אם לפי שלא שמענו בהר סיני מפי הגבורה לא תרצח לא תנאף ע"כ מסרת לנו מצות ציצית ומזוזה כי הציצית מצילין מן העריות אשר הם זונים אחריהם כמעשה של ההוא ששכר זונה וניצל ע"י הציצית והמזוזה מצלת מן דם אביונים נקיים וגומר הרי שמטעם ששמעו מפי הגבורה אנכי שכנגדו לא תרצח ולא יהיה לך שכנגדו לא תנאף כי הדברות היו ה' מול ה' ואם כן אין צורך בשני מצות אלו, בן יצהר שהרתיח את העולם כלו כצהרים כבר פירשתיו שקאי על יציאת השמש מנרתיקה ואולי רמז בו לכל ג' דינים שנעשו בהם אם כי הבלועים נידונו באש של גהינם יציאת החמה מנרתיקה ולהט אותם היום הבא לכך נקט כצהרים, השרופים כמשמעו שמתו במגפה שנאמר לפניו ילך דבר ויצא רשף לרגליו והיינו רשפיה רשפי אש, בן קהת שהקהה שיני מולידיו ע"ד חרק עליו שינימו מדה כנגד מדה על דבר הלגימא וכמו שביא' בפסוק שיניהם חנית וחצים כי האכילה שבשיניהם גרמה להם להטיח דברים כלפי מעלה וכן וידבר העם באלהים ובמשה גם כן על דבר הלגימה שנאמר ואין לחם ואין מים כו', בן לוי שנעשו לויה לגיהנם כבר פירשתיו ואולי לפי שחלק קרח על מתנות כהונה שהרי לבסוף הוצרך הקב"ה ליתן לאהון בברית מלח עולם כו' ורש"י פי' ע"כ קרא שמו לוי ע"ש שלוהו במתנות כו' וקרח חנק על ליווי המתנות על כן נדון בלויה לגיהנם:
מאמר רנב
ביאור פסוק תפתח ארץ ותבלע דתן
דתן שעבר על דת ואבירם שאיבר לבם מלעשות תשובה למדו רז"ל לומר כן ממה שנאמר ויקנאו למשה במחנה לאהרן קדוש ה' תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם וקשה למה עשו מן דתן ואבירם שתי חלוקות ונראה שכך פירושו ויקנאו למשה במחנה אמרו רז"ל שכל אחד קנא לאשתו לאמור אל תסתרי עם משה כו' וכן בפרשה זו וישמע משה ויפול על פניו שחשדוהו באשת איש וכן דרשו על הפסוק והביטו אחר משה וגומר כי בזה רצו רז"ל לתרץ מה זה שאמר כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה' הלא ידוע שקרח רצה ליטול השררה וההתנשאות לעצמי ואיך יתורץ בזה כי כל העדה כלם קדושים אלא שרצה לומר כל העדה כלם קדושה גדורים מעריות ואיך תתנשאו אתם שאינכם קדושים שהרי כל אחד מישראל קנא לאשתו לאמר על תסתרי עם משה. על עם ה'. הקדושים, בשלמא אני קדוש וגדור כמותם ע"כ לי נאה להשתרר ולא לכם, על זה אמר בשלמא להלן מה שנאמר והביטו אחרי משה היה קצת אצלם רגלים לדבר כי משה לקח אהלו ונטה לו מחוץ למחנה ובזה הביא את עצמו בחשד זה, אבל עכשיו יקנאו למשה במחנה אפילו כשבא משה למחנה חשדוהו לא זו למשה אלא אפילו לאהרן שנקרא קדום ה' כי הכהן בלאו הכי הוא יותר גדור מאשה זונה וחללה ובכל מיני קדושה ואיך אמרו עליו כי כל העדה כלם קדושים משמע אבל משה ואהרן אינן קדושי', תפתח ארץ ותבלע דתן וגומר בא לתרץ מה שנאמר ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם וגומר אם כן מהו שחזר ואמר שנית וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה ותכס עליהם הארץ וכפי הנראה שניתן להם ריוח קצת כי מתחילה בלעה אותם השאול אבל עדיין לא כסתה עליהם הארץ כי אמר אלהים פן ינחם העם הרע ויהרהרו בתשובה ויעלו וכאשר ראה ה' שאיברו לבבם ולא חזרו בתשובה אפי אפתחא של גהינם אז ותכס על עדת אבירם על שאיברו לבם לכך נאמר תפתח ארץ ותבלע דתן על שאברו על דת אבל עדיין לא כסתה אותם הארץ אולי יחזרו בתשובה וכאשר ראה שלא חזרו אז ותכס על עדת אבירם, ומה שנקט שעבר על דת כי שם דת כולל הן דת אלהי הן דת הנימוסי והם לא חפצו בשום דת אפילו נימוסי כי כל דת נימוסי גם כן מחייב שיהיה אחד מתנשא לכל ראש והם לא חפצו באמרם ומדוע תתנשאו ואלמלא מוראו איש את רעהו חיים בלעו ע"כ ירדו הם חיים שאולה זה"ש תפתח ארץ ותבלע דתן על שעבר על דת כי ריש לקיש סובר שלא חפצו בשום מנהיג ומה שפרשתי למעלה בפסוק כי כל העדה כלם קדושים שקרח רצה להיות מנהיג זהו דעת החומרים שחשדוהו באשת איש, ואון שישב באנינות היינו שעשה תשובה כמו שאמר מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, בן פלת שנעשו לו פלאי פלאות משמעות לשון הבדלה וכסוי כמו כי יפלא ממך דבר ורמז למה שמסיק בגמרא שהיה מוטמר ומכוסה ע"י אשתו דאשקתא חמרא ואגניתיה גואה כו' או יאמר לשון פלא על התשובה שנאמר בה לא נפלאת היא ממך אבל מצד הקב"ה ורוממתו הדבר הפלא ופלא שיקבל ה' תשובת החוטא כדאיתא בכלי יקר ע"ש, בן ראובן בן שראה להבין מה ראה אלא ראה מן ראובן זקנו שהתחיל בתשובה כדמסיק בב"ר פרשת וישב שראובן פתח בתשובה וממנו ראה און בן פלת וכן עשה ואף על פי שנאמר בני ראובן לשון רבים יכול להיות שאמר כן דרך תמיה כי און ודתן ואבירם כולם היו בני ראובן כפירש"י ואף על פי כן רק און בן פלת לבדו הלך בדרכי אבותיו ודתן ואבירם שאיברו לבם מלעשות תשובה לא עשו כמעשה אביהם, ולפשוטו מצינו לשון בני על בן יחיד כמו ובני פלוא אליאב ובני דן חושים ויש לדרוש כל השמות הללו בדרך אחר כי לקח לו לטענה מה שהתעולל משה בנוים ועשאם כלם קרחים כדמסיק בפרק חלק שאשתו אמרה לו ועוד דגייז למזייכו ומעלל כו' לכך אמר ויקח שלקח מקח רע לעצמו והיינו אשתו כי היא למדה אותו לטעון טענה שגזז כל שערות הלוים ועשאם קרחים בן יצהר בן קהת בן לוי טענו על משה ואהרן כי עיקר סמיכתם על שאהרן בן לוי על שם שיעקב אבינו ליוהו במתנות משה בן קהת אשר לו יקהת עמים והרי גם אני מבני בניהם ונוסף על זה אני בן יצהר שמורה על קרן כהונה ומלכות כפי' רש"י בנבואת זכריה על פסוק אה שני בני היצהר וגומר לכך נאמר ויקח קרח שלקח לו לטענה מה שהוא בן יצהר בן קהת בן לוי אבל בשם יעקב אין שום רמז ע"כ לא זכרו, ודתן ואבירם לקח לו לפי שהיה שונאי משה מאז ומקדם שקראן רשעים וכן בפרשה זו סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה:
מאמר רנג
בילקוט ד' נקראו רשעים כו'
ובילקוט מסיק ד' נקראים רשעים עז פנים ומרים יד על חבירו ובעל מחלוקת ולוה רשע ואינו משלם כו' ע"ש ונראה כי רשעם ר"ת רוצח והיינו מכה טו פנים מחלוקת שלם כי לפום ריהטא שכולם היו בדתן ואבירם, הרמת יד כפשוטו כפסוק ויאמר לרשע למה תכה רעיך ועז פנים ג"כ כפשוטו ני העיזו פניהם בפני משה והחזיקו במחלוקת, אך לוה רשע ולא ישלם צריך לפרש על שחלקו על המתנות כהונה אשר חלק ה' ליתן למשרתיו משלו, כי כל מה שנותן הקב"ה לאדם נותן לו דרך הלואה כדי שיחזור ויתן משל הקב"ה למשרתיו ומי שאינו נותן נקרא לוה רשע ואינו משלם אחד הלוה מן האדם ואחד הלוה מן המקום, על כן בני קרח כשחזרו בתשובה והודו להם על המתנות אמרו מזמור למנצח על שושנים לבני קרח מזמור, על שושנים היינו מקל שקד שנזכר בפרשת ויוצא פרח ויצץ ציץ וגו' ואמרו רחש לבי דבר טוב וגו' ובילקוט מסיק א"ר אושעיא משל לאחד שעל' לבימה מצאו אחד ואמר לו תן לי מה שאתה חייב לי אמר לו מיד אני יורד מן הבימה ואתן לך וכו' וקשה מה חיוב הוא זה אם לא שקאי על מתנות כהונה שהודו לאהרן עליהם ולא היה להם פנאי לכתוב לו בערכאות לכך אמרו לשוני עט סופר מהיר כי הודאת פיו ככתוב וחתום דמי וק"ל ובזה מתורץ מה שנאמר צדיק חונן ונותן וכי שייך לשון חנינה בדבר שאדם נותן תשלומין אלא שמדבר בנתינות מתנות כהונה ולויה שבאמת הם תשלומין ולבני אדם נראה כאינו נותנים דרך חנינה כי אינן מרגישים כי מאת ה' ניתן להם דרך הלואה לכך לאמר וצדיק חונן ונותן ולא אמר ומשלם כי בעיני הבריות נראין התשלומין כנתינה וזה"ש מלוה ה' חונן דל וגמולו ישיב לו רוצה לומר אע"פ שזה החונן דל אינו נותן כלום משלו שהרי המלוה הראשון הוא ה' שהלוה לו כדי שישלם ויתנם לעני מ"מ מעלה עליו הכתוב כאלו נתן לדל דרך חנינ' וגמולו ישיב לו, ויתכן לפרש שאם הלוה הרשע בשעת הלואה גמר בלבו שלא ישלם אז לא ישלם שהקב"ה מביאו לידי עניות שלעול' לא יוכל לשלם אף אם ירצה ולהנחה זו י"ל שדתן ואבירם ירדו מנכסיהם לפי שהיו רשעים בשעת הלואה ואף כל ד' דברים אלו היה בהם כפשוטו