שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת צו
מאמר קסט
במדרש פלוגתא אם הקריבו בני נח שלמים ואת תורת העילה היא העולה על מוקדה כל הלילה עד הבוקר לשין היא העולה נראה מיותר, וברבתי בפרשה זו מסיק פלוגתא דרבי אלעזר ור' יוסי בר חנינא ר' אלעזר אימר שלמים הקריבו בני נח וכ"ש עולות רבי יוסי אומר עילות הקריבו ולא שלמים והא מסייע ליה לרבי יוסי עורי צפין זו עולה שנשחטה בצפון ולמה קורא אותה עירי שהיה ישן ונתעורר, ובואי תימן זו תודה שנשחטה בדרום ולמה קורא אותה ובואי שהוא דבר של חידוש ואף קרייה מסייע ליה לרב יוסי זאת תורת העולה היא העולה ר"ל היא העולה שכבר הקריבו בני נח וכדו אתי שלמים נא' ואת תורת זבח השלמים אשר יקריב לה' אשר הקריבו לא נא' אלא יקריב מכאן ולהבא עכ"ל, וקשה איך למד מן משמעות היא העולה שר"ל היא העילה שהקריבו בני נח, וע"ק למאי נפקא מינה הגיד לנו הפסוק דבר זה דווקא בענין זה המדבר באברים ופרדים שנתעכלו כל הלילה, ונראה שבא ליישב וליתן טעם מה נשתנה עולה מן שלמים כי לקמן כתיב בסיף פרשת שלמים ביום צוותו את בני ישראל ומפסוק זה אנו למדין שהקרבנות זמנם דווקא ביום וכאן נאמר בפרשת עולה היא העולה על מוקדה כל הלילה ואגב זה יתבאר לנו הטעם של רבי יוסי למה הקריבו בני נח דווקא עולות ולא שלמים.
מאמר קע
מדרש הילקוט על וזאת תורת זבח השלמים
והוא ע"ד שמסיק בילקוט פרשה זו בפס ק וזאת תורת זבח השלמים זה"ש אשמעה עה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו אמרו אומות העולם לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו קרבנות ולנו לא אמר, אמר להם בלעם הקרבנות אינן שלום אלא למי שקבל התורה שהן כתובים בה צריך שיקריב קרבן אתם מתחלה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב קרבן מי שקבלה הוא מקריב שנאמר ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום לכך נאמר כי ידבר שלים אל עמו ומה דיבר וזאת תורת זבח השלמים למה נאמר זבח השלמים שהוא עושה שלום בין המזבח וכהנים וישראל דמה ואימורים למזבח חזה ושוק לכהנים ועורה ובשרה לישראל ע"כ, ממדרש זה נשמע הטעם למה לא הקריבו בני נח שלמים לפי שאינן שייכים כי אם למקבלי התורה שאז נקראו ישראל בנים לה' וכבוד לבנים כשהן סמוכים על שלח אביהם אבל העבדים אינן סמוכים על שלחן אדוניהם לאכול ממה שהאדון אוכל כי מטעם זה לא שאלו האומות כי אם על השלמים לפי שנתאוו לאכול עמו ית' כביכול על שלחן אחד כישראל וזה טעם של אותו נוי דסליק ואכל פסחים בימי רבי יהודה בן בתירא כדמסיק מסכת פסחים, וכל זמן שהיצר הרע בעולם חושך בעולם מצד שהיצר הרע כל מזימותיו להחזיר העולם לתוהו ובוהו וכן מסיק ברבתי ריש פרשת מקץ על פסוק קץ שם לחושך שכל זמן שהיצר הרע בעולם חושך בעילם ואז לא יתכן לתחתונים להקריב שלמים כי אין כבודו של השי"ת להשתתף באכילת קרבן כל זמן שהיצר הרע מצוי בהם על כן לא הקריבו בני נח כי אם עולות שאין לאדם חלק בו, אבל אחר מתן תורה שהוא תבלין על היצר הרע ופסקה זוהמתו על הר סיני אז ליהודים היתה אורה זו תורה על כן הותר להקריב שלמים לישראל ול לעי"ג כי עדיין בחשיכה יתהלכו אחר שלא רצו לקבל התורה, ועל כן סמך מדרש כדמסיק במסכת יומא לכך אמר משלחי זה לפסוק זאת תורת זבח השלמים אשר יקריב וגו' לפי שבעל מדרש זה סבר כרב יוסי שבני נח לא הקריבו שלמים ודייק מן אשר יקריב להבא משמע ש"מ שהשלמים תלוין בקבלת התורה ועל כן למד מכאן לדרוש הויכוח שהיה לאומות עם בלעם, ועל כן נאמר בסוף ענין זה ביום צוותו וגו' להורות שהשלמים זמן הקרבתן דווקא ביום להורות שלא הותרו השלמים להקריב כי אם למקבלי התורה אור כי עלה השחר ואור נגה באהליהם ולא לאומות כי החושך יכסה ארץ וערפל לאמים ועליך יזרח אור ה' אבל העולה קריבה אף בלילה לפי שכבר הקריבו בני נח עולות קודם מתן תורה אף בזמן שהיה העולם עדיין חושך ותוהו ובוהו כי קודם מתן תורה היו שני אלפים תוהו על כן כשבא ללמדינו דין אברים ופרדים שמתעכלים והולכין כל הלילה הוצרך ליתן טעם והלא זמן הקרבנות ביום, אלא לפי שהיא העולה על מוקדה כל הלילה שכבר היתה קריבה בימי נח שהיה עדיין העולם תוהו ולילה על כן גם עתה זמנה כל הלילה מה שאין כן בשלמים שלא היו קריבים בימי נח על כן גם עתה זמנם ביום וכל זה מדוקדק מן שני יתורים שבפרשת עולה ושלמים כי בפרשת שלמים אשר יקריב מיותר לגמרי שהרי בחטאת ואשם לא נאמר לשון זה אלא ודאי לכך נאמר לשון זה בשלמים כדי לידוק ממנו אשר הקריבו לא נאמר אלא אשר יקריב, וכן כאן היא העולה מיותר כדי לידוק ממנו היא העולה שהקריבו בני נח והוא טעם על עיכול אברים ופדרים כל הלילה
מאמר קעא
באור לא תאפה חמץ וכל שאור ודבש וכו'
וכדמות ראיה לזה שמצד שהיצר הרע בעולם לא רצה הקב"ה להשתתף עם התחתונים שיהי' חלק גבוה מעורב עם חלק הדיוט כל זמן שהיצר הרע מצוי אצלו המחשיך העולם., ממה שנאמר לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי ש"מ שחלקם נתתי מאשי הוא נתינת טעם על לא תאפה חמץ וזה לפי שהחמץ ענינו השאור שבעיסה המרמז אל היצר הרע על כן אמר לפי שחלקם נתתי להם מאשי מן חלק שלי על כן לא יהיה גם בחלקם השאור שבעיסה מאחר שחלקם לוקח מאשי מן חלק גבוה, ועל חלק גבוה כבר הזהיר בפסוק כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' פי' בעל הטורים כי כל שאור רמז ליצר הרע וכן הדבש מורה על מתיקת היצר הרע, ונראה שבעל הטורים דייק זה מדקאמר כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תיעשה חמץ ונתן טעם לדבר כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' איך נתן טעם מן הדבש אל החמץ מה ענין זה לזה אלא ודאי לפי שהכל ענין אחד, זולת שיש שני מיני יצר הרע אחד יצרא דע"ז והיינו עבירה בלא שום הנאה כמו השאור שאינו ראוי לאכילה ואין האדם נהנה באכילתו ויצרא דערלה המשיל לדבש הנראה מתוק לשעה ואכול דבש הרבה לא טוב וכן אנשי כנסת הגדולה לא בקשו רחמים כי אם על יצר הרע דע"ז ועל יצר הרע דערוה כמבואר לקמן פרשת כי תצא:
מאמר קעב
מדרש על פסוק אשריכם זורעי על כל מים
ועל שני מיני יצר הרע ארז"ל אשריכם זורעי על כל מים אשריכם ישראל בזמן שעוסקים בתורה וגמילות חסדים יצרם מסור בידם ואין הם מסורים בידו וק' הכפל בדבריו אלא שמדבר בשני מיני יצר הרע אלו יצרא דע"ז מסור בידם לגמרי אבל יצרא דערוה אינו מסיר בידם לגמרי אלא שהועילה תפילתם לחצאין שגם הם אינן מסורי' בידו אמנם גם היצר הרע דערוה אינו מסור בידם לגמרי מפני יישוב העולם רגל השור והחמור, השור המזיק בקרן שאי הנאה להזיקו זהו כנגד יצרא דע"ז שאין הנאה להזיקו כשאור זה שאינו ראוי לאכילה, והחמור זה החומר אשר בשר חמור בשרו חומד לעריות והוא כדמיון הדבש, ומה שהזכירו תורה וגמילות חסדים נרמז בו ענין נכבד מאוד והוא מבואר מן הפסוק זה עצמו שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם וגו' פירש"י מה יש לך להקריב מן השאור. ומן הדבש קרבן ראשית שתי הלחם של עצרת מן השאור שנאמר חמץ תאפנה ביכורים לה' וביכורים מן הדבש כגון ביכורי תאנים ותמרים, והטעם בשניהם אחד הוא כי ביכורים של עצרת יום מתן תורה אין השאור שבעיסה יוכל להזיק כלום כי התורה עומדת כנגדו והיא תבלין על היצר הרע ואם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש, וביכורים ממש שניתנו לכהנים דרך גמילות חסדים כדי שיתעסקו בתורה כמו שאמר ליתן מנות ללוים למען יחזקו בתורת ה' ולקמן פרשת כי תבא יתבאר בע"ה שמוכרח הדבר לומר כן ממה שמסיק במדרש והיה כי תבא אל הארץ אין והיה אלא מיד כי תבא אל הארץ עשה מצוה האמורה בענין שבעבורה תכנס לארץ כך מסיק בילקוט וק' איך יעשה מצוה האמורה בענין דהיינו ביכורים והלא קודם בואו לארץ אינו יכול לקיים הביכורים אלא ודאי שמדבר במצוה הדומה לזו והיינו שיחזיקו ידי לומדי תורה ע"ד שארז"ל כל הנותן דורון לת"ח כאילו מקריב ביכורים וראיה מאלישע ובמצוה זו היו חייבים גם קידם בואם לארץ נושבת על כן אמר שיעשו מיד מצוה הדומה להבאת ביכורים כדי שבזכות מצוה זו יזכו להבאת ביכורים ממש כי מצוה זו מסוגלת בכך שהמקיימה פעם אחד יזכה לקיימה פעם שני וכן פירש"י פרשת כי תבא בת קול מברכת אותם הבאת ביכורים היום תשנה לשנה הבאה, ואם כן ביכורים של עצרת היינו רמז לתורה שהיא כנגד היצר הרע וסתם ביכורים מן הדבש הם כנגד גמילות חסדים ובשניהם לא אסור השאור והדבש להורות ששני מצות אלו תורה וגמ"ח מתישין כח היצר הרע על כן אמרו אשריכם ישראל בזמן שאתם עוסקים בתורה ובג"ח יצרם מסור בידם ואין הם מסורים בידו, ויצרא דשאור כבר אמרנו שמדבר ביצרא דע"ז שאין לו לאדם הנאה ממנו וכל שאר עבירות הדומין לה כלשון הרע שהוא גם כן חטא בלא הנאה וכן כל דבר המזיק, ויצרא דדבש כבר אמרנו שנא' על יצרא דעבירה וכל שאר עבירות הדומין לה שיש לאדם ממנה הנאת שעה וכל שני חלקים אלו מתבטלין על ידי התורה כי גם גמילות חסדים שהזכרנו אינו פועל כי אם בכחה של תורה לפי שג"ח של ביכורים היינו ליתן מנות למחזיקים בתורת ה' וזה"ש אשריכם זורעי על כל מים אין זריעה אלא צדקה ואין מים אלא תורה כו' ומדקאמר על כל מים ש"מ שזריעת הצדקה תהיה על המים של תורה כי בה מדבר בפרשת ביכורים, וזה טעם מה שנאמר בפסח על מצות ומרורים יאכלוהו כי כבר אמרנו שהשלמים אינן צריכין כי אם בזמן שאין יצר הרע בעולם והיינו אחר מתן תורה על כן הפסח שהוא גם כן מכלל השלמים נאמר בו על מצות ומרורים יאכלוהו כי המצות בהרחקת שאור שבעיסה המרמז ליצר הרע והמרורים הפך הדבש והם כנגד שני חלקי היצר הרע שיתבטלו ואז יהיה ראוי לאכילת הפסח שהבנים אוכלים על שלחן אביהם, אבל האומות שלא קבלו התורה אינן ראוין לשלמים ועל כן נתכווין זה הגוי דסליק ואכיל פסחים לעשות כנגד הכוונה כאמור
מאמר קעג
אמר בלעם שאין הקרבנות כ"א למקבלי התורה
ויתכן עוד לפרש שלכך מסיק במדרש הנ"ל שאמר בלעם שאין הקרבנות ראוין כי אם למקבלי התורם לפי שנאמר בכל הקרנות זאת תורת להורות שהעוסק בתורת קרבנות כאילו הקריבום ואם כן ישראל שקבלו התורה יקריבו לעולם הקרבנות אף בזמן שלא יחפוץ זבח ומנחה מ"מ יעסקו בתורת קרבנות שמעלה עליהם הכתוב כאילו הקריבום אבל האומות הקדומות שלא רצו לקבל התורה מה יעשו בזמן שאין זבח ומנחה, לכך נאמר זאת תורת העולה היא העולה שהעוסק בתורת העולה היא העולה עצמה כאילו הקריבה ממש לכך כתיב הוא העולה בויו כי אז הוא לשון זכר וקרינן היא העולה ואז היא לשון נקיבה אלא לפי שרמז כאן אל העוסק בתורת עולה דהיינו בספר התורה כמו שפירש רש"י פרשת נצבים שספר לשון זכר התורה לשון נקיבה, ואימתי יהיה זה כל הלילה עד הבקר כל זמן שחשכת הגלות הנמשל ללילה ממש ואז אין זבח ומנחה ובאותו זמן תורת העולה היא העולה עצמה על כן קבע זמן לעולה בלילה לרמוז על העתיד כמו שפירשנו בדרך הראשון שנתן טעם על העבר שבימי החשך ותהו של קודם מתן תורה היו מקריבין עולות על כן גם עתה זמנה כל הלילה כך בדרך שני זה רמז לעולה הקריבה להבא בזמן שחשכת הגלות בעולם וגם בזמן ההוא אף על פי שאין זבח ומנחה מכל מקום תורת העולה לא ימוש מפינו עד עולם אפילו בזמן לילה של הגלות על כן צוה ה' על איברים ופרדים שיתעכלו כל הלילה לרמוז על העתיד שכן יהיה עד הבוקר עד שיעלה בוקרו של משיח וקרוב לזה בארנו בספר כלי יקר על מדרש האומר וכי זה דורון כו' א"ל לפי שעה כבדתיך כו' וזהו שפירש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות מיד היינו הזמן הראוי להבאת קרבן ממש ולדורות בזמן החורבן שבמקום הקרבנות העסק בתורה מה אני בחנם אף אתם בחנה כי אין הכהנים מקבלים הנאה מן הלימוד כמו מן הקרבת העולה ממש על כן במקום חסרון כיס הם צריכים זירוז ביותר וזה"ש צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה מהו לאמר אלא שיאמרו וילמדו אחרים זאת תורת העולה לפי שהתורה היא העולה עצמה כאמור:
מאמר קעד
כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם
ויתכן עוד לפרש היא העולה היא והוא ע"ד שמסיק ברבתי פר' זו אמר ר' אבא בר יודן כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם פסל בבהמה עוורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר אמר רבי אלכסנדר ההדיוט הזה אם משתמש בכלים שבורים גנאי הוא לו אבל הקב"ה כל תשמישיו בכלים שבורים שנאמר קרוב ה' לנשברי לב הרופא לשבורי לב, את דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשבר לב נשבר ונדכה, וקשה הלא כל אותן שמנה עורת או שבור חרוץ או יבלת פסולין גם באדם, וע"ק למה הביא כל הפסוק עורת וחרוץ ויבלת אחר שכל דבריו אינן כי אם להכשיר שבור, ולמה הביא דרש זה בפסוק זאת תורת העולה, ויש ליישב שכל המומים שפוסלים באדם היינו דווקא בכהן המקריב שצריך להיות בלא מום אבל בבהמה פסל כל המומים בנקרבים וכנגדם הכשיר אותם באדם הנקרב וקאי גם על מה שנאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מכם ממש דהיינו לב נשבר שמקריב חלק מן לבו לשמים זהו קרבן לה' והקב"ה מקבלו אע"פ שהוא שבור החלק הנקרב, אבל מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם רוצה לומר לא תקריבו בעל מום, אלא קרבנכם לבד רוצה לומר מה שאתה רגיל להקריבהו נא לפחתך כי על כן הוא נקרא קרבנכם כי הוא דבר הניתן מיד הדיוט להדיוט, ואגב זה רצה רבי אבא בר יודן לומר מה הסדר במומי בהמה בנקרבים אינן כמו הסדר של מומי אדם במקריבים ובא להורות סדר מומי האדם בנקרבים שכל מה שפסל בבהמה הכשיר באדם כי לפום ריהטא קשה מהו שאמר כל מה שפסל בבהמה מאי כל ומה בא לרבות והלא לא חשיב אלא אחת דהיינו לב נשבר אלא שרצה לעשות רמז על כל סרסורי דחטאה של האדם דהיינו העין רואה הלב חומד וכלי המעש' גומרין כסדרן בפסוק וראית בשבי' אשת יפת תאר הרי העין רואה וחשקת א הרי הלב חומד ולקחת לך לאשה כלי המעשה וכאן אחז לו סדר אחד כדי לכלול במומי אלו גם חטא הלשון היותר מסוכן מכל החטאים שתקונו ע"י לב נשבר כמ"ש מאי תקנתיה אבל מספר לשון הרע אם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר וסלף בה שבר ברוח וכשהוא נצול מן לשון הרע אז הוא נצול גם מן הצרעת, לכך התחיל בענין ואמר עורת שנחשב למום בבהמה אבל באדם כשהוא עוצם עיניו מראות ברע אין זה מום אצלו ורמז גם לסמוי עין של יצר הרע דאנשי כנה"ג שנחשב לקרבן כמו שלמדו מן פסוק זובח תודה זה הזובח יצרו כו', או שבור כנגדו באדם כשר לב נשבר, וסמך שבור לעורת לפי שלבא בעינא תליא, ואם העין עוש' עצמו כעוור להיות עוצם עיניו מראות ברע אז גם הלב לא יחמוד ויהיה לו לב נשבר, או חרוץ ששפתו נפגמה כנגדו כשר באדם כשפוגם שפתיו לפסלם שימעטו בדבור של הרע כמ"ש על כן יהיו דבריך מעטים וסמך זה לשבור כי לב נשבר מציל מן לשון הרע או יבלת מיני שחין שהם ממיני צרעת והם פסולין בבהמה וכשרים באדם להקרבה כמו שאמרו מסכת ברכות פרק א' כל מי שיש בידו ד' מראות נגעים אלו אינן אלא מזבח כפרה ועל כן סדרן בבהמה על זה האופן והתחיל בעין ואחר כך בלב כי העין מציל מן הרהור הלב ולב נשבר מציל מן חטא הלשון ותקון הלשון מציל מן הנגעים ובזה מיושב קצת הלשון מה שנאמר כל מום לא יהיה בו עורת כו', פרש"י לא יהיה בו כי הלשון משתמע לתרי אפי יהיה או לא יהיה מדלא קאמר לא יהיה בו אחר עורת ושבור אלא שרוצה לומר בבהמה לא יהיה אבל באדם הנקרב יהיה בו כי כולם כשרים באדם לכך נאמר כאן הוא העולה יש דרך אחר היא העולה הבהמה ולא האדם עצמו, וכמו שאמר האתן בכורי פשעי פרי בטני חטאת נפשי, ויש דרך לדרוש הוא העולה האדם ולא הבהמה והיינו במום של שבירה שפסל בבהמה וכשר באדם כשיש לו רוח נשברה וסמך זה לפרשת העולה דווקא שבא לכפרה על הרהור הלב שנאמר והעולה על רוחכם והוא המתגאה ורוחו גסה עליו יביא עולה כליל לאישים כמו יסוד רוח ואש הם העולין למעלה על כן זה שהיתה רוחו גסה עליו הוא העלה למעלה בגובה אפו, על כן מביא לכפרה עולה כליל לאישים:
ע"ד
מאמר קעה
נמוס קלוסין שכל המתגאה נדון באש כו'
דמסיק בילקוט פרשה זו אמר רבי לוי נמוס קלוסין שכל מי שנתגאה אינו נדון אלא באש שנאמר היא העולה על מוקדה כו' למד רבי לוי כל זה מן פשוטו של מקרא כי למאי נ"מ כתב שהעולה תהיה על מוקדה כל הלילה ואח"כ חזר ופרט ואש המזבח תוקד בו אלא שבא לרמוז שהעולה לכפרה על גסות הרוח העולה למעלה והיה ראוי להיות נדון באש ובחמלת ד' עליו הוא מקבל תמורתו הבהמה כליל לאשים, ועל ידי שנשרף באש הוא נעשה דשן וכתיב והרים את הדשן לומר לך שאחר שהאדם מבקש כפרה על רום לבבו אז הוא מכניע עצמו כאברהם שאמר ואנכי עפר ואפר כי נקוט האי כללא בידך שהעולה הבאה לכפר על גסות הרוח שהיה מן הראוי שהוא יהי' נדון באש ובאה הבהמה תמורתו ונעשית אפר כך הוא יעשה אפר כאמרו ואנכי עפר ואפר ואחר שמכניע עצמו מאז הוא ראוי להרמה כי כל המכניע עצמו הקב"ה מגביהו, לכך נאמר בדשן והרים את הדשן אבל לא כולו, כי מקצתו נתרם ומקצתו הוציא מחוץ למחנה לפי פשוטו הטעם לפי שבמזבח הי' אש של מעלה ואש של הדיוט והאפר הנעשה מן אש של מעלה הוא האפר אשר הונף ואשר הורם בקדושה שנאמר בו ושמו אצל המזבח אבל האפר הנעשה מאש של הדיוט יוציא אל מחוץ למחנה לכך נאמר סמכוני באשישות בשני מיני אישות וק"ל, ולפי דרכנו קצתו נתרם וקצתו מחוץ למחנה,. כי תלמיד חכם צריך להיות בו אחד משמיני שבשמינית:
מאמר קעו
סמך לדין חמץ בשריפה
ומזה יצא דין לנו טעם דין החמץ בשריפה כי החמץ הוא העולה למעלה וזו מצוה ראשונה לישראל עם הפסח שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי כי שלשה מצות הם ראש לכל מצות התורה לפי שממציאות ה' אנו למידין מהם ראשונה מצות השבת שבפרשת בראשית, שניה פרשת החודש הזה לכם, שלישית לקיחת הפסח בעשור ולאכלו על מצות ומרורים והנה השבת מורה על חידוש העולם וקידוש החודש מורה גם כן על חידוש העולם כי כל דבר המתחדש מורה על מחדשו כי מטעם זה ארז"ל אלמלא לא זכו ישראל אלא להקביל השכינה פעם אחת בחודש דים כתיב הכא החודש הזה לכם וכתיב התם זה אלי ואנוהו הורו באצבע שע"י קידוש החודש באים לידי הכרת מציאות הש"י לאמר זה אלי אשר חידש את כל הנמצאים ואף על פי שמן פרשת בראשית והלאה יש מופתים אחרים המאמתים מציאות השי"ת מכל מקום אילו לא זכו אלא להקביל השכינה פעם א' בחודש לבד סגי ידיים כי יש די בזה להביא אותנו לידי ידיעה זו וזה"ש רבי יצחק לא היה צריך להתחיל את התורה אלא מהחודש הזה לכם כי אף על פי שכל פרשת בראשית מופת על החידוש מכל מקום היינו יכולין ללמוד החידוש גם מן פרשת החודש הזה לכם ועל כן קידוש החודש מעומד כדרך שאומרים ויכולו השמים מעומד כי בשניהם אנו מעידין על מציאת השי"ת לבטל אמונת קדמות העולם כמ"ש שער החצר הפנימית הפונה קדים סגור יהיה לא יפתח וביום השבת יפתח וביום החודש יפתח כי שער החקירה הפונה קדים לחקור על ענין הקדמות סגור יהיה ואין לאדם מבוא בו לבא על החקירה זולת ביום השבת וביום החודש יפתח כי המה מופתים על חידוש העולם ולא יטעה עוד. בחקירה זו לבא לידי אמונת קדמות העולם, וכן הפסח מורה על הניסים אשר עשה ה' לאבותינו במצרים וכל הניסים ההם מופתים חתוכים על מציאות השם יתברך:
מאמר קעז
טעם אל לקיחת הטלה בעשרה בחודש
ועל כן היתה לקיחתו של הפסח בשבת הגדול כדי שעל פי שנים עדים יקום עדות ביעקב כי ה' הוא האלהים וגדול ה' על כל אלהים כשמטיל מוראו על כל אלהים כמ"ש גדול ה' ומהולל מאוד ואימתי גדול ה' כשנורא הוא על כל אלהים וכבר חשבו רבים שענין לקיחת הטלה הוא להבזותו בעיני בעליהם המצרים אשר שמו כסלם במזל טלה כי כבר השליט ה' האבות והאמהות על המזלות שכן הגביה אברהם למעלה מן הרקיע לאמר צא מאצטגנינות שלך כי בזה השליטו על המערכה לכך נאמר בטלה זה ויקחו להם איש שה לבית אבות היינו זכות אבות שה לבית בזכות אמהות כאשר יתבאר ענין זה גם בעשור לחודש השביעי לקמן, אין לי אלא אבות, אמהות מנין ת"ל בד בבד יהיה עיין לקמן פרשת אחרי מות כי הדברים דומים ממש זה לזה ועל כן היתה קשירתו בד' כרעי המיטה רמז לארבע אמהות וידוע שהגאולה היתה בזכותם כדאיתא בילקוט על פסוק מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות ההרים האבות והגבעות האמהות, וכן נאמר ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב, וקשה למה נאמרה וי"ו דווקא ביעקב ולא ביצחק אלא כל את לרבות אשתו על כן הוצרך ביעקב שנשא ב' נשים ב' ריבויים ריבוי א' את ריבוי שני וי"ו של ואת, וירא אלהים את בני ישראל, את לרבות נשותיהם, כי בזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו ולפיכך י"א שד' כוסות של פסח הם כנגד ד' אמהות על שם שנאמר אשתך כגפן פוריה לפיכך בין כל הכוסות יכול לשתות חוץ בין שלישי לרביעי לא ישתה וטעמו לפי ששלישי ורביעי כנגד רחל ולאה שהיה נשואים לבעל אחד:
מאמר קעח
מדרש על ד' כוסות
ועל זה האופן ראיתי ליישב מדרש הרבתי בפרשת וישב וכוס פרעה בידי מכאן קבעו חכמים ד' כוסות בפסח, דבר אחר כנגד ד' לשונות של גאולה ד"א כנגד כוסות שנזכרו בשר המשקים ד"א כנגד ד' כוסות של תרעלה של אומות כו' וכנגדן הקב"ה משקה לישראל ד' כוסות של ישועה שנאמר ה' מנת חלקי וכוסי, ב' כוסי רויה, ג"ד כוס ישועות אשא ישועות שתים במשמע, וגם לפי מדרש זה לבין ג' לד' לא ישתה כי הפסוק לא הפסיק ביניהם וכללן בדיבור אחד ישועות שתים במשמע גם לדברי האומר כנגד ד' לשונות של גאולה שהם כנגד ד' דברים כי גר יהיה זרעך ומן הגירות שבארץ לא להם נמשך ריחוק השכינה כי כל הדר בח"ל כו' הרי כאן ארבע, גרות, ריחוק השכינה ב', ועבדום ג', וענו אותם ד', וכשנגאלו נגאלו מן הקשה שבהם תחלה והיינו העינוי שעליו אמר והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים ואין סבלות אלא עינוי שנאמר למען ענותו בסבלותם, ואחר כך מן העבודה שאינה קשה כעינוי ממש על כן אמר אחר זה והצלתי אתכם מעבודתם, ואח"כ מן הגירות הקל שבהם וגאלתי אתכם ע"ד וכי יש בישראל אחד שאין לו גואלים הוי אומר זה הגר ש"מ שוגאלתי היינו מן הגירות ואחר כך ולקחתי אתכם ליקוחין גמורין זיווג השכינה אחרי שכבר נרמז הריחוק באומרו בארץ לא להם ומה שאמר שם בארץ לא להם בשניה מיד אחר הגרות וכאן אמר ולקחתי אתכם באחרונה לפי שזה תלוי בגרות ונמשך מן הגרות ריחוק השכינה כשיהיו בארץ לא להם, ואחר שאמר וגאלתי מן הגרות אז ממילא נמשך אחריו דיבוק השכינה לכך בין ג' לד' לא ישתה כי הם דבוקים זה בזה ולמ"ד כנגד ד' מלכיות ידוע שכל המלכיות היו להם קצבה ידוע חוץ מן מלכות רביעית שהקץ תלוי בתשובה ואילו היו חוזרין בתשובה אפילו סמוך אחר המלכיות ג' היו נגאלין מן מלכות ד' לפיכך בין ג' לד' לא ישתה, ולמ"ד כנגד ד' כוסות שנזכרו אצל פרעה בארתי בספר כלי יקר שהם כנגד מארז"ל שבי כולהו איתנהו ביה כו' ונמצא שהנגאל מן השביה נגאל ממות חרב ורעב כו' אם כן שבי היינו הרביעי דבוק עם כולם על כן בין ג' לד' לא ישתה ולפי שפרשה זו ברוב השנים חלה בשבת הגדול על כן יצאתי מגדרי לדבר מעט מזער מענינו של יום וקצרתי כאן והמשכיל ישמע ויוסיף לקח כי כעת לא באתי להאריך בפרשיות מדבר שאינו מענין הפרשה: