שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת ויקרא
מאמר קנט
ביאור פסוקי ויקרא אל משה
ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר. קש' למה לא פורש מי קראו למשה ואין לומר שקאי על מה שנאמר למעלה וכבוד ה' מלא את המשכן ור"ל שכבוד ה' קראו למשה דא"כ למה חזר ופרט וידבר ה' אליו הנ"ל וידבר אליו והיה קאי ג"כ על כבוד ה' הנזכר אשר קראו, ויתכן לפרש שכבוד ה' הוא כבוד נברא ואינו ענין אספקלריא המאירה אבל שם המיוחד הוא אספקלריא המאירה פה אל פה כי זה המדריגה הגדולה אשר זכה אליה משה רבינו יותר מכל הנביאים אך מה שזכה לזה היינו לכבוד ישראל כדמסיק בילקוט אלעזר בן דהבא אומר יכול דבר עמו לצורך עצמו תלמוד לומר לאמר, לצורך ישראל דיבר עמו ולא לצורך עצמו, ודבריו אין להם פירוש אחר כי אם זה שלכבוד ישראל נתייחד אליו הדיבור פה אל פה לפיכך הקריאה שאין לישראל נפקותא בה כי אין הקריאה משמשת כי אם ענין חבה למשה כפירש"י ויקרא לשון חיבה וכו' על כן אמר ויקרא אל משה כבוד ה' הנזכר למעלה קראו אבל כשרצה להגיד לו המצוה לצורך כל ישראל אז נגלה אליו ה' בשם המיוחד באספקלריא המאירה לתועלת ישראל כי כל דיבור ענינו דיבור פה אל פה לפיכך פירש"י פ' דברים שכל זמן שהיו ישראל נזופים לא נתייחד הדבור אל משה בלשון וידבר, זהו שפי' רש"י כאן צא ואמור להם דברי כיבושים בשבילכם נדבר עמי כו' כי זה כיבושים לישראל שידעו כמה גדול כח החטא שגורם שיסתלק הדיבור מן הסרסור שלהם ואולי זה טעם א' זעירא דויקרא למעט הקריאה מן אספקלרי' המאירה
מאמר קס
סוד אל"ף קטנה ע"ד מדרש רז"ל על יש זהב ורב פנינים כו'
פירוש אחר על אל"ף קטנה כדמסיק בילקוט רבי תנחומא פתח יש זהב ורב פנינים וכלי יקר שפתי דעת, בנוהג שבעולם אדם יש לו כסף וזהב ואבנים טובות ומרגליות וכל כלי חמדה טובה שבעולם ודעת אין בו מה הנייה יש לו מתלא אמרין דיעה קנית מה חסרת דיעה חסרת מה קנית, יש זהב בנדבת המשכן דכתיב וזאת התרומה אשר תקחו זהב, ורב פנינים זה נדבתן של הנשיאים שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השוהם, וכלי יקר שפתי דעת לפי שהיתה נפשו של משה עגומה עליו אמר הכל הביאו נדבתן למשכן ואני לא הבאתי, א"ל הקב"ה חייך שדבורך חביב עלי מכל אלו תדע לך שמכולן לא קרא הדבור אלא למשה שנאמר ויקרא אל משה עכ"ל, וע"ד מדרש זה מתורץ היטב למה נאמרה אל"ף קטנה כדי לקרות ויקר אל משה ר"ל אעפ"י שכולן הביאו נדבתן ומשה לא הביא מ"מ היה מגיע חלק היקר אל משה ומהו היקר היינו הדבור שמכולן לא קרא אלא למשה כי בזה נחמו הקב"ה על שהיתה נפשו עגומה וכתב בתורה ויקרא אלף קטנה כאילו היה כתיב בלא א' לקרות ויקר אל משה כי חלק שלו היה כלי יקר שפתי דעת להודיע לישראל חוקי האלהים ותורותיו, אך עדיין אנו צריכין למודעי מה זה ראה בעל המדרש לספר בגנאי של כסף וזהב כאילו הסב הדבור כלפי הנשיאים ומה פשעם כי דלק אחריהם לדרוש עליהם דיעה מסרת כו' ויתכן לפרש שלא כנגד הנשיאים דבר כן אלא הוצרך להביא כל המשל הזה כדי להוכיח ממנו שפסוק יש זהב ורב פנינים שמדבר בזהב ופנינים שניתנו דרך נדבה וצדקה ואף על פי כן גדולה שפתי דעת של תורה מן הנותן בממונו צדקה, דאילו היה מדבר פסוק זה בסתם זהב ופנינים ובא לאשמועינן שהתורה יקרה היא מפנינים אם כן מלבד מה שקשה פשיטא מאי קמ"ל קשה עוד מהו שאמר יש זהב כי לשון יש אינו שייך כי אם בדבר שיש בו ממשות כמו חמדת העולם הבא שנאמר להנחיל אוהבי יש אבל כל חמדת העולם הזה וסגולת בני האדם כבר אמר שלמה בו מוסר הבלים המה ועל זה הביא המשל דיעה חסרת מה קנית כו', רצה לומר תדע שכן הוא לפי שארז"ל ל' זקן זה קנה חכמה וק' חכמה מאן דכר שמה כי זקן אינו נוטריקון כי אם זה קנה אבל לא פורש בו מה קנה אם חכמה או דבר אחר, אלא ודאי שיסוד מוסד שלשון קנין אינו שייך כי אם בחכמה כמו שאמר ובכל קנינך קנה בינה הורה באצבע שכל עניני העולם הזה ההעדר כרוך בעקביהם ואין נופל עליהם בעצם וראשונה לשון קנין או לשון יש כלל כי מה שהזכיר לשון קנין בעניני משא ומתן היינו על צד ההשאלה אבל בעצם וראשונה אין שייך לשון קנין במקום שיש בו העדר לפיכך כשאמרה תורה והדרת פני זקן נוטריקו"ן זה קנה ולא פירש מה קנה ודאי מדבר בחכמה שנקראת קנין היא לבדה ולא דבר אחר כי דיעה קנית מה חסרת והפוך בה דיעה חסרת מה קנית וא"כ למה אמר לשון יש זהב הוה ליה למימר בקצרה ששפתי דעת יקר מזהב ומפנינים, אלא ודאי שפסוק זה מדבר אף במי שהוציא מעותיו לצדקה ואז שפיר שייך לומר בו לשון יש לפי שגונז במקום שאין היד שולטת כי הון מהבל ימעט אבל קובץ על יד היינו למעלה ממקום שהיד שולטת דהיינו על יד הוא ירבה ויש קיום נצחי לאותו זהב ופנינים ואעפ"כ שפתי דעת של תורה טובים ממנו ע"כ הוציא מן פסוק זה ניחומים שלימים למשה שהיתה נפשו עגומה על שלא היה לו חלק בנדבה עד שרמז לו הקב"ה תנחומין וכתב בתורה ויקר אל משה לומר לו שחלקו יקר מחלקם
מאמר קסא
פירוש אחר על מארז"ל דיעה חסרת כו'
ואם נפשך לפרש המשל דיעה חסרת כלפי הנשיאים יש מקום אתי לפרש גם אל"ף קטנה דויקרא ע"ז הדרך לפי שכל המתנשא ומגביה עצמו אמר הב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם יחד כו' ואמרו עוד שכל המתייהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו' וע"י סילוק השכינה וסילוק החכמה הרי הוא מוכן ליפול אל החטא כמ"ש אשר נשיא יחטא נקט בו לשון אשר המורה על הוודאי לומר לך שהנשיא הנוהג נשיאותו ברמה קרוב לוודאי הוא שיחטא, ובילקוט פ' זו מסיק זש"ה הביאני המלך חדריו זה משה שנ' ויקרא אל משה מכאן אמרו כל ת"ח שאין בו דיעה נבילה טובה ממנו תדע לך שכן הוא ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא את ישראל ממצרים ונעשו ניסים על ידו נפלאות בארץ חם ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד התורה ונתעסק במלאכת המשכן אעפ"כ לא נכנס לפנים עד שקרא לו שנ' ויקרא אל משה ולהלן הוא או' ויקרא אליו האלהים מתוך הסנה בסנה הפסיק בין קריאה לדבור אבל באוהל מועד אין בו הפסקה כבסנה לה"ד למלך ב"ו שכעס על עבדו וצוה לחבשו בבית האסורים וכשהוא מצוה את השליח אינו מצוהו אלא מבחוץ אבל באהל מועד כשהוא שמח עם בניו ובניו שמחים עמו כשהוא מצוה את השליח אינו מצווהו אלא מבפנים לכך נא' ויקרא אל משה עכ"ל, וק' איך למד שכל מי שאין בו דעת נבילה טובה ממנו ומ"ש תדע שכן מכולם לא קרא אלא למשה, ומהו אריכות הדברים מן הגדולות והנוראות שעשה משה כו' ומה ענין קושית דבור לקריא' של סנה שהפסיק ביניהם ונראה שכל מדרש זה בא לספר ענוותנותו של משה ולכך נאמר ויקרא אל"ף קטנה להורות שמצד גודל ענוה שבו זכה לקריאה זו וכן מסיק בילקוט ריש פ' זו ודרש על קריאה זו פסוק ושפל רוח יתמוך כבוד, ומסתמא דרש גם תחלת הפסוק גאות אדם תשפילנו ודרשו כלפי הנשיאים שנהגו נשיאתם ברמה ואמרו יתנדבו הציבור תחילה ומה שהם מחסרים אנו משלימים ולפי שנתעצלו בנדבה כתיב והנשיאם חסר יו"ד כפירש"י פרשת ויקהל וטעם לחסרון היו"ד לפי שנחשב להם דבר זה ליוהרא לומר אנו משלימין מה שחסרו כל הציבור והקב"ה אומר גבה לב אתו לא אוכל להיות עמו במדור על כן היו"ד אות משמו של ית' אשר היה אתם נסתלק מהם וכבר הושמה בהם דוקא יו"ד מן השם כי אין לך אות קטנה מן היו"ד כדי שילמדו ממנה דרך ההכנעה כי בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו כי בכל אותיות של שם הגדול שם של ד' כשתכתבם במלואם יו"ד ה"א וי"ו ה"א אין בכל אלפ"א בית"א אותיות העולות למספר מועט כאלו ודעת בעל המדרש זה לתרץ אל אליו שנ' ויקרא אל משה וידבר ה' אליו בשתי תיבות רצה למעט הנשיאים שהקול לא היה מגיע לאזניהם כי קול זה לא היה קול חיצוני הנשמע לכולם בשוה אלא פנימי שאינו מושב כ"א לבעלי הדעת לפיכך משה שמע והנשיאים לא שמעו לפי שנסתלק מהם הדעת ע"י שנתגאו בנשיאתם, ועל כן נשא עליהם המשל דיעה חסרת כו' ע"כ מדרש זה מתחיל בפסוק הביאני המלך חדריו זה משה שזכה שנתיחד אליו הדבור ודר אתו עמו כלומר אליו מאהל מועד לאמרן מצד ענוה יתירה שבו שפל רוח יתמוך כבוד והיינו קריאה זו שהיתה מן כבוד ה' כי ידעו כ' פנים אל פנים:
מאמר קסב
כל ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו
זהו שאמרו כל תלמיד חכם שאין בו דעת והיינו בזמן שהוא חכם ומתייהר אז אין בו דעת מאז והלאה כי חכמתו מסתלקת, נבילה טובה ממנו כי בזמן שהשם עמו הוא שומרו מן החטא אבל כשמתייהר אז השם השומרו מסתלק ואז התלמיד חכם נופל על החטא ואז הוא עושה סרחון גדול מנבילה כי בכל מקים נמצא לשון סרח אצל תלמיד חכם אם ע"ד שאמרו ת"ח שסרח מלקין אותו ולמה הזכירו לשון סרח אלא לפי שמעשיו הם חילול השם כי רבים למידין ממנו וכן דרשו עליו פסוק אשה יפה וסרת טעם וסרחון זה מזיק יותר מן סרחון הנבילה שאינו מזיק אל הנשמה ועוד שיש לו קצבה נ' אמה כשיעור הרחקת נבילה מן העיר כי מטעם זה עשה המן למרדכי עץ גבוה חמשים אמה לקיים שיעור הרחקה ויראה אותו לפניו תמיד אבל סרחון של ת"ח שסרח אין לו גבול וקץ ע"ד שנאמר נרדי נתן ריחו וזהו שאמרו אם נבלת בהתנשא ר"ל אמר דרך שלילה ראה אם נבלת אם אתה דומה אפילו לנבילה כשתתנשא שא אלא גרוע ממנה ועוד יגיע לו העדר שחכמתו מסתלקת ואם ישאלוהו דבר הלכה לא יוכל להשיב וז"ש וזמות יד לפה, ונקט דווקא סרחון של נבילה ולא סרחון אחר לפי שהנמשל הוא שלכך עלתה באשו וצחנתו וסרח העודף לפי שפירשה ממנו השכינה מקור חיים ונשאר בחייו חשוב כמת, ומ"ש תדע לך כו' עיקר ראייתו שהענוה יתד שהכל תלוי בו שהרי משה אע"פ שעשה כל הגדולות והנוראות מכל מקום היה כל כך עניו גדול שלא נכנס עד שקראו הב"ה וכמו שדרש על פסוק ושפל רוח יתמוך כבוד ונרמז באלף קטנה דויקרא להורות שמצד ענוה שבו לא נכנס עד שקראו, ולהנחה זו קבה לבעל מדרש זה למה מצינו חילוק בין קריאה של סנה לקריאה זו כי להנחה זו שניהם שוין כי כמו שקריא' זו היתה בזכות ענוה יתירה שבו כנרמז באל"ף קטנה כך קריאה דסנה השפל מכל האילנות רמז לו ג"כ הקב"ה שזכה מצד ענוה שבו וא"כ אמה להלן הפסיק בין קריאה לדיבור וכאן אין הפסקה ע"כ תירץ ואמר בסנה היה השליחות להרע לפרעה אבל כאן היה השליחות רק להטיב לישראל ולשמחם בשמחת תורה, ועל כן התחיל פ' הקרבנות באדם כי יקריב מכם קרבן לה' להורות שעיקר הקרבן בא כדי להביא את האדם לידי רוח נשברה והכנעה וז"ש אדם כי יקריב מכם היינו מכם ובכם מגופו ממש זהו קרבן לה'
מאמר קסג
לא נא' בקרבנות לא אל ולא אלהים
כדתניא במסכת מנחות אמר רבי שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נא' בהם לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ניתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק כו' פירש רש"י שלא יפקרו המינים וקשה למה קרא למינים בעלי הדין כי לא בדין ידברו והל"ל שלא ליתן פתחון פה למינים, נראה שרבי שמעון סבר גם אל הוא מדת הדין לא כפירוש רש"י פרשת כי תשא אל הוה מדת הרחמים וראייתו מן פסוק אלי למה עזבתני ואין הדבר מוכרח לומר כן ורבי מען אינו סובר כוותיה אלא סובר כמו שאלהים מדת הדין כך אל קשה וכן איתא נפיק במה מדליקין מאי משמע דהאי אל קשות כו' ואמר שכפי שירש הדין שנפש החוטאת היא תמות ולא שיקח הקדוש ברוך הוא נפש הבהמה תמורתו ומה שהקב"ה מקבל נפש הבהמה היינו בחמלת ה' עליו מצד מדת הרחמים לכך לא נזכר בכל הקרבנות לז אל ולא אלהים כי אם שם של רחמים, אך יש בקרבן צד אחד שהוא ראוי להתקבל אף מצד שורת הדין היינו לפי שמביא את האדם לידי רוח נשברה ואותו חלק מקובל חף לפי מדת הדין כמ"ש לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ר"ל אפילו שם אלהים לא תבזה. כי ס"ד אמינא שראוי לבזותו אחר אשר לא שבר ודיכא את רוחו מעצמו כי אם מה שיש לו מתוך הקרבן כי כן לשון נדכה נשבר לשון נפעל או ששבר על ידי יסורין שמב אין חיתו לידי שבירת רוחו מכל מקום אלהים לא תבזה, אבל על סתם הקרבת קרבן יש מקום לבטל הדין לחלוק כי אין שורת הדין נותן לקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם ויש דין מקום לחלוק על קרבנו שלא יעלה לרצון על כן נאמר קרבן לה', ואמר מן הבהמה וגו' הזכיר לשון מכם דוקא במין הבהמה ולא במין העוף לפי שבבהמה הקריב כל נתח שבבהמה מול נתח שבאדם שנאמר ונתח אותו לנתחיו ושב נתחיו אל האדם:
מאמר קסד
באור ונתח אותו לנתחיו וגו'
ובזה נראה לי ליישב למה נאמר אצל הבקר את הנתחים את הראש ואת הפדר שלא בשנוי ואחר כך נאמר וקרבו וכרעיו בכנוי ובלשון נוכח, ובמין הצאן נאמר בהפך זה ממש את ראשו ואת פדרו ואח"כ נאמר והקרב והכרעים שלא בכנוי, אלא שכל בנוכח קאי על האדם וכל שלא בנוכח קאי על הבהמה וראיה לזה מדקאמר בצאן ונתח אותו לנתחיו את ראשו ואת פדרו ולנתחיו היינו כנגד נתתי האדם על כן מה שסמך לזה את ראשו ואת פדרו מוסב גם כן על האדם ממילת שמרן שכל מקום שנאמר שלא בנוכח מדבר בנתחי הבהמה וגם את זה לעומת זה משה האלהים, שכל נתח ונתח של הבהמה יכפר על כל נתח ונתח שכנגדו באדם, ואלו נאמרו כולם בכנוי או כולם שלא בכנוי הייתי מפרשם כולם על הבהמה לחוד, וא ואילו הי' נכתב אצל הבקר הכל שלא בכנוי ואצל הצאן הכל בכנוי לא הייתי נותן את החמור זה לזה אלא הייתי אומר הטעם שהבקר מסתמא העשיר מביאו ואינו דומה כאילו הקריב נפשו אבל הצאן שמביאו מי שאינו עשיר ודומה כאילו הקריב נפשו כמנחה שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב נפשו, ואילו אמר איפכא בבקר הכל בכנוי הייתי אומר לפי שדמיו מרובים ע"כ דומה כאלו הקריב מגופו מש"כ בצאן על כן הוצרך לכתו' בשניהם בכ"ח מהם מקצתו בנוכח ומקצתו שלא בנוכח ואז בע"כ הוצרך בשניהם ליתן את האמור בזה אל השני וכן נהפך כי אין שום סברא לחלק בין פדר וראש לקרב וכרעים וכ"ש שקשה להפך הסברות על כן מוכרח לומר שבא להורות שכל נתחי הבהמה קריבין מול נתחי האדם, אבל בעוף שנאמר בו והסיר את מראתו בנוצתה שהיה משליך הקרבים לפי שהעוף ניזון מן הגזל א"כ אין כאן קרב מול קרב כמו שיש בבהמה כי אין קרבי העוף נקטרים למזבח על כן לא הזכיר במין העוף מכם כי אין כולו מכם ממש רק בבהמה לכך נאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה וגו' ומטעם זה אין ביתור בעוף כמו בבהמה שנאמר ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל:
מאמר קסה
ענין ביתור בבהמות באברהם ואת הצפור לא בתר
וכל הענין הלזה רמז הקב"ה לאברהם כששאלו במה אדע כי אירשנה שתבא לידו בתורת ירושה ולא בתורת לסטיות כדי להשיב דבר למחרפו האומרים לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה אומות השיב לו קחה לי עגלה משולשת וגו' כי בזכות הקרבנות יירשו בניו את הארץ ולא בתורת לסטיות ואגב זה הראה לו במראה הדבור מבורר ביותר כשצוה לו לבתר כל הבהמות ויתן איש בתרו לקראת רעהו רצה לומר איש בתרו איש ממש לומר שכל בתרי הבהמה הם לכפרה על בתרי איש, ואת הצפור לא בתר צוה לו ליקח תור וגוזל קראו בשם גוזל לומר שמצד שהוא גוזל ואז אין מעיו ראוין להקרבה ואם כן אין בו קרב מול קרב על כן את הצפור לא בתר אחר שאין כל נתחיו קריבין וזה מופת שהקב"ה שונא גזל בעולה ואם היו לוקחין הארץ מן האומות בתורת לסטיות אם כן כל בהמתם ורכושם יהיו גזולים ואיך יקבל הקב"ה מהם זבח ומנחה אלא ודאי בתורת ירושה באה לידכם מן שם בן נח, ודוגמא לזה מסיק במדרש הרבתי שדרש על ד' מלכיות ושם מסיק על מלכות רביעי תור הוא אלא שגזלן הוא כך לפי דרכינו לקח גזל להורות שלפי שנזון מן הגזל אין כאן קרב מול קרב ועל כן את הצפור לא בתר, אבל בבהמה שנ' ונתח אותו לנתחיו והיינו לנתחיו של אדם ע"כ צוה לאברה' ויבתר אותם בתווך וגו' ויתן איש בתרו לקראת רעהו ונתן סימן בלפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה שאש המזבח תאכל בם לעתיד וברבתי מסיק רשב"י אומר כל הכפרות האלה הראה לו ועשירית האיפה לא הראה לו ורבנן אמרי אף עשירית האיפה הראה לו שנאמר ויקח לו את כל אלה וגו' ולהלן והבאת את המנחה אשר יעשה מאלה ובמאי פליגי, ונראה שרבי שמעון סובר מאחר שכל מראה זו לאברהם היתה להורות שהקב"ה שונא גזל בעולה, דאל"כ למה צוה לבתר הבהמות ולא העופות אלא כדאמרן והביא רבי שמעון ראייה לדבריו לפי שקשה לו על פשוטו למה לא הראה לו ג"כ עשירית האיפה מנחת עני בשלמא אם כל עיקר טעם מראה זו היתה כדי להוכיח ממנה שאין הארץ באה להם בתורת לסטיות שהרי הקב"ה שונא גזל בעולה על כן לא הראה לו עשירית האיפה לפי שאין שום הוכחה מן עשירית האיפה על ענין זה וכל הראיה היא מן ביתור הבהמות ואת הצפור לא בתר ורבנין אמרין אדרבא מעצם הטעם הזה הוצרך להראות לו גם עשירית האיפה לפי שיש מקום להרהר על מראה זו אם לכך הצפור לא בתר לפי שאין בו בתר מול בהר בקרביו א"כ החוטא ורב מרי אשר חטא בקרב איש ולב עמוק במה יתכפר ע"כ תירץ לו הקב"ה דבר זה כשהראה לו עשירית האיפה מנחת עני שנאמר בה ונפש כי תקריב כו' שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב נפשו כי כל מקריב כשם שצריך נתח מול נתח כך הוא צריך נפש וא"כ עשירית האיפה שאין בו נפש כלל איך תהיה תמורת נפש אלא ודאי לפי שאיש עני הוא ואל דבר מיעוט הוא נושא את נפשו ע"כ מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב את נפשו ק"ו בזמן שעוף קרבנו שדמיו יותר יקרים מן עשירית האיפה שדומה כאלו הקריב את נפשו הגם שהעוף יש לו נפש ואין חסר ממנו אלא הקרביים מי שמעלה עליו הכתוב כאלו הקריב את נפשו הוא יתכפר בקרב איש ולב עמוק
מאמר קסו
ביאור ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס
וברבתי מסיק מה אדם לא הקריב מן הגזילות ומן החמסי' אף אתה כו' אם עשית כן ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס וק' למה תיטב מן פר אדם הראשון ונר' שהפסוק עצמו מפרש התירוץ ע"ז כי בגמרא מסיק שור שהקריב אדם הראשון קרן אחת היה לו במצחו מקרן חסר כתיב לשון קרן אחד ורמז לו לאדם במה שנזדמן לו פר בקרן א' שלכך קרבנו מקובל לפי שאדם הראשון היה קרן א' בעולם ואין שני לא והכל שלו ואז ודאי לא הקריב מן הגזל ואע"פ שקרבנו היה מקובל לפי שלא היה בו שום צד גזילה מ"מ אין להחזיק טובה לאדם הראשון על שלא גזל כלום כי הכל היה שלו אבל לדורות המקריב קרבן ונזהר בו שלא יהיה בו שום צד גזילה ביותר יש להחזיק לו טובה לכך נאמר ותיטב לה' משור פר של אדם הראשון ולמה לפי שהיה מקרן נ"ל בקרן א' המרמז גם על היות אדם הראשון קרן יחידי בעולם, ועל זה אמר דוד לה' הארץ ומלואה וגו' שלא יאמרו האומות ליסטים אתם שכבשתם ארצות ז' א ומוח אלא לה' כל הארץ ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו ואחר כך עשה מופת על זה מי יעלה בהר ה' להביא עולות בהר ה' נקי כפים מן הגזל ובר לבב שאינו חומד וזה מופת שישראל ישא ברכה מאת ה' ר"ל מאת ה' קבלו ברכת הארץ ולא בדרך לסטיות:
והקדים נקי כפים לבר לב על דרך שמסיק בילקוט פ' צו וזה לשונו
מאמר קסז
מדרש הילקוט על פסוק זאת תורת העולה סמוך לפר' של מעלה
ומה כתיב למעלה מן הענין והיה כי יחטא ואשם והשיב את הגזילה ואחר כך זאת תורת העולה אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול לאדם למה כי אני ה' אוהב משפט שונא גזל בעולה ואימתי אתה מעלה עולה ואני מקבלה כשתנקה ידך מן הגזל אמר דוד מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו נקי כפים ובר לבב, ומתחילת הקרבנות אתה למד אדם כי יקריב אמר הב"ה כשאת' מקריב לפני תהא כאדם הראשון שלא היה גוזל מאחרים שהיה יחידי בעולם עכ"ל, והלשון מגומגם במדרש זה וצריך ביאור, וזה ביאורו, כי בכל חטא קדם ההרהור במחשבה אל החטא כמו שנאמר החושבים רע על משכבותם לאור הבוקר יעשוהו ועל כן כל חטא צריך לחטאת ועולה חטאת להסיר חטא המעשה ועולה להסיר חטא ההרהור כמה שאמר והעולה על רוחכם והמעשה קשה מן ההרהור על כן בכל מקום חטאת קודמת לעולה כי מתחילה מסירין החטא עצמו הקשה ואחר כך גם ההרהור חוץ מבעבודה זרה שעולה קודמת לחטאת כי בעבודה זרה עיקר החטא במחשבה שנאמר למען תפוש את בית ישראל בלבם כי הדבר התלוי באמונה עיקרה בלב, על כן הביא לו לראיה מן קדימה ואיחור של סמיכות הפרשיות ואמר מה כתיב למענה מן הענין והשיב את הגזילה לתקן חטא המעשה ואח"כ זאת תורת העולה לתקן גם חטא ההרהור אשר חטא כי קודם שגזל היה הלב חומד כדרך ביטול החמץ שבתחילה מסירין הדבר הגם ואחר כך מחטטין בחורין ובסדקין להגעילו מפליטת דבר הנבלע בפנים כי מי פתי יסור הנה לעשות ככל אשר אנחנו עושים מפשפשין במעשים בעניינים דקים אשר אין בהם כל כך מעלה ומוריד ומניחים דברים גסים כי נגלה עון יעקב בחטאים גדולים ועצומים והם כאבני המכשולות הגדולים המונחים בכל רחובות קריה בקנאה ושנאה ולשון הרע אונאת ממון ודברים וביטול תורה ולימוד שלא לשמה וחנופה ואימוץ הלב בצדקה ורדיפת הכבוד והתאוה וגסות הרוח וביטול תפילה, ושבועת שוא ותפל ושקר נראין בעליל בעינינו ויותר מהמה הצבועים והחנופים המסמאים ומעוורים עיני העדה כל אבני מכשולות אלו ונוסף עליהם כהנה וכהנה הן קצרה אורך היריעה האחת מלהעלות עליה כל הפרטים אשר אנחנו צריכין לפקח עליהם ואין דורש ואין מבקש כי מסך ה' רוח תרדימה על העורים שבמחנה העברים עד כי יבא מורה צדק לפקח עינים עוורות, על כן אמר מה כתיב למעלה מן הענין כו' להורות סדר התשובה לבת השובבה להסיר מתחלה עון הנס ואחר כך גם הקטן אבל היה יותר טוב שלא יחטא כלל ולא יצטרך לכפרה כי אם לא יגזול כלום אין לך קרבן מעולה ממנו זה"ש אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול כלום ואז לא תצטרך לקרבן כי מניעת ידך מן הגזל תיטב לה' משור הבא על החטא ואימתי אתה מעלה עולה כו' אם זה כשלא אגזול כלום יחשב לי כקרבן אם כן למאי נפקא מינה ציה ה' על דבר עולה וזבח ואימתי אני מקריב עולה כשתנקה ידך מן הגזל, אם כבר גזלת ואתה רוצה לנקות עצמך מן החטא אז אתה צריך להקריב עולה וזבח, אמר דוד מי יעלה בהר ה' וגומר זה ראיה על תחילת דבריו שאמר שצריך להסיר תחילה עון חטא המעשה ואחר כך ההרהור על זה מביא ראייה מן פסוק מי יעלה וגו' נקי כפים להשיב את הגזילה תחילה ואחר כך בר לבב את תורת העולה ועל מה שאמר אם בקשת להקריב קרבן לא תגזול כלום ודבר זה יחשב כקרבן על זה ומר ומתחלת הקרבנות אתה למד אדם כי יקריב כשאתה מקריב לפני תהא כאדם הראשון רצה לומר אם תהיה כאדם הראשון הלא גזל כלום. אז דומה כאילו הקרבת קרבן וזהו מכם ממש קרבן לה' מרוצה לה' יותר מכל עולה וזבח אבל אחר אשר חטא ואשם אז יצטרך להביא מן הבהמה מן הבקר וגו' העולה מכל זה שאף על פי שהקרבן מרוצה מכל מקום יותר טוב ועולה לרצון לה' אילו יהיה נזהר מכל חטא ואז קדוש הוא לה' וזהו שאמר הכתוב כי לא צויתי את אבותיכם על דבר עולה וזבח וגו'
מאמר קסח
נאמר ריח נחוח בכולן כו'
וכדמות ראיה לזה מאחר שאנו רואין שאין חפץ לה' בריבוי מהר ומתן של קרבנות כדמסיק בסיף מסכת מנחות במשנה נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחוח ונאמר בעולת העוף אשה ריח ניחוח ונאמר במנחה אשה ריח ניחוח ללמדך שאחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים אמר רבי זירא מאי קרא מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל, רבי אדא בר אהבה אמר ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו כי אם ראות עיניו, וקשה מאי קא מקשה רבי זירא מאי קרא הלא במתניתין דרש קרא מדכתיב ריח ניחוח אשה בבהמה ועוף ומנחה ועוד קשה מהיכן למד לומר ובלבד שיכוין לבו לשמים, וכפי הנראה שלמד זה ממה שנאמר לה' רצה לומר ששלשתן ריח ניחוח אך בתנאי זה שיתכוין לה' דהיינו לשמים, ומן לשון אחד המרבה ואחד הממעיט נראה שבא להשוות המרבה אל הממעיט והממעיט המרבה כי הנ"ל הממעיט כמרבה, אלא לפי שיש סברות לכאן ולכאן כי יש סברא לומר שהמרבה עדיף כי הוא מרבה ליתן צדקה לכהנים שאכלו מן כל הקרבנות גם. עולה יש להם חנק בעורות ולאידך ניסא הממעיט עדיף כי הוא מאמין שאין הקב"ה אוכל בשר אבירים ואפילו המועט יתקבל מצד טוב כוונתו לאפוקי המרבה יש מקים לחשדו שהוא מתגאה בקרבנו לומר שמאכיל לגבוה כביכול על כן אמרו אחד המרבה ואחד הממעיט להשוות כל אחד לחבירו ובלבד שיכוין לבו לשמים, ועל זה אמר רבי זירא מאי קרא רצה לומר מהיכא תיתי לומר שהממעיט יהיה יותר טוב מן המרבה, על כן מתרץ זה עם פסוק מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל וקשה היה זו כו' ר"ל לא זו הממעיט אפילו המרבה ואם כן ודאי יש סברא לומר שהמעיט יותר טוב כי כוונתו יותר קרובה להיות לשמים ולא לשם יוהרא ואם כי קשה לאידך גיסא הל"ל המרבה הממעיט הלא וודאי שיש סברא לו' שהמרבה יותר טוב ומהיכא תיתי לומר כן על כן אמר רבי אדא מן פסיק ברבות הטובה רבו אוכליה כו' המדבר מן אכילת כהנים מן הקורבנות אשר מזה הצד ודאי ראוי לומר שהמרבה יותר טוב ובאמת שניהם כאחד טובים אם יתכוונו לשמים אז יעלו שניהם לריח ניחוח לה':