אור ברסלב
שפתי דעת פרשת משפטים › מאמר קכד

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת משפטים · מאמר קכד

מאמר קכג

במדרש ג' פרשיות כתב משה כל אחת מן ס' ס' כו'

דרך שני בענין הזי"ן מכאן ומכאן, על דרך שמסיק בילקוט וז"ל אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי ג' פרשיות כתב לנו משה בתורה כל אחת יש מן ס' ס' מצות ואלו הן פרשת פסחים, פרשת נזיקין, פרשת קדושים, רבי לוי בשם רבי שילה דכפר תמרתא אמר משבעים שבעים ואמר רבי לוי ולא פליגי מאן דעבד פרשת פסחים שבעים כלל עמה פרשת תפילין, ומאן דעבד פרשת נזיקין שבעים כלל עמה פרשת שמיטין, ומאן דעבד פ' קדושים שבעים כלל עמה פרשת ערלה עד כאן, ויש ליתן טעם לכל מספר שבעים אלו ולמה הבדיל העשרה מן הששים, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שרבי לוי היה מן כפר תמרתה ברמז קרוב לפשוטו יתכן לפרש לפי שפסוק ואלה המשפטים וגו' מדבר בסנהדרין שישבו סמוך למזבח כפירוש רש"י והיו שבעים סנהדרין וכנגדם נאמרו בפרשת נזיקין שבעים מצות והבדיל עשרה מן ששים כדמסיק ברבתי פרשת נשא על פסוק ששים גבורים סביב לה שמדבר בששים מן הסנהדרין, וכן ברבתי בשיר השירים, ואח"כ הביא ראיה עוד על י"א שהיה בין הכל ע"א, ולי נראה ליתן טעם לדבר לפי שכל גבורתם ותקפם של הסנהדרין נכלל במספר ששים כי לעולם הולכין אחר הרוב והוא ל"ו אבל בדיני נפשות צריך שיהיו שנים יותר והיינו ל"ז ועוד כשיוצאין צריך שלא ישארו פחות מן כ"ג ואל יחסר המזג כ"ג ל"ז הרי ששים גבורים, וכמו שסמך כאן מספר שבעים דינין בניזקין כנגד סנהדרין של שבעים, כך נרמזו בזי"ן שלפניה בפסוק שם שם לו חק ומשפט וגו' מה כתיב בתריה ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים פירש רש"י כנגד שנים עשר שבטים וכנגד שבעים זקנים הראה להם הקדוש ברוך הוא ברמז שחוק ומשפט שהזכיר למעלה צריך לשבעים תמרים דהיינו ע' סנהדרין ודרש מדרש זה רבי לוי בשם ר' שילא דכפר תמרתא מאחר דאתא מכפר תמרתא דרש ענין שבעים תמרים ועל כן אמר ג' פרשיות אלו הם כל שבעים שבעים וזהו הזי"ן שלפניה ושלאחריה כי שבעים סנהדרין הרמוזים בשבעים תמרים שנזכרו אחר שם שם לו חק ומשפט, ושבעים סנהדרין שנזכרו בפסוק ואלה המשפטים ואע"פ שלא נזכר כאן מספר שבעים בסנהדרין מ"מ אחר שבפרשת נזיקין בא המספר מכוון ע' מצות והבדיל י' של פרשת שמיטה מן הששים הנה בזה עשה רמז גם על סנהדרין שיהיו במספר שבעים ויובדלו מהם ששים גבורים כאמור ורמז בתשים לפניהם מתחיל בלמ"ד ומסיים במ"ם והיינו שבעים וזהו הזי"ן שלפניהם ולאחריהם כי זי"ן עולה ס"ז ועם ג' אותיות עילה ע', כי הסנהדרין כלי זיינה של התורה לכוף ולהכריח על שמירתה כאמור, ומה שבא מספר ע' ע' מכוון דווקא בפסחים ונזיקין וקדושים לפי שמצינו שבאו בתורה מצות לא תעשה רמ"ח כנגד רמ"ח אברים ומצות עשה שס"ה כנגד ימות החמה וכנגד שס"ה גידין שבאדם אבל עדיין לא מצינו מספר שהוא כנגד שנותיו של אדם ע' שנה, על כן בא המספר מכוון לשנותיו בג' מקומות אלו ובכולם חלק עשרה מן ששים ללמד דעת את האדם שבבואו לכלל ששים לזקנה זה קנה חכמה מאז יהיה יותר פרוש מן הבלי העול' מבימים הקודמים ובהם יקרא שמטה לד' ולהיות בן חורין מן הבלי הזמן אשר הכבידו עולם עליו, וזה טעם ובשביעית יצא לחפשי חנם וטעם עשרה מצות שבפרשת שמיטה וזה לפי שכל שלימות אדם תלוי בסור מרע ועשה טוב בדברים שבין אדם למקום ב"ה ובדברים שבין אדם לחבירו, והנה מצות הפסח בסור מרע כמו שכתוב משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת ובפרשת נזיקין בסור מרע בדברים שבין אדם לחבירו שלא יזיקו, ופרשת קדושים כו' מדברת מן ועשה טוב כי ע"י המעשה יבא אדם לידי קדושה על כן נחלקו ג' חלקי מצות אלו אל מספר ס' ס' כי מצות של פסח בא במספר ס' לעקור ממנו ע"א ולקרב עבודתו לשם יתברך כל ס' שנותיו אבל בבואו בכלל ששים לזקנה זה קנה חכמה אז יוסיף בנפשו קדושה ויעסוק בתפלין נזר אלהיו על ראשו, ותדע כי הפסח בא על כוונה זו כי רש"י פירש מה נשתנה דלת ומזוזה כו' אמר הקב"ה דלת ומזוזה היו עדים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים כו' וקשה היכן דבר הקב"ה כן אלא לפי שמתחלה חלה היו עובדין אל מזל טלה וע"י הפסח קרבנו המקום לעבודתו והרי כאילו אמר בהדיא כי לי בני ישראל עבדים כשפסח על הפתח וראה הזיית דם פסח על המשקוף ושתי המזוזות מקום כניסה אל הבית כך ע"י הזייה זו נכנסו אבותינו לברית תחת כנפי השכינה ולפי שזה היתה מצוה ראשונה אשר על ידה נכנסו בברית על כן באו מצותיו במספר ס' כנגד ס' שנותיו של אדם ועוד בה עשיריה י' מצות של תפלין כנגד עשרה שנותיו האחרונים אשר בהם ביותר נזר אלהיו על ראשו, וכן מצות נזיקין בסור מרע שאם לא יועיל לחבירו לפחות לא יזיק לו כל ס' שנותיו אך בבואו לכלל ששים זה קנה חכמה אז יוסיף אומץ לא זו שלא יקח מן אחרים אלא יתן משלו לעניי עמו, כמו שכתוב בפרשת השמיטה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגומר ומצוה זו נוהגת בשנה השביעית דוקא כדי לרמוז על ימי חלדו של אדם בעשירית השביעי שבו ביותר יעשה צדק בממונו לא כמו שעושין עשירים שבדורינו שגם שיבה זרקה בו והוא לא ידע בחשיכה יתהלכו, וזה גם כן טעם של חפשית של עבד בשביעית ודרך זה מבואר בהרבה מפרשים שבא לרמז על חירות כל אדם מן הבלי הזמן בעשירית השביעי כאמור, ופרשת קדושים בקום ועשה טוב כל ס' שנותיו ויקדש עצמו אף במותר לו ויותר מהמה בעשירית השביעי אשר כנגדם באו עשרה מצות של פרשת ערלה שלא להנות מן פרי האילן כלל כך ראוי לכ"א שיהי' כמו רבי שלא נהנה כלל אפילו מאצבע קטנה שלו כערלה זו שאסורה בהנאה וזה ענין הזי"ן שלפניה ושלאחריה שלפניה בפסוק שם שם לו חק ומשפט כי חק רמז לפסח שנאמר זאת חקת הפסח ורמז ג"כ לפרשת קדושים כי כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וכתיב בפרשת עריות לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ומשפט רמז לפרשת נזיקין מן ואלה המשפטים והלאה ולפי שלשתן מן ע' ע' על כן דרש ר' שילא דכפר תמרתא מן ע' ע' וראייתו מן סמיכות ושבעים תמרים כאמור, והזי"ן של אחריה כי כנגד פרשת פסחים כתיב סוף פרשת יתרו מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו' וכבר ידעת דעת הרמב"ם שהקרבנות באו על כוונה שניה והוא לעקור ע"ז מהם ולדבריו הקרבנות והפסחים טעם אחד להם, וכנגד פרשת קדושים אמר אשר לא תגלה ערותך עליו, כי כל גדר ערוה היינו קדושה, ואחר כך מתחיל ואלה המשפטים ע' של נזיקין בו' העטוף לחברם אל פרשה שלפניה כי בג' מקומות אלו נרמז מעלות השביעיות כי המה נבחרו לעשות את האדם בן חורין מן עבודת הזמן ועל כן ספרה התורה בגנות העבד נרצע המואס בחירות זה ע"י אהבת אשתו ובניו ואמר לא אצא חפשי וזה בנין אב על דרכי רוב בני האדם הנושאים על שכמם תלאות הזמן אשר יום יום יעמס עליהם עבור נשותיהן ובניהן ומשליכין אתרי גיוס התורה חירות על הלוחות, על כן מיד אחר קבלת עשרת הדברות התחיל בדיני ממונות כי ביותר צריך הכתוב לזרז במקום חסרון הכיס ואשר גרם לישראל לחטוא על ידי העגל אשר עשו מחמת רוב הזהב שהיה לסם מן ביזת הים שנאמר תורי זהב נעשה לך והיינו ביזת הים לכך דרשו רז"ל כל העובר על הפקודים כל העובר בימא כו' ומה ענין הים לכאן אלא לפי שהשקלים באו לכפרה על עון העגל אשר נעשה מן תורי זהב של ביזת הים על כן אמרו כל העובר בימא יתן מחצית השקל לכפר ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים כי מזלו דגים המורה על רבוי שפע המביא לידי רום לב וביעוט וצריך לתקנו ע"י השקלים ועל כן דיני נזיקין מקצוע גדול בתורה ויתד שהכל תלוי בו, וקצת ראיה למה שכתבתי בדרך ראשון בענין הזי"ן שלפניה ולאחריה כי הדינין הם כמו גדר לכל התורה לשמור משמרתה כדמסיק בילקוט פרשת שופטים משל למלך שהיה לו פרדס והיה אוהבו ביותר מסרו לבנו הקטן שהיה אוהבו ביותר כך נאמר ועוז מלך משפט אהב כו' ע"ש שע"י הדינין התורה כפרדס וסתם פרדס מוקף גדר וזהו הזי"ן שלפניה ושלאחריה כי אנשי כנסת הגדולה אמרו ג' דברים וכולם יש להם סמך מן פרשה זו א' הוו מתונים בדין מן ולא תעלה במעלות וגו' וסמיך לה ואלה המשפטים ב' והעמידו תלמידים הרבה כדי שלא ידון יחידי כי אין דן יחידי אלא אחד לכך נאמר מזבח אבנים תעשה לי מן אבנים ולא מצבת אבן אחת וסמוך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שגם הדיין לא ידון יחידי, ג' ועשו סייג לתורה היינו הדינין שהם כמו סיג וגדר מקיפין לכל התורה על כן הדברות באמצע ודינין מכאן ומכאן והכל רמוז בלשון שימה כמבואר למעלה בדרך ראשון ועל שימה זו נאמר מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו לפי שכל דיין הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב ויהי בוקר וכתיב הכא מן הבקר ועד הערב על כן אמר כאן על שקלקלו בדינין מבקר לערב יוכתו שקלקלו הבוקר והערב מבלי משים שלא קיימו מה שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם על כן לנצח יאבדו ש"מ שעיקר המשפט נרמז בלשון שימה כי יש בהם ממשות והיינו מה שגורמין שמירת התורה כי אלמלא הדינין היו כל מצות התורה כעיר פרוצה אין חומה ולא היו יכולין להתקיים כי כל כרם אינו משתמר כי אם ע"י נדר המקיפו כך הדינין גורמין שמירת כל התורה אף על פי שבמדרש זה המשיל הדינין לפרדס עצמו ולא לגדר, מ"מ הפירוש הוא שכל הפרדס נקרא על שם הגדר המקיימו וע"י שנתן לבנו הקטן הגדר דומה כאילו בזה הקנה לו כל הפרדס דהיינו התורה וק"ל, ולפי שעיקר הדינין בעבור התורה על כן האומות שלא קבלו התורה כתיב בהם ומשפטים בל ידעום כי מאחר שאין להם חלק בפרדס א"כ גדר זה למה להן ני אין הדינין נימוסים אלא אלהיים ואינן שייכין כי אם אל התורה על כן אמרו ג' דברים שכשיהיו מתונים בדין ויעמידו תלמידים הרבה הראויין לדון בזה יעשו סייג לתורה להקיפה בשמירה מעולה, ומצינו שהקב"ה מקפיד מאוד על הדינין לפי שהמשפט לאלהים הוא אם יחייב את הזכאי אז הקב"ה יתן משלו אל המתחייב שלא כדין לפיכך כתיב אלהים נצב בעדת אל הדיינין בישיבה והקב"ה כביכול בעמידה כאלו היה הקב"ה הבעל דין שדינו בעמידה כי בזה הקב"ה מראה שהוא הבעל דין והמשפט נוגע בו ית' כביכול על כן הקיף כל התורה באזהרה על הדינין ועל כן ייעד הגאולה בעבורה כמ"ש ציון במשפט תפדה וגו' וכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא ישועתכם לא נאמר אלא ישועתי כביכול גם אני נושע והיינו בענייני הדין כביכול הקב"ה נושע כי המשפט לאלהים הוא על כן בזכותם יושיע גם לישראל ויעשה דין במבקשי רעתם ויגאלם מהרה, ולפי שבכל מקום מדרך הפסוקים להסמיך צדקה למשפט על כן גם בפרשת משפטים הזכיר גם ענין הצדקה בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך וק' התחיל בלשון הלואה וסיים בלשון נושה ונראה כי לשון הלואה משמש גם לשון חיבור מלשון ילוה אישי אלי ונושה משמש גם לשון שכחה מלשון כי נשני אלהים ובזמן שהוא נותן לו הרי הוא מתחבר לו כריע כאח נחשב כי בחבורתו נרפא לו אבל אם מבקש ממנו נשך הרי הוא כשוכח ואינו זוכר כי הוא נתעשר ממנו ע"ד ארז"ל הקב"ה נוטל מזה ונותן לזה כו' לכך אמר אם כסף תלוה את העני עמך רצה לומר מאחר שהוא עמך על כן בא לידי עוני כדי שתתעשר על כן אין נכון שתשכח לו טובה זו שעשה לך, ונקט לשון אם כי הקב"ה מנסה לעשיר אם כסף ילוה כי כן אמרו במדרש ברבתי הקב"ה מנסה את העשיר אם תהא ידו פתוחה לעניים ומנסה את העני אם יכול לקבל יסורין כו' ונראה שלכך סמך דרש זה לפרשה זו לתרץ סמיכות אלהים לא תקלל דהיינו שהעני לא יבעט במדת הדין אל פסוק אם כסף תלוה לדרוש מן לשון אם שמנסה את העשיר אם ילוה כסף לעני כי אז יצליח דרכיו ואז ישכיל:

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה