שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת משפטים
מאמר קכ
כל מקום שנאמר אלה מוסיף על הראשונים כו'
ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם כל מקום שנאמר ואלה מוסיף על הראשונים גם מלת אשר מיותרת וכפי הפשט יש לפרש לפי שנאמר כאן כי תקנה עבד עברי ולהלן כתיב כי ימוך אחיך עמך ונמכר לך לא תעבוד בו עבודת עבד, הבט ימין וראה כי כאן קראו עבר ולהלן קראו אחיך לפי שכאן מדבר בנמכר בגניבתו א"כ אינו אחיך כי עבר על לא תגנוב ולהלן מדבר במוכר עצמו מפני דחקו שאחיך הוא ושם נאמר לא תעבוד בו עבודת עבד שלא ינהג בו מנהג בזיון להוליך כליו אחריו לבית המרחץ וכדומה לזה אמנם כאן שקראו עבד ולא אחיך סד"א שמותר לנהוג בו מנהג בזיון קמ"ל ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים שנאמר למעלה ולא תעלה במעלות על מזבחי פירש"י ק"ו לאדם המקפיד על בזיונו כו' ומי הכריחו לרש"י לעשות ק"ו זה אלא שסמך על וי"ו של ואלה המשפטים ועל יתור לשון אשר, וכך פירושו ואלה המשפטים המבואר למעלה מק"ו דאבנים שלא לנהוג מנהג בזיון באדם הם הם המשפטים אשר תשים לפניהם בזמן שיקנו עבד עברי אע"פ שלא אחיך במצות הוא מ"מ גם הוא בא בק"ו מן האבנים שלא לנהוג בו מנהג בזיון בו אינו גרוע מן האבנים שאינן מקפידין על בזיונם וזה נברא בצלם אלהים ומקפיד על בזיונו, ואילו נאמר רק פסוק זה ולא נכתב פסוק וכי ימוך אחיך וגו' הוה מוקמינן פסוק כי תקנה במוכר עצמו מפני דחקו, אמנם עכשיו מתוך הכפל ומתוך שינוי הלשון שביניהם מוקמינן כל פסוק אדמסתבר טפי הן מדקראו כאן עבד ולהלן אחיך הן מדכתיב כאן כי תקנה ותלה הדבר בקונה ולהלן ונמכר לך תלה הקנין בנמכר ולא בקונה, לפי שהמוכר את עצמו מחמת דחקו אין אתה רשאי להדר אחריו לקנותו כי תראה עניו ומרודו לעת תמוט ידו אלא והחזקת בו שלא יצטרך להמכר לך חוץ מזמן שהוא מעצמו רוצה להמכר ומחזר אחריך ומבקש שתקנהו לעבד אז מותר לך לקנותו אבל אתה אינך רשאי להדר אחריו שימכר לך לכך תלה הקנין בנמכר שנאמר ונמכר לך, אבל נמכר בגנבתו שמכרוהו ב"ד מותר לך להדר אחריו לקנותו כי אין אתה מחוייב להחזיק ידו כדי שישלם גניבתו לכך תלה הדבר בקונה שנאמר כי תקנה עבד עברי ומכל מקום אין אתה רשאי לנהוג בו מנהג בזיון כעבד, ומה שקראו כאן עבד לא משום שמותר לך לנהוג בו מנהג עבד אלא אדרבא קראו עבד קודם שקנאו ובא לומר לו ראה כי לא בן חורין אתה קונה אלא כל עברי הוא כבר עבד אל הקב"ה שטרו קודם שנאמר כי לי בני ישראל עבדים ומאחר שהוא כבר משועבד אל הקב"ה אם כן אין נכון לך לעבוד בו עבודת עבד כנעני אלא באותו עבודה שהתירה לך התורה, ותדע כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראו בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ודרשו רבותינו זכרונם לברכה שלא יעשו אגודות אגודות וקשה מה ראו על ככה לדרוש לא תתגודדו מלשון אגודה אלא לפי שרצו לתרץ מה ענין לא תתגודדו אל בנים אתם לה' אלא רצה לומר לפי שכולכם בנים לאל אחד אם כן כל ישראל אחים זה לזה מצד האב יתברך שמו כי ג' שותפין באדם ומצד חלק אב ואם הם נחלקים אבל מצד חלקו של הקב"ה אב אחד לכלנו ולפיכך כל ישראל אחים זה לזה על כן ראוי שיהיו כולם חיבור אחד כאחים ולא יעשו אגודות אגודות כמ"ש הלא אב א' לכלנו וגו' נמצא שפסוק כי ימוך אחיך מדבר בזמן שעושין רצונו של מקום שאז נקראו בנים לה' ונמצא שזה אחיך הוא וראוי לך להחזיק בידו כי מטה אבל כאן מדבר בנמכר בגניבתו ולא עשה רצונו של מקום וכשאין עושין רצונו נקראו עבדים על כן נאמר כי תקנה עבד עברי כי כבר הוא נקרא עבד לה' ולא בן, ומה שנאמר אחר פרשת כי ימוך אחיך ונמכר לך כי עבדי הם וגו' זה מדבר בנמכר בב"ד לפי שקאי על מה שנאמר לא ימכרו ממכרת עבד והיינו שלא יעמידנו על אבן הלקח וזה מדבר ודאי במכרוהו ב"ד כי מוכר עצמו מי יעמידנו על אבן הלקח, ומ"מ לענין הצדקה לעולם נקראו העניים בנים לה' כרבי מאיר במסכת קידושין שסובר בין כך ובין כך קרוין בנים וכו'
מאמר קכא
בגמ' ויכוח של ר' עקיבא עם טורנוסרופוס כו'
הויכוח שנזכר בבבא בתרא שהיה לו לרבי עקיבא עם טורנוסרופוס הרשע ששאלו אם אלהיכם אוהב את העניים מפני מה אינו מפרנסם אמר ליה כדי שננצל אנו מדינה של גיהנם אמר ליה אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שכעס על עבדו כו' השיב לו משל למלך שכעס על בנו כו', ביאור הענין כי רשע זה טעה מן פסוק כי יהיה בך אביו מאחד אחיך בארצך וגו' מדאמר בארצך וקראו אחיך שמע מינה שלא רצה ד' שתפרנסו אתן העניים כי אם בזמן שאתם בארצכם יושבים לבטח בארצכם כי אז אתם עושין רצונו של מקום ואז אתם קרויין בנים לד' וממילא כולכם אחים בני אב אחד אז נאמר לא תאמץ לבבך וגו' אבל עכשיו שאתם בארצות אויביכם וקרוין עבדים וצא ולמד ממלך שכעס על עבדו כו' ממילא כועס על מי שמפרנסו גם ד' לא צוה על זה שהרי נאמר מאחד אחיך בארצך, והשיב לו רבי עקיבא משל למלך שכעס על בנו כי הוא סובר כרבי מאיר בין כך ובין כך קרוין בנים לענין הצדקה ורשע זה היה סובר שרבי עקיבא לא הבין דבריו שעל זמן הגלות הוא מדבר על כן חזר ופירש דבריו ואמר אתם קרוין בנים ואתם קרוין עבדים כו' ועכשיו אין אתם עושים רצונו כו' עד שהכריח לו רבי עקיבא מן פסוק ועניים מרודים תביא בית שאפילו בזמן הגלות חייבים אנו לפרנסם ומזה הכריח לומר שבענין הצדקה בין כך ובין כך קרוין בנים, ומה שאמר מאחד אחיך בארצך ר"ל אחיך קודם ועניי ארצך קודמין, או נקט שם אחיך לתרץ בו קושיא של הרשע אם הקדוש ברוך הוא אוהב העניים למה אינו מפרנסן, ואם כדי להציל אותנו על ידם מן דינה של גיהנם מ"מ יש לעני מקום ללון על מדת הדין למה תצא כזאת מתחת ידי הקדוש ברוך הוא שלחבירו יתן פי שנים עושר בעה"ז ועל ידי שיחזיק בידי ינצל גם מן הגיהנם ובידי אין כל ויתן נא לי העושר ואנצל אני על ידו מדינה של גהנם כשאתן לו ומה גבר מגוברין תשובה לשאלה זו כי בגלל הדבר הזה גלגל הוא שחוזר בעולם, כי כל אדם יבא לידי מדה זו או הוא או זרעו אם כן הדבר הולך בסיבוב סחור סחור, כי היום הוא נותן לו ולמחר שהוא לאחר זמן יתהפך הגלגל ואתה תתן לו או לבניו או בניך לבניו ואם כן אין יתרון לשום אדם על חבירו ונמצא עני ורש לעולם אחים הם בעניות ועשירות כשזה עולה זה ירד ואחר כך יתהפך הגלגל לכך קראו אחיך בפסוק מאחד אחיך בארצך, ובפרשה זו אם כסף תלוה את עמי לא הזכיר אחיך להורות שבכל הזמנים הכל שוין בענין הצדקה ויש רמז מן הפרשה על שהצדקה מצלת מן הגיהנם ממה שנאמר עד בא השמש תשיבנו לו כמו שנאמר שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכדעת האומר אין גיהנם לעתיד לבא אלא הקב"ה מוציא חמה מנרתיקה שנאמר ולהט אותם היום הבא ובאותו זמן השמש מעידה על כל מי שהשיב העבוט לעיני השמש ואז יתקיים בו מה שנאמר וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה וגומר:
מאמר קכב
במדרש הרבתי ואלה המשפטים, משל למטרונה כו' הזי"ן לפניה ולאחריה
וברבתי ואלה המשפטים מה כתיב למעלה מן הפרשה ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים והדברות באמצע, משל למטרונא שהיתה מהלכת והזי"ן מכאן והזי"ן מכאן והיא באמצע כך התורה דינין מלפניה ודינין מלאחריה והתורה באמצע וכן הוא אומר באורח צדקה אהלך התורה אומרת באיזו נתיב אני מתהלכת אהלך בדרכן של עושי צדקה, בתוך נתיבות משפט דינין מלפניה ודינין מאחריה והתורה באמצע, מלפניה שנאמר שם שם לו חק ומשפט ומלאחריה שנ' ואלה המשפטים עד כאן לשונו, וקשה התחיל בפסוק ושפטו את העם בכל עת ואח"כ כשאמר דינין מלפניה מביא פסוק שם שם לו חק ומשפט לא סופו תחילתו ולא תחלתו סופו ומהו ענין הזי"ן שהזכיר והדבר צריך ביאור, ונראה לפרש זי"ן זה שהזכיר בשני דרכים, הדרך האחד כמו זי"ן של המטרונה מכאן ומכאן היינו כדי להציל את המטרונה מן כל הקמים עליה כך המשפטים הן ככלי זיין להציל את התורה מיד מהרסיה כמ"ש ספר וסייף ירדו מן השמים והיינו חרב על כל מהרסי' ולעשות משפט כתוב בכל עוברי על מצות התורה כי על ידי המשפט הנעשה בעוברי עבירה יראו רבים וייראו ויקיימו מצותיה ועל כן התורה באמצע ודינין לפניה ולאחריה כי חמשה דברות ראשונות הם בין אדם למקום וחמשה דברות אחרונות בין אדם לחבירו והמשפטים מסבבים קיום שני חלקי מצות אלו האי לדסמיך ליה והיינו שלפניה והאי לדסמיך ליה והיינו שלאחריה, ועיקר הכפיה על שמירת התורה רמוזה בלשון שימה כי לשון שימה מורה על דבר שיש בו ממש לא שימה על ידי דיבור לבד כי בדברים לא יוסר עבד אלא שימה בידים ממש כמו שנאמר וישם ה' דבר בפי בלעם פירש רש"י נתן רסן וחכה לתוך פיו ודקדק זה מן לשון וישם כי לשון שימה מורה על דבר ממשי שיש בו כפיה ומה שנאמר אצל התורה שימה בפיהם דרשו רז"ל מלשון זה שאין התורה נקנית אלא בסימנים ולמדו זה ג"כ מן לשון שימה וכן דרשו מן ושמתם התורה נעשית סם חיים לעוסקים בה לשמה כי ושמתם לשון סם תם, ולי נראה שאין כוונתם לחלק המלה לשנים סם תם אלא שיובן מן לשון שימה דבר שיש בו ממש כסם הזה דבר שיש בו ממש, ויש סמך לזה ממה שמצינו ברבתי שדרש פסוק וכי ימכור איש את בתו לאמה על התורה עיין שם, ומה ראה על ככה ותורה מאן דכר שמיה, ונראה שבא לתרץ וי"ו של וכי ימכור מה ענין מכירת בת למכירת עבד כי הבת אינה נמכרת בגניבתה, אלא שמוסב על פסוק ראשון ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שלשון שימה מורה שהתורה נקנית בסימנים כמו שדרשו על פסוק שימה בפיהם וסימנין אלו הם חירות של התורה כי מסתמא העושה סימנים לתורה לומדה לשמה ועושה לו סימנים כדי שלא תשתכח ממנו ואז אינו עושה התורה קרדום לאכול ממנה אבל הלומדה בלא סימנים ואינו מקפיד על שכחת התורה אז מסתמא אין קנין התורה דבק בו וכל תורתו אינו אלא מן השפה ולחוץ ואז הוא עושה התורה קרדום לאכול ממנה ובדרך זה התורה אצלם כשפחה וכעבד כי בתורה הוא עמל ועושה בה מלאכתו כמו בקרדום על כן אין לה חירות אחר כי אם בסימנים כחירות הבת המכורה שיוצאה בסימנים כך התורה כתיב בה חרות על הלוחות ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בו גם לשון חירות והקרי והכתיב הכל אחד כי כשהתורה חרותה על לוח לבו ונקנית אליו בסימנים ולא תשכח ממנו אז התורה חירות רצה לומר אינה משועבדת לו לעשות עמה מלאכתו כמו בקרדום ומכלל הן נשמע לאו שאם אינה חרותה על לבו ואינו מקפיד על שכחתה ואינו רוצה בה כי אם לפי שעה או להתנדל בה כבעטרה ולהשיג יותרת הכבוד על ידה או חמדת ריבוי הכסף וכיוצא בזה אז אינה חירות רצה לומר אינה בת חורין אלא משועבדת כאמור על כן דרש פסוק וכי ימכור איש את בתו שפשוטו משמיענו שהבת יוצאה לחירות בסימנים כך התורה יוצאה לחרות בסימנים כי וי"ו של וכי ימכור מוסב על אשר תשים לפניהם המדבר בסימנים של התורה:
מאמר קכג
וכי ימכור איש את בתו נדרש על התורה
זהו שמסיק במדרש זה וז"ל וכי ימכור איש את בתו לאמה בת אחת היתה לי ומכרתיה לכם ראו שאין אתם מוציאין אותה אלא חבושה בארון לא תצא כצאת העבדים נהגו בה כבוד ששביתם אותה מאצלי שנ' עלית למרום שבית שבי, ובלי ספק שאין זה דעת המדרש להוציא הפסוק מפשוטו ממש אלא מן וי"ו העיטוף למד שכל מה שנזכר בענין מכירת הבת נרמז דוגמתו בפסיק אשר תשים לפניהם המדבר בסימני התורה וחירות שלה דומה לחירות של בת זו כי גם התורה נקראת בת וכמו שסתם בת יוצאה לחירות בסימנים כך חירות התורה תלוי בסימנים וכמו שנאמר בסתם בת לא תצא כצאת העבדים כך על בת התורה אמרו אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס כו' והיינו העושה אותה קרדום לאכל ממנה, ומצינו במסורת ג' פעמים כצאת, א' לא תצא כצאת העבדים, ב' כצאת משה האהלה, ג' ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, רמז שלא ילמוד התורה על מנת לקבל פרס ולא תצא כצאת העבדים אלא כצאת משה האהלה כי משה למדה מאהבה כי יראה לגבי משה מלתא זוטרתא היא, ואוהביו העושין מאהבה כצאת השמש בגבורתו שנ' בה ישיש כגבור וגו' כי לא נבראת לקבל פרס כדאיתא במדרש ומה אלו שלא נבראו לשכר כו' כי כל העושה בשמחה עושה מאהבה, והעולה מכל דברינו אלה שלשון שימה מורה על דבר שיש בו ממש ועל כן הזכיר לשון זה אצל המשפטים כי על ידי המשפטים כופין על העשיה וזהו הזי"ן אשר לפניה ולאחריה, ועל כן התחיל במדרש זה דבריו מה כתיב למעלה ושפטו את העם בכל עת ואמר כאן ואלה המשפטים וקשה לו למה הפסיק בדברות כי מאחר שנזכרו שם כל דרכי המשפטים אם כן גם לשון שימה הנאמר כאן היה לו לכתוב שם כי שם כתובים כל דרכי המשפט אם כן גם שימה זו היה לו לכתוב שם כי שם מקומו, ובא כמתרץ ואמר משל למטרונא כו' והזי"ן לאחריה על כן נכתב לשון שימה אחר הדברות כדי שיהיה הזי"ן לאחריה כי שימה היינו הזי"ן, ואם כן קשה היכן מצינו הזי"ן לפניה על כן מביא פסוק שם שם לו חוק ומשפט הזכיר שם לשון שימה קודם הדברות אבל בפסוק ושפטו את העם בכל עת אין בו לשון שימה על כן הוצרך להביא פסוק שם שם לו חק ומשפט ועל כן הקושיא מן ושפטו את העם בכל עת והתירוץ מן פסוק שם שם לו חק ומשפט, ומה שמסיק וכן הוא אומר באורח צדקה אהלך בתוך נתיבות משפט רצה לומר כי הזי"ן יש בו רמז על חיתוך הדין כחותך בחרב חדה כי על כן נקרא שוחד שהוא חד כדאיתא בכלי יקר, וידוע שבמקום משפט אין צדקה ובמקום צדקה אין משפט והקב"ה במקום משפט יעשה צדקה ומכל מקום יש גם אצל בשר ודם דרך אחד שהוא משפט וצדקה כאחד וזה הפשרה לכך נאמר ועוז מלך משפט אהב ומכל מקום אתה כוננת משרים רצה לומר הביצוע והפשרה מותר לבשר ודם ונקראת משרים כמו שפירש רש"י על פסוק צדק ומשפט ומשרים, ואמר משפט וצדקה ביעקב אתה עשית רצה לומר להקב"ה יאות לעשות משפט וצדקה כאחד אבל לבשר ודם לא הותרה לעשות כן כי אין מרחמין בדין לפי שכל מה שהוא רך לזה הרי הוא קשה לזה אבל הקב"ה כשהוא דן את האדם בדברים שבינו לבין האדם בידו לוותר על שלו לפיכך כוננת משרים דרך הפשרה שיכול כל דיין לעשות וזה דומה למשפט וצדקה כאחד, וכל פשרן הוא הממוצע בין שני הצדדים הנוטין אל הקצוות על כן התורה באמצע כדרך כל פשרן אף על פי שהזי"ן לפניה ולאחריה והזי"ן היינו חיתוך הדין מכל מקום התורה באמצע ונותנת עצה לכל דיין לנסות תחילה בפשרה דרך הממוצע שאינו נוטה אל הקצוות וזהו שאמר באורח צדקה אהלך אפילו כשאני בתוך נתיבות משפט מכל מקום עצתי היא שיבחר הדיין בפשרה דהיינו אורח צדקה שהוא בתוך נתיבות משפט ואינו נוטה אל הזי"ן שמכאן ומכאן כי הזי"ן היינו חיתוך הדין החרוץ וזהו שאמר באיזו דרך כו' רצה לומר ממה נפשך לא זו אם אני מהלכת בדרך סתם צדקה אלא אפילו כשאני מהלכת בתוך נתיבות משפט גם שם אני מהלכת באורח צדקה, ויש עוד רמז במלת ז"ן שכל דיין צריך שיהיו בו כל שבעה מדות שמנה יתרו וכן מה שמנה הרמב"ם, ועוד זי"ן עולה ס"ז ועם ג' אותיותיו הרי ע' רמז לשבעים סנהדרין שכל אחד צריך להיות בעל ז' מדות אלו:
מאמר קכד
במדרש ג' פרשיות כתב משה כל אחת מן ס' ס' כו'
דרך שני בענין הזי"ן מכאן ומכאן, על דרך שמסיק בילקוט וז"ל אמר רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחי ג' פרשיות כתב לנו משה בתורה כל אחת יש מן ס' ס' מצות ואלו הן פרשת פסחים, פרשת נזיקין, פרשת קדושים, רבי לוי בשם רבי שילה דכפר תמרתא אמר משבעים שבעים ואמר רבי לוי ולא פליגי מאן דעבד פרשת פסחים שבעים כלל עמה פרשת תפילין, ומאן דעבד פרשת נזיקין שבעים כלל עמה פרשת שמיטין, ומאן דעבד פ' קדושים שבעים כלל עמה פרשת ערלה עד כאן, ויש ליתן טעם לכל מספר שבעים אלו ולמה הבדיל העשרה מן הששים, ולמאי נפקא מינה הגיד לנו שרבי לוי היה מן כפר תמרתה ברמז קרוב לפשוטו יתכן לפרש לפי שפסוק ואלה המשפטים וגו' מדבר בסנהדרין שישבו סמוך למזבח כפירוש רש"י והיו שבעים סנהדרין וכנגדם נאמרו בפרשת נזיקין שבעים מצות והבדיל עשרה מן ששים כדמסיק ברבתי פרשת נשא על פסוק ששים גבורים סביב לה שמדבר בששים מן הסנהדרין, וכן ברבתי בשיר השירים, ואח"כ הביא ראיה עוד על י"א שהיה בין הכל ע"א, ולי נראה ליתן טעם לדבר לפי שכל גבורתם ותקפם של הסנהדרין נכלל במספר ששים כי לעולם הולכין אחר הרוב והוא ל"ו אבל בדיני נפשות צריך שיהיו שנים יותר והיינו ל"ז ועוד כשיוצאין צריך שלא ישארו פחות מן כ"ג ואל יחסר המזג כ"ג ל"ז הרי ששים גבורים, וכמו שסמך כאן מספר שבעים דינין בניזקין כנגד סנהדרין של שבעים, כך נרמזו בזי"ן שלפניה בפסוק שם שם לו חק ומשפט וגו' מה כתיב בתריה ויבואו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים פירש רש"י כנגד שנים עשר שבטים וכנגד שבעים זקנים הראה להם הקדוש ברוך הוא ברמז שחוק ומשפט שהזכיר למעלה צריך לשבעים תמרים דהיינו ע' סנהדרין ודרש מדרש זה רבי לוי בשם ר' שילא דכפר תמרתא מאחר דאתא מכפר תמרתא דרש ענין שבעים תמרים ועל כן אמר ג' פרשיות אלו הם כל שבעים שבעים וזהו הזי"ן שלפניה ושלאחריה כי שבעים סנהדרין הרמוזים בשבעים תמרים שנזכרו אחר שם שם לו חק ומשפט, ושבעים סנהדרין שנזכרו בפסוק ואלה המשפטים ואע"פ שלא נזכר כאן מספר שבעים בסנהדרין מ"מ אחר שבפרשת נזיקין בא המספר מכוון ע' מצות והבדיל י' של פרשת שמיטה מן הששים הנה בזה עשה רמז גם על סנהדרין שיהיו במספר שבעים ויובדלו מהם ששים גבורים כאמור ורמז בתשים לפניהם מתחיל בלמ"ד ומסיים במ"ם והיינו שבעים וזהו הזי"ן שלפניהם ולאחריהם כי זי"ן עולה ס"ז ועם ג' אותיות עילה ע', כי הסנהדרין כלי זיינה של התורה לכוף ולהכריח על שמירתה כאמור, ומה שבא מספר ע' ע' מכוון דווקא בפסחים ונזיקין וקדושים לפי שמצינו שבאו בתורה מצות לא תעשה רמ"ח כנגד רמ"ח אברים ומצות עשה שס"ה כנגד ימות החמה וכנגד שס"ה גידין שבאדם אבל עדיין לא מצינו מספר שהוא כנגד שנותיו של אדם ע' שנה, על כן בא המספר מכוון לשנותיו בג' מקומות אלו ובכולם חלק עשרה מן ששים ללמד דעת את האדם שבבואו לכלל ששים לזקנה זה קנה חכמה מאז יהיה יותר פרוש מן הבלי העול' מבימים הקודמים ובהם יקרא שמטה לד' ולהיות בן חורין מן הבלי הזמן אשר הכבידו עולם עליו, וזה טעם ובשביעית יצא לחפשי חנם וטעם עשרה מצות שבפרשת שמיטה וזה לפי שכל שלימות אדם תלוי בסור מרע ועשה טוב בדברים שבין אדם למקום ב"ה ובדברים שבין אדם לחבירו, והנה מצות הפסח בסור מרע כמו שכתוב משכו וקחו לכם משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת ובפרשת נזיקין בסור מרע בדברים שבין אדם לחבירו שלא יזיקו, ופרשת קדושים כו' מדברת מן ועשה טוב כי ע"י המעשה יבא אדם לידי קדושה על כן נחלקו ג' חלקי מצות אלו אל מספר ס' ס' כי מצות של פסח בא במספר ס' לעקור ממנו ע"א ולקרב עבודתו לשם יתברך כל ס' שנותיו אבל בבואו בכלל ששים לזקנה זה קנה חכמה אז יוסיף בנפשו קדושה ויעסוק בתפלין נזר אלהיו על ראשו, ותדע כי הפסח בא על כוונה זו כי רש"י פירש מה נשתנה דלת ומזוזה כו' אמר הקב"ה דלת ומזוזה היו עדים כשפסחתי על המשקוף ועל שתי המזוזות ואמרתי כי לי בני ישראל עבדים כו' וקשה היכן דבר הקב"ה כן אלא לפי שמתחלה חלה היו עובדין אל מזל טלה וע"י הפסח קרבנו המקום לעבודתו והרי כאילו אמר בהדיא כי לי בני ישראל עבדים כשפסח על הפתח וראה הזיית דם פסח על המשקוף ושתי המזוזות מקום כניסה אל הבית כך ע"י הזייה זו נכנסו אבותינו לברית תחת כנפי השכינה ולפי שזה היתה מצוה ראשונה אשר על ידה נכנסו בברית על כן באו מצותיו במספר ס' כנגד ס' שנותיו של אדם ועוד בה עשיריה י' מצות של תפלין כנגד עשרה שנותיו האחרונים אשר בהם ביותר נזר אלהיו על ראשו, וכן מצות נזיקין בסור מרע שאם לא יועיל לחבירו לפחות לא יזיק לו כל ס' שנותיו אך בבואו לכלל ששים זה קנה חכמה אז יוסיף אומץ לא זו שלא יקח מן אחרים אלא יתן משלו לעניי עמו, כמו שכתוב בפרשת השמיטה והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגומר ומצוה זו נוהגת בשנה השביעית דוקא כדי לרמוז על ימי חלדו של אדם בעשירית השביעי שבו ביותר יעשה צדק בממונו לא כמו שעושין עשירים שבדורינו שגם שיבה זרקה בו והוא לא ידע בחשיכה יתהלכו, וזה גם כן טעם של חפשית של עבד בשביעית ודרך זה מבואר בהרבה מפרשים שבא לרמז על חירות כל אדם מן הבלי הזמן בעשירית השביעי כאמור, ופרשת קדושים בקום ועשה טוב כל ס' שנותיו ויקדש עצמו אף במותר לו ויותר מהמה בעשירית השביעי אשר כנגדם באו עשרה מצות של פרשת ערלה שלא להנות מן פרי האילן כלל כך ראוי לכ"א שיהי' כמו רבי שלא נהנה כלל אפילו מאצבע קטנה שלו כערלה זו שאסורה בהנאה וזה ענין הזי"ן שלפניה ושלאחריה שלפניה בפסוק שם שם לו חק ומשפט כי חק רמז לפסח שנאמר זאת חקת הפסח ורמז ג"כ לפרשת קדושים כי כ"מ שאתה מוצא גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וכתיב בפרשת עריות לבלתי עשות מחקות התועבות וגו' ומשפט רמז לפרשת נזיקין מן ואלה המשפטים והלאה ולפי שלשתן מן ע' ע' על כן דרש ר' שילא דכפר תמרתא מן ע' ע' וראייתו מן סמיכות ושבעים תמרים כאמור, והזי"ן של אחריה כי כנגד פרשת פסחים כתיב סוף פרשת יתרו מזבח אדמה תעשה לי וזבחת עליו וגו' וכבר ידעת דעת הרמב"ם שהקרבנות באו על כוונה שניה והוא לעקור ע"ז מהם ולדבריו הקרבנות והפסחים טעם אחד להם, וכנגד פרשת קדושים אמר אשר לא תגלה ערותך עליו, כי כל גדר ערוה היינו קדושה, ואחר כך מתחיל ואלה המשפטים ע' של נזיקין בו' העטוף לחברם אל פרשה שלפניה כי בג' מקומות אלו נרמז מעלות השביעיות כי המה נבחרו לעשות את האדם בן חורין מן עבודת הזמן ועל כן ספרה התורה בגנות העבד נרצע המואס בחירות זה ע"י אהבת אשתו ובניו ואמר לא אצא חפשי וזה בנין אב על דרכי רוב בני האדם הנושאים על שכמם תלאות הזמן אשר יום יום יעמס עליהם עבור נשותיהן ובניהן ומשליכין אתרי גיוס התורה חירות על הלוחות, על כן מיד אחר קבלת עשרת הדברות התחיל בדיני ממונות כי ביותר צריך הכתוב לזרז במקום חסרון הכיס ואשר גרם לישראל לחטוא על ידי העגל אשר עשו מחמת רוב הזהב שהיה לסם מן ביזת הים שנאמר תורי זהב נעשה לך והיינו ביזת הים לכך דרשו רז"ל כל העובר על הפקודים כל העובר בימא כו' ומה ענין הים לכאן אלא לפי שהשקלים באו לכפרה על עון העגל אשר נעשה מן תורי זהב של ביזת הים על כן אמרו כל העובר בימא יתן מחצית השקל לכפר ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים כי מזלו דגים המורה על רבוי שפע המביא לידי רום לב וביעוט וצריך לתקנו ע"י השקלים ועל כן דיני נזיקין מקצוע גדול בתורה ויתד שהכל תלוי בו, וקצת ראיה למה שכתבתי בדרך ראשון בענין הזי"ן שלפניה ולאחריה כי הדינין הם כמו גדר לכל התורה לשמור משמרתה כדמסיק בילקוט פרשת שופטים משל למלך שהיה לו פרדס והיה אוהבו ביותר מסרו לבנו הקטן שהיה אוהבו ביותר כך נאמר ועוז מלך משפט אהב כו' ע"ש שע"י הדינין התורה כפרדס וסתם פרדס מוקף גדר וזהו הזי"ן שלפניה ושלאחריה כי אנשי כנסת הגדולה אמרו ג' דברים וכולם יש להם סמך מן פרשה זו א' הוו מתונים בדין מן ולא תעלה במעלות וגו' וסמיך לה ואלה המשפטים ב' והעמידו תלמידים הרבה כדי שלא ידון יחידי כי אין דן יחידי אלא אחד לכך נאמר מזבח אבנים תעשה לי מן אבנים ולא מצבת אבן אחת וסמוך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם שגם הדיין לא ידון יחידי, ג' ועשו סייג לתורה היינו הדינין שהם כמו סיג וגדר מקיפין לכל התורה על כן הדברות באמצע ודינין מכאן ומכאן והכל רמוז בלשון שימה כמבואר למעלה בדרך ראשון ועל שימה זו נאמר מבקר לערב יוכתו מבלי משים לנצח יאבדו לפי שכל דיין הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר בו ויהי ערב ויהי בוקר וכתיב הכא מן הבקר ועד הערב על כן אמר כאן על שקלקלו בדינין מבקר לערב יוכתו שקלקלו הבוקר והערב מבלי משים שלא קיימו מה שנאמר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם על כן לנצח יאבדו ש"מ שעיקר המשפט נרמז בלשון שימה כי יש בהם ממשות והיינו מה שגורמין שמירת התורה כי אלמלא הדינין היו כל מצות התורה כעיר פרוצה אין חומה ולא היו יכולין להתקיים כי כל כרם אינו משתמר כי אם ע"י נדר המקיפו כך הדינין גורמין שמירת כל התורה אף על פי שבמדרש זה המשיל הדינין לפרדס עצמו ולא לגדר, מ"מ הפירוש הוא שכל הפרדס נקרא על שם הגדר המקיימו וע"י שנתן לבנו הקטן הגדר דומה כאילו בזה הקנה לו כל הפרדס דהיינו התורה וק"ל, ולפי שעיקר הדינין בעבור התורה על כן האומות שלא קבלו התורה כתיב בהם ומשפטים בל ידעום כי מאחר שאין להם חלק בפרדס א"כ גדר זה למה להן ני אין הדינין נימוסים אלא אלהיים ואינן שייכין כי אם אל התורה על כן אמרו ג' דברים שכשיהיו מתונים בדין ויעמידו תלמידים הרבה הראויין לדון בזה יעשו סייג לתורה להקיפה בשמירה מעולה, ומצינו שהקב"ה מקפיד מאוד על הדינין לפי שהמשפט לאלהים הוא אם יחייב את הזכאי אז הקב"ה יתן משלו אל המתחייב שלא כדין לפיכך כתיב אלהים נצב בעדת אל הדיינין בישיבה והקב"ה כביכול בעמידה כאלו היה הקב"ה הבעל דין שדינו בעמידה כי בזה הקב"ה מראה שהוא הבעל דין והמשפט נוגע בו ית' כביכול על כן הקיף כל התורה באזהרה על הדינין ועל כן ייעד הגאולה בעבורה כמ"ש ציון במשפט תפדה וגו' וכתיב שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבא ישועתכם לא נאמר אלא ישועתי כביכול גם אני נושע והיינו בענייני הדין כביכול הקב"ה נושע כי המשפט לאלהים הוא על כן בזכותם יושיע גם לישראל ויעשה דין במבקשי רעתם ויגאלם מהרה, ולפי שבכל מקום מדרך הפסוקים להסמיך צדקה למשפט על כן גם בפרשת משפטים הזכיר גם ענין הצדקה בפסוק אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך וק' התחיל בלשון הלואה וסיים בלשון נושה ונראה כי לשון הלואה משמש גם לשון חיבור מלשון ילוה אישי אלי ונושה משמש גם לשון שכחה מלשון כי נשני אלהים ובזמן שהוא נותן לו הרי הוא מתחבר לו כריע כאח נחשב כי בחבורתו נרפא לו אבל אם מבקש ממנו נשך הרי הוא כשוכח ואינו זוכר כי הוא נתעשר ממנו ע"ד ארז"ל הקב"ה נוטל מזה ונותן לזה כו' לכך אמר אם כסף תלוה את העני עמך רצה לומר מאחר שהוא עמך על כן בא לידי עוני כדי שתתעשר על כן אין נכון שתשכח לו טובה זו שעשה לך, ונקט לשון אם כי הקב"ה מנסה לעשיר אם כסף ילוה כי כן אמרו במדרש ברבתי הקב"ה מנסה את העשיר אם תהא ידו פתוחה לעניים ומנסה את העני אם יכול לקבל יסורין כו' ונראה שלכך סמך דרש זה לפרשה זו לתרץ סמיכות אלהים לא תקלל דהיינו שהעני לא יבעט במדת הדין אל פסוק אם כסף תלוה לדרוש מן לשון אם שמנסה את העשיר אם ילוה כסף לעני כי אז יצליח דרכיו ואז ישכיל: