שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת מצורע
זאת תהי' תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן. הנ"ל זאת תורת המצורע תהיה למה לי ונראה שמכאן מצאו סמך לפרש כל עניני טהרותיו שיש בהם רמז פנימי מה שלא עשו כן בשאר עניני כפרה שלא בקשו אחר טעמי המצוה חוץ מבזו שדרשו צפרים העושים מעשה קול יכפר על קול של לשון הרע ועץ ארז ואזוב שאם הגביה עצמו כארז ישפיל עצמו כאזוב ודרשו מצורע מלשון מוציא רע, וכל זה מדוקדק מן ייתור של תהיה כי ר"ל שאלו הדברים האמורים בפרשה אחר שיעשה אותם וידקדק בטעמיהם אז יבין דעת ויראת ה' שלא לשוב עוד לכסלה לעשות הדברים שגרמו לו הצרעת ונמצא שפרשה זו תהיה תורתו ולימודו של המצורע להבא אחרי עשותו כל אלה ויתעסק בתורת טהרתו על מה הם מרמזים:
מאמר קפט
על ז' דברים נגעים באין כו' ומדרש הרבתי על שש ושבע
ותדע כי במסכת ערכין ארז"ל על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל ג"ע ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין ועל שבועת שוא ומפיק להו מקראי וכן מסיק ברבתי זאת תהיה תורת המצורע הה"ד שש הנה שנא ה' ושבע תועבת נפשו ר' מאיר אומר שש ושבע הרי י"ג ורבנן אמרין ושבע מקיימן ושבע זו שביעית שקשה כנגד כולם ואיזו זה משלח מדנים בין אחים, ואלו הן עינים רמות, לשון שקר, וידים שופכות דם נקי, לב חורש מחשבות און, רגלים ממהרות לרוץ לרעה, יפיח כזבים עד שקר, ומשלח מדנים בין אחים א"ר יוחנן וכולן לקו בצרעת, עינים רמות מבנות ציון כו' לשון שקר מן מרים נו וידים שופכות דם נקי מן יואב כו' לב חורש מעוזיהו שבקש ללבוש בגדי כהונה גדולה וכתיב וינגע ה' את המלך וגו' כך הגירסא בילקוט רגלים ממהרות לרוץ לרעה מגחזי כו', ומשלח מדנים בין אחים מפרעה כו' לפיכך היה משה מזהיר לישראל זאת תהיה תורת המצורע המוציא שם רע עכ"ל בילקוט וקשה היכן מצינו שש ושבע לעשות מהן י"ג כי אין כאן כי אם שבע וע"ק למה לא הביא שום ראיה על יפיח כזבים עד שקר, וע"ק מהו שמסיים לכך משה מזהיר זאת תהיה תורת המצורע איך תלויה אזהרה זו באותן שבע שהזכיר, ואולי קושיא אחת היא תירוץ על השניה ובא לתרץ למה לא הזהיר משה כי אם על הצרעת הבא על לשון הרע והצפרים יוכיחו והלא הצרעת בא על שבעה דברים ומכולם לא הזהיר כי אם על הצרעת הבא מן לשן הרע, על כן אמר שמשה לא הוצרך להזהיר על ששה מהם כי ידע משה בנבואה שבההשך הזמנים ילמדו עונשם מבנות ציון וממרים ומיואב ומעוזיהו ומגחזי ומפרעה, אך יפיח כזבים עד שקר לא יהיה להם מקום ללמוד ממנו שלוקה בצרעת על כן הוצרך משה להזהיר עליו ואמר המצורע שמוציא מילין כזכים מלבו מלשון ומלבם יוציאו מלין עיקר הלשון הרע רמוז ביפיח כזבים עד שקר. ואע"פ שכבר הזכיר לשון שקי שלמידין ממרים מ"מ מדחלקם הכתוב ש"מ שכל אחד ענין בפני עצמו הוא וכפי הנראה שיש לחלק ביניהם כדמחלק במסכת זבחים פרק המזבח מקדש שיש שלשה כפרות לשון הרע הקטורת והמעיל והצרעת כי בזמן דלא אהנו מעשיו יש חילוק בין סיפר בצנעה לסיפר בפרהסיא כי סיפר בצנעה הקטורת מכפר יבא דבר שבחשאי ויכפר על דבר שבחשאי וסיפר בפרהסיא המעיל מכפר יבא דבר שבקול ויכפר על הקול, ובזמן דאהנו מעשיו אז נלקה בצרעת, ולהנחה זו אין ללמוד מן לשון שקר דמרים שם לא אהנו מעשיה כי לא היה ניזוק בעבור דבריה אבל יפיח כזבים עד שקר מדבר באהנו מעשיו כי כל דברי העד יש בהם ממש והוא הנלקה בצרעת האמור בפרשה וא"ת הלא גם מרים לקתה בצרעת תשובה לדבר כי עיקר הנלקה בצרעת הוא כשיהיה מצורע מוחלט אבל מצורע מוסגר כמרים אינו בכלל זה ופרשה זו מדברת במצורע מוחלט, ובזה ראיתי לתרץ קושיא אחת וגדולה היא אלי כי מאחר שמנו רז"ל שבעה דברים שעליהם נגעים באים אם כן למה יביא צפרים העושים מעשה קול שמא נלקה בצרעת עבור שאר דברים שאינן תלוין בקול בשלמא שש ושבע שהזכיר שלמה יתבארו בסמוך שכולם תלוין בקול אתי שפיר אבל לפי הגמרא שמונה ש"ד גזל ע"ז וג"ע שאין להם שייכות אל מעשה קול ושמא בעבורם נצטרע ומה ענין צפרים לכאן, ונראה לפרש לפי שנאמר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית ודרשו רז"ל אצמית לחלוטין כמו לצמיתות מתרגמינן לחלוטין ותנן אין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט אלא תגלחת וצפרים וכן בפ"ק דמגילה אין בין טהור מתוך הסגר לטהור מתוך החלטה אלא תגלחת וצפרים, ומה נשתנה זה מזה אלא לפי שהפסוק אומר מלשני בסתר רעהו אותו אצמית לחלוטין וקשה אותו למה נקט אלא שבא לומר לך אע"פ שמצינו שנלקה בצרעת גם על שאר דברים מ"מ אין בהם מצורע מוחלט אלא מוסגר לבד אבל מלשני בסתר רעהו שמסתמא אהנו מעשיו אחר שזה אינו יודע מזה לשיוכל לנקות עצמו לפיכך אותו דווקא אצמית לחלוטין ולא אחרים הנלקין בצרעת ואם כן פרשה זו המדברת במצורע מוחלט שהרי יש בה תגלחת וצפרים ודאי בא צרעת זה על המוציא רע דאהנו מעשיו שאילו היה הצרעת בא על איזו עון אחר לא היה בו החלטה ותירוץ זה נכון וברור, וטעמו של צפרים העושין מעשה קול מכפרין על זה שהוציא קול כעוף זה כמ"ש כי עוף השמים יוליך את הקול וגו' ובסתם לשון הרע המתפשט בכל קצוי ארץ וים רחוקים שוב אין לו רפואה לזה כי מי יוכל לבטל הקולות ההם אשר השמיע בכל הקצוות כעוף זה המוליך הקול למרחוק ועל כן גם המספרו אין לו רפואה כי יהיה מצורע מוחלט וכמ"ש סיפר אין לו תקנה שכבר כרתו דוד ברוח הקודש כו', ובמלת והתגלח גימ"ל גדולה כי ג' רמז על שלשון מדברת גדולות תלתא קטיל דהיינו ג' וזה הדבר אשר אמרתי שיש חילוק בין אהנו מעשיו ללא אהנו מעשיו:
יש סמך לה
מאמר קצ
ענין צרעת של עוזיהו ומדרש על ושוליו מלאים ההיכל
ממה שמסיק במדרש לב חורש מחשבות און מעוזיהו שבקש ללבוש בגדי כהונה כך היא גירסת הילקוט וקשה היכן מצינו שבקש ללבוש בגדי כהונה הלא לא נכנס כי אם להקטיר קטורת וע"ק מה ראה עוזיהו שבקש להקטיר קטורת דווקא יותר מן שאר עבודות ועוד שמסיק בילקוט על פסוק ושוליו מלאים ההיכל אלו שמונים כהנים שנכנסו עם עוזיהו שנאמר בהם על שולי המעיל וקשה למה נרמזו הכהנים בלשון מעיל ולמה דווקא בשולי המעיל, וע"ק שנאמר בחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל מעל בה' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטורת כו' מהו המעל אשר מעל קודם שנכנס להקטיר קטורת ותדע ותבין כי עיקר החטא של לשון הרע מקורו מן גסות הרוח כי כל גס רוח יבאיש יביע שמן רוקח כדי שיהיה חבירו בזוי מעם והוא יהיה לתהלה שכן מוכח בפרשת מצורע שנאמר ולקח עץ ארז ושני תולעת שאם הגביה עצמו כארז כו' מה ענין הגביה עצמו לצרעת זה הבא על לשון הרע אלא כדאמרן וכמארז"ל מאי תקנתיה של מספר לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה אם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנאמר וסלף בה שבר ברוח והארכנו בדבר זה בראיות ברורות בחיבורנו כלי יקר ועוזיהו ידע בנפשו שבגובה לבו סיפר לשון הרע דאהנו מעשיו וע"י סיפוריו השחית שלימים וכן רבים וידע שהמעיל מכפר על לשון הרע שבקול וגם הקטורת מכפר על לשון הרע דבחשאי מה עשה הלך ולבש המעיל ונכנס להיכל להקטיר קטורת חשב שיתכפר בשתים אלו והכתוב אומר שטעות היה בידו כי המעיל והקטורת אינן מכפרין כי אם בדלא אהנו מעשיו אבל הוא בחזקתו גבה לבו עד להשחית שמתוך גובה לבו כארז סיפר ל' הרע שבו היה גורם השחתה לרבים ובזמן דאהנו מעשיו אין לו כפרה כי אם בצרעת לחלוטין על כן נצטרע עד יום מותו דהיינו לחלוטין וזה"ש וימעל מעל בה', מעל ראשון שמעל קודם שנכנס להיכל היינו שלבש בגדי כהונה כי מסתמא לא נכנס להקטיר מחוסר בגדים וכוונתו שמכלל הבגדים היה המעיל המכפר על לשון הרע וזהו מעל ראשון כי מסתמא נהנה מלבישת הבגדים והנהנה מן ההקדש מעל ואולי הכפל וימעל מעל רמז אל לבישת המעיל והוא לשון מעל שהלשון נופל על הלשון ובעבור המעיל בא לידי מעל זה שלבש מעיל כדי להקטיר בו הקטורת כי אולי ידע בעצמו שסיפר לשון הרע בגלוי ובסתר ועל כן נאמר ושוליו מלאים ההיכל אלו פ' כהנים ר"ל מה שחשב להתכפר במעיל דהיינו שעיקר הכפרה באה מן השמעת קול של פעמון ורמון שבשולי המעיל וטעות היה בידו כי כפרת לבישת שולי המעיל שייכא דוקא לכהנים ולא לו שנ' ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים המקודשים בני אהרן להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לכבוד לך מה' אלהים, לא לך להקטיר היינו שהקטורת אינו נאות לך וצא מן המקדש כי מעלת היינו בלבישת הבגדים אע"פ שנאמר בהם לכבוד ולתפארת מ"מ לא לכבוד לך אלא לבני אהרן הם לכבוד ולך הדבר מעילה ותדע שכן הוא שהרי נאמר בשנת מות המלך עזיהו דהיינו כשנצטרע כו' ושם נאמר אוי לי כי נדמיתי כי איש טמא שפתים אנכי ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב ומהיכן למד לומר כן אלא שראה שעוזיהו בקש כפרה על טומאת שפתים או על עצמו או על דורו ואם כן ישראל צריכין כפר' על טומאת שפתים ויעף אלי אחד מן השרפים ובידו רצפה דרשו רצפה מלשון רצוץ פה לאמר יפה דברת כי כל ישראל צריכין רצוץ פה כי הכל בלשון הרע ממש במלקחים לקח מעל המזבח ואולי הוא ממזבח הקטורת ששם מקור הכפרה על לשון הרע:
מאמר קצא
בגמרא מספר הזגין כמספר מראות נגעים
בפרק המזבח מקדש מסיק במספר הזגים והעינבלים של שולי המעיל ת"ק סובר ע"ב זגים היו רב דוסא אומר משום רבי יהודה ל"ו א"ר ענני בר ששון כמחלוקת כאן כך מחלוקת בנגעים דתנן מראות נגעים רבי דוסא אומר ל"ו מראות הם ר' עקיבא אומר ע"ב וקשה מה ענין מראות נגעים לשולי המעיל אלא לפי ששניהם מכפרים על לשון הרע אשר מקורו מן הגאוה הנוגעת בכבוד השי"ת כי כל המתגאה מתעטף בלבושו של מקום ב"ה והסובר ע"ב זגין ומראות סובר שעיקר העונש על דבר שהיה סיבה לעבירה זו דהיינו הגאוה הנוגעת בכבוד שם של ע"ב, והסובר ל"ו זנים ומראות שסובר שעיקר העונש על שנגע בכבוד אנשים צדיקים וטובים שהיו ראוין להיות מכלל ל"ו אנשים צדיקים שאין העולם חסר מהם אפילו המה אין להם המלט מחץ שחוט לשונם כי בעלי הלשון השמיעו את כל ישראל אין נקי, וזה"ש לב לא מחשבות און מעזיהו שהיה חורש מחשבות און להתכפר בדבר שבו הוסיף חטא על פשע, ואם תשיבני לומר הלא הדרא קושיא לדוכתא כי למה הוצרך משה לומר זאת תהיה תורת המוציא רע כנגד יפיח כזבים עד שקר הלא כבר מבואר הדבר מעוזיהו חשובה לדבר לפי שלשון הרע של עוזיהו אינו מפורש בפסוק כי אם על ידי רמז שאין הכל יודעין בו וההמון עם מבינים הדבר כפשוטו שנענש על הקטורת לבד ע"כ לא למד ממנו כ"א לב חורש מחשבות און אע"פ שבעל המדרש הזכיר שרצה ללבוש בגדי כהונה וזה המכריח אותי לפרש הענין כך אבל מ"מ הפסוק שלא הזכיר לבוש בפירוש לא רצה לסמוך על דרש זה עד שפרשו משה ואמר זאת תהיה תורת המצורע אך כדי ליישב הקושיא הגדולה שבמדרש הנזכר שדרש שש ושבע הרי י"ג:
אומר אני שהוא ע"ד שמסיק בויקרא רבה והביאו הילקוט במשלי בפסוק
מאמר קצב
מדרש על פסוק ובתחבולות תעשה לך מלחמה
בתחבולות תעשה לך מלחמה אם עשית חבילות חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות מצות כיצד עינים רמות, והיו לטוטפות בין עיניך, לשון שקר. ולמדתם אותם את בניכם, וידים שופכות דם נקי, וקשרתם לאות על ידך, לב חורש מחשבות און, אשר אנכי מצוך היום על לבבך, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה, הוי רץ למילה שניתנה בין הירכיים, יפיח כזבים עד שקר, ואתם עדי נאם ה', ומשלח מדנים בין אחים, אמור לחכמה אחותי את עכ"ל, וק' מה ענין המצות הללו אל העבירות וע"ק למה הזכיר בעבירות חבילות חבילות ובמצות חבילות פעם א', ונר' שבעל מדרש זה סובר שש ושבע הרי י"ג וכיצד כם י"ג אלא לפי שששה מהם כפולים ואחד מהם אינו כפול הרי י"ג וכלפי מה שששה מהם כפולים על כן כפל לומר חבילות חבילות עבירות כי כל עבירה כפולה חוץ מן לשון שקר כי הלשון אחד הוא ואף על פי כן עושה חבילות חבילות עבירות שמגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע ש"ד על כן נקט בו חבילות חבילות אף על פי שאינו כ"א אחד שהרי לא מנה רק י"ג, וזה סדרן עינים רמות ב' עינים במשמע אחד של ימין ואחד של שמאל ושל ימין גדולה משל שמאל כי יש גם כן שני מיני גאוה א' כלפי שמיא כנבוכדנצר שאמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון וא' כלפי חבירו ואחת גדולה משל חברתה והתיקון על שני חבילות אלו חבילה אחת והיא תפילין שבין שני העינים טטפת טט שתים פת שתים להורות שהחבילה אחת מצלת מן שני חבילות עינים רמות על ידי שמכיר כי רשותא דמרא עליו ולא זו שאין נכון לו להראות גאוה כנגד הקב"ה אלא אפילו על אדם בן גילך אל תתגאה לפי שאתה עומד לפני מלכו של עולם בכל מקום כי מלא כל הארץ כבודו ואין נכון לך להראות גאוה ועיני ה' רואות משוטטות בכל הארץ הגם שלא תהיה הגאוה למרות עיני כבודו ית' אלא כנגד אדם, אחר עינים רמות הזכיר לשון שקר ויש בו חבילות חבילות ומ"מ לא מנה הכתוב כ"א אחד כדרך שבארנו וכבר אמרנו שחטא הלשון מקורו מן הגאוה על כן הזכיר לשון שקר אחר עינים רמות כי מאן דעביד הא נפל בהא, ותיקונו ולמדתם אותם את בניכם על דרך מארז"ל מאי תקנתיה של מספר לשון הרע אם ת"ח היא יעסוק בתורה שנ' מרפא לשון עץ חיים ואם עם הארץ הוא ישפיל עצמו שנ' וסלף בה שבר ברוח על כן נאמר בטהרתו אל כלי חרש על מים חיים התורה נמשל למים חיים ועם הארץ דומה לכלי חרש שאין לו תקנה ני אם בשבירה, וע"כ אמרו יעסוק בתורה כנגד ה"פ זאת תורת שנאמרו במצורע שכל כמספר לשון הרע כאילו עבר על ה' חומשי תורה כי בספר בראשית נאמר ענין הנחש וצרעתו כי סלעין שעליו היינו צרעתו, ספר שמות בו נאמר צרעת של יד משה על שקרא את ישראל בנים לא אמון בם, ספר ויקרא כל פרשת מצורע המוציא רע, ספר במדבר ענין של מרים ומרגלים, ספר דברים זכור את אשר עשה ה' למרים, על כן מביא פסוק ולמדתם אותם את בניכם להרגילם בתורה בעודם קטנים גם כי יזקינו תהיה תורת חסד על לשונם לא כמעשה דורינו שבקטנותם אינן מקפידין האבות א הרגל לשון הקטנים ולמדו לשונם שקר וההרגל נעשה טבע וקשה לתקנו, וידים שופכות דם נקי שני ידים כנגד שני מיני שפיכות דמים הן ש"ד ממש הן המקפת מחייתו של חבירו א כי נפש הוא חובל והרי כאן שני חבילות, ותיקונם תפיליו של יד קשירה ביד ימין והנחתה ביד שמאל וחבילה זו תיקון לשניהם לזכור את בוראו החפץ בהווייתו של עולם ועוד שהשופך דמים ממעט הצלם והדמות של בוראו על כן ע"י תפילין של יד דמות בוראו לנגד עיניו תמיד ובזה יהיה נזהר שלא ימעט הדמות כאמור, לב חורש מחשבות און מחשבות שתים במשמע כי רבות מחשבות בלב איש והרי חבילות חבילות הן דוגמת עוזיהו שחטא במעיל ובקטורת הן חבילה אחת החושבים רע על משכבותם לאור הבוקר יעשוה לחבירו וחבילה שניה ע"ד שנ' מה תחשבון על ה' תועה, והתיקון על כל החבילות של המחשבות שיהרהר כל היום וכל הלילה בדברי תורה ואז ינצל מכל הרהורים רעים זה"ש אשר אנכי מצוך היום על לבבך ר"ל כל הרהורך יהיה במצות ה' ותנצל מכל הרהורי עבירה, רגלים ממהרות לרוץ לרעה או לדבר עבירה לשמים או להרע לחבירו ותיקון על ב' חבילות אלו לרוץ למילה כי בה הוא חתם באות ברית קודש להרחיק את רגליו מעבירה או ירוץ לדבר מצוה להיות סנדק במילת הילד להחזיק בשתי רגליו הילד או חשיב רגלים ממהרות לשתי חבילות כי סתם הליכה לרעה חבילה אתת נוסף על זה הרוצה לרוץ לרעה מרוב חשקו לעבירה זו היא רעה כפולה, יפיח כזבים הרי חבילה אחת עד שקר חבילה שניה, פי' הפסוק ע"ד שנאמר במקום אחר יפיח כזבים עד שקר ועד אמונים לא יכזב, פירוש המרגיל עצמו לדבר כזבים אשר לא יועילו ולא יזיקו בסתם דברים בטילים וכזבים ההרגל יביאו לידי עדות שקר שהוא דבר המזיק והוא נגד התורה לכך נקט כזבים לשון רבים לפי שדוקא אם פעמים רבות ירגיל עצמו לדבר כזבים אז סופו גם להיות עד שקר, ובהפך זה המורגל להיות עד אמונים פעמים רבות אז ההרגל שלטובה יביאו לידי זה שסופו לשמור פיו ולשונו שלא לדבר שום כזב אפילו במילי דעלמא, והרי כאן שתי חבילות והתיקון שלהם חבילה אחת אתם עדי נאם ה' רצה לומר להיות עד אמונים ואז גם לא יכזב כאמור, ומשלח מדנים בין אחים, חבילה אחת משלח מדנים, שנייה בין אחים, והתיקון לכולם אמור לחכמה אחותי שתעשה כמעשה של חכמת התורה מה התורה כל נתיבותיה שלום כך אתה בקש שלום ורדפהו ובזה תהיה החכמה אחותך כשתעשה מה שהיא עושה הרי שש ושבע ועל ששה מהם הקלים שבהם אמר שש הנה שנא ה', ושבע מהם החמורים בצירוף לשון שקר הם תועבת נפשו גרועים מאד דרך משל עינים רמות שכנגד אדם שנא ה' ושכנגד הקב"ה תועבת ה', וידים שופכות דם אם לקפח מחיית חבירו שנא ה' ואם ש"ד ממש הרי הוא תועבת ה' וכן בכולם יש צד הגרוע מחבירו, ורבנן אמרו ושבע מקיימין שאין כאן כי אם שבעה ומהו שאמר ושבע זה השביעי משלח מדנים בין אחים הקשה מכולם ועליו אמר תועבת נפשו או של הקב"ה או נפשו של פועל כי סופו ללקות בצרעת וטמא טמא יקרא שהוא מתועב על כל העולם ומה שאמר ושבע ולא אמר ושביעי, הורה בזה שכל הששה הנותרים נכללים בשביעי זה נמצא שזה האחרון הכביד עד שהוא לבדו נקרא שבע להורות שבו נכללו כולם לפיכך משה מזהיר זאת תהיה תורת המצורע המוציא רע ולמה לא הזהיר על האחרים ועוד למה יביא צפרים העושין מעשה קול שמא הצרעת באו על האחרים מן שבעה אלו שאינן שייכין בקול אלא ודאי לפי שכולן נכללו בזה השביעי כי על כן נאמר עליו ושבע ואם כן זהו המקור המשלח מדנים בין אחים הוא הבדיל בין איש לאשה ובין אחים יפריד על כן דינו להיות בדד מושבו ש"מ שהמקור לכולם משלח מדנים בין אחים, וזה סדרן עינים רמות כבר אמרנו שהוא מסבב חטא הלשון וכן הוא אומר אשר אמרו ללשונינו נגביר שפתינו אתנו מי אדון לנו, וידים שופכות דם נקי כמו שנאמר הולכי רכיל היו בך למען שפך דם וכמו שנאמר חץ שחוט לשונם שוחט כתיב שחוט קרינן כי הוא שוחט לאחרים וגם הוא שחוט כי לשון הרע תלתא קטיל כמו שכתבנו בגימ"ל גדולה של והתגלח כי גמל ראשי תיבות ל' מדברת גדולות וקטיל ג', לב חורש מחשבות און שכן כל בעל לשון מטמא גם הלב שבו דיבור פנימי כמ"ש ודברתי אני עם לבי כי הלשון קולמס הלב כמ"ש רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך לשוני עט סופר מהיר, ורגלים ממהרות לרוץ לרעה כמו שנאמר לא רגל על לשונו כי כל רכיל הולך ומרגל כפירוש רש"י, על לא תלך רכיל שענינו כמו רגל כמו וירגל בעבדך דמפיבושת נמצא שהלשון מטמא הרגלים שילכו לרגל, יפיח כזבים עד שקר היינו חטא הלשון, לשון שקר גם במילי דעלמא, כל הששה הללו כלולים במשלח מדנים בין אחים והוא עיקר למאן דאמר ושבע מקיימין, ומה שאמרנו למעלה שלפי שלא הביא ראייה על יפיח כזבים כו' הזהיר עליו משה זהו למ"ד שש ושבע הרי י"ג וכל הראיות אליביה דווקא וקל להבין, אבל למ"ד ושבע מקיימין נכללו כולם במשלח מדנים בין אחים, וזהו דעת הרוכל שהיה מחזר בעיירות הסמוכות לציפורי והיה מזהיר דווקא על חטא הלשון כמבואר המאמר יפה בכלי יקר פרשה זו ולמה לא הזהיר על שאר דברים המסבבים הצרעת אלא לפי שחטא הלשון מקור לכולם ואם אין שלום אין כלום לכך נאמר בקש שלום ורדפהו:
מאמר קצג
ג' שלומות הן כו'
ובפרק הרואה מסיק ג' שלומות הם נהר ציפור וקדירה כו' לפי ששלשה אלו משמיעים קולות, נהר שנאמר מקולות מים רבים אדירים, צפרים עושין מעשה קול קדירה דעביד תוך תוך ומשמיע קול בשעת בישול, ושלשתן רמוזים בטהרת המצורע ושחט הציפו"ר אל כלי חר"ש על מי"ם חיים, הרי ציפור, וכלי חרש קדירה, מים חיים נהר, והם כנגד ג' חלקי לשון הרע שנזכרו בפרק המזבח מקדש, דלא אהנו מעשיו ובסתר עושה תוך תוך כמעשה קדירה שאינו משמיע קול גדול כמו שנאמר אלה פיהו מלא מרמות ותוך תחת לשונו און ועמל ודלא אהנו מעשיו בפרהסיא בקול רם זהו כנהר המשמיע קול גדול ואינו מזיק כי לדרכו הוא הולך, ודאהנו מעשיו וגרם היזק לזה היינו כשהוליך את הקול לכל קצוי ארץ כעוף השמים אשר יוליך קול והיינו צפרים, לפיכך שייך הצרעת להיות מצורע מוחלט לאהנו מעשיו וטהרתו צפרים, לפיכך הרואה נהר בחלום ישכים ויאמר הנני נוטה אליה כנהר שלום רצה לומר שישמע קול כנהר קול מבשר שלום קודם שיקדמנו פסוק כי יבא כנהר צר והיינו קול לכון הרע, והרואה ציפור בחלום ישכים ויאמר כצפרים עפות כן יגן ה' צבאות שמעשה הקול יהיה לשלום קודם שיקדמנו פסוק כציפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו המרמז לקול לשין הרע שנאמר בו בדד ישב דהיינו להיות נודר מקנו וטהרתו צפרים בעבור זה הרואה קדירה בחלום ישכים ויאמר ה' שלום תשפות לנו שישמיע קול לשלום קודם שיקדמנו פסוק שפות הסיר וגומר כמו שנאמר כי כקול הסירים, תחת הסיר כן קול הכסיל לפיכך יקדים ויאמר ה' שלום תשפות לנו, ומה שנאמר ה' פעמים זאת תורת בצרעת וה' פעמים זאת תורת בפרשת קרבנות זה כדמות ראיה למה שארז"ל מסכת ברכות כל מי שיש לו ד' מראות נגעים הללו אינן אלא מזבח של כפרה, ולכך נאמרה פרשת נגעים בלשון פרשת קרבנות המתחילין אדם כי יקריב מכם קרבן לה' ופרשת נגעים מתחלת אדם כי יהיה בעור בשרו וגו' ומה שלא נאמר כאן מכם הורה בו דבר יקר הערך כי אילו נאמר מכם הייתי אומר דווקא בישראל נמצא מצורעין ולא באומות לכך לא נאמר מכם, ואם לא נאמר אדם הייתי אומר כשם שארבע מראות נגעים אלו הם לישראל מזבח כפרה כך הם באים על האומות לכפרה על כן אמר אדם ודווקא לכם באו לכפרה אבל לא לעו"ג כי מה שבאין על העו"ג אינן באין אלא לכדי שלא יחרף צר את ישראל לאמר אומה של מצורעים אתם אבל לא לכפרה לכך נאמר בקרבנות אדם כי יקריב מכם למעט העו"ג מן הכפרה מכל וכל משא"כ כאן שלא מיעט העו"ג אלא מן הכפרה מצד הנגעים אבל לא מן הנגעים עצמם:
מאמר קצד
מדרש הרבתי ע"פ חרפת נבל אל תשימני
וראיה לדברינו ממה שמסיק ברבתי פ' וישב וז"ל מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני רבי חמא בר חנינא ור' שמואל בר נחמן, רב חמא אומר לא היו ראוין עו"ג שיהיה בהם דוויים וסקופים ולמה יש בהם אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרין אומה של דויים וסקופים אתם על שם חרפת נבל אל תשימני, ורב שמואל בר נחמן אומר לא היו עו"ג ראוין שיהיו בהם מעלה חטטים ולמה יש בהם מעלה חטטים אלא שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים לא אומה של מצורעים אתם על שם חרפת נבל אל תשימני עכ"ל וק' מה הוסיף רב שמואל על דברי רב חמא, ולפי מה שבארנו שמן פסוק אדם כי יהיה בעור בשרו ולא נאמר מכם אנו למידין שהעו"ג יש בהם ג"כ מצורעים אבל אינן לכפרה אצלם, ע"כ ראה ר' שמואל לפרש פסוק מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני טל הצרעת כי יותר מסתבר לאוקמיה לקרא על דבר המבואר כבר בתורה מלאוקמיה על דוים וסכופים שאין להם רמז בתורה כמו שיש רמז בצרעת שיש בו ריבוי ומיעוט כי מדלא נאמר מכם ריבה גם העו"ג לצרעת מדקאמר אדם מיעוט אותם מן הכפרה על כן מצא לו דוד מקום להתפלל חרפת נבל אל תשימני ואין עיקר החרפה הצרעת אלא הסיבה דהיינו חטא הלשון הרע המסבב הצרעת זה"ש חרפת נבל ר"ל שלא יחרף אותי צר לאמר יש בכם פה דובר נבלה של לשון הרע ויקרא אותי נבל ואולי מטעם זה שער בנגע הפך לבן סימן טומאה כי הפך לבן לאחוריו יש בו אותיות נבל וכן כל מראות נגעים לבנים הם מזה הטעם כי מטעם זה אמרו שמשיח בא גם בדור שכלו חייב שנאמר כלו הפך לבן טהור הוא והיינו שכולם יהיו נבלים זהו הפך לבן יש בו אותיות נבל כי פה דובר נבלה מסבב הצרעת ומדוקדק גם זה ביותר מן פסוק מכל פשעי הצילני זה חטא הלשון הכולל כל הפשעים שהוא מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד, ואם באולי נכשלתי באבק לשון הרע שאין כל אדם נצול ממנו בכ"י לפחות חרפת נבל אל תשימני הסר מעלי נגעך וגו' ש"מ שבנגעים מדבר הפסוק, ומה שמסיק בפשיטות לא אומה של מצורעים אתם כאלו הדבר פשוט ונגלה לכל האומו', לפי שבמעשה העגל כתיב קול ענות אנכי שומע חרופים וגדופים כו' מה כתיב תמן וירא משה את העם כי פרוע הוא ולמדו רז"ל לומר שנצטרעו בג"ש כתיב כאן כי פרוע הוא וכתיב במצורע ראשו יהיה פרוע כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם, כי על ידי זה הצרעת יחרפום כל האומות הקמים עליהם על כן אמרו לא אומה של מצורעים אתם מן מעשה העגל שהי' נגלה לכל העמים ואחר שנאמר כי פרעו אהרן לשמצה בקמיהם אם כן מסתמא כשאמר דוד חרפת נבל אל תשימני קאי על דבר המבורר בתורה כבר הן בפרשת העגל הן בפסוק אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', ויכול להיות שרבי אחא ורבי שמואל שניהם סוברים שהאומות אינן מחרפין כי אם על הנגעים שהרי נאמר הסר מעלי נגעך מתגרת ידך אני כליתי שמע מינה שבנגעים יחרף צר, אך שרבי חמא סבר שמדבר בנגעי בתים הבאים על צרת העין שנאמר ובא אשר לו הבית זה בייחד ביתו לו כו' וכתיב ונתן הבית והיינו דוים וסכופים כי סכופים בין בקו"ף בין בכ"ף הוא לשון שבירה ונתיצה מלשון סקבא דשתא ריגלא ופליגי בלשון נבל כי רבי חמא סבר חרפת נבל היינו שלא יחרפנו לומר שאני כילי וצר עין כנבל הכרמלי שנבל שמו ונבלה עמו והיינו צרת העין ואם כן קאי על נגעי הבתים דוים וסכופים, ורבי שמואל סובר נבל לשון פה דובר נבלה ומדבר בנגעי הגוף הבאים על לשון הרע שניהם מצוין בעו"ג לא לכפרה כ"א לכדי שלא יחרפו את ישראל:
מאמר קצה
במדרש שאת זו בבל כו'
וזה כוונת המדרש בילקוט שאת זה בבל כו' ספחת זו מדי כו' בהרת זו יון כו' והיה בעור בשרו לנגע צרעת זו מלכות מצרית שהקב"ה מלקה אותה בצרעת כו' ומה ראה על ככה לפרשם על המצריים אלא כדי לומר לך שכולם יהיו מצוין גם בין האומות ובנין אב לכולם מלכות מצרית שאמר בפירוש שהקב"ה מלקה אותה בצרעת, וכן מסיק ברבתי וז"ל נכונו ללצים שפטים מוכנים הם ללצים דינן כו' כיון דחמת מגלבין תמן דחלת אמר לה המלך אל תתיראי אלו לעבדים ולשפחות אבל אתה לאכול ולשתות ולשמוח, הנך רואה ממדרש זה שתכלית הנגעים לישראל להיות להם למזבח כפרה דהיינו לשמוח על דרך ושמחין ביסורין אבל למצרים המשיל למכה החמור בין שוחק בין סרח כך הנגעים לעו"ג אינן תלוין באותן חטאים המסבבים הנגעים אלא בין רגז בין שחק מכל מקום נלקו באגב שלא יחרפו את ישראל כאמור, ויתכן עוד לפרש שלכך הוקבעו מלכיות כנענית ומצרית ברמז בארבע מיני נגעים לומר ששיעבוד הוא גם כן מזבח כפרה לישראל כמו הנגעים, ולפי שמראות נגעים אינן מטהרין אלא על ידי כהן ואם מלכיות כנענית ומצרית עומדין במקום הנגעים איזו כהן יטהר אותנו מהם על כן מסיים במדרש זה לפי שבעולם הזה הכהן רואה את הנגעים אבל לעתיד אמר הקדוש ברוך הוא אני מטהר אתכם כו' לא כפירוש של מתנות כהונה שכתב שרצה לסיים בדבר טוב, וג' מיני כפרה אלו נגעים וקרבנות גליות הראה הקב"ה לאברהם בין הבתרים הקרבנות בקח לי עגלה משולשת כו' הגליות כמו שמסיק ברבתי והנה אימה זו בבל כו' והנגעים כמה שנאמר ואת הצפור לא בתר רמז לטהרת המצורע בצפרים, ואחר שהנגעים מזבח כפרה על כן נאמרו בסדר הזה מתחלה נגעי הגוף ואחר כך נגעי בגדים ואחר כך ניגעי בתים דרך לא זו אף זו לא זו שנגעי הגוף ממרקין אלא אפילו נגעי בגדים ולא זו בגדים הקרובים לנופו אלא אפילו נגעי בתים ממרקין, אבל כשהמכות ממשמשין ובאים הסדר הפוך כדמסיק בילקוט סוף פרשת כי תזריע שאין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא מתחיל תחלה בביתו אם לא חזר בתשובה שולח בו ננעי בגדים ואם אינו חוזר בו הוא מלקהו בנגעי גופו ובזה נראה לי לתרץ מה שלא נאמר לשון ונתתי נגע כי אם בנגעי בתים אלא לפי שזה נתינה ראשונה מאת ה' ואם לא יחזור בתשובה אחד גורר את חבירו מעצמו כי הנגע מעצמו הולך מן הבית לבגד ומבגד לגופו כסדר החילי הנעתק ממקום למקום, לדעת רז"ל שנגעי בתים היו עבור מטמוניות של כנענים והם כמו מציאה שייך לומר בו ונתתי כי על הטובה יש לייחס הנתינה לקב"ה:
מאמר קצו
סמך לשבת הגדול וביאור ד' מראות
ובשבת הגדול שחל להיות בשבת מצורע, צרפתי על ענין זה גלות מצרים שהית' התחלתו מעון דבור במה אדע ומר הגלות היה תלוי בצוארו של אברהם וכשהיו בגלות מצרים אמר משה אכן נודע הדבר דדיבור מפני שיש בהם דלטורין, וכשנגאלו ארז"ל בזכות ד' דברים נגאלו וחד מהם שלא היה בהם לשון הרע, וכן ג' אותות שנתנו למשה היה בכולם רמז על תקון חטא הלשון, כדמסיק ברבתי אות המטה שנהפך לנחש, רמז שעשה כמעשה הנחש שסיפר לשון הרע ואמר והן לא יאמינו לי וכן אות צרעת היד מזה הטעם, וכן אות המים שנהפכו לדם רמז לו שילקה במי מריבה על שסיפר לשון הרע על ישראל ואמר שמעו נא המורים כך מסיק ברבתי ולי נראה שגם זה על ש אמר והן לא יאמינו אמר ליה הקב"ה אתה אין סופך להאמין שנ' יען לא האמנתם בי כו' וכל זה מופת שלא היו בישראל בעלי לשון הרע שהרי מותר לספר לשון הרע על בעלי מחלוקת ומאחר שמשה נענש עליהם זה מופת חותך שאין בהם עוד דלטורין על כן הם ראוים לגאולה, וחטא הלשון מקורו מן הגסות על כן המצוה המורה על ההכנעה סיבת הגאולה והארכנו לדבר מזה וכעת אמרתי לקצר לפי שאינו מעניני הפרשה:.
מאמר קצז
כל מי שיש בו ד' מראות הללו
וראיה לדברינו הנ"ל שהנגעים מזבח כפרה ממה שארז"ל כל מי שיש בו ד' מראות הללו אינן אלא מזבח כפרה וק' למה נקט המראות אלא שר"ל חזותא מוכי ח עליו כי כולם מראות לבנות שמנו רז"ל בהרת עזה כשלג שניה לה כסיד ההיכל, השאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן הורה באצבע מצד מראות הנגעים שכולן באו למרק וללבן כל עון כמ"ש אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו ואם יאדימו כתולע כצמר יהיו לכך מנו שלג וצמר, וסיד ההיכל כי המקדש נקרא לבנון ע"ש שמלבין עונותיהם של ישראל, ולפי שהנגעים באין על לשון הרע על כן מנו קרום של ביצה לכפרה כי הביצה אין לה פה וראיה מאכילת ביצים דאבל וזה תיקון על לה"ש לבלתי היות לו עוד פה דובר נבלה ושב ורפא לו: