שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת מטות · מאמר רעט
באור ענין לא ברוח ה' לא באש ה'
ואולי נרמז כל החזיון הזה במראה אשר נראה ה' אל אליהו הנביא שנ' והנה ה' עובר ורוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' ברוח ה' רצה לומר לכך הראה לו הקב"ה תחלה רוח גדול משבר הרים וסלעים לרמוז על חטאם של ישראל בע"ז שהיא ברוח ה' כי עיקר האמונה ברוחניות כי יתן ה' את רוחו על מאמיניו והמה בחרו להם אלהים חדשים דהיינו לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' הראה לו שחטאו בש"ד שנאמר כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים כי ה הרעש היה לא ברעש ה' ואחר הרעש אש נראה לו ה' באש לרמוז לו כי גם ברותחין של ג"ע קלקלו דהיינו לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה רמז לחטא של לשון הרע בסתר בקול דממה דקה, ואליהו הבין כל המראה הזאת על כן אמר כי עזבו את בריתך רמז לעריות שהוא קלקול של הברית מילה כמו שאמר שיחתם ברית הלוי וגו' וסמיך ליה ובעל בת אל נכר דהיינו השחתת ברית לוי כי משכה ערלתיה ושבט לוי החזיקו במילה שנ' ובריתך ינצורו ואת מזבחותיך הרסו היינו כדי להקריב לע"ז ואת נביאך הרגו בחרב ש"ד, ואותר אנכי לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה רמז לחטא הלשון שאין לי המלטה מהם כי אף אם אני שוכן לבדי חדר בחדר להחבא מ"מ הם שולחים בי חץ לשונם ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת והמה צודים את נפשי לקחתה ע"י חץ לשונם אפילו בזמן שאין אני דר בשכונתם כנודע מדרכי בעל הלשון אשר השמיעו את כ"י אין נקי כנודע מדרכי רוב אנשי זמנינו ונסמך כל דרוש זה לפרשת נדרים לפי שמצינו ביעקב שבעבור איחור נדרו נכשל בארבעתן ויש גם בתורה כמו רמז לזה שנאמר לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' מעמך דרישה אחת מצינו בשופך דם האדם שנאמר אדרוש את נפש האדם, דרישה שניה מצינו שנאמר והי' האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו והיינו מי שאינו מאמין בה' על כן לא ישמע אל המדבר בשמו והיינו עובד ע"ז, והיה בך חטא זה הבא על הערוה שנ' בו מעות לא יוכל לתקון כי רושם חטא זה ישאר קיים בו בהווייתו גם אם ירבה לו בורית נכתם עון וה ורוצה לומר שאם תאחר לשלמו תבוא לידי מכשול בשלשתן כיעקב, כי על כן הנודר כאיל בנה במה כי גם הבונה במה דומה כאלו נכשל בכולם, וטעמו של דבר כי במעשה העגל חטאו בע"ז וכן בג"ע וש"ד שנאמר ויקומו לצחק וכן בלשון הרע קול ענות, והמשכן היה מכפר על מעשה העגל כי האפוד היה מכפר על ע"ז וכתונת על ש"ד ומכנסים על ג"ע והציץ על ומצח אשה זונה היה לך דהיינו זנות שבגלוי כדאיתא בכלי יקר כי לכך כתוב עליו קודש לה' כי בכ"מ שיש גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וראייה מפרשה שהעבירו את המדינית לפני הציץ וכל מי שנבעלה פניה מוריקות, ולמה דוקא לפני הציץ אלא לפי שזינו בגלוי במעשה זמרי והציץ מכפר על ומצח אשה זונה הי'לך וכן בלעם שהכשיל את ישראל בזנות על כן הפילו משה ע"י שהראה לו הציץ כו' כפרש"י וכן מצינו במסכת קדושין בינאי מלכא שאמו נשבית בהר המודעות כו' הי' שם אלעזר בן פיעירה ואמר הקם להם בציץ שבין עיניך כו' כי ידע הבליעל שע"י הציץ יזכירו לו שאינו נאות לו אחר שאין לידתו בקדושה, ונמצא שהבונה במה ואינו מביא קרבנותיו לפתח אהל מועד אין לו חלק בד' מיני כפרה אלו, כי המעיל הי' מכפר על לשון הרע על כן הוא נכשל בארבעתן, ומעתה נבא לפרש המאמר שהתחלנו בו אמר הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהם בזה בא לפרש מה שנאמר איש כי ידור נדר לה' שרוצה לומר שאם ירצה לידור אזי לא ידור כי אם נדר שהוא לשם ה' דהיינו נודר לשם פרישות כמארז"ל נדרים סייג לפרישות ובזה מיעט שאר כל נדרים שמדרך האדם לידור בכעסו ששומר נפשו ירחק מהם לכך אמר הוו זהירין בנדרים שלא לידור כל עיקר והיינו בסתם נדרים שאינן לשם פרישות ואינן לשם ה', וכנגד הנדרים הבאים לשם ה' אמר ואל תפרצו בהם כי כל לשון פרצה שייך בפורץ גדר ורצה לומר באותו נדר שהוא סייג לפרישות אל תפרצו בו, שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות בזה בא לתרץ למה הקדים נדר לשבועה הלא השבועה נזכרה כבר בעשרת הדברות והיה לו להקדימה אלא שרוצה לומר שהפורץ בנדרים לפי שכל נדר אינו בשם על כן הוא קל בעיניו על כן הוא מזהירו שמן הקל יבא אל החמור דהיינו השבועה שהיא בשם ומ"ש לשון סופו לפי שכל נדר הוא בלא שם ולהבא דווקא ומן הנדר יבא לידי שבועה שהיא בשם ולהבא שבשעת הוצאת השם עדיין לא מעל ומן שבועה דלהבא יבא לידי שבועה לשעבר שאם נשבע לשקר אזי מעל תכף על כן הזכיר לשון סופו למעול בשבועות, ועל כן כפל הנדר והשבועה להורות שטוב לו לאדם שלא ידור כלל אפילו לשם פרישות, כי מן נדר של פרישות בא לידי סתם נדר ומן סתם נדר דלהבא יבא לידי שבועה דלהבא ומן שבועה דלהבא יבא לידי שבועה דלשעבר שבשעה שהוציא השם מעל ואז אין לו מחילה שנאמר כי לא ינקה, ואם כן שהיוצא מזה שטוב לו שלא ידור כלל אפילו בנדר של פרישות אם כן מהו שנאמר ונשבעת חי ה' וגו' הרי שאפילו שבועה החמורה התיר לו הכתוב כשהיא באמת על כן בא כמתרץ ולומר שהיתר זה היינו דוקא אם תהיה כאברהם יוסף ואיוב ואם יש לך כל המדות הללו דווקא אז מותר לך לישבע שנאמר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, וכדי שלא תאמר שמא מילי מילי קתני וכ"א צווי בפני עצמו ומנא לך למימר שכולם תנאי השבועה על כן בא כמתרץ לומר עם כ"א צווי בפני עצמו אם כן למה נכתב צווי אחד בשלשה פרשיות סמוכות ואתחנן עקב ראה, בשלומא אם כולם תנאי לשבועה אתי שפיר כי ג' פסוקים אלו באים לומר לך שאם תרצה לישבע תהיה כאברהם ויוסף שהיו בהם כל המדות הללו ונשבעו ואם תרצה שלא לשבע כלל אפילו אם יהיו בך כל המדות הללו אז תהיה כאיוב שהיו בו כל המדות הללו ואף על פי כן לא נשבע כי לא מצינו שבועה באיוב וכנגדו לא הזכיר בפסוק שלישי בפרשת ראה שום שבועה, ומה שלא הזכיר בפרשת ואתחנן ובו תדבק שהוא כנגד דבוק לת"ח כו' אולי הוא כנגד יוסף שאחר מות אביו הרחיק את אחיו מעל שלחנו כאלו לא רצה לדבק בהם עוד וק"ל, וכל התנאים הללו נאמרו בפסוק ונשבעת חי ה' וגו' לפי שקודם זה אמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב רמז ליראת ה' יען כל ירא מתרחק, על כן הוצרך לומר אלי תשוב מיראה ש בה אהבה והיינו דווקא ביראת, ה' ואם תסיר שקוציך מפני כנגד ואותו תעבוד שלא יהיה לך עבודה אחרת זולת עבודתו יתברך אבל כל עבודת נכריות שקץ תשקצו מפני עבודת ה' ולא תנוד כנגד ובו תדבק שלא תהיה נד ממנו אלא דבק בו אז ונשבעת חי ה' באמת וגו' אז ודאי תשבע באמת, והרי לפניך ג' דרכים, א' הרוצה להיות כיוסף שלא היו בו כי אם שני מדות היראה ואותו תעבוד ונשבע הרשות בידו, והרוצה שלא לשבע עד שיהיו בו כל ג' מדות הללו כאברהם הרשות בידו, והרוצה להיות כאיוב שהיו בו כל ג' מדות הללו ואעפ"כ לא מצינו שנשבע הרשות בידו כי עכ"פ אי אפשר שהנשבע להבא יהי' נקי מן החטא לגמרי כי אע"פ שהחכם יתיר לו שבועתו מכ"מ חלק גבוה מי יתיר שהרי הזכיר השם חנם לבטלה וזהו שאמר אין לו מחילה עולמית לפיכך הירא את דבר ה' ינוס מעסק שבועה מכל וכל שהרי נחרבו לינאי מלכא שני אלפים עיירות בעבור שבועות של אמת והטעם משום הזכרת שם שמים לבטלה, וכבר אמרנו שהכל תלוי בהרגל של הלשון וזה מבואר בכמה מקומות אחד שנאמר כאן לא יחל דברו היינו אפילו בלא נדר ושבועה לא יעשה דבריו חולין ואז כשיהיה מורגל במוצא שפתיו שלא ידבר כי אם אמת אז גם בנדרים ככל היוצא מפיו יעשה ב' שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך כשתשמור מוצא שפתיך אפילו במילי דעלמא להיות מבטיח ועושה אפילו להדיוט אז ועשית כאשר נדרת לה' בק"ו מהדיוט ג' מן סמיכות ולא תשקרו איש בעמיתו אל ולא תשבעו בשמי לשקר וכך פירש"י שם ד' שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה שלא נשא נפשו להרגילו דבר שוא ה' מן פסוק נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גילו על עונך להשיב את שבותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים חזו לשעבר משמע ויחזו להבא משמע ועוד קשה שהתחיל בשוא וסיים במשאות שוא, ופירוש הפסוק כך הוא כי נביאיך בך כי כ"כ היה חטא הלשון הרע מצוי ביניכם כי שוא ידברו איש את רעהו כלו חנף ומרע והוא עון פלילי המגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד ואף על פי כן היה הדבר תפל אצלם ולא יחשבו לו עון בזה כמנהג דורינו זה שנעשה הדבר כהיתר גמור המספר לשון הרע מחבירו בין בפניו בין שלא בפניו והרי היא כמצחק בעיני כל העולם כמ"ש כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות ואמר הלא מצחק אני זה"ש שוא ותפל, ולא גילו על עונך כמה גדול עון זה כדי להשיב שבותך לפיכך לסוף ויחזו לך גם משאות שוא דהיינו שוא ש השבועה שנאמר בה לא תשא וגומר כי שוא זה ודאי חמור ועל ידו נדחו ישראל לגמרי זהו שאמר ומדוחים כי נדחו ממחיצתם בעון השבועה אשר מקורה מן חטא הלשון, ובחיבורי עמודי שש מאמר שש שם פירשתי פסוק זה בדרך אחר מעין הפסוק הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, ותפל קאי על הדבור בתורה יען כי כל שלימות האדם בשני מיני דבור א' בדברי תורה ב' בשאר צרכיו כנגדם אמר שוא ותפל אם במילי דעלמא שוא ידברו איש את רעהו ואם במילי דשמיא אין הדביר אצלם עיקר אלא עושין תורתם ארעי וטפל וכנגדם לבסוף יחזו משאות שוא בשבועות ומדיחים מכל וכל דיבור התורה שהיה כבר טפל אצלם נדחת מהם לבסוף לגמרי, וכל נמשך לפסוק לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ואחר כך אמר ואשה כי תדור נדר ולא הזכיר אצלה שבועה דבר הכתוב בהוה כי אחר שכל אשה יודעת שבעלה ואביה יכולין להפר לה ואם כן למה תוציא השם לבטלה ועוד שכל נשבע צריך שיהיה בו כל המדות הללו כו' וכולן אינן שייכין באשה כי רשות אחרים עליה כי באת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח כו' שהרי אפי' במורא אב כתיב איש אמו ואביו תיראו דווקא אש שספק בידו לעשות, ואותו תעבוד לשמש ת"ח גם זה אין בידה וכ"ש ובו תדבק למהנה ת"ח מנכסיו, אף על פי שבסוף הפרשה נאמר כל נדר וכל שבועת איסר כו' הפסוק מדבר באם שקרה במקרה שנשבע אבל בראש הפרשה לא הזכיר שבועות האשה כי הוא דבר שאינו מצוי מן הטעם שהזכרנו וסמך לפרשת נדרים נקמת בני ישראל במדין שהביאום לידי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר למעלה, ועוד שנאמר בו אחר תאסף אל עמך לומר לו אף על פי שיש התרה לנדרים מכל מקום נדרי וגזירתי במקומה עומדת שלא תבא לארץ, ומ"ש נקמת בני ישראל ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' כמדין יש ליישב למה הוצרך לומר אחר תאסף אל עמך אלא לפי שהיו כאן ב' נקמות אחת נקמת ה' על שהחטיאם בע"ז ואחת נקמת ישראל על שהפילו כ"ד אלף ולא עוד אלא שעדיין עומדים במרדם שנאמר כי צוררים הם לכם צוררים לשון הוה, לכך אמר הקב"ה למשה אם תבא אל אבותיך אברהם יצחק ויעקב מה תשיב להם אם יאמרו איך עזבת בנינו בין הצוררים המדינים ולא לקחת נקמתם מהם אין זה כי אם שהחנפת למדינים שנתגדלת ביניהם בירא דשתית מינה מיא לא רצית לשדות בה קלא לפיכך נקום נקמת בני ישראל על מה שעשו לישראל ואחר תאסף אל עמך כי יהיה לך שם פתחון פה בפני האבות ומשה חשב אם אומר לישראל שנקמה זו בעבורם יחשבו עליו תועה לאמר הלא אין אנחנו מלומדי מלחמה ובמה נחלץ כנגדם על כן אמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ומכל מקום לא תצטרכו טכסיסי מלחמה אלא ויהיו על מדין לא אמר שילחמו במדין אלא רק ויהיו על מדין לבא אליהם בלא מניעה וזה כדי לתת נקמת ה' במדין ואם יהיה כל עיקר כוונתם לשם נקמת ה' אז ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזה מתורץ מה שמקשים על רבי ישמעאל שאמר אילו לא נאמר הרוגו לא הייתי יודע אם להמית עם הזכרים או להחיות עם הטף בנשים איך ס"ד לומר כן הלא משה אמר הן הנה היו לבני ישראל כו' ואיך יצוה להחיותם ונראה שאין זה קושיא כי הן הנה מדבר באותן שנבעלו ממש ואותן ודאי ימיתו כי הכשילום בעבירה, אבל וכל אשה יודעת איש שמדבר בראויה ליבעל אבל לא נבעלה סד"א שיכול להחיותם כי לא הכשילו את ישראל וסד"א שאינן בכלל לתת נקמת ה' במדין קמ"ל: