שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת מטות
מאמר רעב
מדרש תנחומא אמר הקב"ה הוי זהירין בנדרים כו'
וידבר משה אל ראשי המטות לבני ישראל וגומר. יש ליתן טעם לקדימת נדר לשבועה ק ואל כפל ידור נדר השבע שבועה גם כפל לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, כדמסיק בתנחומא וז"ל אמר להם הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהם שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות והמועל בשבועות כופר בי ואין לו מחילה עולמות שנאמר כי לא ינקה ה' וגומר וכתוב אחד אומר ונשבעת חי ה' וגומר אמר הקדוש ברוך הוא לישראל לא תהיו סבורים שמותר לכם לישבע בשמי אפילו באמת אי אתם רשאים לישבע בשמי אלא אם כן יהיו בך כל המדות הללו את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע. עד שתהיה כשלשה שנקראו יראי אלהים אברהם יוסף ואיוב. אברהם מנין שנאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה. יוסף שנאמר את האלהים אני ירא. איוב שנאמר איש תם וישר וירא אלהים. אם אתה מפנה עצמך לתורה ולעשות מצות ואין לך עבודה אחרת לכך נאמר ואותו תעבוד ובו תדבק. וכי יכול אדם לידבק בשכינה והלא כבר נאמר אלהיך אש אכלה הוא אלא כל המשיא בתו לת"ח והעושה לו פרקמטיא ומהנהו מנכסיו זהו שאמר ובו תדבק, אם יש בך כל המדות הללו אתה יכול להשבע ואם לאו אי אתה יכול להשבע עד כאן לשונו, ויש לדקדק מה ענין מדרש זה לפרשה זו כי לא הוזכר בו דבר מענין הפרשה שיהיה בה רמז אל איזה דבר האמור במדרש, ועוד מהו הכפל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהם, ועוד למה צריך הנודר דווקא לענינים אלו את ה' אלהיך תירא כו' ומה ראה בעל המדרש על ככה להזכיר אברהם יוסף ואיוב, וכן מה ראה על ככה לדרוש פסוק ובו תדבק לדביקות תלמיד חכם אליו, ויכול להיות כפי הפשט שטעם להיתר נדרים הוא כמו שהאב והבעל יכולין להפר נדרי האשה לפי שמורא אב ובעלה עליה על כן אין כח בידה לעשות דבר בלתי הסכמתם ודומה כאילו בשעת הנדר הותנה על מנת אם יסכימו אביה או בעלה ואם לא יסכימו אז ממילא הותר הנדר כך כל ישראל מורא תלמידי חכמים רבם עליהם כמורא שמים ואם לא יסכים החכם אל קיום הנדר הרי הוא בטל מעיקרו כי דומה כאילו התנה בשעה שנדר ע"מ שיסכים החכם או שלשה הדיוטות הבאים מכח החכם כי כל ג' הדיוטות צריכין ליטול רשות מן החכם וא"כ כל עיקר היתר הנדר תלוי במור' רבם על כן פרט תנאי זה בנודר באומרו אם יש בנ כל המדות הללו דהיינו את ה' אלהיך תירא את לרבות ת"ח אז לעולם לא תבא לידי מעילה בנדר או שבועה כי אף אם לא תרצה בקיומו אתה הולך אצל חכם להתיר לך אבל אם לא תחשוב מוראו כמורא שמים או כמורא אב או בעל על האשה אז לא תאמין בהיתרו כלל ולא תבקש ממנו שיתיר לך מאחר שהיתר נדרים תלוין בשערה ואין הדבר מפורש בתורה ואז אי אתה רשאי לישבע כלל כי שמא יקשה עליך לקיים השבועה ותמעול בה, ובזה יש ליישב מה שנאמר פ' ואתחנן את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד ובשמו תשבע ובפ' עקב כתיב את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, למה לא נאמר ובו תדבק גם בפ' ואתחנן ועוד ששם נאמר ואותו בוי"ו וכאן נאמר אותו תעבוד בלא וי"ו, לפי שוי"ו של ואותו באה לרבות גם תלמידי חכמים שיעבוד גם להם על ידי שיעשה פרקמטיא בשלהם ומהנה אותם מנכסיו כל אלו הם בכלל אותו תעבוד וי"ו של ואותו עומדת במקום את הנאמר אצל מורא כאילו אמר כמו שתעבוד את ה' כך תעבוד גם לתלמיד חכם ואז כשתחשבם לך לאדונים אז מוראם עליך ולפי שנאמר ואותו תעבוד לא הוצרך לומר ובו תדבק המדבר בתלמיד חכם, אך לפי שנאמר גם בפרשת ראה אחרי ה' אלהיכם תלכו ואותו תיראו וגומר ואותו תעבודו ובו תדבקון ע"כ ראה בעל המדרש זה לומר עד שתהיה כשלשה כו'. לפי שראה ענין היראה בג' פרשיות סמוכות ויש שינוי ביניהם הנראה לעינים על כן ראה לפרשם כנגד ג' שהיו יראי ה' אברהם יוסף איוב ועל כן לא הזכיר בשלישי שום שבועה כי לא מצינו שבועה כי אם באברהם ויוסף שנאמר באברהם הרימותי ידי לאל עליון וביוסף כתיב וישבע לו אבל באיוב לא מצינו שבועה לומר לך אם יהיו בך כל המדות הללו כאברהם ויוסף אז רשאי אתה לישבע כמותם ואם תרצה להחמיר על עצמך שלא לשבע כלל אף אם יהיו בך כל המדות ותהיה כאיוב שלא נשבע כלל אף שהיו בו כל המידות הללו אז הרשות בידך וכללו של דבר שלכך פרט ג' מיני יראה בנ' פסוקים אלו כנגד אברהם יוסף ואיוב:
מאמר רעג
כל הנודר כאילו בנה במה כו'
ועל דרך הדרש יתכן לפרש שלכך הזכיר אברהם יוסף ואיוב לפי שאמרו רז"ל במסכת נדרים כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עליה ובחיבורי כלי יקר פירשתי שלכך ילפינן זה הדבר הנאמר בנדרים מן זה הדבר הנאמר בשחוטי חוץ כי שחוטי חוץ היינו המקריב בבמה לומ' לך שהנודר כבונה במה ושם בארנו טעם שהמקיימו גרוע מן הנודר כי סתם נדר יכול להיות שבכעסו נדר ותדע שכן הוא שהרי במסכת חגיגה למדו היתר נדרים מן פסוק אשר נשבעתי באפי באפי נשבעתי וחזרתי ומשם יש ללמוד זכות על כל נדר שיכול להיות שנדר בכעס המביא לידי חרטה אבל המקיימו כשוך חמת הנודר ואין מבקש היתר הוא גרוע ממנו כי מטעם זה למדו שם בגמרא בגזירה שוה שנקרא רשע כתיב כאן וכי תחדל לנדור וכתיב להלן שם רשעים חדלו רוגז, והיינו לומר לך שאם מקיימו אחר שחדל רוגז אז נקרא רשע ומכל מקום לבי נוקפי בפירוש זה על כן אומר אני שהמקיימו אינו קאי על המקיימו ממש העושה כאשר נדר, אלא קאי על אב או בעל המקיימים נדר האשה היו ודאי גרועים מן האשה הנודרת כי יכול להיות שנדרה בכעסה אבל אישה אשר יקימנו ברצונו הטוב ויכול להביאה לידי מכשול ודאי לא טוב עשה ומה שאמרו שהנודר כאילו בנה במה לפי שמסיק ברבתי פרש' וישלח שיעקב לפי שאיחר נדרו על כן נכשל בעבודה זרה ש"ד ג"ע ולשון הרע, ע"ז שנאמר הסירו אלהי הנכר ג"ע בבתו דינה. ש"ד באנשי שכם. לשון הרע שנאמר וישמע יעקב את דברי בני לבן וגומר. ומצינו זה גם בשחוטי חוץ ע"ז שנאמר ולא יזבחו עוד זבחיהם לשעירים, ג"מ שנאמר אשר הם זונים אחריהם, ש"ד שנאמר דם שפך, לשון הרע שנאמר דם יחשב לאיש ההוא כי לשון הרע אינו ש"ד ממש אלא יחשב לו לדם ע"י שמלבין חבירו דאזל סומקא כו' או לפי כגורם לש"ד כי לשון הרע ג' קטל ועדיין אנו צריכין למודעי ליתן טעם לשניהם למה הנודר והבונה במה באין לידי ד' ראשי עבירות אלו, ותדע ותבין ותשכיל כי שניהם מצינו שנחשדו בהם בני גד וראובן כי בימי יהושע נחשדו בבונה במה ע"י המזבח אשר בנו. ובפ' זו היו נודרים ממש שכן אמר להם משה והיוצא מפיכם תעשו כדרך שנאמר בנדר ככל היוצא מפיו יעשה ומטעם זה הוצרך רש"י לפרש תעשו לגבוה שקבלתם עליכם כו' לפי שהמבטיח לעשות איזה דבר להדיוט אינו נקרא נודר ויכול לחזור בו אבל אמירה לגבוה כנודר דמי ע"כ אמר להם הלשון הנאמר בנודר:
מאמר רעד
בנו לכם ערים לטפכם כו'
ולפי זה ראיתי לתרץ קושיא אחת וגדולה היא אלי כי בפסוק זה נאמר בנו לכם ערים לטפכם וגדרות לצנאכם והיוצא מפיכם תעשו מה ענין קדימת הטף למאמר והיוצא מפיכם תעשו אלא שארז"ל בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים כו' ובני גד וראובן לפי שהקדימו ממונם לטפם גילו אדעתם שממונם חביב עליה' מגופם וטפם וכאילו אין מקפידין על הטף וע"י זה נחשדו שלא יקיימו נדרים מאחר שאינן יריאים כ"כ מן העונש של בני' מתים ע"כ אמר להם משה בנו לכם ערים לטפכם תחלה וע"י זה יראו כל ישראל שהטף חביב עליכם ואם כן מסתמא יהיה מורא עונש הנדר עליכם ואז היוצא מפיכם תעשו ע"י יראת עונש הכף, וראיה שדבר זה נחשב לנודר לעשות צדקה שכן נאמר בגד צדקת ה' עשה שיצא בראש החלוץ כי משפטיו שורת הדין היה שילך עם ישראל בשוה להם, וא"כ מאחר שבני גד וראובן היו נודרי נדר ע"כ נחשדו בימי יהושע בבוני במה כי הנודר כאילו בנה במה, והבט ימין וראה כי שם נאמר אל אלהים ה' יודע אל אלהים יודע וישראל הוא ידע כו' ולמה הזכיר ג' שמות וע"ק על השנות זכירת ג' שמות אלו לא דבר ריק הוא. ע"כ אני אומר שג' שמות אלו שומרים את האדם מן ג' ראשי ברות והם ע"ז ג"ע וש"ד אבל לשון הרע בכלל ש"ד שכן נאמר בשחוטי חוץ דם יחשב איש ההוא דם שפך כנ"ל, כי הנטמא בעריות פוגם שם של אל שכן נאמר כי את כל תועבות האל וגומר בפרשת עריות וכמארז"ל קשה עונשן של מדות משל עריות דאילו אן נאמר אל כו' וע"י ש"ד פוגם שם אלהים שנאמר שופך דם האדם וגו' כי בצלם אלהים עשה את האדם. וע"י ע"ז פוגם שם ה' שם של הויה שכן דרש ברבתי והיה ה' לי לאלהים מע"ז כו' כדלקמן, כי בזה נבדל שם המיוחד מכל השמות שכן כל עע"ז אינן קוראין, שמות של ע"ז כ"א בשם אל או אלהים ולא בשם שם הויה כי אם מודים שאינן נצחיים ולא יפול עליהם שם של הויה המורה על היה הוה ויהיה ומטעם זה לא נאמר בקרבנות לא אל ולא אלהים כי אם שם ה' כמו שכתב המורה שטעם הקרבנות להבדילם מע"ז וכמ"ש משכו היינו מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת ה' על כן אמרו בני גד וראובן אל אלהים ה' הוא יודע כשם שיצאנו נקי מה' ומישראל מן חשד ראשון כשנדרנו נדר לגבוה לצאת בראש החלוץ אשר נחשדנו אז לאמר שלא נקיים הנדר ונפגום ח"ו בג' שמות אלו כדרך שנכשל יעקב בשלשתן ע"י שאיחר נדרו וסופנו מוכיח שאנחנו נקיים מן אותו חשד שהרי כבר קיימנוהו, כך אל אלהים ה' יודע שאנחנו נקיים גם מן חשד בוני במה כי לכך אמר להם יהושע המעט מכם עון פעור וגו' מה ענין עון פעור לכאן אלא לפי ששם נכשלו בכל ג' אלו ג"ע בבנות מדין. ע"ז שנאמר וישתחוו לאלהיהן. ש"ד שנאמר הרגו איש אנשיו דומה לש"ד שנכשל בו יעקב בבני שכם כדמסיק ברבתי:
מאמר ערה
והייתם נקיים מה' ומישראל בירושלמי
ובירושלמי דשקלים מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים שצריך אדם לצאת ידי שמים וידי הבריות בתורה כתיב והייתם נקיים מה' ומישראל בנביאים כתיב אל אלהים ה' הוא יודע וישראל הוא יידע, בכתובים כתיב ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, גמליא זונא שאל את ר' יוסף בר ביבון איזה חמור שבכולם והייתם נקיים מה' ומישראל, לפום ריהטא נראה שלכך פרט ג' מקראות אלו דווקא לפי שהם כנגד ג' עמודים תורה עבודה גמילות חסדים הכוללים כל התורה כי פסוק ומצא חן ושכל טוב קאי על מה שנאמר בני תורתי אל תשכח וגו' והיינו עמוד התורה, ופסוק אל אלהים ה' וגו' מדבר במזבח שבנו ונחשדו בקלקול עמוד העבודה, ופסוק והייתם נקיים מה' ומישראל מדבר בגמילת חסדים שנדרו לעשות בגופם לצאת בראש החלוץ כמו שכתוב צדקת ה' עשה, ולפי שחשד זה בענייני ממון כי נחשדו שלאהבת מקנה קנינם שלא ירצו לעזבם לא יקיימו נדרם על כן הוא גדול מכלם כי ביותר צריך הכתוב לזרז במקום חסרון כיס ודקדק זה מלשון נקיים שמשמעתו שיהי' נקי לגמרי כצמר נקי שלא יהי' בו שום כתם עון כלל האמנם לפי מה שפרשתי בג' שמות אלו יתכן לפ' שפסוק והייתם נקיים מה' קאי על חשד ע"ז הפוגם שם ה' המיוחד כאמור כי בני גד וראובן מאחר שבחרו בחלקם בחוצה לארץ שהדר שם כאלו אין לו אלוה על כן נחשדו בע"ז ואחר קיום התנאי היו נקיים מה' ומישראל, ופסוק ומצא חן ושכל טוב כו' קאי על מה שנאמר בני תורתי אל תשכח וגו' והשוכח דבר אחד ממשנתו כאילו מתחייב מנפשו ע"כ נחשב כשופך דם שנ' בו כי בצלם אלהים עש' את האד' ע"כ נאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם וקאי על מ"ש תורתי אל תשכח וגו' כי ארך ימי' ושנות חיי" ושלום יוסיפו לך
מאמר רעו
מדרש הרבתי על וידר יעקב נדר וכו'
ובמדרש הרבתי פרשת ויצא ר' אבהו אומר וידר יעקב נדר לאמר אם יהי' אלהים אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה מלשון הרע שנ' וידרכו לשונם קשתם שקר וגו' ונתן לי לחם לאכול מג"ע כמו שכתוב כי אם הלחם אשר הוא אוכל, ושבתי בשלום א בית אבי משפיכות דמים והיה ה' לי לאלהים מע"ז, רבנן פתרו לה כל ענינא ושמרני בדרך מע"ז וג"ע ש"ד לשון הרע אין דרך אלא ע"ז שנאמר הנשבעים באשמת שומרון ואמרו חי אלהיך דן וחי דרך באר שבע, ואין דרך אלא ג"ע שנאמר כן דרך אשה מנאפת, ואין דרך אלא ש"ד שנאמר בני אל תלך בדרך אתם וגו' וימהרו לשפוך דם, ואין דרך אלא לשון הרע שנאמר וידרכו לשונם קשתם עכ"ל, ונראה שלכך נענש יעקב באיחור נדרו על ארבעתן כי הוא נדר שאם יצילו הקב"ה מכל ד' עבירות אלו אז יעשה מן האבן הזאת מצבה ויען כי יעקב איחר מלעשות את שלו גם ה' לא עשה את שלו ומכל מקום מה שנדר יעקב נדרו על זה האופן לפי שידע שבעון ד' ראשי עבירות אלו יחרב המקדש על כן אמר שאם יצילו ה' מארבעתן אזי והאבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית שיהיה בנוי כי כבר הראה לו המקדש בנוי וחרב ובנוי כמו שדרשו על פסוק אין זה כי אם בית אלהים וכן מסיק במסכת יומא מקדש ראשון מפני מה חרב מפני שהיה בהם ע"ז ג"ע וש"ד כו' לפיכך הביא עליהם ג' פרעניות שנאמר לקן בגללכם ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה והר הבית לבמות יער אבל מקדש שני מפני שהיה ביניהם שנאת חנם, ובמקדש ראשון לא היה שנאת חנם והכתוב מגורי אל חרב היו עמי לכן ספוק על ירך אלו בני אדם האוכלים זה עם זה ודוקרין זה את זה בחרבות של לשונם ההוא בנשיאי ישראל, ומסיק שם ראשונים שנתגלה עונם נתגלה קיצם אחרונים שלא נתגלה עונם לא נתגלה קיצם פירש"י במקדש שני היו רשעים בסתר פירוש לפירושו חטא שנאת חנם נמשך מריב לשונות שנאמר מלשני בסתר רעיהו כי כל בעל לשון מכה רעיהו בסתר כי לכך נאמר במקדש ראשון שהיו נשיאי ישראל בעלי לשן שונאי חנם לכן ספוק על ירך ר"ל מה ירך בסתר הסתירו רעתם ומטעם זה גם קצם לא נתגלה כי כל מסתיר רעתו אינו מקבל תוכחה כי יאמר חף אנכי בלי פשע ואין ברוחי רמיה על כן לעולם אינו שב מרעתו לכך אין קץ נגלה בדורות הללו המראים עצמם כשירים ותוכם מלא מרמות ותוך כי אילו היה נגלה אז להדורות שקודם קץ הגאולה לעולם לא יקבלו תוכחה ומוסר אחר שידעו כי לא יהיה הקץ בדורותם ובנגלה יסתיר רעתו אבל ההמון עם שהיו בחורבן ראשון אף אם נגלה קצם מ"מ לא היה בית מיחוש לדור שהיה קודם זמן הגאולה שלא יקבלו מוסר מצד שיכחישו רעתם שהרי נאמר איך תאמרי לא נטמאתי וגומר ראי דרכך בגיא. ועל צד הרמז הזכיר בפרשה זו ראשו המטות ואחר כך לבני ישראל כי המאחר נדרו נכשל בארבע עבירות אלו לשון הרע כולל את כולם יחד והיה מצוי בבית ראשון בין ראשי המטות ובבית שני בין כל ישראל על כן בא הצווי לשניהם לא יחל דברו שלא יעשו דבריהם חולין וכן ככל היוצא מפיו יעשה ולא יעבור על הנדר והשבועה התלוי גם כן בלשון כדי שלא יגרמו החורבן כאשר קרה לסוף כמ"ש ואם חי ה' ישבעו אכן לשקר ישבעו וזה הדבר אשר אמרנו שלא הזהיר כי אם על הלשון לפי שחטא זה כולל כולם מבואר מדברי רז"ל שלשון הרע מגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד כי בכולם נאמר גדולה וכאן נאמר לשון מדברת גדולות וכטעם כי ע"י חטא הלשון יבא לידי כולם כי המרגיל לשונו לדבר שקר סופו לשקר גם בשבועות ונדרים כי לכך נאמר לא יחל דברו לא יעשה דבריו חולין במילי דעלמא ואז ככל היוצא מפיו יעשה גם בנדר ושבועה כמ"ש לא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו וגו' כי מאן דעביד הא נפיל בהא וע"י חילול הנדר יכשל בע"ז ג"ע וש"ד ע"י סילוק שומריו מן החטאים הללו הלא המה שמות אל אלהים ה' כמוזכר למעלה. ונמצא שחטא הלשון כולל את כולם לכך נאמר בו גדולות. וזהו כוונת המדרש שהזכרנו כי ר' אבהו דורש כל אחת מפסוק בפני עצמו אבל רבנין פתרין בכל ענינא לפי שקשה להם למה זה ירמיה הנביא בתוכחותיו לא הזכיר כי אם חטא הלשון שנאמר וידרכו לשונם קשתם הלא בבית ראשון היה גם ע"ז ג"ע ש"ד הנראין יותר חמורים ולא זכרן כאן על כן בא כמתרץ שכולן כלילים בלשון דרך וא"כ וידרכו לשונם כולל כולם כמו שפסוק ושמרני בדרך כוללם יחד כי מתוך חטא הלשון יבא לידי כולם כמ"ש למדו לשונם שקר העוה נלאו
מאמר רעז
פדיון שבוים מצוה רבה היא כו'
ובבבא בתרא פרק א' מנא הא מילתא דאמר רבנן פדיון שבוים מצוה רבה היא שנאמר והיה כי יאמרו אליך אנא נצא ואמרת עליהם כה אמר ה' אשר למות למות, ואשר לחרב לחרב, ואשר לרעב לרעב. ואשר לשבי לשבי ואמר רבי יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משלפניו כו' עד שבי כולהו איתנהו ביה. וכלשון צריך ביאור מהו הכפל למות למות וכן כולם, וכפי הנראה שארבע שפטים הרעים הללו היו עבור ד' ראשי עבירות אלו מות על עין ע"ז כמ"ש אותי עזבו מקור מים חיים וגו' ודבקו בע"ז ויאכלו זבחי מתים על כן עונשן דין מות זה"ש אשר למות הראוי למות על עון ע"ז ילך גם הוא למות והזכיר לשון הליכה. כי דרך כולל כלם ור"ל שכל הדורך דרך של ע"ז כמ"ש וחי דרך באר שבע הדרך ההיא מדריכו לילך למות ממש. וחרב היינו ש"ד זה"ש אשר לחרב מי שכבר הלך בדרך חטאים אשר רגליהם לרע ירוצו וימהרו לשפך דם. ילך גם הוא לחרב, ואשר לרעב זה אשר הלך אחר עריות ותאות האבר ההוא שמשביעו רעב, או רעב ממש כמ"ש רז"ל מסכת סוטה פרק א' כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר כי בעד אשה זונה עד ככר לחם ונראה שמטעם זה נקראת אשתו לחם שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. ילך גם הוא לרעב ממש, ואשר לשבי זה בעל הלשון שנאמר בו וידרכו לשונם קשתם כמו זה התופש קשת וילך השדה לצוד ציד להביא כמו שעשה עשו כי ציד בפיו לצטוד באמרי פיו הבריות ללכדם בלשונו. ילך גם הוא לשבי כי כמו שהשבי כולהו איתנהו ביה כך לשון הרע של ציד הרמאי כולהו איתנהו ביה שהרי נאמר בו גדולות לשון רבים להורות שבעל הלשון כולהו איתנהו ביה, וא"ר יוחנן כל המאוחר בפסוק קשה משל חבירו כו' כי כך סדר מדריגות כל החטאים כי ע"ז קשה מאוד מכל מקים אין העובר ע"ז כי אם רע לשמים לבד שעבר על לא יהיה לך אלהים אחרים. נוסף עליו השופך דמים שהוא רע לשמים ורע לבריות ועוד שהעובר על לא תרצח כאילו עובר גם על אנכי שממעט הצלם והדמות נוסף עליו הבא על העריות שהוא רע לשמים כי הוא עובר גם על לא יהיה לך שכנגדו לא תנאף, והוא רע לעצמו כמ"ש משחית נפשו הוא יעשנה כי הוא גוזל מזון כל אבריו, ורע לבריות שגורם גהנם לעצמו ולנואפת והמטרידו מן העה"ב קשה מן ההורגו. נוסף על שלשתן בעל הלשון הן מצד שכולהו איתנהו ביה הן מצד שהוא רע לשמים שנאמר שתו בשמים פיהם וע"י שכל מי שרגל על לשונו לעשות דבריו חולין סופו למעול בשבועות, ורע לבריות ולעצמו כי לשון הרע תלתא קטיל, ויש בו צד חמור מבכולם שכן הוא רע גם למתים כארז"ל גדול השלום שאפילו המתים צריכין לו כו', ור"ל המתים צריכים לזה שיהיה שלום בין החיים כי בזמן שאין שלים בין החיים וכל אחד מחרף את חבירו אז אין מנוחה לשוכני עפר כי עד מהרה ירוץ חברו לחרף גם הקדושים אשר בארץ המה כמעשה של ההיא שהיתה קבורה במחצלת של קנים כי' וכסדר מדריגת כל החטאים הללו שכל המאוחר קשה משלפניו כך סדר העונשים כל המאוחר קשה משלפניו, מות על חטא ע"ז חרב על חטא ש"ד רעב על חטא ג"ע שכן אמר יעקב ונתן לי לחם לאכול שיצילו מן ג"ע כדלעיל ושבי שכולהו איתנהו ביה על חטא הלשון הכולל כולם ובעבורו הלכו ישראל שבי לפני רודף בחורבן ראשון ושני
מאמר רעח
גלתה יהודה מעוני כו'
ועל זה יקונן ירמיה בפסוק גלתה יהודה מעוני אלא ששינה הסדר כי מעוני הי ג"ע הגורם הרעב והעניות כאמור כי רועה זונות יאבד הון, ומרוב עבודה הי רוב עבודות זרות שהיה להם כמו שאמר כי מספר עריך היו אלהיך, היא ישבה בנות לא מצאה מנוח ר"ל לכך ברחו מעצמם אל ארצות הגוים מפני חרב היונה כי בארצם זו מצאו מנוח מפני חמת המציק דנפישי רוצחים על כן ברחי אל הגוים בחשבם כי ש יהיה להם קצת ישיבה של מנוחה יותר מבארצם, כל רודפיה השיגוה בין המצרים היינו שהלכו שבי כי השיגום הרודפים וזה על חטא הלשון הגורם כל ג' חטאים ע"ז ג"ע ש"ד ואם כן כל השפטים הרעים שרדפו אחריהם דהיינו מות וחרב ורעב כי המה הרודפים כולם השיגום בעבור חטא הלשון המוגבל בין המצרים בין י"ז בתמוז לט' באב כי בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות בעבור חטא העגל שנאמר בו קול ענות אנכי שומע קול חרופין וגדופין כו' ובט' באב הוקבע בכיה לדורות מן חטא המרגלים שספרו לשון הרע כנודע על כן בין שני גבולים אלו נתעורר עליהם חטא אבותם על אשר גם המה אחזו במעש' אבותיהם ע"י שנאת חנם שהיה בבית ראשון בין ראשי המטות ובבית שני בין כל ישראל, נמצא אתה אומר שבארבע מקומות אלו נרמז היטב שלשון הרע כולל כולם א' שנאמר בכולם גדולה וכאן גדולות ב' רבנן פתרין בכל ענינו כו' ג' שבי כולהו איתנהו ביה ד' כל רודפיה השיגוה כו'
מאמר רעט
באור ענין לא ברוח ה' לא באש ה'
ואולי נרמז כל החזיון הזה במראה אשר נראה ה' אל אליהו הנביא שנ' והנה ה' עובר ורוח גדולה מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' ברוח ה' רצה לומר לכך הראה לו הקב"ה תחלה רוח גדול משבר הרים וסלעים לרמוז על חטאם של ישראל בע"ז שהיא ברוח ה' כי עיקר האמונה ברוחניות כי יתן ה' את רוחו על מאמיניו והמה בחרו להם אלהים חדשים דהיינו לא ברוח ה', ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' הראה לו שחטאו בש"ד שנאמר כי כל סאון סואן ברעש ושמלה מגוללה בדמים כי ה הרעש היה לא ברעש ה' ואחר הרעש אש נראה לו ה' באש לרמוז לו כי גם ברותחין של ג"ע קלקלו דהיינו לא באש ה', ואחר האש קול דממה דקה רמז לחטא של לשון הרע בסתר בקול דממה דקה, ואליהו הבין כל המראה הזאת על כן אמר כי עזבו את בריתך רמז לעריות שהוא קלקול של הברית מילה כמו שאמר שיחתם ברית הלוי וגו' וסמיך ליה ובעל בת אל נכר דהיינו השחתת ברית לוי כי משכה ערלתיה ושבט לוי החזיקו במילה שנ' ובריתך ינצורו ואת מזבחותיך הרסו היינו כדי להקריב לע"ז ואת נביאך הרגו בחרב ש"ד, ואותר אנכי לבדי ויבקשו את נפשי לקחתה רמז לחטא הלשון שאין לי המלטה מהם כי אף אם אני שוכן לבדי חדר בחדר להחבא מ"מ הם שולחים בי חץ לשונם ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת והמה צודים את נפשי לקחתה ע"י חץ לשונם אפילו בזמן שאין אני דר בשכונתם כנודע מדרכי בעל הלשון אשר השמיעו את כ"י אין נקי כנודע מדרכי רוב אנשי זמנינו ונסמך כל דרוש זה לפרשת נדרים לפי שמצינו ביעקב שבעבור איחור נדרו נכשל בארבעתן ויש גם בתורה כמו רמז לזה שנאמר לא תאחר לשלמו כי דרש ידרשנו ה' מעמך דרישה אחת מצינו בשופך דם האדם שנאמר אדרוש את נפש האדם, דרישה שניה מצינו שנאמר והי' האיש אשר לא ישמע אל דברי הנביא אשר ידבר בשמי אנכי אדרוש מעמו והיינו מי שאינו מאמין בה' על כן לא ישמע אל המדבר בשמו והיינו עובד ע"ז, והיה בך חטא זה הבא על הערוה שנ' בו מעות לא יוכל לתקון כי רושם חטא זה ישאר קיים בו בהווייתו גם אם ירבה לו בורית נכתם עון וה ורוצה לומר שאם תאחר לשלמו תבוא לידי מכשול בשלשתן כיעקב, כי על כן הנודר כאיל בנה במה כי גם הבונה במה דומה כאלו נכשל בכולם, וטעמו של דבר כי במעשה העגל חטאו בע"ז וכן בג"ע וש"ד שנאמר ויקומו לצחק וכן בלשון הרע קול ענות, והמשכן היה מכפר על מעשה העגל כי האפוד היה מכפר על ע"ז וכתונת על ש"ד ומכנסים על ג"ע והציץ על ומצח אשה זונה היה לך דהיינו זנות שבגלוי כדאיתא בכלי יקר כי לכך כתוב עליו קודש לה' כי בכ"מ שיש גדר ערוה שם אתה מוצא קדושה וראייה מפרשה שהעבירו את המדינית לפני הציץ וכל מי שנבעלה פניה מוריקות, ולמה דוקא לפני הציץ אלא לפי שזינו בגלוי במעשה זמרי והציץ מכפר על ומצח אשה זונה הי'לך וכן בלעם שהכשיל את ישראל בזנות על כן הפילו משה ע"י שהראה לו הציץ כו' כפרש"י וכן מצינו במסכת קדושין בינאי מלכא שאמו נשבית בהר המודעות כו' הי' שם אלעזר בן פיעירה ואמר הקם להם בציץ שבין עיניך כו' כי ידע הבליעל שע"י הציץ יזכירו לו שאינו נאות לו אחר שאין לידתו בקדושה, ונמצא שהבונה במה ואינו מביא קרבנותיו לפתח אהל מועד אין לו חלק בד' מיני כפרה אלו, כי המעיל הי' מכפר על לשון הרע על כן הוא נכשל בארבעתן, ומעתה נבא לפרש המאמר שהתחלנו בו אמר הקב"ה לישראל הוו זהירין בנדרים ואל תפרצו בהם בזה בא לפרש מה שנאמר איש כי ידור נדר לה' שרוצה לומר שאם ירצה לידור אזי לא ידור כי אם נדר שהוא לשם ה' דהיינו נודר לשם פרישות כמארז"ל נדרים סייג לפרישות ובזה מיעט שאר כל נדרים שמדרך האדם לידור בכעסו ששומר נפשו ירחק מהם לכך אמר הוו זהירין בנדרים שלא לידור כל עיקר והיינו בסתם נדרים שאינן לשם פרישות ואינן לשם ה', וכנגד הנדרים הבאים לשם ה' אמר ואל תפרצו בהם כי כל לשון פרצה שייך בפורץ גדר ורצה לומר באותו נדר שהוא סייג לפרישות אל תפרצו בו, שכל הפורץ בנדרים סופו למעול בשבועות בזה בא לתרץ למה הקדים נדר לשבועה הלא השבועה נזכרה כבר בעשרת הדברות והיה לו להקדימה אלא שרוצה לומר שהפורץ בנדרים לפי שכל נדר אינו בשם על כן הוא קל בעיניו על כן הוא מזהירו שמן הקל יבא אל החמור דהיינו השבועה שהיא בשם ומ"ש לשון סופו לפי שכל נדר הוא בלא שם ולהבא דווקא ומן הנדר יבא לידי שבועה שהיא בשם ולהבא שבשעת הוצאת השם עדיין לא מעל ומן שבועה דלהבא יבא לידי שבועה לשעבר שאם נשבע לשקר אזי מעל תכף על כן הזכיר לשון סופו למעול בשבועות, ועל כן כפל הנדר והשבועה להורות שטוב לו לאדם שלא ידור כלל אפילו לשם פרישות, כי מן נדר של פרישות בא לידי סתם נדר ומן סתם נדר דלהבא יבא לידי שבועה דלהבא ומן שבועה דלהבא יבא לידי שבועה דלשעבר שבשעה שהוציא השם מעל ואז אין לו מחילה שנאמר כי לא ינקה, ואם כן שהיוצא מזה שטוב לו שלא ידור כלל אפילו בנדר של פרישות אם כן מהו שנאמר ונשבעת חי ה' וגו' הרי שאפילו שבועה החמורה התיר לו הכתוב כשהיא באמת על כן בא כמתרץ ולומר שהיתר זה היינו דוקא אם תהיה כאברהם יוסף ואיוב ואם יש לך כל המדות הללו דווקא אז מותר לך לישבע שנאמר את ה' אלהיך תירא אותו תעבוד ובו תדבק ובשמו תשבע, וכדי שלא תאמר שמא מילי מילי קתני וכ"א צווי בפני עצמו ומנא לך למימר שכולם תנאי השבועה על כן בא כמתרץ לומר עם כ"א צווי בפני עצמו אם כן למה נכתב צווי אחד בשלשה פרשיות סמוכות ואתחנן עקב ראה, בשלומא אם כולם תנאי לשבועה אתי שפיר כי ג' פסוקים אלו באים לומר לך שאם תרצה לישבע תהיה כאברהם ויוסף שהיו בהם כל המדות הללו ונשבעו ואם תרצה שלא לשבע כלל אפילו אם יהיו בך כל המדות הללו אז תהיה כאיוב שהיו בו כל המדות הללו ואף על פי כן לא נשבע כי לא מצינו שבועה באיוב וכנגדו לא הזכיר בפסוק שלישי בפרשת ראה שום שבועה, ומה שלא הזכיר בפרשת ואתחנן ובו תדבק שהוא כנגד דבוק לת"ח כו' אולי הוא כנגד יוסף שאחר מות אביו הרחיק את אחיו מעל שלחנו כאלו לא רצה לדבק בהם עוד וק"ל, וכל התנאים הללו נאמרו בפסוק ונשבעת חי ה' וגו' לפי שקודם זה אמר אם תשוב ישראל נאם ה' אלי תשוב רמז ליראת ה' יען כל ירא מתרחק, על כן הוצרך לומר אלי תשוב מיראה ש בה אהבה והיינו דווקא ביראת, ה' ואם תסיר שקוציך מפני כנגד ואותו תעבוד שלא יהיה לך עבודה אחרת זולת עבודתו יתברך אבל כל עבודת נכריות שקץ תשקצו מפני עבודת ה' ולא תנוד כנגד ובו תדבק שלא תהיה נד ממנו אלא דבק בו אז ונשבעת חי ה' באמת וגו' אז ודאי תשבע באמת, והרי לפניך ג' דרכים, א' הרוצה להיות כיוסף שלא היו בו כי אם שני מדות היראה ואותו תעבוד ונשבע הרשות בידו, והרוצה שלא לשבע עד שיהיו בו כל ג' מדות הללו כאברהם הרשות בידו, והרוצה להיות כאיוב שהיו בו כל ג' מדות הללו ואעפ"כ לא מצינו שנשבע הרשות בידו כי עכ"פ אי אפשר שהנשבע להבא יהי' נקי מן החטא לגמרי כי אע"פ שהחכם יתיר לו שבועתו מכ"מ חלק גבוה מי יתיר שהרי הזכיר השם חנם לבטלה וזהו שאמר אין לו מחילה עולמית לפיכך הירא את דבר ה' ינוס מעסק שבועה מכל וכל שהרי נחרבו לינאי מלכא שני אלפים עיירות בעבור שבועות של אמת והטעם משום הזכרת שם שמים לבטלה, וכבר אמרנו שהכל תלוי בהרגל של הלשון וזה מבואר בכמה מקומות אחד שנאמר כאן לא יחל דברו היינו אפילו בלא נדר ושבועה לא יעשה דבריו חולין ואז כשיהיה מורגל במוצא שפתיו שלא ידבר כי אם אמת אז גם בנדרים ככל היוצא מפיו יעשה ב' שנאמר מוצא שפתיך תשמור ועשית כאשר נדרת לה' אלהיך כשתשמור מוצא שפתיך אפילו במילי דעלמא להיות מבטיח ועושה אפילו להדיוט אז ועשית כאשר נדרת לה' בק"ו מהדיוט ג' מן סמיכות ולא תשקרו איש בעמיתו אל ולא תשבעו בשמי לשקר וכך פירש"י שם ד' שנאמר אשר לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה שלא נשא נפשו להרגילו דבר שוא ה' מן פסוק נביאיך חזו לך שוא ותפל ולא גילו על עונך להשיב את שבותך ויחזו לך משאות שוא ומדוחים חזו לשעבר משמע ויחזו להבא משמע ועוד קשה שהתחיל בשוא וסיים במשאות שוא, ופירוש הפסוק כך הוא כי נביאיך בך כי כ"כ היה חטא הלשון הרע מצוי ביניכם כי שוא ידברו איש את רעהו כלו חנף ומרע והוא עון פלילי המגדיל עונות כנגד ע"ז ג"ע וש"ד ואף על פי כן היה הדבר תפל אצלם ולא יחשבו לו עון בזה כמנהג דורינו זה שנעשה הדבר כהיתר גמור המספר לשון הרע מחבירו בין בפניו בין שלא בפניו והרי היא כמצחק בעיני כל העולם כמ"ש כמתלהלה היורה זיקים חיצים ומות ואמר הלא מצחק אני זה"ש שוא ותפל, ולא גילו על עונך כמה גדול עון זה כדי להשיב שבותך לפיכך לסוף ויחזו לך גם משאות שוא דהיינו שוא ש השבועה שנאמר בה לא תשא וגומר כי שוא זה ודאי חמור ועל ידו נדחו ישראל לגמרי זהו שאמר ומדוחים כי נדחו ממחיצתם בעון השבועה אשר מקורה מן חטא הלשון, ובחיבורי עמודי שש מאמר שש שם פירשתי פסוק זה בדרך אחר מעין הפסוק הוי מושכי העון בחבלי שוא וכעבותות העגלה חטאה, ותפל קאי על הדבור בתורה יען כי כל שלימות האדם בשני מיני דבור א' בדברי תורה ב' בשאר צרכיו כנגדם אמר שוא ותפל אם במילי דעלמא שוא ידברו איש את רעהו ואם במילי דשמיא אין הדביר אצלם עיקר אלא עושין תורתם ארעי וטפל וכנגדם לבסוף יחזו משאות שוא בשבועות ומדיחים מכל וכל דיבור התורה שהיה כבר טפל אצלם נדחת מהם לבסוף לגמרי, וכל נמשך לפסוק לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, ואחר כך אמר ואשה כי תדור נדר ולא הזכיר אצלה שבועה דבר הכתוב בהוה כי אחר שכל אשה יודעת שבעלה ואביה יכולין להפר לה ואם כן למה תוציא השם לבטלה ועוד שכל נשבע צריך שיהיה בו כל המדות הללו כו' וכולן אינן שייכין באשה כי רשות אחרים עליה כי באת ה' אלהיך תירא לרבות ת"ח כו' שהרי אפי' במורא אב כתיב איש אמו ואביו תיראו דווקא אש שספק בידו לעשות, ואותו תעבוד לשמש ת"ח גם זה אין בידה וכ"ש ובו תדבק למהנה ת"ח מנכסיו, אף על פי שבסוף הפרשה נאמר כל נדר וכל שבועת איסר כו' הפסוק מדבר באם שקרה במקרה שנשבע אבל בראש הפרשה לא הזכיר שבועות האשה כי הוא דבר שאינו מצוי מן הטעם שהזכרנו וסמך לפרשת נדרים נקמת בני ישראל במדין שהביאום לידי עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים כמבואר למעלה, ועוד שנאמר בו אחר תאסף אל עמך לומר לו אף על פי שיש התרה לנדרים מכל מקום נדרי וגזירתי במקומה עומדת שלא תבא לארץ, ומ"ש נקמת בני ישראל ומשה שינה ואמר לתת נקמת ה' כמדין יש ליישב למה הוצרך לומר אחר תאסף אל עמך אלא לפי שהיו כאן ב' נקמות אחת נקמת ה' על שהחטיאם בע"ז ואחת נקמת ישראל על שהפילו כ"ד אלף ולא עוד אלא שעדיין עומדים במרדם שנאמר כי צוררים הם לכם צוררים לשון הוה, לכך אמר הקב"ה למשה אם תבא אל אבותיך אברהם יצחק ויעקב מה תשיב להם אם יאמרו איך עזבת בנינו בין הצוררים המדינים ולא לקחת נקמתם מהם אין זה כי אם שהחנפת למדינים שנתגדלת ביניהם בירא דשתית מינה מיא לא רצית לשדות בה קלא לפיכך נקום נקמת בני ישראל על מה שעשו לישראל ואחר תאסף אל עמך כי יהיה לך שם פתחון פה בפני האבות ומשה חשב אם אומר לישראל שנקמה זו בעבורם יחשבו עליו תועה לאמר הלא אין אנחנו מלומדי מלחמה ובמה נחלץ כנגדם על כן אמר החלצו מאתכם אנשים לצבא ומכל מקום לא תצטרכו טכסיסי מלחמה אלא ויהיו על מדין לא אמר שילחמו במדין אלא רק ויהיו על מדין לבא אליהם בלא מניעה וזה כדי לתת נקמת ה' במדין ואם יהיה כל עיקר כוונתם לשם נקמת ה' אז ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ובזה מתורץ מה שמקשים על רבי ישמעאל שאמר אילו לא נאמר הרוגו לא הייתי יודע אם להמית עם הזכרים או להחיות עם הטף בנשים איך ס"ד לומר כן הלא משה אמר הן הנה היו לבני ישראל כו' ואיך יצוה להחיותם ונראה שאין זה קושיא כי הן הנה מדבר באותן שנבעלו ממש ואותן ודאי ימיתו כי הכשילום בעבירה, אבל וכל אשה יודעת איש שמדבר בראויה ליבעל אבל לא נבעלה סד"א שיכול להחיותם כי לא הכשילו את ישראל וסד"א שאינן בכלל לתת נקמת ה' במדין קמ"ל: