אור ברסלב
שפתי דעת פרשת כי תצא

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת כי תצא

פרשת שופטים

מאמר שיט

כי תצא במלחמת רשות מדבר

כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך ושבית שביו, בילקוט במלחמות הרשות הכתוב מדבר, על אויביך כנגד אויביך ונתנו ה' אלהיך בידך אם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך, וקשה מה תיקן באומרו על אויביך כנגד אויביך, ועוד קשה איך יאמר שאם יעשה כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך הלא עדיין לא עשה כל האמור בענין וכבר נתנו ה' בידו שהרי כבר שבה ממנו שבי, ונראה שרצה לתרץ מה שנ' אויביך ביו"ד מדבר בשני אויבים ואח"כ אמו ונתנו ה' ונתנם מבעי ליה, הנה לפי דרך הדרש אשר דרכו בו הרבה מן המפרשים לפרש מלחמות אלו על מלחמת האדם עם יצרו שנקראת מלחמת הרשות כי האדם בעל בחירה, יתכן לפרש ע"ד שארז"ל מסכת יומא שאנשי כנסת הגדולה כשבקשו על יצרא דע"ז ועל יצרא דערוה דלמסרו בידייהו לא נמסר בידיהם כי אם יצרא דע"ז אבל לא יצרא דעריות משום ישוב העולם ולפיכך אמר כי תצא למלחמה על אויביך שני אויבים דהיינו יצרא דע"ז יצרא דעריות ונתנו ה' אחד מהם יתן בידך יצרא דע"ז אבל לא יצרא דערוה שהרי גם אחר שיתנו בידך וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה וגו' הזכיר בפסוק זה שלשה דברים השייכים בכל חטא העין רואה והלב חומד וכלי המעשה גומרין לכך נאמר וראית בשביה העין רואה וחשקת בה הלב חומד, ולקחת לך לאשה כלי המעשה גומרין, ואולי זה כוונת המדרש שאם עשית כל האמור בענין סוף שה' אלהיך נותנו בידך ר"ל יתן בידך גם יצרא דערוה אחר שתעשה בה כל האמור בפרשה מגילוח וניוול ויען כי המקרא אינו יוצא מידי פשוטו כי בסתם מלחמה הוא מדבר ופשוטו שלא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע ומי כהחכם יודע פשר דבר לקיים שניהם אומר אני שהוא ע"ד שנאמר בפרשת כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע פרש"י שהשטן מקטרג בשעת הסכנה מכאן אתה למד שביותר צריך האדם להזהר מן היצר הרע בשעת מלחמה לפי שהאדם עומד במקום סכנה על כן ביותר היצר הרע השטן מתגרה באדם כדי להפילו ביד אויביו מבקשי נפשו אבל באומות אינו מתגרה בשעת מלחמה כארז"ל כי הגדיל לעשות שמניח האומות ומתגרה בישראל כי הגדול מחבירו יצרו גדול ממנו, על כן בכל מלחמה יש לאיש הישראלי שני מלחמות לפניו הן המלחמה עם האומות הן המלחמה עם השטן ויצר הרע המקטרג בשעת הסכנה ומסיתו אל החטא:

מאמר שכ

שמע ישראל אפילו בזכות ק"ש לבד כו'

וכדמות ראיה לזה מה שנאמר ואמר שמע ישראל פרש"י אפילו אין בידיכם אלא זכות ק"ש לבד אתם מנצחים וק' מה ענין זכות ק"ש לכאן, אלא לפי שארז"ל לעלם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע אי אזיל מוטב אי לא יעסוק בתירה אי אזיל מיטב אי לא יקרא ק"ש אי אזיל מוטב אי לא יזכר לו יום המיתה כו' שמע מינה שהיצר הרע אזיל על ידי ק"ש לפיכך אמר בסתם במלחמה לפי שאז השטן מקטרג ומבקש להמיתו על ידי החטא וכשיקרא ק"ש אז אזיל היצר הרע וכשאזיל היצר הרע אז ממילא הוא מנצח האומות כי בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ב"ה אין ידי שום אומה ולשון שולטת בישראל והא בהא תליא על כן כל הפרטים שנזכרו בפרשה ההיא בכולם יש ענין אשר בו מנצחים השטן המקטרג בשעת סכנת מלחמה ביותר שנאמר והיה כקרבכם אל המלחמה ונגש הכהן ודבר אל העם בלשון הקודש נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר כו' ודון מינה ומינה מה להלן משה ידבר דברי תורה אף ידבר אל העם דברי תורה שהרי יהושע נענש על שביטל דברי תורה לילה אחת במלחמה לפי שבשעת מלחמה צריכין ביותר לד"ת כדי לנצח כח השטן דהיינו יצר הרע המקטרג בשעת הסכנה במלחמה,, אי לא אזיל על ידי תלמוד תורה ואמר שמע ישראל יקרא ק"ש לפי שיש בו קבלת עול מלכות שמים הגורם לפרוק מעליו עול מלך זקן וכסיל אי לא אזיל יזכור לו יום המיתה על ידי הכרוז האומר פן ימית במלחמה וגו' כי אגב זה יזכור יום המיתה ואז ודאי אזיל, ועל זה הדרך אין שום מקרא יוצא מידי פשוטו זולת שכל הפרטים הנזכרים בפרשה הם מועילים כנגד אויב הפנימי וכשיהיה אויב הפנימי מנוצח אז ממילא גם האויבים יהיו מנוצחים לפיכך אמר כי תצא למלחמה לא אמר ללחום אלא למלחמה דהיינו אגב סתם מלחמה זו תצא גם למלחמה שכבר עליך כי השטן והיצר הרע הוא בא עליך תחלה ואתה צריך לצאת כנגדו לכך אמר על אויביך שתים במשמע האומות והיצר הרע ולפי שכלפי היצר הרע לא אתי שפיר על אויביך שהרי הוא המתחיל לבא עליך תחלה, על כן פירש על כנגד אויביך כי בסתם אויב האומות אתה הולך עליהם לא כנגדם ועל כפשוטו אבל באויב פנימי על כמו כנגד ולצדדין קתני כי על סובל ב' פירושים עליו ממש וכנגדו, ונתנו ה' אלהיך בידך הורה שהקב"ה יתן בידך אחד מן האויבים דהיינו היצר הרע ואז ממילא תנצח גם את השני ושבית שביו, כי בזמן שתשמור מכל דבר רע של עבירה במלחמה אז האומות מנוצחים, אע"פ שעדיין אין היצר הרע מנוצח מכל וכל מ"מ כאשר החילות לנצחו מעט מעט אז סופו שיגרשנו ה' מעמך וזה שכבר התחלת להלחם בו מעלה עליך הקב"ה כאלו כבר נצחתו לפי שיודע בך הקדוש ברוך הוא שקשה עליך לנצח מכל וכל את היצר הרע המתגרה בך בפעם אחת ביותר בשעת מלחמה וסכנה מבזמן אחר כי מטעם זה לא דברה תורה אלא כנגד היצר הרע דווקא בשעת מלחמה ולמה לא התירה התורה איזו דבר ערוה בפעם אחר שלא בשעת מלחמה אלא לפי שבלא מלחמה תוכל לנצחו בפעם אחת כשתלחם בו אבל בשעת הסכנה שאז הוא מקטרג ביותר מבפעם אחר על כן קשה עליך לנצחו מיד בפעם אחת על כן מיד כי תצא כנגדו למלחמה אע"פ שעדיין לא נצחתו מכל וכל שהרי עדיין הוא מסיתך לחשוק יפת תאר מ"מ הקב"ה נותן האומות בידך ומעלה עליך כאלו נצחתו על שם סופו כי בסוף ודאי תנצחו מכל וכל ומן וחשקת בה יש התחלה לנפילתו של יצר הרע לפי שלא נאמר וחפצת בה כמו שנאמר והיה אם לא חפצת בה, אלא לפי שיש הבדל בין חשק לחפץ כי לשון חפץ גדול מן חשק ואנו למידין מן אותו רשע שנאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם, ואחר כך כשקבל עליו להמול כתיב ולא אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב שמע מינה שמצד החשק לא היה מתרצה להמול כי אם מצד החפץ שמע מינה שהחפץ גדול כ"כ עד שהספיק לו לקבל עליו צער המילה בעבורו, וכן לעתיד נאמר ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ אמר ה' צבאות רצה לומר לא כימים הראשונים שנאמר חשק"ה בכם חשיקה לבד ואבל תהיו ארץ חפץ, לכך נאמר כאן וחשקת בה שאחר ניצוח היצר הרע שמץ מנהו אז וחשקת בה חשק לבד אבל לא תחפוץ בה וכשתעשה כל האמור בפרשה סוף שה' אלהיך נותנו לגמרי בידך שלא יהיה לך אפילו חשק בה ומה שנאמר והיה אם לא חפצת בה לשון עבר והוה ליה למימר אם לא תחפוץ בה אלא שרוצה לומר שאגלאי מלתא למפרע שמעולם לא חפצת בה אלא חשק בעלמא עבר עליך מן החלק הנשאר בך מן עצת היצר הרע ואותו חשק מעט בנקל יתבטל ממך על ידי גלוח ונוול לכך מסיק הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה כי באמרו וחשקת בה שומע אתה קול מבשר כדרך שנתבאר ומצינו אם נאמר על הודאי כמו אם כסף תלוה אם מזבח אבנים כך אם לא חפצת האמור כאן, דבר אחר שהכתוב אומר ונתנו ה' אחד מהם והיינו היצר הרע ואז ממילא גם השני דהיינו האומות מנוצחים, ואם תאמר הלא עדיין לא ניתן היצר הרע בידך שהרי תחשוק ביפת תואר, ומ"מ האומות כבר מסורים בידך על זה אמר סוף שיתננו ה' בידך אחר גילוח וניוול, וא"ת ואיך יהיה זה שיתן האומות בידך קידם שתנצח היצה"ר על זה אמר והיה אם לא חפצת בה והוה ליה למימר לא תחפוץ אלא שגלוי לפניו יתברך שסוף שלא תחפוץ בה ודומה גם למפרע כאלו לא חפצת בה מעולם, ואם תאמר אם כך גלוי לפניו יתברך אם כן איך יכול לבא לידי בן סורר ומורה תשובה לדבר שלכך אמרו רז"ל בן סורר ומורה לא היה ולא נברא ולא נאמר כי אם לדרוש ממנו הדבר היקר שבארנו בכלי יקר ומה שבא דוד לידי בן סורר על ידי שלא דרש סמוכים ונסיב יפת תואר לפי שלא עשה בה כל האמור בענין וסמך בן סורר ומורה לכאן היינו לפי שכבר כתבנו למעלה פרשת קדושים על פסוק והיה מחניך קדוש הן לקדש עצמו בגדר ערוה הן לקדש עצמו בעניני אכילה ושניהם מוכחים מן הפרשה לקדש עצמו בעניני אכילה הוא שהטיל עליהם טורח יציאה מן המחנה מחמת דברים שתגרי אומות העולם מוכרים להם כי המן היה נבלע באברים ומצדו לא היו צריכין ליציאה על כן הטיל ה' עליהם טורח היציאה מן המחנה כדי שיסתפקו במן ויהיו קדושים בעניני אכילה אף במותר להם בפרט שהיציאה פעולה מגונה כל חכם לב ירחיק ממנה אם לא מצד ההכרת לכך נאמר ויתד תהיה לך על אזנך רצה לומר על שאר כלי זינך אשר בהם אתה לוחם ביצרך נוסף עליהם יתד זה המזכירך הגנאי בעניני אכילה שעל ידה תצטרך ליתד זה לכסות בו בשר ערוה לפיכך והי' מחניך קדוש ובעניני גדר ערוה שנאמר והיה מחניך קדוש ונא יראה בך ערות דבר וכתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה וכמו שאמרו במסכת ברכות איש קדוש כו' מנא ידעה רב ושמואל חד אמר שלא ראתה קרי על סדינו סבר שקדושה זו גדר ערוה וחד אמר שלא ראתה זבוב על שלחנו והיינו שקידש ענמו במותר לו לבלתי היות בזוללי בשר וסובאי יין כי באותן שלחנות מצאו זבובים:

מאמר שכא

מתהלך לפניך להצילך פליגי תרין אמוראי

וזה שאמר כי ה' אלהיך מתהלך לפניך להצילך מסיק בילקוט פרשת קדושים תרין אמוראין חד אמר להיות צל על ראשך והוא סובר שקדושה זו בעניני אכילה על דרך שמסיק במסכת פסחים אכול בצל ושב בצל, וחד אמר לרוקן נכסי אומות וליתן לך כד"א וינצלו את מצרים והוא סובר שקדושה זו היא גדר ערוה כי כל מי שאינו גדור סופו לבא לידי עוני שנאמר ורועה זונות יאבד הון כי על כן התיר לישראל ממונם של המצרים והכנענים לפי שהם שטופי זימה, ועל שני מיני קדושות אלו נאמר אחר פרשת איסורי מאכלות והתקדישתם והייתם קדושים, וכן נאמר אחר פרשת עריות בפרשת קדושים והלשון מוכיח מי שהוא גדור באחת מהם יהי' גדור גם בשניה כי קדושה גוררת קדושה כי זהו משמעות והתקדישתם וממילא תהיו קדושים גם בשניה כדמסיק מסכת קדושין בההיא מטרוניתא שתבעה כו' נזדמן לו בשר חזיר ומסיק מאן דעביד הא נפל בהא, כך ענין סמיכת פרשת בן סורר ומורה בעניני אכיל' לפרש' יפת תואר כי אם יחלל קדוש' גדר ערוה ע"י אשת יפת תואר סוף שתבא לידו חלול הקדושה בעניני אכילה ושתיה שיולד לו בן סורר ומורה

מאמר שכב

במדרש סמיכת כל הפרשיות מצוה גוררת וגו'

ובמדרש הרבתי עבירה גוררת עבירה ומצוה גוררת מצוה וראית בשביה אשת יפת תואר מה כתיב אחריו כי יהיה לאיש בן סורר ומורה מה כתיב אחריו וכי יהיה באיש חטא משפט מות, ואם קיימת מצות שילוח הקן מה כתיב אחריו כי תבנה בית חדש ועשית מעקה ותזכה לכרם לא תזרע כרמך ולזרוע שדה לא תחרוש בשור וחמור ותזכה לבגדים נאים גדילים תעשה לך ותזכה לאשה ובנים כי יקח איש אשה חדשה כך הנוסחא בילקוט, הנך רואה הגלגולים האלו ששני הקדושות תלוין זה בזה כי מי שאינו בגדר ערוה באשת יפת תאר סוף שתבא לידו חילול הקדושה בעניני אכילה ושתיה בבן סורר ומורה, ולאידך גיסא המקיים שילוח הקן ואינו להוט לאכול האם עם הבנים כי בטהורים דבר הכתוב סוף שבסוד הגלגול יבא לידי כן יקח איש אשה והיינו להיות גדור מן קדושת העריות, אך סדר הגלגולים הללו כך פירושם נקוט בידך האי כללא שאמרו רז"ל כל מה שאסרה לנו תורה התירה לנו כנגדו כו' ועל כלל זה יסובבו הגלגולים הללו מן שלוח הקן עד כי יקח איש אשה חדשה כי המקיים שלוח הקן דין הוא שיזכה למה שכתוב כי תבנה בית חדש שבו לא יצטרך שילוח שנאמר כי יקרא לך פרט למזומן כו' כי בבית אינו חייב בשלוח הקן ואף על פי שאסרה לנו התורה בשדה כנגדו התירה לנו בבית ואם לא יזכה לבית אם כן אחר שקיים האיסור לא יהיה לו חלק בהיתר ודין הוא שיזכה אל ההיתר כמו שקיים האסור וסמך לדבר כי יקרא לפניך קן ציפור ר"ת של כל המלות הללו חוץ מן קן יעלו גם כן למספר קן רמז שאם שלחת קן זה תזכה אל קן אחר שיהיה שלך והיינו בבית ואחר שבדין זוכה לבית על כן מצוה גוררת מצוה שנתוספה לו מצות מעקה ואף על פי שהרבה מצות תלויות בבית כמו מזוזה ודוגמתה מכל מקום נקט דווקא מעקה כדי לומר לך שמצוה זו גוררת חבירתה עד כי יקח איש אשה שזה לא היה יכול לומר בשאר מצות התלויות בבית ואחר שיעשה מעקה לביתו יזכה לכרם כי היין גורם השכרות וכל שיכור מוכן אל הנפילה כמ"ש שבקיה לרויה דמנפשי' נפיל כמו שנאמר כי יפול הנופל ממנו הראוי ליפול והיינו השיכור מיין ועל ידי המעקה הוא ניצול לפיכך אם לא עשה מעקה אינו זוכה לכרם כי יש לחוש שעל ידי היין יגרום מכשול הנפילה לעצמו ולאחרים אבל כשקיים מצות מעקה יזכה לכרם ואז מצות מעקה גוררת מצות לא תזרע כרמך כלאים ונקט דווקא מצוה זו לומר לך שכל דיני כלאים תלוין זה בזה וכשזוכה להתחיל במצות כלאים לא תזרע כרמך כלאים יגמור ה' על ידו לסיים כל המצוה לא תחרוש בשור וחמור לא תלבש שעטנז כי הכל מצוה מענין אחד כלאי זרעים כלאי בהמה כלאי בגדים, ואחר שזוכה למצות שעטנז וכל מה דאסר לן רחמנא התירה לנו כנגדו אסר לנו כלאים התיר לנו כלאים בציצית אם כן ודאי יזכה לבגד בציצית ואחר שזכה בציצית המצילין מן הזנות כמו שנא' ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכ' אשר אתם זונים אחריהם וכההוא ששכר זונה וניצל על ידי הציצית אז ממילא יזכה לכי יקח איש אשה חדשה והיינו גדר ערוה שידבק באשתו ולא באחרת וכל זה נמשך מן הקדושה הבאה לו מן שילוח הקן, ואולי מטעם זה נאמר השכר אריכות ימים דווקא בכיבוד אב ואם ובשלוח הקן כי הבן סורר ומורה עובר על שתיהם הן שאיננו שומע בקול אביו ובקול אמו הן שהוא זולל וסובא הפך ממה שמורה עליו מצות שלוח הקן להיות גדור מאכילה שלא לאכול האם עם הבנים וסמיך ליה כי יהיה באיש חטא משפט מות כי שני העבירות של בן סורר ומורה שניהם דרכי מות על כן אמרה התורה שהמקיים יזכה בשניהם לאריכות ימים, כיבוד אב ואם כפשוטו וכן הגדור בעניני מאכלות כמו שפירש רש"י על פסוק זאת החיה אשר תאכלו משל לרופא שהלך לבקר שני חולים אחד לחיים כו' כי הקדושה היינו החיים כמ"ש קדוש יאמר לו כל הכתוב לחיים ויש לדקדק הלא מצינו שהשכר אריכות ימים גם במי שיש לו אבן שלימה וצדק שנאמר למען יאריכון ימיך, ואולי כל צד הרמז נרמז גם שם מה שנרמז בשני מצות אלו כי ידוע המדרש על פסוק אורח חיים פן תפלס שלא יהיה שוקל מצות התורה לומר מצוה זו גדולה ומצוה זו קטנה משל לפרדס כו' ואם כן יעדה התורה אריכות ימים למי שמשוה מצוה קטנה דהיינו שילוח הקן למצוה גדולה דהיינו כיבוד אב ואם לכך נאמר לא יהיה בכיסך אבן ואבן גדולה וקטנה רצה לומר פן תפלס ותשקול המצות לאמור זו גדולה וזו קטנה ואז תזכה אל יעוד למען יאריכון ימיך האמור בגדולה ובקטנה, ואף על פי שאין המקראות יוצאין מידי פשוטן ומדברים בסתם מידה ומשקל מ"מ בא הרמז שרצה ה' בכל מקום שישוה האדם המידות והמשקולות בין במצות התורה בין במשא ומתן כי תועבת ה' כל עושה אלה כל עושה עול מהו כל עושה אלה אלא כל עושה עול מדבר במשקל במשקלות של משא ומתן ויש לו גדולה וקטנה וכל עושה אלה שאינו כל כך עול היינו השוקל מצות התורה ואומר זו גדולה וזו קטנה ואם אינו שוקל הרי הוא מקיים שלוח הקן ככיבוד אב ואם ועל כן זוכה ליעוד למען יאריכון ימיך, ורש"י מביא פסוק אל תהי בסובאי יין בזוללי בשר למו כי סובא וזולל יורש וקרעים תלביש נומה שמע לאביך זה ילדך ואל תבוז כי זקנה אמך ביאור הפסוקים הוא שבאו להזהיר לאחרים שלא יתחברו אל הסובאים והזוללים אף על פי שאינן אוכלים ושותין עמהם אלא יושבין במסיבתה מ"מ כדי בזיון וקצף מה שבזמן ההוא מתבטלין מדברי תורה כי כל המסובין עמהם מסתמא הם בטלנים:

מאמר שכג

בן סורר ומורה צריך שיאכל בבוקי סריקי

כדמסיק פרק זה בורר אמר רבי אבהו אינו חייב עד שיאכל בחבורה דכולה סריקין פירש"י בטלנין ויש להם סמך מן פסוקים אלו שנ' אל תהי בסובאי יין לא נאמר אל תהי סובא וזולל כי זה כבר מוזהר מן התורה אלא הוסיף אזהרה שלא יהיה אחד מחבורת הבטלנים וזהו בי"ת של בסובאי בזוללי ודקדקו מלשון למו ר"ל אע"פ שהם אוכלים למו לנפשייהו ולא לך, מ"מ אתה לא תהיה בחבורתם כי זולל וסובא יוורש ויבקש לימודו וילסטם הבריות ואתה תהיה בעזרתו לסוף ואת"ל שלסוף תפרוש ממנו מ"מ למה תהיה מכלל בוקי סריקי הבטלנים הישנים בתרדימת הזמן ומתבטלין מתורתם שנאמר וקרעים תלביש נומה כדמסיק בפרק היו בודקין אמר רבי זירא כל הישן בבית המדרש תורתו נעשית קרעים שנאמר וקרעים תלביש נומה רצה לומר שאינו לומד כי אם לפרקים פרקים שהרי מתבטל בזמן שהוא יושב אצלם, לפיכך שמע לאביך זה ילדיך וגו' כי הסורר ומורה הזולל וסובא אינו שומע בקול אביו ואמו ואולי אם תהיה בחבורתו תלמוד ממנו לבעט באב ואם על כן כלך מדרכו, ורז"ל אמרו שאינו חייב עד שיגנוב משל אביו, ומטעם זה קראו הכתוב סורר כד"א שריך סוררים וחברי גנבים, ומורה שמורה היתר לעצמו ויאמר הלא משלי אני אוכל כי סוף שימותו ואני יורש אותם והיתר זה שייך ביותר כשהם זקנים באים בימים אז יורה גם הוא היתר לעצמו ויאמר היום או מחר ימותו והכל שלי ועל זה אמר ואל תבוז כי זקנה אמך כמ"ש עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם יקרוה עורבי נחל ויאכלוהו בני נשר לא דבר הכתוב אלא כנגד בן סורר ומורה המלעיג לאב ואם כשיזקינו ויאמר היום או מחר ימותו והכל שלי זהו שאמר ליקהת אם היינו לקמטים שיש לה מחמת זקנה מה כתיב אחריו וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ וכשנתלה על עץ אז יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר דוגמת שר האופה כאשר פתר לו יוסף לכך אמר ואל תבוז כי זקנה אמך ותלה טענת הזקנה יותר באם מבאב לפי שהאם גם בחיי שניהם אין לה כח בממון אביו כי אם במיתת בעלה ומי יודע אם היא לא תמות תחלה כשהיא זקינה ואז לא זכתה לעולם בממון זה. ובילקוט פרשת יתרו מביא דרש על פסוק אורח חיים פן תפלס ששכר שלוח הקן כשכר כבוד אב ואם ומסיק שם כשם ששכרן שוה כך עונשן שוה שנאמר עין תלעג לאב ותבוז ליקהת אם עין שהלעיג על כבוד אב ואם ובזה לא תקח האם על הבנים יקרוה עורבי נחל ויאכלוה בני נשר דין נקיר ודין לא נקיר יבא עורב אכזרי על בניו וינקור אותם ואל יהנה ממנו ויבא נשר שהוא רחמני על בניו ויהנה מהם כו' נראה שרצה לפרש פסוק זה על בן סורר ומורה ועל העובר מצות שינוח הקן, כי בן סורר ומורה שיחת לו רחמי אב על בנים וגרם שגם אביו יתהפך לו לאכזר ויביאו לבית דין לדונו למיתה על כן נסקל ונתלה וגרם לו שהעורב האכזרי ינקר עינו כשיתלוהו על עץ, וזה שלא קיים מצות שינוח הקן שצוה ה' כדי להקנות אותנו קנין מדת הרחמים וזה לא ריחם על הקן על כן יאכלוהו בני נשר הרחמנים וברבתי פרשה זו מסוק שטעם מצוה זו מפני רחמנות עיין שם ונראה שאין זה סותר מה שאמרו רז"ל האומר על קן צפור יגיעו רחמיך משתקין אותו כו' היינו האומר שלכך צוה הקב"ה המצום לפי שהשם יתברך ריחם עליהם אם כן ודאי מטיל קנאה ועושה מידותיו רחמים ואינן אלא גזירות דאם לא כן למה התיר לשחוט שום בעל חי אבל מדרש הרבתי סובר שודאי כך גזר הקדוש ברוך הוא אבל מכל מקום יש לנו תועלת במצוה זו לעשות בנו הרחמנות קנין קיים כדי שלא נתאכזר כנגדם מכל וכל ויהי האכזריות אצלינו קנין קיים וקל להבין, ומה שהקדים פסוק זה סובא לזולל ובפרשה כתיב זולל וסובא לפי שהסובא גדלה רעתו יותר מן הזולל כי אין האדם יכול לאכול יותר מכדי שביעה אבל הסובא אילו דברים שאין להם שיעור ויכול לשתות יותר מכדי שביעה כמנהג השיכורים על כן אמר בפרשה לא זו שהוא זולל אלא אפילו ממדת הסובא לא נתרחק ובמשלי אמר לא זו שלא תהיה בין הסובאים אשר דרכיהם מקולקלין יותר מדאי אנא אפילו בין הזוללים לא תהיה כי שניהם חין זיווגם עולה יפה, וכל זה מענין השתי קדושות שנזכרו בפרשת קדושים ובפסוק והיה מחניך קדוש ועל שני קדושות אלו סובבת פרשה זו וכן טעם דריחוק אתנן זונה ומחיר כלב הוא גם כן מענין המתנגד לשתי קדושות אלו אתנן זונה הפך גדר ערוה ומחיר כלב לפי שנאמר והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והיינו מעין קלקול של בן סורר ומורה:

מאמר שכד

וכי תבואו וגו' על הצר וגו' פירו' ענין השופר

ויש סמך לדברינו שבזמן שיוצאין למלחמה צריכין לצאת אגב כנגד היצר הרע שעליו נאמר ונתנו ה' אלהיך בידך שבזמן שאחד מהם מסור בידך דהיינו היצר הרע ממילא גם האומות מסורים בידך, ממה שנאמר וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצורר אתכם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם רואה שגם הוא התחיל בלשון יחיד הצר הצורר אחד במשמע ואחר כך אמר ונושעתם מאויביכם הרבה במשמע, אלא שרצה לומר שעיקר המלחמה היא הפנימית ולכך כפי הצר הצורר אתכם כי מתחילה אמר וכי תבואו מלחמה על הצר כנגד הצר הידוע והוא היצר הרע ואחר כך גם על הצורר אתכם דהיינו האומות כי צוררים הם לכם ומראים שנאתם בגלוי אבל היצר הרע הפסוק קראו צר אבל הוא אינו מראה את עצם כצר אלא אדרבה נראה כאוהב ומאכיל לאדם לחם כזבים כמו שנאמר ערב לאיש לחם שקר ואחר ימלא פיהו חצץ מחשבות בעצה תכון ובתחבולות תעשה לך מלחמה מדקאמר תעשה לך מלחמה לעצמך משמע וזוהי המלחמה שבתוכך ממש כי היצר הרע מאכיל לאדם לחם שקר כי תחילת הסתת הנחש בחוה היה בעניני אכילה וערוה כדעת הרמב"ם שעץ הדעת היה מוליד תאות המשגל כי שניהם קרוין לחם הן סתם אכילה להעמיד הגוף הן המשגל על דרך קראן לו ויאכל לחם כי הוא גם כן לחם לקיום המין ויען כי ב' דברים אלו הכרחיים לכל אדם לקיום גופו ולקיום המין על כן יש ליצר הרע מקום ביותר בשתים אלו להסיתו שיהיה כל עסקו בהם ואחר כך מסיתו שישתדל אחריהם כי הכסף יענה את הכל ואם לא יוכל להשיגו בהיתר יסיתו להשיגו באיסור עד כי יעשה חציצה בינו לבין בוראו כמו שאמרו היום אומר לו עשה כך ולמחר כך עד שיאמר לו לך עבוד אלהים אחרים וזהו שאמר ואחר ימלא פיהו חצץ לעשות חציצה בינו לבין בוראו ולכך היצר הרע מתחיל בבן סורר ומורה בעניני אכילה עד שמביאו לידי לסטיות ואז כאילו כפר בעיקר בחשבו לית דין ולית דיין על כן על הלסטיות לבד דינו למיתה ונידון על שם שסופו בלסטיות ולכך התחבולה לכבוש היצר הרע על ידי צומות מן האכילה שלא ליתן ליצרו התחלה כלל אל ההסתה כי לחמו לחם שקר דרך משל חמדת אוהבי כסף האדם סבור שזה לחמו ואינו כן אלא לחם שקר כי אין בו כח הזן כמו סתם לחם ואם בתחילת אכילתו נראה לו כי לחמו הוא כאשר ימלא פיהו אז יבחין כי פיהו מלא חצץ אבני היצר הרע המראה לו פנים כי קניני העולם הזה דבוקים בו והאמת אינו כן אלא שיש חציצה ביניהם והמות יפריד ביניהם, וזה משל על כל חמדות העולם הזה שהמות יפריד ביניהם ועל כן זכירת יום המות בודאי מרגיש היצר הרע וזה שאמר והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם ונושעתם מאויביכם מן שני מיני אויבים לפי שעל ידי התרועה יבטל כח היצר הרע לשלא יוכל להחטיאו ואז ממילא האומות מנוצחים ומה שנאמר ונזכרתם לפני ה' אע"פ שפשוטו שהקב"ה יזכור אתכם מ"מ הן זכירה אינו נופל שפיר כלפי מעלה כי אין שכחה לפני כסא כבודו ועוד שהפסוק מסיים והיה לכם לזכרון על כן יתכן לפרש על צד הרמז לומר שעל ידי התרועה תבאו אתם לידי זכירה ויסבול פירוש זה לשון ונזכרתם שאתם תהיו נזכרים אל הדברים. אשר בהם תנצח את היצר הרע כי השופר מזכיר שופר של מתן תורה ועל דרך אי לא אזיל יעסוק בתורה השופר מזכיר שופר של משיח כי אז יהיה ה' אחד ועל דרך אי לא אזיל יקרא ק"ש שנאמר ה' שהוא אלהינו יהיה לעתיד ה' אחד כפרש"י וזה יערבב השטן כי יזכור שיבא יומו שהקדוש ברוך הוא שוחטו, השופר מזכיר יום המיתה שנאמר כל יושבי תבל ושוכני ארץ דרשו רז"ל אלו המתים וכתיב כתקוע שופר תשמעו, ומ"ש כאן והרעותם ואחר כך אמר ותקעתם על עולותיכם וזבחי שלמיכם, כי למעלה מדבר בזמן שכבר משל בו יצרו הרע והוא מקבל עליו לשוב בתשובה וללחום על הצר הפנימי בקול גנוחי גנח וילולי ייליל השייך לבעלי תשובה אמר והרעותם כי זה עומד במקום חטאות ואשמות, אבל כשכבר עשה תשובה על העבר והרי הוא צדיק להבא ובא לפני ה' בעולות ושלמים אשר בלי עון ירוצון אז כתיב ותקעתם כי התרועה ענינה תשובה והתקיעה ענינה קול פשוט המורה על שיפור המעשים כמבואר פרשת שופטים על פסוק עלה אלהים בתרועה ה' בקול שופר, וזה ענין תקיעת כל חודש אלול לערבב השטן אין הפירוש שלא ידע מתי יהיה ראש השנה כי ודאי ידע אלא ערבובו הוא ע"י שהשופר מביא לידי חרדה כמו שנאמר אם יתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו, והחרדה מביאה לידי תשובה וזהו ערבובו ובלבולו כשרואה שישראל מוכנים לעשות תשובה ולכך בא ענין זה ברמז על ידי תקיעת שופר כי השופר סימן מלחמה והוא להזהיר את האדם מן האויב הפנימי המראה עצמו כאוהב על כן מראין לאדם סימן מלחמה ולהורות נתן בלבם שבכל זמן יש לו מלחמה בביתו וביותר צריך האדם לידיעת דבר זה בעתים הללו לפני בא יום ה' הגדול והנורא, כי בשעת הסכנה השטן מקטרג ביותר ועתים הללו הקרובים אל יום הדין ביותר הם מסוכנים שהשטן מקטרג בהם על כן צריך האדם כל החודש להכין עצמו למלחמה זו כדי לערבבו וכבר כתבנו פרשת שופטים שגם בימי משה כשעלה להר בפעם שלישי היו ישראל עסוקים בצום ותענית כל הימים מארבעים האחרונים שבהם עלה משה לקבל לוחות האחרונות וסימנך אני לדודי ודודי לי, כדמסיק בילקוט דירמיה סימן שי"ב, אמר רב הונא מעלה זו יש בין ישראל לגוים, דאנו בישראל כתיב והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם, ואילו בנוים מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי נאום ה' להיות לי לעם ואני אהיה להם לאלהים ע"כ וזהו ההבדל שבין לוחות ראשונות לאחרונות, כי בראשונות שעדיין לא חטאו שכינה קדמה ואזלה לקראת ישראל שנאמר ה' מסיני בא וכמו שפרש"י על פסוק ויוצא משה את העם לקראת האלהים שמע מינה שהשכינה הקדימה לצאת כנגדם אבל לאחר שחטאו אמר ה' למשה עלה אלי ההרה הוא יצא ראשונה ואח"כ ירדה השכינ' על ההר והיינו הפשרה של שובינו אלהי ישענו וכן היו לוחות הראשונות עצמם מעשה ה' והמכתב ג"כ מכתב אלהים אבל האחרונות היה רק המכתב מכתב אלהים אבל הלוחות עצמם משה פסלם שנאמר פסל לך וגו' כי כך המדה בדרכי התשובה שהאדם צריך לתקן תחלה חומר לוח לבו והקב"ה מסייע על ידו לחקוק על לוח לבו כל הדברים שהיו כתובים על לוח לבו קודם שסרח ותיקון החומר ע"י דברי הצומות וזעקתם כמו שעשו בימי משה בארבעים ימים אחרונים והיו ימי רצון כראשונים, ובזה נ"ל מה שנאמר פעם אחד דודי לי ואני לו ופעם שני נאמר אני לדודי ודודי לי שהראשון נאמר קודם שחטאו כדמסיק בילקוט בפסוק זה וז"ל ד"א הוא לי לאלהים ואני לו לאומה הוא לי לאב ואני לו לבן הוא לי לרועה ואני לו לצאן הוא לי לשומר ואני לו לכרם, אבל פסוק שני מדבר אחר שסרחו וזה כדעת המדרש האומר הכל להפך אתם הכרם ואני השומר כו' אתם הצאן ואני הרועה כו' אתם בנים ואני האב כו' וזה ע"ד הפסוק אני לדודי ודודי לי, לכך נאמר כי תצא למלחמה אתה תהיה המתחיל לצאת וה' יגמור על ידך ונתנו ה' אלהיך בידך, ובפרשת שלוח הקן בענין הסמיכות אל כי תבנה בית חדש, יש רמז שבזכות מצות שינוח הקן יזכו ישראל לבנין בית חדש דהיינו בית המקדש וקרוב לזה פירש בעל הטורים, ואני מוסיף ביאור ענין זה כי ב"ה נקרא קן כדאיתא במדרש על פסוק גם צפור וגו' ודורר קן לה וזהו סוד ק' גדולה במלת קן רמז למקדש שגובהו ק' אמה וזה מדה כנגד מדה בזכות שמניח קן של העופות יזכו ישראל שישובו אל קן שלהם כיונים אל ארבותיהם כי בזמן הגלות היו כצפור נודדת מן קנה כן איש נודד ממקומו ובזמן הגאולה ישובו אל קן שלהם דהיינו ב"ה אשר שם צפרים יקננו כדאיתא ברבתי פרשת תרומה אשר שם צפרים יקננו אלו הצפרים אשר היה כהן גדול מקריב בבין המקדש חסידה ברושים ביתה זה אהרן שנאמר בו תומיך ואוריך לאיש חסידך, ורמז זה בפסוק נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' לבי ובשרי ירננו אל חי גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך רמז שהצפרים בזכות אשר קננו כדי להשיב ביונים אל ארובות מקדש אל שיקריבום שם על המזבח בזכות זה זכי למצות שילוח הקן שנצטוו ישראל עליהם שלא להשחית קן שלהם ובזה מצאו בית להם ואם הצפרים יש להם חשק להיות נקרבים במקדש ק"ו בן אדם שנכספה וגם כלתה נפשו לחצרות ה' לישב שם מושב אלהים, זה"ש אשר שם צפרים יקננו אלו הצפרים שכ"ג מקריב כו' כאינו בכוונה קננו כדי להקריבם, ועל דרך המדרש אמר גם צפור מצאה בית כדרך שאמרנו שבזכות מצות כי יקרא לך קן צפור יזכה לבית חדש ממש או יזכו לבנין בית המקדש חדש וכן מסיק ברבתי שלח תשלח א"ר תנחומא אם קיימת מצוה זאת אתה ממהר את אליהו הנביא שיבא שנ' הנני שולח לכם את אליה הנביא וגו' ומה ענין שילוח זה לזה אלא כדאמרן שבזכות קיום קן זה יזכו לבנין בית המקדש שנקרא קן וק' גדולה שגובהו ק' אמה קו"ף במילואו בגמטריא מקום כי בית המקדש מקומו של עולם כמו שנאמר ויפגע במקום כי משם הושתת העולם, ורמז לדבר כי יקרא לפניך קן צפור, כל המלות הללו חוץ מן מלת קן, ר"ת עולה גם כן למספר קן דהיינו כ' מן כי י' מן יקרא ל' מן לפניך צ' מן צפור ועוד נכתב קן בפירוש, שני קן אלו מרמזים על זה שאמרנו ששילוח סתם קן גורם שלוח קן שני דהיינו להשיב את ישראל אל ארובותיהם כיונים ולמה שנאמר כי תבנה בית חדש דהיינו בנין בהמ"ק שנקרא קן והיינו מה שנאמר שלח תשלח:

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה