שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת ויקרא · מאמר קסג
לא נא' בקרבנות לא אל ולא אלהים
כדתניא במסכת מנחות אמר רבי שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפרשת הקרבנות שלא נא' בהם לא אל ולא אלהים אלא לה' שלא ניתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק כו' פירש רש"י שלא יפקרו המינים וקשה למה קרא למינים בעלי הדין כי לא בדין ידברו והל"ל שלא ליתן פתחון פה למינים, נראה שרבי שמעון סבר גם אל הוא מדת הדין לא כפירוש רש"י פרשת כי תשא אל הוה מדת הרחמים וראייתו מן פסוק אלי למה עזבתני ואין הדבר מוכרח לומר כן ורבי מען אינו סובר כוותיה אלא סובר כמו שאלהים מדת הדין כך אל קשה וכן איתא נפיק במה מדליקין מאי משמע דהאי אל קשות כו' ואמר שכפי שירש הדין שנפש החוטאת היא תמות ולא שיקח הקדוש ברוך הוא נפש הבהמה תמורתו ומה שהקב"ה מקבל נפש הבהמה היינו בחמלת ה' עליו מצד מדת הרחמים לכך לא נזכר בכל הקרבנות לז אל ולא אלהים כי אם שם של רחמים, אך יש בקרבן צד אחד שהוא ראוי להתקבל אף מצד שורת הדין היינו לפי שמביא את האדם לידי רוח נשברה ואותו חלק מקובל חף לפי מדת הדין כמ"ש לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה ר"ל אפילו שם אלהים לא תבזה. כי ס"ד אמינא שראוי לבזותו אחר אשר לא שבר ודיכא את רוחו מעצמו כי אם מה שיש לו מתוך הקרבן כי כן לשון נדכה נשבר לשון נפעל או ששבר על ידי יסורין שמב אין חיתו לידי שבירת רוחו מכל מקום אלהים לא תבזה, אבל על סתם הקרבת קרבן יש מקום לבטל הדין לחלוק כי אין שורת הדין נותן לקבל נפש הבהמה תמורת נפש האדם ויש דין מקום לחלוק על קרבנו שלא יעלה לרצון על כן נאמר קרבן לה', ואמר מן הבהמה וגו' הזכיר לשון מכם דוקא במין הבהמה ולא במין העוף לפי שבבהמה הקריב כל נתח שבבהמה מול נתח שבאדם שנאמר ונתח אותו לנתחיו ושב נתחיו אל האדם: