אור ברסלב
שפתי דעת פרשת ויקהל

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת ויקהל

פרשת כי תשא

מאמר קמז

הקדים שבת למשכן כו'

אל משה וגו' פירש רפ"י הקדים שבת למשכן לומר לך שאין מלאכת המשכן דוחה שבת וקשה מהיכא תיתי שידחה שהרי מלאכת המשכן אין בו כי אם עשה ובשבת יש עשה ולא תעשה שיש בו סקילה, ויתכן לפרש לפי שבמעשה המשכן היו כמה דברים שנעשו מאליהן כמו המנורה שפירש"י שנעשית מאליה וכן הוקם המשכן מאליו וכ"ש לאומרים שכל מעשה המשכן נעשו מאליהן כי המתעסקים בהן נראים כעושין ואינן עושין סד"א שאין זה קרוי מלאכה ומותר לעשותה בשבת קמ"ל ששת ימים תיעשה מלאכה ול' תיעשה מורה שמדבר במלאכה שנעשית מאליה והיינו מלאכת המשכן ואפילו ממלאכה זו תשבות, וא"ת אם אינה נעשית על ידי כי אם ע"י הקב"ה למה לא אתעסק בה, על זה אמר שבת שבתון לד' כשם שלכם יום זה שבתון כך גם להקב"ה יום זה שבתון כדאיתא ברבתי פרק י"א שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא אם אלהיכם שובת בשבת למה מוריד גשמים ומצמיח עשבים ותירץ לו לפי שכל העולם שלו מותר לו לטלטל בשלו ככל יחיד שמותר לו לטלטל בחצירו, ואכתי קשה תינח טלטול מרשות לרשות, שאר מלאכות גמורות מאי איכא למימר, אלא ודאי שהקב"ה שובת מכל מלאכות גמורות ולא נוהג היתר כ"א בטלטול מרשות לרשות כי מה שמוריד גשמים אינו מלאכה כ"א מה שמוציא הגשמים מרשות של מעלה לרשות של מטה וכן להיפך עשבים מוציא מרשות של מטה מתחת לארץ אל אויר העולם, אבל מכל שאר מלאכות שבתון גם לד' ואם תעסוק במשכן אפילו בדברים הנעשים מאליהם סוף סוף תגרום אל הש"י שיעשה מלאכה בשבת ומה שהקדים כאן שבת למשכן ובפ' כי תשא הקדים משכן לשבת לומר לך שאין משכן דוחה שבת, היינו בכל שאר מלאכות אין משכן דוחה שבת כי המוקדם נדחה מפני המאוחר וכאן הקדים השבת למשכן לומר לך שיש צד אחד שהמשכן דוחה שבת והיינו מלאכת הבערה לצורך הקרבנות לכך סמך לכאן לא תבערו אש בכל מושבותיכם, אבל אתה מבעיר במקדש ובא לומר אע"פ שבקרבנות הותרה הבערה במשכן סד"א שמתוך שהותרה הותרה גם לבישול סממנים לצורך המשכן קמ"ל, ויש מקום אתי לפרש סמיכות משכן לשבת לפי ששניהם מכפרים על ע"ז כי כמו שמעשה המשכן הי' כולו לכפרה על עון עגל כמו שאמרו במדרש ויקהל משה תבא קהלת משה ותכפר על ויקהלו על אהרן תבא אלה הדברים ותכפר על אלה אלהיך ישראל תבא זהב התנופה ותכפר על זהב העגל, כך השבת מכפר על ע"ז כמו שלמדו מן פסוק אשרי אנוש יעשה זאת אפילו עע"ז כדור אנוש מ"מ שומר שבת מחללו מחל לו כי המאמין בחידוש העולם מסתמא הוא כופר בע"ז, כי החידוש עדות על מחדשו זה"ש תבא אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם ששת ימים וגו' ותכפר על אלה אלהיך כי השבת מכפר על ע"ז כמו שעשה המשכן שהיה כפרה על מעשה העגל

מאמר קמח

ארז"ל עם המן ירדו אבניו שהם והנשיאים הביאו כו'

ובזה ראיתי ליישב מה שנאמר והנשיאים הביאו את אבני השוהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחושן ואת הבושם ואת השמן למאור וארז"ל שהמן שהי' יורד לישראל ירדו עמו אבני השהם ודרשו הנשיאים לכון עננים במסכת יומא שנ' נשיאים ורוח וגשם אין, קשה למה פרט שהנשיאים הביאו לאפוד ולחשן וכי עדיין לא ידענו שהם שייכין לאפוד ולחשן, וע"ק למה דוקא הנשיאים הביאום ולמדרש זה הכל קאי על הנשיאים הבושם ושמן למאור כאילו היה בכולם נפקותא א אל העננים, ולהנאתינו שהיה הכל כפרה על העגל אתי שפיר, ע"ד שארז"ל כל המעלים עיניו מן הצדקה כאלו עובד ע"ז כתיב הכא פן יהיה עם לבבך דבר בליעל לאמר קרבה שנת השבע וכתיב התם יצאו אנשים בני בליעל וידיחו את יושבי עירם מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז, ואין הפירוש ששני עבירות אלי שוין שהרי ודאי המודה בע"ז ככופר בכל התורה אלא לומר לך שיש עונש אחד שוה בשניהם כי כמו שנאמר בעונש ע"ז ועבדתם אלהים אחרים וגומ' ועצר את השמים ולא יהיה מטר כך נאמר גם בעונש המעלים עינו מן הצדקה שנ' נשיאים ורוח וגשם אין איש מתהלל במתת שקר וכשאין מטר אז אין לבריות כי אם ירידה ולא עליה כי נכסיהם מתמוטטין על כן רמזם בג"ש דבליעל האמור בשניהם כי בלי יעל במעלה אלא ירדו מטה מטה, וידוע שכל משפיע יש לו יותר חשק ורצון להשפיע ממה שהמושפע רצונו לקבל השפע שכן אמרו דרך משל יותר ממה שהעגל רוצה לינק הפרה רוצה להניק וכן הגשמים אמרו במדרש ארבע תשוקות הן כו' ומסיק ואין תשוקת גשמים אלא לארץ שנאמר פקדת הארץ ותשוקקיה, וכן נאמר בגשמים כי כאשר ירד הגשם וגו' והולידה והצמיחה ש"מ שיש להם חשק ורצון אל כנולד מהם כפרה הרוצה להניק, תדע שכן הוא שהרי נאמר ועצר את השמים משמע עצירה בכח נגד כי אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו בחשק גדול עד שבזמן שישראל חוטאין הקב"ה עוצר בחזקה, ומדרש זה הדורש והנשיאים לשון עננים סובר שהאפוד מכפר על ע"ז כדאיתא במסכת ערכין, אבל חשן המשפט הנתון על הלב מכפר על אימוץ הלב העובר על פן יהיה עם לבבך דבר בליעל כו' וכשישראל עוברין על א' משתים אלו או על ע"ז או על אימוץ הלב בצדקה אז הגשמים נעצרים בע"כ ויש לעננים צער גדול בזה, ע"כ הביאו את אבני השהם לאפוד ולחשן כדי שעל ידיהם יתכפרו על ע"ז ואימוץ הלב ואז יוכלו ליתן המטר, אמנם לדעת הגמרא דערכין שהחשן מכפר על קלקול הדינין אז שניהם מכפרין על ע"ז כי קלקול הדינין חשוב כע"ז כמו שלמדו מן פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף זה דיין שאינו הגון דמתמנה בכספא וכן דרשו על פסוק לא תטע לך אשירה כל עץ על דיין הבלתי הנון ולפי זה האפוד מכפר על ע"ז ממש והחשן מכפר על דבר השקול כע"ז ע"כ הוצרכו העננים להביא אבני השהם ואבני מלואים לאפוד ולחשן, ותדע כי המן נאמר בו ועינו כעין הבדולח שמע מניה שהיה המן גדל במקום שהבדולח מצויה ובמקום שהבדולח מצויה שם גם אבני השוהם על כן כשהלכו העננים לשאוב שם את המן שאבו עם המן גם אבני שהם אשר היו שם כי מקורם מן מקום אחד והוא ענין טבעי שהענן שואב אגב המים כל הנמצא אתם, מטעם זה הביאו העננים גם שמן למאור כי במעשה העגל אמרו בפרק רבי עקיבא שהשטן הביא דמות ענן וערפל לעולם אם כן העננים היו צריכין לתקן מה שקלקלו, וגם הבושם כי במעשה עגל כתיב נרדי נתן ריחו גרם סרחון לישראל על כן הביאו הבושם להעביר ריח רע וכל זה כדי שיוכלו העננים ליתן מטר לארץ, ולא יעצור ע"י ע"ז ואז תמלא תשוקתם ורצונם

מאמר קמט

רבותינו אומרים אין פרשה שנאמר ויקהל בראשה כו'

ובילקוט ריש פרשה זו מסיק וז"ל רבותינו בעלי אגדה אומרים מתחלת התורה עד סופה אין בה פרשה שנאמר בראשה ויקהל אלא זאת בלבד אמר הקב"ה עשה לך קהלות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת כדי שילמדו ממך דורות הבאים להקהיל קהלות בכל שבת ושבת וליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ללמד ולהורות את בני ישראל דברי תורה איסור והיתר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני, ומכאן אמרו משה תקן לישראל שהיו דורשין בענינו של יום הלכות הפסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, אמר משה לישראל אם אתם עושין כסדר הזה הקב"ה מעלה עליכם כאלו המלכתם אותי בעולמו שנאמר ואתם עדי ואני אל, וכן דוד הוא אומר בשרתי צדק בקהל רב וכי מה היו ישראל צריכין בימי דוד והלא כל ימיו היו מעין דוגמא של משיח אלא שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמען אזן מעולם עד כאן לשונו, וקשה למה נקט בעלי אגדה במדרש זה יותר מבשאר מדרשים ועוד קשה למה נקט דווקא קהילות גדולות והיכן רמוזים בפרשה כל הדברים שנזכרו במדרש ועו"ק דברי תורה איסור והיתר היינו דברי תורה היינו איסור והיתר ולמה נקט איסור והיתר יותר מן שאר מצית שבתורה שאין לשון איסור והיתר נופל עליהם כמו אכילת מצה ועשיית סוכה ולולב ודומיהן וע"ק מנלן משה תיקן לדרוש דווקא בענינו של יום, ויתר כל הפרטים הנזכרים במדרש צריכין ביאור, ונראה שבעל מדרש זה בא לתרץ כמה קושיות בפסוקים אלו א' מה שנאמר ויקהל בראשה, ב' אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם ששת ימים וגו' איך נופל לשון עשי' על השביתה שאין בה עשייה וכן בפסוק לעשות את השבת לדורותם, ג' למה רמזה התורה ל"ט מלאכות באלה הדברים דבר דברים הדברים בצירוף אלה, ועוד מהו שבתון לד':

הישוב על כל זה ע"ד המדרש

מאמר קנ

אמרה שבת לכל נתת בן זוג

אמרה שבת לפני הקב"ה לכל נתת בן זוג ולי לא נתת בן זוג אמר הקב"ה כנסת ישראל יהיו בן זוגך ומביא פסיק זכור את יום השבת לקדשו עיין ברבתי פרשת בראשית, ביאור הדבר שכל ששת ימי המעשה יש להם בן זוג הפועל בכל יום ויום פעולה המיוחדת לו ויש לו שלימות בקום ועשה אבל השבת שאינו כי אם בטול ושביתה נראה מציאותו חסר כי אינו אלא ביטול עשייה ובאה התשובה שבכל שבת ושבת יתכנסו ישראל לבתי כנסיות ומדרשות לשמוע דברי תורה וכינוס זה יש בו עשיה וטורח הן טורח ועמל של הדורש כי טורח הדבור נקרא מלאכה שכן נאסר בשבת אפילו הדבור במשא ומתן שנאמר ודבר דבר שכן הקב"ה לא שבת כ"א מן הדבור כי בדבר ד' שמים נעשו ש"מ שהדבור נקרא מלאכה וכן אמרו ובתורה תהא עמל, הן טורח הצבור אשר רגליהם רצין לשמוע הדרשה ובמקום שיש קיבוץ גדול והקהל גדול שם הכל מתפעלים מן הדוחק כמ"ש אגרא דפרקא ריהטא אגרא דכלה דוחקא ש"מ שריהטא ודוחקא חשיב מלאכה ומעשה, ע"ד המדרש שאין מקבלין שכר אלא על המעשה ומדקאמר שמקבלין אגרא על ריהטא ודוחקא ש"מ ששניהם נחשבים מעשה וע"כ נאמר אם תשיב משבת רגליך ש"מ שפסיעה גסה מלאכה תחשב ומאחר שהתירו לרוץ לדרשה כדאיתא במסכת ברכות פרק א' אמר רב זביד מריש כי הוה חזינא להו לרבנן דקא רהיטי לפרקא בשבתא אמינא קא מחללי רבנן שבתא כיון דשמעית להא דאמר רבי טרפון א"ר יהושע בן לוי לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה ואפילו נשב' אנא נמי הוה רהיטנא אמר רבי זירא אגרא דפרקא ריהטא אמר אביי אגרא דכלה דוחקא, מכאן ראיה ברורה שההליכה ודוחקא חשיב כמו מלאכה ועשייה ממש וכן הדיבור כי על כן סמכם הפסוק אם תשיב משבת רגליך וגו' ממצא חפצך ודבר דבר, זהו שהשיב הקב"ה לשבת כנסת ישראל יהיו בן זוגך כנסת היינו כנוסם והקהל שלהם לשמוע דברי אלהים חיים בבתי כנסיות ומדרשות זהו בן זוגך שיפעול אותך כי כל בן זוג משל על הפועל דוגמת זכר לנקבה ועל עשיה זו נאמר לעשות השבת לדורותם ומן לדורותם הזכיר במדרש הנזכר כדי שילמדו ממך דורות הבאים כו' ועל ענין כנסת ישראל שהזכיר נאמר כאן ויקהל משה וכתיב אלה הדברים אשר צוה ד' לעשות אותם ר"ל הדברים נקראו עשייה כאמור:

מאמר קנא

מן אלה הדברים למדו ל"ט מלאכות

ולדברי רז"ל שאלה הדברים נרמזו בו ל"ט מלאכות יש בזה אזהרה לימות החול וליום השבת, לימות החול שאסור לאדם בכל ימות החול לדבר שיחה בטילה וק"ו שיחה מזקת כלשון הרע כי כל עניני דבור נחלקים לשלשה חלקים מצווה בו ואסור ומותר מצווה א היינו לדבר בדברי תורה ותפלה וכיוצא בהם שיחה של מצוה ואסור בלשון הרע ודוגמתו, ומותר היינו לדבר בכל ימות החול מענין משא ומתן שלו הכלולים כולם תוך ל"ט מלאכות אלו כי מסתמא הם כוללין כל צרכי בני האדם אבל בשבת אסור לדבר אפילו מן עסק ל"ט מלאכות אלו לכך רמזה התורה כל ל"ט מלאכו' בשתי תיבות אלו אלה הדברים לומר לך שדווקא באלה הדברים מותר לדבר בששה ימים, אבל יום השביעי שבת לד' אפילו באלה הדברים ר"ל אפילו מן משא ומתן שלך אסור לדבר כי הדבור חשוב כמו מלאכה, וסמך זה לתחלת הפרשה ויקהל משה שהכוונה בו שכנסת ישראל וקהלת יעקש לדרשות בבתי מדרשות זהו בן מגו של שבת לפי שריצת רגלים לבתי מדרשות ודוחקא דצבורא ומוצא שפתיו של הדורש הכל נקרא מלאכה, והמופת על זה שהרי בשאר עניני משא ומתן אסור הדיבור בהם כמובן מן אלה הדברים א"כ גם הדיבור נקרא מלאכה ובמקום מצוה התירו הדיבור והריצה לבתי מדרשות ובזה נסתלקה התרעומת של שבת לכל יש בן זוג כו', וזהו ביאור המדרש רבותינו בעלי אגדה שהיה דרכם לדרוש ברבים אגדות מידי שבת בשבתו מצאו להם סמך מן פרשה זו שראוי לעשות כן, לפי שבכל התורה אין לך פרשה שנאמר בתחילתה ויקהל אלא כאן אף על פי שגם פרשת קדושים נאמרה בהקהל ולמה לא התחיל גם שם הפרשה בלשון ויקהל, אלא שלכך התחיל דווקא פרשה זו בלשון ויקהל לפי שקאי על פרשה של מעלה שנאמר בה לעשות השבת לדורותם באיזו עשיה הכתוב מדבר, אלא שרמז בעשיה זו אל ההקהל של כל יום השבת לדרשה אמר הקב"ה עשה לך קהילות גדולות כי כל עוד שתגדל הקהילה יש בו יותר דוחקא דצבורא ויש בו יותר עשיה ופעולה ובן זוג לשבת ודורשי רשומות אמרו ישראל אותיות שניות למלת שבתכם, והקהל זה היינו כנסת ישראל לדרוש לפניהם הלכות שבת לשון הליכות כי שני דברים הן שאינן נראין מלאכה והם מלאכה והיינו הדיבור וההילוך והפסוק לא הזכיר כי אם עניני הדיבור שנאמר אלה הדברים וגו' אבל הילוך של שבת לא נזכר בפסוק על כן אמר בעל המדרש שידרוש לפניהם גם הלכות שבת לשון הליכה ממש שנא יטעו לומר אחרי שמותר לרוץ לדרשה בשבת שפסיעה גסה בשבת כיון שהותרה הותרה גם לדבר הרשות על כן דרוש לפניהם גם הליכות שבת ואעפ"י שאין רמז להליכה בפ' מ"מ מדהזכיר הדיבור של שבת גם ההליכה בכלל כי שניהם שוים, כדי שילמדו ממך דורות הבאים כו' כי ויקהל פירש"י לשון הפעיל יוצא לשני כי הקהל זה היה למחרת יום כיפורים שהיה חול ולא שבת וא"כ לגופיה אינו צריך אלא לכך עשה הקהל זה בימות החול כשבא ללמדם דיני שבת כדי שילמדו ממנו דורות הבאים שהשבת צריך הקהל לפי שכנסת ישראל בן זוגו והיינו לעשות את השבת לדורותם, ודון מינה ומינה מה כשדרש להם משה בחול מצות השבת למדם דרכי הדיבור הנזכרים באלה הדברים כך גם כשידרשו בשבתות ידרשו מעניני דיבור כי זהו מענינו של יום השבת שדיבור של חול אסור בו, זה"ש ולכנס בבתי מדרשות ולהורות את בני ישראל דברי תורה איסור והיתר ר"ל ללמד דרכי הדיבור שנחלק לשלשה חלקים אלו כי מלת דברי קאי על שלשתן כאלו אמר דברי תורה דהיינו מצוה בו, דברי איסור דהיינו שיש איסור בו, ודברי היתר דהיינו מות' בו ודרש זה בשבת מענינו של יום ורמז באלה הדברים שבימות החול מותר לו לדבר מן נ"ט מלאכות הרמוזים באלה הדברים אבל בשבת גם הדבור בהם אסור כי הדבור נקרא מלאכה שהרי בדבר ד' שמים נעשו ומכלל זה אתה למד שהדבור של תורה בשבת נקרא עמל ובן זוגו של שבת כמו שלמד זה מן פסוק זכור את יום השבת לקדשו ואין זכירה אלא בפה כי הדבור של קדושה בשבת הוא בן זוגו, כדי שיהא שמי הגדול מתקיים בין בני, כי כל ששת ימי המעשה נחתמו בשם של יה יו"ם "הששי ראשי תיבות יה, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו זכר ונקבה בראם ושם י"ה משותף בין איש לאשה אבל עדיין אין השם הגדול במלואו עד יום השבת כי "יום הששי ויכלו "השמים ר"ת שם של ד' שנתמלא על ידי יום השבת ו' ה' של ויכלו השמים כי יום השבת הוא כנגד יום שכולו שבת לעתיד ואז יהיה השם שלם כמ"ש לא המתים יהללו יה רצה לומר לא בשם יה אלא בשם שלם לפיכך אין משכן דוחה שבת כי תבנית המשכן כנגד ג' עולמות עליון ותחתון ותיכון וכולם כנגד העולם הזה הנברא בשם יה וע"כ באו במשכן לנדבה ט"ו דברים האמורים בפרשת תרומה לא כפירוש רש"י שפירש י"ג הם כי באמת ט"ו הם, והשבת כנגד העולם הבא המשלים ו"ה שלשם הגדול לפיכך השבת גדול מן המשכן ועל כן אין נכון לדחות גדול מפני קטן, ובעל מדרש זה למד זה מן סמיכות שבת למשכן לומר לך שאין משכן דוחה שבת וסבור שטעמו של דבר מפני שהמשכן כנגד חצי השם והשבת שבתון לד' רצה לומר במלת לה' משלים שם של ד' ומכאן סמך לבעל מדרש זה לומר כדי שיהא שמי הגדול מתקלס בין בני דאם לא כן למה אין משכן דוחה שבת, ומכאן אמרו משה תקן לישראל שיהיו דורשין בענינו של יום כו' כי כמו שרמז להם שידרשו בשבתות מעניני דבור של תורה של אסור בו ושל מותר בו כי זה מענינו של יום השבת שהדבור של חול אסור בו כך בכל זמן שידרוש לרבים ידרוש מענינו של יום, ולפי שפרשה זו סמוכה לסוף פרשת כי תשא ששם נזכרו כל שלש רגלים אם כן רצה בסמיכות זה לומר שכשם שרמז לו לדורות לדרוש בשבתות כך רמז לו לדורות לדרוש בחג בעצרת ובפסח מענינו של יום, אם אתם עושין כסדר הזה מעלה אני עליכם כאלו והמלכתם אותי בעולמי שנאמר ואתם עדי ואני אל רצה לומר כשידרשו מענינו של שבת בזה הם מעידים על אלהותו יתברך כדמסיק בילקוט פרשת כי תשא סימן ש"ץ וזה לשונו ולא עוד אלא שכל מי שמשמר את השבת מעיד על מי שאמר והיה העולם שברא עולמו בששה ונח בשביעי שנ' ואתם עדי נאם ד' ואני אל, ומטעם זה יש אומרים בקדוש ויכלו השמים בעמידה לפי שכל הגדת עדות הוא בעמידה ודקדק זה ממה שנאמר כאן שבת שבתון לד' רצה לומר עדות לשם ד' שברא עולמו בוי"ו ונח בשביעי, וכן דוד אומר בשרתי צדק בקהל רב כי גם הוא היה דורש בשבת יום הקהל וכן יום שבת דמתן תורה נקרא יום הקהל בפרשת ואתחנן ובו נאמר זכור את יום השבת לקדשו ורבותינו ז"ל למדו בגזירה שוה דזכור זכור שמדבר בעצומו של יום ומן פסוק זה למדנו שהתורה נתנה ביום השבת ואם כן יום זה נקרא יום הקהל ומן פסוק זה למד במדרש הרבתי כנסת ישראל יהיה בן זוגך, אם כן כשאמר דוד בשרתי צדק בקהל רב אמר זה גם כן על יום השבת ודרש שני דברים מענינו של יום, א' שגם הוא דרש מענין הדבור שנאמר הנה שפתי לא אכלא לפי בשפתי לא אכלא מלדרוש בדברי תורה בשבת ע"כ אני מסיר בזה תלונת השבת לומר אין לי בן זוג הפועל אותי שהרי שפתי כל היום מבשרין צדקת ד' בקהל רב ודבור מלאכה הוא ואני פועלה ביום השבת לדרוש מענינו של יום דהיינו עניני בריאת העולם כי השבת מופת על חידוש העולם וכתיב עולם חסד יבנה על כן אמר בשרתי צדק בקהל רב היינו צדקה וחסד אשר עשה ד' שברא העולם בששה ונח בשביעי, ועוד דרש דוד גם ענין שני שהשבת מורה עליו והוא על שבת שלעתיד יום שכלו שבת שעין לא ראתה אלהים ם זולתך זה"ש ה' אתה ידעת רוצה לומר יום שכולו שבת רק אתה ידעת מהותו ואין אתנו יודע עד מה זה"ש שהיה פותח ודורש לפניהם דברי תורה שלא שמעתן אזן מעולם ומנא לו לומר כן אלא שלמד זה מן סוף הפסוק ה' אתה ידעת.

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה