שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת ויגש · מאמר סח
מדרש הרבתי על פסוק כי הנה המלכים נועדו וגו'
ויגש אליו יהודה זה"ש כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף, עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה נתמלא עברה על זה המה ראו כן תמהו ויתמהו האנשים איש אל רעהו, נבהלו נחפזו ולא יכלו אחיו לענות אותו, רעדה אחזתם שם אלו השבטים אמרו מלכים מדיינים אלו עם אלו אנו מה איפכת לנו יאי למלך מדיין עם מלך, אחד כאחד יגשו זה יהודה ויוסף ורוח לא יבא ביניהם אלו השבטים, ומדרש זה צריך ביאור כי רחוק מן השכל שהמשורר הזכיר במזמור ענין יהודה ויוסף במקום שכל המזמור מדבר מענין אחר ואיך ערבב הדברים שלא זכרן כסדרן כי מתחילה הזכיר עברו יחדיו על המחלוקת שהיה בין יהודה ליוסף ואחר כך הזכיר ענין ויתמהו האנשים שהיה קודם לכן ע"כ נר' לפרש כי כל עיקר המחלוקת אשר היה בין יהודה ליוסף עבור בנימין לא היה כי אם לפי שכל אחד רצה לקרב אליו את בנימין מקום אכסניא של הקב"ה כי בפרק א' דמסכת יומא וכן בילקוט פ' וזאת הברכה מסיק שמשכן שילה היה בחלקו של יוסף ובית עולמים בחלקו של יהודה ומ"מ השכינה לא שרתה כי אם בחלקו של בנימין בין במשכן שילה בין בבית עולמים כדמסיק שם הטעם לפי שבנימין לא היה במכירתו של יוסף לכך זכה להיות אושפיזכן לשכינה, וטעמו של דבר שהיה מקום בית המקדש בחלק יהודה או בחלקו של יוסף לפי שארז"ל יוסף שקידש שם שמים בצינעה, זכה וניתוסף לו אות אחד מן שמו של הקב"ה והיינו ה"א שנ' עדות ביהוסף שמו יהודה שקידש שם שמים בפרהסי' זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה, וכבר ידעת שהקב"ה צוה לבנות לו מקום מקדש כדי שיתקדש על ידו שמו ית' כמ"ש ונודעתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי ועל זה דרשו פסוק הוא הדבר אשר דבר ה' בקרובי אקדש כפירש"י, משם ראיה ברורה שבנין בית המקדש בכל מקום לא היה אלא כדי לקדש שמו ית' בעולמו על ידו ועל כן נתחנך הבית בקידוש השם של נדב ואביהוא כנודע, ועל כן דין שיהיה הבית בנוי או בחלקו של יוסף שקידש שם שמים בצינעה או בחלקו של יהודה שקדש שם שמים בפרהסיא וזה וודאי גדול מיוסף על כן ניתן לחלקו בית עולמים שהוא יותר קבע מן משכן שילה, וכבר אמרנו למעלה פ' ויצא על פסוק ויפגע במקום הטעם שנקרא סתם מקום לפי ששם מקום אבן שתיה אשר ממנו הושתת העולם ונמצא שהוא מקומו של עולם ולפי דרכינו נרמז בו שהוא מיוחד ליהודה ויוסף כי יהודה ויוסף עולה למספר מקו"ם קפ"ו היינו יהודה יוסף וראש המלה של קו"ף עולה מאה דהיינו המקדש שגבהו ק' אמה, אך מ"מ לא שרתה השכינה כי אם בחלקו של בנימין בין במשכן שילה בין בבית עולמים כדמסיק ביומא פר' א' כי יהודה היה גם במכירתו של יוסף וגם יוסף גרם מכירת עצמו על שנתגרה באחיו וגם בדבריו שנתקנאו בו על חלומותיו ועל דבריו כמו שנאמר והנה בעל החלומות הלזה בא נמצא שלא היה שום א' מהם נקי מן חטא המכירה כי אם בנימין לבדו היה נקי לגמרי ושאר האחים היה להם וודאי חלק גדול יותר באותו חטא מן יוסף שלא היה בו כי אם גרמא בעלמא ומן יהודה שאמר מה בצע וגו' על כן נבנה המקדש בחלקו של יהודה ויוסף ומכל מקום שכינה בחלקו של בנימין, והנה בויכוח זה שבין יוסף ליהודה כל אחד מהם רצה לקרב אליו את בנימין כי אע"פ שיהודה לא היה מכיר את יוסף מ"מ כבר ידע יהודה ברוח הקודש שעליו שבית המקדש בית עולמים יהיה בחלקו של יהודה, ומקום השכינה יהיה בחלקו של בנימין, וחשב יהודה שאם יקחו את בנימין לעבד יהי"ה דבר גנאי לאושפיזכן של שכינה שיהיה עבד, ויוסף חשב להפך כי גם הוא ידע שמשכן שילה יהיה בחלקו וגם שם שכינה בחלק בנימין וחשב יוסף כשם שאחיו מכרוהו לפי שבן זקונים היה לאביו ואותו אהב מכל אחיו ומחמת הקנאה מכרוהו כך נאמר גם בבנימין וילד זקנים קטן וגו' ואביו אהבו אם כן שמא יתקנאו אחיו גם בו וימכרוהו גם כן לעבד ויהיה גנאי לאושפיזכן של שכינה שיהיה עבד, וראייה לדבר שכל עיקר הויכוח שבין יוסף ליהודה מחמת בנימין היה בעבור מקום השכינה בבית המקדש שהרי נאמר מיד ויפול על צוארי בנימין פירש רש"י על שני מקדשים שעתידין להיות בחלקו של בנימין ועתידין ליחרב ובנימין בכה על צואריו על משכן שילה שבחלקו של יוסף, וק' מה ענין בכיה זו לכאן אלא וודאי שסופו מוכיח על תחילתו כי עיקר הויכוח של יהודה ויוסף על בנימין היה בעבור השכינה שבחלקו של בנימין כאמור ויכול להיות שהויכוח היה על זה האופן כי כל אחד ידע שיהיה בית המקדש בנוי בחלקו וידעו גם כן שחלק השכינה יהיה בחלק בנימין על כן יוסף רצה לקרב אליו את בנימין כי אמר מאחר שניתוסף לי ה' מן אותיות השם זה מופת שיהיה בית המקדש בחלקי ואם כן אין ראוי להתקרב את בנימין אושפיזכן של שכינה כי אם אלי, והשיב לו יהודה בי אדוני ר"ל בי מצוי כל השם של ד' שנקרא בשם אדנות כולו בי ואם כן אלי ראוי אושפיזכן של שכינה, ולהצעה זו מיושב המדרש שהזכרנו על פסוק כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו כי פסוק זה נאמר בתהלים מזמור מ"ח וכל המזמור מדבר מן מעלת ירושלים והבית המקדש כמו שנאמר גדול ה' ומהולל מאוד בעיר אלהינו הר קדשו יפה נוף משוש כל הארץ הר ציון ירכתי צפון קרית מלך רב אלהים בארמנותיה נודע למשגב ואחר שסיפר מעלת בית המקדש הר קדשו הביא מופת על מעלתו ועל קדושתו ואמר כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו רצה לומר כל עיקר הויכוח שהיה בין המלכים יוסף ויהודה ומה שנתמלאו עברה זה על זה הכל היה בעבור קדושת המקום הזה כי יוסף רצה שיהיה חלק בנימין תוך חלקו ויהודה רצה לקרבו אליו כדי שיהיה תוך חלקו בבית עולמים, המה ראו כן תמהו רצה לומר גם מתחילה כשנאמר ויתמהו האנשים איש אל רעהו הכל היה בעבור זה הענין כדמסיק בילקוט ויתמהו האנשים אמר יהודה שהוא מלך ישב בראש ואחריו ראובן הבכור כו' ואת בנימין הושיב אצלו ושם תמהו והרגישו שהכל מיד ה' עליו השכיל שיהודה מלך ויהיה בית המקדש בחלקו על כן הושיב אצלו ראובן הבכור כי קודם מעשה העגל היתה העבודה בבכורות, ומאחר שהושיב אצלו את בנימין זה מופת שגם הוא מלך ויהיה בית המקדש גם בחלקו ע"כ הושיב אצלו את בנימין אושפיזכן לשכינה דאל"כ כשאמר אליו יהודה על חיבת העין על אכסניא של הקב"ה לא כ"ש ומי הגיד ליהודה שזה האיש יודע מי הוא אושפיזכן להקב"ה אלא ודאי שכבר הרגישו בו כשהושיב אצלו את בנימין שכך כוונתו,. ועל חיבת העין היינו בנימין ידיד ד' חיבת עין שלמעלה, ויהודה מלך שנקרא כולו על שם הקב"ה וגם יוסף מלך שנתוספה לו ה' על כן אמרו השבטים מלכים מדיינים זה עם זה אנו מה איכפת לנו, בשלמא המה מלכים וכל אחד מהם יש לו חלק מן השם בעבור שכל אחד מהם קידש השם על כן כל אחד מהם ראוי שיהיה בחלקו בית המקדש הגורם קידוש השם בעולם כמו שכתוב אלהים בארמנותיה נודע למשגב והיינו משגב שמו יתברך בעולם ואם כן דווקא להם שייך ויכוח זה של בנימין כי כ"א רצה לקרב אליו אושפיזכן של שכינה אבל אנו מה איכפת לנו יהיה בנימין חלק השכינה אצל מי מהם שיהיה אין לנו נפקותא כי סוף סוף בחלקינו אין שום בית המקדש כי כלנו היינו במכירת יוסף:
ומה שאמר עברו יחדיו לשון עברה כבר ידוע ארז"ל אין עברה אלא גיהנם שנאמר יום עברה היום ההוא ובב"ר פרשה מ"ד מסיק הראה הקב"ה לאברהם גיהנם וגלות ומתן תורה ובית המקדש אמר לו כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם נצולין משתים, והסברא נותנת שעל ידי התורה נצולין מן הגלות, שנאמר חרות על הלחות אל תקרי חרות אלא חירות וממילא נשמע שעל ידי המקדש נצולין מן הגיהנם כי אש של מזבח עומד במקום אש של גיהנם והוא דוגמתו כי אש של מזבח שורף ואינו מכלה, וראיה מן לא נתך נחושתו של מזבח ומן מזבח הזהב כנודע, ואם כן כל מי שיהיה עיקר בית המקדש בחלקו הוא הגורם להציל מן יום עברה היום ההוא על כן מסיק בויכוח שלהם עברו יחדיו שנתמלאו עברה זה על זה כי כ"א רצה לתלות ההצלה בעצמו, ולפי שזאת היתה הכוונה בויכוח זה על כן נתגלגל הדבר שגם אחר שנודע יוסף לאחיו נבהלו נחפזו, ובהלה זו היא הגורמת לדורות התוכחה אל כל אדם שיהיה נשמר מן יום הדין שלעתיד כדמסיק ברבתי ולא יכלו אחיו לענות אותו אבא כהן ברדלא אומר אוי לנו מן יום הדין אוי לנו מן יום תוכחה בלעם חכם של הגוים לא היה יכול לעמוד בתוכחה של אתונו הה"ד ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא, יוסף קטנן של שבטים הי' ולא היו יכולין לעמוד בתוכחתו הה"ד ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו לכשיבא הקב"ה ויוכיח לכ"א ואחד לפי מה שהוא כו' אוכיחך ואערכה לעיניך על אחת כמה וכמה עכ"ל, והנה לפי דרכנו נתגלגל הדבר שמיד אחר שנודע להם יוסף עברה עליהן בהלה זו אשר ממנה יקחו ק"ו לבהלה של יום הדין האחרון ובזה ישתדל כל אדם להנצל מן יום עברה היום ההוא ע"י הזהירות במעשיו, ואז הכירו גם השבטים שכל עיקר ויכוח זה שבין יהודה ליוסף היה כדי להנצל מן יום עברה היום ההוא ע"י אש המזבח העומד במקום השכינה במקדש:
וסמך אש זה כל הדרוש הזה אל מזמור מ"ח המתחיל