שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת וזאת הברכה
מאמר שע
במדרש הבדל שבין ברכת משה לבלעם
וזאת הברכה אשר ברך משה את בני ישראל, בילקוט בפרשה זו וזאת הברכה אשר ברך משה מוספת על הברכות כולם כשבא בלעם הרשע היה ראוי לברכם שבע ברכות כנגד שבע מזבחות שערך כדכתיב וזבחת עליו וגו' אבוא אליך וברכתיך ולא ברכן אלא שלש שנאמר ברכת ברך זה שלש פעמים אמר לו הקב"ה רשע אתה עינך צרה בברכתן של ישראל יבא משה שעינו יפה ויברך את ישראל שנ' טוב עין הוא יבורך כו', ובמקום אחר בפרשה זו בילקוט מסיק שבלעם ברכם ג' ברכות ואלו הן מה טובו אוהלך יעקב מי מנה עפר יעקב לא הביט און ביעקב, ומשה ברכן ד' ברכות, ואלו הן א' אלהי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים, ב' בפרשת שמיני ויבא משה ואהרן ויצאו ויברכו, ג' בפרשת פקידי וירא משה את כל המלאכ' ויברך אותם משה, ד' כאן וזאת הברכה, מדקאמר במדרש ראשון ברכה זו מוספת על הברכות כולם ש"מ שכל הברכות שברכם בלעם אותן הברכות בעצמם ברכם משה ועוד הוסיף ברכה רביעית שנאמרה בפ' זו, ויש להתבונן מה ענין ברכותיו של משה לברכותיו של בלעם, ובטוב ההשקפה הצרופה נראה עין בעין שג' ברכות של משה מכוונין ממש כנגד ג' ברכותיו של בלעם, א' בלעם אמר מי מנה עפר יעקב וגו' ופשוטו מדבר בברכת ריבוי עם שלא יוכל איש למנות ולספור את ישראל, ומשה אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים, ונראה בברכה זו שבלעם היתה עינו רעה בברכתן של ישראל ומשהעינו טובה, יען כי בלע"לא מצינו שברכ' ממש ושהי"מבקש עליה' שיפרו וירבו כעפר הארץ אלא אמר שכך הוא הענין ר"ל שאמר דרך הגדה כמגיד איזו ענין שישראל רבים הם ואמירה זו היא כעצם ענין הבעלי עין הרע שצועקים על הדיבור ומתוך צעקה זו הוא מכניס בהם עין הרע כמו שבארנו למעלה פרשת בלק על פסוק מברך רעהו בקול גדול וגו' עיין שם, אבל משה שהיתה עינו טובה ברכם ממש והתפלל על שיפרו וירבו אמר יוסף ה' עליכם ככם אלף פעמים וגומר ואמר זו משלי הוא וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם כי לא רצה ליתן קצבה לברכתם כמו שפרש"י במקומו, ב' בלעם אמר לא הביט און ביעקב זה על העגל שלא היה לישראל חלק ונחלה בו אלא הערב רב עשאוהו כמ"ש ידע שור קונהו וגו' ישראל לא ידע וגו' ע' כל הענין בילקוט דישעי', וכנגד זה אמר אצל משה בפרשת שמיני ויאמר אל אהרן קח לך עגל וגומר ואל בני ישראל תדבר לאמור קחו לכם שעיר עזים לחטאת ועגל וגו' ודרשו רז"ל כל הענין ההוא שבא העגל לכפרה על מעשה העגל ואחר כפרה זו נאמר פסוק ויצאו ויברכו את העם לומר שאחר שעשו תשובה והביאו עליהם כפרה על העגל אז הם ראוין לברכה, ונראה בזה שבלעם הי' עינו רעה בישראל כי באמת העגל אע"פ שהערב רב היו מתחילין בדבר עבירה מ"מ הרי החטיאו גם את בני ישראל והיו צריכים לתשובה וכפרה, ובלעם לפי שהיתה עינו רעה בישראל על כן החניפם בחלקות דבריו ואמר לא הביט און ביעקב לומר אע"פ שחייבים אתם מ"מ הקב"ה לא הביט באוניות שלכם לפי שהיתה עינו רעה בישראל ע"כ החניפם בחלקות דבריו ואמר לא הביט און ביעקב וממילא לא יעשו תשובה ולא יבקשו כפרה וימקו בעונם, אבל משה לא ברכם כי אם אחר התשובה והכפרה שהביאו על העגל ובזה הורה להם שאינן ראוין לברכה כי אם אחר הכפרה ובזה ידעו נאמנה שתמיד הם צריכים לתשובה וכפרה יען כי אין לך דור שאין בו חלק מן מעשה העגל כדאיתא בפרק חלק ומביאו הילקוט פרשת כי תשא, וזהו שמסיק בילקוט פרשת כי תשא דף ק"ט למה ה' יחרה אפך בעמך זה"ש מוכיח אדם אחרי חן ימצא ממחליק לשון מוכיח זה משה כו' ממחליק לשון זה בלעם שהחליקן בנבואותיו וגבה לבם ונפלו בשטים ובמלת אחרי דרש על שאמר משה לישראל אתם חטאתם חטאה גדולה ולהקב"ה אמר למה ה' יחרה אפך בעמך כו' ע"ש כל המאמר ותמצא באר היטב רמז נכון לכל דברינו כמבואר למבינים ולמשכילים בעיון מעט, ג' בלעם אמר מה טובו אוהליך יעקב משכנותיך ישראל שפשוטו נאמר על האוהל מועד שנקרא משכן, וכנגד זה אמר משה במעשה המשכן וירא משה את כל המלאכה ויברך אותם משה מה ברכה ברכם ויהי נועם ה' עלינו וגומר, הנך רואה שבלעם שהיתה עינו רעה בישראל לא ברכם כלל אלא היה משבחם ואמר דרך תימה מה טובו אוהליך יעקב וכ"ז מדרך בעלי עין הרע לשבח איזו ענין בקול גדול כדי להכניס בו בעין הרע כדרך מברך רעהו בקול גדול, אבל משה שהיתה עינו טובה בישראל ברכם ברכה גמורה ומה ברכה ברכם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם שנ' ויהי נועם ה' עלינו רוצה לומר תזכו לחזות בנוע' ה' ולבקר בהיכלו, לכך אמר הקב"ה על בלעם רשע זה עינו רעה בברכתן של ישראל ובכל ברכה וברכה הוא מכניס בהם עין הרע, ע"כ לא רצה הקב"ה להניחו נברך את ישראל ברכ' רביעית שלא יכניס גם בזו עינו הרע' כי בתלתא זמנא הוי חזקה שיעש' כך בכל ברכה וברכה, ומה שמסיק שהיה לו לברכם שבע ברכות כנגד ז' מזבחות שערך היינו כנגד ז' מזבחות שערכו אברהם יצחק ויעקב כי כנגדם ערך בלעם ז' מזבחות כדי לבטל מהם זכות ז' מזבחות של האבות וכאשר ראה כי לא היה יכול לבטלם על כן הוצרך לברכם כנגד ז' מזבחות של האבות כי זכותם יעמוד לעד, או היה לו לברכם שבעה ברכות כדי לבטל מהם זכות ג' אבות וד' אמהות, ואולי שכנגד' ערך ז' מזבחות וזהו שארז"ל סימני אבות הראו לו ש"מ שהיה רוצה לבטל מהם זכות אבות ולכך הקריב פר ואיל פר לבטל זכות אברהם איל לבטל זכות של יצחק אבל כבש או עז שכנגד יעקב לא הקריב כי חשב שבלאו הכי יבטל זכותו של יעקב ע"י שיזכור לפניו יתברך חטאתו ונגלה עון יעקב הן מצד שנשא שני אחיות הן מצד שהחניף לעשו הרשע וקראו אדוני ונגד ב' פעמים כה שאמר כה תאמרון לאדוני לעשו כה אמר עבדך יעקב אמר הוא לבלק התיצב כה על עולתיך ואנכי אקרה כה ר"ל תלך אתה כנגד כה אחד לבטל על ידו ברכת כה יהיה זרעך, ואנכי אקרה כה שני כדי לבטל על ידו כה תברכו את בני ישראל, ומכ"ז ראיה שרצה בלעם לבטל זכות אבות ואגבן רצה לבטל גם ג' רגלים שחגגו האבות כמו שיתבאר לקמן שהאבות שמרו כ"א מהם רגל א' פרטי ויש לזה רמז מן פרשה זו, וזה לפי שבכל השנים קורין פרשת וזאת הברכה בחג שמיני עצרת ושמח' תורה על כן נ"ל להביא ראיה מן הפרשה על אלה מועדי ה'. ומן פסוק:
מאמר שעא
באור פסוק שמח זבולון וגו'
ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך וגומר שנ' עמים הר יקראו שם יזבחו זבחי צדק ושפוני טמוני חול קשה מה ענין פסוק עמים הר יקראו שפרש"י על המועדים אל פסוק שמח זבולון בצאתך ועוד קשה למה קרא לישראל עמים וכפי הנראה שכל האומות מצפים על המועדות אשר בזכותם מתברכין כל תבואות השדה בפסח ופירות האילן בעצרת וגשמי השנה בסוכות וכל הארצות מתמצית ארץ ישראל שותות על כן כל העמים להר יקראו שם יזבחו ישראל ע' פרים לכפר על כל האומות כי שפע ימים ינקו אשר משם מקור כל גשמי השנה אשר מקורם מן חג הסוכות כמ"ש ואם משפחת מצרים לא תעלה לחוג חג הסוכות ולא עליהם יהיה הגשם לכך נאמר בזבולון שישמח בצאת השנה זמן אסיפה ואגב זה נ"ל לתרץ מה שנאמר וחג האסיף תקופת השנה קשה למה אמר בפרשת משפטים וחג האסיף בצאת השנה ובפרשת עקב כתיב ארץ אשר עיני ה' אלהיך דורש אותה מראשית השנה ועד אחרית השנה וזה ודאי בראש השנה וסוכות שבו נדונין על הגשמים קראו ראשית של שנה הבאה וסוף שנה שעברה ולמה תלה הסוף בראשית או אפכא, ונראה שבוודאי בראשית השנה בראם השנה נדונין מה תהא בסופה כפרש"י שם, שהדין של ראשית השנה תלוי בסוף השנה כי אם בזמן אסיפה מרבים בצדקות שנזכרו בפרש' ראה בחג הסוכות ארבע כתות של הקב"ה בזכות זה מתברכין גשמי השנה וא"כ סופו נעוץ בתחלתו ותחלתו נעוץ בסופו כי אם גשמים יורדין ונדונו לטובה בתחלת השנה אז יוכלו לעשות צדקה ברבוי באספם תבואת השדה, וכן לאידך גיסא אם בצאת השנה ירבו בצדקות לפיהן ירבו גשמי השנה לברכה, וזה"ש שלח לחמך על פני המים כו' מסיק ברבתי שיתן לעמלי תורה שנמשלה למים וכן משמע גם בפסוק אשר כם זורעי על כל מים כו' וטעם לדבר שיהיה השכר מדה כנגד מדה ממש שבזכות מים של תורה יתברכו מים של גשמים ע"ד יערוף כמטר לקחי גדול יום הגשמים כיום מתן תורה כו', אבל מכ"מ גם בזכות שאר צדקות יתברכו כל תבואות השדה שכן מצינו שכל המועדות גורמין ברכה בתבואה והיינו מצד הצדקות שעושין בכולם בנדרים ונדבות ומעשרות יתברכו בפסח תבואת הארץ ובעצרת פירות האילן ובחג גשמי השנה:
מאמר שעב
מדרש על תן חלק לשבעה וגם לשמונה
ודבר זה כולו רמוז בשלח לחמך על פני המים תן חלק לשבעה כו', וע"ד שבארתי המאמר לר"א על המילה ושבת ולר' יהושע על פסח וחג וגם לרבות עצרת ר"ה י"כ כי כולם זמן לגשמים, בפסח בו התחילו ענני כבוד לילך לפני ישראל ומאז נשתעבדו להם העננים נתת מטר ארצם וכן בפסח מתפללין על הטל הבא מעננים שלמעלה אשר כבוד ה' בתוכם לא כסתה עננים עבים כי אדרבה המה מפסיקין בעד הטל, ובעצרת יום מתן תורה הרים נזלו אף שמים נטפו וגומר ובר"ה נברא אדם הראשון וכתיב כי לא המטיר ה' ואדם אין ש"מ שמיום שברא אדם התחיל המטר, ויום כפור ע"ד שמסיק ברבתי פרשה י"ג שהגשמים מכפרין שנ' תהום אל תהום קורא וגומר וסמך ליה נשאת עון עמך כו' וחג הסוכות בו נדונין על הגשמים לכך מרבים בצדקות בכל זמנים אלו, לפי שלדברי ר"א שדרש שבעה ושמונה כנגד שבת ומילה וראייתו מן אליהו שנ' וישם ראשו בין ברכיו וגומר ויהי בשביעית כו' וכתיב שם הנה עב קטנה ככף איש עולה מהו ככף איש אלא לומר לך שהעננים תלוין בכף איש אם כפו פתוחה לעניים ליתן ברבוי גם ה' יתן הטוב ע"י העננים ברבוי ואם הכף איש קטנה מקמצת ניתן בצמצום גם העב קטנה נותן מטר בצמצום כמו שמפרשים פסוק ה' צלך על יד ימינך כצל העושה כל מה שהיד עושה אם פתוחה אם סתומה, לפיכך הזכיר זכות המילה כי ערלת הלב נמול ג"כ על גב סתם מינה ואז יהי' לו לב טוב ליתן צדקה לפיכך מלה ים לה בזכותה יתברכו הגשמים, והשביעית שבת זה המוציא על עונג שבת כי כל הוצאותיו קצובים לאדם מר"ה כו' חוץ מהוצאת שבת מחן דמוסיף יוסיפו לו והיינו גשמיכם בעתם לילי שבתות כי בזכות כבוד השבת ירדו הגשמים וכמו שכתוב אז תתענג על ה' וגו' ודרש רבי אלעזר זה על מה שנ' אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו הן בזכות הצדקה הרמוזה בשלח לחמך על פני המים דהיינו צדקה על תלמוד תורה שנמשלה למים הן ע"י המילה המסבבת גם סתם צדקה כשלא יאמץ לבבו הן ע"י שיוסיף על כבוד שבת כי כל המוסיף בכבוד שבת וב הוצאות בניו לתלמוד תורה מוסיפין לו מן שמיא כו' על כן הזכיר כאן הצדקה על פני המים וסתם צדקה במלה וצדקה להוסיף על כבוד שבת, ורבי יהושע דייק מדלת כתיב לשביעי וגם לשביעי וגם לשמיני ואמר לשבעה ולשמונה שמע מניה שמדבר במועדים כי כולם זמן גשמים כאמור ואמר על כולם שלח לחמך על פני המי' כי מטעם זה נאמר תוך המועדים פסוק ובקצרכם קציר ארצכם וגומר לזרזם על הצדקה במועדות כדי שבזכותה יתברכו כל פירות השנה וכמ"ש שסוף השנה ותחלתה תלוין זה בזה ע"ד ב' כפין כמתנת ידו כברכת ה' אלהיך וגו' ר"ל תלוין שניהם זה בזה, ר"ל אם כף שלך פתוחה במתנת יד אז גם כף של הקדוש ברוך הוא פתוחה כברכת ה' זהו סוד שני כפין אלו התלוין זה בזה וכן לאידך גיסא אם יתן ה' לך ברכה הרבה אזי כפי הברכה ההיא תוכל ליתן הרבה והיינו כדרך שבא לראות כך בא ליראות, וזה"ש ולזבולון אמר שמח זבולון בצאתך רצה לומר בצאתך לסחורה או בצאת השנה תתברך ברבוי תבואות לפי שיששכר עוסק בתורה באהלך של זבולון רצה לומר אתה מפרנסו ושולח כך ראיה שגם סתם צדקה מביאה הברכה בכל התבואות וגשמים שאמר עמים הר יקראו עולים בשלש רגלים כפרש"י שם יזבחו זבחי צדק רצה לומר זבחים של צדקה לעניים כמו שפרש"י על פסוק איש כמתנת ידו כו' שלמים מרובים, כי שפע ימים ינקו בחג הסוכות יזכו שיהיה מטר ארצם אשר מקורם מן ים אוקינוס בשפע וברבוי ע"ד עב קטנה ככף איש ר"ל לרב ירבו למעט ימעיטו, ושפוני טמוני חול יתבאר לקמן, וכ"ז בזכות צדקה שעושין ברגלים לגר ליתום ולאלמנה אע"פ שאינן בני תורה ואם בסתם צדקה כך ק"ו בשולח לחמו על פני מים התורה ומביא ראיה מן המועדות על מעשה זבולון שהחזיק את יששכר באהלו דאל"כ מה ענין עמים הר יקראו אל זבולון וכי המקדש היה בגבולו שהרי המקדש היה בחלקו של בנימין ויהודה ואם כן למה אמר עמים הר יקראו אצל זבולון ויששכר, ואף אם נאמר שעמים הר יקראו כפרש"י על למוד התורה כי שם יאספו כל העדרים רועי ישראל ללמוד התורה מן בני יששכר יודעי בינה לעתים מ"מ אכתי קשה על מה שפרש"י שם יזבחו ברגלים זבחי צדק וכי דווקא ברגלים עולים לשאל משפטי צדק הלא גם בשאר ימות השנה עולין אל המקום אשר יבחר ה', כי יפלא מהם דבר למשפט בין דין לדין בשאר ימות השנה ואע"פ שפשוטו של מקרא שאגב זה בעלותם לשאל ההוראה יזבחו שם גם זבחי צדק ולא יראו את פני ה' ריקם, מ"מ אכתי קשה מה ראה רש"י על ככה שפרט דווקא הרגלים, וע"ק כי שפע ימים ינקו פרש"י על יששכר וזבולון למה המה ינקו שפע ימים יותר מזולתם וע"ק למה לא נאמר וליששכר אמר ולהנחתנו הכל מתורץ, ומה שמסיק ואם יפול עץ בדרום כו' עשה פירוש על וגם לשמונה שגם שמיני עצרת מכלל הסוכה שהרי עצי סוכה אפילו אם נפלו שם יהו ואסור לטלטלן בשמיני ואם תאמר אם כן למה אין ישיבת סוכה גם בשמיני על זה אמר אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ור"ל כדי שיתפללו על הגשם ביום שמיני בלב שלם, ואמר שמח זבולון זו שמחה לשם שמים כי מטעם זה נאמר תחלה ושמחת בחגך אתה כו' והגר והיתום כו' וזהו שמחה של מצוה ואחר כך אמר והיית אך שמח אך מעוט לומר שימעט בשמחה שאינה של מצוה.
כדמסיק פרק במה מדליקין א"ר יהודא בריה דרב שמואל בר שילא משמיה דרב בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שיש בו דברים סותרין זה את זה ומפני מה לא גנזוהו מפני שתחלתו ד"ת וסופו דברי תורה תחילתו ד"ת שנ' מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש ואמרי דבי ר' ינאי תחת השמש הוא דאין לו קודם השמש יש לו, סופו ד"ת שנאמר סוף כל דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואם מצותיו שמור כי זה כל האדם א"ר אלעזר כל העולם לא נברא אלא בשביל זה ר' אבא בר כהנא אמר שקול זה כנגד כל העולם כלו שמעון בן עזאי אומר ואמרי לה שמעון בן זומא לא נברא העולם כלו אלא לצוות לזה, ומאי דבריו סותרין זה את זה כתיב טוב כעס משחוק וכתי' לשחוק אמרתי מהולל פירש"י משובח, וכתיב ושבחתי אני את השמחה וכתיב ולשמחה מה זה פושה לא קשיא טוב כעס משחוק טוב כעס שכעס הקב"ה על הצדיקים בעה"ז משחוק שמשחק על הרשעים בעה"ז, ולשחוק אפרתי מהולל זה שחוק שמשחק ק הקב"ה עם הצדיקים בעה"ב ושבח אני את השמחה זו שמחה של מצוה ולשמחה מה זו עושה זו שמחה שאינה של מצור וק' וכי לא היינו יכולין לתרץ תירוצים אילו בלא תחילתו וסופו ד"ת לפום ריהטא שהתירוץ לבד אינו מספיק כי לא פורש בו הדבר כי הפסוקים נאמרו סתם, אלא דרש האי לדסמך ליה והאי לדסמך ליה כי פסוק לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זו פושה סמוך לפסוק מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש אבל יש לו יתרון במה שקודם השמש ע"ז פי' ואמר שדיוק זה שיש לו יתרון במה שקודה השמש והיינו התורה ומהו היתרון השחוק שיעשה הקב"ה לצדיקים שנ' אז ימלא שחוק פינו זה"ש לשחוק אמרתי מהולל הל"ל לשחוק אומר אני מהולל אלא אמרתי לשון עבר ר"ל מה שאמרתי למעלה כמשבח הדבר שהוא קודם השמש היינו שבח והילול של שחוק לצדיקים, ומה שאמרתי למעלה מה יתרון לו בכל עמלו כמדבר דרך תימה היינו ולשמחה שהיא תחת השמש אמרתי מה זה פושה דרך תימה ותדע כי השמש עושה בשמחה רצון קונו שנ' ישיש כגיבור לרוץ אורח והאדם אינו שוה לשמש לעולם אלא או קודם לשמש במדריגה או תחת השמש במדריגה כי אם יעשה רצון קונו ויתעסק בשמחה של מצוה הרי יש לו קדימה אל השמש כי השמש עושה מהכרח כי אין בה יצר הרע והאדם מרצון מטוב בחירתו צריך הוא להלחם עם יצרו, ואם יתעסק בשמחה שאינה של מצוה הרי הוא תחת השמש במדריגה כי השמש עושה בשמחה רצון קונו, וכן פסוקי טוב כעס משחוק, ושבחתי אני את השמחה, פי' שניהם בפסוק סוף דבר הכל נשמע כי טוב כעס היינו מה שכועס על הצדיקים בעה"ז כדי להטיב אחריתם לעה"ב ע"ז אמר סוף דבר הכל נשמע כי הכל הולך אחר הסוף כי טוב אחרית דבר מראשיתו ומה שאמר ושבחתי אני את השמחה עשה פירוש שבשמחה של מצוה ידבר שנ' את אלהים ירא ואת מצותיו שמור ע"ד וגילו ברעדה ר"ל במקום שמחה שם תהא יראת ה' והיינו את מצותיו שמור בשמחה של מצוה
וסובבים על קוטב זה פסוקי קהלת כי מתחילה קראו מלך ישראל ואח"כ אמר הייתי מלך להורות שקודם שהקהיל כל החכמות היה טועה בדמיונו לאמר שהוא מלך ואח"כ ע"י השגת החכמה הבין וראה כי מלכותו הבל ואיך ימלוך אדם להבל דמה פ"כ אמר הייתי מלך הבל הבלים כו' ע"ד שנ' כי טוב בכל פרט מן מעשה בראשית ואח"כ בבריאת האדם נאמר וירא אלהים את כל אשר כשה והנה טוב היינו טוב כללי וביאר שלמה שאין טובתם כי אם בזמן שמשתמשין בהם לשם מצוה אבל לדבר הרשות בא לההביל כל הפרטים שהמה הבלים נפרדים אחד לא' ולא זו כל אחד בפי עצנמו אלא אפי' בהצטרפם כולם יחד אמר שנית הבל ה הכל הבל, והתחיל תחלה בהרכבת האדם מן ד' יסודות שכל יסוד ישוב לשרשו ואם כן למאי נפקא מינה נברא אם לא כדי להעלותו ממקומו אל מדרגה גדולה מזו והרי עינינו רואין שאין לדבר כן כי דור הולך ודור בא וחלק הארץ שבו עומד לכולם כי ישוב העפר על הארץ כשהיה, וכן וזרת השמש ובא ששמש הוא יסוד האש שבו אל מקומו שואף זורח הוא שם כמו השמש וכן סובב סובב הולך הרוח ועל סביבותיו שב הרוח רצה לומר ישוב יסוד הרוח לשרשו, כל הנחלים הולכים אל הים וגומר שם הם שבים ללכת כי גם יסוד המים שב אל שרשו, ואם כן למה זה נברא לריק ולבהלה, וא"ת שלכך נברא כדי שידע כל פעולות ה וישיגם על מתכונתם, על זה אמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר כו' מה שהיה הוא שיהיה בכל עניני עוה"ז אין כל חדש חוץ מן תלמוד תורה יכול לחדש בה דבר זה"ש יש דבר ר"ל לשון יש שייך בתורה על זה יכול לומר ראה זה חדש הוא בעוה"ז הנברא אבל מ"מ כבר היה לעולמים אשר לפנינו זו אלפים שנה שקדמה לעולם התורה אבל בעולם הנברא יכול כל תלמיד חכם לחדש דברים זהו שאמרתי ואין יתרון תחת השמש כי אין זכרון לראשונים כו', דברתי אני עם לבי כו' ואתנה לבי לדעת חכמה ודעת הוללות וסכלות לקבץ בלבי כל ההפכים דהיינו החכמה וההוללות דהיינו השמחה, ידעתי שגם זה רעיון רוח כי ברוב חכמה רוב כעס כו' והשמחה היא בהפך הכעס ואיך יתחברו שני הפכים בלב אחד, גם יתכן לפרש כי ברוב חכמה יוסיף עליו כעס ה' אם יחטא כי החכם יודע רבינו ומורד בו מה שאין כן בכסיל ויכול להיות שעל זה אמר ולתור בחכמה כו' הוא ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו ר"ל לענותו ביסורין עבור החכמה שהיה חכם ועבר על רצון קונו ואלו היה שוטה לא היה נפגע אמרתי אני בלבי לכה אנסבה בשמחה ר"ל לקבוע השמחה לבדי בלבבי בלא חכמה. לשחוק אמרתי מהולל ולשמחה מה זה עושה תרתי בלבי לעשות פשרה בין שתים אלו שאין מתחברין לדור במדור אחד היין והחכמה כי נכנס יין יצא סוד על כן תרתי בלבי למשוך ביין את בשרי ולבי נוהג בחכמה היינו ליתן לכ"א מדור בפני עצמו היין והבשר וחכמה בלב ולהיות מלא שמח' ועל דעה זו הגדלתי מעשי כו' ומסיים לא מנעתי לבי מכל שמחה רצה לומר אם אלך אחרי קנינים אלו אם כן אי אפשר למנוע הלב מן השמח' וכשהוא שמח וטוב לב א"כ נכנסיין יצא סוד החכמה כי ברוב חכמה רב כעס, ולסוף אף חכמתי עמדה לי כי ראוי לדחות התאות מפני החכמות כדי שהחכמה תשאר לבדה כי יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור כו':
ומחלוקת של ר' אלעזר ור' אבא ושמעון נראה לפרש שפליגי על מה קאי כי זה כל האדם אם על עה של סוף כל דבר הכל נשמע או על את האלהים ירא או על ואת מצותיו שמור ר"א אומר שקאי על מה של סוף כל דבר הכל נשמע כי במעשה בראשית נאמר דווקא ביצירת האדם וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד מאד אותיות אדם כדמסיק ברבתי זה"ש סוף כל דבר במעשה בראשית הכל נשמע זהו מאמר כל אשר עשה, והוא מוכיח כי זה כל האדם מדהזכיר כלל זה אצל יצירת האדם ש"מ שהכל נברא בעבור האדם ולמה יברא הכל בטבורו אם גם הוא יתעסק בעסקי הגוף א"כ מותר האדם מן הבהמה אין, אלא ודאי שלכך נברא הכל בעבורו כדי שיהיה אדם עוסק בחכמה יותר מכל הנמצאים, ר' אבא סובר שקאי על את האלהים ירא כי היראה שקולה כנגד כל העולם והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים וזה"ש כי זה כל האדם רוצה לומר כי זה כל הענין כולו נקרא על שם האדם כי הדבר בידו, שמעון אומר שקאי על ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם היינו לא נברא כל העולם אלא לצוות לזה כל המצוה, או לדברי ר' אבא ע"ד צדיק מושל ביראת ה' ומי מושל כי כו' והיינו שקול הוא כנגד כל העולם כי כולו בידו מצד היראה כאמור:
ויש ליישב עוד פסוק עמים הר יקראו ע"ד שנאמר פרשת משפטים שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדון ה' ולא נאמר שם ולא יחמוד איש את ארצך בעלותך וגו' ובפרשת כי תשא כתיב את פני האדון ה וכתיב ולא יתמוד איש ארצך וגו' אלא לפי שארז"ל שקרינן יראה היו"ד נקודה חיריק דקרינן גם יראה היו"ד נקודה ציר"י ומכאן דרשו כדרך שבא לראות כך באי ליראות לפיכך בפרשת משפטים מדבר בציר"י שמשמעותו שכל זכורך יראה נראה אל האדון ה' וזה מדוקדק מן לשון אל דווקא ר"ל אתה תהיה נראה אליו ולא יפול בו לשון את כלל על יראה בציר"י ועל כן לא הזכיר כאן ולא יחמוד איש ארצך בעלותך ליראות כי דבר זה אינו מחייב העליה למקום המקדש כי עיני ה' משוטטות בכל הארץ ויכול לראותו בכ"מ אבל בפרשת כי תשא קרינן יראה בחירי"ק לכך אמר את פני האדון שהזכרים יראו אותו על כן לא פול כחן לשון אל כלל אלא לשון את כענין ראובן הי' את שמעון ודבר זה מחייב העליה להר ה' כי אין אנו יכולין לראות כבוד ה' כי אם בהר ה' יראה על כן נאמר כאן ולא יחמוד איש ארצך בעלותך לראות פני ה' וזה פירוש נכין, ועל זה נאמר עמים הר יקראו כי שם יזבחו זבחי צדק נתן טעם על העליה להר ה' ולתרץ הלא עיני ה' משוטטות בכל הארץ ולמאי נ"מ ילכו להר ה' ליראות שם ומתרץ שעולין לראות ע"י הצדקה שנאמר אני בצדק אחזה פניך זה"ש כי שם יזבחו זבחי צדק על כן כל העמים צריכין לעלות אל הר ה' מקום שע"י שיזבחו זבחי צדק יזכו שם לחזות בנועם ה' ומה שקרא לישראל בשם עמים נראה לפרש שעמים קאי על אומות העולם כי שבעים פרים דחג היו מכפרים על כל האומות לפיכך כל העמים הר יקראו ר"ל כולם יקראו אל הר זה כי בו יזבחו זבחי צדק להם ע פרים המכפרין עליהם, ומה שנאמר ושפוני טמוני חול רמז אל זכות אבות טמוני חול אשר זכותם טמון לישראל כשישראל חוגגים שלש רגלים ודבר זה אנו למדין מן דברי האתון אל בלעם שאמר כי הכתני זה שלש רגלים אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש רגלים ושם מסיק סימני אבות הראו לו רצו בזה כי האבות קיימו ג' רגלים אברהם קיים עצרת יום מתן תורה כי בזמנו נשלמו ב' אלפים תהו בלא תורה והתחילו ב' אלפים תורה ומן הנפש אשר עשו בחרן עמא דשעבידו לאורייתא ושם ויעבור אברם בארץ עד שכם עד אלון מורה הראה שבועת התורה כו' ולפי שבזכות שתי הלחם דעצרת מתברכין פירות האילן על כן נאמר באברהם ויטע אשל נטע אילנות שיהיו לברכה כמדתו, ויצחק קיים הפסח שכן נאמר בו שני גדיי עזים אחד לפסח וע"י עומר של פסח מתברכין תבואת השדה לכך נאמר ביצחק ויזרע יצחק בשנה ההיא וגומר יעקב קיים הסוכות כת שלמדו מן פסוק ויעקב נסע סכותה ובסוכות מתברכין גשמי השנה כי שפע ימים ינקו ותל כן היה הנילוס עולה לקראת יעקב ויכול להיות שמטעם זה נאמר ואם משפחת מצרים לא תעלה וגומר למה לא יעלו המה יותר מן שאר אומות אלא לפי שיסמכו על הנילוס על כן הם חושבים שאינן צריכין לעלות לחוב חג הסוכות וכדי שיתברכו גשמי השנה לפי שיש להם הנילוס על כן נאמר ולא עליהם יהיה הגשם וזה"ש כי שפע ימים ינקו ושפוני טמוני חול שעולי רגלים יאכלו זכות אבות הטמון להם בכל דור ודור, ובמדרש הרבתי תן חלק לשבעה וגם לשמונה ר"א ור' יהושע ר"א אומר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי שבת הא מה דאת אמר ויהי בשביעית מלכים י"ח פירוש ביום השבת, וגם לשמנה אלו שמונת ימי המלה, דכתיב וישם פניו בין ברכיו וגו' ולמה בין ברכיו אלא אמר לפני הקב"ה רשב"ע אפילו אין ביד בניך אלא ב' מצות הללו שבת ומילה כדאי שתרחם עליהם, ר' יהושע אומר תן חלק לשבעה אלו ז' ימי הפסח, וגם לשמונה אלו שמונת ימי החג, ומנין לרבות עצרת ור"ה וי"כ ת"ל גם וגם רבוין, פירש בעל מתנות כהונה מכח הי מנייהו מפקת אתרבאי שלשתן ולי נראה ו' של וגם היינו ר"ה שהוא אחר מספר ו' ימים אחר בריאת עולם שנברא בכ"ה אלול, ג' על וגם היינו עצרת הבא אחר ג' ימי הגבלה, מ' של וגם היינו יו"כ הבא אחר מ' יום לעלות משה אל ההר, ני כל הימים מסוגלים אל המטר, יום חג פסח התחילו ענני כבוד ומאז נשתעבדו לישראל העננים וכן על מתחילין בפסח, חג הסוכות נדונין בו על הגשמים, עצרת יום מתן תורה כתיב גם שמים נטפו וגו' הרים נזלו, ר"ה נוצר בו אדם הראשון וכתיב כי לא המטיר ה' וגו' ואדם אין וגו' ביום כפור מסיק ברבתי בראשית פרק א א"ר חנילאי אף הגשמי' מכפרין על החטאים שנ' נשאת עון עמך לכך דרש תן חלק לשבעה וגם לשמונה על המועדות מדלא קאמר לשביעי ולשמיני ונראה הטעם לפי שבכל המועדות משמחים ד' כתות של הקב"ה על כן הצדקה גורמת הגשמים כמ"ש נשיאים ורוח וגו' לכך נאמר הנה עב קטנה ככף איש וגומר רצה לומר כף איש כשעור וכמדה שמודדין לצדקה בכף כך יהיו העבים נותנין מים לרב ירבו ולמעט ימעטו, לפכך תן חלק לשבעה ימי הפסח כי אז עדיין אין הגרגות מלאות בר וגם לשמונה גם לשון רבוי כי בחג האסיף תוסיף לעשות צדקה ברבוי, וכן תן חלק לז' שבת ע"ד כל המוסיף להוציא על שבתות מוסיפין לו ואולי זה טעם בעתו לילי שבתות זמן לגשמים ולשמונה מילה ים לה, ולדרש כנגד המועדות אמר גם לשמונה גם שמיני עצרת בכלל ז' ימי סוכה ומה שאין יושבין בה, היינו כדי להתפלל על הגשם בכוונה שאם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ותדע שיום ח' גם כן מכלל סוכות שהרי אם יפול עץ של סוכה בצפון או בדרום שם יהו ואסור בהנאה למה וכי לפי שאתקצאי לבין השמשות כו' אלא לפי שגם יום ח' נחשב מכלל ימי הסוכה, ולפי שימים אלו מתברכין בו נשמי השנה על כן ביותר צריכין להיות מזורזים על הצדקה זה"ש שלח לחמך על פני המים ר"ל בלחמך שתאכיל לד' כתות תזכה למים מתברכין, ועל המאמר זה קשה מה ראה ר"א לפרש ז' ח' על פסוק של אליהו ואחאב, ועוד מה ענין זה אל מילה ושבת ולפום רהטא נראה שדרש זה ממה שנאמר שם ויהי בשביעית ויאמר הנה עב קטנה ככף איש עולה מים ויאמר עלה אמור אל אחאב אסור ורד ולא יעצרכה הגשם וגו' כי בזמן ההוא היה רעב גדול והיו צריכין לגשמים, ועל כן סמך זה לפסוק תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו שמש מניה שהגשמים באים בזכות השבת והמילה שנרמז כאן בשבעה ושמונה כי זכותם יגרום שלא ידע האדם משים דבר רע שיהיה על הארץ לפי שזכותם גורם שאם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו לא על מקום מדברות, וכן אצל אליהו כשבקש על הגשמים הזכיר זכות השבת הרמוז בשביעית וזכות המילה הרמוז בין ברכיו ובזכות שניהם ויהי גשם גדול וגו' וטעמו של דבר רמז שלמה בפסוק הקודם שלח לחמך על פני המי כי ברוב הימים תמצאנו כי כמו שהנותן צדקה נראה כי הוא חסר מן ממונו ואעפ"כ אין הדבר נן אלא יש מפזר ונוסף עוד ואע"פ ששולח לחמו על פני המים ונראה כאלו הוא חסר מן אותו דבר מ"מ ברוב הימים ימצאנו, כך המילה והשבת גורמים הגשם המביא שובע לעולם כי בטבע הוטבע שכל מזונותיו של אדם באים מבית ומחוץ, מחוץ ע"י עמל ויגיעה של חרישה וזריעה וגשמים ואח"כ כשיכנס המאכל לתוך גוף האדם יתהפך המאכל לדם ומשם יזונו כל האברים ע"י הגידין והעורקים השולחים לכל האיברים הדם כדי חיותם ש' כי הדם היה מן הראוי לומר שהמילה הממעטת הדמים גורמת להתמעט מזונות האברים מבפנים, וכן השבת שבו שובתים בחריש ובקציר עי"ז יתמעטו מזונות האדם מבחוץ ואעפ"כ מצינו בהפך זה כי מצד הנס והשגחת השי"ת אדרבה השבת והמילה גורמים להוסיף על התבואות המסבבים חיות האדם, כי בשבת נאמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה כמו שהשמיטה גורמת רבוי התבואות שעשתה השנה לשלש השנים, כך השבת גרם לחם שנה בששי וכן היו מקריבין בשבת לחם הפנים כי משם ירד השפע והמזון לכל העולם, ובערלה נאמר להוסיף לכם על תבואתה כי הערלה נראה כאלו ממעטת הפירות ואמר הכתוב אדרבה שה ערלה גורמת רבוי התבואו' וידוע מרז"ל נאמרה ערלה באילנות ונאמרה ערל' כאן מה להלן מקום שעושה פירות כו' ודון מינה ומינה מה להלן מקום גורם רבוי הפירות כך סתם מילה גורמת רבוי הפירות שכן יוסף אמר למצרים שימולו כדי להסיר הרעב מהם, כי כ"ז מופת שהקב"ה מתנהג עם ישראל הפך הטבע וכל מה שנראה שכפי הטבע הדבר מזיק אל מזונו, הנה בהשגחת השם יתברך אדרבה הדבר מסבב רבוי המזון על כן הזכיר אליהו המילה והשבת שבזכותם ירד הגשם המסבב התבואות והפירות, אבל ר' יהושע דרש כל המקראות על המועדות הגורמים גם כן רבוי התבואות והגשמים כדמסיק בילקוט פרשת פנחס מר' עקיבא אמר הקב"ה הביאו לפני עומר בפסח כדי שאברך לכם תבואה שבשדות, הביאו שתי הלחם בעצרת כדי שיתברכו לכם פירות האילן, נסכו לפני מים בחג כדי שיתברכו לכם גשמי השנה עכ"ל, ואע"פ ששתי הלחם אינן ממין האלנות מ"מ שוים המה מצד היותם מאכל מיוחד לאדם דווקא, כי העומר הבא מן השעורים מאכל בהמה לפי שבצאתם ממצרים לא יצאו ישראל מהבהמיות. עד אשר ספרו מ"ט יום כנגד מ"ט שערי בינה שנמסרו למשה ואז באו לכלל אדם על כן מביאין שתי הלחם מן החטים מאכל אדם ובזכות זה יתברכו פירות האילן המיוחדים לאדם שנאמר הנה נתתי לכם כל עשב וגו' ואת כל העץ וגומר ולכל חית הארץ וגומר את כל ירק עשב וגו', ויש רמז למועדים מן פסוק משכני אחריך נרוצה הביאני המלך חדריו נגילה ונשמחה כך נזכירה דודך מיין משרים אהבוך, ומסיק ברבתי ר' אבין פתח זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו אין אנו יודעין במה לשמוח אם ביום אם בהקב"ה בא שלמה ופירש נגילה נשמחה בך בך בהקב"ה בך בישועתך בך בתורתך בך ביראתך א"ר יצחק בך בכ"ב אותיות שכתבת לנו בתורה, נזכירה דודך מיין מיינה של תורה הלכות פסח בפסח הלכות עצרת בעצרת הלכות החג בחג, דבר אחר מיין היינו מיין של אבות כו', וקשה מה ענין ואבות לכאן אלא לפי שהאבות קיימו ג' רגלים אלו כאמור והזכיר כל ג' רגלים אל נרמז משכני אחריך נרוצה כנגד הפסח שהיה זכר ליציאת מצרים ועל הכניסה אל מצרים ואמר משכני כמ"ש בהבלי אדם אמשכם וגו' משל לפרה כו', אחריך נרוצה בגאולת מצרים הנאמר ואכלתם אותו בחפזון זה חפזון שכינה רוצה לומר שהלכו בחפזה כי היו ממהרים לילך אחרי השם יתברך שנאמר וה' הולך לפניהם, הביאני המלך חדריו הקף ז' העננים כנגד חג הסוכות נגילה ונשמך בך בתורתך זהו כנגד עצרת יום מתן תורה, נזכירה דודך מיין היינו כר' יהושע הסובר בשמחת המועדות חלקהו חציו לה' וחציו לכם וכל שמחה נקראת על שם היין שנאמר ויין ישמח לבב אנוש וגו' ומתוך אותו יין שהוא של מצוה בימים טובים נזכירה דודך היינו דודיו של הקב"ה כי אין סעודה של מצוה מפורשת בתורה כי אם סעודות המועדות ומתוך סעודה של מצוה ודאי מזכירין אהבת ה' ודודיו והינו חציו לה' ולכם, ורמז ביין גם האבות כי האבות קיימו ג' מועדים אלו כאמור מישרים אהבוך דרש שם על האבות, ויתכן לפרש מישרים לשון פשרה כי חציו לה' וחציו לכם הוא דרך פשרה, וזהו שמסיק ר' אבין אין אנו יודעין אם בו קאי על ביום רוצה לומר שימחו ביום המועד, ע"י שיהיה אוכל ושותה כל היום, או בהקדוש הוא להיות יושב ושונה כל היום כשהוא אומר נגילה ונשמחה קאי על ביום וא"כ תרווייהו במשמע כר' יהושע שאמר חלקהו חציו בך בך בתורתך וכן נזכרו כל ג' מועדות בפסוק כי בשמחה תצאו וגו' כארז"ל סקבא דשתא ריגלא כי ע"י שהיו שמחים כל היום וע"י אותן שמחות היו קטטות רבות בישראל ע"כ גלו מעל אדמתם והשמחה גרמה היציאה כי דוקא מועדי ה' אשר תקראו אותם מקראו קודש ר"ל שתקיימו בו גם קדושת היום בתורה ותפלה ונדיבות לפרנס ד' כיתות של הקב"ה שנזכרו פ' ראה אלה הם מועדי ר"ל אלה הם מועדים שיש להקב"ה חלק בהם אבל המועדים שהם שלכם לבד עליהם נאמר חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי היו עלי לטורח וטורח זה היינו טרחכם משאכם וריבכם כארז"ל סקבא דשתא ריגלא, ובשלום תובלון אל הארץ ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה זהו ביציאת מצרים שנ' ההרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן וכתיב מדלג על ההרים וגו' הנדרש על יציאת מצרים, ונקט הרים כי בו מתברכין התבואות ביותר כמו שפרש"י פרשת עקב על מה שנאמר ארץ הרים ובקעות וככר אמרנו שבפסח בזכות העומר מתברכין תבואות שבשדות, וכל עצי השדה ימחאו כף זהו כנגד העצרת שבו מתברכין פירות האילן וזה"ש תחת הנעצוץ יעלה ברוש וכנגד הסוכות שבו מתברכין גשמי השנה אמר ותחת הסרפד יעלה הדס כי ההדס מן ד' מינים שבלולב הצריכין למים ביותר והיה לה' לשם שיקיים בהם גם חציו לה', זה"ש כאן שלח לחמך על פני המים רמז למועדות שצריך לפרנס בו ד' כתות של הקב"ה כדאיתא במסכת חגיגה אמר רבא מ"ד מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב מה יפו פעמיך של עולי רגלים בת נדיב בת אברהם שנאמר נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ונקט דווקא אברהם שהיה תחלה לגרים ע"כ רמז כאן שעולי רגלים צריכין להיות נדיבי עם כאברהם שיפרנסו ד' כתות של הקב"ה כי אברהם מאחר שהיה ראש לגרים על כן ידע ביותר נפשו וצערו של הגר ואז ביותר הוא יודע שראוי לשמחו כמ"ש וידעת' נפש הגר כי גרים היית' וגו' וכן ד' כתות אלו חשב אם הגר עם יתום ואלמנה, לכן הפסוק מקדים לזכירת ג' מועדים פסוק שלח לחמך על פני המים המדבר בצדקה ואח"כ הזכיר כל ג' מועדות באמרו תן חלק לשבעה, ואזיל ר' יהושע לטעמיה כי הוא סבור חלקהו חציו לה' וחציו לכם וכדי שלא תאמר ששמחת המועדות פירושו שיהי' אוכל ושותה כל היום, ת"ל תן חלק לשבעה רק חלק אחד יתן לשבעת ימי הפסח לשמחה וחלק שני יתן לה', וגם לשון לא זו אף זו, כי בימי הפסח לא נזכרה השמחה בתורה בפירוש פשיטא שלא יתן לכם כי אם חלק ממנו, אלא גם לשמונת ימי החג שנזכרה השמחה בהם בפירוש מכ"מ לא יתן לשמחה ההיא כי אם חלק כאמור, וגם לרבות עצרת ר"ה יו"כ, כי בעצרת ור"ה גם כן צריך לחלק ויו"כ אע"פ שאון בו אכילה ושתיה והוא כולו לה' מ"מ מאחר שתני ר' חייא מדפתי שכל האוכל בתשיעי כאלו התענה ט' ועשירי כך כל המתענה בעשירי כאלו אכל ושתה לשם מצוה ואכילת יום ההוא רוחנית שנזונין מן זיו השכינה או קאי על שמחת כבוד של כסות ל נקיה בי"כ, ואח"כ אמר כנגד הפסח כי לא תדע מה תהי' רעה על הארץ רצה לומר בתבואת הארץ המתברכין בפסח, ואח"כ כנגד שמונ' ימי החג שבהם מתברכין גשמי השנ' אמר אם ימלאו העבים גשם על הארץ יריקו ואח"כ כנגד העצרת שבו מתברכין פירות האילנו' אמר אם יפול עץ בדרום וגו' שם יהו יפול פרש"י ישכון, וקש' על מה קאי שם יהו פשיט' שבמקום שישכון העץ שם יהו, כי שם יהו יוצא לשני, אלא כך פירושו כי מאחר שבזכות שתי הלחם מתברכין פירות האילן קשה למה שתי הלחם אלא לפי שעץ חיים ש התורה יש בו ימין ושמאל והיינו בזמן שלומדין לשמה או שלא לשמה כמ"ש אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד, וכן כל עץ עושה פרי העומד לצד דרום הוא משובח,, כל ארצות הדרום עושין פרי מבושל ומשובח ממגד תבואת שמש יותר מן הארצות הצפון הקרים, ובא להורות שיש כאן ב' מיני לחם כי בזמן שמעמידין עץ חיים של התורה לא ימין ללמדה לשמה אז גם לעומת זה הקב"ה שולח הברכה בפרי העץ כאלו עמדו כולו לצד דרום ובזמן שמעמידין עץ חיים של התורה לצד שמאל ללמדה שלא לשמה אז גם לעומת זה אין הקב"ה שולח כ"כ הברכה בפרי העץ אלא מעט כאלו עמדו בצד שמאל זה"ש אם יפול ישכון עץ קיים של התורה בדרום או בצפון מקום שיפול עץ חיים זה שם יהו רצה לומר שם יהיו גם סתם עץ עושה פרי כי זה לעומת זה עשה האלהים:
תושלב"ע
סוף הספר