שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת האזינו
מאמר שנד
באור הפרשה על חילוק שבין כל ימות השנה לעשרת ימי תשובה
האזינו השמים ואדברה וגומר הזכיר לשון דבור בשמים ולשון אמירה אצל האון טעמו של דבר לפי שכל דבור קשה מתיחס אל מדת הדין וכל אמירה רכה מדת הרחמים ובמעשה בראשית רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ומטעם זה הקדים כאן ארץ לשמים לפי שהשמים מאחר שהם רבים ז' רקיעים על כן ביותר הם יכולין לעמוד במדת כדין כי בכ"מ יותר הקב"ה חס על רבים הן במין האדם הן בכל שאר מיני נמצאים לכך נאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגומר הקדים השמים להסמיכה אל שם אלהים מדה"ד כי המה יכולין לעמוד בה יותר מן הארץ כי היא יחידה ארץ אחת אבל כששתף לה מדת הרחמים הקדים הארץ להסמיכה אל שתוף הרחמים כי היא צריכה אל השיתוף יותר לכך הזכיר דבור קשה המרמז למדת הדין אצל השמים ואמירה רכה המרמז אל מדת הרחמים אצל הארץ, וזהו טעם מרז"ל שתשובת הרבים מקובלת בכל ימות השנה שנאמר כה' אלהינו בכל קראינו אליו אבל תשובת היחיד אינה מקובלת כי אם בימים שבין ר"ה ליו"כ וטעמו של דבר שבכל ימות השנה הקב"ה יושב על כסא דין כי כל דרכיו משפט חוץ מבימים אלו לפי שעל ידי שופר של ר"ה מסיק ברבתי פרשת אמור שהקב"ה עומד מן כסא דין ויושב על כסא רחמים לפיכך בכל ימות השנה אין שום יחיד יכול להצטדק בדין כי אין שורת הדין נותן לקבל היחיד שחטא אבל תשובת רבים מקובלת בכל ימות השנה כי זכותיה דרבים נפיש והקב"ה חס ביותר על הרבים כמו שהשמים מתוך שהם רבים הם יכולין לעמוד במדת הדין שנ' בראשית ברא אלהים את השמים כך נאמר כאן על רבים מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אפילו אלהים שהוא מדת הדין קרובים אליו, כה' אלהינו כמו השיתוף של רחמים לדין הרמוז בה' אלהינו כדרך שנאמר בשתוף רחמים לדין ביום עשות ה' אלהים ארץ, וזה יהיה בכל קראינו אליו דהיינו בזמן שרבים קוראים אל ה' והוא יענם, אבל בעשרת ימי תשובה נסתלק ה' מן כסא דין ע"י השופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ועלה לשון סילוק ה' בקול שופר שקול השופר גורם סילוק כדין ואז כשהקב"ה יושב על כסא רחמים גם תשובת היחיד מקובלת על דרך שבארנו למעלה פרשת וילך טעם למרז"ל גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כו' ע"ש לכך נאמר אצל היחיד דרשו ה' בהמצאו רצה לומר במציאות ה' שם של רחמים דהיינו בין ר"ה ליום כפורים ומה שנאמר דרשו כמדבר לרבים מבואר התירוץ למעלה פרשת וילך ואחר כך אמר אל היחיד יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' ר"ל אל שם של רחמים ואל אלהינו רצה לומר אל שם של דין המשותף למדת הרחמים כי הקב"ה עושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שאמר כה' אלהינו, ואם נפשך לומר ואל אלהינו מדת הדין ממש יהיה פירושו שישוב אל מדת הדין כי ירבה לסלוח ר"ל בזמן שרבים עושין תשובה כי אז הקב"ה מרבה לסלוח ואז גם הוא נכלל עמהם, ונרמז בפסוק זה ג"כ שאפילו שיחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם זה"ש יעזוב רשע דרכו דהיינו יחיד ועליו אמר כי ירבה לסלוח ר"ל גם לרבים, ובסיפור זה חתם משה הדבר באמרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו רצה לומר אני יחיד על כן כשאני אקרא אז דווקא אל ה' שם של רחמים כי כל יחיד אפילו יחיד כמוני כי מי לנו גדול ממשה מכ"מ דווקא שם ה' אקרא צריך אני להמתין על זמן ששם ה' של רחמים בעולם אבל אתם לפי שאתם הרבים הבו גודל גם לאלהינו כי תשובת רבים מקובלת גם לאלהינו מדת הדין, ואם תשאל היכן מצינו שהשמים עומדין בדין שנאמר הן שמים לא זכו בעיניו, על כן אמר האזינו השמים ואדברה שתלמדו מן השמים שתשובת הרבים מקובלת בכל ימות השנה ותשמע הארץ אמרי פי שכל יחיד ילמד מן הארץ שאין תשובתו מקובלת כי אם על ידי שתוף של רחמים בעשרה ימים אלו כי נמשך הדבר מן שופר של ר"ה עד שופר של י"כ בשנת היובל וכן בכל שנה ושנה כי כולן ילפינן מהדדי שהרי שופר דר"ה ילפינן גם כן מן שופר דיובל וחזר ופירש על ראשון ראשון יערף כמטר לקחי ארז"ל אין עריפה אלא הריגה כו' שמע מינה שמדבר במדת הדין והמשילו למטר שאין הכל שמחים בו והם הולכי דרכים דווקא אבל רבים שמחים במטר כי הכל צריכין למטר חוץ מן יחידים הולכי דרכים או מי שבורו מלא יין אינו שמח בו כך מדת הדין רבים שמחים בו כי יכולין לעמוד אף במדת הדין בכל ימות השנה ורז"ל אמרו קשה יומא דמטרא כיומא דדינא דלא כפרש"י שם אלא דין ממש של מעלה שרבים שמחים בו ולא יחיד כי כך דרך המטר היורד מן הסמים ועליו אמרתי האזינו השמים ואדברה, תזל כטל אמרתי אמירה רכה שאמרתי כנגד מדת הרחמים שהארץ מצד שהיא יחידה צריכה אל אמירה זו כטל שהכל שמחים בו כי אז אפילו תשובת היחיד מקובלת לכך אמר בהפטורת שובה ישראל אחר המחילה אהיה כטל לישראל ומטעם זה הזכיר אצל המטר יערוף טיף טיף ואצל הטל תזל ר"ל בשפע וקשה אפכא הל"ל שהרי הטל יורד טיף טיף והמטר יזל מים מדליו אלא לפי שמדברים שניהם במדת הרחמים ומדת הדין ומדה טובה מרובה מן מדת פורעניות על כן נקט תזל אצל הטל כי רבו רחמיו וטריפה אצל המטר כדרך שפרש"י על פסוק הצור תמים פעלו שמדת הדין קשה כצור וכסלע אינו נפרע בשטף אלא מעט ברחמים ונראה לי שזהו שנ' בסמוך ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור וקשה מי גבר יראה שמן יוצא מחלמיש צור או מן דבש מסלע אלא ודאי שרמז על מדת הדין הקשה כנור וסלע שאפילו מן מדת הדין יוצא דבש ויסורין שנוחין לקבלם כשמן הנוח לאדם ור"ל אפילו במשפט יעשה צדקה שהוא נפרע מעט מעט כדרך שדרשו על פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עונותיכם שנפרע מעט מעט מן האדם לכך נאמר יערוף כמטר לקחי טיף טיף מעט מעט יפרע ממנו אבל הטוב' באה ברבוי שפע לכך נא' תזל כטל אמרתי, ואח"כ חזר ופירש על ראשון ראשון כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב שעירים היינו לשון רוח סערה המרמז למדה"ד כמ"ש הנה סערת ה' חימה יוצאה, ודשא שם כולל כל לבישת הארץ כשמתמלאת בדשאים והוא רמז לרבים ולכלל ישראל שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך והם יכולין לעמוד אפי' כנגד מידת הדין כי גם סערת ה' אינו משחית לרבים כי רבו רחמיו על הכלל, וכרביבים הוא מטר הדק היורד בנחת דומה אל הטל עלי עשב כל שורש לעצמו נקרא עשב רמז לכל יחיד ויחיד שאינו יכול לעמוד כ"א במידת הרחמים שהמשיל לרביבים הדק ויורד בנחת, ואח"כ ביאר כל הענין באומרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כי כל גדול אפילו שיהיה כמוני יקרא דווקא בשם ה' שם רחמים בהמצאו בין כסא לעשור, אבל אתם הרבים הבו גודל לאלהינו לאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כפירש"י לעולם ועד ר"ל בכל ימות השנה שמידת הדין בעולם מ"מ אתם מתקבלים שנ' בכל קראינו אליו ואמר אח"כ הצור תמים פעלו לעשות פי' על מה שא' יערף כמטר לקחי כדרך שנתבאר וכן בפסוק ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור כדרך שנתבאר:
מאמר שנה
במדרש האזינו שמים הסתכלו בשמים כו'
ובמדרש הילקוט מסיק האזינו השמים הסתכלו בשמים שבראתים לשמשכם שמא שנו מדחה כי הסתכלו בשמש כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות הסתכלו בים כו' שנאמר האותי לא תיראו פשר שמתי חול גבול לים כו' ולא עוד אלא שמצטער לעשות שנאמר ויתגעשו ולא יכולו ומה אלו כו' הי' כל הנוסח זה בילקוט ובחבורי הנקרא אורח לחיים בארתי כל מאמר זה בארוכה וסמך אל הק"ו שעש' הכל באשר לכל מבואר שם, והנני כפת מוסיף על כל המבואר לתרץ שני ולא עוד הנזכרין כאן שנראין סותרין את זה כי מתחלה אמר ולא עוד אנא ששמח לעשות כו' א"כ משבח הוא השמחה ואח"כ אצל הים אמר ולא אלא שמצטער לעשות כו' א"כ הוא משבח מי שאינו פושה בשמחה אלא מצטער בעשייתו רצון הבורא ונראה לפרש שכל מדרש זה בנוי על יסוד האהבה והיראה
מאמר שנו
גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד כו'
ע"ד שמסיק פרק יו"כ א"ר לוי גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד שנאמר שובה ישראל עד ה' אלה רני יוחנן אמר עד ולא עד בכלל, ומי א"ר יוחנן הכי והאמר ר' יוחנן גדולה תשובה שדוחה שבתורה שנאמר הן ישלח איש אשתו וגו' ואת זנית ריעים רבים ושוב אלי ל"ק הא ביחיד הא בצבור ויש לפרש במחי פליגי ונראה לפרש ע"ד שמסיק שם אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשין לו כש שנאמר שובה ישראל פד ה' אלהיך כי כשלת בעוניך עין מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשים לו כזכיות שנאמר ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם חיה יחיה ל"ק הא מאהבה הא מיראה ותדע כי במסכת פסחים אמרו כתיב כי גדול פד שמים חסדך וכתיב כי גדול מעל שמים חסדיך לא קשיא כאן בעושים לשמה כאן בעושים שלא לשמה, וידוע שהעושה לשמה היינו העושה מאהבה שאינו פונה אל שום תכלית אחר כי אם לשם ה' והעושה שלא לשמה הוא העושה מיראה או יראת העונש שהוא ירא פן לא ישיג איזו חפץ מדומי אשר בו חשקה נפשו,
מאמר שנז
תכלת דומה לים כו'
ותדע כי בציצית אמרו תכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא כבוד באור הענין כשמכניס האדם לעבודה השם יתברך מחנכין אותו מעט מעט ומעלין בקודש ממדרגה למדרגה כדרך שמחנכין התינוק מתחלה מכניסין אותו למדרגת היראה ומן היראה אל האהבה וזה טפם למה שנאמר בחוט של תכלת וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כי תכלת דומה לים וכשרואה התכלת אז ה נזכר לצבע הים ודומה כאלו הוא מסתכל בים תמיד ועי"ז יקנה מדת היראה כמו שמסיק במדרש הלא ולא עוד אלא שמצטער לעשות שיש חשק אל הים לעבור חק גבולו אשר גבל לו ראשון לכל נוצר ר"ל ויתגעשו ולא יכולו מיראת ה' שנאמר האותי לא תיראו נאם ה' אשר שמתי חול גבול לים ר"ל הלא הי לכם ללמוד לכה"ת מדת היראה מן הים שמחמת יראה אינו עובר חק גבולו, ים דומה לרקיע כי המסתכל בצבע הים כאלו הסתכל בצבע הרקיע ואז יראה ויסתכל בשמש שבשמים שעושה מאהבה דהיינו בשמחה כחתן יוצא מחופתו וממנו יראו וכן יעשה גם הוא לעלות ממדרגת היראה אל מדרגת האהבה, רקיע דומה לכסא כבוד כי מן אהבה יבא לידי דבקות בשכינה כי כל אוהב דבק בנאהב אבל כל ירא מתרחק מן זה אשר הוא ירא ממנו לפיכך בעושין שלא לשמה אלא מיראה לא הסתכלו בשמים העושין מאהבה אלא למד היראה מן הים שבארץ על כן נאמר בו כי גדול עד שמים חסדך ולא עד בכלל, אבל העושה מאהבה דהיינו לשמה הסתבל בשמים ולמד ממנו על כן נאמר בו כי גדול מעל שמים חסדך ונקט משל שמים רצה לומר עד כסא כבוד יגיע שהוא מעל שמים וכן אמרו על העושה תשובה מאהבה גדולה תשובה שמגעת עד כסא כבוד, ויתכן לפרש גם מה שנאמר כי גדול עד שמים או מעל שמים היינו כסא כבוד כמ"ש כה אמר ה' השמים כסא ולפיכך רקיע זה דומה לכסא כבוד כי הפסוק מכנהו בלשון כסא לפיכך השב מאהבה גדול מעל שמים היינו מגיע עד כסא הכבוד ועד בכלל. והשב מיראה גדול עד שמים ולא עד בכלל, ובזה פליגו רבי לוי ורבי יוחנן כי הסובר עד ועד בכלל סובר שהפסוק מדבר בשב מאהבה והסובר עד ולא עד בכלל סובר שפסוק מדבר מיראת ומשמעות דורשין אינו בינייהו כי ר' יוחנן דרש אומרו כי כשלת בעוניך שמדב' במי שהזדונות נעשין לו כשגגות כדדריש ר' לוי עון מזיד הוא וקרי ליה מכשול כו' ומאחר שפסוק זה מדבר בשב מיראה ודאי משמעות עד ה' לא עד בכלל ומה שכ' קחו עמכם דברים ושובו אל ה' לומר לך שמתוך שלא לשמה בא לשמה ומן היראה יבא גם למד האהבה האמור בפסוק שאחריו קחו עמכם דברים ושובו אל ה' לא עד ה' אלא אל ה' ממש דהיינו שתעשו מאהבה, אמרו אליו כל תשא עון רצה לומר מכל וכל תשא העון לא כימים הראשונים שעשית תשובה מיראה והתרתי לך לעשות תשובה גם מיראה בהתחלה כי כל התתלות קשות וקשה להביאך לידי אהבה תכף כי אם אחר שתהיה מורגל תחלה במדת היראה ומן היראה יגיע אל האהבה וכל זמן שהיית עושה מיראה היה העון מנושא לחצאין כי אף על פי שהזדונות נעשו כשגגות מכל מקום נשאר בו רושם חטא השוגג ועדיין הוא צריך לכפרה לפיכך אמרו עליו כל תשא עון שיהיה מנושא מכל וכל ולא ישאר לו אפי' רושם השגגות ולא זו שלא ישאר כאן שום רושם חטא אלא בפי' וקם שוב שהזדונות יהיו כזכיות כאילו עשה מעשה טוב ונשלמה פרים שפתינו כי בזמן שרושם השוגג קיים אז על כל פנים היה חייב להביא פר העלם דבר על שגגתו אשר שגג אבל כשיהיו הזדונות כזכיות ולא ישאר אפי' רושם השוגג אז הוא כטור אפי' מן הקרבן וישולם פרים בשפתיו כאשר אמר קחו עמכם דברים כו' ורבי לוי ס' שפסוק זה כולו מדבר בשב מאהבה לפי שלשון כי כשלת בעוניך משמע שכבר קודם היתה כך שהעון נעשה מכשול ואיך יהיה קאי על שובה ישראל עד ה' שמדבר במה שיעשה עכשיו אלא כך פירושו שובה ישראל עד ה עד ועד בכלל ומדבר בשב מאהבה ועל זה קאי שפיר כי כשלת בעוניך ר"ל אע"פ שכבר עשית תשובה מיראה מ"מ לא היתה תשובה נכונה שהרי לא הגעת עד ה' מעל שמים אנת עד שמים כי לא למדת מן השמים ועוד שעשית מן העון מכשול נשאר בך רושם השוגג קיים לפיכך אני מוסיף לך אזהרה שתשוב עד ה' ממש ואז תרויח הכל שמן הכון לא ישאר המכשול אלא אמרו אליו כל תשא עון מכל וכל יהיה מנושא כמבואר למעלה, ורבי יוחנן מפרש לשון כי מלשון כי מנשה הבכור ל' אעפ"י וכך ר ל שובה ישראל אפילו מיראה כי אע"פ שכשלת בעונך שאינך מרויח כי אם החצי מ"מ בהתחלה יקובל גם זה ממך לפי שלסוף תבא גם לידי אהבה כאמור וטעמו של דבר כי הסובר שהזדונות נעשים לו כשגגות לפי שעכשיו הוא מתחרט ואילו היה יודע בשעת מעשה שסופו לבא לידי חרטה מסתמא לא היה עושה אך שלא ידע שסופו להתחרט, ועוד שעיקר חרטתו מיראת העונש ומסתמא אלו היה זוכר העונש בשפת מעש הלא היה עושה דאל"כ מה יום מיומים ולמה הוא ירא עכשיו מן העונש מלשעבר בשפת המעשה אלא ודאי לא ידע שיש עונש בדבר כי שכח העונש פ"כ דינו כאלו לא התרו ביה למלקות או למיתה שפטור מהם, והעושה מאהבה העונות גרמו לו שהשתדל בדבוק השכינה ואלו. היה צדיק גמור לא ה' משתדל כ"כ בקירוב גדול כי כל אתי מרחוק דבק יותר מהנזרק ממקום קרוב לכך נותנין תחלה שלום לרחוק ואח"כ לקרוב וכר' אבהו שאמר מעלת הבעל תשובה גדולה ממעלת הצדיק ונמצא אילו לא חטא לא הי' בא לידי מדרגה זו א"כ העון נחשב לו לזכות כי לולא שחטא לא היה בא לידי מדרגה זו כי במקום שבעלי חשובה עומדין אפילו צדיקים גמורים אין יכולין לעמוד וע' כל דרוש זה בחבורי עמודי שש בארוכה, וזה"ש האזינו השמים ואדברה כי למדרש זה אדרבה לשון דבור מורה יותר ענין חבה ואהבה מן לשון אמירה כמו שפרש"י פרשת אלה הדברים שכל הימים שהיו ישראל נזופין לא נגלה הקב"ה למשה בלשון דבור וטעמו של דבר תמצא בחבורי כלי יקר, לפיכך הזכיר אצל השמים לשון דבור חבה ואהבה לפי שמן השמים יש ללמוד האהבה והשמחה ע"ד מרז"ל עושין מאהבה ושמחין ביסורין עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו כי השמש פושה בשמחה כמ"ש ולא עוד אלא ששמח לעשות כו' על כן האזינו השמים הסתכלו בשמים ללמוד מהם השמחה, ותשמע הארץ הסתכלו בארץ ללמוד ממנה גם היראה הן מן הים כאמור הן מן הפרה והחמור שהזכיר במדרש שאינן עושין כי אם מהכרח הכאת הדרבן, ואע"פ שסדר קניית השלימות הוא שמן היראה יבא לידי אהבה מ"מ הקדים משה דרך האהבה כסדר מפלתן כי האהבה גדולה מן היראה אבל מ"מ הפכם בפסוק שני ללמוד גם סדר קנית השלימות ואמר יערוף כמטר לקחי אלו העושין מיראת העונש הרמוז בלשון יערף אין יערוף אלא עריפה, והעושין מיראה אינן עושין בשמחה לכך אמר כמטר זה שאין הכל שמחין בו, וכנגד הבאים מן היראה אל האהבה אמר תזל כטל אמרתי כטל זה שהכל שמחין בו כי במקום האהבה שם מקום השמחה כשעירים וכרביבים אחד בסערה וא' בנחת וזה משל צודק על האהבה והיראה:
מאמר שנח
למה העיד בהם שמים וארץ
פירוש שלישי האזינו השמים וגו' למה העיד בהם שמים וארץ כו' וקשה הלא הדברים אין דומין זל"ז כי אע"פ שבסתם עדות כתיב יד העדים תהיה בהם בראשונה מ"מ צריכין להגיד תחלה עדותן ואח"כ ידם תהיה בו אבל בשמים וארץ הכל בא בבת א' שהרי אין כאן אומר ודברים בלי נשמע קולם אלא מה שידם הווה בהם זהו ענין העדות מה שרואין בבירור שאם ישמרו התורה השמים יתן המטר והאדמה תתן את יבולה ואם לא ישמרוה ועצר את השמים וגו' וא"כ העדות והשכר ועונש באים בבת אחת אלא ודאי שיש כאן הגדה גם קודם שיתנו השכר והעונש, ומהו הגדת העדות שהם קיימים לעולם שהרי תנאי התנה ה' עם כל מעשה בראשית שאם לא יקבלו ישראל התורה יחזור העולם לתוהו ובוהו וא"כ במה שאנו רואין שהשמי' וארץ קיימים לעולם זה עדות לישראל שקבלו התור' דאל"כ לא היו קיימים והרי כאילו בכל שעה יתנו עדיהן ויצדקו לומר אמת שקבלו ישראל ולפי שכל דבר צריך ב' עדים ושמים וארץ הכל עדות אחת כי שניהם תלוין זה בזה ונחשבו לעד א' על כן אמר שיש עוד עד שני בדבר והוא התורה עצמה שנאמר לקוח את ספר התורה הזה וגו' והיה שם בך לעד לכך יערוף כמטר לקחי כמו שהמטר עדות ברורה על שקבלו ישראל התורה שהרי עינינו הרואות שבזמן שעושין רצונו של מקום ירד מטר על גז, ועצר השמים ולא יהיה מטר בזמן שאינן עושין רצונו, ע"כ כמטר הזה שהוא עדות ברורה כך לקחי דהיינו מה שנאמר לקוח את ס"ת הזה וגו' והיה שם בך לעד וזהו שמסיק במסכת תענית א"ר יהודה גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה שנ' יערוף כמטר לקחי רבא אמר יותר מי נתלה במי קטן נתלה בגדול כי דעת ר' יהוד' לפי שנ' בתור' כל הענין באר היטב איך שקבלו ישראל התורה לאפוקי המטר אין אומר ודברים שם סד"א שאין זה עדות ברורה קמ"ל גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה ורבא סובר אדרבא עדות המטר הוא יותר ברור מן עדות התורה כי הכופר מכחיש כל הכתוב בתורה אבל עדות המטר אינו יוכל להכחיש כי עין בעין יראה שאינו יורד כ"א בזמן ששומרים ישראל התורה:
מאמר שנט
יסובבנהו יבוננהו רמז לחג הסוכות
ולפי שבשנת העיבור קורין פרשת האזינו בין יום כפור לסוכות אמרתי לעשות סמך לפרשה זו אל חג הסוכות לפי שנאמר בפרשה יסובבנהו יבוננהו ויסובבנו היינו בהיקף שבעה עננים של מדבר אשר כנגדם באה מצות הסוכה, יבוננהו בבינה והשכל של תורה וזה היה ביום מתן תורה והקדים זכר לסוכות מדבר אע"פ שמתן תורה קודם בימות השנה מכ"מ הקדים יסובבנהו לפי שמיד בצאתם ממצרים ובואם למדבר הקיפם ד' עננים בניסן ומה שלא צותה התורה לעשות סוכה בניסן מפורש הטעם בטור או"ח ע"ש, ותדע כי לכך לא הזכיר כאן זכר לחג הפסח לפי שבו יצאו ישראל משעבוד לגאולה ואין בו קניית שום שלמות אלא ההצלה מן הרעות לבד על כן לא נאמר בתורה שום שמחה בפסח כי אין שמחה אלא בקניית השלימות הכולל כל הצלחות האדם על כן נאמרה שמח' בעצרת וסוכות כי בעצרת יום מתן תורה קנו השלמות השייך אל החלק הרוחני שבאדם, ובסכות מתברכין גשמי כשנה הבאים מן העננים כי הסוכה באה לזכר ענני כבוד על כן בזכות זה העננים נותנים המטר כמ"ש בזכריה באומות שלא יעלו לחוג את חג הסוכות ולא עליהם יהיה הגשם, וזהו שאמר רבי יהודה גדול יום הגשמים כיום שנתנה גו תורה שנאמר יערוף כמטר לקחי וקשה למה נקט לשון יום בדבריו הל"ל גדול הגשם כתורה שכן נאמר כמטר לקחי, אלא שמדבר בשני ימים טובים אלו יום מתן תורה ויום חג הסוכות זמן הגשמים ואמר ששני אלו יום מתן תורה ויום חג הסוכות זמן הגשמים ואמר ששני אלו שקולין על דרך אם אין קמח אין תורה ואם אין תורה אין קמח והגשם הוא הנותן קמח הורה ששני ימים אלו שווין כי אין אחד יכול להיות בלא חברו רבא אומר קטן נתלה בגדול וחג הסוכות זמן הגשמים גדול מן יום מתן תורה ע"ד קדימת זבולון ליששכר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך אע"פ שיששכר היה יושב אהלים ועוסק בתורה מ"מ מאחר שזבולון עסק בפרקמטיא ונתן לתוך פיו יש לו קדימה על לקח התורה, ונקט יום בדבריו אע"פ שביערוף כמטר לקחי לא נזכר שום יום מ"מ סמך גם על מה שנ' אח"כ זכור ימות עולם וגו' ימצאהו בארץ מדבר ובתוהו יליל ישימון יסובבנהו יבוננהו כנגד גשמי החג אמר ימצאהו בארץ מדבר סיפק לו כל צרכו בארץ לא זרועה לפי שעה אבל לדורות עשה לו רושם במה שיסובבנהו בהיקף ז' עננים שכנגדם יקיימו מצות הסוכה ובזכות זה יתנו העננים מטר ארצם בעתם, ובתוהו יליל ישימון לפי שהוצרך ליתן להם התור' להוציא העולם מכלל תהו לפיכך יבוננהו בבינת התורה כי אלו לא קבלו התור' היה מחזיר העולם לתהו ובהו.
מאמר שס
ימצאהו בארץ מדבר זה אברהם ובאור כל האזרח ישבו בסוכות
ובילקוט דרש פסוק ימצאהו בארץ מדבר על אברהם וכן פסוק יסובבנהו יבוננהו הכל על אברהם ומכאן יש לי סמך גדול אל דברי אלה כי כשם שבימי אברהם יצא העולם מכלל תוהו מן ואת הנפש אשר עשו בחרן אשר כנגד זה בא גם יום מתן תורה כך נרמז כאן גם חג הסוכות שזכו לו ישראל בזכות אברהם כדמסיק ברבתי כל מה שעשה אברהם למלאכים בעצמו פרע לו הקב"ה בעצמו והשענו תחת העץ אמר הקב"ה חייך פורע אני לבניך במדבר וביישוב ולעתיד, במדבר שנ' פרש ענן למסך ביישוב שנאמר בסוכות תשבו לעתיד שנאמר וסוכה תהיה לצל ימים מחורב וקשה מאין לו סמך על סוכת היישוב שהם בזכות אברהם שהרי זה סתם מצוה בתורה ואיך נופל על המצוה לשון בזכות ונראה שיש לו סמך מן פסוק כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למה נקט אזרח אלא רמז לאברהם שנקרא איתן האזרחי והוא אמר למלאכים יוקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ ובזכות זה זכו בניו למצות בסוכות תשבו כדי שעליהם יהיה הגשם לברכה והוא כנגד יוקח נא מעט מים לפיכך כל האזרח ר"ל כל הנקרא בשם איתן האזרחי ואשר הוא מזרעו ישבו בסכות כי למצוה זו זכו בניו בזכות והשענו תחת העץ ועדיין אנו צריכין למודעי למה רמז לאברהם בשם אזרחי דווקא ונראה שיש בזה רמז נכון מאוד למה שבאותו זמן היה אברהם יושב פתח האוהל כחום היום וזרחה עליו השמש בחום גדול שהבריות מצטערים בו והוא סבל כל צער זה כדי להכניס אורחים כי המתין על הפתח אולי יזדמנו לו אורחים ובזכות שכל כך היתה הצדקה חביבה עליו הקרה ה' לפניו ענין והשענו תחת העץ לעשות להם צל ומסך כדי שיזכו בניו לסוכה העשויה לצל בזכות שהי' אברהם אזרח ר"ל נזרח מן השמש אשר זרחה עליו מדה כנגד מדה זכו בניו לצל סוכה.
מאמר שסא
מצוה קלה יש לי וסוכה שמה
אמנם יש בו סוד גדול מזה והוא רמז לסוכה שלעתיד שארז"ל במס' ע"ז שיאמר הקב"ה לאומות מצוה קלה יש לי וסוכה שמה וכו' מיד כל אחד עושה לו סוכה בראש גגו והקב"ה מוציא חמה מנרתקה והם בועטים ויוצאין ממנו ומסיק שם אבל ישראל אע"פ דזמנין משכא תקופת תמוז עד תשרי מ"מ מקיימים מצות הסוכה ר"ל אע"פ שזרחה עליהם חום השמש מ"מ אינן יוצאין ממנה לכך נאמר כל האזרח בישראל ר"ל הדומה לאברהם שנקרא איתן האזרחי שלא היה מקפיד על חום היום וישב על פתח האוהל להמתין על האורחים כך גם בניו כל האזרח שאינו מקפיד על חום השמש בזמן שמשכא תקופת תמוז עד תשרי הוא ראוי לישב בסוכות וכן יעשה ישראל לעתיד בזמן שהאומות יבעטו בסוכה
מאמר שסב
מדרש על פסוק וסכה תהיה לצל יומם
ובילקוט פרשת אמור מסיק וז"ל בסוכות תשבו שבעת ימים זה"ש הכתוב וסוכה תהיה לצל יומם מחורב אמר רבי לוי כל מי שמקיים מצות סוכה בעה"ז אמר הקב"ה הוא קיים מצות סוכה אני מסיך עליו מחמתו של יום הבא רבי ינאי וריש לקיש אמרי אין גיהנם לעתיד נבוא אלא היום הבא מלהטת את הרשעים שנאמר כי הנה היום בא בוער כתנור וגו' והיו כל זדים ועושן רשעה קש ולהט אותם היום הבא אשר לא יעזוב להם שורש וענף ובאותה שעה הקב"ה עושה סוכה לצדיקים ומטמין אותם לתוכה שנאמר כי יצפננו בסכה ביום רעה יסתירנו וגו' וכתיב ה' אלהים עוז ישועתי סכות לראשי ביום נשק, לעתיד לבוא עתידין כל האומ"ת להכנס על ארץ ישראל ולעשות מלחמה עמהם שנאמר ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה ומה הקב"ה עושה יוצא ונלחם עם הגוים שנאמר ויצא ה' ונלחם בגוים ההם כיום הלחמו ביום קרב כיומו של פרעה ומה הקב"ה עושה מסכך על ראשם של ישראל שנאמר סכותה לראשי ביום נשק מהו ביום נשק א"ר שמואל בר נחמן ביום שישיקו שני עולמות זה בזה עכ"ל ויש לדקדק במדרש זה מה ק' לו בפסוק בסוכות תשבו שהוצרך לתרוץ במה שאמר הה"ד וסוכה תהיה לצל יומם, וע"ק מה ענין ר' ינאי וריש לקיש לכאן ולמאי נ"מ הביא ב' פסוקים כי יצפנני בסכה ופסוק סכות לראשי, ונראה לפרש שק' לו בפסוק הכפל בסוכות תשבו ז' ימים ואח"כ חזר ואמר כל האזרח בישראל ישבו בסוכות וע"ק מתחלה אמר תשבו בנוכח ואח"כ אמר ישבו שלא בנוכח, ע"כ אמר הה"ד וסוכה תהיה לצל יומם מחורב וא"כ מתורץ הכפל כי מתחלה אמו בסוכות תשבו בנוכח שיקיימו המצוה ואח"כ יעד שכר למקיימי מצוה זו ואמר שזה יהי' שכרן של מקיימי מצוה זו שלעתיד ישבו בסוכות וישבו אינו צווי אלא הגדת עתידות שכך יהיה לעתיד שישבו בסוכות להיות להם לצל מחורב ועדיין לא תירץ למה נקט לשון אזרח עו שבאו ר' ינאי ור"ל ופירשו ואמרו לעתיד אין גיהנם אלא היום הבא מלהטת הרשעים ולהט זה יהיה לעתיד בזמן שהקב"ה מצוה להם מצו' הסוכ' שהאומות בועטין בה ויוצאין מחמת קדירת החמה על כן היום הבא מלהט אותם אבל ישראל שאינן יוצאין מן הסוכה מחמת קדירת החמה בזמן שמשכא תקופת תמוז עד תשרי על כן יהיה להם היום הבא למרפא כי אז תפעל השמש שני הפכים שנאמר ולהט אותם היום הבא וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, זה"ש ובאותה שעה כו' ר"ל באותה שעה ממש שתלהט הרשעים הקב"ה עושה לצדיקים סוכה שנאמר כי יצפנני בסכה וגו' ולכל זה זכו ישראל בזכות איתן האזרחי שסבל ג"כ צער חום היום לשם מצוה כך ישראל יעשו לעתיד כמו שעשה אברהם ועל כן הקב"ה מטמינם בסכה ונקט לשון עושה ולא אמר סתם והקב"ה מסכך עליהם אלא עושה פירושו שיעשה להם סוכה חדשה וכל כך למה אלא בזכות שקיימו תעשה ולא מן העשוי, על כן יעשה להם הקב"ה סוכה חדשה אע"פ שבלאו הכי הרבה ריוח והצלה לפניו, ואח"כ בא לתרץ עוד מ"ש פעם שלישי בסוכות שנאמר למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו' אלא רמז לעתיד יזכו בשני זמניה להנצל ע"י מצות הסוכה אחת לעוה"ב כשידונו הרשעים בגיהנם ואז הקב"ה מוציא חמה כו' וכן מוכח הפסוק שהביא כי יצפנני בסכה ביום רעה יסתירני ואין יום רעה אלא גהנם שנאמר וגם רשע ליום רעה שדרשו על גהנם, ואחת לימות המשיח כשיבואו כל האומות על ירושלים למלחמה, ועל זה הביא פסוק שני וכתיב ה' אלהים עוז ישועתי סכות לראשי ביום נשק שישיקו שני עולמות וזה דווקא לימות המשיח שיהיה בהם מעין העוה"ז ומעין העוה"ב לאפוקי לעוה"ב ממש אין כאן שום השקה ודרשו ביום קרב כיומו של פרעה כי לכך נאמר למען ידעו דורותיכם שלעתיד לבא לימות המשיח כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים ר"ל להצילם מיד פרעה מלך מצרים כשרדף אחריהם ובאותו זמן פרש ענן למסך להסיך ולהבדיל בינו לבין ישראל ודוגמא לזה יעשה הקב"ה גם לימות המשיח כשיבואו כל האומות על ירושלים למלחמה יעשה להם סוכות להגין מן האומות כאשר עשה סוכות לישראל כנגד פרעה וחילו, ונראה שלכך נאמר באותו ענין והיה כל הנותר מכל הגוים הבאים על ירושלים למלחמה ועלו מדי שנה בשנה להשתחוות למלך ה' צבאות ולחוג את חג הסוכות מה ראה על ככה לחוג חג זה יותר מכל החגים או יותר משמירת כל המצות אלא לפי שבעיניהם יראו שיעשה הקב"ה לישראל סוכות להגין בעדם מן האומות ובלא הרבה ריוח והצלה לפניו יתברך ולמה יעשה דווקא סוכה להם אלא ודאי בזכות שקיימו מצות הסוכה ובזה יראו ששקולה מצות סוכה ככל המצות וכן יסד הפייט של חג הסוכות על כן ילכו גם האומות לחוג חג הסוכות ושני הצלות אלו רמוזים בפסוק אחד וסוכה תהיה לצל יומם מחורב היינו מן להט היום הבא לעתיד לבוא, ועל ההגנה מן האומות לימות המשיח אמר ומחסה מזרם וממטר היינו מן האומות שנמשלו לשטף מים רבים שנאמר לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי המים שטפונו וגו' שנמצא שהסוכה מצלת מאש וממים, וכשם שבכל האזרח יש לו רמז לאברהם איתן האזרחי אשר ישב פתח האהל כחום היום ונזדמן לו מעשה והשענו תחת העץ אשר בזכות זה זכו בניו לסוכה במדבר וביישוב ולעתיד, כך רמז באזרח ליעקב שנאמר אצלו ויזרח לו השמש וגם הוא קיים מצוה הסוכה שנאמר ויעקב נסע סכותה ונזכר שם ג' פעמים לשון סוכה כנגד ג' פעמים שהובטח בהם אברהם במדבר וביישוב ולעתיד שנאמר ויבא יעקב שלם והיינו ירושלים שנאמר בו ויהי בשלם סוכו והוא רמז נכון:
מאמר שסג
באור פסוק יערוף כמטר לקחי ע"ד המדרש על כי בסוכות הושבתי
וזהו שאמר יערוף כמטר לקחי להשוות יום מתן תורה ויום חג הסכות זמן גשמים כי הסוכה שקולה ככל התורה כי מטעם זה לא יצוה ה' לעו"ג לעתיד כי אם מצות סוכה ויש סמך לפסוק יערוף כמטר לקחי ממה שנאמר כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב כי אם הרוה את הארץ והולידה והצמיחה כן יהיה דברי אשר יצא מפי וגו' ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וגו' וע"ד שמסיק בילקוט פרשת אמור וז"ל אמר הקב"ה לישראל בני היו עושין את הסוכה ודרים בתוכה ז' יום כדי שתהיו נזכרים הנסים שעשיתי לכם במדבר ואע"פ שאתם עושים את הסוכה אין אתם גומלים לי אלא פורעים לי שנאמר כי בסוכות הושבתי את בני ישראל, ועוד אמרתי לכם שתקחו לולב ותנענעו לפני ואע"פ שאתם עושין כן אין אתם גומלים אלא פורעים לי למה שבשעה שהוצאתי אתכם מארץ מצרים עשיתי את ההרים לנענע לפניכם שנאמר ההרים רקדו כאלים ואף לעתיד לבא אני עושה לכם הדא הוא דכתיב ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה וכל עצי השדה ימחאו כף עכ"ל, מה שלא הביא גם על הסוכה פסוקים שלעתיד לפי שנאמר הדבר כמה פעמים בלא שום דרש ובפרט פסוק וסוכה תהיה לצל יומם אבל בנענוע הלולב אין דבר מפורש, ומה שאמר אין אתם גומלים אלא פורעין בשניהם לפי שמצינו בין בסוכה בין בלולב שלעתיד יעשה הקב"ה לנו נס בשניהם וסד"א שהב"ה פורע לנו מה שגומלים לו קמ"ל שאנו עושים דרך פריעות חוב ישן ממה שעשה לנו נסים ביצאת מצרים על ידי שניהם בסוכה פרש ענן למסך ובלולב ההרים רקדו כאילים כי רקוד ההרים גורם נענע כל ארבע מינים הגדילים בהר כמ"ש עלו ההרה והביאו עלי הדם וגו' וטעם לנענוע זה כדי להזכיר לנו זכות אבות ואמהות ע"ד המדרש בילקוט הדורש כל ד' מינים על אבות ואמהות פרי עץ הדר זה אברהם כו' ואולי מטעם זה יש דורשין לשבח בכל מקום הרים וגבעות על אבות ואמהות.
מאמר שסד
פרשת כי כאשר ירד הגשם וגומר
וזה"ש כי כאשר ירד הגשם וכו' כן יהיה דברי וגו' כמ"ש יערוף כמטר לקחי להשוות חג הסוכות ליום חג מתן תורה, ואמר ששני הצלחות אלו תורה וקמח לא נתן הקדוש ברוך הוא לנו כי אם לטובתינו כי אין אנחנו גומלין אלא פורעין כמ"ש הלה' תגמלו זאת וגו' כי ס"ד לומר שאתם גומלין לו הלא הוא אביך קנך כדרך שנתבאר זה יפה בחבורי כלי יקר ע"ש זה"ש כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים ושמה לא ישוב ר"ל הקב"ה נותן מטר ארצך ואינו מבקש שום תועלת ממך אשר ישוב אליו ממך כ"א הרוה את הארץ לצרכך לבד הקב"ה שולח מטר על פני חוצות ונתן זרע לזורע ולחם לאכול למי שצריך אל האוכל, כך כל מצות התורה אשר יצאו מפי ה' לא נתנו כ"א לצרף בהם הבריות אבל לא ישוב הדבר לאחור ר"ל להחזיר איזו תועלת להקב"ה ותטעה לומר שאתה גומל לו ית' אין הדבר כן כ"א צדקת מה תתן לו זה"ש כן יהיה דברי אשר יצא מפי לא ישוב אלי ריקם ר"ל שלא יחזור תועלת דבור של כל התורה אלי לחנם דהיינו ריקם לריק ולא לצורך כ"א עשה אשר חפצתי ר"ל אין תכלית הדבור כ"א אל תכלית העשייה לבד ושיצליח הדבו' אשר שלחתיו וזה לבד נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני, ואח"כ הביא ראיה לדבריו אלה מן מצות סוכה ולולב כי בשניהם פשוט יותר שאין אתם גומלין אלא פורעי' ומהם תקיש אל כל המצות התור' זה"ש כי בשמחה תצאו רמז למצות הסוכה זמן שמחתינו ובשלום תובלון מצות הלולב המרמז שכל ישראל נחלקו לד' כיתות ויהיו באגודה א' ובזכות שני מצות אלו תצאו לעתיד מן הגלות ותובלון בשמחו' וגיל בהיכל מלך ה' צבאות ואעפ"כ אין אתם נקראין גומלין אלא פורעין כאמור ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה כל ד' מינים של לולב הגדילין בהרים כדרך שעשית לכם בצאתכם ממצרים ההרים רקדו כאילים, וכל עצי השדה ימחאו כף לעשות מהם סכך לסוכות שלעתיד כי כף לשון ענף כמו וכפתו רעננה, תחת הנעצוץ האומות אשר הין לצנינים בצדיכם יעלה ברוש עצי ברושים לעשות סכך ותחת הסרפד יעלה הדס לד' מיני שבלולב כי מאן דנטיל כידון אנן יודעין דהוא נצח כדאיתא במדרש והיה לה' לשם ע"ז המדרש בילקוט אמור הדורש כל ד' מינים על שמותיו של הקב"ה לאות עולם לא יכרת כי המועדים נקראו אית וחג הסוכות לא יתבטל לעולם שהרי גם האומות יעלו לחוג את חג הסוכות וגם קאי על הסוכה והיה לה' לשם ע"ד שארז"ל מנין שכשם שחל שם שמים על החגיגה כך חל שם שמים על הסוכה שנא' חג הסוכות כו' לכך נאמר והיה לה' לשם שחל שם שמים על הסוכה ונקרא שם של רחמים דווקא להורות שהחגיגה מכלל הקרבנות שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהים אלא קרבן לה' שם של רחמים כך שם של רחמים חל גם על הסוכה שישראל יושבים בצל שדי והוא סימן אל העתיד וסוכה תהיה לצל יומם מחורב כדמסיק בילקוט פרשת אמור שכל מי שמקיים מצות סוכה הקב"ה מסיך עליו מפני המזיקין שנאמר באברתו יסך לך והיינו רחמים וק' מנה ליה שפסוק באברתו יסך לך בזכות מצות סוכה אלא שלמד זה ממה שנאמר יסובבנהו יבוננהו יצרנו כאישון עינו, וסמך ליה ישאהו על אברתו וגו' וכבר אמרנו שפסוק יבוננהו מדבר בהיקף ד' עננים אשר כנגדם באה מצות הסוכה, ועל כן אמר מתחלה יסובבנהו בעננים לעשות להם מסך בצל כנפיו ואחר כך ישאהו על אברתו וק"ל, וכל הענין רמוז בפרשת יערוף כמטר לקחי להשוות יום הגשמים דהיינו חג הסוכות שבו קנו שלימות הגופני ליום מתן לקח טוב התורה ואע"פ שאין יום רמוז כאן מ"ט נאמר אח"כ זכור ימות עולם הימים אשר עליהם העולם עומד כי אין העולם יכול לעמוד בלא תורה ובלא גשם ואמר עוד שגשם של חג הסוכות כל האומות תלוין בו כי מטעם זה הקריבו ישראל ע' פרים בחג כנגד שבעים אומות וא"ת מה לישראל אל האומות שיקרינו מספר ע' פרים לכפר עליהם, ע"ז אמר בינו שנות דור ודור וגו' בהנחל עליון גוים וגו' יצב גבלות עמים למספר בני ישראל פירש"י הציב שבעים לשון כנגד ע' נפשות של יעקב ש"מ שחפץ ה' בזה ששבעים נפשות של יעקב יהיו כנגד שבעים אומות שיהיה גם להם התיצבות וקיום זה"ש יצב גבולות עמים למספר בני ישראל ר"ל יש לכל העמים התיצבו' עבו' מספר בני ישראל ע' נפש ע"כ גם בחג זה יקריבו כנגדם ע' פרים וכן פירש"י קיימם ולא איבדם כי חלק ה' עמו שהיו רק חלק אחד מן ע' חלקי העולם ואין ה' חפץ באבדון הכל וא"ת א"כ מה גבר מגוברין ומה יתרון לישראל על כל העמים אחר שאינן חשובים כי אם חלק מן הכל ע"ז אמר יעקב חבל נחלתו ר"ל על כל פנים יעקב החלק המעולה שבכולם כי מכולם לא חשק ה' כי אם בו על כן לא נתן שני ההצלחות כי אם ליעקב תורה בעצרת וגשמים בחג ואגבן ישקו כל האומות כי כל הארצות מתמצות ארץ ישראל שותות ולכך אמר מיד כנגד הפרנסה ימצאהו בארץ מדבר וכנגד התורה ובתהו יליל ישימון כי ע"י אור התורה הוציא כל העולם מכלל תהו יסובבנהו בענני כבוד כי מאז נשתעבדו להם העננים לתת מטר ארצם יבוננהו במתן תורה כאמור, וראיה לדברנו שגם האומות שמחין על חג מטעם הגשמים שכן מסיק ברבתי פרשת בראשית פרשה י"ג וז"ל כותי אחד שאל את ר' יהושע בר קרחה אמר ליה אתם יש לכם מועדות ואנו יש לנו מועדות בשעה שאתם שמחים אין אל שמחים ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחין ואימתי אנו ואתם שמחין בירידת גשמים שנאמר לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר יתרועעו אף ישירו מה כתיב בתריה הריעו לה' כל הארץ, ומכאן ראיה שהכוונה על חג הסוכות דאל"כ למאי נפקא מינה הזכירו המועדות ואולי מטעם זה מצינו פרשת ראה שבחג הפסח לא נזכר שום שמחה ובעצרת פעם אחד שמחה ובסוכות שתי פעמים לפי שבפסח לא היה שמחה שלימה לא לשראל ולא לאומות ישראל לא קנו בו שום הצלחה כי אם היציאה לחרות והיינו הצלה מן הרעה ואין שמחה אלא בתוס' שלימו', ולא לאומות שכן בו לקו פרעה וחילו, וככר ידעת שאין שמחה לפני הקב"ה בזמן שיש אבדון אפי' לאומות כי מטעם זה אין אומרים הלל בשביעי של פסח לפי שהקב"ה אמר מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרי' שורה, אבל בעצרת יש שמחת התורה השייכא דווקא לישראל ולא לאומות ובחג יש שמחה לשניהם מצד הגשמי' על כן כפל בו השמחה, ומה שלא נא' בפ' אמור שמחה כ"א פעם א' בפסוק ולקחתם לכם וגו' לפי שנטילת לולב היינו כידון לסימן מאן נצח ישראל או העו"ג ובזה אין שמחה כי אם לישראל, ומטעם זה יעלו לעתיד כל האומות לחוג את חג הסוכות וכתיב על הבלתי עולי לחוג ולא עליהם יהי' הגשם כי חג זה שניהם שמחים בו וכמו שכתוב מסכת סוכה אוי להם לאומות שאבדו ואינן יודעין מה אבדו כו' ולפיכך מקריבין בו ע' פרים כנגד ע' אומות כי חג זה משותף לשניהם גם יתכן לפרש והי' לה' לשם קאי על סוכה ולולב כי שם ה' בקרב שניהם כי סוכה עולה צ"א כמספר שם של ארבע בכתיבתו ובקריאתו כתיבתו ביו"ד ה"א וי"ו ה"א וקריאתו בלשון אדנות ואדני עולה ס"ה ושם של ד' עולה כ"ו סך הכל צ"א וכן אלהים עולה פ"ו ועם חמשה אותיותיו הרי צ"א וזה"ש ה' אלהים עוז ישועתי סכותה לראשי ביום נשק וזה מדבר בסוכה שלעתיד כדאיתא במדרש שהזכרנו למעלה ועל כן נקט שם ה' אלהים כי שני שמות אלו נרמזו בסוכה וכן לולב עולה ס"ה ועם ד' תיבות הרי ע"ב כנגד שם של ע"ב ובדרך כלל אמרו במדרש שכל ד' מינים הם כנגד הקב"ה פרי עץ הדר על שם הוד והדר לבשת כפות תמרים על שם צדיק כתמר יפרח וענף עץ אבות על שם והוא עומד בין ההדסים וערבי נחל על שם סולו לרוכב בערבות וכן דרש שם ברבתי כנגד האבות וכנגד האמהות אשר על שניהם אמר ההרים רקדו כאילים כדי לנענע ד' מינים אלו הגדלים בהרים וגבעות וכדי לעורר זכות אבות ואמהות כי זולת זה לא היו ראוין להגאל שנ' ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את יצחק ואת יעקב בכולם הזכיר את חוץ מביעקב שאמר ואת כי כל את בא לרבות אשתו חוץ מביעקב שאמר ואת כי כל את בא לרבות אשתו חוץ מביעקב שהיו לו שתי נשים על כן הזכיר בו שני רבוים את רבוי וי"ו של ואת רבוי שני וזהו החסד שהזכיר במדרש שגמל ה' לישראל ע"י ההרים שרקדו כאילים גבעות כבני צאן וקשה למה הזכיר אילים וצאן אלא כשם שרמז לאבות ואמהות בהרים וגבעות כך רמזו באילים זכרים וצאן נקיבות, וראיה שהאבות נרמזו באילים ממה שדרש בילקוט ריש פר' צו על פסוק ידמה לה' כבני אילים ע"ש, וצאן נקיבות מן ממדרש הרבתי פרשה י"ג על פסוק לבשו כרים הצאן ע"ש ואמר אח"כ מלפני אדון חולי ארץ כי בצאתם ממצרים עשה ה' עם ישראל בזכות אבות ואמהות ולמען שמו הגדול כמ"ש ואודע להם בארץ מצרים וגו' ואומר לכלותם בתוך ארץ מצרים ואעש למען שמי וגו' ע"כ הזכיר כאן עוד כוונה שלישית בריקוד ההרים לנענע ד' מינים שהם כנגד שמותיו ית' לעורר' שיעשה הקב"ה למען שמו יתברך כדי שתחיל הארץ למען שמו יתברך וכן נזכרו גם לעתיד באמרו ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רנה להזכיר זכות אבות ואמהות ואם לא יספיק זכותם או תטה זכות אבות אז על כל פנים יעשה ה' למען שמו ית' הרמוז בסוכה וארבע מינים כאמור
מאמר שסה
זה אלי התנאה לפניו כו' סוכה נאה
וזהו שמצינו במס' שבת פרק רבי אליעזר וז"ל זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות סוכה נאה לולב נאה שופר נאה ציצית נאה ס"ת נאה וקשה למה נקט דווקא חמשה אלו. ונראה שלכך נקט אלו דווקא כי כולם יש בו רמז לשמו יתבך וא"כ שפיר למימר בהו זה אלי סוכה כבר אמרנו שהיא כנגד שם של ארבע בקריאתו ובכתיבתו ושייך לומר עליו זה אלי שם של אלי בקרבו כל כן ראוי לנאותה לכבוד השם יתברך הגדול הכלול בקרבה וכן הלולב עם כל המינים שמו יתברך כלול בכולם, ציצית שייך לומר בהם זה אלי כי תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא כבוד אם כן שייך לומר בהם זה אלי כנגד הכסא כבוד הרמוז בהם, שופר על דרך שכתבנו למעלה פרשת נצבים שהשופר רמז שביום זה אנו ממליכין אותו יתברך וביום שממליכין מלך תוקפין בשופר כמ"ש ותקעתם בשופרות ואמרתם יחי המלך כי ביום זה ברא הקב"ה עולמו על שם זה נקרא שופר מלשון ברוחו שמים שפרה כי זה היום תחלת מעשיו כי כל בריאת שמים היה תלוין ביצירת האדם על כן ראוי לנאות השופר שבו מכריזין לאמר זה אלי וה"ת כולה שמותיו של הקב"ה וע"כ ארז"ל ששני מצות אלו מצילין מן החטא לפי ששמו יתברך בקרבי וארז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון פונות, משל למדינה כו' ומסיק בין יו"כ לסוכות זה פסוק בסוכתו וזה בלולבו ואין עושין עונות כו' קשה וכי מלתא דפסיקא היא שלעולם אין טשין עונות בין יו"כ לסוכות ופ"ק מה שמסיק וכי ראשון הוא ולמה לא הקש' זה על פסוק אך ביום ראשון תשביתו שאור ונראה שקשה ליה מאחר שלקיחת ד' מינים סימן מאן דנטל כידון נצח וא"כ יש ליום זה צרוף אל הימים הקודמים והל"ל ולקחתם לכם ביום חמשה עשר לחודש שהוא מורה על צירוף אל הימים הקודמים אבל מלת ראשון מצורף אל הימים שאחריו שני שלישי, ותירוץ ראשון פירושו ראשון לחשבון עונות שנמחלו כבר ואם כן במלת ראשון רמוז היטב צרוף אל הימים הקודמים שנרמז שיום זה ראשין לחשבון עונות, ותדע שלא אמר ראשון לעשיית פונות לפי שיכול להיות שבין יו"כ לסוכות עושין ג"כ עונות אך שאותן עונות אינן באין לידי חשבון אלא נפרעים מן החטא תכף מעט מעט לפי שמסתמא עונות של ימים אלו מועטים המה שהרי על הרוב פסוקין במצות סוכה ולולב ומצוה בעדנא דעסיק בה מגנא ומצלא מן החטא וכן סמכם דוד אשרי נשוי פשע וגו' זה ביום כפור, אשרי אדם לא יחשב ה' לו עון ר"ל לא צרפם עפשות מהם חשבון זה בין יו"כ לסוכות על כן אמרו ראשון לחשבון פונות וק"ל ומכ"ז ראיה ששם ה' אשר בקרבם מציל מן החטא לכך נאמר והיה לה' לשם לאות עולם לא יכרת:
מאמר שסו
באור פסוק כי שם ה' אקרא
כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, קשה למה התחיל בשם ה' וסיים בשם אלהינו, ורש"י פירש כשאקרא ואזכיר שם ה' הבו גודל לאלהינו וברכו שמו מכאן שעונין ברוך שם כבוד מלכותו אחר ברכה שבמקדש וקשה בפסוק נאמר לאלהינו ואנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו מלכות במקום אלהינו, ותדע כי בפרק סדר תעניות כיצד אמרו שבגבולין עונין אמן אחר כל ברכה אבל במקדש אין עונין אמן אלא אומרים בשכמל"ו ולמדו זה מן פסוק דעזרא קומו ברכו את ה' אלהיכם מן העולם ועד העולם ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהלה, ונראה ליתן טעם לדבר לפי שאמן עולה צ"א כמספר שם של ד' בקריאתו ובכתיבתו דהיינו אדני ס"ה ושם של ד' כ"ו וכבר ידעת שכתיבתו לשון הוה ויהיה דהיינו מן העולם ועד העולם ועל כן במקד' שכהן גדול אומר ביו"כ שם המפורש כמו שהוא בכתיבתו לשון הויה נצחית אז העם אומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלעולם ועד היינו הך ולפי שבזמן שגם הקריאה כמו הכתיבה אם כן כל עיקר הגדולה אל שם של ד' על כן הוצרך לומר כי שם ה' אקרא הבו גודל גם לאלהינו, אבל בגבולין שמזכירין השם בלשון אדנות אם כן אין כאן רמז על כתיבתו על כן עונין אמן כי בו ממלאין כל מספר השם הן קריאתו הן כתיבתו מה שאין צורך בזה במקדש כי שם מזכירין אותו מפורש ועל כן אומרים אחריו מה שמובן מן המפורש דהיינו לשון היה הוה ויהיה וזה עיקר יותר מלומר אמן למלאות המספר ללשון אדנות ובגבולין שאין שייך זה אומרים אמן למלאות ללשון הוי' ובמסכ' סוטה אמרו שברכת כהנים בשם המפורש במקדש אבל במדינה בכנוי על כן אמן שייך במדינה למלאות עיקר השם שהוא ככתיבתו, אבל במקדש שאומר עיקר ממש ככתיבתו אין צריך למלאות המספר ויותר נכון לומר פירושו דהיינו בשכמל"ו כי לעולם ועד היינו היה הוה יהיה ומ"ש כאן הבו גודל לאלהינו ר"ל שגם יכוין אל שם אלהים העולה למספר פ"ו ועם ה' אותיות הרי צ"א כמספר השם הגדול בקריאתו ובכתיבתו ומכל מקום לשון גודל משמעותו שיאמר בשכמל"ו כי זהו עיקר גדולתו יתברך ורוממותו, ומה שמביא המזרחי בספרו מנין שעונין אמן אחר המברך ת"ל הבו גודל לאלהינו וחושב שזה סותר דברי רש"י ולי נראה שאין כאן סתירה כי שניהם במשמע חד במקדש וחד במדינה כי רש"י פירש מכאן שעונין בשכמל"ו במקדש אבל בספרי מדבר במדינה כי לא הוזכר שם במקדש ותרווייהו מהאי קרא נפקי דהיינו ליתן גודל לאלהינו בכ"מ כפי קריאתו הן בפירוש במקדש הן בקריאתו במדינה וקל להבין, וכי נאמר בלשון תנאי רצה לומר כמו שאני קורא אל ה' כך תתנו גודל לאלהינו אם אקרא בם ה' בקריאתו תפנה אמן ואם אקרא שם ה' בכתיבתו אז תפנו בשכמל"ו וזה במקדש ורש"י נקט א' מהם וכי לשון כמו וקל להבין:
מאמר שסז
באור פסוק כי גבהו שמים מארץ כו'
לשבת שובה כתיב כי גבהו שמים מארץ וגומר כבר ידוע שרחמי ב"ו אינן מתפשטין כי אם עד דור רביעי ואנו למדין זה מדקאמר פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים שמע מינה שעד כאן רחמי האב כל הבן ואז יש לאב צער כשיראה בניו בצרה חלילה עד דור רביעי אבל על היותר אינו מקפיד על כן לא איכפת ליה כלום בדור חמישי וקל וחומר ממנו והלאה על כן לא גיזם לו הקב"ה יותר כי לא יקפיד כי אם עד דור רביעי וקצת ראיה מן פסוק ודור רביעי ישובו הנה הזכיר מספר זה לחבב כניסת הארץ על האבות אע"פ שדור רביעי מתחיל מן הבאים מצרימה מכ"מ גם פסוק זה לא בא לנחם כי אה באי מצרימיה שיקבלו תנאי הגירות בהנאת קבול השכר שיקבלו זרעם בדור רביעי כאמור ואע"פ שרש"י פירש אם תשקור לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן יש לומר באומות אבל ישראל בני רחמנים נתוסף עוד דור אחד, ועוד י"ל שבזמן ההוא לא היה לאבימלך בני בנים על כן היה סבור שאין רחמנותו מתפשט יותר אבל אח"כ היה לו בני רבעים והרגיש שאהבתו מתפשטת גם להם על כן חזר ובקש מיצחק לכרות עמו ברית חדש כברית אשר כרת את אברהם כדי שיתוסף לו עוד דור רביעי זה"ש תהי נא אלה בינותינו וגומר רצה לומר האלה שכבר בינותינו בימי אביך תהיה בינינו מעתה שלשה דורות והיינו בין הכל ארבע דורות ועל היותר לא בקש כלל כי עכ"פ אין אהבת האב לזרעו כי אם עד דור רביעי, ויש אומרים לניני היינו בן הבן והשמיט הבן וקצת ראיה מן מיסד הזמירות דליל שבת ללותך בגין אהרן כו' ונין אהרן היינו פנחס שהוא אליהו וקל להבין ואלו הקב"ה המדה שעושה חסד לאלפים דהיינו חמש מאות פעמים מרובה מדת טובתו יתברך על מדת טובתו של אדם שאינה כי אם פד ארבע דורות לכך נאמר כי גבהו שמים מארץ היינו מהלך ת"ק שנה וכמספר הזה גבהו דרכי מדרכיכם על אחת חמש מאות וק"ל: