שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת האזינו · מאמר שנד
באור הפרשה על חילוק שבין כל ימות השנה לעשרת ימי תשובה
האזינו השמים ואדברה וגומר הזכיר לשון דבור בשמים ולשון אמירה אצל האון טעמו של דבר לפי שכל דבור קשה מתיחס אל מדת הדין וכל אמירה רכה מדת הרחמים ובמעשה בראשית רצה הקב"ה לברא את העולם במדת הדין וראה שאינו מתקיים חזר ושתפה למדת הרחמים שנאמר ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים ומטעם זה הקדים כאן ארץ לשמים לפי שהשמים מאחר שהם רבים ז' רקיעים על כן ביותר הם יכולין לעמוד במדת כדין כי בכ"מ יותר הקב"ה חס על רבים הן במין האדם הן בכל שאר מיני נמצאים לכך נאמר בראשית ברא אלהים את השמים וגומר הקדים השמים להסמיכה אל שם אלהים מדה"ד כי המה יכולין לעמוד בה יותר מן הארץ כי היא יחידה ארץ אחת אבל כששתף לה מדת הרחמים הקדים הארץ להסמיכה אל שתוף הרחמים כי היא צריכה אל השיתוף יותר לכך הזכיר דבור קשה המרמז למדת הדין אצל השמים ואמירה רכה המרמז אל מדת הרחמים אצל הארץ, וזהו טעם מרז"ל שתשובת הרבים מקובלת בכל ימות השנה שנאמר כה' אלהינו בכל קראינו אליו אבל תשובת היחיד אינה מקובלת כי אם בימים שבין ר"ה ליו"כ וטעמו של דבר שבכל ימות השנה הקב"ה יושב על כסא דין כי כל דרכיו משפט חוץ מבימים אלו לפי שעל ידי שופר של ר"ה מסיק ברבתי פרשת אמור שהקב"ה עומד מן כסא דין ויושב על כסא רחמים לפיכך בכל ימות השנה אין שום יחיד יכול להצטדק בדין כי אין שורת הדין נותן לקבל היחיד שחטא אבל תשובת רבים מקובלת בכל ימות השנה כי זכותיה דרבים נפיש והקב"ה חס ביותר על הרבים כמו שהשמים מתוך שהם רבים הם יכולין לעמוד במדת הדין שנ' בראשית ברא אלהים את השמים כך נאמר כאן על רבים מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אפילו אלהים שהוא מדת הדין קרובים אליו, כה' אלהינו כמו השיתוף של רחמים לדין הרמוז בה' אלהינו כדרך שנאמר בשתוף רחמים לדין ביום עשות ה' אלהים ארץ, וזה יהיה בכל קראינו אליו דהיינו בזמן שרבים קוראים אל ה' והוא יענם, אבל בעשרת ימי תשובה נסתלק ה' מן כסא דין ע"י השופר שנאמר עלה אלהים בתרועה ועלה לשון סילוק ה' בקול שופר שקול השופר גורם סילוק כדין ואז כשהקב"ה יושב על כסא רחמים גם תשובת היחיד מקובלת על דרך שבארנו למעלה פרשת וילך טעם למרז"ל גדולה תשובה שאפילו בזמן שיחיד עשאה מוחלין לו ולכל העולם כו' ע"ש לכך נאמר אצל היחיד דרשו ה' בהמצאו רצה לומר במציאות ה' שם של רחמים דהיינו בין ר"ה ליום כפורים ומה שנאמר דרשו כמדבר לרבים מבואר התירוץ למעלה פרשת וילך ואחר כך אמר אל היחיד יעזוב רשע דרכו וגו' וישוב אל ה' ר"ל אל שם של רחמים ואל אלהינו רצה לומר אל שם של דין המשותף למדת הרחמים כי הקב"ה עושה צדקה ומשפט כאחד כדרך שאמר כה' אלהינו, ואם נפשך לומר ואל אלהינו מדת הדין ממש יהיה פירושו שישוב אל מדת הדין כי ירבה לסלוח ר"ל בזמן שרבים עושין תשובה כי אז הקב"ה מרבה לסלוח ואז גם הוא נכלל עמהם, ונרמז בפסוק זה ג"כ שאפילו שיחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם זה"ש יעזוב רשע דרכו דהיינו יחיד ועליו אמר כי ירבה לסלוח ר"ל גם לרבים, ובסיפור זה חתם משה הדבר באמרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו רצה לומר אני יחיד על כן כשאני אקרא אז דווקא אל ה' שם של רחמים כי כל יחיד אפילו יחיד כמוני כי מי לנו גדול ממשה מכ"מ דווקא שם ה' אקרא צריך אני להמתין על זמן ששם ה' של רחמים בעולם אבל אתם לפי שאתם הרבים הבו גודל גם לאלהינו כי תשובת רבים מקובלת גם לאלהינו מדת הדין, ואם תשאל היכן מצינו שהשמים עומדין בדין שנאמר הן שמים לא זכו בעיניו, על כן אמר האזינו השמים ואדברה שתלמדו מן השמים שתשובת הרבים מקובלת בכל ימות השנה ותשמע הארץ אמרי פי שכל יחיד ילמד מן הארץ שאין תשובתו מקובלת כי אם על ידי שתוף של רחמים בעשרה ימים אלו כי נמשך הדבר מן שופר של ר"ה עד שופר של י"כ בשנת היובל וכן בכל שנה ושנה כי כולן ילפינן מהדדי שהרי שופר דר"ה ילפינן גם כן מן שופר דיובל וחזר ופירש על ראשון ראשון יערף כמטר לקחי ארז"ל אין עריפה אלא הריגה כו' שמע מינה שמדבר במדת הדין והמשילו למטר שאין הכל שמחים בו והם הולכי דרכים דווקא אבל רבים שמחים במטר כי הכל צריכין למטר חוץ מן יחידים הולכי דרכים או מי שבורו מלא יין אינו שמח בו כך מדת הדין רבים שמחים בו כי יכולין לעמוד אף במדת הדין בכל ימות השנה ורז"ל אמרו קשה יומא דמטרא כיומא דדינא דלא כפרש"י שם אלא דין ממש של מעלה שרבים שמחים בו ולא יחיד כי כך דרך המטר היורד מן הסמים ועליו אמרתי האזינו השמים ואדברה, תזל כטל אמרתי אמירה רכה שאמרתי כנגד מדת הרחמים שהארץ מצד שהיא יחידה צריכה אל אמירה זו כטל שהכל שמחים בו כי אז אפילו תשובת היחיד מקובלת לכך אמר בהפטורת שובה ישראל אחר המחילה אהיה כטל לישראל ומטעם זה הזכיר אצל המטר יערוף טיף טיף ואצל הטל תזל ר"ל בשפע וקשה אפכא הל"ל שהרי הטל יורד טיף טיף והמטר יזל מים מדליו אלא לפי שמדברים שניהם במדת הרחמים ומדת הדין ומדה טובה מרובה מן מדת פורעניות על כן נקט תזל אצל הטל כי רבו רחמיו וטריפה אצל המטר כדרך שפרש"י על פסוק הצור תמים פעלו שמדת הדין קשה כצור וכסלע אינו נפרע בשטף אלא מעט ברחמים ונראה לי שזהו שנ' בסמוך ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור וקשה מי גבר יראה שמן יוצא מחלמיש צור או מן דבש מסלע אלא ודאי שרמז על מדת הדין הקשה כנור וסלע שאפילו מן מדת הדין יוצא דבש ויסורין שנוחין לקבלם כשמן הנוח לאדם ור"ל אפילו במשפט יעשה צדקה שהוא נפרע מעט מעט כדרך שדרשו על פסוק רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם עונותיכם שנפרע מעט מעט מן האדם לכך נאמר יערוף כמטר לקחי טיף טיף מעט מעט יפרע ממנו אבל הטוב' באה ברבוי שפע לכך נא' תזל כטל אמרתי, ואח"כ חזר ופירש על ראשון ראשון כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב שעירים היינו לשון רוח סערה המרמז למדה"ד כמ"ש הנה סערת ה' חימה יוצאה, ודשא שם כולל כל לבישת הארץ כשמתמלאת בדשאים והוא רמז לרבים ולכלל ישראל שנאמר רבבה כצמח השדה נתתיך והם יכולין לעמוד אפי' כנגד מידת הדין כי גם סערת ה' אינו משחית לרבים כי רבו רחמיו על הכלל, וכרביבים הוא מטר הדק היורד בנחת דומה אל הטל עלי עשב כל שורש לעצמו נקרא עשב רמז לכל יחיד ויחיד שאינו יכול לעמוד כ"א במידת הרחמים שהמשיל לרביבים הדק ויורד בנחת, ואח"כ ביאר כל הענין באומרו כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו כי כל גדול אפילו שיהיה כמוני יקרא דווקא בשם ה' שם רחמים בהמצאו בין כסא לעשור, אבל אתם הרבים הבו גודל לאלהינו לאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד כפירש"י לעולם ועד ר"ל בכל ימות השנה שמידת הדין בעולם מ"מ אתם מתקבלים שנ' בכל קראינו אליו ואמר אח"כ הצור תמים פעלו לעשות פי' על מה שא' יערף כמטר לקחי כדרך שנתבאר וכן בפסוק ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור כדרך שנתבאר: