אור ברסלב
שפתי דעת פרשת דברים

שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ

פרשת דברים

פרשת מסעי

מאמר רפד

ביאור פסוק אלה הדברים וכו'

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל, וקשה וכי אל כל ישראל כאחד, דבר א"כ ודאי ה' יעננו בקול על דבר הקול שיהיה נשמע אל כל ישראל כאחד ולמה נאמר יעננו בקול דווקא במתן תורה, וע"ק שאמר שנית דבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה ה' אותו אליהם תרתי למה לי ולמה נאמר כאן כל ישראל ואחר כך אמר בני ישראל ולא אמר כל, וע"ק מהו שפירש"י שהזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו הלא פרשת העגל והמרגלים אמר אחר כך בפירוש, והיישוב על כל זה כי משה היה מדבר עם הגדולים שבישראל ועם יתר ההמון עם, והנה עם הגדולים שנקראו בשם ישראל כי נמשלו לישראל סבא דבר כל מוסרין ברמז מפני כבודן ויכול להיות שדבר כאחד עם כל נשיאי ישראל וברמז דווקא במדבר בערבה, אבל עם בני ישראל דהיינו כלל בית ישראל דבר ככל אשר צוה ה' אותו אליהם דברים כהווייתן בפירוש, וזה"ש תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם ר"ל התורה הזאת מן אלה הדברים כי שם מבוארים דברי תוכחות שהם נגד כל ישראל דברים המתנגדים להם לכל ישראל ולגדוליהם באזניהם ברמז כאומר בלחישה, כי זה היה דרכו של משה לחלוק כבוד לגדולים שכן אמר ליהושע זקנים שבדור עמך הכל לפי דעתם ועצתם כו' על כך אמר האזינו השמים הגדולים המזהירים כזוהר הרקיע כמ"ש על הגדולים והנכם היום ככוכבי השמים לרוב וכי היו רביה ככוכבי השמים לעת ההוא והלא לא היו רק ס' רבוא אלא לעילוי וגדולה אמר שהם ככוכבי השמים ולהם אמר כמדבר בלחישה האזינו כמ"ש באזניהם שאין מבין בו אחר אלא יכנסו באזני מקבל התוכחה לבד אבל כנגד כלל ההמון עם הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי פי' דברים גלוים וברורים, אבל ישעיה הפך השיטה ואמר שמעו שמים והאזינו ארץ כי כמו שלא רצה ה' בזה במה שאמר משה זקנים שבדור עמך כו' על כן גם ישעיה אמר שמעו שמים דבר גלוי ונתן טעם לדבר כי ה' דיבר ואינו חולק כבוד לגדולים כשהם חוטאים כנגדו לפי שאשמתם גדולה מן אשמת העם על כן אמר להמון עם ברמז לכבוד הכלל כל בית ישראל, וכדי לתרץ מה שנאמר כאן השמים הארץ בה"א וישעיה אמר שמעו שמים וגומר בלא ה"א כי בימי משה היו הגדולים ראוין לנשיאתם כי נבחרו ברוח הקודש על פי ה' ביד משה שנאמר ואתה תחזה וגומר לכך נאמר השמים הידועים הראוין לנשיאתם וכן הארץ הידועים הראוין להיות מכלל ההמון עם, אבל בימי ישעיה נאמר ירהבו הנער בזקן ונקלה בנכבד וגומר כי אז קלקלו בזה לשום שפלים למרום ועשירים בחכמה בשפל ישבו וכן בימי יחזקאל שנאמר זאת לא זאת השפלה הגבה והגבוה השפיל שהשפילו הגבוה והגביהו השפל כמבואר מאמר זה יפה אצלינו בחיבורינו עמודי שש. על כן אמר ישעיה שמים וארץ בלא ה' ולא חלק כבוד לגבוהים שבדורו לפי שהוגבהו שלא כדין וחלק כבוד אל כלל עמי הארץ כי רבים היו בהם שהושפלו שלא כדין, אבל בימי משה היה הכל בצדק וכדין על כן חלק כבוד לגבוהים יותר מלהמון העם

מאמר רפה

במדרש הדברים לשון דבורים כו'

ובמדרש הרבתי פי' זו וז"ל אלה הדברים א"ר שמואל בר' נחמן אמר הקב"ה כדבורים היו בני מתנהגים ע"י צדיקים וע"י נביאים וקשה מה קשה לו באלה הדברים שהוכרח לפרשו מלשון דבורים, לפום ריהטא נראה לפרש שכל מקום שנאמר אלה הדברים לדרשה אתי כי בשבת נדרש על ל"ט מלאכות ובמתן תורה פירש"י לא פחות ולא יותר וכאן רצה לפרשו על מעשה הדבורים שכל הדבורים הקטנים הולכין אחר הדבורה הגדולה שנקראת אם לכולן כך ישראל ילכו הקטנים אחר גדוליהם ורמז זה בתחלת דבריו לפי שכל עיקר תוכחה זו היתה על מעשה המרגלים שגרמה להם שהיו מטולטלין מ' שנה במדבר שכן פרשה זו מן ותקרבון אלי כלכם התחיל לספר מעשי המרגלים לומר להם שקריבה זו היתה שלא כהוגן ילדים דוחפים את הזקנים כו' וכשם שמוסר ראשון היה בענין המרגלים לכך רמזו באלה הדברים שישראל יש להם לעשות כמעשה הדבורה ודקדק זה מן סוף הענין במעשה המרגלים שנאמר ויצא האמורי היושב בהר לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים. וק"ל נקט דווקא דבורים, וע"ק ויצא האמורי לשון יחיד, וירדפו אתכם לשון רבים אלא שר"ל בסאסאה בשלחה תריבנה הכל מידה כנגד מידה לפי שחטא מרגלים נמשך מזה במה שלא הלכו הקטנים אחר קצת גדוליהם אלא ותקרבון אלי כלכם בערבוביא ילדים דוחפים את הזקנים כו' על כן יצא משפט מעוקל זה ואולי אילו היו נמלכים בזקניהם או בראשיהם לא היו באים לכלל שליחות המרגלים להרהר אחר דבר ה' אשר אמר אעלה אתכם לא ארץ טובה וא"כ המה לא עשו כמעשה הדבורים שהקטנים הולכין אחר הגדולה, על כן מדה כנגד מדה בא עליהם האמורי אשר עשה כמעשה הדבור' כי מלך האמורי הלך בראש שנאמר ויצא האמורי ואחריו כל העם וירדפו אתכם ודבר זה שאמרנו שבזמן שאין הקטנים הולכין אחר הגדולים אז יצא משפט מעוקל בכל דבר על כן הקדים משה דבר זה לכל מוסריו באמרו ותקרבון אלי כולכם, כי בזה מיושב מה שנאמר בפרשה הבו לכם אנשים וגומר ואשימם בראשיכם ותענו אותי ותאמרו טוב הדבר אשר דברת לעשות פירש"י החלטתם הדבר להנאתכם כו' וק' אלה הצאן מה עשו שנדרוש עליהם תשובה זו לרעה כי אם טוב הדבר בעיני השה איך לא יענו גם המה טוב הדבר. אלא כך פירושו מדקאמר משה זה בתוכחות ש"מ שכך פירושו כי משה אמר להם ואשימם בראשיכם ויש בו ב' פירושים הן פשוטו שיהיו להם ראשים לכל דבר שבקדושה הן מדרשו שאשמת העם תלויה בראשיהם כי חטאת תקהל המה נושאים עליהם עונותיהם וכשאמרתם טוב הדבר וגומר מסתמא החלטתם הדבר להנאתכם כי טוב הדבר שהמה ישאו עון העם כי זהו להנאתכם אבל לקבלם עליכם לראשים ליצא ולבא בראש על זה ודאי לא אמרתם טוב הדבר והמופת מל זה שהרי במעשה המרגלים ותקרבון אלי כולכם בערבוביא זקנים דוחפים את הראשים וילדים דוחפין את הזקנים א"כ מסתמא מעולם לא עלתה על לבבכם א להם משפט הבכורה והראשית וא"כ מהו שאמרתם טוב הדבר אלא להנאתכם לבד אבל לא נרציתם לעשות כמעשה הדבורה לילך אחר זקניכם וראשיכם צדיקים ונביאים, וזהו שקרא עליו תגר גם ישעיה באמרו ירהבו הנער בזקן וגומר ורמזה באמרו שמעו שמים והאזינו ארץ שלא בה"א הידיעה כנ"ל. ואמר אחר כך מכף רגל ועד ראש אין בו מתום וגומר ר"ל כשהנהגת ישראל מתחלת מכף רגל והולכת עד הראש ר"ל הגדולים נשמעים לקטנים אז אין בו מתום:

מאמר רפו

משל לנחש שאמר הזנב לראש אני אלך תחילה

זהו המשל אשר הביא לנחש שאמר הזנב אל הראש אני אלך בראש והפילו בקוצים באש ובמים ב' עיין ברבתי בפסוק ואשימם בראשיכם ויכול להיות שעל זה אמר ישעיה מכף רגל ועד ראש שהראש הולך אחר הרגל נולד מזה פצע וחבורה ומכה טריה מקוצים שדרכן לפצוע הבשר, ואש דרכו לעשות חבורה שהבשר נפוח, ומים המוגרים משל מכה טריה, לא זורו כי הקטנים אין בידם למצוא מזור לחלי בית ישראל מן העכו"ם ישראל עצמם לא חובשו מצד החובש ההוא אלא איש הישר בעיניו יעשה ולא רוככה בשמן להיות נוח כשמן לדורם כי עצת הילדים לייסר בעקרבים כמו אצל רחבעם והכל דרך משל ומדבר בבזיון ת"ח אשר להם משפט הראשית כדמסיק פרק כל כתבי מאי לאין מרפא כל המבזה ת"ת כו' ע"ש, וכן מסיק שם לא חרבה ירושלים אלא שבשביל שהשוו קטן לגדול שנאמר והיה כעם ככהן וגומר, ובזה מתורץ מה שנתקררה דעתו בירהבו הנער בזקן כו' כי ידע שעל כל פנים יהיה כאן עונש על ענין המרגלים ולא ידע מה הוא וחשב פן יגדל מנשוא על כן כשנאמר לו ירהבו הנער בזקן ראה כי זהו על עון המרגלים בזה יתמרק עון זה על כן נקררה דעתו בזה. וזה הדבר אשר עליו נתיסד עיקר המוסר על המרגלים שקבע בו בכיה לדורות כי מדה זו שהיתה בהם שהילדים דחפו את הזקנים נתפשטה גם בזרעם שירהב הנער בזקן כמנהג דורינו. וזה ענין קדימת פ' לע' שאמרו וז"ל שלכך הקדים פ' לע' בג' מקומות באיכה כנגד המרגלים שאמרו בפיהם מה שלא ראו בעיניהם, וק' על זה למה לא הקדים פ' לע' באלפ"א בית"א ראשון דאיכה ונראה פרט שהעין רמז לגדולים שנקראו עיני העדה להורות שאין הפה יכול לדבר כי אם מהשהראו להם ע' סנהדרין וכיוצא בהם שנקראו עיני העדה וקדימת פ' לע' מורה על ההפך לכך פרט דווקא בג' מקומות קדימת פ' לע' לפי שבאותן ג' מקומות גרמו חטא המרגלים, כי באיכה יעיב נאמר פצו עלי פיהם וגומר זה היום שקוינוהו מצאנו ראינו התחיל בפה ומסיים בראיות העין לומר שזה קרה להם מדה כנגד מדה לפי המרגלים הקדימו פ' לע' ע"כ באו עליהם האומות שהאומות קדמו פיהם לראיית עניהם שהזכיר בסוף הפסוק וגם זה מדה כנגד מדה כי אחר כר אמר עשה ה' שר זמם בצע אמרתו אשר צוה מימי קדם והיינו ענין המרגלים שהיה מימי קדם כי פעם ההוא הוקבע יום ט' באב בכיה לדודות כי בזה מתורץ מה שנאמר זה היום קוינוהו וגומר יום למה פרט יום הל"ל זה הדבר שקוינוהו אלא נקט היום לפי שיום זה מיוחד לכך שבו נגזרה גזירה על אבותינו שלא יכנסו לארץ והוקבע לדורות יום זה לכך פצו עליך פיהם כל אויביך קודם שראו מה שקרה לישראל לפי שהיה סומכים על יום זה שהוקבע לכך מימי קדם לכך אמרו זה היום אשר קוינוהו כי חשבו שקביעת יום זה לא יכזב, גם באני הגבר הקדים פ' לע' לפי שגם שם הזכיר הפה אצל פ"ה עין אצל עי"ן שנאמר פצו עלינו פיהם כל אויבינו, פחד ופחת היה לנו לשעבר מימי כי גם שם פלגי מים תרד עיני וגומר כי אז הוקבע בכיה לדורות, עיני נגרה לא תדמה מאין הפוגות לדורי דורות, גם באיכה יועם נרמז בפ' וע' ענין המרגלים שאמרו רבותינו ז"ל שאין להם חלק לעה"ב זה"ש פני ה' חלקם לא יוסיף להביטם, לפי שפני כהנים לא נשאו זקנים לא חננו כי היו הילדים דוחפין את הזקנים ולא או פנים זה לזה, על כן נמשך מעשה רע זה גם לדורות כי גם בניהם אחזו מעשה אבותיהם בידיהם בימי ישעיה שירהב הנער בזקן וגומר והושוו גם בעונש זה למ"ד פרק חלק עשרת השבטים אין עתידין לחזור כו' ואחר כך אמר עודינה תכלנה עינינו אל עזרתינו הבל היינו אל מצרים כפירש"י הזכיר בע' לשון עינינו לרמוז אל המרגלים שחטאו בעין גם אמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה וגם בניהם אחריהם ישבו להעזר במצרים, ולפי שבג' מקומות אלו נרמז מעשה המרגלים ע"כ הקדים להם פ' לע' אבל באיכה ישבה בדד לא מצינו בפ' וע' שום רמז על מעשה דמרגלים כן לא הקדים שם פ' לע', על כן הקדים משה פ' המרגלים לעשות לה רמז באלה דברים שלא עשו כמעשה הדבורים שכולן הולכין אחר הגדולה שבהם כי אילו עשו כן לא היה באים לכלל מדה זו, ושינה להזכיר ענין המרגלים בפסוק אחד עשר יום מחורב לומר שהלכתם בשלשה ימים מהלך י"א יום ובעבור שקלקלתם הסב אתכם שנה כפירש"י, ושילש בפסוק ותקרבון אלי כלכם וגומר כי מן קריבה זו שלא היתה כראוי נמשכה כל התלאה לשעה ולדורות, ויתכן עוד לפרש אלה הדברים מלשון דבורים כי הדברי מוסר שהם עוקצין את האדם כדבורה זו שעוקצת ואחר כך מיד מתה כפירוש רש"י בפסוק כאשר תעשינה הדבורים כך למד משה דעת את העם שכל מוכיח יוכיח סמוך למיתתו כיעקב וכפירש רש"י מפני מה לא הוכיחם אלא סמוך למיתתו כו' ולפי שכל דברי מוסריו היו כעוקצין כאמור על כן היה משה מתיירא מלהוכיחם פן יכוה בנחלתם עד שצוה לו ה',

מאמר רפז

משל לתלמיד שהלך אחר רבו כו'

כדמסיק בילקוט וז"ל מלה"ד לתלמיד שהיה מהלך אחר רבו וברבתי גורס עם רבו וראה גחלת מושלכת בדרך וכסבור שהיא אבן טובה ונכוה בה כשנטל אותה. לימים היה מהלך עם רבו וראה אבן טובה מושלכת בדרך וכסבור שהיא נחלת ונתיירא ליגע בה אמר לו רבו טול איתה אבן טובה היא, כך אמר משה בשביל שאמרתי שמעו נא המורים נטלתי את שלי מתחת ידיהם ועכשיו אני בא להוכיחם, א"ל הקב"ה דבר ואל תתירא, אמר הקב"ה הואיל וקבלו עליהם תוכחתיך צריך אתה לברכן אמר ה' אלהי אבותיכם יוסף עליכם וגומר וכן אמר שלמה ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב אמר הקב"ה בעה"ז אתם מתברכין ע"י אחרים לעתיד לבא אני בעצמי אברך אתכם שנאמר אלהים יחננו ויברכנו וגומר עכ"ל, ויש לדקדק למה אמר מתחילה שהיה מהלן אחר רבו ואחר כך אמר לימים היה מהלך עם רבו, והמשל של רבו אין בו צורך א הנמשל, והיכן דבר ה' אל תתירא, ומהו שמוסיף אמר הקב"ה בעה"ז כו' מה ענינו לכאן, גם פסוק ועליהם תבא ברכת טוב נראה שקאי על המוכיחים ולמה המשיל התוכחה לגחלת ונראה לפי שמשה אמר בהתנצלותו על שקרא את ישראל מורים אתה החילות פירשו רז"ל כבר אמרת לאות לבני מרי וממך למדתי כך מסיק כאן מלה"ד לתלמיד שהיה מהלך אחר רבו כי משה ראה שרבו קראם בני מרי על שהיו ממרים עם ה' על כן היה סבור לילך אחריו ולעשות כמותו גם לכבוד עצמו כי באמרו שמעו נא המורים פירש"י מורים את מוריהם ר"ל בועטים במוריהם והיינו ענין דחיפת ילדים לזקנים כנ"ל ונכוה משה בזה לפי שאמר זה דרך כעס וחימום והיה זה כאש צרבת על לשונו בדרך קנטור ולכבוד עצמו היה דורש כי שם נאמר וירב העם עם משה וחשב שמותר לו לקרותם מורים לכבודו כדרך שקראם הקב"ה בני מרי לכבודו וקריאה זה אין בה מוסר ותוכחה אלא קנטור לבד לכך קראה גחלת, אבל התוכחה של עכשיו קרא אבן טובה כי אינה בלשון חימום כמו הראשונה שהיתה דרך כעס וקנטור ועל כן נענש, לימים היה מהלך עם רבו לדבר בעניני תוכחה שהם עם רבו ר"ל לכבוד רבו שכן אמר משה בתוכחותיו ממרים הייתם עם ה' והיה ירא משה פן יכוה בקראם ממרים עם ה' כדרך שנכוה בזה כשקראם מורים בימי מריבה עד שאמר לו הקב"ה אבן טובה היא כי האבן אשר הוא זורק על בני ישראל טובה היא ואל תירא כי אינה גחלת כמו הראשונה וראייתו מדכתיב ככל אשר צוה ה' אותו אליהם ש"מ שאילו לא צוה לו ה' לא היה אומר נוסח זה מיראת דבר פן יכוה בגחלתם ומ"מ צוה לו ה' לדבר בנחת ולא בכעס ויובן זה מאמרו אותו אליהם כדרך שנאמר ויצום אל בני ישראל להנהיגם בנחת כו' אמר הקב"ה הואיל וקבלו תוכחתך צריך אתה לברכם ידע משה שקבלו תוכחתו לפי שאמר כל מי שיש לו להשיב יבא וישיב ולא מצינו שבא אחד והשיב לו בזה ידע משה שקבלו המוסר ועל כן הם ראוין רכה שנאמר ולמוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב וק' שמלת ועליהם מיותר כי הל"ל ולמוכיחים ינעם ותבא ברכת טוב אלא כך פירושו כשלמוכיחים יונעם שאין להם התנגדות מן המוכחים אז עליהם על המוכחים תבא ברכת טוב ועדיין ק' דהל"ל ועליהם תבא ברכה כי מי לא יודע שכל ברכה טוב אלא טוב קאי על הקב"ה שנאמר טוב ה' לכל ורצה לומר שיתברך מפי הקב"ה הטוב לכל ואם כן קשה הלא כאן משה ברכן, ע"כ אמר זו משלי וה' יברך אתכם כאשר דבר לכם, כי כל אדם יש לו תכלית וסוף על כן ברכותיו יש להם קצבה כמוהו כמוהם, אבל ה' יברך אתכם בלי תכלית וקצבה כשם שהוא בלתי בעל תכלית כך ברכותיו אין להם סוף וא"ת א"כ יאמר נא ברכת ה' ואל יאמר ברכות משה כי יש בכלל מאתים מנה על כן אמר בעה"ז אתם מתברכין ע"י האחרים כי בעה"ו יש כמה ברכות שהם לגוף וכשם שגופו יש לו תכלה כך ברכותיו יש להם סוף וגבול כדבר המדוד והמנוי וברכותיו ראוין להיות ע"י בשר ודם שגם הוא בעל תכלית וברכת כהנים יוכיח וכן לכל הברכות שניתנו בעה"ז היו דיוקא ע"י סרסור אדם אבל ברכות השייכין לעה"ב שאין לי גבול ותכלית והברכות נם כן אין להם תכלית ראוין להיות מפי הקב"ה שהוא בלתי בעל תכלית וראה משה לברכן בשני מיני ברכות אחד ברכות העה"ב שהם משל הקב"ה ונצחיים שנאמר אלהים יחננו ויברכנו יאר פניו אתנו סלה במלת סלה הורה הנצחיות וסמוך לפסיק זה שפתים ישק משיב דברים נכוחים ובי קיט דרש זה על דברי מוסריו של משה ונראה לי לפי שמשה ידע שקיבלו תוכחתו ע"י שתיקה כהודאה דמיא שלא השיבו כלים על תוכחתו, על כן דרש עליו פסיק שפתים ישק וגו' ר"נ המשיב דברים נכוחים גורם למוכחים שיסגרו שפתותיהם מלהשיב על תוכח זו כמו שלא השיבו על דברי משה כלום, וי"א שפסוק זה קאי על מה שנאמר אומר לרשע צדיק אתה יקבוהו עמיה יזעמוהו לאמים אבל למוכיחים ינעם דבר זה שאמרתי לך מותר למוכיחים לרשע לאמור הלא צדיק היית ובן טובים ולא יאומן כי יסופר עליך מה שהוציאו קול ענות עליך לאמר כך וכך עשית וכאשר ישמע הרשע דבריו יתחרט בלבו וגורם לרשע שפתים ישק שיסגור דלתי שפתיו מלהשיב על תוכחתו ודבריו הנכוחים לאפוקי אם ידבר עם הרשע קשות אז כ"ש דפקר טפי ויענה לו עזות, על כן כלפי שאמר יקבוהו עמים א זר כאן במוכיחים האומרים לרשע צדיק אתה ועליהם תבא ברכת טוב, לכך נאמר כאן ככל אשר צוה ה' אותו אליהם לדבר אתם בנחת וזו הדרך אסר הבין שלמה ע"ה למוכיחים ודרך זה הלך בו גם משה רבינו ע"ה שבתוכחותיו אלו התחיל משבח ואומר והנכם היום ככוכבי השמים לרוב גדולים במעלה ככוכבי השמים וכפי מעלתם לא יאומן כי יסופר שיש בכם שורש פורה רואש ולענה זרע מריעים כי כולכם זרע אמת בנים לא ישקרו וכן כל סיפור דבריו מדבר מזה הענין ני היה משה חושש לזה שלא יאמרו לקנטר בא על כן הוסיף בשבחם כאמור וזה באור פסוקי משלי גם אלה לחכמים הכר פנים במשפט בל טוב, אומר לרשע צדיק אתה וגו' ולמוכיחים ינעם וגו' שפתים ישק וגומר וקשה מהו שאמר הכר פנים בל טוב פשיטא איסור גמור הוא, ונראה פירושו כמו לא תכירו פנים במשפט קשה מלת במשפט מיותר שהרי לא הזכיר פרשת שפטים וע"ק למנ"מ אמר להם משה שכך אמר להם כבר,

מאמר רפח

פרש"י על כקטן כגדול

ונראה כי רש"י פירש על כקטן כגדול תשמעון שיהא דין פרוטה חביב עליך כדין מנה וד"א שלא תאמר אזכה לעני כו' דבר אחר שלא תאמר אזכה לעשיר כו'. נראה שקשה לרש"י על פירוש ראשון למה אמר כקטן כגדול בשני כפי"ן הל"ל קטן כגדול דין פרוטה כמנה כי כל ב' כפי"ן באו לתלות ראשון בשני ושני בראשון והרי לפירוש א' לא תלה רק קטן בגדול על כן מסיק ד"א לתרץ כ' שניה והוא שלא תאמר אזכה לעני וא"כ ממ"נ יצא העני זכאי ויהיה לו יתרון על הגדול העשיר לכך אמר שהגדול לא יהיה גרוע מן הקטן העני אלא תאמר לעשיר צדיק אתה אם היה עמו, והשוואת קטן לגדול קאי על הפרוטה כפי' ראשון אך קשה בשני פירושים אלו או מסוג א' כי מה שתלה קטן בגדול קאי על הפרוטה ומה שתלה גדול בקטן קאי העני והעשיר, לכך מסיק ד"א שלא תאמר איך אבייש העשיר כו' וא"כ ממ"נ יצא העשיר זכאי על כן בא להשוותו לקטן ובשני ד"א אלו יהיו ב' דמיונות אלו מסוג אחד, ושנים קאים על לא תכירו פנים במשפט רוצה לומר הכרת פנים שאינו כנגד המשפט אינו בדין הוא או לפרנס העני או לומר אח"כ לעשיר צא תן לו, וכלפי שהיה משה משבח את ישראל גם בזמן שהיה מוכיחם על חובותם ואמר להם והנכם היום וגומר הדין שגם בדינין מותר הכרת פנים כזה לכבודו של עשיר ת"ל לא תכירו פנים כמשפט אין ללמוד דינין מתוכחות, ובמשלי אמר להפך שהכר פנים אף על פי שהוא בדין ומשפט מ"מ בל טוב הוא לאמר לרשע צדיק אתה כי ממנו יראו וכן יעשו גם אחרים כמעשה זה שאמר לו הדיין צדיק אתה ואינו כן מ"מ למוכיחים ינעם לומר כן כי זה ממשה שאמר לכבוד ישראל בשעת התוכחה והנכם היום ככוכבי השמים למעלה אבל ישעיה לא חשש לזה כי במקום שאמר משה והנכם היום משולים ככוכבים מזהירים הוריד ישעיה תפארתם והשליך משמים ארץ לומר שהם גרועים משאר בעלי חיים שנאמר ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו וגו' אמר זה כנגד ב' כיתות אשר עמו הי' מתוכח הגדולים שהם במדריגת השור מלך בבהמות ועם ההמון עם שהמשיל לחמור ונקט דוקא שור וחמור כי השור אינו בהמה כמו החמו' והוא מכיר קונהו משעה שקנאו אבל החמור אינו מכיר רבונו משעה שקנאו עד שאכל על אבוסו פעמי' רבות מאז הוא מכיר אבוס בעליו כך מצינו בשור בהר הכרמל כדמסיק בילקוט דמלכים סימן רי"ד שהפר ברצו נביאי הבעל להקריב ל לא רצה לילך כלל עד שהכריחו אליהו הנביא באמור לו שיתקדש שם שמים על ידך כו' ע"ש א"כ ידע השור ההוא קונהו עד שלא רצה להיות נקרב לאל אחר כי ידע קונהו וחמור זה אתונו של בלעם שלא רצה לילך עם בלעם לעקור אומה שחוגגת שלש רגלים כמו שכתוב כי הכיתני זה שלם רגלים וכבר בארנו למעלה פרשת בלק מה איכפת לבלעם בזה שישראל חוגגין שלש רגלים אלא לפי שארז"ל במדרש שבזכות עומר דפסח מתברכין תבואת השדה ובזכות שתי הלחם דעצרת מתברכין פירות האילן ובזכות ניסוך המים דחג מתברכין גשמי השנה וידוע שכל הארצות מתמצית א"י שותות כי היא ארץ אשר עיני ה' דורש אותה תחלה וע"י אותה דרישה הוא דורש שאר ארצות עמה נמצא שעי' עקירת אומה זו יגיע הנזק לכל העולם כולו, ובהנחה זו דומה כאילו ישראל הם האבוס אשר ממנה אוכלין כל הבעלי חיים שבעולם כי כולם ניזונין בזכות ישראל, וחמור זן אף על פי דאיהו לא חזו מזליה חזי והזכיר אבוס בעליו דהיינו המקום שהוא אינו ממנו שלא להשחיתו וכמ"ש מלפני מבהמות ארץ וגו' כי הדברים הטבעים כל אחד בטבעו מתנועע אל מרכזו ע"ד פרכוס יעקב ועשו לצאת על פתחי בתי כנסיות ומדרשות או בח' ע"ז וע"ד מגע הגוי שלא בכוונה ביין נסך כך השור התנועע אל קונו שבשמים והחמור התנועע אל מקום אבוסו אשר הוא אוכל ממנה, אבל ישראל לא ידע כו' כי אין לכם הרגשה כלל, ובילקוט מסיק ישראל לא ידע לשעבר עמי לא התבונן להבא ומאי עבד ועתיד דקאמר, וכן מסיק בילקוט בפסוק עם נבל ולא חכם נבל לשעבר, ולא חכם להבא, פירושו נבל המנבל צור ישועתו שאינו מכיר לשעבר מי בראו וקנאו, ולא חכם להבא כי אינו רואה ששם מקום אבוסו שמאכילו ואם יכעיסו שוב להבא ימנע ממנו פרי בטן זה"ש הלא הוא אביך קניך היינו לשעבר הוא עשך ויכוננך בכל מיני מאכל כמו שכתוב תכין דגים כי כן תכינה כי לשון הכנת מזון שייך בכל דבר אכילה וקריאת יוכיח לכך נאמר כאן ישראל לא ידע קונהו שבראו לשעבר, עמי לא התבונן להבחין שאם ימרוד בבוראו יחסר לחמו להבא, וכן אמר בסמוך אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו וגו' לכך אמר ישראל שהם השלימים במעלות והם לפחות במדריגת השור על החמור ומ"מ לא ידע קונהו לשעבר עמי הם הקטנים ממדרגת הגדולים לא יתבונן להבא כדאמרינן יבינו לאחריתם כי אינן במדריגת החמור אשר הבין לאחריתו שלא לקלקל אבוסו כאמור, ויתכן לפרש חלוקה זו על אשר בעטו בה' ולא שמעו גם בקול מוכיחיהם ישראל לא ידע קונהו הלא הוא אביו שבשמים אשר קנאו ובראו, עמי לא התבונן לשמוע בקול נביאי ה' שנקרא אבוס בעליו ע"ד כל העולם נזון בשביל חנינא בני כו' כמבואר בכלי יקר על פסוק כ"א לשארו ע"ד ונאכל גדיש כי היו מלעיבים במלאכי ה' ובוזים דבריהם ולא זכרו כי בזכותם הם אוכלין בעה"ז וכמ"ש עזבו ה' כאל קדוש ישראל קדושים שבישראל כי עשו כמעשה המרגלים שהילדים דוחפין את הזקנים נזורו אחור להקדים פ' לע' כדרך שנתבאר:

מאמר רפט

במדרש ג' פתחו באיכה ע"ד המאמר תורה היכן היא הלך לארץ לתהום כו'

ובמדרש איכה אשא לבדי שלשה פתחו באיכה משה ישעיה וירמיה, משל למטרונה שהיו לה ג' שושבינים אחד ראה אותה בשלותה ואחד ראה אותה בפחזותה ואחד ראה אותה בניוולה, כך משה ראה את ישראל בשלוותן ואמר איכה אשא לבדי, ישעיה ראה אותם בפחזותם אמר איכה היתה לזונה, ירמיה ראה אותם בנוולם אמר איכה ישבה בדד עכ"ל, הכל מודים שלשון איכה ממש לשון קינה ונראה שטעמו של דבר הוא לפי שמצינו ברבתי דאיכה על פסוק והמה כאדם עברו ברית כי אדם חטא ונידון בגירוש ושילוח כך ישראל חטאו יגלו בגירוש ושילוח וכמו שיקונו על אדם בלשון איכה שנאמר ויאמר לו איכה כו' המשילו לשון איכה ללשון איכה הנאמר באדם הראשון אם כן וודאי שניהם ענין אחד וילמוד סתום מן המפורש כי לא לחנם כפל הלשון בגרושין ושלוחין כי זה מורה על דבר שאין לו מציאות לגמרי והיא כלא היה כי יש לך מגורשת מתעלה בספר כריתות ואינה משולחת מן הבית והכפל בא לחזק הענין המורה על תכלית ביטול מציאתו לגמרי עד ששייך לומר איכה איה כה כלומר איה האיש אשר כבר היה בנמצא והיה עיקר שבכל המציאות ועכשיו איננו לגמרי כי שולח וגורש ונתבטלה מציאותו לגמרי על ידי חטאו על כן לשון איכה הומאר באדם הראשון הוא לשון קינה על מבחר היצירה שהי' כל המציאות תלוין בו ועכשיו איננו לגמרי כי הועתק מיש לאין מקצה אל קצה כך לשון איכה האמור בשלשה מקומות אלו כולם שוים לרעה ומדברים מן ביטול מציאות האדם על ידי חטאו כמ"ש בני ציון היקרים המסולאים בפז איכה נחשבו לנבלי חרש מעשה ידי יוצר ר"ל מתחלה היו מעש' ידי יוצר הכל שבראם בידם ממש ביתר שאת על כל הנבראים ונהפוך הוא עתה להחשב כנבלי חרש שאין להם מציאות כלל עד ששייך לומר איכה נחשבו וגו' ומדקאמרו לשון איכה בכל ג' זמנים ש"מ שמצאו להם הנביאים מקום לקונן על ישראל בכל ג' זמנים אלו' בין בשלוותם בין בפחזיהם בין בנוולם כי כולם גרמו לישראל לקלקל ע"ד מארז"ל בשעה שירד משה מן ההר בא שטן לפני הקב"ה ואמר תורה היכן היא אמר נתתיה לארץ כו' עד הואיל ומעטת את עצמך תקרא על שמך עיין כל נובח המאמר מסכת שבת ובחיבורי עמודי כש בארתי שם כל הקושיות הנופלות במאמר זה שמהפך השאלות מסדר הפסוקים לגמרי כי שם נא' תחילה תרום אמר לא בי היא ואח"כ אחר ים אין עמדי ואחר כך פסוק אלהים הבין דרכה תשובת הארץ ובעל המאמר הפך הסדר והזכיר ארץ ים תהום ויתר הקושיות שבמאמר זה מבוארים שם והכלל העולה ממאמר זה שהשטן היה מחפש חיפוש אחר חיפוש באיזה זמן ישמרו ישר' התורה ביותר אם בזמן השלום או בזמן ממוצע בין שלוה לנוול או בזמן הנוול ומצאם חסר בכולם כי בזמן השלוה יותר שישמן ישורון ויבעט והוא בזמן היותם בארץ נושבת כמ"ש ירכיבהו על ב ארץ וגו' וסמיך ליה וישמן ישורון וגו' ובזמן הממוצע שנמשלו לים יעלו שמים תהומות פעמים במים לרום פעמי' מארץ לתחת אז קצת נמצא בהם שמירת התירה יותר מבימי השלוה ומ"מ בסור הרעה יחזרו למקומם סרו מהר לא זכרו כי צרה קרובה היתה וניצולו, ובזמן שהם בדיוטא תחתונ' בתהומות הארץ התורה נמצאת קצת ביותר אמנם רק מן השפה ולחוץ כי תהום אמר לא בי היא כי בתוכי ממש אינה בנמצא אלא מן השפה ולחוץ דהיינו עמדי וים אמר אפי' עמדי מבחוץ אינה, וארץ אמרה אלהים הבין דרכה כי נעלמה מעיני כל חי המחי' עצמו בתענוגי. הארץ ולפיכך אע"פ שבפסוקי איוב נזכרו כסדר הזה תהום ים ארץ מ"מ נזכרו כך כסדר מציאו' התורה כל הענין קאי על מה שנ' והחכמה מאין תמצא ר"ל ממי ששם עצמו לאין ואפס, ואח הזכיר סדר מציאות החכמה כי בתהום היא מצויה יותר מבים ובים היא מצויה יותר מבארץ, ומ"מ כשהלך השטן לחפש ודאי הלך תחילה לארץ שאם היה הולך תחיל אל התהום ולא מצאה ק"ו שלא תמצא בים ובארץ אבל איפכא אתי שפיר, ע"כ קונ ג' נביאים אלו לשון איכה על כל ג' זמני' אלו כי משה ראה אותם בשלותם בהיותם שקטים ושלוים על אדמתם וראה שרוב שלוה תביאם לידי ביעוט, ולפיכך התחייבו דברי מוסריו הואיל משה באר את התורה הזאת וכשירד מן ההר היינו כשאמר רב לכם שבת בהר הזה כי לכם רב כי הייתם כתינוק הבורח מבית הספר לכם ולא ל ובאותו זמן ירידה מן ההר שראה השטן שאין לכם חשק בישיבת הר זה ורב לכם בעיניכם שבת בהר אז ראה ויספר תור' היכן היא באיזה זמן ישמרוה והשיב לא נתתיה לארץ והכוונה למשה המשפיל עצמו עד לארץ כמו שמסיק בסוף המאמר הואיל ומעטת את עצמך כו' והשטן היה סבור שלארץ פי' בבואם לארץ נושבת אז ישמרו מצות התורה ונרמז לו תשובה זו בפסוק ראה נתתי לפניכם אה הארץ וגו' ארץ אמרה אלהים הבין דרכה זה משה שנ' בו ראה נתתיך אלהים לפרעה וכן כל הדיינים נקראו בשם אלהים והמה יעידון יגידון על מציאות השלוה איך שהיתה גורמת לישראל כל חטאת וכל עון ותמיד דכרי ריבות בשעריהם כי כל עוד שיש להם שלוה גדולה מן האומות ביותר דברי ריבו' מצויין ביניהם וכן העיד משה על דורו כי ראה אותם קרובים לבא אל ארץ נושבת כי כן אמר בואו ורשו את הארץ והיה סבור שיכנס גם הוא עמהם ע"כ אמר על זמן ההיא איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם כי משלשה צדדים ראה שלא יוכל לעמוד, א' כי ידע שרוב שלוה תביאם לידי משא כבד עון כנזכר בהפטרת חזון עם כבד עון וידע משה שאשמת העם תלויה בראשיהם ועל משא זה אמר איכה אשא לבדי משאכם, ב' שרוב שלוה מרבה דברי ריבות ביניהם וע"ז אמו וריבכם. ג' שהם מטריחים על הדיינים כפירש"י ע"ו אמר טרחכם וכדי שלא תקש' ותאמר איך ידע משה מה שיהיה בבואם לארץ נושבת ע"ז אמר אלהים הבין דרכה והוא ידע מקומה ר"ל ארץ אמרה לשטן משה שנקרא אלהים ודיין הוא הבין דרכה כי כבר יקונן בלשון איכה על זמן השלוה איך יביאם לידי רום לב וביעוט ונתן טעה לדבר כי היא לקצות ארץ יביט תחת כל השמים יראה ר"ל כבר הראה ה' למשה מה שיהיה בכל קצוי ארץ, כמ"ש ויראהו ה' את כל הארץ וגו' עד הים האחרון עו היום האחרון לעתיד את הכל הראה לו, ולפי שכל עיקר הביעוט בא להם מן רום לבבם עד לשמים ע"כ נא' תחת כל השמים יראה וכן העיד ע"ז באמרו לא אוכל שאת אתכם לפי שה' אלהיכם הרבה הגדיל אתכם והנכם היום ככוכבי השמים לרום ומעלה ועוד יוסיף ה' עליכם מעלות רמות וזה יביאכם וסתמא לידי רום לב ואשמה ואיכה אשא לבדי וגו', ובמסורת ב' פעמים והנכם א' והנכם היום ככוכבי השמים לרוב ב' והנכם הולכים איש אחר שרירות לבו הרע, הוא הדבר אשר דברתי שע"י שהנכם היום ככוכבי השמים יגרום לכם והנכם הולכים איש אחר שרירות לבו ברום לבבו, ישעיה ראה אותם בפחזותם הוא הזמן הממוצע שנמשלו בו לים וביורדי הים יעלו שמים דו תהומות והוא משל צודק על זמן הממוצע ובו נמשלו ישראל לזונה שאינה דבוקה למנאף רק לפי שעה בערב היא באה ובבוקר היא שבה למלונה ועוזבת את המזנה כך כביכול בערב חשך ואפילה של פורענות ישראל באים ודביקים בה' צועקים אליו לאמר נה אתאנו לך כי חטאנו והם דבקים בו כל זמן שירדו תהומות בחשך של ערב בעבור סוכה ענן וערפל כו' זרחה שמם של הצלה והנחה יעלו שמים כבראשונה חזרו לסורם ועל אותו זמן יקונן ישעיה איכה היתה לזונה קריה נאמנה, ומדקאמר לזונה בלמד רמז בזה עוד ענין שני כי בימי ישעיה קלקלו בדין לדון בפחזות ולא מתון כמ"ש מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים כי בדיני נפשות אם רואין לו זכות פוסקין לאלתר. ולחובה ילינו פן ימצאו לו זכות והמה הפכו השיטה צדק אם היה רואין לו צדקה וזכות אז היה מלינין הדין אולי ימצאו לו חובה אבל עתה תכף היו מרצחים אם ראו לו חובה ומ"ש ואצוה את שופטיכם בעת ההיא לאמור שמשמעתו ואמר פסק הדין בעת ההיא תכף היינו דוקא באופן דמפרש ואזיל בין איש ובין אחיו והיינו בדיני נפשות מדקראו אחיו ש"מ שבזכאי מדבר ולכך אמר ושפטתם בין צדק בין איש ובין אחיו צדק היינו לזכות ע"ד צדק ילין כנ"ל ובין גירו על עסקי דירה היינו מדין ממון אבל לא בדין נפשות לחובה ורז"ל אמרו מנא הא מילתא דאמור רבנן הוו נים בדין שנ' ולא תעלה במעלות וגו' וסמיך ליה אלה המשפטים ושם נא' לא תגלה ערותך עליו ש"מ שמי שאינו דן במתון חשוב כמגלה ערוה ע"כ אמר איכה היתה לזונה ר"ל דומה לזונה אמר לא זונה ממש אלא כזונה הגורמת סילוק השכינה כך אלהים נצב דת אל מסתלק מן המקלקלין בדינין ורש"י פיר' בפרשת קדושים שהדיין המקלקל הדין נקרא עול ותועבה כו' ויליף שם בג"ש אף אני אומר בג"ש דתועבה כאלו בא על העריות שנ' בהם כי את כל התועבות האל וכתיב פחז כמים המדבר עניני ערוה ופחזות בדינין הכל רמז שענינם דומ' זה לזה כי כל מעשה זונה הם לפחזות כנודע, ירמיה ראה אותם בנוולם. והעיד שגם בזמן הניוול לא שבו אל ה' ולא היתה התורה מצויה אצלם כי גם תהום אמר לא בי היא ע"כ יקונן איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היינו רבתי בדיעות כי בזמן שהיתה התורה והחכמה מצויה אצלם אמרו עמים רבים זה לזה לכו ונעלה אל הר ציון כי מציון תצא תורה וגומר כאשר עזבו את תורת ה' אז היו דרכי ציון אבילות מבלי באי עמים רבים לבקש חכמה מהם כי אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם ואז ישבה העיר בדד

מאמר רצ

האבכה בחודש החמישי כו'

על דרך הרמז יתכן לפרש על דרך שנאמר בזכריה האבכה בחודש החמישי הנזר כו' ובאה התשובה אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם שמע מינה שבסיבת ג' אלו גלו ונטרדו ועל זה אמרו ג"כ לשון איכה, משה ראה אותם בשלותם שהיה להם רוב כסף וזהב מביזת מצרים על כן היו רחוקים מן האמת כמשפט אוהבי כסף שקרום איש בעמיתו על כן היו צריכין לדיינין הרבה אנשי אמת שונאי בצע כי אלו היו המה בעצמם אנשי אמת ושונאי בצע לא היו צריכין לדיינים הרבה שיבררו האמת לכך אמר משה איכה אשא לבדי וגומר, ישעיה ראה אותם בפחזותם קלקול הדיינין כמבואר למעלה ובמקום שהיה דוד עושה משפט וצדקה כאחד הם קלקל שניהם לפי שנאמר שמרו משפט ועשו צדקה שמרו לשון המתנה שיחמיצו כל דבר אדונו במתון אבל צדקה יעשו לאלתר ולא ידחו העני ליום המחרת והם הפכו השיטה צדק ילין אם בא עני לבקש צדקה הם ילינו הנתינה לדחותו בלך ושוב ומחר אתן, אבל הדין היו דנין בלי מרצחים לאלתר וזה"ש ועתה מרצחים, ירמיה ראה העדר השלום שהיו מנוולים זה לזה כמ"ש איש מרעהו השמרו וגו' וכן בשאר דברי ריבות וידרכו לשונם קשתם ע"כ דינם כמצורע המוציא רע שנ' בו בדד ישב וגומר לכך יקונן עליהם ירמיה איכה ישבה בדד העיר, ויכול להיות שבפ' אלה הדברים שבה סתם משה הדברים והזכיר ברמז כל המקומות שבהם הכעיסו ישראל להקב"ה יש בו רמו לשעה ולדורות שנרמז כאן חורבן הארץ וחורבן המקדש וגלות ישראל מעל אדמתם ורמז גם על הזמן וגם על ג' ראשי עבירות אלו שהזכרנו ורמז לימים שמתאבלים בהם על חורבנות חורבן הארץ זה"ש במדבר כי תחת אשר הייתם ארץ נושבת עתה נהפכה להיות כמדבר ארץ לא ישב שם אדם כמ"ש על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי יושב, חורבן המקדש נרמז בערבה, כי תחת שנאמר ההר הטוב הזה והלבנון כי כל הר עושה פירות כך היה כל מה שבמקדש מלבלב ועושה פירות, נעשה ערבה ושוחה מקום שאינו עושה פירות כי ערבה הפך ההר, וזה"ש וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה' וגו' שמע מינה שבחורבן היו כמדבר וערבה כמדבר היינו הארץ הנשמה נצתה כמדבר, ולעתיד נאמר ביחזקאל ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן, וערבתה זה המקדש שנעשה מן הר ערבה אינו עושה פירות לעתיד יהיה כגן ה', גלות ישראל זה"ש מול סוף וכמ"ש והנה ה' את ישראל כאשר ינוד הקנה במים שכל קנה דוחף את חבירו נוסף על דחיפת הרוח אותו כך נאמר ורדף אתכם קול עלה נדף כי העלה עצמו חלש ונדף מן הרוח ואף על פי כן הוא רודף את חבירו בשיחת חולין שלו שנרמז בעלה כדרך שדרשו על פסוק ועליהו לא יבול, רמז על הזמן דהיינו בין המצרים על זה אמר בין פארן ובין תופל ט' באב הוקבע בפארן מן שילוח המרגלים ממדבר פארן כי אז קבעו בכיה לדורות י"ז בתמוז שגרם שבירת הלוחות על ידי העגל שגרם ג"כ פקידה לדורות שנ' וביום פקדי ופקדתי עליהם את חטאתם היינו שנאמר בחורבן הבית קרבו פקודות העיר נמצא שבי"ז בתמוז נתנו תיפלה באלהים ויחזקאל קרא לעובדי עבודה זרה טחי תפל, ג' עבירות אלו שהם הפך של אמת משפט ושלום רמז בבלשה מלות לבן וחצירות ודי זהב, לבן זה קלקול הדינין בזמן שאין הדיין מחוור הדבר כשמלה וחצירות מחלוקתו של קרח זה העדר השלום, ודי זהב גרם להם העדר האמת כמבואר למעלה

מאמר רצא

אחד עשר יום מחורב ורמז ליום שמתאבל בהם על החורבן

זה"ש אחד עשר יום מחורב וגומר הגיד לנו שמן חורב עד קדם ברנע מהלך י"א יום כי מקדש ברנע שולחו המרגלים כי על שם זה נשתנה שמו ממדבר פארן לקדש ברנע ור"ל ברנע כי אז נגזרה על אבותינו שלא יכנס לארץ אלא יניעם ויטלטלם במדבר ונעשו בני תנוע' כשלא יבואו אל המנוחה ואל הנחלה וזהו לשון ברנע וכן הוקבע לדורות שביום זה יגלו ישראל מעל אדמתם ויחרב המקדש ואם כן קדש ברנע אשר משם שולחו המרגלים רמז לגלות ישראל מעל אדמתם, וחורב רמז לחורבן המקדש ועל כן היה בין ב' מקומות אלו מהלך י"א יום לרמוז לדורות שעל חורבן ב"ה ועל גלות ישראל חק לישראל מימים ימימה להתאבל בכל שנה י"א יום דהיינו ט' ימים מן ר"ח אב עד ט' בו, וי"ז בתמוז ועשרה בטבת ג"כ עבור בקיעת העיר הרי י"א יום, והזכיר להם משה ברמז מה שיקרה אותם באחרית הימים כדי לשוב בתשובה ואז ישיב ה' את שבותם:

תוכן העניינים

שפתי דעת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה