שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת בהר
מאמר רטו
מה ענין שמיטה אצל הר סיני כו'
וידבר ה' אל משה בהר סיני מה ענין שמיטה אצל הר סיני אלא לומר לך כו' וקשה מה נשתנה מצות השמיטה שהיא דווקא לא נשנית בערבות מואב כדי לעשות ממנה בגין אב על כל המצות שנאמרו כללותיהן ופרטותיהן מסיני כו' ומה טעם ארז"ל שבעון השמיטה גלו, ולמה אמרו שעון השמיטה גורם לכל המכירות שנזכרו בפרשה, וכפי הנראה שעיקר טעם השמיטה והיובל להשרישם במדת הבטחון בה' כי מדה זו יסוד וכלל לכל התורה והאמונה כמ"ש ולא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו ש"מ שהאמונה והבטחון תלוין זה בזה, ועל כן מיד בצאתם ממצרים הוליכם דרך המדבר כדי להאכילם את המן דבר יום ביומו כדי שבכל יום ויום יהיו עיניהם נשואות אל ה' ויבטחו בו ולהודיעם כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי אם על כל מוצא פי ה' ומטעם זה ניתנה להם התורה בהר סיני שבמדבר דווקא ולא באיזו הר שבישוב והיינו לפי שאז היו שלימים עם ה' במדת הבטחון והיו ראויין לקבלת התורה כי מצד זה יכירו וידעו שאין ענינם תלוי בישוב הארץ כי אם בחסדי ה' אשר בידו לכלכלם אפילו במקום אין זרע אך חשש ה' פן בבואם אל ארץ נושבת אל יזכרו ראשונות ויחזרו להיות מקטני אמנה על כן צוה להם השמיטה והיובל כי בשנים הללו יראו בעיניהם מעשה ה' כי נורא הוא שתבואת שנה הששית הספיק לשלש השנים ולא שתרבה התבואה של שנה זו כי אז היו יכולין לתלות הריבוי בטבע הארץ ולא בנס כי גם בדרך הטבע יש לפעמים שנה מבורכת עושה תבואה הרבה אבל ענין הנס היה שהשנה לא עשתה תבואה הרבה יותר מן הנהוג אלא שהקב"ה נתן ברכתו בתבואה כי זה המעט ויפרוץ לרוב כדרך שנאמר ואכלתם לחמכם לשובע אוכל קימעא ומתברך במעיו וזה"ש ועשת את התבואה לשלש השנים תבואה לא נאמר אלא התבואה הידוע ר"ל כפי הנהוג לעשות בשאר השנים כן תעשה גם בשנה ההיא ועל צד הנס תספיק לשלש השנים כי הארץ תוסיף תת כחה בתבואה עד שמצד הכח ההוא יספיק המועט להשביע, ותדע שנתן ה' כח בטבע הארץ להיות פעולתה בצמחים להרבות או להמעיט בהם שהרי ארז"ל שהארץ חטאה במה שאמר ה' תוצא הארץ עץ פרי שיהיה טעם העץ כטעם הפרי והיא לא עשתה כן כו' ר"ל המעיטה לתת מכחה בצמחים עד שלא היה בעץ טעם הפרי המשביע את האדם לכך נאמר בעונש לא תוסיף תת כחה לך, על כן צוה כל המצוה ההיא בהר סיני שבמדבר כי שניהם באו על כוונת אחת ולא נשנית בערבות מואב לפי שאין למצוה זו שייכות עם ארץ נושבת כי בשנת השמיטה והיובל היתה הארץ כמדבר אין זרע ואע"פ כן מתקיימין בחסדי ה' ותדע שעיקר טעם השמיטה להשרישם במדת הבטחון שנאמר בירמיה ארור הגבר לשר יבטח באדם פירש"י בחרישו וזריעו לומר אזרע בשביעית ואוכל מה ראה רש"י על ככה לפרש זה על השמיטה וכפי הנראה שדעת רש"י להסמיך פסוק זה אל פסוק הקודם ושמטתה ובך מנחלתך אשר נתתי לך פירש"י בעל כרחך תשמור שמיטות ובך מנחלתך אשר נתתי לך ר"ל לכך צוויתי לך על השמיטה כדי שתדע כי אני נתתי לך הארץ כמ"ש כי תבואו אל הארץ אשר אני נותן לכם ושבתה הארץ וגומר למען ידעו דורותיכם כי אני ה' נותן לכם, ושבתה הארץ וגומר למען ידעו דורותיכם כי אני ה' נותן לכם את הארץ, והם לא עשו כן על כן ילכו בגולה ואז ושמטת בעל כרחך ועל זה קאי ארור הגבר אשר יבטח באדם בכח אנושי שלו ש"מ שעיקר טעם השמיטה להשרישם במדת הבטחון:
מאמר רטז
כל שמעשיו מרובים מחכמתו כו'
ובפרקי אבות אמרו כל שמעשיו מרובים מחכמתו למה הוא דומה לאילן ששרשיו מרובים וענפיו מועטים שנאמר והיה כעץ שתול על מים וגומר וכל שחכמתו מרוב' ממעשיו דומה לאילן שענפיו מרובים ושרשיו מועטים שנאמר והיה כערער בערבה וגו' וכפי הנראה שמאמר זה סותר פשוטו של מקרא המדבר בעניני בטחון ומה ענין ריבוי מעשיו לחכמתו או ריבוי חכמתו למעשיו לכאן, על כן נראה שהכל ענין אחד כי מי שמעשיו מרובים היינו הבוטח בה' כי אם יקח לולב ושאר מינים או יעשה איזו מצוה לא בעבור זה יהיה הגשם על כארץ בדרך הטבע כי אם בהשגחת השי"ת לשומרי מצותיו, אבל מי שחכמתו מרובה הוא הסומך על חכמתו וחושב שבתחבולותיו וחכמותיו יעשה חיל והם כמו ענפים המסתעפים מן השורש כי אף אם לפעמים ע"י חכמה וחריצות ישיג איזו דבר מ"מ אי אפשר לו להשיגו כי אם ברצון האל ית' כי הוא השורש לכל דבר המתהוה בעולם כי כולם אינן כי אם ענפים שיניקתם מן השורש, ובזה יתחלפו כתות האנשים כי יש מהם אשר משימים עיקר בטחונם בה' דהיינו השורש והמקור אך שמחברין אל הבטחון גם איזו תחבולה אנושית לומר שע"י מעשה זה יגמור ה' על ידו ויסייע לו נדבר זה וזה הנקרא שרשיו מרובין וענפיו מועטים שעיקר בטחונו בשורש אבל בענפים המסתעפים מן השורש יש לו גם כן קצת בטחון אמנם הוא טפל, ויש שהם בהפך זה שעיקר בטחונם בחכמתם שע"י חריצותם ותחבולתם יעשה חיל ואגב זה הוא תולה קצת בה' אמנם הוא טפל אצלו והענפים עיקר ולמד לומר כן ממה שנאמר ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרועו, אם כן מהו שחזר ואמרו ומה' יסור לבו, פשיטא שאם כבר שם בשר זרועו שמה' יסור לבו וכן בפסוק שני ברוך הגבר אשר יבטח בה' אם כן למה חזר ואמר והיה ה' מבטחו, אלא ודאי שפסוק ראשון אינו מדבר במי שכל מבטחו באדם אלא במי שרוב בטחונו באדם ויובן זה מן בי"ת של באדם ר"ל יבטח בה' ושם הבטחון בה' טפל באדם בדבר הנטפל מבחוץ אל העיקר ואם כן האדם אצלו עיקר על כן אמר שסופו מן ה' יסור לבו לגמרי כי כל דבר שהוא טפל כופו ליבטל לגמרי, וכן בהפך ברוך הגבר אשר יבטח בה' בי"ת של בה' ר"ל שהוא בוטח קצת גם באדם אך שעושה אותה טפל אל ה' על כן סופו והיה ה' מבטחו לגמרי לכך לא נאמר והיה בה' מבטחו כי בה' בבי"ת מורה על שנטפל אל הבטחון בה' מבחוץ גם קצת בטחון באדם ובפסוק אומר לך שסופו שיהיה ה' לבדו מבטחו על כן קם זה בברוך על שם סופו וזה קם בארור על שם סופו, ומכאן יצא הלימוד לפרש הפסוקים במי שענפיו מרובים או שרשיו מרובים, לכך נאמר ארור הגבר אשר יבטח בהדם והוא מי שענפיו מרובים ושרשיו מועטים כי עיקר בטחונו באדם והבטחון בה' טפל, על כן אמר והיה כערער בערבה ערער יחידי מן זה האדם אשר הוא בוטח בו והמשילו לאילן בערבה אע"פ שאינו מקום טוב ליניקת האילן מכל מקום יש בערבה קצת לחות ויש לשרשי האילן קצת יניקה מן ארץ לחה ואחר שענפיו מרובים הרוח שולט בו ביותר, ואחר כך כשיוסיף סרה ומן ה' יסור לבו לגמרי אז ושכן חרירים במדבר מקום גרוע מערבה שאין לשרשיו כלל יניקה כי שם ארץ מלחה ולא תשב כך אין לו קיום כלל, ואחר כך אמר ברוך הגבר אשר יבטח בה' כו' והיה כעץ שתול על פלגי מים ועל יובל ישלח שרשיו כי אז שרשיו מרובים, ואחר כך והיה ה' מבטחו לגמרי אז והיה עלהו רענן ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי וזה"ש
מאמר ריז
בטחו בה' עדי עד וגו'
בטחו בה' עדי עד כי ביה ה' צור עולמים פירוש לפי שכל העלמות הם דרך קבלה ונתינה זה משפיע וזה מושפע מכאן יצא הטעות אל קטני אמנה לשום מבטחם בזה המשפיע להם יהיה מי שיהיה הן מה שמקבל שפע מן המזלות הן מה שמקבל מן איזו אדם על כן אמר בטחו בה' עדי עד, וא"ת הרי עיני רואות כי זה האדם נותן לי ולו חפץ ה' בי למה נותן לי ע"י אמצעי זה, על כן אמר אל תתמה על החפץ כי טעמו של דבר כי ביה ה' צור עולמים כל העולמות נבראו בשם יה המשותף בין זכר לנקיבה כי כולם הם דרך משפיע ומושפע אבל סוף סוף משתלשל הכל ובא עד סיבה ראשונה ית' כי הוא ית' שורש לכל הענפים המסתעפים ממנו דרך קבלה ונתינה עד שיגיע השפע אל זה האדם דרך כמה גלגולים וסבות וזה"ש ויבטחו בך יודעי שמך היינו שם של יה ויצא לנו מכאן שטעם השמיטה כדי להביא אותנו אל מדת הבטחון, על כן הדין נותן שהעושה סחורה בפירות שביעית אז מסתמא אין לו בטחון בה' ועל כן הוא בא לידי עניות וגלות, כדמסיק מסכת ערכין אמר רבי חנינא כמה קשה אבקה של שביעית אדם נושא ונותן בפירות שביעית לסוף מוכר מטלטליו שנא' בשנת היובל הזאת וגומר וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר וגומר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד ומאי ניהו מטלטלין, לא הרגיש בו לסוף מוכר שדהו שנאמר כי ימוך אחיך ומכר מאחזתו, לא באתה לידו לסוף מוכר ביתו שנאמר ואיש כי ימכור בית, מ"ש התם דאמר לא הרגיש ומ"ש הכא דאמר לא באתה לידו כדדב הונא דאמר רב הונא בעובר עבירה ושנה בה הותרה לו לא באתה לידו לסוף שמוכר בתו שנאמר וכי ימכור איש בתו אע"ג דבתו בהאי ענינא לא כתיבא הא קמ"ל דלזבין איש ברתיה ולא לוזיף בריבתא מ"ט בתו מגרעא ונפקא וריבתא מוסיפה ואזלא, לא באת לידו לסוף לוה בריבית כו' לסוף מוכר עצמו כו' או לגר תושב כו' או לעקר כו' והנה מה שמסיק לא באתה לידו ר"ל כשאין לו שדה שכבר מכרה פשיטא דלא באתה לידו לקיים מצוה זו אלא לפי שאם היה חוזר בתשובה היה הקב"ה מזמין לידו כדי גאולת השדה ואז היתה המצוה באה לידו אך מאחר שעבר ושנה הותרה לו ואז אינו נותן אל לבו להתחרט ואז אין הקב"ה נותן לו כדי גאולת השדה ואז ודאי לא תבא המצוה לידו שהרי אין לו שדה, ומה שבתו לא כתיב בהאי עניינא לפי שכבר נרמז זה בפרשת משפטים שנאמר ובשביעית יצא לחפשי חנם וסמיך ליה וכי ימכור איש את בתו לומר לך שאם לא שמר השביעית בענין שילוח עבדים חפשי אז ממילא גם בפירות שביעית הוא נושא ונותן כי אין שנת השמיטה נחשב אליו לכלום על כן סוף שמוכר בתו ואע"ג דבהאי ענינא לא כתיב מוכר בתו מ"מ רמז מכירת בתו בכי ימכור איש בית כי בית כמו בת כמו שדרשו ותהי לו לבת לבית וה"ה איפכא או רמז לבת כי כל כבודה פנימה והמוכר ביתו ודאי ימכור גם בתו אחר שאין לו בית להכניסה פנימה, ומה שקראו אבק שביעית נוסף על פשוטו יש בו רמז שזה כמו אבק בעיניו המסמא עינים כך טח עיניו מראות אחר שמסיר לבבו מן ה' ואינו בוטח בו דוגמת ויאבק איש עמו דסמאל שרצה גם כן לסמא עיניו וקל להבין:
מאמר ריח
במדרש שוקיו עמודי שש נדרש על השמיטה
ובילקוט מסיק וידבר ה' אל משה בהר סיני א"ר אלעזר הקפר כתיב שוקיו עמודי שש מיוסדים על אדני פז העמוד הזה יש לו כותרת מלמעלה ובסיס מלמטה מה כתיב למעלה מן הענין ושבתה הארץ ואחר כך פרשת היובל וספרת לך שבע שבתות שנים אם לא שמר שמיטות ויובלין או שלא שמר אחד מהם סוף שמוכר כל אשר לו כו', יש ליתן טעם מה ענין הכותרת והבסיס,, וע"ק שבנוהג שבעולם שהבסיס אינו מדבר חשוב כמו הכותרת וכאן הכותרת עמודי שש מיוסדים על אדני פז, על כן נראה שדעת בעל מדרש זה לומר לפי שברא הקב"ה העה"ז זמן חיי גופות של כל הנמצאים, והעה"ב זמן חיי הנשמות על כן כנגד שניהם ניתנו השמיטה והיובל כי בששת ימים עשה ה' כל כשייך אל העה"ז על כן כנגדו מסר לנו השמיטה שנאמר שש שנים תזרע שדך, ובשביעי שבת לה' כשבת בראשית וזהו שקרא עמודי שש אף על פי שפשוטו מדבר בעמוד של שיש מכל מקום מדרשו רצה לפרשו על השמיטה שנאמר בה שש שנים תזרע שדך והוא לזכר ימות עולם לטעת בלבנו כי בששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ והיינו אמונת חידוש העולם, והיובל בא לזכר ימות העה"ב כי הוא זמן קריאת דרור והזמן שישוב איש אל אחוזתו והעה"ב הוא הזמן שישוב כל מורכב לשרשו וחפשה ניתן לו ע"י התורה שניתנה ביום חמישים כי ע"י שלימות התורה וחכמה האדם זוכה אל השלימות האחרון השייך לנשמה והוא הבסיס והיסוד אשר עליו נבנה כל מוסדות העה"ז הכל היה בעבור שלימות האחרון הנקנה מצד התורה חרות חירות על הלוחות לכך נאמר גם ביובל וקראתם דרור, וכן תעבירו שופר בשופר של מתן תורה ושופר של תחיית המתים, לכך אמר שוקיו עמודי שש כנגד השמיטה מיוסדים ע אדני פז היינו היובל שאחר חמשים שנה שיש בו רמז לתורה שנתנה לחמשים יום והם כנגד חמשים שערי בינה ושלשים ושתים נתיבות חכמה שנכללו בחמשה חומשי תורה כמספר פ"ז דהיינו נ' ל"ב ה' ויש רמז לשלשה מיני מספר אלו נ' רמז למספר חמשים הוא מאחר שניתנה התורה לחמשים יום לכך נאמר וספרת לך שבע שבתות שנים כו' והיו לך וגומר מאי קמ"ל והיו לך וגומר אלא לפי שוודאי יש חמשים שערי בינה אבל לא לך כי שער החמשים סגור הוא וה' אלהי ישראל בא בו והיו לך רק מספר מ"ט כמו שנאמר במשה ותחסרהו מעט מאלהים וכן נאמר גם בסתם ספירה, וא"כ מתן תורה ליום חמשים דומה מכל צד אל שנת החמשים דיובל מה להלן יום חמשים, אף הכא שנת חמשים, להלן במשוך היובל וגו' הכא יובל היא להלן שופר והכא שופר להלן וקדשתם והכא קודש תהיה לכם, להלן חירות על הלחות וכאן וקראתם דרור, וכן בשנת חמשים יש רמז לשנת סתם אדם בינוני המתחילין משנת עשרים שבהם נעשין בר עונשין ל"ב רמז למספר נ"ב ממה שהתורה מתחלת בבי"ת ומסיים בלמ"ד ה' רמז למספר ה' מן ה' חומשי תורה, הה"ד ראשו כתם פז היינו כמספר פז ומה שנאמר כאן ראשו כתם פז וכאן אמר אדני פז הכל אחד כי מדרך הבנאי להניח היסוד בראם ובתחלה ואחר כך בונה כך כל המספר המורה על מציאות החכמה הוא היסוד שעליו נבנה כל בנין העה"ז וראיה לזה שפז רמז למספר החכמות שנ' ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים וארז"ל קווצותיו תלתלים שדורשים על כל קוץ וקוץ שבתורה תילי תילים של הלכות ושחורות כעורב דרשו על המשכים ומעריב לבית המדרש שחרית וערבית וכל זה ראיה לדברינו כי על ידי מספר פז הכולל כל החכמות יכולין לדרוש על כל קוץ וקוץ תילי תילים הלכות וזה מצוי במשכימים ומעריבים לבית המדרש וזה"ש על מה אדניה הטבעו כלומר הידעת כל החכמות אשר על אדניהם הטבעו כל הוויות העולם כי כולם מיוסדים על אדני החכמה כמ"ש ה' בחכמה יסד ארץ וגו', ועל כן מסיק מה כתיב למעלה ושבתה הארץ שש שנים וגומר וזהו פירוש על שוקיו עמודי שש כי זהו כנגד חידוש העולם המיוסד על עמודי שש והם ששת ימי המעשה כי בששה ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ לא נאמר אנא כי ששת ימים עשה ע"ד ימים יוצרו וגומר הורה שגם הזמן מן הדברים שנעשו ונוצרו לפי שהזמן הוא כמו נושא לכל הנמצאים על כן המשילו לעמוד ואמר עמודי שש מיוסדים על אדני פז היינו היובל כי הוא הבסיס והיסוד אשר עליו כל הבנין עומד, ונקט פז כמ"ש הנחמדים מזהב ומפז כי סתם זהב ופז הוא של העה"ז אבל זהב התורה ופז התורה נחמד מן סתם זהב ופז, וזהב של תורה היינו שקורין התורה בז' ה' ב', ופז של תורה כדאמרן, ועל צד הרמז נאמר בדוד שהיה מפזז בכל עוז וכתיב מפזז ומכרכר לפני ה', הורה שארון ברית ה' נותן לאדם ב' מיני הצלחות הן סתם פז של העה"ז שבני האדם מסגלים בהם כי עושר וכבוד בשמאלה, הן פז הכולל כל החכמות במספר נ' ל"ב ה"א, והיינו מפזז בכל עוז של התורה שנקראת עוז, וכן מכרכר היינו ככר כמו שדרשו זכר זה כר כד"א ויכרה להם כירה גדולה ושני כר הן ככר לחם של העה"ז הן כר כירה סעודה גדולה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים וזכה דוד לב' מיני שכר אלו אשר בעבורם היה שמח בשמחת תורה לפני ארון ה' כי משם מקורם ויכול להיות שמפזז כזה רמוז בפסוק ראשו כתם פז קווצותיו תלתלים שני קצות יש לפז א' קצה ראשון תל קטן בעה"ז, קצה אחרון תילים רבים לעה"ב ופי' על ראשון ראשון שחורות לשון שחרית בעולם הזה כעורב לשון ערבית אחר הערב שמשו של העולם הזה או להפך העה"ז המשיל ללילה והעולם הבא ליום, בין כך ובין כך הורה שאת זה לעמת זה עשה האלהים פז מול פז כר מול כר, ונמצא שהשביעית כנגד העולם הזה על כן עונש של עושה סחורה בפירות שביעית שיבא לידי עוני בעולם הזה כי עושר וכבוד בשמאלה, והיובל על יובל ישלח שרשיו לעולם הבא וזמן קריאת דרור והשבת כל הנפשות אל ה' על ידי תורת ה' תמימה המשיבת נפש האדם לשרשו וכמו שנאמר תשובו איש אל אחזתו וזה מיוחס לימין כי אורך ימים בימינה.
מאמר ריט
אמר ההוא מינא אלהיכן גחכן הוא כו'
ובפרק אחד דיני ממונות אמר לו ההוא מינא לרבי אבהו אלהיכן גחכן הוא דקאמר ליה ליחזקאל שכב על צדך השמאלית וכתיב ושכבת על הימנית, אדהכי והכי אתא ההוא תלמידא ואמר ליה מאי טעמא דשביעתא, א"ל השתא אמינא לכו מילתא דשויא לתרווייכו אמר הקב"ה לישראל זרעו שש והשמיטו שבע כדי שתדעו שהארץ שלי הוא והן לא עשו כן אלא חטאו וגלו מנהגו של עולם מלך של עולם שסרחה עליו מדינה אם אכזרי הוא הורג את כולם אם רחמן הוא הורג חצין אם רחמן מלא רחמים מייסר את הגדולים שבהן בייסורין אף הקב"ה מייסר את יחזקאל כדי למרק עונותיהן של ישראל עכ"ל, ממאמר זה נראה ששכב על צדך היינו למרק עון שמיטות ויובלין על כן נאמר לו שישכב על צידו השמאלית למרק עון השמיטות ש"ץ יום מכוון למספר השמיטות כפירש"י פרשת בחקתי, עוד מ' יום כנגד התורה שניתנה למ' יום ורמוזה בשנת היובל, לפיכך מין זה שאל ואמר אלהיכם משחק בנביאיו כי למה אמר לו לשכב על צד שמאל ש"ץ ועל צד ימין מ' יום ולמה מספר זה דוקא והשיב לו שבא לישא עון שמיטות ויובלין עון השמיטה המביאה לידי עניות ואיבוד העושר שמשמאל על כן צוהו לשכב ש"ץ יום על צד שמאלי' כנגד ש"ץ שנים שלא שמרו שמיטות, ענין היובל הבא לזכר יום מתן תורה במשוך היובל וניתנה בימין לארבעים יום על כן צוהו לשכב על צד ימין מ' יום על שקלקלו ביובלין שכנגד אורך ימים בימינה, ומה שהקשה לו למה דוקא יחזקאל יסבול עונם על זה אמר מלך שסרחה עליו מדינה כו' ומסיים מדרש זה בילקוט המתחיל שוקיו עמודי שש וז"ל בסוף המדרש כי מתחלה אמר שבעון השמיטות גלו לפיכך אמר הקב"ה למשה רצונך שלא יגלו הזהירום על השמיטות ועל היובלות הוא שאמר בסוף הפרשה את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה', אני ה' שעתיד ליתן לכם שכר אם תשמרו אותם ואם לאו אני עתיד ליפרע מהם ביד הגלות וכשתקרב שנת הגאולה אני גואל אתכם שנאמר כי יום נקם בלבי ושנה גאולי באה עכ"ל, כפי הנראה שרצונו לפרש את שבתותי תשמרו היינו השמיטות ומקדשי תיראו היינו שנת היובל שנאמר וקדשתם את שנת החמשים, ומה שמסיק וכשתקרב שנת הגאולה כו' הביא מופת על שהגלות היה על דבר השמיטות לפי שהקץ היה נגלה ע' שנים למלאות מספר השמיטות ש"ץ שנה כפירש"י על כן אמר כשתקרב שנת הגאולה כי לגלות זה בהכרח יש לו זמן קצוב לא כגלות האחרון שנאמר בו כי יום נקם בלבי לבא לפומיה לא גליא אבל על גלות ראשון אמר ושנת גאולה באה שכבר באה בפסוק אז תרצה הארץ את שבתותיה בפסוק זה כבר נודע קץ הגאולה ע"י שהכל יודעין כמה שמיטות חללו ובמליאות הימים האלה הגאולה באה, ועוד יש טעם לשמיטה כדי שיהיו פנויים כל ימות השנה לעסוק בתורה ורז"ל אמרו הוי גולה למקום תורה כו' על כן לפי שלא שמרו שמיטות ולא גלו למקום תורה על כן הלכו בגולה וכן ארז"ל שויתר הקב"ה על ע"ז ג"ע ש"ד אבל לא ויתר על מאסם בתורת ה' ש"מ שעיקר הגלות היה עבור ביטול תורה ויש סמך לזה שטעם השמיטה הוא זה ממה שנאמר ובשנה השביעית שנת שבתון יהיה לארץ שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וקשה למה פרט שדה וכרם יותר מן כל האילנות אלא לפי שמנהג העולם שבחודש ניסן עסוקים בעבודת שדה ובחודש תשרי עסוקים בעבודת בצירת כרם ונמצא שבכל שש שנים הם בטילין מן התורה י"ב חדשים דהיינו ב' חדשים לכל שנה ועל כן צוה אל חי לשבות כל י"ב חדשים של שנת השמיטה מן עבודת שדה וכרם כדי למלאות בתלמוד תורה אותן שני חדשים שבטלו מדי שנה בשנה תוך ששה שנים ויש סמך לזה מן הגמרא מסכת ברכות פרק ו' אמר להו רבא לרבנן במטותא מנייכו דלא תיתי קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי ואף לבי רב לא תיתי כי היכא דלא תטרדו במזוניכו כולי שתא פרש"י יומי ניסן קציר ויומי תשרי בציר של גיתות אע"פ שכאן נאמר שדך לא תזרע וניסן זמן קצירה הא בהא תליא שאם אין זריעה אין קצירה, ולפי שעיקר טעם השמיטה כדי שיהיו עמלים בתורה על כן סמך לפרשה זו פרשת בחקתי, שפרש"י אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים בתורה כו' ובהפך זה יבואו התוכחות על שלא יהיו עמלים בתורה והיינו שלא ישמרו השמיטות וק"ל וכאשר תרצה הארץ את שבתותיה אז שנת גאולי באה.