שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת אמור
מאמר רט
אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים
ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן וגומר, קשה למה לא הזכיר את אהרן עצמו, ועוד קשה אמור ואמרת להזהיר הגדולים על הקטנים למה דווקא במצוה זו הגדולים מצוון להפריש את הקטנים, וכפי הפשט יש לומר לפי שכל עיקר הטומאה של מתים נמשך מן מלאך המות ואילו לא עשו ישראל העגל היו חורין מן מלאך המות והיו מתים בנשיקה כמו שהכרחנו דבר זה מתוך הגמרא והסברא ומדרשי רבותינו זכרונם לברכה ויתבארו לקמן פרשת חקת על מאמר רבותינו זכרונם לברכה תבא הפרה ותקנח צואת בנה כי העגל טינף פלטין של מלך על ידי שמצד הלוחות נעשו חורין מן מלאך המות והעגל גרם שבירת הלוחות והחזיר הטומאה למקומה על וכן תבא הפרה ותקנח הטומאה על ידי הזאה שלא יכנס אל מקדש ה' בטומאה ויטנף פלטון של מלך ולפי שאהרן עשה העגל על כן נאמר שם ונתתם אותה אל אלעזר הכהן כי אין קטיגור נעשה סניגור לפי שאהרן היה סבה אל חזרת טומאה זו, ומטעם זה לא בא ציווי זה כי אם אל בני אהרן ולא אל אהרן עצמו לפי שנאמר והזה הטהור על הטמא ותרגומו וידי כהנא דכיא רצה לומר מי שלא נטמא בעגל הן טומאת המת שבאה על ידו הן מה שע"ז מטמאה כמת ונדה כי הכתוב קראו זבחי מתים ואומר תזרם כמו דוה, על כן נתרחק אהרן בשני מקומות אלו, ומזה הטעם נצטוו הגדולים להפריש את הקטנים כ"א תדבק בו הטומאה בקטנותו גם כי יזקין לא תסור טומאתו ואיך יקיים והזה הטהור על הטמא כי מי יתן טהור מטמא:
מאמר רי
במדרש מה כתיב למעלה כי יהיה בהם אוב כו'
ובמדרש בילקוט מסיק וז"ל מה כתיב למעלה מן הענין ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מה כתיב אחריו אמור אל הכהנים מה ענין זה לזה אלא שצפה הקדוש ברוך הוא שעתיד למלוך שאול על ישראל ולהרוג את הכהנים ולדרוש באוב אמר רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי מלמד שהראה הקב"ה למשה דור דור ודורשיו דור דור ושופטיו דור דור ומלכיו והראהו את שאול ואת בניו נופלים בחרב אמר לפניו רבונו של עולם מלך ראשון שיעמוד על בניך יודקר בחרב אמר ליה הקב"ה למשה ולי אתה אומר אמור אל הכהנים שהרג שמקטרגין אותו עיין שם, כפי הנראה שבעל מדרש זה רצה לתרץ כפל של. אמור ואמרת כי ואמרת קאי אציווי של מטה לנפש לא יטמא ואמור אל הכהנים בני אהרן קאי אשלמעלה ואגב זה תירץ גם למה לא הזכיר את אהרן עצמו לפי שמעשה של שאול המלך בנוב עיר הכהנים היה לבני אהרן יוצאי חלציו ולא לאהרן עצמו, ומה שאמר מלך ראשון יודקר בחרב ולא אמר יפול בחרב שהרי ראה אותם נופלים בחרב, נראה לפרש כי שאול חטא באוב שדינו בסקילה שנופל ממקום גבוה שתי קומות כמו שנאמר מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג כו' וחטא גם בהריגת נוב שדינו בחרב על כן כדי לקיים שני דינין אלו כאחד נפל על חרב כי בנפילה יצא גם ידי סקילה, ומשה כבר ידע בנבואה ששאול חטא באוב שדינו בסקילה והיה לו להיות נידון בנפילה בלא חרב לכך אמר מלך ראשון יודקר בחרב כי נראה שזה מיתה בזויה אבל על הנפילה לא שאל משה כלום כי ידע שדינו בנפילה אלא על דקירת החרב שאל כי לא ידע עדיין בנבואה ענין הריגת הכהנים עד שאמר לו הקב"ה אמור אל הכהנים וגילה לו גם מה שעתיד לעשות לכהנים, אבל ענין השאלה באוב כבר ידע משה, ורז"ל אמרו כי אחזני השבץ רמז מה שעשה לכהנים שנאמר בהם ועשית משבצות זהב, וקשה למה רמז לכהנים במלת שבץ המרמז לבגדי כהונה ונראה שבמלת שבץ כלל כל מה שחטא בו שאול, א' מה ששאל באוב ולא שאל באורים ותומים כי לא נאמר משבצות זהב בשום בגדי כהונה כי אם בחשן ואפוד ובכתונת תשבץ המכפר על שפיכות דמים, ונמצא שרמז בשבץ אל חושן ואפוד שבהם האורים ותומים שלא שאל בהם ושאל באוב, ורמז בשבץ גם לכתונת תשבץ רמז גם לשפיכות דמי הכהנים. ועל שקבל לשון הרע הגורם ש"ד, ועל אשר המית הגבעונים דהיינו ג"כ ש"ד, לכך נא' אל שאול ואל בית הדמים דהיינו הריגת הכהנים והגבעונים ורמז בדמים שנ' בו דמיהם בם:
מאמר ריא
מדרש על אמרות ה' אמרות טהורות
ובמדרש הרבתי פרשה זו רבי תנחום בר חנילאי פתח אמרות ה' אמרות טהורות, אמרות ה' אמרות, אמרות של בשר ודם אינן אמרות, בנוהג שבעולם מלך בשר ודם נכנס למדינה ובני המדינה מקלסין אותו וערב לו קילוסן אמר למחר אני בונה לכם דומסיאות, פי' עניני מרחץ ומרחצאות, למחר אני מכניס לכם אמת המים, ישן הוא ולא עמד היכן הוא, היכן אמרותיו של זה, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן אלא וה' אלהים אמת, מהו אמת שהוא אלהים חיים ומלך עולם, טהורות, שעיקם הכתוב שתים וג' תיבות בתורה שלא להוציא דבר טומאה מפיו הדא הוא דכתיב מכל הבהמה הטהורה עד כאן לשונו, כפי הנראה שמדרש זה רצה ליישב הכפל של אמור ואמרת על ידי הפסוק אמרות ד' אמרות טהורות ומה ענין זה לזה, ועוד קשה מה ענין הבטחות מרחצאות לכאן ולמה חלק מרחצאות מן דומסיאות הלא הכל עניני רחיצה זו, ונוראה לפרש על דרך שמסיק ברבתי פרשה זו אמר רבי תנחום בר חנילאי שני פרשיות הכתיב לנו בתורה והם טהורות ועל ידי מי ניתנו על ידי שבטו של לוי שכתוב בו, כסף צרוף בעליל לארץ וכתיב וישב מצרף ומטהר ככסף וטיהר את בני לוי וזקק אתם כזהב וככסף, ואיזו זו פרשת פרה ופרשת המת, הנך רואה שאזיל רבי תנחום לטעמיה כי מה שדרש שני פרשיות הכתיב לנו בתורה כו' למאי נפקא מינה הזכיר עכשיו גם פרשת פרה, אלא שדרש הכפל בפסוק אמרות ד' אמרות רצה לומר שני אמירות אמר ה' ושניהם טהורות והם כסף צרוף וגו' רצה לומר ניתנו על ידי הלוים הצרופים מן חטא העגל ככסף צרוף כי על כן לא נזכר כאן אהרן מאחר שהיה לו חלק בעגל וכן בפרשת פרה ונתתם אותה אל אלעזר וגומר, ונמסרה טהרה זו בשני פרשיות אלו אל הלוים הטהורים שלא נטמאו בעגל כך אמור ואמרת הנאמר כאן רמז לשני מיני טהרות שנמסרו לכהנים א' פרשת פרה ב' פרשה זו שני אמירות אלו באו לטהרתן, ויש חילוק בין ב' אמירות אלו כי האמירה של פרשת פרה מדברת ברחיצה ממש שנאמר והזה הטהור על הטמא טל ידי מים חיים אל כלי, על כן נשא המשל במרחצאות ואמת המים דהיינו רחיצה ממש, אבל פרשה זו אינה מדברת מן רחיצה ממש אלא להשמר מן הדברים המטמאים והיינו דימיסאות שפירושו עניני מרחץ רצה לומר מדברים מעין רחיצה אבל לא רחיצה ממש אלא עניני טהרה שהוא דוגמא לבד ומעין רחיצה ולפי ששני פרשיות אלו לא נתנו כי אם לשבט לוי שלא חטאו בעגל על כן אמר במשל כמלך בשר ודם שנכנס למדינה והיו מקלסין אותו וערב לו קילוסן כו' הורה באצבע שלא הבטיח בדימסיאות ומרחצאות כי אם לאותן שקלסוהו כך לא נתן פרשיות אלו כי אם על ידי שבט לוי שערב לו קילוסן כי שמרו אמרת ה' במעשה העגל שנאמר כי שמרו אמרתך ובריתך ינצורו על כן כנגד שמרו אמרתך ניתנו להם ב' אמירות אלו זהו שאמר אמור ואמרת רוצה לומר באמירה זו רמז שיותן להם עוד אמירה אחרת בכיוצא בזו והיא פרשת פרה, ושניהם תלוין זה בזה כי לכך רמז בפרשה זו גם פרשת פרה כדי ליתן טעם על צווי לנפש לא יטמא והטעם הוא לפי שלסוף תצוה להם גם דיני הפרה והזה הטהור על הטמא וידי כהנא דכיא כו' ואם כן מאחר שהמזה צריך להיות טהור על כן נצטוו על נפש לא יטמא שאם תדבק בהם הטומאה אם כן מי יתן טהור מטמא וכן אם לא יפרישו הגדולים את הקטנים מן הטומאה גם כי יזקינו לא יהיו ראוין להזאה כי תהיה הטומאה דבוקה בו ולא תסור, ומה שמותר לטמא לקרובים לפי שהחומר אשר נטמא מן זוהמת המלאך המות תמיד רוצה להשליך הטומאה מעליו על הנוגע בו ודווקא על הרחוקים ולא על קרוביו שחשובים כבשרו ממש כמו אשתו או אב בן אח אחות כולם חצי בשרו וכמו כן נרמז כל זה בפסוק אמרות ה' אמרות כסף צרוף היינו ב' אמירות באו ללוים כי על ידי אמירה ראשונה שלא יטמאו יהיו המה עצמם ככסף צרוף, ועל ידי אמירה שכנגד פרשת פרה אמר מזוקק שבעתים, על דרך שמסיק בילקוט פרשת חוקת מזוקק שבעתים רבי חנן בר פפי פתר קרא בפרשת פרה שיש בה מן ז' ז' דהיינו ז' פרות ז' הזאות ז' שרפות ז' כבוסים ז' טמאים ז' טהורים ז' כהנים עד כאן, ומה שמסיק מלך כו' אבל אמרות ה' המבטיח ליום המחרת אומר ועושה ודאי נראה שבזה סבר כדעת המדרש
מאמר ריב
לפי שבעוה"ז אתם מיטהרין ע"י כהן כו'
בילקוט פרשת חקת והיתה לעדת בני ישראל למשמרת לפי שבעוה"ז מטהרין ומטמאין על ידי כהן אבל לעתיד לבא הקב"ה מטהרן שנ' וזרקתי עליכם מים טהורים וגו' והיינו ממש המרחצאות ואמת המים שהקדוש ברוך הוא מבטיח למחר שהוא לאחר זמן לרחוץ את ישראל במים טהורים, ולפום ריהטא קשה מהו שאמר בעולם הזה מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן למה נקט מיטמאין כי הכהן אינו מוסיף טומאה שאם על ידי כהן אינו קאי על מיטמאין אם כן למה נקט כלל מיטמאין פשיטא שאין טהרה בלא טומאה שקדמה אלא שרצה ליתן טעם מה בין זריקת מים טהורים שעל ידי הקב"ה לזריקת כהן בעולם הזה, אלא לפי שבעולם הזה אי אפשר להזהר לשמור התינוק שלא יגע בשרץ וכי כל היום לא זזה ידו מתוך ידו ואם כן הטומאה דבוקה בכהן מקטנותו ואיך יתקיים והזה הטהור על הטמא זהו שאמר מיטמאין ומיטהרין על ידי כהן לפעמים מיטהרין על ידו ולפעמים מיטמאין על ידו ואין טהרותיו ברורים אבל לעתיד הקב"ה הוא יתברך טהור ודאי ויזרוק עליכם ואז יתקיים והזה הטהור על הטמא כי תהיה הטהרה שלימה, ומה שדרש טהורות מצינו שעיקם הכתוב בא לתרץ מה שנא' לנפש לא יטמא כי אם לשארו וגומר לא אמר הכתוב בפירוש לשון טומאה שיטמא לקרובים אלא מן דיוק דלא יטמא הא לקרובים יטמא והיינו שלא רצה להזכיר הטומאה בפירוש ומה שנאמר לא יטמא פירש רש"י מצוה, וכן מטעם זה נשאר מת מצוה בדיוק וכל זה מעין שעיקם הכתוב כו' ויכול להיות שזהו שמסיק במדרש שהעליונים די להם באמירה אחת אבל התחתונים בשני אמירות הלואי ויתקיימו רצה לומר העליונים טהורים ודאי כי הקב"ה טהור ומשרתיו טהורים ואינן צריכין לציווי ראשון שלא יטמאו, אבל ב"ו שדרכו לילך בבית הקברות הלואי ויתקיימו בשני אמירות כי אף על פי שנאמר להם לנפש לא יטמא כדי שישארו בטהרתן מכל מקום מי יודע אם נטהרו מכל טומאה כי אולי נטמא בלא ראות או בקטנותו כאמור, ונרמז כל זה בנבואת חגי הנביא הן ישא איש בשר קודש בכנף בגדו וגומר כמבואר אצלינו בחיבורי עמודי שש עיין שם, ובעל מדרש זה שאמר ב"ו מבטיח ואינו עושה כו' מילתא אגב אורחיה קא משמע לן כי דבר אלהינו יקום לעולם אומר ועושה אבל ב"ו אל יתהלל ביום מחר לאמר למחר אעשה כך וכך כי יכול להיות שהיום הוא פה אתנו ולמחר איננו, מעין הפסוק אל יתהלל חכם בחכמתו וגומר לומר בחכמתי כי נבינותי אעשה כך וכך כי דבריו אינן ודאי כו' שמא בזמן העשיה אינו בעולם אך בזאת יתהלל השכל וידוע אותי כי יכול להתפאר לאמר אעשה מצוה זו למחר דהיינו השכל, וא גם זאת צריך לומר אם ירצה השם דהיינו וידוע אותי שיאמר אם ירצה ה' אפילו כשמתהלל בהשכל להיות משכיל על דבר מצוה מכל מקום יהיה דווקא ההילול בידוע אותי לומר אם ירצה ה' וק"ו אם יתהלל בדבר הרשות כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה אני ה' אימר ועושה ולא האדם גם כל חסד ומשפט וצדקה אשר האדם נראה כעושה ואינו כן אלא ה' עושה הכל כי אל הכל צריך האדם עזר האל יתברך, ופסוק זה דאתא לידן נימא בי' מילתא:
מאמר ריג
מאמר בן זומא איזהו חכם גבור עשיר ומכובד
ותדע כי בן זומא אמר איזו חכם כו' איזו גבור איזו עשיר כו' איזו מכובד כו' נראה שכל שאלותיו סובבים על פסוק אל יתהלל חכם וגומר ובפסוק לא נזכרו כי אם חכם גבור ועשיר אבל מכובד לא נזכר כלל כי מדקאמר לשון איזו בכולם שמע מינה שקאי על איזו דבר שנזכר כבר דאם לא כן לשון איזו לא אתי שפיר כי הוה ליה למימר סתם חכם הוא הלומד מכל אדם והכובש את יצרו הוא הגבור והשמח בחלקו הוא עשיר והמכבד לכל אדם הוא מכובד ומדקאמר לשון איזו ש"מ שקאי על מקום אחר שנזכרו בהם כולם והיכן נזכר המכובד, ונראה שרצה לפרש פסוק אל יתהלל חכם בחכמתו ר"ל שכשהחכמה שלו לבד ואינו משתדל ללמד אחרים מחכמתו אלא עמו תמות חכמתו על זה אינו מהולל מן הבריות שאינן מהללין אותו עבור חכמתו או גבורתו או עשרו כשהם שלו כמובן מלשון חכמתו גבורתו עשרו שאינו משכיל מחכמתו לאחרים או שאינו משכיל אל דל מעשרו תו שאינו מציל עני מיד חזק ממנו על ידי גבורתו אלא משתמש בשלשתן רק לצרכו לבד ועל זה אינו מהולל בפי הבריות ואינו מקבל מהם כבוד לא עבור חכמתו ולא עבור עשרו כי אם בזאת יתהלל המתהלל הנזכר למעלה שרבים מהללין אותו ומכבדין אותו, בהשכל היינו כשהוא משכיל לאחרים הן בחכמה הן בגבורה הן בעושר וידוע אותי לילך בדרכי ה' מה אני עושה חסד משפט וצדקה בקרב הארץ עם אחרים כך הוא יעשה צדקה בעשרו משפט בגבורתו כי כאיש גבורתו להציל העשוקים כמו שנאמר פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו, וחסד בתורתו כמו שנאמר ותורת חסד על לשונה מה אני בחנם כי חסד אל כל היום כך הוא יעשה חסד בגופו להשכיל מחכמתו לאחרים ועל ידי שהוא מכבד אחרים ממה שחננו ה' אז גם לעומת זה הכל יהללוהו ויכבדוהו על ככה זהו שאמר איזו חכם כי הפסוק קראו חכם שנאמר אל יתהלל חכם בחכמתו והוה ליה למימר אל יתהלל אדם בחכמתו ומדקאמר חכם ש"מ שהכתוב מעיד עליו שהוא חכם ומי הוא זה ואיזהו שיעיד עליו הכתוב כי חכם הוא שהרי אפילו שלמה המלך שנאמר בי ויחכם מכל האדם אמר על עצמו אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, על זה אמר כמתרץ הלומד מכל אדם הוא המכיר בחסרונו שתמיד הוא חסר וצריך עדיין למודעי ללמוד מזולתו זהו חכם המרגיש בחסרונו כדרך שאמרו בהשגות אלהיות תכלית שנדעך מה שלא נדעך כי כל הקרב הקרב אל ה' ביותר הוא מרגיש שפליאה דעת ממנו ואפילו זה החכם שקראו הפסוק כן מכל מקום אין לו הילול ושבח עבורה כשהיא חכמתו לו לבדו ואין לזרים אתו אלא המשכילים לאחרים יזהירו כזוהר הרקיע ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד כי המעשה עיקר והמזכה רבים אין חטא בא לידו כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן על כן אמר שלעולם ועד יהיה ככוכבים ולא יכבה נרו, וכן שאל גם על הגבור שקראו הפסוק כן הלא לא לגבורים המלחמה ואיך יקרא הכתוב גבור לאנוש אנוש וחלוש, ותירץ שמדבר בכובש את יצרו ואז ודאי גבור הוא ומכל מקום אין לו בזה תפארת מן האדם כשאינו מלמד להועיל לרבים דרך כבישת יצרו או מציל בסתם גבורה עני מיד חזק ממנו, איזו עשיר שקראו הפסוק כן והלא אין אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו שכן עני אותיות סמוכים לכסף כי אוהב כסף לא ישבע וכן אמרו דורשי רשומות ממון מן האותיות הכפולים מ"ם מ"ם וי"ו נו"ן שאם יש לו מ' הוא מתאוה עוד מ' וכן כולם, זה השמח בחלקו היינו מה שכבר הוציא לצדקה או אפילו לצרכו כשמשתמש בכל צרכיו לשם שמים על דרך בכל דרכיך דעהו כי זה חלקו כמ"ש אין טוב מאשר ישמח האדם במעשיו כי הוא חלקו שנאמר יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ר"ל חלק הנאכל הוא משובח ואומר אשרי לו אבל חלק שיש לו בעין אין לו כל כך שמחה בו כי יכול להיות שאיש אחר יאכלנו, ומ"מ אל יתהלל בעשרו כשאינו מטיב לזולתו,, ואחר כך אמר כנגד פסוק כי אם בזאת יתהלל המתהלל איזו מכובד המהולל בפי הבריות שבזמן שיהללוהו מסתמא גם יכבדוהו, על זה אמר המכבד את הבריות עם כל השלשה אשר הזכיר לפנים כי בזמן שהוא משכיל ומטיב עמהם ומכבדם בכל ג' אלו אז גם המה יכבדוהו ויהללוהו אבל אם חדל להשכיל להטיב לא יהללוהו ולא יכבדוהו שנאמר כי מכבדי אכבד וגו' ועל אמר כי אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בקרב הארץ כי כל אדם אשר חננו ד' בג' אלה לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא כי זה כל האדם להשלים את עצמו ואת זולתו וכמו שכתוב איזו דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם רוצה לומר שרבים יפארוהו וישבחוהו על מעשיו כי כל מי שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו כי זה נחת רוח לשמים אם יראה באדם שרוח הבריות נוחה הימנו ע"י שמלמדם בינה דעה והשכל ומהנה אותם מגבורתו ומעשרו כי זה כל האדם ותכלית הבריאה כי חרב אל הבדים היושבים בד בבד כו' רוצה לומר שאין אחד מהנה את חבירו זה הדבר אשר שנא ה' ולפי הדרך שבארתי בחבורי עוללות אפרים שכל הפסוק מדבר בבחירה האנושית שאין האדם יכול להתפאר בחכמתו כי משלו היא וכן בגבורתו ועושרו לומר שבכחו ועוצם ידו עשה כל החיל הזה שהרי הכל בידי שמים כי מיצירתו נגזר עליו החכם יהיה או סכל עשיר או עני גבור או חלש כי אם בזאת יתהלל השכל וידוע אותי כי זה תלוי בבחירתו ונתן טעם טל ראשון ראשון על שלא יתהלל בחכמתו גבורתו ועשרו אמר כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה בקרב הארץ ומידי היתה זאת לו ואיך יתהלל בדבר שאין בידו ועל אחרון אחרון מה שאמר בהשכל וידוע יכול להתהלל כי יראת שמים בידי אדם על זה אמר כי באלה חפצתי שיהיה האדם בעל בחירה כי כן הקשה הרמב"ם מן פסוק כל אשר חפץ ה' עשה על הבחירה עיין בספר המדע ותירץ כי בזה חפץ ה' שיהיו מעשיו של אדם מסורין בידו כמו שחפץ שיסוד אש יעלה למעלה ויסוד מים למטה וזה נקרא חפץ ה' עיין שם כל תורף דבריו, והכלל העולה מכל דברינו אלה שחפץ ה' בהוויית קיומו של עולם והטומאה גורמת קלקולו כי היא נמשכה מסטרא דמסאבא והנטמא יטהר ע"י איש טהור וקדוש לפיכך נאמר וקדשתו לכל דבר שבקדושה כי במקום הטהרה שם מקום הקדושה ועל כן נתרחק מן אשה זונה וחללה המחללים קדושתו וטהרתו:
מאמר ריד
ויצא בן אשה כו' מהיכן יצא וכו'
ובסוף הפרשה ויצא בן האשה הישראלית מהיכן יצא ר' לוי אמר מעולמו יצא ר' ברכיה אומר מפרשה של מעלה יצא ואמר ביום השבת יערכנו כו' ומתניתא אמרה מבית דינו של משה יצא כו' וקשה מה ענין שלשתן לגידופו ולמה היה מגדף השם בעבורם, ויתכן לפרש ששלשתן באו לפרש וליתן טעם למה זה היה נוקב השם ומקלל לשון נוקב משמע שהיה מפרש כוונת השם והפירוש שהוא גרם לו לגדף ועל כן נחלקו איזו פירוש גרם לו הגידוף, ודעת ר' לוי שדרש שם של הויה על שם שהקב"ה מהוה לכל הנמצאים ונותן לכלם הויות וקיום וידע שמשה הרג את אביו בשם המפורש אמר איך יתכן ששם של הויה יגרום חורבן העולם כי ההויה וחורבן הם שני ההפכים ממש על כן גידף שם של הויה ומ"ש מעולמו יצא לפי שהמקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא וכן להפך שהרי אדם הראשון אחד היה וממנו נתמלא כל העולם וחשב מאחר שהרג את אביו דומה כאילו החריב עולם מלא בשם כמפורש ר"ל מעולמו של אביו עולם מלא שהיה אפשרי לבא מן אביו ונחרב על ידי שם המפורש ואיך תאמר עליו כי הוא אמר ויהי על כן יצא וגידף ר' ברכיה סובר שדרש שם של שדי הוא ית' נצחי היה הוה ויהיה על כן כששמע פר' לחם הפנים שאמר לחם פנים לפני תמיד אם כן גם הלחם נצחי כמוהו וזה בלתי אפשרי כי קודם שנברא העולם לא היה שם לחם ואחריו לא יהיה כן ומאחר שקיומו תלוי בלחם אם כן שמא אינו נצחי כמוהו ואיך יורה שם הויה על שם היה הוה ויהיה על כן יצא וגידף, וקרוב לפשוטו יתכן לפרש מה שנאמר לחם פנים לפני תמיד ע"ד שנ' ביום השבת ביום השבת יערכנו וקשה ב' פעמים ביום השבת למה לי אלא שמרמז למה שארז"ל ששני מלאכים מלוין את האדם בע"ש כשיוצא מבית הכנסת לביתו מצא שלחנו ערוך וגר דלוק כו' מלאך טוב כו' אומר יהי רצון שיהיה כן לשבת הבאה כו' וקשה מהיכן למדו רז"ל לומר כן אלא ודאי שיש להם סמך מן כפל ביום השבת הנאמר כאן שאם ביום שבת זה יערוך לחם הפנים בשלחן זה אשר לפני ה' אז יזכה שגם ביום שבת הבאה יערכנו וכן יהיה לפני ה' תמיד מידי שבת בשבתו וכן נזכר כאן ענין הדלקת הנרות בפרשה ומשם למד לומר ג"כ מצא נר דלוק וק"ל, ומתניתא תנא שיצא חייב מבית דינו של משה כשבא ליטע אהלו בשבע דן סובר שדרש השם על שם דכר ונוקבא כדעת בעלי הקבלה ואפילו בסתם מדרש רז"ל יש בשם יה דכר ונוקבא כי שם של יה מתווך בין איש לאשה אם כן מצד השם של יה האשה יש לה חשיבות כמו איש ואם כן מן הראוי שיש לייחס אחר משפחת האם כמו שמתייחס אחר שגט האב ומאחר שמשה לא פסק לו כן הדין אלא שמשפחת האם אינה קרויה משפחה על כן יצא וגידף השם על כן אין מוסרין דרישת הקבלה בשמות לכל אדם כי מי שאין לבו שלם יכול לבא על ידו לידי קלקול ולא יבינו כל רשעיה והמשכילים יבינו, ומן פרש' הכהנים יצא לנו הלימוד שכל מזכה רבים צריך שיקשט עצמו תחילה כי כל מה שאינו אצלו בעצם וראשונה איך ישכיל בו לרבים ועל כן היה הכהן צריך להיות נזהר מכל טומאה לפי שהוא מזה על אחרים לטהרם וכתיב והזה הטהור על בטמא על כן צריך שתהיה הטהרה דבוקה בו מעודו וכן היה צריך להיות קדוש מעריות וכן היה צריך להיות נקי מכל מום כי כל מום חיצוני מורה על איזו מום פנימי כאשר בארתי בספר כלי יקר וכן דרשו מסכת יבמות על הסנהדרין פסוק כולך יפה רעיתו ומום אין בך כי כשאינו שלם ממום אינו יכול ליישר אחרים שכן נא' יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו ר"ל גם זה לוקח לו קלון המוכיח לרשע ומגיד לו מומו מום שלו של המגיד ומוכיחו במום שבו גם הוא לוקח לו קלון כי יאמרו לו מום שבך אל תאמר לחברך על כן היו הכהנים מורי דרך התורה לעם צריכין להיות נקיים מכל מום וקדושים וטהורים מכל טומאה כי בעבור זה היו ראוין לטהר אחרים אבל דבר טהור מטמא אי אפשר להמציא ועל יסוד זה נבנית כל פרשה זו ללמוד דעת את העם מורי דרך לאחרים כמ"ש והתקדישתם והייתם קדושים ר"ל כשתתקדשו תחילה אז והייתם קדושים בעצם וראשונה ואז תהיו ראוים לקדש אחרים וזהו שתי אמירות ושתי קדושות שניתנו לתחתונים שיאמר לעצמו תחילה קדוש ואחר כך יאמר לאחרים והיינו שיקדש עצמו תחילה ואז יהיה ראוי לקדש ממנו גם אחרים: