שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת בהעלותך · מאמר רמ
ארז"ל ידאגו כל החבורה כו' ע"ד במוקצים ובקצינים
ובגמרא דשבת מסיק אחד מן החבורה שמת ידאגו כל החבורה א"ד דמית גדול ואיכא דאמרי דמית קטן נראה שזהו פלוגתא זו אם הקצינים או המוקצים כי יש לומר שיותר לוקחים מוסר כשנעשה דין ברשעים המוקצים אבל לא כשפרענות פוגע בצדיקים כי כ"ש דפקרו טפי לומר מקרה אחד לצדיק ולרשע ולאידך גיסא יש לומר שיותר לוקחים מוסר אם אש אכלה בלחים ק"ו מה יעשו קוצים וכו' וק"ל וכאשר ראו אש אכלה בכל קצוי המחנה אז ברחו מן הקצות אל תוך המחנה והאספסוף סוף סוף רוצה לומר שני סופות אלו שהיו בשני הקצות המוקצים והקצינים אשר בקרבו רוצה לומר שברחו אל קרב המחנה התאוו תאוה דברים המחזיקים התאוה בנגלה תלו תלונתם בחסרון אכילה ובנסתר בקשו דברים המחזיקים התאוה כבשר וכדגים, ואמרו זכרנו את הדגה קשואים ואבטיחים כל אלו אינן מאכל בריאים שהרי מזיקין לעוברות ומניקות מ"מ היה טבעינו חזק כ"כ עד שלא ניזוק אחד מאתנו מהם ועתה נפשנו יבשה מן חסרון יסוד מים ועפר הנותנים לחלוחית אע"פ שהמן היה טועמים בו כל טעמים שבעולם מ"מ אין טעם כעיקר כי אין כל, רוצה לומר שהטעם אינו נותן לחלוחית ועין לא ראת' שום בשר ודגים בלתי אל המן עינינו ומה שאין אדם רואה אינו שבע ממנו והכתוב מכחיש כל דבריהם כי המן כזרע גד תמונתו כזרע להודיע שיש בו כח הזרע אל התולדה ועינו כעין הבדולח כי כל מאכל צריך לשני דברים האמורים בפסוק ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים כך מן זה היה טוב למאכל כי היו בו כל הטעמים והיה נחמד גם למראה כי עינו כעין הבדולח ותדע שבילקוט פרשת בראשית מסיק וזהב הארץ ההיא טוב אין תורה כתורת ארץ ישראל מהיכן למדו לפרש פסוק זה על התורה אלא לפי שנאמר שם הבדולח ואבן השוהם, ואמרו רבותינו זכרונם לברכה לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן על כן אמר שם הבדולח וזה המן אשר עינו כעין הבדולח ותדע שבמסכת יומא אמרו והנשיאים הביאו את אבני השוהם העננים הביאו להם אבני השוהם עם המן וכו' וקשה מה ענין אבני השוהם אל המן אלא לפי שנאמר שם הבדולח ואבן השוהם ואם כן ודאי המן שעינו כעין הבדולח גם כן מקורו משם ונמצא שהעננים שלקחו משם את המן לקחו אגבו גם אבני השוהם אשר שם והמטירום יחד ולפי דרכינו הזכיר זה כאן בשבת שיש לו גם תואר שלישי והוא נחמד להשכיל בצירוף תאוה לעינים וטוב למאכל וכנגד מה שטענו שאין טעם כעיקר ואינו מוסיף לחלוחית הבא מן בשר ודגים אמר שטו העם ולקטו וגו' פרש"י שהיה מתהפך לנטחנים ולנידוכים וכו' כי בלי ספק שהנטחן או הנידוך אין פעולתן שוה כשם שאין עיכולם שוה כי הדק יותר מתעכל מהרה מן הנס והחפץ בנידוכים אילו היה מרגיש בעצמו שאינו פועל פעולות הנידך הלא היה בידו לתקן זה ולדוכו, וכן בנטחנים אלא ודאי שהרגישו בעצמם שפעל כל פעולה שהיו רוצים בה לאפוקי מן טעם של בשר ודגים לא היה יכול להביא משם ראיה לפי שאע"פ שהרגיש שהמן לא הי' פועל פעול' הבשר לכשהחפץ מ"מ לא הי' בידו לתקן ומכאן למד רש"י לומר שהיה מהפך לנטחני' וכו' דאנ"כ מה ענינו לכאן ומה הגיד לנו הפסוק בזה אלא כדי להביא ראייה על טעם כעיקר שפעל כל מה שרצו בו אלא ודאי שנתכוונו לעריות וסופם מוכיח שכוונו על עסקי משפחותם, וסמך קברות התאוה מה שקרה להם בחצרות עם מעשה מרים שדברה במשה על עסקי אשתו וכן מחלוקת של קרח שחשדו את משה באשת איש כי הכל מענין אחד ומה שכתוב מקברות התאוה נסעו ויהיו בחצרות ולא אמר ויחנו בחצרות לפי ששם היה מחלקתו של קרח ובכל מקום שיש מחלוקת אין שם חני' של מנוחה לשום אדם מפני המחלוקת ולפי שהמחלוקת גרם להם שאפילו יונקי שדים נאבדו, ואם כן כל פריה ורביה שלהם לבטלה על כן אמר ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן שנקרא פארן על שם שפרו ורבו עליה כי בזמן שנסעו משם והיה שלום ביניהם מה כתיב וראה בנים לבניך שלום על ישראל: