שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
פרשת בא
מאמר צב
ביאור פרשת בא אל פרעה
ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו' קשה למה לא שנאמר כי אני הכבדתי בשום מכה כי אם בזו, לפי פשוטו נראה לי פי שבמכת הברד נאמר אני שולח את כל מגפותי ש"מ שמכה זו שקולה ככל המכות לכל הדיעות בין אם הגירסא בכורות תחת הבי"ת פתח בין אם הגירסא בצורות לכל הדיעות מכה זו שקולה כנגד כולם ואף על פי כן לא השגיח בה פרעה ק"ו שלא ישגיח במכות פרטיות אשר ישלח בו עוד וא"כ למה זה ילך משה אל פרעה בחנם כי לעולם לא ישלחם מרצונו על כן אמר לו הקב"ה בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ומאחר שקישוי זה ממני בא ולא מפרעה לסוף לא אקשה לבו במכה אחרונה ואז ישלחם וק"ל, ועוד קשה שלא מצינו שהקב"ה אמר למשה כלום מענין הארבה, וע"ק שבכל המכות נאמר ויחזק או ויכבד ובמכת הברד נאמרו שתיהן כאחד, ויתכן לפרש ע"ד שפירשתי בספר כלי יקר שלכך נאמר בברד את כל מגפותי לרמוז על מכות בכורות ע"ש, כי לכך נאמר הנה אנכי שולח את כל מגפותי אל לבך ר"ל מכת בכורות השקול' ככל מגפותי עכשיו אני שולח אותה מכה אל לבך ר"ל לא שתחול עכשיו המכה ההיא כי עוד חזון למועד אלא עכשיו תתן לבך עליה על ידי שתרגיש גודל מכאוב לבך על ליקוי ביכורי הצמחים ומה תעשה בליקוי בכורי פרי בטן בק"ו מן צער ביכורי פרי האדמה שלקו עכשיו, לכך נאמר ויכבד לשון מפעיל כמו ויקהל כי הקב"ה הכביד את לבו שלא השגיח במכת הברד כי מכה זו מן החמשה מכות האחרונות שהכביד ה' את לבו, וכנגד שלא שת לבו אל הגיזום מן מכות בכורות נאמר ויחזק לב פרעה מעצמו משמע ולא ה' פעל חיזוק זה שהרי בסוף כשבאה המכה של בכורות לא חיזק ד' לבו, לכך אמר כי אני הכבדתי את לבו רצה לומר ההכבדה היתה ממני אבל לא החזוק לב, ומה שלא אמר ד' למשה כלום מן מכת הארבה יתכן לפרש בדרך הפשט כי כבר נמצא בהרבה מדרשים שפרעה היה ראוי ללקות בכל עשרה מכות אלו כל מכה ומכה כנגד איזו חטא פרטי ואם כן כבר עברו שבעה מכות וידע משה שלא יחולו עוד מכות כי אם שלשה ארבה חשך בכורות, אך שבכל מכה הי' מסופק בקדימה ואיחור שלהם ובעצם המכות לא היה מסופק כי ידע שיהיו מדה כנגד מדה על כן ידע את כולם אך בסדרן היה מסופק איזו תוקדם ואיזו תאוחר על כן הוצרך הקדוש ברוך הוא להודיעו סדרן וכאן לא היה מסופק כי ידע שמכת בכורות תהי' באחרונה מאחר שבה התרה הקב"ה בראשונה שנ' הן אל ישגיב בכחו ומי כמוהו מורה כפירש"י פרשת שמות וא"כ אין כאן בספק כי אם ארבה וחושך וידע משה שמסתמא כל מכה סמוכה לדומה לה כי החשך יהיה סמוך למכת בכורות שזמנה גם כן בחשך בחצי הלילה וארבה יהיה סמוך לברד כי מכת הארבה באה לכלות יתר הפליטה הנשארת מן הברד והאי לדסמיך ליה והאי לדסמיך ליה, ובזה מתורץ מ"ש את אשר התעללתי פירש"י שחקתי וענין שחוק זה כבר פירשתי למעלה פרשת וארא על מדרש הרבתי בפסוק כי אני הכבדתי וגו' הדורש על זה פסוק אם ללצים הוא יליץ כי פרעה היה מתלוצץ בשלוחי הקב"ה פעם אחר פעם כי בעוד המכה משמשת הודה על חטאתו לאמור ה' הצדיק ובסור המכה חזר לסורו על כן גם הוא ית' יליץ ושחק בו כי בכל מכה נתן לו הרוחה כדי שיחחזק לבו ויחשב שלטובתו ניתן לו הרוחה ואינו אלא לרעתו כדי שיהיה מקום לחול למכה האחרת כי אלו היה הברד מכלה את הכל א"כ לא היה מקום לחול מכת הארבה וזהו ענין שחוק כמו החתול המניח העכבר כסבור שהוא כדי שימלט על נפשו ואינו כן אלא חוזר ותופשו, וזה"ש והחטה והכסמת לא נכו כי אפילות הנה ויש בזה ב' פירושים לרש"י אם לשון אפיל' ר"ל שהיו טמונים בארץ ואינן ראוין ללקות ואם לשון פלאי פלאות רוצה לומר שהיו ראוין ללקות ולא לקו כי נעשו להם פלאות ולמה נקט אפילות אלא שרמז שוודאי לא עביד ה' ניסא לשקר' ובודאי מה שנעשו להם פלאות שלא נכו היינו כדי שתחול גם מכת הארבה וכתיב בה ותחשך הארץ ולא יוכל לראות והיינו לשון פליאות ולשון אפילות כאחד כי לכך נעשה להם פליאות כדי שתבא הארבה ותאכלם באפילה וחשך ומכאן למד משה שאחר מכת הברד תחול מכת הארבה ולכך אמר ויאכל את יתר הפליטה הנשארת לכם מן הברד רצה לומר ודאי השאיר ה' מן הברד כדי שתמצא הארבה מה לאכול
מאמר צג
תהלים מזמור ע"ח המדבר מן יו"ד מכות
ובדרך זה הנה אתי מקום ליישב הקושי שמצינו בתהלים מזמור ע"ח וישובו וינסו אל וגו' ויהפוך לדם יאוריהם וגו' לא הזכיר כל המכות כי חשך שחין וכנים לא הזכיר כלל, ובכל אותן שהזכיר הפך סדרן, ונראה לפרש שלא הזכיר כי אם אותן המכות אשר מהם רצה להוכיח מה שנאמר את אשר התעללתי במצרים שחקתי שבכל מכה נתן לו הרווח' כדי ליתן מקום לאחרת שתחול ורצה להוכיח זה מן שלשה זוגות מכות, והתחיל במכת היאור אע"פ שממנה אין הוכחה זו מ"מ מאחר שבה עשה ה' שפטים באלהיהם כי היאור היה אלהות של פרעה כמבואר למעלה פרשת וארא על כן התחיל בה כלפי וישובו וינסו אל וגו' ור"ל לא זכרו את ידו וכחו ית' שעשה שפטים באלהי העמים זה"ש ויהפוך לדם יאוריה' ונוזליהם בל ישתיון, ואחר כך אמר ישלח בהם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם ר"ל לכך לא עשו בהם הצפרדעים כי אם השחתה בעלמא ולא אכלו אותם כדי שיבא אחריהם הערוב ויאכלם כי אילו אכלו אותה הצפרדעים א"כ לא היה לערוב מקום לחול ולאוכלם וא"כ אף על פי שהערוב סוף המעשה ר"ל אחר הצפרדע מכל מקום הוא קדום במחשבה כי גם בהשחתת הצפרדע כבר קדמה במחשבה אכילת הערוב לכך הקדים הפסוק אכילת הערוב להשחתת הצפרדע לפי שקדם במחשבה כאמור הרי ראיה מן זוג א' מן המכות, ואחר כך הביא ראיה מן זוג שני ויתן לחסיל יבולם ויגיעם לארבה יהרג בברד גפנם ושקמותם בחנמל יסגר לברד בעירם ומקניהם לרשפים הקדים הארבה לברד לומר לך שגם במכת הברד שהיה קדום במעשה ושם עלתה במחשבה גם על מכח הארבה כי לכך השאיר הברד כדי שתבא הארבה ותאכל יתר הפליטה כי הברד לא הכה כי אם גפנם וכדומה לו מן מיני הגבעולין וכן בשקמה בחנמל והוא מין ברד אף על פי שפשוטו מין ארב' הוא מכל מקום מדהכניסו בין עניני הברד יש לפרשו גם מין ברד וכן פי' בקונקרדנסיאס אבל הארבה אכל כל יבולם אפילו מה שהיו מובילין אל הקרקע והוא מן האפילות שאינן נראין אל הכל אכל הארבה ונמצא שהארבה המאוחר קדם במחשבה, ואחר כך הביא ראיה מן זוג שלישי ואמר וחייתם לדבר הסגיר ויך כל בכור במצרים ובכאן הדבר מבואר יותר מבכולן כי על מכת הדבר נאמר כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר ואולם בעבור זאת העמדתיך וגו' ואף על פי שפסוק זה נאמר במכת הברד מכל מקום כך פירושו כששלחתי מכת הדבר בבהמות בנקל היה שבאותו זמן ידבק הדבר גם בך ותכחד מן הארץ אך שאם הייתי עושה כן א"כ לא היה מקום למכת בכורות שתחול לפיכך בעבור זאת העמדתיך להשאיר לך פליטה כדי שתחול מכת בכורות וא"כ בשעה שאמר לו כן הוכיח ה' שמכת בכורות גרמה לו על כן נאמר שם הנני שולח את כל מגפותי אל לבך דהיינו מכת בכורות שנקראת כל מגפותי אל לבך כי עתה אני אומר לך שבמכת הדבר הנחתי לך מקום לגבות חובי מן מכת בכורות, הן בכור אדם הן בבכור בהמה כי לכך נתן לו השארות הדבר הן באדם הן בבהמות כדי שתחול מכת בכורות באדם ובבהמה לכך נאמר ויך כל בכור במצרים לרבות בכור בהמה ראשית אונים היינו בכורי אדם ולפי ששם הדבר מבואר בתורה באר היטיב על כן לא הוצרך המשורר להפך הסדר ולהקדים בכורות אל הדבר כאשר עשה בשני זוגות הנזכרים כי די בזה רמז מה שסמך מכת דבר למכת בכורות ויש כמה מכות ביניהם אלא לכך סמכן ללמוד מהם ענין השחוק ששחק בו ה' ליתן לו הרוחה כדי שתחול מכה אחרת אחריה, ומ"ש ויך כל בכור במצרים ראשית אונים באהלי חם לפי שמסיק בילקוט פרשה זו כי כל הבכורים מתו הן בכור מאמו הן בכור מאביו שנקרא ראשית אונו, ובמדרש הרבתי מסיק טשהמצריים החביאו בכוריהם בבתים של ישראל וגם שם מתו עיין פר' י"ח וקרוב לשמוע שהחביאו דווקא מי שהיה בכור לאמו שהדבר ידוע לכל שאמו ילדתו ראשונה ואם יבא המשחית אל בתיהם ולא ימצאם שם חשבו שינצלו כי חשבו שאינו מבחין בדבר שאינו רואה בעיניו, אבל בכור לאביו הנולד מן טפה ראשונה חשבו שבלאו הכי אין בו כח להבחין בין טיפה של בכור לטיפה שאינו של בכור על כן לא החביאו בכור מאב לבתים של ישראל, אבל כדי לבטל דעתם אמר ה' אני בעצמי יוצא בתוך מצרים ואני מבחין בין טיפה של בכור לטיפ' שאינו של בכור לפיכך ויך כל בכור במצרים היינו בכור לאם שהיה נחבא בבתים של ישראל ולא היו באהלי חם, וראשית אונם דהיינו בכור לאב באהלי חם שלא החביאום אלא נשארו באהלי חם כדאמרן:
מאמר צד
מזמור ק"ה המדבר גם כן בי' מכות
ובמזמור ק"ה נאמר סדר אחר והתחיל לשם במכת החושך שנאמר דשלח חושך ויחשיך ושם נזכרו כל המכות כסדרן חוץ מן ערוב וכנים הפוכין שנאמר אמר ויבא ערוב כנים בכל גבולם, ושחין ודבר לא הזכיר כלל, ויש לפרש לפי שלא מצינו מפורש בתורה אימתי סרו הכנים א"כ דעת הפסוק לומר לך שהערוב היה נס בתוך נס כי הערוב בא בעוד שהיה כל עפר הארץ כנים וזה חידוש גדול שהחיות יבואו אל ארץ אשר עפרה מליאה כנים לכך נאמר אמר ויבא ערוב אף על פי שהיה עדיין כנים בכל גבולם, ומה שלא הזכיר שחין ודבר לפי שלא נתפעל פרעה מהם כל כך שהרי לא בקש מן משה שיתפלל על הסרתם כמו שמצינו בצפרדע ובערוב ובארבה ובחשך ואף הכנים לא היה מזכיר מטעם זה אך הזכירם להגדיל נס הערוב כאמור ובמכת בכורות שלחם לגמרי, ומכת היאור אף על פי שגם שם לא בקש על ההסרה מ"מ הזכירו להיותו נס גדול שעשה שפטים באלהיהם כאמור למעלה, ומה שהקדים החשך להורות שכל עיקר טעם המופתים הללו היו לאמת לפרעה ענין חידוש העולם שהי' כופר בו ואמר מי ה' על כן הביא עליו חושך לאמת לו יצירה ראשונה יהי אור שכן קודם כל היצירה היה הכל תוהו ובוהו וחושך ובחסדי ה' הוציא כל הנמצאים לאור ההויה על כן הראה לו ה' כי הוא ית' יוצר אור ובורא חושך וזה כולל כל הבריאות של ששת ימי המעשה:
מאמר צה
במדרש ויהי חושך אפילה מהיכן היה החושך פלוגתא דרבי יהודה ור' נחמיה
וברבתי מסיק ויהי חושך אפילה מהיכן היה אותו חושך ר' יהודה אומר של מעלה שנאמר ישת חשך סתרו וגו' סביבותיו סכתו, רבי נחמיה אומר מחשך של גיהנם שנאמר ארץ עיפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים, ונראה שמה שכתבתי מסכים לדעת רבי יהודה הסובר שחשך זה מעין חשך של מעלה והוא החושך שהיה קודם יצירת כל העולמות כי אז היה ה' לבדו וחושך סתרו והחשיך לו הקב"ה מן אותו חושך ועשאו או אור לגלות לו כי הוא ית' אמר יהי אור ויהי אור וזה מופת על חידוש העולם לפיכך הקדים המשורר פסוק שלח חשך ויחשיך אע"פ שהיה המאוחר בין המכות מ"מ הקדימו להורות כי היא היה התכלית לכולם ומה שלא הקדים הקב"ה מכת החושך לכולם לפי שלא היה כח ביד פרעה לבא אל ידיעה זו כי אם מתוך הקדמות רבות ולבא מן הקודם אל המאוחר דהיינו מן ההקדמות אשר קנה על ידי שאר המכות כי אי אפשר לבא לסוף כל דבר חכמה כי אם ע"י הקדמות מופתיות, ומ"ש ולא מרו את דברו לומר לך שמאז הכיר פרעה את מי שאמר והיה העולם ולא מרו עוד דברו שהרי בפעם ההוא הסכים לשלח את כולם גם הטף ולא בקש כי אם להעמיד המקנה לפי שחשב שה' לא צוה להוליך כל המקנה רק משה מעצמו אומר כן כי אמר לדבריך הראשונים אני מאמין שאמרת לי בשם ה' כה אמר ה' וגו' שלח עמי ויעבדני והמקנה אינו בכלל עמי כדרך שפירשתי בכלי יקר על פסוק כי אותה אתם מבקשים לומר שהשמחה אתה בודים מלבכם כן ע"ש, הה"ד ולא מרו את דברו וקאי על פרעה, אך כדי לפרש אופן פלוגתא דרבי יהודה ורבי נחמיה נראה שמחלקותם תלוי בשני הטעמים אשר נקט רש"י למה הביא עליהם החשך כו' טעם ראשון לפי שבשלשת ימי אפילה מתו כל רשעי ישראל אשר לא רצו לצאת ממצרים כו' טעם שני לפי שהיו ישראל נכנסין לבתיהם של מצרים וחפשי כל מטמונותם כו' ושני הטעמים נזכרו ברבתי אחר הפלוגתא דרבי יהודה ורב נחמיה ואם כן קרוב לשמוע שהמה פליגי בטעם החשך ובהא סלקי ונחתי כי דעת רב נחמיה הוא שחושך זה היה ליסר בו הפושעים אשר לא רצו לצאת ממצרים לפי שהיו מעורבים בין המצרים ובנו להם בתים ספונים וחשובים ועושר וכבוד ונכסים כדמסיק ברבתי ועל כן לא רצו לצאת ולפיכך נידונו בחושך הבא מן אש של גיהנם אשר ערוך מאתמול לדון בו הפושעים והמורדים לכך מביא פסוק ארץ עיפתה כמו אופל אתאן למ"ד שעיקר הגיהנם שלעתיד היינו השמם שתפעל שני הפכים אור לצדיקים וחשך לרשעים כמ"ש ולהט אותם היום הבא וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וכן חושך זה של מצרים פעל שני הפכים חשך למצרים ולפושעי ישראל, ולכל בני ישראל היה אור במושבותם לכך מביא פסוק ארץ עיפתה כמו אופל לשון אור ור"ל שמשמש עיפתה ואור כמו שמשמש אופל והיינו חשך של גיהנם כאמור ורבי יהודא סובר מחשך של מעלה שנאמר ישית חשך סתרו כי הטעם בו שהקב"ה רואה ואינו נראה והחשך סתרו שהוא יתברך אינו נראה אבל עיני ה' משוטטות בכל העולם כמ"ש ידע מה בחשוכא ונהורא עמיה שרי כך חשך זה של מצרים היה לכדי שכל אחד מישראל יהיה רואה ואינו נראה כי כל אחד הלך לבתי המצריים לחפש אחר מטמוניות שלהם וכל ישראל רואים אבל המצריים לא ראו כלום וזש"ה ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ר"ל במושבותם של המצריים היה אור לישראל ואם כן חשך זה מעין חשך של מעלה שהוא סתרו של הקב"ה וק"ל, וזה"ש שלח חשך ויחשיך ולא מרו את דברו הן לדעת רבי נחמיה שסובר שטעם החשך שבו מתו רשעי ישראל לכך נאמר ולא מרו את דברו רצה לומר שהנשארים לא מרו דבר ה' כי ראו שפושעים נשמדו יחדיו על כן שארית ישראל לא מרו דבר ה' אלא יצאו ממצרים, הן לדעת רבי יהודה כדי לחפש מטמוניות שלהם וקאי ולא מרו את דברו גם כן על ישראל שלא מרו דבר ה' אשר אמר ואחרי כן יצאו ברכוש גדול כמארז"ל דבר נא אין נא אלא לשון בקשה שלא יאמר אותו זקן ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם ש"מ שמקצתן ממרים היו עם ה' ולא רצו ליקח מן המצריים אף על פי שבגמרא מסיק הטעם שאמרו הלואי ונצא בעצמינו או משום טורח הדרך מ"מ לפי דרכינו מדקאמר ולא מרו את דברו ש"מ שמצד שהיו מחוסרי אמנה לא רצו ליקח כי יראו לנפשה פן ירדפו המצרים אחריהם משום ממונם כאשר היה לבסוף ועל כן נאמר וישאילום בעל כרחם וממילא נשמע שאותן שהלכו לחפש אחר מטמונותיהם היו מאמינים בה' שיצילם אף אם ירדפו מצרים אחריהם על כן שפיר קאמר ולא מרו את דברו ותדע כי ג' מכות אילו שנזכרו בפרשה זו כולם יש בהם מענין של חשך בארבה כתיב ותחשך הארץ, וחשך כמשמעו ומכות בכורות בלילה, ועל כן נאמר במסורת ג' פעמים שיתי אותותי אלה, ב' שיתי כליל צילך, ג' שיתי לבך למסילה רמז למה שאמרנו למען שיתי אותותי הם אות ארבה חושך בכורות ועל שלשתן אמר שיתי כליל צילך ואחרי כן שיתי לבך למסלה כי אז הלכו גאולים ולפי שהחשך כולל שלשה מכות על כן התחיל שלח. חשך ויחשיך ולא מרו את דברו כי מן התחלת מכת הארבה התחיל פרעה לכנס בפשרה כשאמר מי ומי ההולכים:
וקרוב לזה מסיק
מאמר צו
מדרש הילקוט על פסוק אמרו לאלהים מה נורא מעשיך
בילקוט פרשה זו וז"ל בא אל פרעה הה"ד אמרו לאלקים מה נורא מעשיך ברוב עוזך יכחשו לך אויביך ר' אליעזר בנו של ר' יוסי הגלילי אמר אמרו לפעלא טבא ישר מה נורא מעשיך מה דחילון אינון מנגניא דילך הנהרגים הורגין את הורגיהן והנצלבים צולבים את צולביהם והנשקעים שוקעין את שוקעיהם ברוב עזך יכחשו לך אויביך ישקרו ויעשו אויביך כחשים נבוכדנצר אמר בריך אלהיהן דשדרך מישך עבד נגו פרעה אמר לא ידעתי את ד' נעשה כחשן ואמר ד' הוא הצדיק, הוא אמר וגם את ישראל לא אשלח א"ל הקב"ה למשה בא אל פרעה ועל ידך ישלחם שנאמר שלך משה עבדו אהרן אשר בחר בו ויוציא את עמו בששון ברנה את בחוריו עכ"ל, וקשה מה ענין כל דרוש זה אל פסוק בא אל פרעה, וכפי הנראה שסמך על מה שנאמר בענין ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ש"מ שרצה ד' שבכל דור ודור חייב כל אדם לספר בפיו נסים של מצרים על כן הביא גם ראיה מן פסוק אמר לאלקים מה נורא מעשיך שאתה חייב לאמר בפיך לאלהים מה נורא מעשיך, והתועלת היוצא מן ספור זה כי על ידו וידעתם כי אני ד' רוצה לומר שם של ד' הוא שם של רחמים פועל הטובות כי כל רעה באה מעצמה על עושה הרעה כי הנפש החוטאת פועלת איזו דבר רע של עבירה הרי העבירה עצמה נפרעת ממנו להביא עליו רעה בכיוצא בה במדה שמדד בה כי הוא נלכד ברשת יד העבירה כארז"ל ואין אתה בא לידי עבירה משמע שדומה כאלו היה לה ידים ממש וזה התכלית היוצא מן ספור מכות של פרעה שכולם היו מדה כנגד מדה אבל הקב"ה אינו פועל כי אם הטובות זהו שמביא לשון התרגום אמרו לפעלא טבא ישר כי הקב"ה אינו רק פועל הטובות ומ"מ ישר הוא רוצה לומר הכל מצדיקין עליהם הדין כפרש"י על פסוק צדיק וישר הוא ואע"פ שבפסוק לא נאמר כי אם סתם אמרו לאלהים מ"מ התרגום מפרש הכלל היוצא מן אמירה זו לומר שישר ד', ודבר זה אינו מבואר בתורה בכל המכות איך היו מדה כנגד מדה ולכך באו על ענין זה מדרשים חלוקים זה אומר בכה וזה אומר בכה, אמנם בענין קריעת ים סוף שנטבעו המצרים בים נאמר הדבר בפירוש שנאמר כי בדבר אשר זדו עליהם במים דמו לאבדם ובמים נטבעו ועל זה אמר יתרו עתה ידעתי כי גדול ד' מכל אלהים וגומר וכן נאמר כאן על כל המכות שע"י הספור בהם וידעתם כי אני ד' וכן במזמור זה מזכיר גם כן קריעת ים סוף שאמר מה נורא מעשיך וכו' לכו וראו מפעלות ד' נורא עלילה על בני אדם הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל וגו' אמר נורא עלילה על בני אדם כנגד כל המכות שנאמר בהם אשר התעללתי במצרים וגם זה מדה כנגד מדה כדרך שפירשתי למעלה על פסוק אם ללצים הוא יליץ והביא ראיה מן קריעת ים סוף כי הוא מפורש בתורה שהיה מדה כנגד מדה בדבר אשר זדו עליהם והוא בנין אב גם על כל עלילותיו אשר שחק במצרים שיליץ ללצים כאמור, ועל הים היו מקיימים מה שנאמר אמרו לאלהים מה נורא מעשיך כי שם שוררו על הים ואמרו מי כמוך וגו' נורא תהלות עושה פלא, זהו שמסיק התרגום מה דחילין רוצה לומר מה נורא אינון מנגניא דילך רצה לומר כשקדמו שרים אחר נוגנים על הים אז שררו ואמרו מה דחילין כנוסח זה מנגניא דילך לכך כל המספרים ביציאת מצרים אמרו לאלהים לספר בכיוצא בזה לאמר מה נורא מעשיך, ועל מה שאמר שהכלל היוצא מן הסיפור ואמירה זו לדורות כדי שידעו שהקב"ה פועל הטובות לבד אבל הרעה באה מעצמה על פועלי הרעות ולפיכך ישר הואר"ל צדיק וישר הוא שהכל מצדיקין עליהם את הדין, על זה מביא ראיה מן פרעה שאמר תחלה לא ידעתי את ד' ואח"כ כשנלקה הודה ואמר ד' הצדיק ר"ל צדיק וישר הוא ומדקאמר ד' הצדיק בה"א ולא אמר סתם ד' צדיק אלא רצה לומר הצדיק הידוע מאז ומקדם הודה גם למפרע וכיחש דבריו הראשונים, ועל מה שאמר שהרעה באה מדה כנגד מדה אמר הנהרגים הורגין את הורגיהם ר"ל ע"ד על דאטפת אטפוך, כי ישראל אינן הורגין וצולבים ושוקעים, כי אם הורגיהם וצולביהם ושוקעיהם כי להם ימדדו במדה שמדדו להם, והמשל בזה פרעה והמן ונבוכדנצר כי שקעו וטבעו בים את פרעה לפי שגם היא שקע אותם במים וצלבו את המן כי גם הוא בקש לצלוב את מרדכי, ובזכותם ביה בליליא קטיל בלשצר בן נבוכדנאצר כי גם אביו הרג ישראל, ונקט דווקא ג' אלו כי במזמור זה נאמר באנו באש ובמים ותוציאנו לרויה ודרשו ז"ל במסכת מגלה באנו באש בימי נבוכדנצר ובמים בימי פרעה ותוציאנו לרויה בימי המן על כן הביא הורג ים וצולבים ושוקעים וכן אחר כך מזכיר בפירוש נבוכדנצר ופרעה ולא הזכיר את המן כי לא מצינו בו שהודה על חטאיו אבל מכל מקום היה בקבלת עונש הצליבה, וסמך כל דרש זה אל פסוק בא אל פרעה כי שם נאמר ולמען תספר וגו' והוא מענין אמרו לאלהים ושם נאמר אשר התעללתי והוא מענין נורא עלילה על בני אדם, ולפי בפרשה זו נאמר שני פעמים נלך ומבואר בספר כלי יקר בנעורינו ובזקנינו נלך להקריב קרבנות בבנינו ובבנותינו נלך לשמוח בשמחת החג על כן מביא במדרש גם פסוק ויוציא את עמו בששון וגו' הנאמר במזמור ק"ה שהזכרנו ור"ל עמו היינו הפחותים שבישראל הוציא בששון כי נתפתו לצאת כדי לשוש ולשמוח בשמחת החג, ברנה את בחיריו כי הבחירים שבישראל יצאו בשביל עבודת ה' שקרא רנה לזמר לאל עליון בקול רינה, ומ"ש למען שיתי אותותי אלה בקרבו לפי שמצינו בפרשה זו ג' מצות שנקראו אות, א' מצות התפילין שנקראו אות, ב' מצות הפסח שנאמר והיה הדם לכם לאות, ג' מצות המילה שנקראת אות כי בלילה זו מלו כדי לאכול פסחיהם שנ' כל ערל לא יאכל בו:
מאמר צז
במדרש מפני מה הקדים לקיחתו ב' ימים
ועל דרך המדרש שכך הגירסא בילקוט מפני מה הקדים לקיחתו לשחיטתו ארבעה ימים היה ר' מתיא בן חרש אומר הרי הוא אומר ואעבור עליך ואראך והנה עתך עת דודים הגיע שבועה שנשבעתי לאברהם אבינו שאגאל את בניו ולא הי' בידם מצות להתעסק בהם שנאמר שדים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה ממצות ונתן להם שתי מצות דם פסח ודם מילה שיתעסקו בהם כדי שיגאלו ואומר גם את בדם בריתך שלחתי אסוריך מבור אין מים בו לכך הקדים לקיחת הפסח לשחיטתו ד' ימים שאין נוטלין שכר אלא על המעשה עכ"ל, קרוב לפשוטו נראה ליתן טעם למה מסר להם דווקא שני מצות אלו דם פסח ודם מילה, קרוב למאי שפירשתי בכלי יקר שבאו לתקן הוראת הכוכב ששמו רעה להפכו כדרך שאמרו רז"ל האי מאן דנולד במאדים להוי גבר אשד דמא מאי תקנתיה להוי טבחא או מוהלא כו', הנה מקום אתי לבארו בדרך אחר וזה כי מצינו שלכל האבות נראה ה' באל שדי לומר לך שאלמלא שם של שדי לא הו יכולין לצאת ממצרים לבא לרשת את הארץ מפני כוכב ששמו רעה אשר עלה כנגדם והיה מעכב על ידם, והקב"ה נקרא שדי על שם שהוא משדד המערכה שנאמר כשוד מן שדי יבא וכן פירשו הרבה מן המפרשים שנקרא שדי על שם שידוד המערכה, וכבר ידעת שהמילה משלמת שם של שדי כי מטעם זה נאמר בפרשת המילה אני אל שדי לפיכך אלמלא המילה המשלמת שם של שדי לא היה השם במילואו ואז היה מעכב על ידם כוכב ששמו רעה וע"י המילה המשלמת שם של שדי בשם זה שידיד ה' הכוכב ששמו רעה וזה"ש שהפך ה' הכוכב לדם מילה ר"ל המילה סיבה אל שידור הכוכב, אמנם גם במצרים היה להם מקום לירא מן המשחית אשר יצא בלילה להכות בכורי מצרים אגב מזל טלה בכור המזלות אשר הוכה ובאלהיהם עשה ה' שפטים וידוע שגם ישראל היו עובדי ע"ז במצרים כמו שדרשו על פסוק לקחת לו גוי מקרב גוי הללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז כו' ונר' שמטעם זה נא' ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר כי אין המשחית יכול להבחין בין ישראל למצרי אחרי שהללו עוברי ע"ז והללו עובדי ע"ז, אבל אם יהיו בבתיהם יראו דם הפסח על המשקוף ועל המזוזות ואז יראו שאינן עובדי ע"ז ע"י שחיטת הטלה כמ"ש משכו ידיכם מע"ז וקחו לכם צאן לעבודת השי"ת, נמצא שדם מילה היה להציל מן המשחית אשר בדרך והיינו הכוכב ששמו רעה, ודם פסח היה להציל מן המשחית אשר היה במצרים כמ"ש ולא יתן המשחית לבא אל בתיכם לנגוף וזה"ש ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי ואומר לך בדמיך חיי ר"ל ראיתיך מתבוססת ומלוכלכת בשני דמים דהיינו בסכנת דם מן כוכב מאדים ששמו רעה היוצא לקראתכם ובסכנת דם המשחיתים אשר יצאו בלילה להכות כל בכור עובדי אלילים, ואומר לך וגו' תרגם יונתן בדמא דם מהולתא ארחם עליך ובדמא דפסחא אפרוק יתיך, הורה באצבע ששני דמים אלו היו מצילין מן סכנות שני דמים כי בדמא דפסחא אפרוק יתיך מן משחיתים דבקרב מצרים לקחת גוי מקרב גוי אע"פ שהללו עובדי ע"ז והללו עובדי ע"ז מ"מ דמא דפסחא תקנה על זה כאמור, ובדמא דמהולתא ארחם עליך בדרך בצאתך ממצרים להפך הרעה לטובה כי שם של שדי יש בו דין ורחמים כמבואר למעלה פרשת וארא, דין לשון שידוד ורחמים לומר די לצרותם, ועל כן אמר ארחם עליך כי באותו זמן ששם של שדי ישדד המערכה באותו זמן ישוב ירחם עליך בדרך, ונראה שמטעם זה הוסיף רש"י על דברי המדרש ואמר ושהיו שטופים מן ע"ז כו' והיינו כדי ליתן טעם על שני דמים אלו שנמסרו להם להתעסק בהם וא"כ להצעה זו דם פסח היה להציל מן המשחית אשר יצא בלילה בארץ מצרים להכות כל עובדי ע"ז כי הפסח גם כן זמנו בלילה, ודם מילה גרם היציאה ממצרים ביום ההוא להצילם מן כוכב ששמו רעה וכן זמן המילה ביום לכך נאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא ה' וגו' ר"ל בזכות המילה שנאמר בה בעצם היום הזה נימול אברהם יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים, לכך נאמר ויהי בעצם היום הזה הוציא את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם והלא כבר נא נאמר ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים אלא אחד לגופו ואחד לדרש זה ומ"מ הזכיר בשניהם צבאות צבא שיש לי בתוכה אות והיינו אות ברית מילה, ואות של תפילין כי גם התפילין משלימין שם של שדי כמו המילה ואם כן שני אותיות אלו היו ממלאים שם של שדי אשר בו שדד ה' ב' מיני משחיתים אלו הן שבתוך מצרים כן שבדרך לכך נאמר שני פעמים לשון צבאות, כי בתפילין כתיב ענין מכת בכורות שנ' ויהרג כל בכור וזה גם כן ענין שידור המערכה בכור המזלות על ידי מצות הפסח ועל כן בפרשת קדש לי כל בכור נאמר ענין מכת בכורות וענין הפסח שנאמר ועבדת את העבודה וגו' ואז היה הקב"ה גם כן פועל בשם שדי על כן קובעין שם זה בתפילין ובמילה וק"ל ומה שכתב שני פעמים בעצם היום הזה אחד רמז על המילה ואחד מרמז לכדרבי יאשיה שדרש
מאמר צח
ושמרתם את המצות שאין מחמיצין המצוה כו'
ושמרתם את המצות אל תקרא המצות אלא המצוות כשם שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה וקשה מנ"ל לרב יאשיה למדרש כן אלא שסמך על סוף הפסוק שאמר ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה הוצאתי את צבאותיכם וכל לשון כ' הוא כמו נתינת טעם על מה שנאמר למעלה ממנו וקשה מה ענין זה אצל זה בשלמא אם ושמרתם את המצות רמז שאין מחמיצין את המצוה שכל מצוה שתבא לידך תעשנה תכף לאלתר ואל תאחר, אתי שפיר מה שאמר כי בעצם היום הזה הוצאתי וגו' ר"ל ממני תראו וכן תעשו כי כאשר עשיתי לכם שבהגיע זמן הקץ לא עכבתי גאולתכם אפילו כהרף עין כך תעשו גם לי שלא תעכבו עשיית מצותי אשר יבואו לידכם כי כאשר עשיתי לכם תעשו לי ולפי שהמצה מצוה ראשונה לישראל על כן רמז ענין נכבד זה במצה וממנה בנה אב לכל המצות, לכך מביא פסוק גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו רמז שאילמלא דם ברית המילה המשלים שם של שדי לשדד בו הוראות הכוכב ששמו רעה לא היו יכולין לצאת ממצרים שנקרא בור אין בו מים כי זה מסכים לדעת האומרים שכל הגלות הזה היה למרק עון מכירת יוסף אשר מקורו בא מן ויבא יוסף את דבתם רעה מן רעה זו נתגלגלו הדברים שהשליכוהו לבור אין בו מים אבל נחשים ועקרבים יש בו ואחר כך טבלו את כתנתו בדם שעיר עזים ועל ידי פעולה זו הרעה נתנלגלו הדברים שירדו למצרים בור עמוק בערך ארץ ישראל שהרי נא' בו בכל מקום לשון וירד מצרימה והוא בור אין בו מים כי אין גשמים מצוין במצרים אבל נחשים יש בו פרעה מלך עריץ שנ' בו התנים הגדול הרובץ בתוך יאוריו כי הכל מידה כנגד מידה וכנגד מה שנמשך כל זה מן דבתם רעה וישחטו שעיר עזים נולד כנגדם כוכב ששמו רעם והוא סימן דם והריגה וע"י המילה ניצולו על כן אמר שלחתי אסיריך מבור מים אין בו והוא כינוי לארץ מצרים להורות שהכל היה במדה ובמשקל זה לעמת זה ומ"ש היה רבי מתיא בן חרש דורש נקט לשון היה לפי שלא אמר דרש שלו על קושית מפני מה הקדים לקיחתו כו' אלא היה דורש פסוקי דיחזקאל ואגב דרשה שלו רצה לתרץ ג"כ קושית מפני מה הקדים לקוחתו כו' והוא כדי שיהיו עסוקים במצות כו' כי כל מצוה דווקא בעידנא דעסיק בה מנינא ומצלא ואין נוטלים שכר אלא על המעשה כי שכר מצות שעל טוב הכוונה בכל מצוה בהאי עלמא וכל עיקר השכר שבעה"ז הוא על המעשה לפום צערא אגרא אבל על עיקר האמונה והכוונה שבלב אין זמן קבלת שכר כי אם בעה"ב ובעה"ז הכל לפי רוב המעשה אבל לעה"ב אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים כי הוא זמן קבלת המתן נוסף על השכר, ובדרך פשוטו לכך הקדים לקיחתו ד' ימים משום ביקור מן מום שלא ליתן פתחון פה למינים לומר שמצד שמום בו לא ירצה להדמות למזל טלה בכור המזלות ולכך לא הגין עליו המזל מלמעלה, ואם כן קשה מאחר שעיקר ע"ז בלב וא"כ בביטול בלב סגי, ע"כ אמר שמ"מ אין נוטלין שכר כ"א על המעשה לעקור ע"ז ולשרש אחריה, ומ"ש גם את בדם בריתך כל הענין בלשון נקיבה הורה בזה רמז לארז"ל בזכות נשים צדקניות שבאותו דור נגאלו אבותינו ממצרים ע"כ הסב הנביא הדבור כמדבר עם הנשים כי המה היו עיקר בגאולה זו כמ"ש מוציא אסירים בכושרות בזכות נשים הכשרות לכן נאמר גם את בדם בריתך יצאו אסיריך וגו' ובמדרש מדלג על ההרים בזכות האבות מקפץ על הגבעות בזכות האמהות לכך נאמר ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית, לבית אבות היינו בזכות אבות שה לבית בזכות האמהות שנקראו בית, וכמ"ש ויזכור אלהים את בריתו את אברהם את לרבות שרה, את יצחק לרבות רבקה ואת יעקב בוי"ו ריבוי שני לרבות רחל ולאה, ויזכור אלהים את בני ישראל את לרבות כל נשים צדקניות שבאותו דור, וזה"ש ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכינו הקרוב אליו כדי להוציא מכאן רמז שאם לא יספיק זכות אבות ואמהות יצרף לזה גם זכות נשים צדקניות שהם דוגמות השכן הקרוב אליו ובזכותם נגאלו: