שפתי דעת· רבי שלמה אפרים מלונטשיץ
בראשית · מאמר ז
פרשת יצירת האדם וענין הנחש
ועתה פקח עניך בענין יצירת האדם דוק ותשכח כי אלהים ברא את האדם ישר ובקש להנחילו שני עולמות דהיינו העוה"ז והעוה"ב. כי בתחלת יצירתו נאמר ויטע ה' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר ואחר כך חזר ואמר שנית ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה ויצו ה' אלהים על האדם וקשה תרתי למה לי וע"ק למה נאמר בפעם ראשון וישם שם משמע שימה בעלמא לפי שעה ואחר כך אמר ויניחהו משמע הנחה של קבע לאמר זאת המנוחה ועוד קשה כאן נאמר ויקח פירוש לקחו בדברים ופתה אותו לכנס לגן עדן ולמעלה אצל השימה לא הזכיר שום לקיחה ופתוי ועוד קשה מה היה צריך פתוי לכנס לגן עדן כי מי פתי לא יסור הנה, אלא ודאי לפי ששימה ראשונה היתה להאכילו מפרי עץ הגן ולהשתעשע בחמודותיו ולזה לא היה צריך פתוי כי תאוה הוא לעינים ומ"מ נאמר בו שימה שאינו קבע כלשון הנחה לפי שחמדות העולם הזה אינן כי אם לפי שעה כרגע נראו בבית וכרגע ספו תמו, אבל למטה בא להנחילו השלימות הנצחי על ידי התורה והמצוה כמו שנאמר ויניחהו בנן עדן לעבדה ולשמרה וארז"ל לעבדה זו מצות עשה ולשמרה זו מצות לא תעשה כמו שנאמר מיד ויצו ה' אלהים על האדם וגו' כדי להנחילו רב טוב הצפון ולכך צוה לו דוקא בגן עדן כי היה מראה לו שם רב טוב הצפון לשומרי מצותיו כמו שהראה לו שכר העה"ז דהיינו אכילת פירות כך הראה לו שם גם הקרן רב טוב הצפון לצדיקים לעה"ב אז מיד נכנסה באדם רוח חזזית של יצר הרע למאן בדבר שאין הנאתן מוחש לעינים בכל שעה כי אע"פ שכבר הראה לו הקב"ה גם השכר מ"מ ראיה זו אינה כי אם לפי שעה כדרך שמראין לאדם בהיותו במעי אמו כי אז נר דולק על ראשו ומראין לו מסוף העולם ועד סופו כו' דהיינו כל ההצלחות בזה ובבא ומ"מ כבואו לאויר העולם נשכח מנגד עיניו את כל יקר אשר ראתה עינו כי חמדות העה"ז אשר אליהם הוא נעתק בלידתו מעורין עיניו מן חמדות העה"ב על כן גם לאדם הראשון קרה כן כשרצה ה' להניחו בג"ע ולצות לו התורה והמצות הוצרך לפתותו ולקח אותו בדברים רכים טובים ונחומים לאמור זאת המנוחה לכך נאמר כאן ויקח ויניחהו וע"כ צוה לו שלא לאכול מן עץ הדעת שלא יכנס בו היצר הרע ויטרידו מן העוה"ז והעוה"ב כמו שנאמר מות תמות כפל בזה ובבא, ומן כפל של מות תמות מצא לו הנחש מקום להזדווג נו, כי בספור של הנחש יש כמה דקדוקים א' בחחלת דבריו אף כי אמר אלהים כו' לשון זה צריך יישוב הן מצד הלשון הן מצד הענין וכי כדי שידבר באותו עץ התחיל בדברי שקר מרדף אמרים לא המה, ב' למה הוסיפה חוה צווי לא תגעו, כפי הפשט נראה שחוה מעצמה ראתה לעשות סייג וגדר אל גוף המצוה כי מטעם זה נאמר ופורץ גדר ישכנו נחש לפי שהנחש פרץ גדרו של עולם דהיינו הגדר והסייג שעשתה חוה אל גוף המצוה ודחפה בה ואמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' ואם כן הנחש יודע כמה גדול עונש הפורץ גדר כשם שנענש הוא על ככה כך יפרע מפורץ גדר וסייג אשר גבלו ראשונים, ג' למה נאמר מות תמות כפל וחוה אמרה פן תמותון רק פעם אחד ועוד פן לשון מסופק והקב"ה אמר תמות משמע ודאי, והנחש חזר ואמר כפל לא מות תמותון, ד' ותרא האשה כי טוב העץ למאכל במה ראתה כן ורש"י פירש ראתה דבריו של נחש ופשוטו אינו משמע כן, ביאור הענין שהנחש עשה עצמו כאלו לא שמע כי אם פסוק ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל כי ביום אכלך ממנו מות תמות אבל לא שמע מה שאמר ה' מכל עץ הגן אכל תאכל, ודקדק הנחש מן לשון מות תמות שעל שניהם נצטוה שלא לאכול בין מעץ הדעת בין משאר פרי הגן, ואע"פ שלא הזכיר הקב"ה כי אם עץ הדעת לחוד מ"מ אמר שבכלל צווי עץ הדעת יש אזהרה על כל פרי עץ הגן, כי עץ הדעת היה באמצע הגן שנאמר ועץ החיים בתוך כגן בתוך, היינו באמצע והוא המרכז כדרך שמסיק ברבתי שמימי בראשית מתפלגין מתחת עץ החיים ומשמע שעץ הדעת היה סמוך לו שכן נאמר ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע, אם כן כל עצי הגן יש להם יניקה מן המים שתחת עץ הדעת אם כן מסתמא כמו שעץ הדעת מסוכן וממית כך כל האילנות היונקים ממנו אע"פ שאינם מסוכנים כעץ הדעת מאחר שהם רחוקים מן השורש מ"מ יש בהם חשש מיתה וסכנה ודקדק זה מן כפל מות תמות כי תמות היינו תמות ודאי קאי. על אכילת עץ הדעת עצמו, אבל מות אינו ודאי אלא ר"ל יש חשש מיתה גם שבאר פרי העץ שהאוכל מהם לפחות יחלה בחולי שיש בו חשש מיתה ודקדק גם כן מדלא קאמר ומפרי עץ הדעת לא תאכל ואמר ומעץ הדעת לא תאכל,, וכי סלקא דעתך שיאכל העץ ולא הפרי אלא הכי פירושו שגם שאר האלנות היונקים מן עץ הדעת הם בכלל סכנה, על כן אמר הנחש אל חוה כשראה אותם אוכלים מן כל פרי עץ הגן עשה עצמו כצדיק מיסר ומוכיח לחוה מדוע אתם עוברים את מצות ה' אשר צוה שלא לאכול משום עץ הגן לכך פתח באף לומר אע"פ שאמר ה' לא תאכלו מכל עץ הגן מ"מ אתם אוכלין ממנו, ושאל שאלה זו כדי שתהיה מוכרחת לתרץ כפל של מות תמות אחד על אכילה ואחד על הנגיעה ואז ימצא מקום להדיחה מכל וכל וכך קרה לו שחוה השיבה לו על הכפל כאשר זמם ואמרה ומפרי עץ הגן נאכל כי אין סכנה בהם, ומפרי העץ אשר בתוך הגן באמצע אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן תמותון לא הזכיר כפל המיתה לפי שלא הוצרכה לתרץ כי אם לשון מות שמשמע ספק מיתה שדרש הנחש על שאר פרי העץ וחוה אמרה שלשון מסופק זה קאי על הנגיעה זה"ש פן תמותון לשון מסופק שקאי על הנגיעה, מיד דחף אותה על העץ לאמר כשם שאין מיתה בנגיעה כו' אע"פ שגם היא אמרה שאין בנגיעה ודאי מיתה היה לה לפחות ליפול באיזו חולי כי כן דרך הסמים הממיתים לאוכליהם לאלתר ואם גם הנגיעה בהם מסוכנת אע"פ שאין הנגיעה ממיתה לאלתר מ"מ הנוגע בדבר מסוכן שיש לו ארס גדול ומסוכן יפול בחולי, והדבר בספק אם לא ימות מאותו חולי וכשדחפה על האילן הוכיח לפי דבריה שאין שום מיחוש ואם כן אין ממש גם בלשון תמות שהרי לא חלי ולא מרגיש כל הנוגע בו, ולמה צוה לכם כי יודע ה' כי ביום אכלכם וגו', ועל זה נאמר ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וגו' אחר שהוכיח הנחש שכפל מות תמות אינו קאי על הנגיעה והאכילה שהרי כבר נגעה בו ולא הוזקה כלום, אם כן עשתה הוכחה מן כל פרי עץ היונקים מן עץ הדעת והם טובים למאכל אם כן ק"ו שעץ הדעת עצמו טוב למאכל כי הבינה מן דברי הנחש שכל עצי הגן יש להם יניקה מן עץ הדעת ואם כולם טובים למאכל ק"ו שעץ הדעת עצמו טוב למאכל כי מן הענפים יקח ראיה על השורש כי גם בתחלת דבריו של נחש עשה הקדמה זו כדי להטעותה בסוף ליקח ראיה מן אכילת כל עצי הגן על אכילת עץ הדעת כי טוב הוא.