שפת אמת· רבי יהודה אריה ליב אלתר
ויקרא · פסח
חלק א
תרל"א
ב"ה מימים ראשונים של פסח לא נכתב כסדר מליל א'
בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כו' ואח"כ אמר ואותנו הוציא. ונראה כי ע"י אמונה שיש יציאת מצרים לכל דור ודור נתגלה זה. ומהר"ל כתב כי בכלל הי' כל אחד ביציאת מצרים רק חייב לראות כאלו יצא בפרט ע"ש. וי"ל ג"כ כנ"ל שע"י אמונה נכנס לתוך הכלל ובוודאי בכלל הי' יצ"מ לנקודה הישראלית שמשם נמשך חיים לכל איש ישראל רק ע"י אמונה באין לזה. ואחר שרואה עצמו כאלו יצא. ויודע ומאמין כי גם ההארה שיש לו לא הי' לולי יצ"מ. עי"ז נתגלה לו שרואה איך יוצא באמת. וכן הפי' בסיפור יציאת מצרים אפילו כולנו חכמים כו'. כי אף שהוא חכם דבוק בה' חיים יש לו לידע כי כל זה ע"י יצ"מ שהאמת כן רק שצריך לברר זה ע"י אמונה והוא הסיפור לשון בירור וגילוי מפורשת כי בכל דור יש יציאת מצרים לפי ענין הדור וכ"ז הי' בשעת יציאת מצרים. וכפי אמונת האדם כאילו יצא נתגלה בחי' זו ומרגיש מיצ"מ של עתה ויוכל לצאת כל אחד ממיצר שלו: בשאלת החכם מה העדות והחוקים. ולכאורה איך שואל טעם על חוקה. אך כי באמת כתיב מגיד דבריו כו' חוקיו כו' לישראל שבנ"י יודעין טעם גם בחוקה והוא ע"י שמאמין ועושה החוק באמת אף בלי הרגשת הטעם עי"ז זוכה לידע הטעם ג"כ. והוא עצמו ג"כ אכילת מצה אף שהיא בלי טעמים רק כמו שהיא. רק מה שמונע מאכלים אחרים כדי להיות נדבק בטעם המצה. עי"ז מרגיש דביקות במצה אף שאינו משיג הטעם. וז"ש אין מפטירין כו':
ברוך שומר הבטחתו כו' שהקב"ה חשב הקץ לעשות כו'. פי' להיות בכל דבר מעשה גשמיי ג"כ בחי' הגאולה שלא להיות נטבע בגשמיות הדבר. וזה המשכת המחשבה בהמעשה להיות קץ לבחי' עשי' כנ"ל. וזה שהבטיח לאאע"ה בברית בין הבתרים כו' ומה הבטחה הוא זה להיות בניו בשעבוד ת' שנים. ואז הי' עיקר האהבה לאברהם מהשי"ת שכרת עמו הברית. אך כי הוא הבטחה גדולה שע"י הגלות יהי' לבנ"י כח זה למצוא בחי' הפנימיות בכל הסתר [וזה שנק' גלות ע"ש לעורר התגלות הפנימיות שבתוך ההסתר. וז"ש ידוע תדע כו' כי הי' נצרך לזה המשכת כחו וידיעה הוא דביקות וחיבור כנודע]. וז"ש והיא שעמדה כו' כי הבטחה הנ"ל הי' תועלת לכל דור ודור שכל ההסתר מוסיף עוד חיזוק בעת הגאולה וז"ש הקב"ה מצילנו מידם כמ"ש רבות רעות צדיק כו' יצילנו ה' ופי' [עי' זוה"ק בפ' וישלח] כי הוא מלשון ויצל מקנה אביכם כו' שמן המיצר נפרש עוד כח הניצוץ הקדוש כמ"ש יצאו ברכוש גדול כו':
צא ולמד מה ביקש לבן כו' פרעה לא גזר כו'. בא לפרש כי גלות מצרים הי' רק לטובה. כי לבן ביקש לעקור הכל. והי' העצה ע"י ירידתנו למצרים. כי בפרעה הי' הגלות מה שבנ"י היו תחת ידו. וז"ש שגזר רק על הזכרים כי פי' זכר המשפיע אשר לו הכח. וע"ז גזר פרעה שיהיו בנ"י בחי' נקיבה שאין להם השליטה והכח. אבל לא לעקור הכל. כי בנ"י היו רק בגלות תחת ידו. אבל לבן ביקש לעקור הכל. וע"י שירדו אבותינו למצרים וזכו לצאת משם עי"ז נדחית מחשבת לבן. וז"ש ארמי אובד כו' וירד מצרימה שעל ידי לבן נצרך לירידת מצרים כנ"ל:
מצה זו כו' שלא הספיק בצקת אבותינו להחמיץ עד שנגלה ממ"ה הקב"ה כו'. הרב ז"ל בסידור פי' כי מצה כמו שהיא בלי התנשאות. שהוא חמץ. הגסות. שמנשא עצמו ועולה בנפיחה. וע"י שהי' להם גילוי שכינה הי' נשאר מצה ע"ש. וכן בזוה"ק פינחס כי ההפרש בין חמץ למצה הוא נקודה אחת שבין ה' לח' ע"ש כי ה' היא הנקודה בתוך הד' שיודע שאין לו כלום רק נקודה פנימיות שנתן השי"ת. וע"י שממשיך הנקודה לעצמו ונעשה ח' הוא חמץ ע"ש:
מיום א' דפסח
אלה מועדי ה' כו'. פי' שביו"ט מתגלה חיות פנימיות מהשי"ת שיש בכל הנבראים אשר תקראו כו' מקראי קודש. שמעתי מאא"ז מו"ר זצלה"ה כי יכולין לקרוא הקדושה ביו"ט. וגם הקדושה קוראת לאדם ע"כ. ופי' קודש הוא נקודה הפנימיות שאף שמחי' הכל היא נבדלת מהגשמיות שהשי"ת קדוש ונבדל. וכתיב מלא כל הארץ כבודו שמחי' הכל. רק שנסתר בעוה"ז זה. וביו"ט מתגלה. וז"ש בזוה"ק אמור מה רב טובך כו' כי ביו"ט נתגלה חיות הפנימיות שהוא אור הנגנז לצדיקים שהם מרגישין אור זה גם בעשי' [כמ"ש במ"א]. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה בשם הזוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב שיש בו מאור הגנוז והוא כנ"ל. וז"ש מועדים לשמחה כי כשמתגלה שורש החיות של האדם ושל כל הבריאה ממילא יש שמחה. ולכך ביו"ט יכולין למצוא הארה הפנימיות שיש בכל דבר. וז"ש יראה כל זכורך. יראה יראה. כמו שבא לראות בא להראות ע"ש בגמ' שהוא כנ"ל שהאדם יכול לראות חיות הפנימיות והוא נק' זכורך. פני ה' אלקיך הוא ג"כ נקודה הפנימיות שיש בכל דבר נק' פני ה'. ומבקשין והשיאנו כו' ברכת מועדיך להיות נדבק מעשה האדם בשורש ע"י אור היו"ט. וי"ל השיאנו כמו משיאין משואות להיות מקושר בשלהבת אהבה לשורש החיים ברכת מועדיך כי כל חיות השנה ע"י התקשרות בשורש החיות שזה מתגלה ביו"ט:
מליל ב'
אלו קרע לנו הים ולא העבירנו כו' בחרבה כו'. פשוט י"ל כי הי' צריך להיות טיט עכ"פ. אך י"ל כי כתיב ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה כי זה עיקר הפלא מה שבנ"י הלכו תוך הים ממש והי' להם ליבשה. כי אם הי' מסולק מבחי' ים אין זה פלא כל כך כי ביד הקב"ה לעשות מים יבשה. אבל לחיבת ישראל עשה השי"ת שגם שיהי' בחי' ים ממש. מ"מ יהי' לבנ"י יבשה. וזה שבנ"י יכולין להפוך גם הטבע להמשיך הקדושה בתוכה ממש ע"י עבודתם. וזה העבירנו בתוכו בחרבה:
בזוה"ק כמה פעמים קושיא זו מה שהשי"ת משבח עצמו ביציאת מצרים הלא הבטיח לאבותינו. וכתיב נ' פעמים בתורה הוציאך מארץ מצרים כו'. ותי' כי הי' מסטרא דיובל שנת החמשים עלמא דחירות ע"ש. ועדיין צריך ביאור. וי"ל כי באמת כל הגלות במצרים הי' רק לטובת ישראל ולאשר כי השי"ת הבטיח לאבות כי יצאו ממצרים ברכוש גדול. לזאת עשה השי"ת שיהיו במצרים במדריגה התחתונה מאוד כמ"ש ז"ל כי כבר היו במ"ט שערי טומאה וז"ש אלו לא הוציא הרי אנו כו' כי היו ח"ו משוקעים בשער הנ' בטומאה שאינם יכולין להגאל עוד. וממילא כשנגאלו ניתן לישראל כל השערי בינה עד שער הנ' כי זה לעומת זה כו'. וז"ש ה' אלקי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. שכל מה שנכנסו ונשקעו אז כ"כ בשערי טומאה הי' לטובה. והוא יותר ממה שהבטיח לאבותינו שהי' די בצרה אחת אך כי הי' חמשים גאולות כו'. וז"ש וחמשים עלו בני ישראל כו' כמ"ש בזוה"ק בשלח ובתקונים ע"ש:
מה שקורין שה"ש בפסח. כי שה"ש הוא לבאר כי כל עניני עוה"ז רק משל להבין האהבה הצריכה להשי"ת. וזה פי' שיר השירים שמכל השירים שבעולם יוצא שיר הזה. אך כי האדם צריך להיות נדבק בהנמשל וקשה שיהי' הכל רק כדי לידע לעבוד להשי"ת וח"ו כשנדבקין בעוה"ז אין יכולין להבין כלל הנמשל. לזאת בפסח זמן חירותנו. שהאדם יכול ללמוד רצון השי"ת גם מן הטבע ג"כ. כי מתגלה נקודה הפנימיות. לזאת שייך שה"ש בזמן הזה:
מיום ב' דפסח
אכילת מצה רשות. ומשמע כי בכל השנה אינו רשות. שכ"ז שיש לאדם שיעבוד ודביקות בהטבע אינו יכול לאכול מצה שהיא פשוטה כמו שהיא בלי שינוי מכמו שנברא בכח השי"ת. ובפסח זמן חירותינו. והפי' שהחירות גם בתוך הטבע שנק' זמן. כי הזמן הוא הטבע והחירות למעלה מן הזמן והטבע. רק ביציאת מצרים נמשך הארה מלמעלה גם בתוך הזמן והטבע. וכן אמר אא"ז מו"ר זצלה"ה על שנקרא ליל פסח סדר להראות כי לבנ"י יש סדר מסודר גם לנסים שאינו עפ"י מקרה כו'. והוא כנ"ל שגם בתוך הטבע חיות שלהם נמשך ודבוק במקור החיים שהוא מקום הנעלם שלמעלה מהטבע. ולכך יוכל כל אדם בפסח לצאת מן המאסר שלא להיות משועבד לסט"א ח"ו. וממילא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים כראוי. ויכול לאכול מצה גם כן:
ב"ה שבת חוה"מ
אלהי מסכה לא תעשה כו' חג המצות תשמור כו' ולמדו חז"ל מזה המבזה המועדות כאלו עובד ע"ז. גם כתבו חז"ל דכתיב שבת אצל המועדות בפ' אמור לומר המקיים המועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות וכן להיפוך ע"ש. והפי' כי מועדות ניתנו לישראל דכ' אשר תקראו אתם אפילו שוגגין. מזידין כו'. ושבת קביעא וקיימא כי ענין שבת הוא עליות כל דבר לשורשו למעלה מן הטבע שהוא שורש החיים של כל דבר. ולזאת אין קדושת שבת תלוי בתחתונים. רק מ"מ יש תוספות שבת ע"י הכנת ימות החול להיות דביקין בשבת [כמ"ש במ"א]. ובמדרש שה"ש שחורה אני בימות החול. ונאוה בשבת. ומה שבח בשחורה אני. אך כי זה המשך קדושת שבת לימות החול. אף שעוסקין במלאכות ושאר עשיות גשמיים. מ"מ נמשך ונדבק אחר בחי' שבת. ממילא מוסיפין בנ"י כח לבחי' שבת ג"כ והוא תוספות שבת. כי כמים הפנים לפנים. כמו שמקבלין שבת באהבה ותשוקה גדולה. כן זוכין להמשיך הארה ממקום גבוה יותר. והנה בחי' יום טוב הוא להמשיך הארה לתוך הטבע ממש ולכך ניתן לישראל שתלוי בקדושת ישראל דקדשינהו לזמנים שע"י בני ישראל נמשך הארה להנבראים. ודביקות המעשה בשורש המחי' הכל זה בחי' המועדות. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה כו'. שבכל מעשה צריך האדם להאמין שיש בו חיות השי"ת אף שנראה נפרד ומתנגד להקדושה. וע"י אמונה זו זוכה להסיר המסך המבדיל ומסתיר ויוכל לראות איך כל דבר קטן וגדול הוא ממש מחיות השי"ת בלבד. והוא בחי' אמונה. וכ"כ בזוה"ק משפטים כי המבזה המועדות כעובד ע"ז משום דאינון רזא דמהימנותא ע"ש. והמבזה המועדות הוא שמפריד עוה"ז ומפריש בין שבת שכל הדברים עולין כו' וביו"ט אין בו אמונה כראוי. והוא עבודה זרה באמת שעושה מסך ומבדיל בין החיות שיש בעולם הטבע ג"כ כנ"ל. ומעלין עליו כמחלל השבתות ג"כ. כי ה' ושמו אחד והכל לכבודו ברא. וכן המקיים המועדות ע"י אמונה. זוכה לבחי' שבת ג"כ שהוא בחי' אמת שנגלה וניכר ששורש כל החיים מחיות השי"ת:
ב"ה מימים אחרונים של פסח איני זוכר כראוי ואולי ניתוסף
דבר אל בני ישראל וישובו כו'. ולמה צוה השי"ת שיחזרו למצרים. ויראה כי ע"י שיציאת מצרים היה שלא עפ"י זכות ישראל רק ע"י שהבטיח השי"ת לאבות להוציאנו ממצרים. ורצה השי"ת שישובו ויהי' להם גאולה שני' מצד זכותם. וז"ש בקריעת ים סוף שהיו נתונים בדין. שהי' הרצון עתה להיות נושעים גם עפ"י הדין. והרי זכו בדין ג"כ. ע"י שהאמינו ושבו לצד מצרים. וכתיב נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. כי וודאי בלי הקדמת יציאת מצרים לא היו יכולין לזכות מעצמם. ועשה השי"ת כן שאחר שראו הנסים במצרים יוכלו לחזק באמונתם ולזכות מעצמם ג"כ אף עפ"י דין כנ"ל. וז"ש וייראו מאוד. ואין מובן מאחר שהבטיח השי"ת שישובו כדי לאבד חיל פרעה ופרשיו מה הי' להם לירא. בפרט מרע"ה דכתיב מה תצעק למה צעק. אך כי ידעו זה שצריכין להיות גוברים עפ"י זכות עצמותם ולכך יראו אף שראו במצרים כל הנסים ובוודאי האמינו בהשי"ת שיוכל להושיעם כהרף עין. רק כנ"ל שהי' בדעתם שלא יהי' להם נס רק שיהי' הכל בכחם והרגישו שאין להם כח כל כך. ואפשר שגם זה הפי' מ"ש הלא זה הדבר כו' חדל ממנו כו'. שטענתם הי' שאם הי' מיד במצרים הגאולה ע"י זכותם הי' טוב יותר כי הבטיח הקב"ה לאבות להוציאם והי' הבטחה זו מסייע. אך הקב"ה רצה שיזכו לגמרי מעצמם ע"י הכנת גאולת מצרים כנ"ל. וזה ההפרש שבין יצ"מ לקריעת ים סוף. כי יציאת מצרים רק שיוצאין מהמיצר אבל נשאר המיצר. וקי"ס הוא שנדחה כל המיצר מפניהם והוא מטעם שיציאת מצרים הי' רק בחסד השי"ת ולא יוכל להיות נדחה המיצר רק ע"י עבודת האדם שזכו בקי"ס לנס מצדם וממילא נעשה הנס תוך גוף המיצר. וי"ל בזה הפי' אלו קרע לנו הים ולא העבירנו בתוכו בחרבה כו'. כי הקב"ה עשה זה הנס ע"י ישראל וז"ש העבירנו שע"י שעברו בים נעשה יבשה. ולכך כתיב כי לא נקרע עד שירדו לים עד חוטמם. וז"ש היתה יהודה לקדשו כו' ממשלותיו. שבכחם נקרע הים. וזהו שמשבחין שלא קרע השי"ת הים רק ע"י ירידת ישראל. [וי"ל בזה המד' שלא רצה ליקרע ע"ש כי היה הקריעה ע"י משה רבינו ע"ה שהוא כלל ישראל ע"ש ותבין]:
מכאן איני זוכר כסדר ונכתב מעורבב
כי גאה גאה. כי כל הגדלות שיש להנבראים הוא רק לכבודו ית'. רשע לפני שבר גאון. וצדיק כדי שיכניע עצמו ע"י שיכיר יותר חסדיו ית"ש. אבל גאות השי"ת הוא לטעם עצם הגאות כי גאה גאה. וז"ש בהשירה אמר אויב ארדוף. ומה צורך זה בהשירה. ונראה כי גם זה הי' מסייע מה שהי' לו גסות כ"כ והרחיב פיו עי"ז נשפת ברוחך כו':
עוד כי גאה גאה. כי גאות הוא שגדול מאחרים. ומ"מ נמצא בו ג"כ מה שבחבירו רק שיש לו יותר. כדמיון מי שהוא חכם יותר מחבירו מ"מ חכמה מעט שלחבירו יש לו ג"כ רק שיש לו תוספות. אבל גאות השי"ת בכל נקודה ונקודה אין ערך ודמיון והוא כולו גאות וזהו כי גאה גאה:
ברש"י שר מבע"ל מהו ישיר עלה בלבו שישיר כו'. כי הוא דבר לשעה ולא נופל בו לשון ההוה ע"ש. וי"ל כי השירה למעלה מהזמן כי איך יוכל להיות עפ"י טבע שאמרו כל ישראל מלה במלה. רק שהי' ברוה"ק כמ"ש בזוה"ק. וזהו עצמו מקום המחשבה שלמעלה מהטבע ושם הוה ועבר ועתיד הכל אחד. וזהו עצמו פי' ישיר כי הי' להם מדריגה גבוה שעלו למקור התורה שהרי המשיכו דברי השירה לעולם. וז"ש ישיר כו' השירה כו' לאמר. וזה כל ענין השירה להיות נדבק בשורשו. כמ"ש זה אלי כו'. הפי' שכל אחד הכיר כי כחו וחיותו הוא מהשי"ת. כי בגלות נסתר זה ואחר גמר הגאולה נתגלה להם כי השי"ת הוא מחי' כל הנבראים. וז"ש ויאמינו בה' אף כי גם מקודם כתיב ויאמן העם. אבל יש אמון רבתא ומקטני אמנה כמ"ש במד' בראשית ואהי' אצלו אמון כו' פדגוג כו' ע"ש והכל בחי' אמונה שגם מה שנסתר בהטבע ע"י אמונה נמשך כל הטבע לשורשו ג"כ שהבריאה ע"י התורה ועתה הי' אמונה שלימה שנתברר כח הבריאה. שרק מהשי"ת. ונתמשכו אחרי שורש החיים. והי' זה הכנה לקבלת התורה שהרי [*דברי] השירה הם דברים הכתובים בתורה שהמשיכו ע"י האמונה כנ"ל. ובמד' נכון כסאך אע"פ שמעולם אתה לא נתיישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. והוא כנ"ל שאחר קי"ס נגלה כבוד מלכותו ית' להיות מבורר בכל דבר קטן וגדול שהוא מחיותו ית' וזה נתיישבה כסאך שיהי' פנימיות החיות מיושב וקבוע בתוך כל נברא שהוא כסא לנקודה הקדושה השרויה שמה. וזהו אז שז' ימי הבנין דביקין בשורש העליון שהוא למעלה מהטבע. מי כמוכה באלים. הפי' כמ"ש בזוה"ק ע"פ אין צור כאלקינו שכח כל הכחות רק מחיותו ית' ע"ש פ' תזריע ובמ"א. וזהו נאדר בקודש אף שכל הכחות ממנו יתברך אעפ"כ קדושה ונבדלת הנקודה הקדושה שבתוך כל דבר. עושה פלא. שגם במעשה גשמיות יש ממנו ית' נקודה נפלאת ומובדלת כמ"ש נפלאות עשה. וכ"כ רמ"א ז"ל באו"ח על ומפליא לעשות שנדבק הנשמה בגשם האדם ע"ש:
ואיתא כי חזקי' לא אמר שירה על הנס לכך לא נעשה משיח. ואא"ז מו"ר זצלה"ה פי' כי הי' נגלה לו בבירור איך הארץ ומלואה להשי"ת ולא נתפעל יותר ע"י הנס כו' ע"ש. וכן מפורש במדרש שה"ש ע"ש. והוא כנ"ל שעיקר השירה המשכה ואמונה להתדבק בשורש העליון ע"י שנפתח מקום שלמעלה מהטבע. שהרי כל נס בא מלמעלה מהטבע וצריך האדם להתדבק שמה. וכן הי' חזקי' תמיד כמ"ש והטוב בעיניך עשיתי ופי' חז"ל שסמך גאולה לתפלה והוא כנ"ל שכל מעשה גשמיי הי' ג"כ לפניו כעושה לפני המלך שהי' דבוק בנקודה הפנימיות שבכל מעשה. ותפלה הוא כשצריכין צעקה לעורר הפנימיות מההסתר. וגאולה הוא פתיחת הפנימיות ובאמת ע"י אמונה שמצפה לישועתו ית' נפתח הפנימיות כנ"ל. והלא בוודאי גם מרע"ה ובנ"י אז היו במדריגה זו. אך כי אין שיעור להשגת נפלאותיו ית' וע"י שהיו בנ"י דביקין במשה רע"ה דכתיב ובמשה עבדו לכך זכו להתחבר עמו והמשיכו דברי השירה שהיא כוללת שבח כל הנסים שהי' ושיהי' כמ"ש בזוה"ק. ושם יש תמיד התחדשות יותר. [ובחזקי' נראה שלא הי' יכול לומר שירה על ידי חסרון הדור כנ"ל ולא נעשה משיח שלא הי' דורו ראוי לגאולה שלימה]:
חלק ב
תרל"ב
בעזה"י מימי פסח
לחם עוני שעונין עליו דברים. נראה שאין יכולין לאכול המצה בלי ריבוי דברים עלי'. שנק' לחם עוני. שיש לחם מן השמים והוא המן שזכו בנ"י לאכול במדבר ועתה בפסח רק תבואות ארץ כמ"ש בזוה"ק ע"ש. ופי' מאכל מצה זה עצמו לידע שהי' יצ"מ בנפלאות חסדי ה' בלי זכות האדם. לכך נק' לחם עוני. וכתב בזוה"ק מצה לשון קטטה ומריבה ע"ש. ג"כ כנ"ל שעדיין אינו מאכל הטוב בפ"ע. רק עכ"פ לצאת מרע ולידע שהכל מהשי"ת שלא להיות שינוי לרע ע"י גסות שזה ענין מצה וחמץ. ואח"כ זוכין מעצמו ע"י הבירור בספירת העומר כמ"ש במ"א. וזה ג"כ מצה פרוסה שאינו נגמר עדיין בשלימות כמ"ש בזוה"ק טעם שאין גומרין ההלל ע"ש:
ביד חזקה ובזרוע נטוי'. פי' ז"ל מה שלא היו ראוין לגאולה נק' יד חזקה. אך עדיין יש להבין כי השי"ת כל יכול והי' יכול לגאול אותם באופן שיהיו ראוין. אך זה עצמו שמשבחין אותו. שהביא בנ"י במדריגה תחתונה כ"כ עד שנקרא לפניו יד חזקה. וכל זה הי' מפני שיהי' גלות מצרים וגאולתה הכנה לכל ההסתרות. ושלא יוכל להיות שום הסתר לישראל עוד. כי השי"ת הבטיח לאברהם לגאול אותנו ממצרים. לכך הביא הגאולה ביד חזקה כנ"ל. וז"ש אלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו'. פי' לכל הדורות יש הסתרות לבנ"י בכלל. וכן בפרט כל איש ישראל. וע"י גאולת מצרים אין שיעבוד עוד ובנקל לגאול שוב. וז"ש ביד חזקה ובזרוע נטוי' כי לעולם חסדו. שלכך עשה הגאולה ביד חזקה כנ"ל:
רשע כו' כפר בעיקר. י"ל בעיקר יציאת מצרים כי עיקר הגאולה הי' להיות התעוררות גבורת השי"ת גם לפרעה וחילו. להיות ניכר מלכותו ית' בכל מקום. ולכך זה שהוציא עצמו כפר בעיקר. וכ"כ גם אתה תתן בידינו כו'. ורק אם רוצה להכניע עצמו. וכשאינו רוצה ג"כ העצה להקהות שיניו. וכן אמר מו"ז ז"ל פי' נגד ד' בנים דיברה תורה שיש תיקון לכולם:
מתחלה עובדי ע"ז היו כו'. הגדה זו ליצ"מ הטעם כי קשה מה השבח עבדים היינו ולמה הי' זה שנהי' עבדים לפרעה ודי הגאולה לתקן העבדות. לזאת מספרין שגם זה שהיינו עבדים הי' לטובה שנוכל להתקרב אל השי"ת כמ"ש מתחלה כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה. שבל"ז לא היינו יכולין להתקרב למקום ב"ה ועמ"ש עוד מזה בסמוך:
ברוך שומר הבטחתו שהקב"ה חישב הקץ לעשות כו'. כמש"ל שהגלות הי' כדי להיות הכנה לכל הסתרות ומצרים שיש לכל איש ישראל. ובגאולת מצרים עשה השי"ת להיות קץ לכל השיעבודים. וז"ש והיא שעמדה כו'. פי' הגלות והגאולה כנ"ל:
צא ולמד כו'. ונראה שירידה למצרים הי' העצה והצלה מרצון לבן הרמאי. ובוודאי כי כל הגלות הי' לטובה. וחז"ל אמרו אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים הרבה היו חייבים לי עד שלא נזדווגו לכם כו' ונפרעתי על ידכם כו'. פי' כי לאשר היו מצרים מכעיסין מאוד להקב"ה היה עצתו ית' לקיים גלות ישראל שם כדי שמעשיהם הרעים יסייעו לגאולת ישראל כמ"ש ז"ל ע"פ לולי כעס אויב אגור כו':
וירד מצרימה אנוס עפ"י הדיבור. קשה כי מיד ששמע יעקב מיוסף ירד שמה. רק בדרך נראה לו השי"ת וא"ל אנכי ארד כו'. אבל נראה שהלך עבור יוסף. ואם כי הי' מן השמים. כל הדברים הם כך ומה אנוס עפ"י הדיבור. וי"ל עפ"י מ"ש זוה"ק וארא שהדיבור הי' בגלות במצרים. ונמצא כי ירידת ישראל למצרים והגאולה הכל הי' תיקון הדיבור. וזה אנוס עפ"י הדיבור. ופי הדיבור הוא יוסף והמש"י. שבאמת ירד עבור יוסף למצרים. והיינו להיות עושין מעשרה מאמרות עשרת הדיברות. כמ"ש במ"א פי' זוה"ק הנ"ל שדיבור שהוא הכרת מלכותו ית' בכל הדברים. זה הי' נסתר בגלות. וע"י גאולת מצרים נודע גבורתו ית':
וירעו אותנו כמ"ש הבה נתחכמה. פי' שלא כיונו עבור עבודה שנצרך להם רק לייגע ולצער אותנו כמ"ש נתחכמה לו כו':
ב"ה לקוטים מימי הפסח
מרור זה כו'. אא"ז ז"ל הגיד טעם אכילת מרור שמה שהי' מר להם הי' קצת גאולה מ"ש וימת מלך מצרים ויאנחו ולכך בא הגאולה. וז"ש מתחת סבלות מצרים שמה שלא היינו יכולים לסובלם הי' גאולה ודפח"ח. ופשוט י"ל טעם מרור כמש"ל להראות שגם הגלות וימי העינוי רואין עתה ומאמינים שהי' לטובה ומשבחין על זה כי עי"ז נכנסנו לבריתו של הקב"ה כמ"ש ויוצא כו' להיות לו לעם נחלה כו'. ובנ"י לאחר גאולת מצרים נעשו כאומה חדשה כמו המתגייר כקטן שנולד כו'. כי מ"ש אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים קאי גם על הירידה לגלות. רק שנזכר בפסוק עיקר המכוון שהוא היציאה. כי לא היינו במקרה במצרים רק שהכל הי' הכנה לקנות השלימות כמ"ש מכור הברזל כמו שמכניסין הכסף בכוונה לאור לבררו כנ"ל:
בעזה"י שבת חוה"מ פסח
בזוה"ק הפרש שבין שבת ליו"ט. שביו"ט יש מאור הגנוז כמ"ש אא"ז מו"ר ז"ל בשם זוה"ק שנק' יום טוב ע"ש אור כי טוב ע"ש. ושבת הוא עצמו אור הגנוז. כי שבת ניתן מהשי"ת לישראל. וביו"ט זוכין ע"י מעשים טובים שמועדים תלוין בישראל. לכך כ' מועדים לשמחה שמה שמשיג אדם משלימות עצמו נותן שמחה כמ"ש ולישרי לב שמחה. ובימים טובים מתישר לבות בני ישראל כמ"ש יראה כל זכורך. עיקר הפי' נקודה הפנימיות שבאדם מקום שאין שם שכחה עיקר החיות נקרא זכר. וזה ביו"ט לפני ה'. כי לבד המצוה הוא הבטחה גם כן. ובמדרש אף שבטל ביהמ"ק שלש רגלים לא בטלו. וביו"ט כתיב לכם. וכן י"ל לשון רגלים שמאיר תוך הרגילות והטבע כמ"ש במ"א על זמן חירותינו שהחירות אף בזמן והטבע כנ"ל:
ושבת כתב זוה"ק מאי שבת שמא דקוב"ה שלום. ובנ"י נקראו שולמית. ושמעתי מאא"ז מו"ר ז"ל טעם שהם מבררין שלימות הקב"ה אשר כל השלימות אליו. וגם אנו נאמר שביו"ט הוא בחי' שולמית כנ"ל ושבת שלום כנ"ל. ואמת שצריכין לידע שגם כח מעשינו רק מהשי"ת. וזהו י"ל פי' המבזה המועדות כעובד ע"ז שנאמר אלקי מסכה כו' חג המצות כו'. כנ"ל שמי שמבזה ע"י חסרון אמונה שאינו מאמין שע"י מעשינו נזכה להמשיך הארה הגנוזה. עושה מסך ומבדיל. כי באמת קוב"ה ובנ"י הכל חד. וזהו שבת ומועדות:
יו"ט שני של גלות בוודאי נצרך הוא בגלות. וי"ל שבגלות צריכין ב' בחי' בכל דבר הבא משמים צריך להיות נותן ומקבל וכשביהמ"ק הי' קיים הי' הכל ביחד. ועתה צריכין יום ב' להתברר אצלינו הארת יום הראשון. וספיקא דיומא ג"כ הפי' שאין ההארה ברורה אצלינו בגלות:
ב"ה שביעי של פסח
עיקר הנס בקי"ס הי' שיזכו בנ"י בעצמם עפ"י מעשיהם. כי מקודם. שנגאלו במצרים הי' ע"י שהבטיח הש"י לאבות הקדושים לגאול אותם. ואח"כ הי' הרצון שישובו ולהיות גאולה שניה מצד זכות אמונתם שלא הי' דבר קטן לשוב. כי בוודאי הבינו הפי' שישובו להיות באמת משועבדים שנית לפרעה לפי שעה. וכתיב לפני פי החירות. הוא בנקודה התחלת החירות. וכ' משכני אחריך נרוצה. שע"י הנס ביום א' דפסח שהי' מהשי"ת למדו בנ"י איך לעשות אח"כ בפ"ע. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא אף שהתחלת הגאולה עיקר הנס שמצווין לזכור תמיד. רק ביום ההוא הושיע את ישראל דייקא שהושיע להם. את. פי' עמהם ועל ידיהם כנ"ל. וז"ש שהיו נתונים בדין כמ"ש במ"א ע"ש:
ומצינו בגמרא שליחידים נקרע הים כההוא דר' פינחס בן יאיר א"כ מה הפלא שנקרע הים לכל בנ"י. אם כי אמת שבשעת קריעת ים סוף נשאר זה לדורות ג"כ. אף עפ"י כן י"ל עוד כי עיקר הנס הי' להיות נקרע אף לאותן שאמרו המבלי אין קברים כמ"ש במדרש שהיו ד' כתות בים. ואעפ"כ נתברר שכלל ישראל מעלין השפלים ג"כ מטומאה לטהרה והעצה ע"י ביטולם להכלל. כמ"ש להם משה רבינו ע"ה שיחרישו ועי"ז יהיו נושעים גם כן:
והנה ברגע אחד נהפכו מאמירת המבלי אין קברים. לומר זה אלי ואנוהו. ודרשו ז"ל ראתה שפחה על הים כו'. כי בוודאי קריעת ים סוף לא הי' בים עצמו רק בכל איש ישראל ג"כ. והוא עצמו מאמר מרע"ה התיצבו וראו את ישועת ה' כו' ואתם תחרישון. ולא נקרע להם הים עד שנכנסו עד צוארם במים. וזה הי' עיקר הישועה לבטל כל הפעולות עבור מאמר השי"ת. וכתיב הים ראה וינס. פשוט י"ל שראה שנסו לתוך המים עבור מאמר השי"ת ויסעו והוא מס"נ לגמרי. ומזה נשא הים קו"ח בעצמו לנוס ג"כ. וחז"ל דרשו ראה וינס ויצא החוצה. ג"כ הפי' שביטל ויצא מרצון עצמו מכל וכל כמ"ש במ"א. ועיקר העצה בעת צרה לברר ולקבל רצון השי"ת בכל לב ולהיות מצפה רק שיושיע השי"ת למען שמו שיראה גבורתו ית'. וז"ש התיצבו וראו כו' שלא להרהר רק בזה. והים הוא המרעיש תמיד יותר מכל הנבראים כנודע ונעשה כאבן דומם. וכמו כן הי' בבנ"י. תחרישון. וזה עיקר קי"ס. ואפשר קנו בני ישראל זה ע"י נס קי"ס שנשאו קו"ח מים כמ"ש ז"ל ליקח קו"ח משמים וארץ כי' אף שאין להם בחירה מ"מ אדרבה כיון שניתן בחירה לאדם ע"כ שיש בכח שכלו לעשות יותר כבוד שמים מהנבראים שאין להם בחירה. וז"ש במדרש שהים טען אני נבראתי בשלישי ואתה בששי כו'. כמ"ש חז"ל שאם זכה קדם לכל מעשה בראשית ואם לאו יתוש קדמך כו'. ופרשנו כי כשמבטל החומר. הרוחניות קודם לכל. אבל כשדבוק בחומר יתוש קדמו. וז"ש שכשירדו בנ"י תוך הים ומסרו נפשם וכן מ"ש מרע"ה תחרישון עי"ז נקרע הים כנ"ל. וכן להיפוך ג"כ שע"י קריעת י"ס נקבע בישראל מס"נ להשי"ת כמ"ש ויאמינו. ובנ"י יכולין גם עתה לבוא למס"נ כמ"ש מה לך הים כי תנוס כו' מלפני אדון כו'. שצריכין לעורר עצמו ע"י קי"ס כנ"ל. כי כמו שנשאר נס קי"ס לדורות כמ"ש זמן חירותינו. כמו כן האמונה והיראה שהי' להם. וזה עיקר הנס שנעשה קי"ס שהוא ביטול החומר בכל איש ישראל שזה חירות גמור שמי שישלוט ברוחו הוא בן חורין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל דייקא אותם עצמם כנ"ל. עיקר השירה הי' ע"ז האמונה והיראה כנ"ל:
במד' כי בני ישראל זכו לומר זה אלי ומרע"ה ביקש הראני נא כו' ע"ש. ואין מובן כי מרע"ה בוודאי אמר ג"כ זה אלי. אך הפי' כי וודאי כשהאמונה מאירה בלב האדם. כאלו רואה בעין. וראו שאין להם חיות רק מהשי"ת. והי' אז חשוב כאלו ראו באמת מדכ' זה אלי ע"כ שזה הוא כמו שרואה בחוש שפי' זה הוא הבירור כנ"ל:
במד' לאדם יחידי עשיתי יבשה קו"ח עדה שלימה שעתידה לומר זה אלי כו'. ואין מובן כי בוודאי כל נשמות בנ"י נכללו באדם הראשון. ובריאת שמים וארץ הי' ג"כ עבור ישראל כמ"ש ז"ל בשביל ראשית כו'. אך הפי' לאדם הראשון ע"י שיצאו ממנו בני ישראל אף שהי' עדיין יחידי עשיתי יבשה. מכש"כ לעדה שלימה שהם עצמם יאמרו זה אלי אף שעתה לא היו עדיין בשלימות. מ"מ פשיטא שהשי"ת עושה עמהם בשביל שיהיו מתוקנים אח"כ כנ"ל:
אז ישיר כו' ברש"י עלה בלבו שישיר וכן עשה כו'. כי איך בשכל אנושי שכל ישראל יאמרו מלה במלה בלי שינוי וגם איך לומר דברים הכתובים בתורה. וגם אותן שאמרו מקודם המבלי אין קברים כו'. ורק בא הכתוב להגיד כי ע"י שעלה בלבם לומר השירה ורצו באמת בכל לב ונפש לתת להקב"ה שבח ושירה הראויה עלתה להם. וזה עצמו האמונה להאמין כי השי"ת כל יכול ויכול אדם לבוא עד למדריגה עליונה אם רוצה בלב שלם. וזה הרצון נחשב להקב"ה יותר מגוף השירה שהרי עי"ז זכו לומר השירה. וז"ש ישיר אשירה. שהכל על הרצון בלב שלם כנ"ל:
ובמדרש באותו דבר שחטא מרע"ה ואמר ומאז באתי כו' באותו לשון אמר שירה כו' ממתיק מר במר כו' ע"ש. פי' כי טענת מרע"ה הי שאין לגאול ישראל ע"י שליח בו"ד ומתוך הטבע. וכמ"ש במדרש מי אנכי שהשי"ת הבטיח אנכי אעלך כו' ע"ש. וז"ש ומאז באתי כו' כי הזמן הוא תוך הטבע אבל באמת השי"ת רצה לברר שיש חיות מלמעלה מן הטבע בתוך הטבע והזמן. ופי' אז אף שהוא בזמן מ"מ הוא זמן מיוחד והוא מקום האחדות שיש להזמן והטבע במה שלמעלה מהטבע כמ"ש יום אחד יודע לה' כו'. וכ"כ בספרים פי' א"ז א' וז' כי שמיני הוא למעלה מהטבע ע"ש בזוה"ק והוא כנ"ל. וז"ש המדרש ממתיק מר במר כו' שנמצא הישועה תוך הצרה ע"י הבירור כנ"ל. וזה עצמו פי' השירה שהוא לשון המשכה והסתכלות. שנעשו הכל מכש"כ בנ"י. מכוונים לאביהם שבשמים וזה אשירה כו':
גאה גאה. פי' שכל הגיאות שיש בעולם הכל גאותו ית'. רק שבצדיק ניכר שהוא מהשי"ת. וכל גאות וגדלות שיש לו נותנו להשי"ת. וברשע הגיאות כדי שיפול ויהי' שבח יותר אח"כ להשי"ת. וזה שהבינו בנ"י אחר הישועה איך שנתרבה כבוד ה' ע"י גיאות פרעה שמקודם. וז"ש אמר אויב ארדוף כו'. ומגיאות זה נעשה גיאות השי"ת. וכ"כ בתרגום אתגאי על גותניא וגיאותי' דילי' הוא. פי' כל הגיאותים לבסוף מבררין גיאות השי"ת. וזה גאה גאה שכל הגיאות שבעולם הוא גיאותו ית' בלבד:
חלק ג
תרל"ג
ד' כוסות נגד ד' לשונות של גאולה. כי כתב בזוה"ק כי הדיבור הי' בגלות ויש ה' מוצאות הפה. ונגד שינים הוא אכילת מצה. ונגד הד' אחרים. הכוסות. שכל הבחי' הנ"ל היו בגלות שלא היו יכולים להוציא הדיבור לפני ה' כראוי. וכ' אנכי ה' כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך ואמלאהו. ובוודאי הוא הרחבת פה בשבחים והודאות. ולכן תקנו הרבה שבחים בליל פסח כמ"ש ז"ל פה סח כיון שהדיבור יצא לחירות הי' רק כדי להלל ולהודות:
בליל ב'
לחם עוני המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות. ומד' רש"י ורמב"ן יראה שהוא על העינוי. ומהר"ל ז"ל לא הוטב בעיניו ע"ש. והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה. כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות ג"כ. דאל"כ מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי"ת בלי זה א"כ לא הן ולא שכרן. אלא וודאי הגלות הי' עצה שנוכל להתקרב להשי"ת. וז"ש מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה כו'. שהי' כל זה חסד השי"ת כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו'. ובפשוט י"ל כי הי' זה כדי להיות שפלים ונכנעים להשי"ת. כי בלא זה לא היינו יכולין להנצל מגיאות. כמו שמצינו כמה פעמים נפלאות השי"ת בדרך זה שיוכל האדם לקבל הטובה שלא יבטלנה ע"י רגל גאוה. ונראה שכל הרעות שבעולם הם לכוונה זו להכניע האדם. ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו משם להיות עבדי ה'. קבלנו מלכותו ית' עלינו בקבלה שלימה. והנה ראשית ישראל התחיל ביציאת מצרים כמ"ש הוצאתי אתכם כו' להיות לכם לאלקים כו'. ולזאת צריכין בההתחלה להכניע עצמינו תחת מלכותו ית' בכל כחנו. וזה הוא הכנה שיוכל להתקיים לנו תמיד כמ"ש טוב אחרית דבר מראשיתו. ואנו מראים שכל שמחתינו במה שיצאנו ממצרים כדי לקבל עלינו עול מלכותו ית'. ולכך נותנים כל הראשית אליו ית'. וכן עומר ראשית קצירכם מיד ממחרת השבת. וזה עצמו גודל החיוב בסיפור יציאת מצרים כי לילה זו הוא התחלת בנ"י כנ"ל. [וז"ש ר"ה למלכים ג"כ לקבלת מלכות שמים כמ"ש במ"א] וזה לחם עוני להיות שפל ונכנע כי באמת אחר יצ"מ הלכנו למדריגות גבוהים ביותר לקבל התורה כו' כסדר המעלות טובות שלמקום עלינו כו'. אבל אנו שמחים בהתחלה זו שהוא קבלת העול מ"ש שזה הביאנו לכל המעלות אח"כ:
וכתיב ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד. כי תחת בנ"י הוא הראש לכל האומות אבל הוא מקבל כח ראשיתו לעצמו להתגאות ולפרוק מעליו עומ"ש ולכך אין לו אחרית. ובנ"י רשין בתחלתו כו' ויש להם אחרית טובה וזה שהועילה מנחת העומר בימי מרדכי ואסתר כו': ובמד' משל לכהן שנאבדה תרומתו בביה"ק כו'. כי בנ"י הם מיוחדין להשי"ת. שבכל דבר הראשית להקב"ה. ובנ"י הם הראשית מכל העולם בכללו כמ"ש חלק ה' עמו. וקודם יציאת מצרים הי' נסתר זה בגלות והיו מעורבין. כענין שכ' חז"ל ב' אלפים תהו כו'. שמקודם שנבחרו בנ"י לא הי' העולם מתוקן רק תהו. ובגלות נוטלין הרשעים הראשית כמ"ש היו צריה לראש. וביצ"מ הי' תיקון לכלל העולם ע"י שנבחרו בנ"י להשי"ת. לכן כ' במדרש שז' ימי הפסח נגד ז' ימי בראשית ע"ש. וכן הגיד מו"ז ז"ל בענין עשרה מאמרות ועשר מכות ועשרת הדברות כו' ע"ש. וזה עצמו פי' הזוה"ק שהדיבור הי' בגלות שלא הי' ניכר מי הוא בעל הבירה ושהקב"ה מנהיג העולם ואמר פרעה מי ה' כו'. וביציאת מצרים הי' התיקון להיות מסודר הכל כפי רצון הקב"ה. והראשית בראש להשי"ת. וי"ל זה שקורין ליל פסח סדר ושמעתי מאמו"ז ז"ל טעם להודיע שיש גם לנסים סדר מיוחד כדברי המהר"ל ז"ל. ולדברינו הנ"ל זה הסדר אמת שנעשה ביציאת מצרים מה שמקודם הי' הכל מעורב ולא הי' העולם מסודר כנ"ל. וכל בריאת העולם הי' על זה כמ"ש בשביל בנ"י שנקראו ראשית תבואתו:
ב"ה שביעי של פסח
במדרש ב' ירושות כו' יעקב מתגאה בירושתו הקול קול יעקב כו' ע"ש. דקשה מה זה שחזרו בנ"י לפי החירות כדי לקרוע הים. וי"ל כמ"ש בזוה"ק שיציאת מצרים הי' להוציא הדיבור מהגלות. כמו כן הי' נצרך אח"כ גאולה לבחי' הקול שלמעלה מן הדיבור. והפרש יש בין הקול להדיבור. שדיבור יוכל אדם לדבר כרצונו לכך נקרא דיבור שהאדם מדבר בקולו מה שרוצה. אבל הקול הוא מפנימיות האדם. וכן בפנימיות הדברים דיבור הוא הנהגת הקב"ה כל העולמות כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו כו'. והנהגה זו הי' נסתר בגלות ונודעת ע"י יציאת מצרים כמ"ש לעיל מזה. וכן בנ"י מה שמקבלין עול מ"ש שמבטלין רצונם נגד רצונו ואין עושין רק כפי גזירתו ית' זה נק' דיבור. וכן פי' בזוה"ק ע"פ ודברת בם בשבתך בביתך כו' להיות מנהיג הכל עפ"י דברי התורה ע"ש. ואחר קבלת עול מלכות שמים ניתן להם התורה והיא למעלה מהדיבור. ונתדבקו בנ"י בפנימיות התורה. וזה הקול שבנ"י מתגאים בו. פי' שדבר הבא מעצמו מורה שהקול מיוחד לבנ"י. וזה פי' נעשה ונשמע כמ"ש בזוה"ק עושי דברו לשמוע בקול דברו שמקודם צריך להיות קבלת עול מלכותו לכוף עצמו לעשות כרצונו ית' לגבור נגד היצה"ר. ואח"כ זוכין לשמוע שהוא בלי עבודת האדם כנ"ל. וזה לשון מתגאה בירושתו כו'. ויצ"מ וקי"ס הכנה לב' בחי' הנ"ל. נעשה ונשמע דיבור וקול. והוא בחי' ימי המעשה ושבת קודש. כי בחול ע"י עשי' שמותר במלאכה והוא ג"כ לעבודת השי"ת כמ"ש במ"א שנקראו ימי עבודה. ובשבת זוכין לשמוע בלי יגיעה כנ"ל. וכן איתא במד' כי שביעי של פסח כמו שבת קודש ע"ש. והוא בחי' הקול כנ"ל. וז"ש ואתם תחרישון שאין צריך ליגיעה. ה' ילחם כו'. וזהו הקול הוא בירושה בפנימיות נפש ישראל. שהרי כשיש צרה לכל איש ישראל ח"ו מיד צועק להקב"ה אף בלי ישוב הדעת. רק אם זוכין שיבוא בחי' הקול אחר קבלת העשי' כראוי. אז זוכין לשמוע בנחת. [וזה הי' בשעת קבלת התורה נעשה ונשמע. ומקודם הי' הכל ע"י יגיעה התעוררות הדיבור והקול כנ"ל]. ואז הי' נצרך להתעורר בחי' הקול ע"י הצעקה כנ"ל. [ובזוה"ק ר"פ בשלח בענין חבקוק נרמז ענין הנ"ל שכל הדרוש מחבקוק טעם שנצרך קי"ס אחר יצ"מ ע"ש] והכלל כי קי"ס הי' לבוא להתדבקות הפנימיות. שזה מה שאמרו שירה אח"כ. כי אין מובן בשכל אנושי איך שנזדמן לכל איש ישראל דברים אחדים. רק כמ"ש בזוה"ק שנתדבקו בשורש נשמותיהם ונתעורר הקול פנימי שיש בבנ"י בירושה כנ"ל. וזה לשון ישיר שממילא כשהגיעו למדריגת פנימיותם אז ישיר כו':
חלק ד
תרל"ד
בכל דור כו'. משמעות הלשון שכל אדם חייב לראות עצמו שבכל דור הוא יוצא ממצרים שנאמר ואותנו הוציא: לך אף לך. שגם הלך הוא לך כמ"ש מידך נתנו לך. פי' שמה שאדם יודע לשבח להשי"ת הוא מאתו יתברך:
כנגד ארבעה בנים כו'. נראה שהוא נגד הארבע לשונות של גאולה. שהגאולה הי' מכל הד' גליות. ושאלות הללו יש בכל איש ישראל. מצד חקירות השכל שעי"ז היצה"ר מהרהר אחר החוקים ועל זה צריך להיות התשובה מוכן בלב האדם כי לעשות רצון השי"ת יש מזה יותר טעם ושמחה מהבנת טעם המצוה. וזה אין מפטירין כו'. שטעם מצוה של מצה אף שאין בו טעם. מתוק לו יותר ממטעמים. והרשע פורק עול ממש. מה העבודה. ואומרו לכם פי' מה כוחו של בו"ד לעבוד להשי"ת. ועי"ז מהרהר אחר השגחה עליונה כמ"ש בספרים. והתשובה. בעבור זה. פי' ע"י שהוא בו"ד ואין לו שכל כראוי חשוב לפניו ית' עבודתינו יותר ממלאכי עליון. ושאלת התם ע"י התמימות כשהקב"ה נותן איזה הארה בחסדו בא האדם לידי התנשאות באומרו מה זאת. וצריך לידע שהוא רק בחסד עליון. וזה התשובה בחוזק יד כו' בלי זכיות האדם. ושאינו יודע לשאול הוא בגלות המר שא"י כלל איך לפתוח הלב וע"ז נאמר את פתח לו. וע"ז נותנים השבח. שגאולת מצרים הי' בכל הד' מיני גליות בכלל ובפרט שנמצא בחי' אלו בכל אחד מישראל. ונק' בנים שבאמת נגמר הבנין ע"י החקירות הללו בלב האדם כשזוכה לבוא לדרך האמת ולצאת מהבלי עולם הזה ועניניהם:
מצות עומר לתת הראשית להשי"ת. ועי"ז נמשך כל המאכל להקדושה. לכן נק' עומר. ובמד' ואתה כו' בריתי תשמור זה העומר. שזה פי' ברית מה שמתקשר הכל למקום אחד. ממחרת השבת. כי כל זמן דכפית באחרא אי אפשר לקבל מלכות שמים כראוי כמ"ש בזוה"ק בהר. ולכן אחר יציאת מצרים שיצאו לחירות צריך כל אחד לקבל על עצמו מלכות שמים לכן הוא ר"ה למלכים. וזה ג"כ הסיפור ביציאת מצרים שהוא לתת העיקר להשי"ת. כי חשיבות האדם הוא הדיבור החשוב מדצח"ם. וגם איתא בזוה"ק שהדיבור הי' בגלות במצרים ע"ש. ופי' דיבור הוא ההנהגה. וגם הפרט שמתגלה פנימיות האדם ע"י דבורו וזה המעלה שיש בו מכל בע"ח שיכול להוציא ולגלות פנימיות שלו לחוץ. וכשיצאו לחירות הי' הדיבור ברשותם לכן צריכין לתת כח הדיבור להשי"ת. ובמ"א כתבנו כי ד' לשונות גאולה הם נגד מוצאות הפה. וי"ל ג"כ נגד דצח"ם והם ד' בנים כנ"ל. כנודע שהאדם כולל כל הנבראים והדיבור הוא מעלה עליונה שהכל נמשך אחריו לכן נקרא דיבור:
שיר השירים. י"ל שהוא השיר שבא מן השירים אשר לשלמה כי איך יכולין לשיר לפניו ית'. רק שאותיות התורה הם גבוהים וכשמוציא אותם האדם כראוי הם משוררים ועולים לשורשם. וכן י"ל הבוחר בשירי זמרה שיר שהזמר עצמו משורר. ובמד' לב חכם ישכיל עליו פיהו כמו שנודע שיכול האדם להגיד דברים גדולים אף שאינו משיג בעצמו עומק הדברים רק שהם דברים של אמת והבן. רק כפי מה שיודע האדם זאת שהלשון ואותיות התורה הם הם המסייעים לו כמ"ש הכל מסייעין לעשות רצון המלך. אז יכול להתדבק בהם כנ"ל. וכן עשה השי"ת שיהי' נתלה הכל בהאדם וע"י מתעורר מדריגה במדריגה גבוה יותר עד השי"ת. והעליון שבכולם הוא שיר השירים קדש קדשים כו':
שביעי של פסח
ענין יציאת מצרים וקי"ס. כי במצרים היו בנ"י תחת יד פרעה וכשהגיע הקץ נגאלו ולא הי' לו ממשלה עליהם. רק שבא בדרך מלחמה. ויצ"מ הי' הכנה לכל הגליות של הד' מלכיות. וקי"ס הי' הכנה לכל הבאין על ישראל בבחי' מלחמה. וז"ש פן ינחם כו' מלחמה. שהקב"ה חשב עצה עבור בנ"י שלא יוכלו להרע להם אף בדרך מלחמה. וי"ל שהי' במדה כיון שאמר פרעה הבה נתחכמה כו' פן ירבה כו'. פי' אף שהיו אז בנ"י תחת ידו. חשב התחכמות שלא יוכלו לעמוד נגדו בבחי' מלחמה. כי מלחמה אינו בסדר מיוחד רק כמ"ש בעמלק וילחם כשראה עת שרפו ידי ישראל כו'. ואתה עיף ויגע כו'. והתחכם פרעה כנ"ל כמ"ש בתחבולות תעשה כו' מלחמה. ולזאת אמר הכ' עתה שיצאו בנ"י חשב הקב"ה גאולה על בחי' מלחמה ג"כ. וז"ש ה' ילחם לכם כו'. והגיד מו"ז ז"ל בשם מכילתא אף שאתם תחרישו ולא יהי' לכם כח לצעוק. מ"מ ילחם לכם והוא כנ"ל:
במד' נכון כסאך מאז כו' אעפ"י שמעולם אתה כו'. כי הקב"ה מושל בכל רק האומות שאין רצונם להיות הוא ית' מושל [*מושל] עליהם בע"כ. אבל בני ישראל חפצין בקבלת מלכותו ית' עליהם. וז"ש במדרש עשו מתגאה בירושתו הידים ידי עשו. פי' שיש לו גאות ושמחה מזה שניתן החרב בידו. אבל בנ"י מתגאין בהקול קול יעקב. פי' מזה שכל מעשיהם ע"י בקשה והפקת רצון מה' ואינם ברשותם רק תחת ממשלתו ית'. בזה הם מתגאים ושמחים בקבלת עולו ית' ומלכותו עליהם. וזה נתישבה כסאך ברצון המקבלים כנ"ל. ובאמת הי' שמחת בנ"י בהשירה לא לגרמייהו ממה שעזר להם השי"ת והצילם. רק עיקר השמחה הי' ממה שהשי"ת הראה גדולתו וטבע להמצרים ובחר בהם להיות מלכותו ית' שורה עליהם ברצון. שזה כבודו ית' להיות ברצון המקבלים. וזה כי גאה גאה שיש גיאות מצד השפלת השונאים. אבל עתה נתברר גיאות השי"ת ע"י גיאות בנ"י. ומזה שהגביה בנ"י. מזה עצמו השפילו עצמם ביותר. וגיאות זה הבא מצד מעלת המכניעים לא מצד השפלתם הוא גיאות של אמת והבן:
המועדות הם עדות לבנ"י שמיוחדין להקב"ה. כ' עומדות היו רגלינו כו' כשהיו עולין לרגל שבטי יה עדות לישראל כו'. ועדות הוא לשון בירור הדעת כי המועדות נותנין דעת לכל איש ישראל לכל ימי השנה:
חלק ה
תרל"ה
בעזה"י מימי פסח בקצרה
ביד חזקה ובזרוע נטויה. ואלו לא הוציא כו'. פי' זרוע נטוי' הוא הפחד והמורא להבא שייראו כל הרשעים מלהרע לנו. שהוציאנו ממצרים בכח זה שיהי' יצ"מ נוהג תמיד לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. וז"ש ואלו לא הוציא הרי אנו כו'. כי גם עתה בכל יום נמצא גאולה זו ממש וכמ"ש בכל דור עומדין עלינו לכלותינו. וודאי זה אמת אף שאין נראה בפירוש מ"מ יש להאמין שחושבין עלינו רק השי"ת מבטל רצונם כמ"ש בזוה"ק פי' לעושה נפלאות גדולות לבדו שאין שום ברי' יודע הנסים רק השי"ת בעצמו:
ואפילו כולנו חכמים כו'. עפ"י מ"ש כמה מעלות טובות כו'. פי' שהביאנו מדריגה אחר מדריגה עד שקבלנו התורה והכניסנו לארץ ישראל. אעפ"כ כל אלו המעלות דביקין האחרונה בראשונה. לכן כמה טובה כפולה ומכופלת שהם חוזרין מלמטה למעלה ג"כ. ואף שכולנו חכמים כו' אעפ"כ נס הראשון מיצ"מ נוהג בנו. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. שהסיפור ביציאת מצרים מביא דעת כמ"ש ולמען תספר באזני בנך כו'. וידעתם כי אני ה'. ומאחר שיציאת מצרים נאמרה בתורה והתורה ניתנה לישראל יכולין לעורר כח הגאולה כי יציאת מצרים יוצא מכח אל הפועל ע"י הסיפור. כמו ענין תורה שבכתב ושבע"פ שבנ"י מחדשין טעמי תורה. וזה כחן בפה שע"י שמוציאין הדברים בפה מגלין הטעמים הנסתרים לבוא לידי גילוי. וכמו כן תנאים אלו שדרשו שכל מכה הי' של ד' וה' מכות ושנלקה ר"נ מכות הכל הוציאו מכח המכות. שהי' נסתר אלה המכות והם הוציאו מכח אל הפועל. וזה פי' מרבה לספר ביציאת מצרים שמרבין ומתפשטין הנסים והמכות ע"י סיפורים ביצ"מ כנ"ל. וגם גאולה האחרונה תהי' כשיתברר כל הנסתרות שביציאת מצרים כי גאולה זו כוללת כל הגאולות. וז"ש להביא לימות המשיח כי זכירה וסיפור ביציאת מצרים מביא ימות המשיח. כי בעת יציאת מצרים הי' הרצון להיות תיקון הכולל כמו שיהי' לעתיד ה' ושמו אחד. אך כי עמלק הרשע בלבל את בנ"י כמ"ש אשר קרך בדרך. ולכן צריכין לזכור שנאתו לעולם. כי הוא גרם לנו כל הגלות. רק ע"י סיפור ביציאת מצרים בכל שנה ושנה נתעורר התיקון. ונמחה שמו מעט מעט. לכן נקרא מעשה לילה זו סדר כי צריכין לחזור ולסדר מעשה יציאת מצרים להיות מתוקן ומסודר ואז יהי' הגאולה בב"א:
מתחלה עובדי ע"ז היו אבותינו כו'. פי' שמזכירין שהגלות ג"כ הי' לטובה כי לא היינו מתקרבים לעבודת המקום רק ע"י גלות מצרים נתקרבנו אליו ב"ה. ולכן מזכירין כל זה. השיעבוד והצעקה והגאולה. שבנ"י משבחין על כל תהלוכות הגלות שעי"ז הי' בכחנו לצעוק כראוי להשי"ת ועל הצעקה ועל הישועה. וזה טעם המרור ע"ש שבח המרירות בעצמו כנ"ל. וכן איתא שבגלות מצרים עצמו כששמעו בנ"י שע"י הגלות יתקרבו אח"כ לעבודת השי"ת נתחזק כחם בגלות. לכן אמר הקב"ה למרע"ה לכן אמור לבנ"י אני ה' כו' ולקחתי כו' והייתי כו' וידעתם כי אני ה': ואקח כו' אביכם כו' וארבה כו' זרעו כו' ואתן ליצחק כו' יעקב ואת עשו כו'. פי' שכל זה הי' השגחת הקב"ה שכל מחשבתו לטובתינו כמ"ש נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לכן בירר השי"ת את בנ"י. וארבה זרעו שיצא פסולת מאברהם וכן אח"כ ביצחק יצא ממנו עשו בירור אחר בירור ואח"כ הוריד אותנו למצרים. וכל זה היו עצות כדי שנוכל להתקרב אליו. וזה אנו מאמינים בו ית' כי כל זה הי' לטובתינו:
ויוציאנו ה' לא על ידי מלאך ושרף כו'. כי דבר הנעשה ע"י מלאך ושליח הוא כפי הדרגת השליח ולא הי' כולל הגאולה רק כפי מדריגה זו. וגם לדורות השפלים לא הי' מושג הגאולה ג"כ. אבל הגאולה הי' ע"י הקב"ה בעצמו והוא שלימות כל העולמות וחיות כל הוה ולכן גאולה הבא מכחו כוללת כל המדריגות מריש כל דרגין עד סוף כל דרגין. וז"ש ואלו לא הוציא הקב"ה דייקא כי אם הי' ע"י שליח הרי אנו ובנינו כו'. אבל ע"י שהוציא אותנו בכבודו [*ובעצמו] הי' גאולת עולם. וכן הבטיח הקב"ה לאברהם דן אנכי. ובמדרש ע"פ מי אנכי כי אלך אל פרעה. פי' שמשה רבינו ע"ה אמר איך יתקיים הבטחת דן אנכי. שרצה מרע"ה להיות הגאולה בכבודו ובעצמו. ובאמת מרע"ה שהיה עניו גדול ונתבטל ממציאות אליו ית'. לכן הי' שליחותו כמו ע"י הקב"ה בעצמו. והוא לא חשב על עצמו זאת. וז"ש מי אנכי שסבר שאינו כדאי להיות נחשב במדריגה רבה כזו:
במד' ע"פ דבר נא וישאלו וכן בגמ' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו נתקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול לא נתקיים בהם. ותמוה וכי אין להקב"ה לקיים הבטחתו אף בלי חשש תרעומת אותו צדיק. אך מצינו כי באו לידי חטא ברבוי כסף וזהב זה כמאמר ודי זהב. והטעם נוכל לומר כי הקב"ה הבטיח כשיצאו אחר ד' מאות שנה יצאו ברכוש גדול. ואח"כ הקדים הקב"ה הגאולה ברד"ו שנה. והטעם כמ"ש המפרשים כי אם הי' מאחר עוד שעה אחת היו נטבעין ח"ו. וזה הי' ע"י קלקול החטא כמ"ש איש שקוצי עיניו כו'. והשי"ת ברחמיו סיבב שהגדיל רשעת (מצרים) [*פרעה] עד למעלה ראש עד שהוצרך לנקום בו. ועי"ז ניצולו בנ"י. פי' ע"י ריבוי המכות עליו ביקש צאו מתוך עמי כו'. ומחל בעצמו אף שהוצרכו עוד להשתעבד תחת ידו מ"מ מחל בעצמו מרוב המכות. וזה ענין מדרש חז"ל ע"פ אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים. כמה היו חייבים עד שלא נזדווגו לכם ולא נפרעתי רק על ידכם כו' ע"ש. ולכן לא הי' שורת הדין להיות יוצאים בכסף וזהב. וזהו מרומז בגמ' ספ"ק דברכות במשל שאמר העבד לגאול אותו מיד ואינו מבקש כסף וזהב. פי' שוודאי טובה גדולה מאוד הי' מה שהקדים הקב"ה גאולתם אף שאבדו עי"ז הכסף וזהב. אך דבר אשר יצא מפי ה' לא ישוב ריקם. וזאת אחת ממדותיו של הקב"ה אשר בהבטיחו לאחד דבר ואח"כ מעלהו לטובה גדולה מזאת באופן שמרוצה עד מאוד להניח טובה הקטנה בעבור הגדולה עכ"ז שניהם נתקיימו בו כי הוא אלקים אמת. ובדבורו מתקיים כמאמר מדבר ומקיים. ולאשר כי לא הי' נתקן הכסף וזהב לכן באו ע"י לידי חטא. (ולא) [*ולכן] נתלה הדבר במעשה עצמן וישאלו ממצרים כו'. אעפ"כ הואיל והי' בציוי המקום ב"ה. זכות מצוה סייע אותם וניתקן אח"כ ע"י נדבת המשכן כנודע. ועפ"י הנ"ל יובן הפסוק מה זאת עשינו כי שלחנו את ישראל מעבדנו. כי הרגישו המצריים שהם בעצמם מחלו לבני ישראל העבדות קודם הזמן. וכן מרומז במדרש המשל ממי שהתחיל לקבל המכות ולא הספיק עד שנתן הקנס כו' ע"ש בילקוט בשלח:
ארמי אובד אבי כו'. אף כי לא עשה במעשה רק שביקש לעקור את הכל. אך היא הנותנת שע"י שביקש לעקור הכל לא נתן לו הקב"ה רשות לשלוט עלינו כלל. וכן הי' בהמן הרשע שביקש להשמיד כו' לכן לא פעל כלום. רק אובד הוא אבידה המתבקשת כדאיתא בגמ'. וע"י רשעת לבן הוצרך הקב"ה להביאנו למצרים בבחינת אבידה המתבקשת. ועמלק והמן חזרו לקיים מחשבת לבן רק יציאת מצרים נוהג תמיד כמ"ש. וזה ההצלה לנו בכל דור ודור כמ"ש והיא שעמדה כו' לכן תזכור כל ימי חייך כנ"ל:
פסח ר"ה לרגלים. כי מקודם צריכין להתרחק מיצה"ר כמ"ש בזוה"ק מצה מלשון מסה ומריבה. ובחג הזה יכולין לקפוץ כל אחד מהתקשרותו בסט"א אף שלא בהדרגה. ואח"כ זוכין לתורה. ואח"כ זוכין להכניס אור התורה בפנימיות האדם. משכני הוא בפסח. משכו. שנמשכו בנ"י בע"כ ממצרים אף שלא היו מוכנים בכל לבם. לכן נקרא ביד חזקה. וכמשל המושך מבטן האם כו' במדרש. אחריך נרוצה בשביעי של פסח שרצו לתוך הים במסירת נפש. הביאני המלך חדריו חדרי תורה בשבועות. נגילה ונשמחה בחג הסוכות:
במדרש שיר השירים. נשיר למי שעשאנו שרים בעולם עפ"י מה ששמעתי ממו"ר זקני ז"ל ענין פסוקי דזמרה קודם ברכת ק"ש ותפלה שהוא ליתן שיר ושבח ע"ז שזוכין לסדר שבחיו של הקב"ה. וזה שיר השירים שנותן שיר בעבור השירים ולשון שררה ג"כ. כי כפי מה שאדם שליט על כל מעשיו וממשיכן אחר הרב"ה. מעורר בחי' שירה שיש בכל הנבראים. וזה ענין האומר פרק שירה בכל יום. כי כל השירים תלוין בו ושיר של האדם נקרא שיר השירים כנ"ל. ולכן זמנו בפסח. זמן חירותנו. שהאדם יוצא בו לחירות ואינו תחת היצה"ר לכן עלינו להטות כל הדברים לשמים. וכ' בצאת ישראל ממצרים כו' ישראל ממשלותיו. פי' שממשיכין מלכותו ית' וממשלתו על כל הבריאה כנ"ל:
אלהי מסכה לא תעשה לך חג המצות תשמור. דרשו חז"ל המבזה המועדות כעובד ע"ז. שצריך האדם להאמין בכח הקדושה שנתן הקב"ה לנו שלא יגרום ח"ו בעצמו להיות נעשה מסך מבדיל ולהתרחק עי"ז באמת. והמועדות הם עדות לישראל כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. וכמו שיש הארה בימים אלו כמו כן נתעורר הארה בלבות בנ"י וז"ש וידבר משה כו' מועדי ה' אל בני ישראל. פי' שהמשיך הדעת המתעורר בימים טובים לבנ"י. והרי אוכל נפש מותר ביו"ט. והיא הוראה כי מלאכה הנעשית בעבור נפש ישראל יש בו קדושה יתירה. וכ' מה יפו פעמיך בנעלים כו' על מצות עלי' לרגל בג' מועדות דכ' יראה כל זכורך. ובודאי אינו מובן עפ"י שכל אנושי איך שהיו כל פשוטי בנ"י מוכנים להיראות פני ה'. ע"כ נראה כי אף שהי' שלא בהדרגה מ"מ כיון שפנימיות בנ"י מיוחד להשי"ת ניתן רשות ג"פ בשנה לעלות אף שלא עפ"י הכנה הראוי'. ולכן נאמר חמוקי ירכיך כמו כו' אמן. פי' שזה הי' רק בכח הנקודה הנתונה במתנה מהשי"ת לכל איש ישראל. כאשר הגיד מו"ז ז"ל שע"ז נאמר אנכי מגן לך. וע"ז מברכין מגן אברהם. וזהו בת נדיב. ולכן הבטיח הכתוב לא יחמוד איש כו' ארצך בעלותך כו'. כי בכל מקום אין לעלות יותר מהכנת האדם רק להכיר מקומו. ואם לאו צריך שמירה ויש בו סכנה. רק בעליות הרגל הבטיח ולא יחמוד כו'. ולכן צריך האדם להאמין בכח המועדות שניתן לבנ"י כנ"ל: משביעי של פסח
במד' בשלח מה תצעק אלי. הה"ד צעקו וה' שמע מהו כן ב' ירושות הנחיל. ליעקב הקול וידים לעשו. זה מתגאה בירושתו וכו'. דמקודם כתיב פני ה' בעושי רע להכרית מארץ זכרם. וקשה שייכות הפסוקים שנדחקו המפרשים. אכן יש לפרש כי הכח שניתן להרשעים לעשות רע הוא כדי להכרית מארץ זכרם שעי"ז כשיצעקו הצדיקים יהי' להם מפלה. כאשר הי' במעשה פרעה שניתן לו חיזוק כמאמר משגיא לגוים כו'. וכן הענין בב' ירושות הללו כי בכח בנ"י ע"י הקול לנצח ולזכות גם בידי עשו כמ"ש ז"ל כשהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו. וזה ענין מתגאה שזוכה גם לירש חלק השני. וכן בעשו ע"י הידים מבטל בנ"י מדברי תורה כמ"ש לא תעבור בי פן בחרב כו'. והנה ענין קי"ס אחר יצ"מ הוא שמתחלה יצאו לחירות מתחת רשות פרעה. ואח"כ רצה הקב"ה שיהיו בנ"י גוברין על פרעה ושולטין עליו. וזה נעשה בקי"ס שנמסרו המצריים תחת יד בנ"י ונאבדו מן העולם בעבורם. וע"י הצעקה מגודל השיעבוד עלו עד להיות שולטין על השונאים כנ"ל. וכ' וחרב פיפיות בידם פרשנו שע"י כוחן בפה זוכין גם אל הידים. ופיפיות הם בחי' כח הלשון והמעור. ויצ"מ הוא בחי' הדיבור וזה ענין סיפור ביציאת מצרים פה סח. וקי"ס הוא בחי' הברית כמו שרמזו חז"ל בפ' הים ראה וינס וגם בפסוק ויקח כו' עצמות יוסף עמו. וע"י שמירת הפה והברית קודש זוכין לחרב ועי"ז גוברין על כח עשו ועמלק וז"ש לפי חרב. וז"ש וחמשים עלו בכלי זיין שזכו אל החרב בכח הגבורה שגוברין על יצרם כמאמר הכתוב כולם אחוזי חרב כו' איש חרבו על ירכו כו'. ויש לרמוז פי החירות הוא זה הפה שבו תלוי החירות כנ"ל:
חלק ו
תרל"ה
ב"ה מימים אחרונים של פסח
במד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו'. כי הכסא הוא הוראה על המלכות ואשר הממשלה שלו. לכן נאמר השמים כסאי. כי בעוה"ז אין נגלה כח מלכותו יתברך ע"י עמלק הרשע כמ"ש חז"ל אין הכסא שלם עד שימחה שמו של עמלק. ובמד' הרוח מתגאה על התהום ואש על הרוח כו' ע"ש. והכלל כי בנ"י הם קרובים להשי"ת. ולכן כאשר הם מושלים על האומות עי"ז מושכין מלכותו ית' על כל הבריאה ובנ"י רוצין למשול על כל הדברים כדי לקבל עליהם ועל כל הנלוה להם את מלכותו ית'. וכן הי' כוונת הבריאה מה שניתן ממשלה לקצת הבריאה על קצתה. בעבור כי אין מלכות שמים יכולה לחול על השפלים רק באמצעיות ממשלת השפלים. וז"ש אשירה לה' כי גאה גאה. פי' שיש לנו לשיר לפניו שע"י גיאות שלנו יכול להתברר גיאותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. וגם כמו שאר הפירושים שכתבנו במ"א שכל הגיאות הוא רק גאותו ית' ע"ש. וזה כל ענין השירה שנתישרו כל הנבראים באמצעות גאולת ישראל והי' מוכן להיות כמו לעתיד כמאמר ה' ימלוך לעולם ועד. לולי שקלקל עמלק הרשע אח"כ. לכן מצווין לזכור לו איבה לעולם. לכן מזכירין בכל יום קודם ק"ש יציאת מצרים וקי"ס. שבנ"י מבררין אשר הם שולטין על כל הבריאה והאומות ומקבלין עליהן עול מלכותו ית' ומצותיו כדי שיחול מלכות שמים על כל הבריאה. וכ' רש"י ובמדרש אמר אויב ארדוף הי' צריך להיות תחילת השירה כו' ע"ש. והטעם כמו אהבה מקלקלת השורה. כי זה הוראה שאין עיקר שבחן של ישראל על שפדה אותם לחירות וביטל מחשבות אויב שלהם. רק מה שזכו להתקרב להשי"ת ולברר מלכותו ית' להיות כל האומות נכנעים להשי"ת ועמו. זה הי' עיקר התעוררות השירה של בנ"י. לכן הקדימו החביב והעיקר. אשירה כי גאה גאה. זה הי' עיקר שמחתם בה':
ברש"י ישיר ולא שר כו' גם מה לאמר. וי"ל כי מאחר שהשירה היא א' מפרשיות התורה. וזה אין בכח אנושי לחדש דברים שנעלמו מעיני כל חי כו'. רק שבנ"י המשיכו אותיות הללו הכתובין לפניו במרום בלבוש הזה שעשו מהם השירה הזאת. וז"ש אז ישיר שעשו ע"י אותיות אלו השירה ויאמרו בהם לאמר אשירה כו'. וזה ע"י ויאמינו. שע"י אמונה כראוי יכולין להמשיך כח התורה בעולם. וכתיב ויאמינו אז ישיר. נראה שעיקר השירה נתנו על זאת האמונה. ויש להבין כי מה שבח אמונה זו מאחר שראו כל אלו הנסים עין בעין. [ועיין בילקוט ומד'] אבל נראה כי בוודאי כח אמונה בישראל הוא גדול מאוד וחביב לפניו ית'. רק שמגודל השיעבוד ופחד המצריים נפלו מאמונתם. וע"י קריעת י"ס חזרו לאמונתם. ואף כי אחר הבירור בנסים ונפלאות לא הוצרכו לאמונה. מ"מ מה שחזרו לאמונתם זה חביב להם ולהקב"ה ממה שראו בעין. וחפצים היו שלא לראות כיון שחזרו לאמונתם. וכיון שהכתוב מעיד עליהם ויאמינו הוא עדות שחזרו לאמונה באופן שאף שיחזרו לנסיונות הללו לא יסתפקו באמונה שוב. והי' אמונה זו ג"כ על לדורות. לכן הי' בכחם לשיר שירה זו הכלולה על כל ימי הגלות וגאולה אחרונה כמ"ש חז"ל:
וירא ישראל כו' מצרים מת כו'. דאיתא בלוט אל תבט אחריך שאינך כדאי לראות במפלתם ואתה ניצול. וכאן בקי"ס דאיתא שהיו נתונים בדין אם להנצל כו'. אעפ"כ כתיב וירא כו' מצרים מת. והענין כי בוודאי לא הי' ספק חלילה על בנ"י ליאבד עם מצרים. אך נודע כי אין קיום לשום בריה בלי חסד עליון משמים ובנ"י נמסרו אז בדין שרצה השי"ת לזכות אותם עפ"י דין ממש בלי הצטרכות החסד והרי זכו בדין ושוב חזרו למקומם להתנהג עמהם בחסדו. כי באמת גם זה מדת הדין הוא להתנהג עם בנ"י בחסד. כמאמר עם חסיד תתחסד ומי שעושה לפנים משורת הדין שורת הדין להתנהג גם עמו לפנים משורת הדין. רק לפי שעה היו נתונים בדין ממש:
והמים להם חומה יש להבין למה הי' נצרך זה וי"ל עפ"י מ"ש בזוה"ק בתיבת נח שהי' להסתירו מפני המשחית שלא יסתכל בו ע"ש. כמו כן בים שהמשחית טבע להמצרים בים. היה המים חומה לבנ"י להסתירם. כי רוב המפרשים הסכימו שהי' הטביעה וההצלה בפעם אחד. וכן נראה לשון הפסוק כי בא סוס כו' ובנ"י הלכו כו' ע"ש:
נשאלתי עמ"ש במדרש על פסוק ישקני כי הדיבור אמר לכל אחד מישראל כך וכך מתן שכר יש בי. והלא שכרן של מצות לא נתגלה. והשבתי כי קודם החטא אפשר הי' ראוי להיות נגלה השכר ובאמת ישקני נאמר על טעמים הפנימים מהתורה כמ"ש רש"י ז"ל. ועתה נסתרים הם כמו שמבקשין יגלה לן טעמי. ואז הי' נודע וממילא נודע מתן שכרן:
וישב הים כו' לאיתנו דרשו חז"ל לתנאו. ומקשים דהיל"ל זה אצל הבקיעה. אבל נראה הפי' כי רצו בזה להודיע כי נס קי"ס נשאר לעולם אף שחזר לאיתנו מ"מ כוחו עתה הוא מצד תנאי הנ"ל ובאמת ע"י קיום התנאי נתחזק ביותר שקיום התנאי מקיים המעשה. וקי"ס הוא ביטול כל הטבע. ואחר קי"ס נתברר זה בטבע להיות בטל עבור עבדי ה'. וכן פי' מו"ז ז"ל מאמר הכתוב מה לך הים כי תנוס כו'. כי בני ישראל מעוררין הטבע לברר בה כי בטילה היא למקיימי מצות ה' כנ"ל:
חלק ז
תרל"ו
מרור שאנו אוכלין כו'. פי' שאחר שזכו בנ"י לגאולת מצרים. המתיקו זאת המרירות. דכתיב וימררו את חייהם שהוא היפוך החיות של בנ"י. עי"ז הרויחו בנ"י שניתן להם זמן הזה לדורות שיכולין למתק בלילה זו המרירות והוא מצות אכילת מרור:
ואלו לא הוציא כו' הרי אנו ובנינו. לשון הרי קשה. אכן כל הנסים שנעשו לאבותינו במצרים הם לדורות לכל איש ישראל בפרט לעובד ה' שיש לו כמה מיני מצרים מסט"א בעבודת הבורא. לכן מזכירין יציאת מצרים בכל יום. ובלא"ה הרי אנו ובנינו כלומר הרי אנו מרגישין עדיין הגלות. לכן נאמר ד' לשונות של גאולה שהי' הכנת הגאולה לכל הד' גליות. ונגד זה תקנו ד' כוסות כמ"ש ד' מלכיות נדוש נא. לכן אומרים שפוך חמתך בכוס אחרון שהוא נגד גלות המר הזה האחרון:
והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד. אין מובן והיא על מה קאי. וי"ל דקאי אלמטה שהיא שעמדה לנו מה שלא אחד בלבד עמד כו'. כלומר שהקב"ה עשה עמנו חסד בזה שחילק את כל כחות סט"א שלא יהי' נמצא בהם האחדות. וז"ש שלא אחד בלבד עמד כו'. וכענין שכ' אתם המעט. וכ' חז"ל מעט מכל העמים ביחד אבל נגד כל אומה בעצמה בנ"י מרובין מכל עם. ובזה הכינוס שנתן השי"ת לבנ"י והפיזור שנתן להרשעים שפיזרן להרבה דורות בזה הצילנו מידם:
ביד חזקה ובזרוע נטוי'. וע"ז נאמר שבח מיוחד כי לעולם חסדו. והענין הוא שלבד ההצלה שהי' לשעה היו המכות בכח גדול יותר ממה שהי' נצרך אז וז"פ זרוע נטוי' כאדם שמראה גודל כחו שיירא לנפשו פן יכנו עוד. כן הראה הקב"ה זרוע הנטויה שיניחו מלהרע לבנ"י. [וכמדומה שכ"כ בגבורות ה'] וזה היה רק בעבור דורות הבאים שיהי' גאולה זו הכנה לכל הדורות. לכן נאמר כי לעולם חסדו. ולכן מצינו בכל המכות שלא סרו רק עפ"י תפלת משה רבינו ע"ה. והפי' שלא גמרו המכות פעולתן שעוד יש בהם על להבא רק בתפלת מרע"ה פסקו אז כמ"ש בברד שהביאו הקב"ה אח"כ על סנחריב:
בפסח על התבואה. דכתיב היום אתם יוצאים בחודש האביב כי הגאולה אינה באדם דוקא וכל הנבראים צריכין גאולה כי יש לכל דבר קליפה הסובבת הפרי. לכן הגאולה בעת גמר בישול התבואה לכן התבואה נגאלת ממוץ ותבן שלה. וי"ל דג' מועדות משפיעין שפע לבני חיי ומזוני. ובפסח מתברך המזון. לכן מברכין טל. כי הטל דק ורוחני יותר מהמטר שהוא בגשמיות יותר. והוא לרמוז על גאולת המזון כנ"ל. לכן איתא בזוה"ק כי ע"י שנשמרין באלה הימים מאכילת חמץ ושאור שוב אין החמץ מזיק כל השנה ע"ש:
ענין קי"ס דבר אל בני ישראל וישיבו כו'. נראה כי הי' הכנה לדורות. כענין שנה עליו הכתוב לעכב. כי דבר שנעשה ב"פ מתקיים לכן הי' גאולת מצרים ב"פ. וז"ש אשר ראיתם כו' לא תוסיפו כו'. פי' שהשיב להם מרע"ה שלא יתרעמו על אשר סיבב להם המיצר פעם ב'. כי אשר ראיתם כו' הוא כדי שלא תוסיפו עוד שיהי' זה גאולה קיימת לעד. ואיתא במדרש כי שביעי של פסח כמו שבת קודש. והשבת הוא מקיים הבריאה שנברא בששת ימים. כמו כן קי"ס הוא קיום גאולת מצרים:
מה תצעק כו'. בשם מו"ז ז"ל פי' המדרש שע"י הצעקה מעוררין כח דביקות בנ"י ואז נאמר מה תצעק ועכ"ז בא ע"י הצעקה כו' דפח"ח וש"י. והנה אתם תחרישון בוודאי כפי אימת מות שהי' עליהם אי אפשר לשתוק. רק כי הצעקה בלב שאין יכולין להוציא בפה זה הקול הולך למרחוק כמ"ש במ"א הטעם על הקול בעת יציאת נשמה שהולך מסוף העולם כו' בעבור שחפץ לצעוק בכל כח ואז אינו יכול לצעוק. ומצד זה הדחקות. הקול נשמע ביותר. ועי' בזוה"ק ע"פ והקול נשמע בפ' ויגש. וקול פנימי זה צריכין לעורר מקודם ע"י יגיעת הפה בתורה ותפלה זוכין אח"כ לצעקה בלב. [השאר נשכח ממני]:
במדרש שהים נקרע לי"ב קרעים נגד י"ב שבטים. פי' כי הים הוא בריאה בפ"ע כמ"ש חז"ל כל מה שיש ביבשה יש בים. וכ"כ במד' בפ' זכור כו' יום השבת ע"ש בילקוט יתרו. והקב"ה חפץ לשנות כל הבריאה בעבור עמו בנ"י. ושינה הטבע בארץ בעשר מכות. כן עשרה נסים על הים. ואח"כ שינה השמים בירידתו להר סיני בעשרת הדיברות. והכל כדי שיתבטל כל הטבע לבנ"י כדי שיוכלו לתקן הכל במעשיהם הטובים. ובמד' נכון כסאך אעפ"י שמעולם אתה לא נתישבה כסאך אלא מאז ישיר כו' המלך עומד אגוסטוס יושב. פי' עמידת המלך הוא להשגיח על עמו ועבדיו שלא ימרדו בו וכן שאר המלכים. אבל כשמנצח המלחמות ושמו נודע וכל העמים והשרים יראים ממנו כי לו המלוכה וכי הוא גבור נוצח בכל אשר יפנה. אז אין צריך לשמור המלוכה ויושב. כמו כן ע"י גאולת ישראל במצרים שנתברר לבנ"י כבוד מלכותו והם מבררין כי לו המלוכה לכן כביכול יושב [אז ישיר לשון הנהגה כמו וישר אבימלך כו' שבנ"י נעשו שרים ומנהיגים כנ"ל] שנתישבה כבוד מלכותו למטה שבנ"י מבררין האמת ומבערין כל עבודות הזרות כנ"ל:
וירא ישראל את מצרים מת כו'. פרשנו כמ"ש בלוט אל תבט שאינו כדאי לראות במפלתן שהוא ניצל. ובנ"י ראו מפלת מצרים כי הם ניצולו בזכות עצמן. [וז"ש ה' לי בעוזרי לכן ואני אראה בשונאי] כמ"ש שהיו נתונים בדין שהי' קיטרוג הללו והללו כו' ואעפ"כ ניצולו. א"כ זכו בדין. וז"ש ויושע ה' כו' את ישראל. פי' שהישועה הי' בעצמותן של בנ"י כמ"ש וישעך תתן לנו פי' להיות הישועה בידינו כנ"ל:
וייראו העם את ה' כו'. הוא מעלה גדולה וסימן של אמת. אשר ע"י הישועה והתגלות להאדם יבוא על ידי זה ליראה כמ"ש בספרים הקדושים ענין חיבור יראה ונורא:
אסרו חג בעבותים ע"ק המזבח. דכתיב שלש פעמים בשנה כו' כל זכורך כו' במקום אשר יבחר. דכלל כל הבריאה עולם שנה נפש. ובחירת העולם היינו המקום ארץ ישראל שהוא פנימיות העולם. ובחירת המועדים הם בחירת הזמן שנה. ובחירת בני ישראל הוא פנימיות הנפשות. לכן בזמנים המובחרים יראו המובחרים במקום הנבחר לפניו ית'. והנפש מחבר הזמנים למקום. וז"ש אסרו חג בעבותים הוא עבותות אהבה ותשוקות נפשות בני ישראל למקום ב"ה ע"ק המזבח ע"י עלי' ברגלים:
ויש לנו בגלות להתחזק באלה המועדות כי הפנימיות של המועדות יש גם עתה כמ"ש במדרש אני ישנה מן הקרבנות מביהמ"ק ולבי ער לבתי כנסיות ולמצות וצדקות כו'. והיינו כי תיקון המקדש הי' בבחי' המעשה וחיצוניות. כמ"ש במ"א פי' העשוי' בהר סיני. ולכן הפסדנו עתה ע"י החטא. אבל הפנימיות בחי' נשמע נשאר לנו לעולם. וז"ש וידבר משה את מועדי ה' אל בנ"י שהניח הכח של המועדות בפרשיות התורה. כמ"ש ואלפינון לבנ"י. ואפשר עתה יכולין להתדבק יותר במועדות דאין יפה מן הצניעות. ואז הי' בפרהסיא בהתגלות לכן היה צריך עזר ה' כמ"ש ולא יחמוד איש את ארצך שלא יתדבק חיצוניות בהרצון. ועתה הוא רק בלב כנ"ל. ובלי ספק ההשתוקקות והרצון של בנ"י בכל מועד עולה למעלה כי נתגרשנו מארצנו אם שבמעשה עשינו הקרבנות רק לא הי' רצון שלם ועתה יש רצון בלי מעשה והקב"ה מצרף רצון שלנו למעשה אבותינו. וכדכתיב אז תשבת הארץ כו' השמה. ויפלא מה תועלת בהשמה. רק שע"י השתוקקות שהי' לבנ"י בהשבעים שנה. עי"ז נתרצה הקב"ה. וכן גם עתה עד שיבנה ביהמ"ק בב"א:
חלק ח
תרל"ז
בכל דור ודור כו' כאלו יצא. ואח"כ אמר ואותנו הוציא משם. רק שע"י האמונה ורואה א"ע כאלו יצא כפי הסיפור והבירור שמברר ביצ"מ זוכה לעורר הנס ומתקיים בחי' הגאולה גם עתה. כי לכן מחוייבים לזכור יציאת מצרים כל הימים שעי"ז מעוררין הגאולה וע"י זה יהי' הגאולה. וז"ש להביא לימות המשיח. וזה בכלל מ"ש ז"ל כל המרבה לספר ביציאת מצרים. פי' שחכמים בהסיפור דיצ"מ מעוררין הגאולה בכל דור ודור. ונמצא הם מרבין בסיפור דיציאת מצרים. וכן מצינו בר"ע וחביריו שהוסיפו על המכות עד חמשים מכות כו':
בעצם היום הזה הוציא ה' כו'. פי' שהקב"ה קבע היציאה בעצמו של יום שבאמצעות עצמות היום הוציא אותם מארץ מצרים. ועי"ז נשאר בחי' הגאולה בעצם היום. וכן מ"ש ויושע ה' ביום ההוא שנעשה הישועה ע"י היום ההוא. כמ"ש זכר עשה לנפלאותיו שהקב"ה קבע הנס במצוה או ביום כדי להיות זכר לדורות:
רמז על הצפנת אפיקומן. כי נס דיציאת מצרים הי' הכנה לכל הגאולות ולכן אין הלל שלם בימי הפסח. כי עדן לא נגמר הגאולה דיצ"מ. רק בכל דור ודור נגמר יותר עד לעתיד. לכן מטמינים קצת המצה על אחר הסעודה:
מה שאומרין המי יודע בלילה זו. כי הידיעות יכולין להביא לידי גבהות. והעצה ע"י התדבקות הידיעות ביצי"מ. כמאמר ואפילו כולנו חכמים כו'. אעפ"כ יש לזכור כי הכל בא בכח השי"ת שהוציאנו ממצרים. וז"ש אני יודע כו'. כלומר אם שאנו יודעים כל זה עכ"ז אנו מספרין ביצ"מ ומודין להשי"ת שהכל ממנו:
עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים כו'. קאי על המועדות כדכ' שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך כו'. והוא מתנה מהשי"ת אשר כל איש ישראל הי' בכחו לראות פני ה' בעזרה. ואמת דכתיב כל זכורך כי המועדות הם מאספין ומאחדין את בנ"י להיות כאיש אחד. ועי"ז יכולין להראות לפניו ית'. כי מועד לשון התאספות. וכתיב מה יפו פעמיך בנעלים דרשו חז"ל על הרגלים נעילת החג ונעילת הפסח כו'. כי נעל הוא שמירת הרגל. כמו כן הקב"ה פורס סוכת שלום ברגלים הללו על בנ"י להצילם מהתערובות שנמצא בעולם השפל הזה. כמו ששומרין הרגל מטיט ושאר דברים ע"י שהוא תחתון שבאדם. [ואיתא ברמב"ם (פי"ג מה' אישות) שצריך כל איש ישראל לעשות לב"ב מנעלים חדשים בכל רגל והיא רמז לסוד הזה]:
וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל. כי אמת שיש בכל מועד התעוררות קדושה מהשי"ת לבנ"י. כמ"ש מועדי ה' מקראי קודש. שיש קריאה והתעוררות קדושה לאדם. אבל מרע"ה תיקן להם לישראל להיות שואלין ודורשין ענינו של חג בחג כו'. פי' שהמשיך מועדי ה' אל בנ"י שגם המה יעוררו התעוררות שלהם כיון שהוא עת רצון בשמים. וכ' משכני אחריך נרוצה כו' שבעת שיש קצת התקרבות משמים לב"א צריכין לראות להתעורר רצון שלהם גם כן ביתר עוז ותוקף:
ענין שבת ומועדות דכ' חז"ל המקיים מועדות מעלה עליו הכתוב כאלו קיים השבתות. כי שבת מתנה מהשי"ת לבנ"י. ומועדות תלוי במעשיהם כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. והענין דאיתא תורה צוה לנו משה מורשה אל תקרי מורשה אלא מאורסה. כי יש בחי' ירושה ג"כ שהוא בטבע נפשות בנ"י ירושה להם מאבותיהם כמ"ש אלקי אבי כו'. ויש בבחי' התקרבות ע"י מעשים טובים ועבודת כל פרט ופרט לפי ערכו. וכן בכלל. ושבת הוא בחי' ירושה כנ"ל וכמ"ש בזוה"ק ירותא דקא ירית כו' [ע"ש פ' אמור והבן]. ואיתא במד' שחורה אני במעשי ונאוה במעשי אבותי שחורה בימי המעשה ונאוה בשבת. ולכאורה יקשה מאי ונאוה על ידי מעשה אבות. רק הפי' מה שנמצא בי בכח מעשה אבותי כנ"ל ירושה כו'. וזה עצמו הפי' נאוה בשבת כי ירושה היא כנ"ל עכ"ז וודאי אם היו ח"ו מתדבקין ברע לגמרי לא הי' שוב התקרבות בשבת במעשה אבות. לכן גם זה בכלל השבח שחורה אני אעפ"כ ונאוה כי לא ניתנה שיר השירים אלא לשבחן של ישראל. וז"ש בנות ירושלים כאהלי קדר כו' והוא בנין השלימות להתהפך בנקל מכל מעשה החול שהוא השחרות להתכבס מיד להיות כיריעות שלמה:
כל המבזה מועדות כאלו עובד ע"ז דכתיב אלהי מסכה כו' וסמיך לי' חג המצות כו'. כי המועדות הם עדות לישראל כדכתיב ששם עלו שבטים כו' עדות לישראל כו'. פי' דכתיב יראה כל זכורך דרשו חז"ל לראות ולהיראות כו' ע"ש. והפי' שבי"ט אלו נתוסף הדעת באדם הישראלי וניטל ממנו הסתרות החושך שבעוה"ז. ולכן יכול לראות פני ה'. וכמ"ש בעד או ראה או ידע. כן מתגלה ידיעת בנ"י במועדות וניטל מהם מסך המבדיל כמ"ש חכמים אפילו מחיצה של ברזל אין מפסקת. וכפי מה שמאמין האדם בזה מבטל מסך המבדיל אצלו כנ"ל:
ענין יציאת מצרים וקי"ס אח"כ דכתיב מן המצר קראתי כו' זה יציאת מצרים. ענני במרחב יה זה קי"ס. וביאור הדברים עפ"י מ"ש במ"א דיש ב' מיני הסתרות וכענין מן העולם ועד העולם. פי' שיש הסתר והעלם ע"י חשכות הגשמיות והסט"א. ויש הסתר והעלם בעומק רום ע"י שהוא למעלה מההשגה. וע"י עולם הראשון משיגין עולם השני שנק' עוה"ב. ומקודם הי' יציאת מצרים שהוא ישועה מן המיצר שיעבוד המצרים שהי' על בנ"י. ואח"כ יצאו מזה השיעבוד והיו צריכין ישועה והשגת עלמא דחירות שהוא ביטול הטבע ושם אין מיצר. וז"ש ויושע ה' ביום ההוא בלשון נסתר. והי' כדי להשיג הארת עלמא דאתכסיא ושם מקום רחבת ידים. וכתיב אנכי כו' המעלך מארץ מצרים הרחב פיך כו'. פי' שאחר שיש גאולה מן המיצר הן בכלל הן בפרט איש ישראל צריך אח"כ למלאות ידו בהתרחבות להטות כל נפשו להשי"ת. כי הגאולה היא הכנה להעבודה. וז"ש הוציא ה' כו' על צבאותם כי הי' עיקר הוצאה כדי לקבל עלינו עול עבודת הבורא להיות נקרא צבאות ה'. וכ"כ הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה כנ"ל. שכל הגאולה הי' כדי לקבל עומ"ש. וכ"כ בהוציאך כו' תעבדון את האלקים כו'. ואחר הגאולה אז עת רצון כפי מה שמקבל עליו אז מלכות שמים נשאר קיים. [ואפשר הוא סוד סמיכת גאולה לתפלה ודו"ק]. ובאמת בנ"י הרחיבו פיהם באמירת השירה כי בשכל אנושי אין להבין איך אמרו כל בנ"י שירה הזאת מגדול ועד קטן דברים העומדים ברומו של עולם. אך באמת יש ללמוד קו"ח ומה כל הטבע נתבטל בעבור בנ"י ונקרע הים בעבורם מכש"כ שנתבטל הטבע אצלם ויצאו מן הטבע לגמרי. והאמת כי הי' לבנ"י ללמוד זה הקו"ח בעצמם כיון שביטל הבורא ית' הטבע בעבורנו מכש"כ שיש לנו לבטל הטבע בעבורו. וכן עשו. ולכן ע"י הרצון יצאו מן הטבע ונפתח להם שער הנעלם. ועי' מ"ש לקמן עוד מזה:
כתיב ויאמינו. וכי לא הי' להם להאמין כו' ע"ש במדרש. אמנם אדרבה בהיות שהי' נגלה להם הנפלאות האמינו כי אינם משיגים מעשי ה' על בוריין. וזה ויאמינו בה' שנמשכו אחר השי"ת ויצאו מן הטבע ושרתה עליהם רוה"ק ואמרו שירה. וזהו משכני ביצ"מ אחריך נרוצה בקי"ס. גם י"ל שהאמינו למפרע על כל הגלות שהי' לטובה ובזה תקנו אשר לא האמינו מקודם. וז"ש במד' חזרו ולא האמינו כו' וע"י אמונה זו תקנו חסרון האמונה של מקודם. והנה כן צריך להיות בכל גאולה לתקן אח"כ כל הקלקול שהי' מקודם הגאולה. וזה עצמו ענין קי"ס אחר יציאת מצרים. שכבר היו בני חורין אך הי' כדי לתקן כל ימי הגלות. וז"ש במד' ע"פ ולא נחם אלקים שלא ניחם הקב"ה על ימי הרעה שעבר על בניו במצרים ע"ש. וזה עצמו ענין שכתבנו לעיל. דהנה כתיב וחמשים עלו בנ"י מארץ מצרים ויקח משה את עצמות יוסף עמו כו' השבע השביע כו'. פי' בזוה"ק דחמשים פעמים נזכר יציאת מצרים בתורה. ולמה. כדי להודיע שבנ"י יצאו מחמשים שערי טומאה. ולמה הכניסן השי"ת בכל השערי טומאה כדי להשיג אח"כ חמשים שערי בינה. וז"ש וחמשים עלו כו' שהגיעו עד שער החמשים והוא עלמא דחירות. ויקח משה כו' עצמות יוסף כו'. כי בחי' יוסף הצדיק הוא התקשרות כל המדות. שמעתי מפה קדוש אמו"ז ז"ל השבע השביע הם השבעה שבועות תספר כו'. והנה כמו שהיו במצרים בכל שערי טומאה. כך זכו אח"כ לברר כל המדות להשי"ת. וע"י שזכו אח"כ לכל אלה השערים בזה תקנו כל מה שהיו מקודם בשערים הנ"ל. והוא ענין תשובה שמהפכין העונות לזכיות שהרי ע"י החטא בא אח"כ לתשובה. לכן ע"י שנכנסו אח"כ בשערי הקדושה תקנו ימי הגלות. [ואם כי לכאורה קשה כיון דכתיב וחמשים עלו מיד בשעת היציאה א"כ מה הי' חסר עוד. אבל האמת מבואר בספרי קודש כי בעת היציאה נתגלה להם שורש כל השערים לשעה כדי להיות נגאל ואח"כ הוצרכו בנ"י לתקן מעצמם להגיע בעבודתם לכל אלה השערים] וז"ש דבר אל בני ישראל וישובו כו' שזה ענין תשובה כנ"ל:
בנסים דיצ"מ וקי"ס אין מברכין שעשה נסים כמו חנוכה ופורים. נראה הטעם כי נסים אלו הם מוכרחין מעת בריאת העולם שלא הי' קיום לעולם בלי נסים אלו. וז"ש בגמ' תנאי התנה עם הים שיקרע כו'. ומצינו בהלל הגדול שנאמר כל אלה הנסים ודרשו חז"ל כ"ו פעמים כי לעולם חסדו נגד כ"ו דורות שנזונו בחסדו של מקום כו' ע"ש. והגם כי נסים אלו נעשו בזמן מיוחד לכל אחד. אבל הם היו קיומו של עולם. והנה נס זה דקי"ס הי' סיבה לתקן כל הבריאה. וע"י השירה שאמרו בנ"י הכניסו כל הבריאה תחת כנפי השכינה. ובנ"י הבינו כי נעשה להם אלה הנסים כדי להטות כל הבריאה וכל האומות להבורא ית'. לכן אמרו שירה זאת שהוא כולל כל מה שיהי' בכל הגליות שאח"כ ג"כ. כי ידעו שכל הגאולות יהיו תלוים בזאת הגאולה. ובאמת ע"י שעשו בראשונה המצוה בשלימות יש לנו תקוה טובה לאחריתנו. ולכן מזכירין השירה בכל יום. וכ' ויושע ה' ביום ההוא הוא כמ"ש ביום ההוא יהי' ה' אחד ושמו אחד וכ"כ והי' ביום ההוא כו' שהוא יום של גאולה העתידה שכ"ז הי' בעת קי"ס הישועה לדורות ותיקון כל העולם שיהי' לעתיד. ולכן כל הבריאה היתה מקוה לזאת השירה. ולכן נאמר אז ישיר לשון עתיד. פי' השירה שהיתה מוכנת מימי בראשית נגמרה אז ע"י בנ"י מכח אל הפועל. וזה נקרא הרחב פיך מה שהרחיבו בנ"י פיהם ורצונם להטות הכל אליו ית' ומילא השי"ת את פיהם לומר ברוה"ק השירה הזאת והוא הישועה השניה שצריכין אחר הראשונה וז"ש ענני במרחב יה כנ"ל:
חלק ט
תרל"ח
ב"ה מימי הפסח בקיצור גדול
כל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח. ע"פ מה דכתיב עושה גדולות כו' ונפלאות עד אין מספר. פי' שאין להנפלאות מספר כלל. והם מתרחבים ונמשכים בכל עת יותר ויותר עפ"י כח הצדיקים. כענין שנאמר בתורה שמוצאין בה תמיד טעמים חדשים דדיה ירווך כו'. כמו כן ביצ"מ שנעשה מזה תורה כדמצינו שדרשו כל אחד יותר והעלו לר"נ מכות כו': ביד חזקה ובזרוע נטוי' ואלו לא הוציא כו'. פי' עכ"ז אנו משבחין. דקשה וכי יש צורך ליד חזקה אל הבורא ית'. רק הענין הוא ע"י שנשבע הקב"ה והבטיח לאבות להוציאנו ממצרים לכן עשה הגלות קשה כל כך עד שיהי' נכלל בו כל הגליות עד שאלו לא הוציא כו' אנו ובנינו כו' וכל זה היה לטובתנו. וכן איתא כי בזרוע נטוי' היא השבועה כמ"ש נשאתי את ידי כו'. ויש בכל גלות ומיצר קצת מגלות מצרים. לכן מספרים בכל יום יצ"מ. וז"ש הרי אנו כו' פי' שמרגישין בכל עת הגלות מצרים. רק שנגאלין תמיד בכח גאולה הראשונה כנ"ל: וירד מצרימה אנוס עפ"י כדיבור. פרשנו כי יוסף נקרא פי הדיבור. סימן לדבר כי פי המדבר אליכם. והביאור נתבאר במ"א: ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כו' הקהה את שיניו כו' אלו הי' שם לא הי' נגאל. כי עיקר הגאולה משיעבוד מצרים כדי להיות מוכן לקבל מלכות שמים כמ"ש הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה וכ"כ הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים. ז"ש בעבור זה לקיים מצותיו. לכן הרשע שממאן בעבודת הבורא כופר בעיקר ואין לו חלק בגאולת מצרים כו'. וכ"כ בצאת ישראל כו' היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. פי' שהיו מוכנים מיד לקבל עליהם מלכותו ית' ולהמליכו לברר ממשלתו על כל הברואים כמ"ש הוצאתי את צבאותי כו':
למוד הוא. פי' שצמצם כביכול כחו והלביש עצם קדושתו באותיות התורה כמ"ש הביט בתורה וברא כו'. וכדאיתא אדם יושב ושונה כביכול הקב"ה יושב ושונה כנגדו: