אור ברסלב
שפת אמת ויקרא

שפת אמת· רבי יהודה אריה ליב אלתר

ויקרא

שמות

ויקרא

חלק א

תרל"א

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו כו'. כי באמת כל איש ישראל שנשתלח בעולם לעשות רצון אבינו שבשמים נק' שליח ומלאך. אך כי המלאך אין לו שום דבר רק השליחות. [ולכך נק' עומדים בלי השתנות מבחי' שליח ומלאך כנ"ל] וכשאדם שומר עצמו שלא להיות שום מעשה בלי קיום רצונו ית' שהרי ענין זה נמצא גם בתוך כל מעשה שיש בו ניצוץ קדוש והוא כח הפועל בנפעל וצריך להיות כל מעשה האדם רק כדי להיות נעשה רצון ומבוקש השי"ת. ואז נקרא באמת מלאך שהרי מוצא לעצמו בכל מעשה שליחות וקיום רצונו ית'. וזהו עושי דברו שעושין הדיבור ע"י הכנה בכל מעשה להיות רק לרצונו זוכין לשמוע בכל מעשה ממש מה שרצונו ית' בזה גופי'. וזהו גבורי כח שעיקר אחיזתם בכח שבכל דבר שהוא הפנימיות והוא רצונו ית' המחי' כל כנ"ל. וזהו שאמר ויקרא אל משה הפי' שכן הי' בחי' משה רבינו ע"ה שהי' מוכן תמיד לנבואה והי' שומע תמיד קול הקריאה כמו מלאך שעוסק תמיד בשליחותו ית' שאין לו דבר אחר בעולם כנ"ל:

ובמד' ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה ממנו שגם מרע"ה לא נכנס עד שקרא לו כו'. פי' כנ"ל כי מי יכול לגשת לעשות רצון השי"ת רק ע"י כח המצוה שקדשנו במצותיו וצונו. וכן פי' אא"ז מו"ר זצלה"ה כי המצוה נותנת כח שנוכל לעשותה. והוא כנ"ל שכל אדם הוא שליח רק ע"י שבכל מעשיו זוכר השליחות וזה נק' דעת כי החכמה בפ"ע ג"כ נק' חכמה והתיישבות החכמה והבינה באדם נקרא דעת שיודע ודבוק בזאת החכמה והוא ידיעה פנימיות שבכל מעשה ומחשבה גדול וקטן דבוק בפנימיות חיות השי"ת כח הפועל כנ"ל. ומרע"ה שהי' כלל הדעת של בני ישראל נאמר ויקרא כו' שהי' מיוחד תמיד אל הקריאה:

אדם כי יקריב מכם. הפשוט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשי"ת. בטל רצונך כו'. והוא בחי' קרבן לקרב כל המעשים להשי"ת. וכ' מכם כמ"ש אא"ז ז"ל פי' המשנה אם אין אני לי כו' ע"ש פ' תשא ודפח"ח. וז"ש שהגם שכל אחד יתן ענין שלי יהי' ע"י הכנסת עצמו בתוך כלל ישראל:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד בשם הרב ז"ל מפרשיסחא על מ"ש אחד המרבה וא' הממעיט ובלבד שיכוין לבו כו'. והקשה בט"ז סימן א' אי גם המרבה מכוון לשם שמים טפי עדיף. ותירץ הוא ז"ל למשל ב' סוחרים שנסעו לדרך אחד. והא' בא מיד. והב' הי' לו סיבות ומניעות עד שלזמן רב בא ג"כ ושאלוהו מה זה שלא באת עד עתה והשיב מאחר שבאתי ג"כ מה שהי' הי'. עכ"ד ולא פי' יותר. ונ"פ שפי' ובלבד שיכוון לבו שסוף ותכלית מעשיו יהיה שיהי' מכוון להשי"ת כראוי בין שבא לו זה ע"י עבודה מעט. או ע"י יגיעות הרבה. רק שיועילו מעשיו לכוון לבו לשמים. והדברים נכונים מאוד. שהרי גם כאן נאמר זה על הקרבן מנחה שמאחר שנתקרב קרבנו להשי"ת וזה תכלית המכוון וסוף דבר. א"כ אין נ"מ בין שהי' מרבה וממעיט. כי סוף הכל אחד שיתקרב להשי"ת. וזה עצמו פי' יכוון לבו כענין הקרבן להיות נמשך אחר השורש והוא חיותו ית' שניתן בכל דבר:

אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש צפונה לפני ה' כו' זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי' הרצון למסור נפשו להשי"ת. וזה ההסתר שהי' בהקרבן. ונק' צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי' צפונה לפני ה' להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת ולא בגילוי על המצח עכ"ד ז"ל. ובוודאי כי זה עיקר בחי' הקרבן כי יקריב מכם. להיות כל האדם משועבד להשי"ת. וזה עקידת יצחק. ורק שהי' במעשה ג"כ שצוה השי"ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף. והנה בשבת אין מקריבין קרבן יחיד. וי"ל גם כן כי בשבת אין צורך לבחי' המעשה שבשבת נאסר כל המלאכות ולכך הרצון בלבד להיות מוסר נפשו להשי"ת הוא הקרבן. רק בחול הענין ע"י עשי' להיות נמשך ההארה גם במעשה. לכך צריך קרבן במעשה גם כן כנ"ל:

חלק ב

תרל"ב

יקריב אותו לרצונו מלמד שכופין אותו כו'. פי' מי שרוצה עכ"פ להיות תחת עול מלכותו ית'. יכול לפעול גם כן שיכופו אותו מן השמים ג"כ אם רוצה בזה. כי הכל לפי רצון האדם:

חלק ג

תרל"ה

ברש"י אדם למה נאמר. מה אדם לא הקריב מן הגזל כו'. כי האדם מקריב נפש בהמה ומתכפר לו. ומה טעם יהי' מכופר בנפש הבהמה. רק מצד שהאדם ממשיך חיות לכל הבע"ח שהוא למעלה מהם כמאמר כל שתה תחת רגליו. ובוודאי אדה"ר הוא המדבר ומשפיע חיות לבעלי חיים כסדר דצח"מ. וכן בכלל. כל דור ודור. אבל האדם הפרטי אם אינו במדריגות מדבר כמו שמצינו יתוש קדמך א"כ נקרא גזילה מה שמביא נפש בע"ח להתכפר בו. רק העצה לבטל עצמו לכלל ישראל כמ"ש כי יקריב מכם כו':

חלק ד

תרל"ו

במד' ברכו ה' מלאכיו כו'. תחתונים שאינם יכולין לעמוד כו'. קשה דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. אך הפי' שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כי בוודאי יש בכל איש ישראל נקודה מיוחדת להשי"ת אשר הוא בחי' מלאך ממש. אך א"י לעמוד במדרגה זו תמיד רק לעתים כמאמר אין לך אדם שאין לו שעה. והמלאך הוא בכללו תמיד כן. אכן מכלל ישראל נתוסף כח לצדיקי הדור להיותם ממש כמלאכים כמ"ש דומה למלאך ה' צבאות. והנה בני ישראל הקדימו נעשה לנשמע כמלאכי השרת כמ"ש חז"ל מי גילה רז זה לבני שמלאכי השרת משתמשין בו כו' ואח"כ אבדו נעשה. ומרע"ה לא הי' בכלל החטא ולכן נשאר בו הקדמה זו. ולכן נתקיים בו לשמוע בקול דברו כמ"ש ויקרא לשון שמלאכי השרת משתמשין בו כמ"ש רש"י ז"ל. והוא התגלות עיקר חיות הפנימיות כמ"ש ויקרא לאור יום ואמרו חז"ל קריא רחמנא לנהורא ופקדי' אמצותא דיממא כו'. והוא התדבקות הנברא בהבורא. וכן התדבקות הנבראים זה לזה להתבטל ביחד לבוראם ית"ש. והנה בנ"י באומרם דבר אתה עמנו ונשמעה כו' לאשר נתנו כחם למרע"ה לכן בעת שניטל מהם מעלתם זכו לקבל מאמרי השי"ת ע"י מרע"ה. וזה הי' כל תיקונם אח"כ לאשר אמרו זה לשם שמים כמ"ש הטיבו אשר דברו כו':

במשנה נאמר בבהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון לבו לשמים. בט"ז הקשה ממ"נ אי גם המרבה כוונתו לשמים אם כן המרבה עדיף ע"ש שמיישב בטוב טעם ודעת. אעפ"כ נראה דקושיא מעיקרא ליתא. כי באמת אין הפרש בין מרבה לממעיט אף אם שניהם מתכוונים לטוב. כי בעבודת הבורא אין נ"מ בריבוי רק בהתעוררות רצון אמת בלב. ואדרבא מי שאינו יכול לעשות הרבה ומכוון בהמעט אפשר חשוב יותר. ובאמת נראה הפי' מרבה וממעיט בענין ימי הטובה וימי הרעה כי התרבות המעשים טובים בעת פתיחות לב האדם. והתמעטות המעשים בימי הרעה שניהם בקנה אחד עולים. והוא כענין שאמרו בשם הרב מלובלין הקדוש ז"ל לפרש הגמ' משנכנס אדר מרבין בשמחה ואב ממעטין בשמחה. ופי' להרבות צד הקדושה ולמעט צד הטומאה. וכן נפרש כאן. וגם דברים אלו נכללין בדברי הט"ז ע"ש באו"ח סימן א':

חלק ה

תרל"ז

במד' ברכו ה' מלאכיו כו'. תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו כו'. מ"מ נקראו כולם מלאכיו ע"י שמתבטלין להצדיקים שהם דומין במעשיהם ג"כ למלאכים. וענין ההפרש בין מלאכי עליונים לבני ישראל שנקראו ג"כ מלאכיו. כי המלאך הוא מתוקן בלי חסרון ואין צריך לבוא אל השלימות ע"י השליחות ועושה השליחות רק לקיים רצון הבורא. אבל תחתונים ניתן להם המצות אשר עי"ז הם מתוקנים. אמנם וודאי כמו שהי' הבריאה באדם הראשון הי' כמו המלאך כו'. וכן הי' בשעת הקדמת נעשה לנשמע שכתיב עושי דברו לשמוע כו'. פי' שהעשי' שהוא התיקון הוא בשלימות קודם השמיעה. ממילא השליחות רק לעשות רצונו ית' בלי נגיעות עצמיות. וז"ש קדמה קריאה כו' שקריאת משה משה הוא הסימן שהוא בשלימות הגמור. וזה י"ל בספרי משה משה הוא קודם שנדבר הוא אחר שנדבר כו'. פי' הפשוט שלא בא לידי גבהות. אבל יש לומר כמ"ש שהי' ניתקן קודם הדיבור כמו אח"כ:

ובמד' משל כו' בכל מקום כתב שמו של מלך כאשר צוה ה' את משה כו' אני מבפנים והוא מבחוץ קראו לו שיכנס כו' ע"ש. דכתיב ולא יכול משה לבוא כו'. נמצא שפעל מרע"ה בהקמת המשכן המשכת מדריגה שלמעלה מכחו והשגתו עד שלא יכול לבוא כו'. והוא סימן נפלא מי שאין לו נגיעה כלל ועושה רק רצון הבורא וחפץ בזה שיהי' נעשה כרצונו ית' במה שאין שולט שם השגת האדם וכפי כוונת העושה המצוה כך מתעורר המצוה. וזה הכח נרשם במעשה המצוה. וז"ש שבכל דבר כתב כאשר צוה כו' עי"ז פעל שנתקיים בפועל הקדושה במשכן ממקום גבוה מאוד עד שלא יכול לבוא כו'. ועי"ז הי' שכרו שקרא אליו שע"י שביטל עצמו כך היא המדה שיתעלה עד שם כנ"ל. אמנם באמת איני יכול לעשות זה רק מי שהוא מתוקן בשלימות וממילא אין לו נגיעה ויכול לעשות השליחות בשלימות כנ"ל. ומרע"ה לא הי' בכלל חטא העגל לכן נשאר מתוקן כמו קודם החטא כמלאך. ואיתא כי בש"ק מחזיר מרע"ה לבנ"י הכתרים של הקדמת נעשה כו'. לכן בני ישראל בשבת קודש הם מתוקנים ויכולין גם כן לקיים המצות בשבת לשמו ית' בלבד:

בפסוק ונפש כי תחטא כו' והוא עד כו' במדרש מפרש על בנ"י שכל אחד מושבע מהר סיני וזה ושמעה קול אלה והוא עד כמ"ש אתם עדי. או ראה אתה הראת. או ידע וידעת היום כו'. פי' שבני ישראל נשלחו בעוה"ז לברר מלכותו ית' ויש לכל אחד מישראל השגה וידיעה בנקודת הלב להכיר כבוד מלכותו ית' וצריך למשוך הכל אחר זאת הידיעה. וזה אם לא יגיד הגדה לשון המשכה. כי תחטא יש לפרש ששליחת הנפש בעוה"ז הוא חסרון בגוף הנפש אך התיקון ע"י בירור כבודו ית' בעולם וז"ש הפסוק שזה תיקון הנפש בעולם. אך י"ל עוד שקאי אחר החטא ממש שאין צדיק בארץ כו'. ולמה כן. שע"י החטא אם יתחזק לשוב להשי"ת יוכל לתקן יותר ולהמשיך כל המעשים אחר הבורא ית'. וז"ש כי תחטא ואעפ"כ יש בו הידיעה כו' שהיא נפש הישראלי אם לא יגיד כו' שזה תיקון החטא כנ"ל:

חלק ו

תרל"ח

בעזה"י פ' ויקרא. שבת זכור. ואיני זוכר כראוי:

במד' ברכו ה' מלאכיו. לא כל מלאכיו. תחתונים ע"י שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. ויש להקשות דאלו הצדיקים ונביאים שנקראו מלאכיו נראה שהם קדושי עליון ומדוע לא נאמר כל מלאכיו. אבל נראה הפי' שגם באותן הנבחרים מדייק המד' שנק' מלאכיו ולא כל מלאכיו. הגם שאמת שנשמת הצדיק גבוה מהמלאך אבל היא מתלבשת בכמה נמנומים שונים. וז"ש שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו. כי עמידה היא בכל הקומה מראש עד סוף דמות העומד. וזה רק בעליונים שהם נבדלו מהגשמיות. אבל תחתונים ע"כ יש להם אחיזה בגשמיות. אכן הנביאים יש להם התרוממות וביטול הגשמיות לעתים הן רב הן מעט ואז נק' מלאכיו. ולכן נקראו גבורי כח שיש להם כח לגבור נגד לבוש הגשמיי ולהתעלות לבחי' עליונים. ולכן קדמה קריאה משה משה הוא התחברות נשמתו בהשורש לשון חיבה לשון זירוז כן הוא בתו"כ. לשון חיבה הוא על משה הראשון שהוא השורש. לשון זירוז הוא על משה שני שצריך זירוז כנ"ל:

עושי דברו לשמוע בקול דברו שהקדימו נעשה לנשמע כו'. ביאור הענין עפ"י פשוטו כמו שאמרו חכמים למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע שבתחלה יקבל עליו עול מלכות שמים אח"כ עול מצות. וכל אשר דיבר ה' נעשה הוא קבלת מלכותו עושי דברו בכלל. אח"כ זוכין לשמוע בקול דברו הם המצות דכתיב אם שמוע תשמעו אל מצותי. מכלל שיש קול דבר ה' בכל מצוה. כמ"ש חכמים שכל אבר מבקש מאדם קיים המצוה התלוי' בי כו'. ובכל קיום מצוה נק' ג"כ קבלת מלכותו. וזוכין אח"כ לשמוע יותר. וכך צריך להיות עושי דברו כדי לשמוע ביותר ולא להיפטר בעצמו רק לעשות תמיד לשמוע יותר ולעשות יותר בכל עת. וזה באמת ההפרש בענין התחתונים שכל כחם ע"י הביטול למלכות שמים ומי שיש לו כח לעמוד בהיכל המלך כמשה שלא נפל מהתרוממות הנ"ל. אבל בנ"י אמרו אם יוספים אנחנו כו'. כמ"ש במד' הרימותי בחור מעם כו':

חלק ז

תרל"ט

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו כו'. פי' גם הצדיקים שנקראו מלאכים אעפ"כ א"י לומר בהם כל מלאכיו. כי יש בהם חלק גשמיי ג"כ ויצה"ר. רק לעתים מתקדשים כמלאכים. אכן וודאי זאת הוא אחר החטא. אבל מרע"ה שנשאר במעלה ראשונה שהיו בנ"י קודם החטא כמ"ש חירות כו'. לכן הוא מלאך ממש. ואמר עוד עושי דברו כו'. הענין הוא דיש תורה שבכתב ושבע"פ. עושי דברו תורה שבע"פ. לשמוע בקול דברו תורה שבכתב. וביאור הענין דבנ"י נוסף להם התורה על המלאכים. אבל ענין המלאך להיות עושה רצון בוראו מעצמו. וזה הי' עבודת בנ"י מקודם. דכתי' כל אשר דבר ה' נעשה. והיינו שבנ"י בעצמותם יכולין לכוון דעת הבורא ית' בלי שום ציווי. והוא תורה שבע"פ. ולכן בלוחות ראשונות הי' תורה שבע"פ קודם שבכתב וזה הקדמת נעשה לנשמע. אך אחר החטא צריכין לעורר הכל בכח התורה. ולכן מרע"ה כתיב בו ויקרא לשון שמלאכי השרת משתמשין. והוא דביקות מצד עצמותו קודם הדיבור והציווי. והוא הקדמת נעשה כנ"ל. והבן כל זה מאוד:

חלק ח

תר"מ

ב"ה. ויקרא. החודש. בקיצור:

במד' עושי דברו לשמוע כו'. הפשוט שעל ידי מעשה המשכן זכו לשמוע קול דברו. ומרע"ה גמר עשיות המשכן שלא הי' יכולין להקימו. לכן ויקרא אל משה. וביאור הענין דבמשכן ובשבת כתיב אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות שנקראו עשי' והיינו עושי דברו תיקון העשי'. והוא מלכות שמים להנהיג כל המעשים אחר רצונו ית'. כמ"ש אשר דבר ה' נעשה היינו הנהגת הבורא ית' שיהיו נמשכין אחר הנהגתו. כענין דבר אחד לדור. שההנהגה נק' דבר. לכן אשר דבר כו' ר"ת שם אדנות. ועי"ז זוכין אח"כ לפנימיות שבמעשה. וז"ש לשמוע בקול דברו. ומרע"ה הקים המשכן היינו תיקון העשי' עד שורשו. חיבור דיבור וקול. וז"ש ויקרא כו' והוא מ"ש לעיל בפ' ויקהל בפי' והותר שאחר תיקון השלימות חל עליו שם שמים ושורה ברכה מהמשכות אור שלמעלה מהטבע. וכן מ"ש בחנוכת המזבח ויקריבו נשיאי ישראל. שאחר גמר המשכן נתרוממו נפשות בנ"י מכש"כ הנשיאים וראשי בנ"י. וכמו כן יש מזה בכל חודש ניסן שהוא ר"ה למלכי ישראל שצריכין ראשי בנ"י להרגיש התרוממות הדעת בימים הללו. הם העומדים על הפקודים. פקודים הם הפרטים. וכח הראשים בא ע"י הפרטים. כלל הצריך לפרט. וכן במד' הרימותי בחור מעם. עכ"ז כתיב מעם. כי גם התרוממות מרע"ה הי' בכח כללות ישראל. וז"ש רש"י דברי כבושין כו'. כי בנ"י הי' להם קצת שפלות שלא זכו לעמוד במדריגתם. והשיב השי"ת להם כי התרוממת מרע"ה הוא בעד כללות ישראל:

חלק ט

תרמ"א

במד' גבורי כח עושי דברו כו'. כי הי' ראוי בקבלת התורה להיות כל עם ה' נביאים כמ"ש לעתיד ונבאו בניכם ובנותיכם. אכן בנ"י אמרו אם יוספים כו'. וכמ"ש ככל אשר שאלת כו'. כי מזלייהו חזו שלא ישארו כולם במדריגה זו. ונתקן אח"כ ע"י התכללות במדריגות כהנים לוים ישראלים ומרע"ה על כולם. וז"ש במדרש בנוהג שבעולם כו' משא שאין ס"ר יכולין כו'. והענין הוא להוכיח כי הי' דבורו עם מרע"ה בכח כל בני ישראל. כמ"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. ולכך אמר להם דברי כבושין אלו. שלא יעלה על דעתם ח"ו כי נתרחקו הם. רק שכח הנבואה אליו על ידם הוא. וכמ"ש אדם אחד מאלף כו' שבא מכח האלף. [אפשר פי' זה שמעתי מפי מו"ז זלה"ה]. ולכן נחלקו בב' מדריגות. עושי דברו לשמוע בקול דברו. שיש עוסקי תורה ושזוכין לשמוע קול דברו. ויש עוסקים במצות ומעשים טובים. וכמ"ש בשומרי שביעית הכתוב מדבר. שהם אנשים פשוטים שבישראל ועל ידיהם מתעלין גם הצדיקים וזוכין עי"ז לשמוע בקול דברו. וכ' ולא יכול משה לבוא כו' הגם דכתיב ויבוא משה בתוך הענן כו'. אכן נפרש שזאת הנבואה עתה הי' צריך להיות באמצעיות בנ"י. וכל זמן שבני ישראל לא נתקנו כראוי. לא הי' יכול להיות. ומזה נוכל ללמוד צדקת רועה נאמן של ישראל. שהגם שנאמר לו ואעשה אותך לגוי גדול. עכ"ז לא רצה לפרוש עצמו מכלל ישראל. ומעיד עליו הכתוב ולא יכול לבוא כו'. כפי מה שפרשנו שכ"ז שהרגיש שלא נתקנו כל בנ"י לא יכול כו'. וכמ"ש ע"ז במדרש מכאן ת"ח שאין בו דיעה נבילה טובה הימנו כו'. ואח"כ כתיב ויקרא. שזכו בנ"י להתקרב ע"י מרע"ה. דקריאה לשון דביקות. ונאמר באותו יום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל. הוא כנ"ל שנעשה תיקון והתכללות בני ישראל זה בזה עד מרע"ה שנקרא ויקרא אליו. וכענין וקרא זה אל זה כו':

חלק י

תרמ"ב

ויקרא אל משה לכל דברות כו' קדמה קריאה לשון חיבה כמ"ש במד' מלאכיו גבורי כח הנביאים נקראו מלאכים כו' פניו בוערות כלפידים כו'. שקודם הנבואה משתנה באמת לבחי' מלאך. כי השליחות להמעשה גדול מאוד מגוף המעשה. לכן מלאכיו לא כל מלאכיו שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה. פי' אף שבפועל מקיימין כל בנ"י המצות. אבל לקבל הציווי ופקודת ה' הוא רק הנביא שנק' מלאך ה' כמ"ש הרימותי בחור מעם. כי הצדיקים הם התרומה שבוחר השי"ת לחלקו. ובכח הצדיקים נשאר קדושה לכל בנ"י. ומעין זה נמצא קצת בכל איש ישראל בפרט. כפי מה שמכין עצמו לקיים מצות ה'. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. שכח הברכה למעלה מגוף המצוה בחי' דביקות וקריאה כנ"ל:

במד' ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה כו' שהרי מרע"ה רבן של כל הנביאים לא רצה לכנוס בלי קריאה. ולכאורה קשה הא כתיב ולא יכול משה לבוא כו'. אך בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ולפי עניוות אותו צדיק נאמר ולא יכול. והאמת כפי מה שמתקרב האדם אל הקב"ה וב"ש. ממילא נופל עליו בושה והכנעה. ולפי רוממות של מרע"ה כך הי' ענותנותו וזהו העדות על מדריגה גדולה שלו. ודרשו חז"ל אדם ובהמה שערומין בדעת כאדם ומשימין עצמן כמו בהמה. נמצא שזה עיקר הדעת להבין איך לעשות עצמו כבהמה. ולא כל אדם זוכה לבחי' ענוה באמת. רק לבטל עצמו אל החכמים. והחכמים אשר להם הדעת הם משימין עצמן כבהמה להבורא ית"ש כמ"ש בהמות הייתי עמך. שכפי הדביקות כך נמצאת ההכנעה. וז"ש ולא יכול משה לבוא. ואז ויקרא אליו כו':

ונפש כי תקריב קרבן מנחה מי דרכו להתנדב מנחה עני מעלה הכתוב כאלו הקריב נפשו. וכן במשנה. נאמר בעולת בהמה ריח ניחוח ובעוף ריח ניחוח ובמנחה ריח ניחוח ללמדך אחד המרבה כו'. ובוודאי אין הכוונה על הפרש שיווי של הקרבן. דכך לי דינר כך לי מאה מנה כלפי שמיא. ומאי קמ"ל בזה. אכן באמת כוונתם גם על הממעיט שאין לו דעת להעלות קרבן חשוב. כי בוודאי גדלה מעלת העולה על המנחה. שהוא העלאת החי וזה העלאת הצומח. אעפ"כ מי שמכיר את מקומו בוחר במעט אשר יהי' באמת. מלקפוץ למעלה ממדריגתו. כמ"ש במד' בפסוק טוב מלא כף נחת כו'. וכ"כ הט"ז באו"ח שהממעיט לשם שמים. היינו שאינו רוצה להרבות. ע"י שמבין שיעשה יותר בטוב. זה המעט. וזה הרצון אמת חשוב לפניו יותר כאלו הקריב נפשו שהוא מדבר למעלה ממדריגת החי כנ"ל:

חלק יא

תרמ"ג

בשם מו"ז ז"ל על המאמר בתנא דבי אליהו ובמדרש כל האומר פסוק ושחט כו' צפונה לפני ה' הקב"ה זוכר לו עקידת יצחק דכתיב כי יקריב מכם כו' מן הבהמה כו' הבקר כו'. הענין הוא כי צריך להיות הרצון למסור נפשו לה'. רק השי"ת נותן להיות הבהמה תמורת האדם. וזה פעל יצחק אבינו במה שנעקד. והקב"ה קיבל שה חלופו. נמצא עיקר הקרבן הוא מן האדם עכ"ד ז"ל. וזה ענין הסמיכה בכל כחו. דבמחשבה ורצון הוא מוסר נפשו. רק שצריך להיות פעולה במעשה ג"כ. וזה נעשה ע"י הבע"ח. אבל הפנימיות יש גם עתה. לכן תפלות נגד תמידין תיקנום דכתיב ונשלמה פרים שפתינו. שהדיבור יהי' כמעשה להצטרף עם המס"נ במחשבה. דכתיב ואשפוך את נפשי לפני ה'. שעיקר התפלה צריך להיות במס"נ לה'. כי התמידין היו קרבן צבור. ולכן היו אנשי מעמד בעבור כל ישראל. לקיים מסירת נפש כי יקריב מכם כנ"ל. ע"כ צריכין להיות מוכן לזה הקרבן מאתנו ממש. ואז הי' הקב"ה בונה ביתו לקבל הקרבן במעשה כנ"ל. ואז אחר החטא היו בנ"י באמת מוכנים למסור נפשם לה'. וניתן להם העצה במעשה ע"י הקרבן כנ"ל. וביאר מו"ז ז"ל כנ"ל פי' צפונה לפני ה' היינו המחשבה ורצון שהוא עיקר הקרבן מן האדם עצמו לפני ה' הבוחן לבית:

חלק יב

תרמ"ד

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו כו' ע"ש כל המאמר. פי' אינם יכולין לעמוד מצד עצמם רק בעזר השי"ת כדכתיב ולא יכול משה לבוא כו'. אך ע"י הקריאה שהיא החיבה ודביקות והתקשרות בכח נשמתו. שהוא החלק שבעליונים. דהאדם כלול מעליונים ותחתונים. ובכח זה יכולין לעמוד. לכן הי' הקריאה משה משה. שהוא ב' החלקים. שיש לכל צדיק למעלה ולמטה כמ"ש בזוה"ק פרשת נח. וכמו כן ללמד לכל בנ"י שכל קיום המצוה צריך להיות מקודם התעוררות דביקות בהשי"ת. וזה ענין ברכת המצות עובר לעשייתן. כמו שקדמה קריאה לכל דיברות ולכל אמירות כו'. וז"ש המדרש ת"ח שאין בו דעת נבילה טובה הימנו. פי' כי כל כח החכם שהוא כלי שיכול לקבל חיות אלקות בכח נשמתו. והוא ע"י הביטול. אבל כשאין בו הדביקות אל השורש וחסר חיות שלו כי בחלק זה התחתון אינו יכול לעמוד. א"כ הוא כנבילה שחסר בו החיות. והנה קודם החטא היו בני ישראל מוכנים להיות מלאכים ממש. כמ"ש אמרתי אלהים אתם כו'. ואחר החטא הי' התיקון ע"י הקרבנות. דכ' תבחר ותקרב. ובני ישראל מקודם נבחרו. אח"כ נתקרבו אחר החטא בכח התשובה. וזה ענין הקרבנות. וחודש ניסן הזה מיוחד לב' המדריגות. שבו הי' הבחירה הראשונה במצוה ראשונה שנצטוו בו. ואח"כ הי' בו הקמת המשכן. ביום השמיני. קרב אל המזבח כו' שהוא בחי' ותקרב. ואפשר לפרש בזה מ"ש ולא יכול משה לבוא. הגם כי עלה בענן להר. אך עתה היו בני ישראל בבחי' בעלי תשובות. ובמקום שבע"ת עומדין אין צדיקים גמורים יכולין לעמוד:

חלק יג

תרמ"ה

מפ' ויקרא בקיצור

במד' גבורי כח כו'. דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי כחו של מרע"ה מאוד נעלה. מ"מ אמרו בשבילכם הוא נדבר עמי. פרשנו כי מדריגת בנ"י עתה היו בעלי תשובות. ובדרך ושביל הזה שהיו בנ"י מוכנים דיבר עמו. וזה הדרך הוא שצריך קריאה והתקרבות. וי"ל פי' הפסוק כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא. שהם ב' מדריגות של צדיק גמור ושל בעל תשובה. ובנ"י תיקנו ב' הדרכים. תבחר ותקרב כמ"ש במ"א. ואז הם בחילא סגי יתיר. שכן עליו הוא מדריגה הבאה בעזר עליון. וכן פרשנו הטעם שחטאת מתן דמו על הקרנות. ועולה למטה. משום שבע"ת הוא בחוזק ובמדריגה למעלה מצדיק גמור:

חלק יד

תרמ"ו

במד' עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו' כל כו'. דכתיב ולא יכול משה לבוא. הגם כי הי' בהר ארבעים יום ולילה ג"פ. הרי שעליונים יכולין לעמוד ולא תחתונים. ובוודאי נשמת בנ"י למעלה המה גבוהים ממלאכים. אבל כשנשתלחו למטה אינם יכולין לעמוד רק ע"י קריאה וסייעתא דשמיא. והטעם שאין הקדושה יכולה להתגלות בעולם הזה רק ע"י הסתר. ובמד' תנחומא כתיב הכא ויקרא וכ' התם ויקרא לאור יום אין אור אלא תורה כו' ע"ש. והענין הוא דהאור שברא הקב"ה היה מאיר כו' וראה שאין כדאי כו' וגנזו כו'. והיינו שהבדיל בין תערובות אור וחושך. ולכך הי' קריאה לאור יום. שיש זמנים שיש בהם התנוצצות מאור הגנוז. וככל הדברים האלה הי' ג"כ בתורה. בעת קבלת התורה הי' בהתגלות. אח"כ שנעשה קלקול ע"י החטא הי' צריך הבדלה ע"י המשכן וביהמ"ק. דכתיב ונועדתי לך שם כו'. הרי שכל המשכן נעשה להיות כלי לשמוע דבר ה'. וז"ש עושי דברו לשמוע כו' כמ"ש במ"א באורך. דבעת קבלת התורה היו ראוין כל בנ"י להיות נביאי ה'. וכן אור התורה מתגלה תמיד כמ"ש חז"ל בת קול יוצאת כו'. רק שאין יכולין לשמוע. ובמשכן וביהמ"ק הי' לישראל דעת והתקשרות לקבל הדברים. שע"י מקום הקודש נבדלו בני ישראל מתערובות הרשעים שנמצא בעולם. וז"ש ויקרא אל משה כמ"ש לאור יום. שנבואות מרע"ה הי' ביום. ולחשך כו' לילה כמו שנמצא בבלעם ויקר כו' ובלילה. וזה ההבדל שנעשה כמ"ש חז"ל ויקרא בלשון חיבה כו'. וזה הדעת שכתיב ונועדתי שמה כו'. דאיתא אם אין דעת הבדלה מנין. כי חכמה הוא בהתגלות כמו שהי' מקודם החטא בפרהסיא. ודעת הוא החכמה הצפונה. וע"ז כתיב מה רב טובך כו'. וז"ש ויקרא כו'. וז"ש במדרש ת"ח שאין בו דעת כו'. כי בעוה"ז צריכין לשמור החכמה בדרך הסתר כנ"ל:

בפסוק ונפש כי תחטא כו'. ובמד' והוא עד כו' ואתם עדי כו' אתה הראת לדעת כו'. דהנה בנ"י הוצרכו כפרה על השוגג מה שלא הי' כן בבן נח. והטעם כי בני ישראל נבראו להעיד על הבורא ית'. וא"י לברר העדות כשיש איזה פגם בהם. ועיין באוה"ח כי החטא אפילו בשוגג עושה פגם בנפש. וזה פי' נפש כי תחטא ע"ש. ולכן א"י לעשות שליחות כו'. ואם לא יגיד ונשא עונו כי כל הבריאה ע"ז הי'. ונק' עון לשון מזיד אף שבא ע"י השוגג. ולכן צריכין לשוב על השוגג כדי שיהיו כשירין לעדות הנ"ל. ואיתא בגמרא האומר ויכולו בשבת מלאכים מלוין אותו וא"ל וסר עונך וחטאתך תכופר. וכ' בשלטי הגבורים הטעם כי אם אינו אומר ויכולו עובר בלא יגיד ונשא עונו ע"ש פ' כל כתבי. ולפי מ"ש א"ש טפי שהוא סימן שנתכפרו לו החטאים ע"י שזכה לזה העדות של שבת שהוא תכלית בריאת האדם. ולכן השבת מעיד על בנ"י בזה עצמו שהם מעידין על הבורא יתברך כנ"ל:

חלק טו

תרמ"ז-תרמ"ח

במד' גבורי כח כו' תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו כתיב מלאכיו ולא כל מלאכיו. פי' כי כל איש ישראל הוא מלאך ושליח לעשות רצון אביו שבשמים וכשעושה המצוה נק' מלאך אך העליונים הם לעולם דביקים בשליחות הזה. ותחתונים יש בהם גשמיות וחלק גופני. ובאמת הצדיקים שכובשין את יצרם ונק' גבורי כח כמ"ש איזהו גבור הכובש. כי הכח הוא הנשמה כמ"ש בזוה"ק בפסוק אשר תמצא ידך לעשות בכחך זו הנשמה ע"ש. ואותן שמכניעים החומר והגשמיות שבגוף אל כח הנפש והנשמה. הם מלאכים ממש:

במדרש ת"ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו שהרי מרע"ה לא נכנס עד שקראו כו'. וקשה דהא כתיב ולא יכול משה לבוא. אכן נראה שהוא כענין שכתוב בדרך שאדם רוצה לילך. וע"י שמשה רבינו ע"ה הי' עניו מאוד לכן לא הי' יכול באמת לבוא. וזהו עצמו ענין הדעת שיהי' נמשך אחר החכמה. שכשהבין שצריך להיות עניו נשתנה עצמו ומהותו עד שלא יכול לבוא. ות"ח שלומד ואינו נמשך במעשה אחר החכמה נבלה טובה ממנו כנ"ל:

במד' ונפש כי תחטא ע"ש המשל למלך שהושיב ב' שומרין בפרדס אחד סומא ואחד חיגר כו'. להבין דברי חכמים וחידותם דקשה מה שמירה הוא בפיסח וסומא. ונראה שהרמז על אדם הראשון שקודם החטא לא הי' הרגשה לנשמה בהנאת הגופניות. רק אחר החטא כתיב ותפקחנה עיני שניהם כו' בטפשין דהאי עלמא. א"כ מקודם הי' נפש טהורה ולא ראה בהבלי עולם. וממילא הי' הגוף כמו חיגר. כי כל מעשה עוה"ז לא עשו פגם בנפשו. רק ע"י החטא נתערבו הנפש והגוף. ומזה בא כל הקלקולים. אכן כתיב אם לא יגיד ונשא עונו כו'. מכלל שיש תקנה בהגדה כמ"ש במ"א בענין השומר שבת אפילו עובד ע"ז מוחלין לו. כי עתה צריך הנפש להעלות ולתקן גם הגוף וכל הגשמיות כמו שיהי' לעתיד התיקון בשלימות. וכמ"ש במד' כי העונש הוא בשיתוף הנפש עם הגוף. כמו שהי' החטא. ממילא מדה טובה מרובה השכר הוא ג"כ בשיתוף הנפש עם הגוף. ובאמת הנשמה היא חלק אלקי ממעל וכל מה שהנשמה מרגשת צריכה להעלותה עמה. וז"ש ראה כו' ידע. צריך להגיד ולהמשיך. ושבת סהדותא איקרי. לכן יש בו מצות עונג הגוף ג"כ. ואיתא בפסוק מכנף הארץ זמירות שמענו. כי כתיב שש כנפים ובכל יום החיות אומרות שירה בכנף אחד ושבת אין להם עוד כנף אומר הקב"ה יש לי כנף אחד בארץ הוא כנס"י ע"ש בתוס' סנהדרין ל"ז. ושמעתי מפי מו"ז ז"ל מה ענין שירה בכנף לחיות הקודש. רק שע"י השירה מתעלין כמו העוף בכנפיו. וכ"כ האר"י ז"ל שכל עלי' ע"י שירה ע"ש. א"כ בני ישראל בשבת יש להם עלי' בכח העדות. והוא למעלה מצבא מרום. כי שבת הוא מעין עוה"ב. ולעתיד כתיב כעת יאמר ליעקב כו' מה פעל אל. שיהיי' מחיצתן לפנים ממלאכי השרת:

חלק טז

תרמ"ט

בפסוק ויקרא כו' לאמר. דרשו חז"ל דברי כבושין בשבילכם הוא נדבר עמי. דכתיב ולא יכול משה לבוא. פרשנו כבר ע"י שהי' ענין המשכן והקרבנות בחי' בעלי תשובה. ולכן בכל הני מילי דנתקשה מרע"ה היה מצד שהי' בחי' צדיק גמור. ואלה התיקונים היו בבחי' בעלי תשובה כמאמר חז"ל במקום שבע"ת עומדין כו'. וגם מחצית השקל שהי' לכפר על החטא. ורמזו חז"ל שהראה לו הקב"ה מתחת כסא הכבוד כו'. כמ"ש גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. והיינו שהשי"ת עוזר לבע"ת שלא בהדרגה. ומרע"ה הי' כמ"ש עשה האלקים את האדם ישר כו'. [וכזה נמצא בזוה"ק בר"מ ע"י דלא עבידנא קיצוץ ופירוד ע"ש פ' משפטים] אבל תיקון בע"ת הוא אחר שבקשו חשבונות רבים. והוא דרך אחר. וז"ש בשבילכם הוא נדבר. שהוא שביל ודרך המיוחד לבעלי תשובה:

במד' טוב מלא כף כו' זה השבת. ממלא חפנים עמל ימי המעשה. נקראים ימי המעשה חפנים שבהם השפע בא ע"י שליח מדרגא לדרגא אחרת. והוא התלבשות השפע בגשמיות. אבל שבת נקרא מלא כף שהוא כלי מחזיק ברכה כמ"ש ויכלו שנעשין כלים. וכדאיתא בזוה"ק כיון דלא אשתכח בי' מנא כו' אלא כולא בשביעאה תליין. ומ"מ עיקר השכר מקבלין ע"י העמל בימי המעשה. וז"ש ממלא חפנים שבכח ימי המעשה זוכין אל השבת. ז"ש ורעות רוח כו':

במדרש ונפש כי תחטא כו' והוא עד כמ"ש אתם עדי אתה הראת לדעת כו'. כבר כתבתי במ"א רק להוסיף עמ"ש שם דז"ש ושמעה קול אלה כו' שיש לכל נפש ישראל תיקונים המיוחדים לו ונשתלח לעולם על דבר מיוחד לברר זאת כמ"ש בחי' תורה ממו"ז ז"ל פ' תשא. והנפש צריך להעיד ולברר זה שנברא עליו ולמשוך מעשה הגוף אחר זאת הנקודה שהטמין בה הקב"ה. ואם לאו הוא חטא וחסרון גם בנפש. וז"ש אם לא יגיד להמשיך גם הגוף אחר הנפש. ונשא עונו שנפגם גם הנפש. ששלימות הנפש תליא בתיקון הגוף. והנפש הוא העד שצריך להעיד ולהזהיר הגוף. וכן הוא בכלל שנק' בנ"י הנפש. ובשבת קודש דסהדותא איקרי יורד נשמה יתירה שלא נתקלקל ע"י הגוף. כדי שתוכל להעיד על הבורא ית'. כי הגוף מחשיך שלא תוכל הנפש להעיד ולברר האמת. וזאת תכלית עבודת האדם. וכשזוכין לגבור הנפש על הגוף ולהעיד העדות הוא סימן על תיקון כל העונות. לכן אמרו חז"ל האומר ויכלו בש"ק כו' סר עונך וחטאתך תכופר כמ"ש כבר מזה. ולכן כמו שבנ"י מעידין בש"ק עליו ית'. כן השבת עדות על בני ישראל. [*דזה] שזוכין להעיד העדות הוא עצמו עדות על תיקונם ושלימותם. ובכל שבת ושבת ניתוסף איזה הארה לנפש הישראלי. וזה ענין ושמעה קול אלה כו' ראה כו' ידע. כל אחד לפי מדריגה שלו. ובימי המעשה צריכין להמשיך כל המעשים אחר מה שקיבל הנפש בשבת קודש שלא להיות אם לא יגיד כו'. ודו"ק כי קצרתי ממיעוט פנאי:

חלק יז

תר"נ

לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה לשון זירוז. והוא רמז לכל המעשים שאדם עובד בהם את הבורא ית'. צריכין להקדים התלהבות ודביקות לעובדא. וזה שהקדימו חז"ל ברכות המצות עובר לעשייתן. ואיתא עובדא בלא דחילו ורחימו לא פרחת לעילא שצריכין להקדים אהבה ויראה קודם כל מצוה והוא קריאה. חיבה וזירוז הוא רחימו ודחילו כנ"ל:

ובמד' ת"ח שאין בו דעת כו' דעה חסרת מה קנית כו'. ועיין הלשון בתנחומא כי בכל עת ישב לו משה מן הצד ע"ש. היינו שמשה רבינו ע"ה הגם כי השי"ת בחר בו מכל הנביאים. הי' בדעתו בכל עת עניו מאד. ועלה על דעתו שמעתה לא יזכה למדריגה זו. ושמא נמצאים בישראל עתה טובים (מהם) [*ממנו] לכן לכל דיבור הי' קריאה ודביקות אליו מחדש מן השמים. לאשר הי' תמיד שפל ביותר. והוא עדות על דביקות אמיתיות כי כל הקרוב יותר אליו ית' מתבטל במאוד. ומשל המד' דעה חסרת יש להבין מ"מ אטו אין מקח בעולם לבד הדעת. אבל הפי' הוא בכל קנין שנחסר על ידו הדעת אינו קנין כלל. וכמו כן כל קנין שנקנה על ידו הדעת אין בו מחסור. והוא ללמד לכל עובד ה' שמכל מצוה ועבודה צריך לזכות לדביקות. והסימן הוא שנעשה שפל ביותר כנ"ל. ואמרו חז"ל סימן דלא ידע כלום שבוחי. הגם שבוודאי יש לו במה לשבוחי נפשי'. אבל הוא סימן שהוא חוסר הדעת. וא"כ מה קנית. דכתיב אל יתהלל כו' השכל וידוע אותי. שאם יש במעלות אלו החכמה וגבורה ועושר. דעת ודביקות בשורש הדברים. בזאת יתהלל. ולכן משה רבינו ע"ה שזכה אל הדעת נעשה בכל עת עניו ביותר. והוא סימן על הדעת כנ"ל:

בפסוק נפש כי תחטא במד' ה' שמות לנפש כו' ונדמה להקב"ה ע"ש. כי האדם זוכה ע"י מעשיו לשלימות הנפש כמ"ש בזוה"ק זכה יתיר נותנין לו נפש כו' רוח נשמה ע"ש. וכמו כן ע"י החטא נתמעט הארת הנפש. תחטא לשון חסרון. והקב"ה נתן לבנ"י תיקונים בקרבן לכפר השוגג כדי שלא יבוא לזדון כדאיתא במד' תנחומא כי השוגג פתח לבוא למזיד. וע"ז כתיב פודה ה' נפש כו' ולא יאשמו כו'. וכיון שהנפש נדמה להקב"ה א"כ יש חלק נפש שאין בו מגע חטא כלל והיא נשמה יתירה הבאה בש"ק דכתיב וינפש שלימות הנפש. ונק' מתנה טובה בבית גנזי שאין בה מגע רע כלל. והוא היפוך מנפש כי תחטא. ולכן הזוכה לזה מוחלין לו עונותיו כמ"ש חז"ל מחללו מחול לו:

חלק יח

תרנ"ה

בענין א' זעירא דויקרא. דיש אתוון רברבין ובינונים וזעירין. ובחי' אתוון זעירין נראה דהוא מלה דתליא בעובדא שאור תורה מתפשט ומתצמצם בתוך מעשה המצות בחי' נר מצוה. וזה ענין תורת כהנים שהוא בעובדא. דיש בחי' מחשבה דיבור ומעשה. והתורה היא בחי' הדיבור. וזה הי' מיוחד למרע"ה כמו שהי' במתן תורה דכתיב שם ומשה עלה מעצמו שהי' מיוחד למדריגה זו. ואתוון רברבין הם עוד למעלה בשורש התורה שבכתב בחי' מחשבה. ולכן הם רברבין. כמו שבמחשבה יכולין לחשוב למעלה מהמציאות והטבע. והדיבור בחי' ממוצע בין המחשבה והמעשה. ולכן כתיב ויקרא בא' זעירא כי הוא מלה זוטרתא לגבי משה. ובמד' עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי צריכין לקשר המעשה בדיבור. ודיבור במחשבה. ולכן ניתן תורת הכהנים ע"י מרע"ה שיקשר בחי' המעשה בדיבור כמ"ש במד' בכ"ד שהי' עושה הי' כותב שמו של מלך שכתב בכל דבר כאשר צוה ה' את משה ע"ש במד' המשל. והענין הוא דכתיב לעולם ה' דברך נצב בשמים. כמ"ש דבריו חיים וקיימים. שכל דיבור ית"ש קיים בשמים ולכן המקיים המצוה לשמה כמשה רבינו. מתקשר זה המעשה ממש בדבר ה' של זו המצוה. והוא חתימת שמו של מלך. וע"ז מבקשין ויהי נועם ה"א עלינו כו'. וזה פי' לשמה כי כל התורה שמותיו של הקב"ה. נמצא יש שם מיוחד לכל מצוה שבתורה. וזהו עושי דברו לשמוע בקול דברו. ובימי המעשה זוכין אל התורה בכח העשי' כמ"ש בזוה"ק תפילין קודם התפלה ועשו לי מקדש ושכנתי ע"ש פ' [*חיי']. ובשבת אין צריכין תפילין שהם עצמם אות ומאיר אור התורה בעצם היום. וכמו כן נתמעט שבת ממלאכת המשכן בחי' עושי דברו:

במד' ברכו ה' מלאכיו גבורי כח כו' עליונים שיכולין לעמוד בתפקידיו נאמר בהם כל כו' תחתונים כו'. הענין דכתיב עושי דברו לשמוע בקול דברו. כי תחתונים צריכין הכנה להיות מוכן לקבל דברי ה' ועליונים לעולם מוכנים לזה ואין להם מציאות רק לעשות רצון קונם. ותחתונים צריכין הכנה. וכן בנין המשכן והמקדש הי' הכנה עושי דברו לשמוע. כמ"ש וישמע כו' הקול מדבר כו' מבין כו' הכרובים כו'. אכן בשעת קבלת התורה היו בנ"י מוכנים להיות כמלאכי השרת. כמ"ש אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם כמו עליונים שנאמר בהם כל צבאיו. ומשה רבינו ע"ה נשאר בזו המדריגה. לכן לא הוצרך לסייע למלאכת המשכן כמ"ש במד' כלי יקר שפתי דעת דבורך חביב עלי. ובאמת זה מתנת אלקים כמ"ש ישמח משה במתנת חלקו. וכ' ויתן אל משה. והטעם כי עבד נאמן קראת לו. כי התחתונים מקבלים הכל ע"י יסורים כדאיתא ג' מתנות כו' וכולן ע"י יסורים. כי צריכין נסיון להיות מוכנים לקבל. אבל משה עבד נאמן לכן ניתן לו במתנה. ובשבת קודש מחזיר מרע"ה לבני ישראל ג"כ זה הכח. לכן נק' שבת מתנה טובה. ואיתא במשנה התקן עצמך ללמוד תורה שאינה ירושה לך. ואעפ"כ כתיב תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. אך מצידנו צריכין הכנה רק מצד משה רבינו ע"ה מחזיר לנו כנ"ל בירושה:

חלק יט

תרנ"ז

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. כי האדם כלול מעליונים ותחתונים בחי' נשמה וגוף. ובמתן תורה כתיב אמרתי כו' ובני עליון כולכם. פי' שהי' ניתקן גם חלק הגוף. ואח"כ נפלו ממדריגה זו. לכן לא כל מלאכיו. לכן כתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה'. שצריכין לבטל הגוף וחלק התחתון אל שורש הנשמה. ובזאת יבואו אל הקודש. ועל ב' אלו כתיב עושי דברו. לשמוע בקול דברו. ומשה רבינו ע"ה נשאר באותה מדרגה ראשונה. ונק' איש האלקים. ולכן כתיב ויקרא. ואמרו חז"ל שהקריאה הי' משה משה ששמו שלמטה אחד עם שמו שלמעלה. ולא נכתב פסיק בין משה משה:

חלק כ

תרנ"ח

במד' ברכו ה' מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. עושי דברו לשמוע כו'. ודורש על מרע"ה שכולם אמרו אם יוספים כו' ומרע"ה שומע וחי כו'. פי' שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו לגמור המצוה בשלימות. כמו שהי' במלאכת המשכן שמשה רבינו ע"ה הקים את המשכן ואין המצוה נקראת אלא על מי שגומרה. והנה הגמר ותכלית של המעשה לבוא מתוכה אל השמיעה. כמ"ש עושי דברו לשמוע בקול דברו. דכתיב נר מצוה ותורה אור. א"כ תכלית המצוה להכין הנר ולהעלות מתוכו אור תורה. וע"ז אמרו נעשה ונשמע לזכות אל אור תורה ע"י נר מצוה. וכן הוא בכל פרט איש ישראל. וזהו אשרי איש שישמע למצותיך. כי בכל מצוה יש בה כח התורה השייך למצוה זו. ועושי דברו על דעת כן כדי לשמוע. יכולין לבוא לזה. לכן כ' ויקרא אל משה כנ"ל:

במד' יש זהב כו' עגמה נפשו של מרע"ה שלא התנדב למשכן א"ל הקב"ה דבורך חביב עלי כו'. כל מה שנתן לנו מרע"ה נשאר לדורות כמ"ש מורשה כו'. ואם הי' למשה רבינו ע"ה חלק בעשיות המשכן וקרבנות הי' ג"כ נשאר לדורות. ולכן עגמה נפשו. והקב"ה השיב כי כלי יקר שפתי דעת שנשאר כוחו בדיבור. כמ"ש ונשלמה פרים שפתינו כמ"ש זאת התורה לעולה למנחה כו' ודו"ק:

במד' אדם כי יקריב הה"ד אדם אחד מאלף מצאתי כו' זה אברהם כו' משה כו'. כי האדם כולל כל הברואים ולכן בידו לקרב הכל אל השורש. וכן הי' אדם הראשון קודם החטא שהי' מקרב כל הבריאה אליו ית"ש. אך אחר החטא ניטל זה הציור אדם שנקרא ע"ש כדמותינו. וע"ז כתיב וירדו בדגת הים כו'. ובמד' להיות רודה עליהם אם זכה. ואם לאו נעשה ירוד לפניהם. כי באמת האדם שליט על הכל כמ"ש עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי. אך אם נמשך אחר היצה"ר נעשה עוד ירוד. ולכן כשבא אברהם ותיקן החטא חל עליו שם אדם כמ"ש האדם הגדול בענקים כו'. וכמו כן בנ"י בכלל שנאמר עליהם אדם אתם קרוין אדם. לפי שנעשו בני חורין ביציאת מצרים. וחל עליהם צורת אדם. לכן כי יקריב מכם. וכתיב התם לא דבר רק הוא מכם. הרמז כי אין שום דבר שאין לאיש ישראל בו חלק. הואיל והוא האדם כנ"ל. ולכן כתיב אדם כי יקריב מכם כו':

חלק כא

תר"ס

מפ' ויקרא ומפ' זכור

במד' ברכו ה' מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. שבאמת גם בני ישראל נקראו מלאכים שנשתלחו לעשות מצות ה'. ובמתן תורה קבלו כח אלקות אך שלא נשארו במדריגה זו בשלימות. מ"מ נמצא באיש ישראל חלק מלאכות ה'. וע"ז כתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף כו'. ואמרו חז"ל אפילו תתקצ"ט מלמדין חובה ואחד מלמד זכות ואפילו באותו מלאך תתקצ"ט חלקים לחובה ואחד לזכות הוא ניצל. ופי' שע"י מעשיהם מצות ה' נמצא כח מלאך מליץ יושר עליו בשמים. ואיתא במד' פסיקתא כי מלאך אחד מני אלף רמוז על משה רבינו ע"ה שהציל את כלי בני ישראל ע"ש בפ' שקלים. ויתכן לרמוז מאמרם ז"ל לפי מ"ש האר"י ז"ל כי לאחר החטא נלקח ממרע"ה מדריגות הגבוהות אשר הי' לו בקבלת התורה ונשאר לו חלק אחד מאלף. וזה א' זעירא דויקרא ע"ש. ואעפ"כ בחלק אחד מני אלף שבו הציל את כל בנ"י. ואיתא כי בשבת קודש מחזירין למשה רבינו ע"ה כל מה שהי' לו מקודם. וכן הוא בכלל ישראל. כי כחו של מרע"ה נמצא בתוך כלל ישראל. וזהו הברכה דכתיב ויברך כו' את יום השביעי. ואיתא בזוה"ק ויצא ברכתא דקוב"ה לא פחות מאלף. א"כ זוכין בשבת לכל אותן אלף מדריגות שהיו בשעת קבלת התורה כנ"ל:

בפסוק ויקרא אל משה אמרו חז"ל לכל הדברות וצווים קדמה קריאה לשון חיבה ולנביאי האומות כתיב ויקר. הענין הוא כי בני ישראל מיוחדים בעצם אל הנבואה. וזהו הקריאה לומר כי מיוחדת הנבואה אליו. אבל לבלעם כתיב ויקר שנדבר עמו בדרך עראי ובמקרה. וע"ז כתיב אנכי ה' אלקיך עליך ייחד שמו ביותר. והטעם כי בנ"י בעבודתם ג"כ מיוחדים אליו. ואפילו נמצא באומות איזה מעשה טוב הוא במקרה. אבל בנ"י עבודתם מיוחדת אליו שיודעים שכל בריאתם בעולם לעשות שליחות הבורא ית"ש כמ"ש עם זו יצרתי לי כו'. ואם עושין עבודתם במקרה נחשב להם לחטא כמ"ש אם תלכו עמי קרי כו'. כי איש ישראל צריך להיות מיוחד לעבודת השי"ת. ובמדה זו שהם מודדין כך מודדין להם מן השמים להיות הנבואה ביחוד עליהם. וזה ענין ברכת המצות שאמרו חז"ל שצריך להיות עובר לעשייתן היינו שהכנה והתשוקה קודם עשיית המצוה מתעלה עוד ביותר מעיקר המצוה. כי במעשה המצוה שייך פניות ותערובות אבל ע"י התשוקה מתדבקין בשורש המצוה כח התורה והקב"ה אשר צוה לעשות המצוה. וע"י אור תורה נעשה המצוה בלי פסולת. ולכן כתיב ויבוא עמלק כו' ברפידים שרפו ידיהם מן המצות. היינו אעפ"י שעשו את המצוה אבל לא הי' בקביעות וזריזות כראוי. מיד ויבוא עמלק. אבל כשעושין את המצוה בקביעות וזריזות זה בחי' בית יעקב אש ויוסף להבה. וע"ש זה נק' צדיק יסוד עולם. שהמצות הם אצלו בקביעות ויסוד. אז בית עשו לקש:

חלק כב

תרס"א

ויקרא א' זעירא. דהנה משה רבינו ע"ה קיבל כל התורה בארבעים יום וארבעים לילה בשמים. א"כ למה נאמר לו פרשיות אלו באהל מועד למטה. רק שבני ישראל לא היו מוכנים לקבל התורה שנאמרה לו בשמים. שהיא בחי' אלף רבתא. וזה הלימוד הי' בקטנות מול מדרגת משה רבינו ע"ה דלגבי' מילתא זוטרתא הוא. וז"ש וידבר כו' לאמר. שהי' זה לימוד לאמר לבנ"י. וז"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. באותו שביל והדרך שיוכלו בנ"י לקבל. והנה זה בעצמו ענין הקרבנות. כמ"ש במדרש אשרי תבחר ותקרב. בחירה בחי' משה בחירו. וכן היו מוכנים בנ"י במתן תורה שנבחרו להיות חלק ה' עמו. והם עצמם התורה ממש. כדאיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. אבל כאשר נפלנו ממדרגה זו צריכין להתקרבות ע"י הקרבנות. וזה מלה דקיימא בעובדא:

במד' ברכו ה' מלאכיו ולא כל מלאכיו תחתונים שאינם יכולים לעמוד בתפקידיו של הקב"ה כו'. דהנה כתיב ולא יכול משה לבוא כו' כי שכן עליו הענן כו'. והלא הי' מ' יום ומ' לילה תוך הענן. אבל כתיב משה משה. ומשה שלמעלה היה תוך הענן. ולמטה הוא חלק ממשה שלמעלה. ולכן הי' צריך קריאה מקודם משה משה לחבר משה שלמטה למשה שלמעלה. וב' אלו הבחי' עליונים ותחתונים האדם כלול משניהם. נשמתו שלמעלה יכולה לעמוד. אבל כשנשתלחה למטה היא רק חלק מן הנשמה והשורש נשאר למעלה. ובאמת זה עצמו ענין הקרבנות לקרב החלק שלמטה אל השורש. ולכן בשבת שיש הארת נשמה יתירה. הוא הזמן להעיד על הבורא. שבת סהדותא איקרי. לפי שהוא יומא דנשמתין. ונקרא שלום שנדבק החלק בהשורש. ואז ברכו ה' מלאכיו:

בפסוק נפש כי תחטא ובמדרש וגם הנפש לא תמנא לפי שהיא מלמעלה משל לעירוני שנטל בת מלכים כו'. כי הנפש יש בה כמה מדריגות. כדאיתא זכה נטל נפש. זכה יתיר יהבין לי' רוחא. יהבין לי' נשמתא ע"ש בזוהר אמור. ולעולם אין לזה שיעור שהנשמה חלק אלקות. ולעולם הנפש לא תמלא. אבל כפי עבודת האדם זוכה להאיר הנפש ולהשלימה. וע"ז ניתן המצות כמ"ש אשר יעשה אותם האדם וחי בהם להמשיך חיות הנשמה אל הגוף ולהגביר הנפש על הגוף. וע"י החטא להיפוך שליט הגוף על הנפש. וזה נפש כי תחטא לשון חסרון. שעכ"פ צריך האדם להיות בינוני. זה וזה שופטן. ולא שיגבר הגוף על הנפש. שזה מדת הרשעים. בחייהם קרוין מתים. שאין הנפש שליט לחיות את הגוף. אבל הצדיקים משליטין הנפש על הגוף. ואז גם הגוף בכלל החיים. ובשבת קודש מאיר הנשמה יתירה. וזה היפוך נפש כי תחטא. אדרבא הנפש מתחזק בשלימות:

פרשת החודש

חלק א

תרל"א

ב"ה ויקהל פקודי ופ' החודש

כתיב ויקהל קודם מצות שבת כי בשבת מתאחדין ברזא דאחד זה עיקר ענין שבת להיות כל הרצונות וכחות האדם דבוקין בשורשם שהוא נקודה הפנימיות חיות השי"ת שיש בכל אדם כמ"ש ויפח באפיו כו'. וזה ענין השביתה בשבת [וכ"כ בזוה"ק ע"פ אל יצא איש ממקומו ע"ש בפ' ויקהל]. ואא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד מה שקודם החטא נזכר המשכן ואח"כ שבת. ואחר החטא נזכר שבת קודם המשכן כי [עבודת החול הוא ענין] מלאכת המשכן. [להמשיך השראת השכינה במעשה ממש. ושבת הוא עלי' וביטול. ולכך] קודם החטא הי' [עבודת החול] הכנה לשבת. ואח"כ הי' נצרך סיוע השבת לעבודת [החול שהוא] מלאכת המשכן כנ"ל. וכ"כ קלקלתם נעשה הזהרו בנשמע. וח"ו הכוונה בלי עשי'. רק שמקודם היו מקבלים עליהם להיות בלתי לה' [*לבדו]. ועתה ע"י נשמע נזכה לעשי'. [ונשמע הוא בחי' שבת כמ"ש לדעת כו' ששבת מביא ידיעה לאדם] ולכך עתה נזכר שבת קודם המשכן עכ"ד ז"ל ע"ש ודפח"ח. והוספנו ביאור מעט. והנה זה עיקר הרצון מאתנו להיות הארת הקדושה נמצאת בכל מעשה גשמיי ג"כ כי לזאת נשתלח האדם לעולם הזה. וכתיב החודש הזה לכם. הפי' בידינו למצוא התחדשות בכל מעשה. [לכם לכל צרכיכם]. וכשהמעשה דבוק בפנימיות חיות השי"ת. כח הפועל בנפעל. אז יש תמיד התחדשות דכתיב יי.. אין כל חדש כו'. וע"י הביטול לשורש שלמעלה מהשמש. עי"ז יש התחדשות תמיד. כי זה פי' ר"ח. דכתיב ביום החודש יפתח. הפי' הארה הפנימיות הגנוזה גם תוך הטבע. ומאחר שקידוש החודש תלוי בישראל הפי' שבנ"י דבוקין במקור הארת החודש בשרשו. וזה החודש הזה לכם. כי ניסן ר"ה לחדשים שהוא הראש והשורש לכל החדשים. לזה נקרא החודש הזה אספקלריא דנהרא. ובחי' שבת ג"כ כן. ולכך סמכו פ' החודש בשבת. וכן בכל ר"ח מברכין בשבת. ששבת שורש חיות החדשים כנ"ל. ואיתא אוה"ע מונין לחמה ובנ"י ללבנה ע"ש במדרש המשל. והענין דאור השמש הוא עצם ההארה מה שנשתנה בכל יום מחושך הלילה לאור היום. אבל התחדשות אור הלבנה אינו יחוס השינוי מצד אורה. שהרי ביום אור יותר. רק מצד שמאירה גם בתוך החושך. וזה ענין בני ישראל ג"כ שעבודתם למצוא בעוה"ז שהוא חושך ולילה הארות התורה שנברא על ידה כל הבריאה. וז"ש בעשרה מאמרות נברא כו' ליתן שכר לצדיקים כו'. וז"ש החודש הזה לכם למצוא הארת חודש הזה גם במקום ההסתר כנ"ל. ראש חדשים י"ל גם כן כנ"ל כי כל פעולה עם רצון וחמדה בלב בחשק פנימי נקרא התחדשות כמובן. אבל להיות נקרא חודש הזה הוא רצון אמת להשי"ת [כי כל הרצונות רק דמיון ומשל להוציא מזה דרך לעבודתו ית']. וז"ש החודש הזה כו' ראש חדשים שיהיה בכל התחדשות נטמן התחדשות הזה שהוא ראש ושורש הכל כנ"ל:

אא"ז ז"ל הגיד מעשה דר"א בן ערך שהלך למקום מים יפים כו' אמשיך אבתרייהו וקרא בספרא חרש הי' לבם כו'. ע"ש בשבת [ד' קמ"ז] ופי' הוא ז"ל כי אמר שע"י שחרש הי' לבם לכך גם הוא אמשיך או ניצוח כו' ע"ש בדבריו פ' שלח. וי"ל עוד כי כל התחדשות כשיש הסתר מקודם. וע"י שמקודם חרש הי' לבם נעשה אח"כ החודש הזה לכם. שהרי לכך ירדו למצרים שיבואו לאור הגאולה שבא לאחר הגלות שהוא ההתחדשות. וזה ענין כל הד' מלכיות כדי לברר שמלכותך מלכות כל עולמים. וכן בניסן ר"ה למלכים מלכי ישראל שהוא קבלת מלכות שמים כנ"ל. ז"ש בפסיקתא נפלאותיך ומחשבותיך אלינו כו' אברהם בירר מלכיות ע"ש. והוא כנ"ל למצוא הארת חודש הזה בתוך ההסתר. שבנ"י דבוקין בשורש מקום מחשבה ונפלאות. ולכך הלך ר"א בן ערך שם ג"כ כדי למצוא ההתחדשות הנ"ל. וכתיב לב טהור ברא כו' ורוח נכון חדש כו'. וזה סמיכות פרשת החודש אחר פ' פרה. ופי' טהור כתב בזוה"ק שהוא בחי' בירור טוב מרע. וזהו ההפרש בין טהור לקדוש ע"ש. כמ"ש מי יתן טהור מטמא שעל ידי הטהרה מן הטומאה שהי' מקודם. ניתוסף התחדשות. לא אחד שכל זה בא ע"י הביטול לנקודה הפנימיות. והוא בחי' פרה להיות עפר ואפר כמ"ש בפרשה הקודמת:

חלק ב

תרל"ב

ב"ה שמיני פ' החודש

במד' חכמות בנתה כו'. שלחה נערותי' תקרא כו' ז' ימי בראשית כו' אדם וחוה כו'. כי האדם נברא להמשיך חיות השי"ת לכל הנבראים. ולעורר בכל דבר שורש חיותו שלמעלה מהטבע. כי הקב"ה מחדש בכל יום מעשה בראשית. ובנ"י צריכין לברר זה שהכל ממנו ית'. ועי"ז ממשיכין תמיד התחדשות מהשורש. וז"ש החודש הזה לכם. כי הזמן הוא הטבע. וחודש זמנים שנחלק השנה לי"ב זמנים הם הסתר וטבעי יותר. זמן תוך זמן כנ"ל. רק חודש הזה הוא חידוש הברור כי הוא ראשון ודבוק בשורש לכך נק' החודש הזה כמ"ש ז"ל על זה הדבר אשר צוה ה' תעשו כו' בתו"כ אותו יצה"ר העבירו מלבכם כו' בעצה אחת כו'. והוא הבירור להיות כל מעשה דבוק בהאמת וכמ"ש כבר מזה במ"א. וכענין שכתבו ז"ל נבואת מרע"ה בזה הדבר אספקלריא מאירה כו' וזה ניתן לישראל להמשיך משורש התחדשות לכל זמן וכל נברא כנ"ל:

בגמ' מעשה דר"א בן ערך כו' חרש הי' לבם כו'. יש לפרש כי אמר שאין הפי' התחדשות שלא הי' מקודם שאין כל חדש כו'. רק להיות הלב סתום. לא נרגש עד עתה ע"י הגלות. ובא התחדשות להרגיש חיות הפנימיות שהיה נסתר מקודם כנ"ל:

חלק ג

תרל"ד

ב"ה ויקהל פקודי ופ' החודש

כבר כתבנו במ"א דברי מו"ז ז"ל מה שקודם החטא נזכר המשכן קודם שבת ואח"כ שבת קודם המשכן. והענין כי הקדימו נעשה לנשמע ומעשה הוא עבודת המשכן דחכמים למדו ל"ט מלאכות ממעשה המשכן והוא בחי' נעשה. ונשמע הוא ההשגה שבא בשבת קודש. ואחר החטא באין לתיקון המעשה ע"י השגה שבשבת כו' ע"ש. וכן איתא בזוה"ק כי קודם החטא רצה הקב"ה שיהי' המשכן תיקון כל המעשים כמו שיהי' לעתיד לכן כתיב מאת כל איש כו'. אח"כ שערב רב חטאו כתיב ויקהל בני ישראל בלבד. קחו מאתכם כו' ע"ש. וכ' ויקהל קודם שבת כי שבת מיוחד רק לבנ"י. לכן בשבת מחזירין לבנ"י הכתרים של נעשה כו' כי תערובת הערב רב לא הי' מגיע לבחי' שבת כמ"ש בזוה"ק שזה חרה להם ע"ש פרשה זו. ונראה שכל ענין זה נוהג בכל איש ישראל ואף כי הי' ע"י חטא מ"מ כמו שהי' הקלקול נוהג כל סדר אבותינו שכתוב בתורה לדורות כמ"ש בספרים כי כל דברי תורה הם בכל דור ודור. וענין הפרשיות שקלים כו' חודש הוא ג"כ כענין זה. שמקודם יש נדבה בכללות ובחודש ניסן יש תרומת שקלים כמ"ש בג' פרקים תורמין הלשכה פרוס הפסח והוא תיקון הנדבה. וביאור זה כי בכל מעשה שאדם עובד להשי"ת יש כלל ופרט. ומקודם צריך להיות מעשה בכלל. ואח"כ יש בזה תערובות וצריך בירור והוא בחי' פרט. וכל ענין ד' העולמות נוהגין בכל מעשה איש ישראל והוא בחי' ד' פרשיות הנ"ל. שקלים הוא העשיה לשקול כל מעשיו להיות לרצונו ית'. ואח"כ צריך להיות נשאר רשימה בלב ממעשה זו כי כל מעש"ט אינו לשעה רק להיות נשאר ציור בלב האדם והוא הזכירה בלב ושם יש תערובות כמ"ש שני יצרים בלב יצ"ט ויצה"ר ושם עמלק עומד ומבלבל לב האדם כמ"ש אשר קרך בדרך. ואמת כי זה הקטרוג שלו הוא לטובה כמ"ש חרב פתחו רשעים כו' לטבוח ישרי דרך חרבם תבוא בלבם כו'. וכשזוכה האדם ומברר האמת בא לטהרה וע"ז נאמר לב טהור ברא לי כו' ובריאה הוא בירור מלשון מצות ה' ברה וגם כמו לבי חלל בקרבי. ולכן פרה אחר זכור. ואח"כ רוח נכון חדש בקרבי שאז נתבטל התערובות. ובאין לבחי' הראשית במקום שאין שם מגע נכרי דכתיב החודש הזה לכם שבשורש העליון אין אחיזה רק לישראל כמ"ש לא יגורך רע. וכ"כ שער כו' הפונה קדים כו' וביום השבת יפתח כו' החודש כו'. כי גם בשבת אין אחיזה רק לבנ"י כמ"ש ביני ובין בני ישראל כו' ושמרו בני ישראל את השבת. פי' את הוא הארת השבת שמתפשט בחי' שבת בכל איש ישראל על ימות החול וצריכין לשמור הארה זו בימות החול כדי לעשות השבת כו'. כמ"ש מו"ז ז"ל שכל שבתות השנה הם מדריגות אחר תיקון ימי המעשה עפ"י הארה של שבת הקודם זוכה אח"כ לשבת עליון יותר כו' עד שבת הגדול סוף שבתות השנה ע"ש דפח"ח:

חלק ד

תרל"ה

ב"ה שמיני פ' החודש

במד' חכמות בנתה ביתה כו' ג' פירושים אחד על בריאת העולם אח"כ חטאו. ב' על קבלת התורה אח"כ חטאו ופי' הג' על המשכן שלחה נערותי' תקרא ויהי ביום השמיני קרא כו' דאיתא הי' שמחה לפניו במרום כמו במעשה בראשית כתיב התם ויהי ערב ויהי בוקר וכתיב הכא ויהי ביום השמיני. דהנה שמיני הוא למעלה מהטבע כי בעולם הזה לא יש רק ז'. ששת ימי המעשה ושבת. ורק בחי' עוה"ב צריכין בני אדם למצוא ע"י עבודתם לכן נק' עוה"ב שבא אחר השלימות הראוי. וכן הי' רצונו ית' בבריאת האדם שלחה נערותי' תקרא שיקרא האדם הארה הקודמת שהוא למעלה כענין מקראי קודש. וז"ש בנתה ביתה כו'. הוא ז' ימי המעשה כו' והאדם יעורר מעצמו הקדושה כנ"ל. ונתקלקל ע"י חטא אדם. ואח"כ בקבלת התורה הי' ג"כ הכנה לעורר ע"י קבלת התורה הארת יום השמיני וחטאו גם כן. אך במשכן נאמר ויהי ביום השמיני פי' שהמשיכו בחי' יום השמיני לעוה"ז. ואיתא ויהי לשון צרה כו' אך ויהי ביום השמיני הוא שמחה. ביאור הענין כי הוי' הוא בעולם הטבע ויהי אור ויהי כן כו' כל הויות אלו בעוה"ז הם ירידה שנבראו ע"י מאמרו ית' ונק' ירידה כמובן. אך ויהי ביום השמיני הוא שמחה כי הוי' זו מתקן כל ההויות שבעולם כנ"ל. וזהו פי' החודש הזה לכם שניתן זה הכח לבנ"י לעורר התחדשות מעולם העליון כי אין חדש תחת השמש רק האדם יכול לדבק כל הדברים במקור העליון. לכם לכל צרכיכם. כי לכוונה זו נברא האדם בעוה"ז להאיר לכל הנבראים והוא עצמו למעלה מהזמן והטבע כנ"ל. שלחה נערותי' תקרא. ובאמת כל הדברים מעוה"ז שנראה בעיני האדם כי הם מונעים אותו מעבודת הבורא ובאמת הם מתקרבים להאדם כדי להעלותם. רק שצריך להתחזק שלא להימשך אחריהם. וז"ש מי פתי יסור הנה. כי הוא שטות. שנברא למשוך הכל אחריו להיות שליט עליהם והוא נמשך אחריהם היפוך המכוון. וזה נאמר לבנ"י אחר יציאת מצרים שאז הבינו איך יכולין לתקן הכל כי הגאולה הוא תיקון הגלות ועי"ז ראו כי יכולין לעורר הנסים שלמעלה מהטבע ע"י מעשה התורה והמצוה:

ובמדרש ע"פ החודש הזה. הנה זה בא מדלג על ההרים כו' כשבא משה רבינו ע"ה ואמר להם בחודש הזה אתם נגאלים אמרו הלא ת' שנה צריכין אנחנו להשתעבד והשיב להם כיון שהקב"ה חפץ בגאולתכם אינו מביט על החשבונות כו' ע"ש. ביאור הדבר כי נקודה אחת של אמת יכול לגרש כל כח הסט"א. וכשמעוררין איזה רצון אמת והוא למעלה מהטבע והזמן. אין הטבע עומדת בפניו. וזה הוא בירור. לכן נקרא חודש הזה. וז"ש הנה זה בא מדלג כו' כי ע"י נקודה זאת של אמת נעשה הנס שלא בהדרגה ואינו מביט על החשבונות כנ"ל:

בפסוק וראיתי את הדם ופסחתי כו'. וכתב רש"י הכל גלוי לפניו אלא נותן אני עיני שאתם עוסקים במצותי ופוסח אני עליכם. ואכתי קשה הכל גלוי לפניו. הגם כי יש ליישב פי' רש"י עפ"י פשוטו שבא לפרש שאין נתינת הדם כדי שיראה. רק וראיתי הוא פי' כשתקיימו מצותי אז אני פוסח עליכם כו'. אבל נראה לבאר הענין הזה שנצרך להבין בכמה מקומות כי הידיעה והראיה אינו ענין אחד כאשר כתבו הקדמונים התירוץ על הבחירה האנושית הלא הקב"ה יודע מה שעתיד להיות ותירצו כי ידיעתו למעלה מהשגתינו כו'. פי' שהקב"ה ברא עוה"ז בהשגחתו בבחי' ראי' ושמיעה ולא ידיעה. כמובן שהידיעה הוא בעצם היודע. והראי' והשמיעה הוא מבחוץ להרואה והשומע. והוא רואה מה שאחר עושה ושומע מה שאחר מדבר. וכן הדבר בתורה ומצות שנתן הקב"ה לבנ"י כי אף שאמיתת לבבם ורצונם אליו ית' נגלה וידוע הוא אליו. אך כי רוצין שהאדם יכניס יראתו ורצונו הטוב אל המעשה גשמיות בפועל. וזה ענין המצות נגד רמ"ח איברי האדם שהם ג"כ לבוש אל הנשמה הפנימית. ואפשר כי להאבות כן נהג השי"ת עמהם בבחי' ידיעה כמ"ש עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה כי לא ניתן להם המצות. וע"י המצות מעוררין השגחת השי"ת בבחי' ראיה ושמיעה שבבחינות הללו הוא מנהיג את עולם הזה כנ"ל:

במדרש שבני ישראל מונין ללבנה ואומות לחמה החודש הזה לכם. כי זמן השנה מתחדש בכל שנה. והחודש בכל חודש. ובנ"י ע"י שיש להם דביקות בהתחדשות הזמן שהם למעלה מהזמן והטבע לכן ניתן להם בחי' הלבנה. ואיתא ע"פ זאת החי' אשר תאכלו לפי שבנ"י דבקים בחיים כו'. דאיתא טריפה אינה חיה י"ב חודש. הטעם כי גם לכל יש חיות בכלל הבריאה. רק יש שדבקים בחיים אמיתי ונקרא זאת. החי' שהוא בירור החיות. והשנה נחלק לי"ב חדשים. וכל זה שיש התחלקות הזמנים ליובלות ולשמיטין ושנים וחדשים וימים ושעות הכל לצמצם החיות. ועי"ז שיש לכל חודש התלבשות אחר מצד זה נמצא חיות לכל הדבקים בטבע וזמן זמנים טובא. אבל אינה יכולה לחיות כל הי"ב חדשים שהם סובבים כל הטבע כנ"ל. ולבנ"י ניתן לברר החיות גם בכל פרטי הזמנים של כל חודש שהם מקדשין החודש כמאמר החודש הזה והוא בחי' זה וזאת והבן:

חלק ה

תרל"ז

בפסוק החדש הזה לכם כו'. דאיתא באחד בניסן ר"ה למלכים כי תשרי ר"ה לשנים הוא התחדשות השנה עפ"י דרך הטבע ובניסן ר"ה למלכים למלכי ישראל כדאיתא בגמ' והיינו בני ישראל שנקראו בני מלכים שהם בני חורין משיעבוד הסט"א שאינם תחת הטבע ולכן אחר שהתחילה הגאולה במצרים אז נאמר להם החודש הזה לכם כו' [נשכח ממני הסיום]:

חלק ו

תרל"ח

בקיצור מפ' שמיני ופ' החודש

במדרש חכמות בנתה ביתה ימי בראשית כו' שלחה נערותי' תקרא כו'. כי עיקר כח האדם לעורר שורש נשמתו החצובה מלמעלה מהטבע. וז"ש כי בנין העולם הוא בעמודי שבעה אבל קיום העולם תלוי בהתמשכות חיות מיום השמיני שהוא למעלה מכח הטבע שהטביע הקב"ה במעשה בראשית. לכן נברא האדם אח"כ שהוא צורה של כל הבריאה שהוא החומר. אמנם וודאי מקודם צריכין לתקן הטבע ולהתקדש בהיותו עוסק בעניני עוה"ז הטבעי. ועי"ז נמשך חומר הגוף לצורה שבו שהוא הנשמה. וז"ש זה הדבר אשר צוה ה' תעשו הוא חיבור הנשמה הרוחניות בגוף הגשמיי וכמו כן יש בכלל הבריאה רוחניות וגשמיות ועי"ז וירא אליכם כבוד ה'. והוא בחי' ביום השמיני קרא שהוא כח מלמעלה מהטבע. ומקודם היו ימי מלואים וכ' בזוה"ק שהוא מענין מלא כל הארץ כבודו ע"ש. פי' התמלאות הכלים החיצונים בכח הפנימיות והוא תיקון המעשה. ואח"כ יכולין למשוך הארה עליונה כנ"ל. וזה עצמו פי' החודש הזה לכם שניתן לבנ"י כח לעורר התחדשות דאיתא מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית. ואיתא בטובו זו התורה. ובאמת הפי' בטובו הוא בנ"י כמו דאיתא בגמ' יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים. וכל אלה נכללים בפי' בטובו. פי' שהקב"ה מחדש ע"י בנ"י בכל יום מעשה בראשית. וז"ש החודש הזה לכם שביד בנ"י להביא התחדשות לעולם בכח התורה באמת דאין כל חדש תחת השמש וכדאיתא אני מעיר השחר ואין השחר מעיר אותי. וי"ל לכם ראש חדשים כי וודאי מגיע מזה התחדשות לכל הברואים אבל הראשית והתחלה היא לכם:

חלק ז

תרל"ט

החודש הזה לכם. דניסן ג"כ ר"ה ויש מחלוקת אי בניסן נברא עולם כו'. ושניהם אמת ור"ה הוא בניסן למלכי ישראל כי תשרי ר"ה בדין ובבחי' היראה. וניסן ר"ה בחסד ובחי' אהבה ולכן הוא רק לכם. והיינו דאיתא במדרש מגיד דבריו כו' חוקיו ומשפטיו משבחר בישראל קבע בו ר"ח של גאולה כו' ע"ש. כי הגם שבתשרי זמן המשפט. אבל יש משפט פנימי המיוחס להשי"ת בעצמו. וע"ז ביקש דוד המע"ה מלפניך משפטי יצא כו'. כדאיתא בזוהר דמכילין דמלכא נוטין לזכות תדיר ע"ש פ' האזינו. ולכן כ' בזוה"ק תצוה דמאן דנטיר הני יומי מפסח עד עצרת אין צריך לבוא במשפט בתשרי. ע"ש כי קצרתי. וסיום הענין מובן מעצמו למשכילים:

חלק ח

תר"מ

החודש הזה לכם. הוא כח התחדשות שהבורא ית' מחדש בכל יום מעשה בראשית בכח התורה וקודם יציאת מצרים לא היו יכולין בנ"י לקבל זה התחדשות דאין כל חדש תחת השמש:

חלק ט

תרמ"ה

במד' החודש הזה לכם קול דודי הנה זה בא כו'. כי הוא מצוה ראשונה לישראל וזו הפרשה היתה מפתח של הגאולה וגאולתן של ישראל תליא בתורה ומצותי'. ולכן בהתגלות קול התורה נתקו כל המוסרות וכל השעבודים שהי' להם כמ"ש מדלג כו' מקפץ על הגבעות זה עומד אחר כתלנו קאי נמי על הקול. שהתורה יש בה תמיד התחדשות ואפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת. והתורה היתה מוכנת מעולם בעבורינו. רק שהי' צריך מקודם להיות תיקון כל המעשים עפ"י הטבע כמ"ש במ"א וזה עומד אחר כתלנו וכן בכל גלות שבנ"י נכנסין בתוכה מ"מ התורה והגאולה מוכנת להם. ובמדרש משבחר הקב"ה בעולם קבע בו ר"ח ושנים ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה. פי' דהקב"ה מחדש בטובו מעשה בראשית. ויש זמנים שמתגלה זאת ההתחדשות אבל בנ"י יכולין להשיג בעצמם זאת ההתחדשות. וזה החילוק בין ר"ה בתשרי שהוא ראש השנה לכל העולם. וניסן הוא ראש השנה רק לישראל. והוא התחדשות שבא בכחן של בנ"י כדאיתא חדש והבא קרבן מתרומה חדשה. וכיון שמסר הקב"ה קידוש החודש וקביעות המועדות לבני ישראל ע"כ שבני ישראל המה למעלה מן הזמן ושליטים על הזמן. ובמדרש הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב ע"ש בפ' בא. דכתיב רבות עשית כו' נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. ע"ש בפסיקתא דורש חשבונותיך אלינו החודש הזה לכם. דכתיב מה רבו מעשיך כו' כולם בחכמה עשית. וזה חכמת התורה שהיא הפנימיות של כל המעשים נמסר לבנ"י. והמחשבה והרצון שהוא הרוחניות של הבריאה מסר הקב"ה לנו. כמ"ש ובגוים לא יתחשב. וע"ז כתיב מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

חלק י

תרמ"ו

בעזה"י בפ' תזריע ופ' החודש. בקיצור

במדרש אחור וקדם צרתני זכה נוחל ב' עולמות כו'. דכתיב וייצר דרשו חז"ל ב' יצירות בעוה"ז ובעוה"ב וכן מצאתי בתנחומא כאן בפי' כי האדם כולל כל הציור שנמצא בעולם העליון מצד הנשמה ותרי"ג מצות. וכולל ציור הנמצא בעוה"ז בגוף ורמ"ח אברים ושס"ה גידים. וכפי מה שמתקן בחי' אחור כן זוכה לבחי' הנשמה שהוא עיקר המכוון שע"ז נברא האדם. וע"ז דרשו חז"ל בשביל ישראל שנקראו ראשית שסוף מעשה במחשבה תחלה. והוא ג"כ בחי' ימי המעשה ושבת דכתיב מה גדלו מעשיך ה' בחי' ימי המעשה מאוד עמקו מחשבותיך הוא בחי' השבת שניתן רק לבנ"י. וז"ש ביני ובין בני ישראל אות הוא. שהשבת מעיד על בני ישראל כי ששת ימים עשה כו'. ומצד עשיה יש לכל הברואים אחיזה. וביום השבת שבת והוא בחי' הרצון והמחשבה ושמה לא יש דביקות רק לבני ישראל. ובנ"י זכו לזה ביציאת מצרים שבגלות היו מקודם לתקן החיצוניות בחי' אחור כנ"ל. ואח"כ כתיב החודש הזה לכם שהוא הדרך של התורה ומצות בחי' הנשמה והפנימיות כנ"ל. ובמדרש רבות עשית כו' ה"א נפלאותיך ומחשבותיך אלינו חשבונותיך כו'. הענין הוא כנ"ל. שבעשי' יש חלק לכל הברואים. והנפלאות מיוחדים רק לבנ"י כמ"ש נגד כל עמך אעשה נפלאות כו'. וזה הדרך נתברר ביציאת מצרים שהודיע הקב"ה שהוא משנה הטבע. וכתיב החודש הזה לכם שזה הדרך של הנסים תלוי בעבודת בנ"י אז זוכין להתגלות זה הדרך של הנסים כנ"ל. וכפי ביטול הטבע והגשמיות באיש הישראלי בכל אחד לפי מה שהוא. כך נפתח לו שער הנסים ונפלאות והתחדשות שינוי הטבע. ולכן בש"ק שמבטלין המלאכות שהוא מעין ביטול הטבע נפתח שער הפונה קדים כו'. אך שצריכין לתקן מקודם בחי' הגוף כנ"ל. ובאמת הכל לטובה כמ"ש ואומר כו' חושך ישופני דרשו חז"ל אני אמרתי בעוה"ב חושך ישופני ולבסוף אפילו עוה"ז שדומה ללילה אור בעדני. פי' שמה שנשתלחו בנ"י בעוה"ז ובגלות וחושך. הוא למצוא הארה גם בעוה"ז. שהלא ב' היצירות הם מהשי"ת והשי"ת מאיר לנו גם בעוה"ז ע"י התורה ומצות. והכל אמת. שבוודאי כן צריך האדם להיות בזה הפחד ואומר אך חושך כו' ואח"כ נפתח לו שערי אורה. וכמ"ש במ"א על מאמר הגמ' קרא בספרא החרש הי' לבם. שהרמז שע"י החשכות שהי' לבם חרש במצרים זכו אח"כ להתחדשות. וכ"כ החרשים שמעו. כי בנ"י שהם בגלות ומצפין לשמוע דבר ה' ונסתר מהם. יש להם להבין כי מוכן להם הארת התורה בכל אלה ההסתרות. ואדרבא ע"י שהוא עיקר חיות המיוחד להם לכן מוכרח למצוא ע"י יגיעה ועבודה. כמאמר מי חרש כמלאכי כו' וכ' אכן אתה אל מסתתר כו':

במד' בפרשת החודש הזה לכם אין לכם חידוש אחר כו' ע"ש בפסוק יעקב בחר לו שקבע להם חודש של גאולה. הענין הוא דתשרי ר"ה לשנים. ומצד הבריאה שהוא הראשית לכל הנבראים. אבל לבנ"י ניסן הוא ראש השנה שעיקר הראשית שלנו מה שנבחרנו להיות לעם ה' וחלקו. כמ"ש גדול מי שמחטיאו יותר מן ההורגו. כמו כן גדול בעינינו מה שזיכנו הבורא ית' להיות מעבדיו ושומרי מצותיו. יותר ממה שבראנו. לכן כתיב אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא כתיב אשר בראתיך כי זה עיקר תכלית הבריאה. וז"ש החודש הזה לכם שיהי' זה החידוש מיוחד לנו ביותר מחידוש ראשון שהוא הבריאה. וזה החידוש של גאולה והתגלות כבודו ית' ע"י הנפלאות וע"י התורה ומצות זה ניתן רק לבנ"י כנ"ל. ובני ישראל שזה העיקר אצלם יותר מהבריאה. להם ניסן ר"ה מיוחד. וכמו כן בפרט כל אחד כפי מה שעבודת הבורא יותר עיקר אצלו כך דינו בניסן בחסד ה' כדאיתא בזוה"ק פ' תצוה:

חלק יא

תרמ"ז-תרמ"ח

החדש הזה לכם ואמרו חז"ל נתקשה משה רבינו ע"ה והראהו כזה ראה וקדש. הענין הוא כי הקב"ה מסר קידוש החודש לבני ישראל. היינו שכפי מה שמרגישין המה ההתחדשות כך מתנהג העולם בזה ההתחדשות. וכאשר היו מקדשין על פי הראי' הרגישו בנ"י התחדשות בכל ר"ח [וזהו הרמז זיל לעין טב וקדשי' לירחא כי הרגישו] מטוב הגנוז שבזה הטוב מחדש הקב"ה מעשה בראשית כמ"ש מחדש בטובו. והנה החודש הזה הוא התחדשות המגולה ומבורר בלי הסתר כי בטבע הקב"ה מנהיג העולם והוא ע"י הסתר מימי המעשה. אכן לבנ"י יש הנהגה מיוחדת פנימיות. והוא דרך התורה. והוא שנאמר שער החצר הפנימית כו' וביום השבת יפתח שבשבת ההנהגה למעלה מהטבע. וזה הדרך מיוחד רק לבנ"י וביצ"מ התחיל התגלות זה הדרך הפנימי. אכן ביום החודש יפתח הוא בכח בנ"י בעצמם כמ"ש במ"א שהוא כמו מנעל שיש לו ב' מפתחות. דכתיב פתחו לי שערי צדק. וכ' פתחי לי אחותי כו'. ומפתח אחד נמסר לבני ישראל. וז"ש החודש הזה לכם. והוא בכח י"ב שבטים שיש לכל שבט כח לפתוח שער המיוחד אליו. כמ"ש פתוחי חותם. שאותיות של השבטים הם חקוקים לפניו ית' ובכל חודש נפתח שער מיוחד. וניסן ר"ה לחדשים שבו התחיל התחדשות דרך הנסים ונפלאות למעלה מן הטבע ומסתמא בכל חודש ניסן מתגלה התחדשות על כל השנה. והוא הבחירה שבוחר השי"ת בנו בכל שנה מחדש. וזה הרצון הוא פנימיות קיום כל הבריאה. וע"ז מברכין בשבת קודש ורצה בנו ושבת קדשו הנחילנו. דכ' פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון. הוא הברכה שכתב בזוה"ק בפ' ויברך כו' יום השביעי כיון דלא אשתכח בי' מנא מה ברכתא אשתכח אלא כולא בשביעאה תליא ע"ש. היינו הברכה ברוחניות שמתגלה רצונו ית'. וע"ז כתיב ביום השבת יפתח כמ"ש פותח את ידך כו' לכל חי רצון ועיין בזוה"ק פ' בשלח:

והנה המהר"ל כתב בהקדמת ס' גבורות ה' לבטל דברי הפילוסופים כי אין מאמינים שיעשה הקב"ה נס לשנות סדר הטבע. והשיב הוא דכמו שיש סדר לטבע כמו כן יש סדר מיוחד לנסים ע"ש. ולדעתי נראה עוד כי אדרבה הטבע אינו סדר מיוחד רק לעיני בשר שהם טבעיים. אבל באמת עיקר סדר הוא דרך הנסים והנפלאות שהם מהקב"ה שאינו בדרך הטבע. ומעשה בראשית שברא בו הטבע הוא פסיעה קטנה שיצא מן הסדר. ובמד' בראשית בפסוק אלה תולדות השמים והארץ דורש הן אלה קצות דרכיו כו'. שכל הבריאה הוא משהו ונקודה קטנה להבין מתוך זה חכמתו של יוצר בראשית. ובאמת במעשה בראשית החכמה נסתרת בלי סדר. וזה עצמו החילוק בין עשרה מאמרות לעשרת הדיברות. וע"ז כתיב מגיד דבריו ליעקב כו' שהסדר של הבריאה נמסר לבנ"י בכח התורה. ולכן הגם כי תשרי ר"ה לכלל הבריאה. אבל סדר המיוחד לבנ"י הוא בניסן. כי הטבע היא מוסתרת שלא בסדר כמ"ש בקהלת מבלי אשר לא ימצא האדם את המעשה כו' האלקים מראש ועד סוף. ובנ"י ע"י התורה יכולין למצוא הפתח לסדר הדרכים כפי מה שרצה הקב"ה בבריאת שמים וארץ. ובשבת גם כן מתגלה דרך הפנימיות וסדר המסודר לכן לא אשתכח בי' מנא כי הטבע אינו בסדר הנ"ל. וזה הסדר הוא בשורש העליון. דכתיב ימים יוצרו ולא אחד בהם. ע"ש בפרש"י כי הי' הבריאה מסודר לפניו ית"ש קודם שהוטבע בטבע וגשמיות. וכמ"ש אתה יצרת עולמך מקדם. וזה הציור נמסר לבנ"י בכח התורה ומתגלה בכל שבת וחודש. וזה רמז ג"ן סדרים דאורייתא שמתגלה בכל שבת סדר מיוחד. ואמרו ג"ן סדרים רמז לגן עדן כי בגן עדן נמצא ציור הנ"ל. וכל הבריאה שלמטה יש לה חלק בציור הנ"ל שבגן עדן:

חלק יב

תרנ"ז

ב"ה מפ' תזריע ופ' החודש

כתיב והיה מדי חדש בחדשו כו' שבת בשבתו יבוא כל בשר להשתחוות. ויל"ד למה הקדים חודש לשבת. ואמו"ז ז"ל אמר כי החודש בחי' ראשית כי ר"ח להבא. ושבת בחי' אחרית כי יום השבת לשעבר כדאיתא במס' נדרים. ולכן הקדים החודש עכ"ד. ונראה לבאר הענין. דכתיב אני ראשון ואני אחרון והקב"ה וב"ש לפניו עבר והוה ועתיד הכל אחד. והנה עוה"ז יש בו הארה מבחי' מה שהי' ומה שיהי'. ובר"ח מתגלה הארה מבחי' ראשית כענין שאומרים אתה יצרת עולמך מקדם. והוא הציור שהי' לפניו ית"ש קודם שנברא בפועל. ושבת הוא תכלית הבריאה. רמז ליום שכולו שבת ומתגלה בו הארה ממה שיהי'. וכתיב שער החצר הפנימית כו'. שבת בחי' פנימיות הבריאה כי עוה"ז שבראו הקב"ה יש בו פנימיות רוחניות שאינה יכולה להתגלות עתה עד לעתיד דכתיב מלאה הארץ דעה כו'. ולכן ביום השבת יפתח מעין עוה"ב. הפונה קדים הוא בחי' ביום החודש יפתח שהוא הארה מבחי' ימי קדם קודם שנברא העולם כל"ל. וזהו ג"כ בחי' אחור וקדם צרתני שאיש ישראל יש בו חלק ממה שהי' וממה שיהי':

החודש הזה לכם. במדרש בי מלכים ימלוכו כו'. כי מלכות שמים מתגלה בחודש הזה. דיש התחדשות באתכסיא וזה בתשרי בכסא. ויש הנהגה המתגלה גם בעוה"ז. ובחי' זו ניתן לבנ"י ביציאת מצרים. וזה החודש הזה לכם. בשבילכם נפתח זה השער בהתגלות. וזה עיקר יציאת מצרים שבאיבוד הרשעים נתגלה מלכות שמים בעולם. וע"ז עבדו בנ"י ארבע מאות שנה במצרים להוציא הנהגה זו מכח אל הפועל. וע"ז כתיב בעבור זה עשה ה' לי. וכתיב הנה זה עומד אחר כתלנו כו'. משגיח מן החלונות הם י"ב חלונות מול י"ב חודש שבכל ר"ח נפתח פתח מיוחד. מציץ מן החרכים הוא משהו הארה המתגלה גם בכל יום כדכ' המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. אבל ר"ח הוא פתח גדול. וביציאת מצרים התחיל זה ההתגלות כמ"ש זה אלי. וכ' בהוציאך כו' תעבדון כו' על ההר הזה. ההר הזה הוא בחי' מלכות שמים [*כאן חסר איזה תיבות]. ועל ההר הזה רומז למתן תורה שהוא מדריגה שלמעלה מזה. ורמז המד' בי מלכים ימלוכו. ב"י הם י"ב חדשי השנה שבהם מתגלה הנהגת מלכותו ית"ש בעולם:

חלק יג

תרנ"ט

מפ' ויקהל ופ' החודש

המשך הפרשה ויקהל משה כו'. ואמר להם פרשת השבת והמשכן. דכתיב החודש הזה לכם. שהקב"ה נתן לבנ"י הנהגה מיוחדת. ותשרי נתחדש השנה בדרך הטבע המוכן לכלל הבריאה. אבל בניסן נתחדש הדרך המיוחד לבנ"י. וז"ש באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. כל ישראל בני מלכים הם. ובבחי' נפש הוא ר"ה לנפשות בנ"י שהם בני מלכים. כמ"ש ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. והיא הנהגה המיוחדת להם ונתחדש בניסן. וכמו כן לרגלים בבחי' הזמן ושנה. כי הרגלים הם מובחר הזמנים ומיוחדין לבנ"י. כמ"ש מקדש ישראל והזמנים. ובניסן מתחדש זה הדרך. וגם בעולם הוא ר"ה לחדשים שכל הנהגות העולם ע"י י"ב מזלות וחדשי השנה ונקרא חודש ניסן ע"ש שבו מתחדש דרך הנסים שהוא למעלה מדרך הטבע. והדרך הנ"ל המיוחד לבנ"י אינו יכול להתגלות רק כשנבדלין בנ"י מן האומות כמ"ש במד' לכם יהיו לך לבדך. וכן אמרו חז"ל ויקהל משה כו' עדת בנ"י שהפרישן מן הערב רב ונקהלו לעצמם. וזה עצמו בחי' השבת. אות הוא. מיוחד לבנ"י. ביני ובין בני ישראל בצינעא. ולכן שורה בו הקדושה. וגם המשכן וביהמ"ק הי' להבדיל בנ"י מן האומות ולכן שורה בו קדושה במקום המיוחד רק לבנ"י. והנה זה החותם עשה הקב"ה בבחי' עולם שנה נפש. שבת הוא החותם בזמן ומיוחד רק לבני ישראל. ומשכן ומקדש החותם במקום. וגם בנפש חותם ברית מילה שבזה נשתנה איש ישראל מכל האומות. וכתיב סוף דבר הכל נשמע כו' האלקים ירא כו'. שלעתיד יתברר שהכל לכבודו ברא. אבל לבנ"י גם בעוה"ז יש להם מעין זה העדות וחותם המילה שהם בני עוה"ב והוא סוף האדם. כי" זה" כל" האדם" ס"ת מיל"ה. וכן בגמר הבריאה השבת סוף הבריאה הניח החותם והוא תכלית הבריאה כמ"ש תכלית שמים וארץ. וכתיב האלקים ירא שבשבת חל יראה כמ"ש אפילו ע"ה אימת שבת עליו. וכן בברית מילה חל היראה כמ"ש גורו לכם מפני חרב כי' כמ"ש בזוה"ק וארא. וכן בבית המקדש חל היראה כמ"ש בהר ה' יראה. והם החותם בעולם שנה נפש כנ"ל:

חלק יד

תר"ס

איתא באחד בניסן ר"ה למלכים ולרגלים. דכתיב החדש הזה לכם שנמסר הזמן לבנ"י. כמ"ש ישראל דקדשינהו לזמנים ובכח זה יצאו ממצרים. לכן הקדים פרשת החודש. דמצד הטבע היו בני ישראל משועבדים לפרעה. והגאולה הי' מצד שנתעלו על הזמן והטבע. ז"ש למלכים ולרגלים דאיתא עבד מלך מלך. לכן נקראו בני ישראל בני שרים א) לפי שהוציאנו הקב"ה מבית עבדים. כי הנהגת הטבע ע"י המזלות נק' בית עבדים. אבל בנ"י שנפדו מהנהגת הטבע להיות נמשך אחר הנהגה עליונה נק' שרים ב). והם שולטים על הזמן והטבע. ובמד' משבחר הקב"ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים ומשבחר בישראל קבע להם ר"ח של גאולה. פי' מו"ז ז"ל כי הגם שבכל ר"ה ור"ח יש התחדשות מבריאת עולם. אבל הוא תוך הטבע ומכוסה תוך הטבע. לכן אין כל חדש תחת השמש שא"י להתגלות שורש התחדשות. אבל לבנ"י קבע להם חודש של גאולה שזכו להוציא זה ההתחדשות מכח אל הפועל כו'. ולכן בנ"י הם כלים להמשיך הקדושה אל הזמנים. וכ' החודש הזה לכם. פי' עצם ההתחדשות בלי שום השתנות. ונק' ראש חדשים שורש ההתחדשות כנ"ל:

חלק טו

תרס"א

איתא ישראל מונין ללבנה. והוא המאור הקטן. פי' שכביכול צמצם הקב"ה אורו להיות יכולין בנ"י להשיג השגת משהו. ובמד' הירח אינו נברא להאיר רק למועדים. כמ"ש ירח עשה למועדים. זה השגת הדעת. וזה החודש הזה לכם בשבילכם. דאיתא כזה ראה וקדש. א"כ יכולין בנ"י לראות ולהשיג זה ההתחדשות של הלבנה. ובני ישראל זכו לזה ביציאת מצרים:

ואיתא טובים מאורות כו' כח וגבורה נתן בהם להיות מושלים בקרב תבל. והאדם הוא עולם קטן. א"כ יש בו ב' מאורות אלו המושלים בו. והם בחי' מוח ולב כדאיתא בספרי קודש. ועיקר העבודה בלב ששם יש ב' לבבות וצריך בירור. וז"ש קרא לשמש ויזרח אור ראה והתקין צורת הלבנה. מה ראה רק כמ"ש וירא כו' את האור כי טוב ויבדל דרשו חז"ל ראה שאין רשעים כדאי להשתמש בו וגנזו לצדיקים. זה שהתקין צורת הלבנה שהוא הבירור בלב ששם המלחמה ומאן דנצח לחויא ינסב ברתא דמלכא. ובנ"י ירדו למצרים ועבדו בחומר ובלבנים לזכות למאורות האלו במוח ולב. ונתברר ונעשו ברי לבב במצרים. ולכן החודש הזה לכם. כמ"ש לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי. וזה הרמז חרש הי' לבם. ולא יכלו לראות ההתחדשות. עד שנגאלו ממצרים ונעשו ברי לב. עי"ז החודש הזה לכם:

תוכן העניינים

שפת אמת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה