אור ברסלב

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ששי

פרק חמישי

דף כח.

בגמ' חדא בחולין כו'. פרש"י ואח"כ הקדישן. וא"י למה הוצרך לכך דאפי' בחולין ממש מיירי וקאמר דנאסרו כולהו למזבח. ובאמת מה"ט נמי לא הוי סגי בהך דהכא דהו"א כיון דעדיין חולין אסרו חכמים בכ"ש דמה הפסד יש בזה לא כל השוורים לגבי מזבח קיימי. אבל בקדשים שנתערבו י"ל משום הפסד קדשים לא אסרו חכמים בכ"ש. מיהו הגמ' שם בזבחים עושה צריכותא אחריתי:

דף כח:

בגמ' והכתיב ואבדתם א"ש כל העשוי לשמם. פי' אע"ג דב"ח עצמם אין נאסרין דאינם בכלל עשוי לשמם דאין בו תפיסת אדם דמה"ט ב"ח ומחובר לא נאסרו. אבל עכ"פ ע"ז הם דעובדן בסייף. וגם אסורין לגבוה א"כ הציפוי דיש בו עשוי' הוי בכלל העשוי לשם ע"ז:

שם בגמ' ואיפוך אנא. אין מובן קושיא זו דמה נ"מ אה"נ מצי למימר איפכא. וכוונת התנא דהני ריבויי אתיין להנך מילי ונקט חד גוונא וה"ה איפכא. וי"ל קצת כיון דמסיק ר"ש בברייתא למה נאמר נגח ורובע ועביד ב' צריכתות. ולכאורה בחד סגי דאי הי' רק מיעוט א' הוי מוקמינן לי' אמאי דחמור ולא אדקל (וכן הקשו התוס' בב"ק (מ':) ד"ה ויש]. ולהכי מקדים הגמ' דע"כ מן הבהמה אתי לרובע דברביעה כ' לשם בהמה. ודוחק. וע"ש במהרש"א מ"ש ע"ד התוס' הנ"ל]:

בתוס' ד"ה אמר רב אשי תימה כו' אתנן ומחיר יוכיח. קשה לשונם דטפי הו"ל להקשות ללמוד הכל מאתנן ומחיר בלבד דליכא פירכא. ואפשר לומר כיון דקי"ל דאין אתנן ומחיר נוהג בקדשים אפי' בקדשים קלים דחל האתנן. מ"מ כיון דכתי' לכל נדר ממעטין קדשים א"כ אי הוי ילפינן מאתנן ומחיר ה"א דיו לבא מה"ד להיות כנדון ובנרבעו אחר הקדשן יהי' מותר להכי צריך קרא. על כן הקשו תוס' רק בדרך יוכיח. מיהו גם אסוף דינא י"ל דיו כו' להיות כנדון דכיון דאתי במה הצד יהבינן לי' קולות שבשניהם כמ"ש התוס' ב"ק (ג':). וגם הרא"ש דחולק שם על התוס' מודה הכא דאמרינן דיו ע"ש. וקל להבין]. ומיושב באמת קושי' התוס'. מיהו קשה בסמוך דבעי למילף מוקצה מאתנן ומחיר והלא צריך קרא לאסור גם בהקצהו אחר שהקדישו כגון בשלמים דממון בעלים ובוודאי נאסר כדאי' בזבחים (קי"ד.) אליבא דריה"ג]. ואי הוי ילפינן מאתנן ומחיר הו"א דיו וצ"ע:

ד"ה כל שהמום פוסל צ"ע כו'. לכאורה הי' נראה לאפוקי עוף דאין מום פוסל בו גם הני אין פוסלין. מיהו בחולין (כ"ג.) מרבי הגמ' לפסול בתורין ובני יונה נרבע מדכתי' מן התורים וקאמר שם דהו"א דכל שאין המום פוסל גם הני לא יפסלו דכ' משחתם כו' מום בם קמ"ל. א"כ תמיהת התוס' קיימת. ואפשר לומר לענין מנחות דגם מום פוסל בהם כדאי' במנחות (פ"ז.) ולהכי גם סולת שנעשה מוקצה לתקרובת ע"ז פסול למנחה. אע"ג דהאי קרא בבהמה כתי' להכי מסיק הברייתא דכל דמום פוסל בו הני פוסלין כנ"ל:

דף כט.

בגמ' מנין למוקצה מן התורה כו', הקשו בתוס' דהו"ל למימר והאי תנא מייתי מהכא כו'. ואפשר לומר דלולי דרשא דהכא לא הוי ממעטין כלל מוקצה דמנ"ל שיהי' בזה שם ע"ז להיות בכלל משחתם בהם. וכמו כן מן הבהמה מהיכי תיתי ניקום קרא אמוקצה רק משום דמוכח הכא דאיכא איסורא ממעטין מלעיל דפסול. וכי תימא ל"ל ב' קראי. י"ל לעכב. ותו י"ל דמהכא לא שמעינן רק דקרבן ציבור אסור ממוקצה ואפשר נמי כל קרבן שמצוה להביאו. אבל להיות פסול בנדבה אין לנו להכי צריך קרא דלעיל. ולולא דמסתפינא הו"א עוד דפי' הגמ' כאן מנלן למוקצה דהוא אסור מה"ת להקצות דבר לשם תקרובת דכתי' תשמרו להקריב לי ולא תשמרו להקריב לד"א ולא מיירי כלל מפסול הקרבה לשמים כנ"ל:

שם בגמ' מנה"מ אר"פ דא"ק ממשקה ישראל כו'. ונראה לפרש דקאי אמוקצה כיון דאמרינן לעיל דהוי בכלל ע"ז דנקרא השחתה א"כ לאסור להדיוט כתקרובת עכו"ם. אבל על נעבד לא מקשה דכל דאין בו תפיסת יד אדם מותר להדיוט כדילפינן מעל ההרים כדאי' בע"ז (מ"ה:) וכ"מ לשון הרמב"ם בה' ע"ז (פ"ח) דמזה אימעוט ב"ח ג"כ כמו מחובר. רק אמוקצה קשיא לי'. כנ"ל. ופי' התוס' נראה דוחק בעיני. ובהכי מיושב נמי מה דקשה לי אשינויא דר"פ דאי אסור להדיוט ל"ל למעט מגבוה. הא י"ל בנעבד שביטלו אח"כ שמוכרו או ביטול אחר שתלש שערו וכדומה דמותר להדיוט ואסור להקרבה כל שהי' נעבד פ"א. ולמ"ש דקאי רק על מוקצה איסור דמוקצה ותקרובת לית להו ביטול:

שם בגמ' וכל היכא דאסירי להדיוט ל"ב קראי. צ"ע מה הוי ס"ד דמקשה ליישב בזה. וצ"ל דס"ל דכיון דממשקה ישראל דברי קבלה הוא שייך שפיר קרא מן התורה לאסור לגבוה מצד עצמו. ועוד י"ל דנ"מ לענין להקריב דבר זה מן הנכרי דבמום כתי' להדיא ומיד בן נכר לא תקריבו. אבל דבר שנאסר מכח ממשקה ישראל הי' נראה דמעכו"ם רשאי להקריבו כיון דלדידי' שרי יכול להביאו. אבל כשנתמעט לגבוה בפ"ע אסור אפי' מן העכו"ם ואפשר זה הי' דעת המקשן. וצ"ע בזה לדינא. ועמ"ש במנחות (ה'.) בזה]:

שם בגמ' מהכא נפקא כל אשר יעבור פרט לטרפה שאינה עוברת. מכאן יש לתמוה על התוס' בחולין (קל"ו:) דבעי למימר דאפי' נחתכו רגלי' מן ארכובה ולמטה שאינה טרפה פטור ממעשר. א"כ מה מקשה הגמ' הכא. (ועי' בתוס' בכורות (נ"ז.) שכ' דמהארכובה ולמטה חשיב עוברת דלא כמ"ש בחולין]. ולכאורה קשה מה מקשה הגמ' הלא התם ממעטין רק דאינו מחויב לעשרו כמו בעל מום דנכנס להתעשר אע"ג דאינו ראוי להקרבה מ"מ טרפה לא (ומנ"ל דפסול להקרבה]. אכן נראה פי' הגמ' משום דבאמת בבכורות (נ"ז) ממעטין כל הפסול לקרבן דפטור מלעשר מגז"ש דתחת תחת פרט לכל השמות הללו כלאים ויוצא דופן וטרפה. וא"כ קשה למה לי כ"א יעבור פרט לשאינה עוברת בלא"ה טרפה אימעוט. אלא וודאי דבעי לרבות איסור טרפה לכל הקרבנות והלא כבר אימעוט ממשקה ישראל. ולהכי משני דצריך לרבות היכא דהיתה לה שעת הכושר כנ"ל:

דף כט:

בגמ' והא מחוסר משיכה. יש להקשות להפוס' שכ' גבי אומנין וכל דבר שעושה ע"פ דיבורו מתחייב לשלם מה שהבטיחו הבעלים בלי קנין מטעם ערבות. א"כ ה"ה הכא ע"י הביאה שנבעלת לו מתחייב בתשלומין שהבטיח לה בלי משיכה. ואפשר לומר דבמידי דאסורא לא שייך חיוב זה דדברי הרב ודברי התלמיד דברו מי שומעין. ולא הי' לה לעשות ע"פ דיבורו לכן בכה"ג אינו מחויב ליתן לה. כנ"ל. אח"כ מצאתי בהרא"ש בע"ז (ס"ג.) שהקשה כן. ותי' דדווקא חיוב מעות שייך ע"פ דיבורו אבל לקנות גוף הדבר לא ע"ש. ולע"ד צ"ע בזה דנהי וודאי דאין הדבר נעשה של האומן לקדש בו אשה וכדומה כל זמן שלא עשה קנין. אבל חיוב שפיר יש על הבעלים ליתן לו דבר זה דוקא כיון שכך נתחייב לו וזה לא רצה לעשות המלאכה רק שיתן לו חפץ זה דוקא שפיר מחויב ליתנו לו. א"כ י"ל דשפיר חשוב אתנן כיון דע"י הביאה צריך ליתן לה הטלה וא"י לחזור בו ומנ"ל דבעי קנין דוקא. ולכן נ"ל כמ"ש מקודם:

בתוס' ד"ה כגון כו' בקנין סודר כו'. צ"ע דקי"ל דקנין סודר לא מהני על אחר ל' דהדר סודר למרי'. כמ"ש התוס' ביבמות (צ"ג.) ד"ה קנוי' ע"ש]:

דף ל.

בגמ' א"ה מ"ט דרבי. י"ל דר"ה ס"ל דטעמא דרבי דאתנן זונה דוקא כשנותן לה בעצמה ולא לאדון שלה. מיהו לא מסתבר להגמ' לומר כן דהא תן מנה לפלוני ואקדש אני לך מקודשת מדין ערב והוי כמו שנותן לה וה"ה הכא:

שם בגמ' ואידך לישתרי. הקשו בתוס' הא אין ברירה. ולכאורה הי' נראה כיון דתשעה וחד כלב א"כ עכ"פ בטל המחיר ברוב רק דב"ח לא בטלי וזה רק מדרבנן ובדרבנן קי"ל דיש ברירה. אח"כ ראיתי שכ"כ הג' רע"א ז"ל ע"ש שתמה על התוס' חדשים. אכן באמת נראה דקושית התוס' נכונה דאי אין ברירה כולן אסורין שאני אומר דכל שה נחלף על חלק עשירי מכל שה ומהכלב. ומנלן לומר דכל אחד מחליף בחד אי אין ברירה א"כ הקשו שפיר כנ"ל:

דף ל:

בגמ' והא לאו ממונא הוא אר"ה בממנה על פסחו ורבי היא. וה"ה דהו"מ למימר בקדשים קלים וריה"ג היא דהוי ממון בעלים. [כדאמר אביי בפסחים (צ'.) ע"ש]. והנה הרמב"ם כ' דעוף אפי' במוקדשים חל עליהם אתנן. ותמוה מנ"ל הא כמ"ש הראב"ד וכ"מ וע"ש בלח"מ שמיישב קצת. אך עוד הקשו על הרמב"ם הא לא משכחת אתנן במוקדשים דעוף דלאו ממונא הוא כקושית הגמ'. ואמרתי ליישב קצת. דהא לעיל מבעיא בגמ' בבא עלי' ואח"כ נתן לה ואמר לה שתקנה אחר ביאה ואי מצטרך לך תקנה מעכשיו וקודם ביאה הקדישתו נשאר בגמ' בתיקו ר"ש. וא"כ קשה מה מקשה הכא לאו ממונא הוא הא משכחת לה בכה"ג. אי נימא דהקדישתו לא מהני כמו הקריבתו א"כ חל האתנן אחר ההקדש. רק דהגמ' לא משני הכי דא"כ תפשוט הבעיא דהקדש לא הוי כמסירה להדיוט דיהי' כמו הקריבתו. לכן משני בממנה על פסחו כי היכי דלא נפשוט מהכא בעיא דלעיל. אבל למסקנא דנשאר בתיקו שפיר שייך הדין דאתנן במוקדשין בעוף בכה"ג בהקדישתו קודם הביאה דיהי' אסור מספק כיון דנשאר בתיקו. אך לפי זה קשה מאי מיבעיא לן לעיל בהקדישתו ואח"כ בא עלי' מה נ"מ אפי' יהי' עלי' דין אתנן הא ממעטין דבמוקדשין לא נאסר אתנן. ולכן הוציא הרמב"ם מזה דבעוף נאסר אתנן אפי' במוקדשין ונ"מ בבעיא דלעיל בעוף. מיהו אין זה אמת דהא הרמב"ם עצמו מביא בעיא דלעיל ומשמע דקאי בטלה ע"ש פ"ד מאיסורי מזבח. א"כ ע"כ צריכין לפרש בעיא דלעיל. דאי נימא דהוי אתנן כל שבא עלי' קודם הקרבה הטעם דמתבטל עי"ז ההקדש כיון דלא הקנה לה רק אחר הביאה. ודווקא אי הקריבה קודם הביאה וליתא בעולם הוי בכלל אי תצטרך לה לכלותו קודם הביאה לכן חל ההקדש. אבל כל שישנו בעולם לא נעשה שלה כלל קודם הביאה ובטל ההקדש וחל האתנן:

בתוס' ד"ה דניחא לי' כו' תימא כו'. ונראה ליישב דהא דב"ש מודה בדרשא דהן ולא ולדותיהן היינו הוולדות שנולדו אח"כ. דהא בכל פסולי מזבח פליגי ר"א ורבנן בנרבעו ואח"כ נתעברו אי זו"ז גורם אסור. ור"א מתלמידי ב"ש נראה דגם ב"ש ס"ל זוז"ג אסור ולהכי ממעט קרא הכא דבאתנן ומחיר ולדותיהן דאח"כ מותרין. אבל אה"נ ולדות דמקודם אסורין לב"ש. ואפי' אי נימא דלב"ש זוז"ג מותר נמי נ"מ היכא דגם הזכר הוא אתנן ומחיר דב' הגורמים הם איסור דכה"ג וודאי בנרבע ורובע ואח"כ נתעברה מן הרובע וודאי אסורין גם לדידן. אבל באתנן ומחיר מותר מקרא דהן ולא ולדותיהן אבל בנתעברה קודם האתנן ומחיר שפיר אסור לב"ש. ולולא דמסתפינא הו"א דגם לב"ה הכי הוא דממעטין רק ולדותיהן שנתעברה אח"כ אבל נתעברה מקודם למה לא יהי' בכלל הן כיון שכבר הי' בעולם גם העובר נעשה אתנן ומחיר ואע"ג דהוי שינוי הא לא נקט התנא רק חטין ונעשו סולת. אבל קטן ונעשה גדול לא כיון דעכ"פ הוא אותו דבר רק שנתגדל [אע"ג דבגזל הוי שינוי כדאי' בב"ק (ס"ה:). וכ"נ מדברי הרמב"ם שלא הביא להתיר אלא שינוי דבידים. ובזה א"ש נמי מה דאי' בזבחים (קי"ד.) דאתנן חל על עובר ונאסר להקרבה אע"ג דלידה הוי שינוי לדעת הרבה פוסקים (בחו"מ סי' שנ"ד), אכן התוס' ב"ק (ס"ו.) דחו זה וכ' ואין לומר דהא דשרינן ולד אתנן היינו בנותן לה ואח"כ נתעברה כו' ע"ש]. וצ"ע בזה. אבל לב"ש שפיר י"ל כן. מיהו לדינא צריך לי עיון באמת בזה היכא דב' המינים רובע ונרבע אי ולד שלהם אסור. דהא סתם התנא כל האסורין לגבי מזבח ולדותיהן מותרין ומשמע בכל גווני:

דף לא.

בגמ' אדרבא איפכא מסתברא כו'. לשון הגמ' צ"ע דהא משמע דמתיר רק האפרוח משום דנסרח מקודם. אבל הביצה עצמה אסורה והוא באמת מטעם דביצה מגופא דתרנגולתא היא. א"כ גם סברת רב הונא אמת רק דאביי בא להתיר מכח דהאפרוח דבר חדש הוא אחר הסרחון של הביצה ולא שייך לשון איפכא. וגם מה דהוסיף הטעם דכתי' כו' אנוש רמה תמוה כיון דביצה עצמה אסורה אע"ג דליכא האי טעמא. וגם דברי תוס' שכ' לרווחא דמלתא אמר הכי תמוה דא"כ ביצה לישתרי וצע"ג:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה