שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק שביעי · דף לב.
בגמ' קדשי ב"ה שהתפיסן כו' לא עשה כלום פרש"י דטובת הנאה לא שייכא בהו. ותוס' הקשו ע"ז דהא שייך ט"ה כמה אדם רוצה ליתן להקריב קרבן אע"פ שאינו מחויב ע"ש. ואפשר לומר בשיטת רש"י דבאמת קשה להבין הענין דכמה אדם רוצה ליתן דמ"מ מה ממון יש לו בו. בשלמא ליתנו לבן בתו כהן הוי ממון ממש דאי יתן לו דינר כדי ליתנו לב"ב א"כ יש בו ממון לבעלים. אבל הנאה גרידא לא מיקרי ממון. לכן פרש"י הטעם דבאמת מצינו דמביא אדם קרבן שיתכפר בו חבירו. וי"ל דאפי' אחר שהקדישו לקרבן ואמר הרי זו. מ"מ יכול אח"כ לתתו להקריבו לשם פלוני **בשלמים דיכול למכור לריה"ג דהוי ממון בעלים כדאי' בפסחים (צ'.) אפ"ל כן אבל הא דתנן בערכין (כ"ח:) שור זה עולה אומדין כו' ליתן בשור זה להעלותו עולה. דא"י למכור וליתן. צ"ל דמיירי בפירש בשעת הקדש ע"ד כן להקריב עבורו או לכל מי שירצה. ולמ"ד יש ברירה יוכל להתכפר בו אחר. אמנם ברמב"ם (פ"ו מה' פסוה"מ) כ' שיכול ליתן חלקו לחבירו. וכבר תמהו עליו כמ"ש בזבחים (ד' ע"א) ע"ש:** ויכול לקבל בעבור זה דינר שיתכפר בו חבירו ולהכי חשיב שפיר ממון וא"כ זה שייך דוקא בקדשי מזבח דהוא כפרה ועבודות דזריקה והקטרה הוא לשם בעלים המתכפרין בו. אבל בדק הבית כל דאמר הרי זו בגזא דרחמנא הוא. ונהי דנהנה במה שמביא נדבה לבדק הבית אבל ממון לא מיקרי. והא דנדר חשוב ממון משום דבאחריותו הוא זה משום דהוי גורם לממון כממון. ומיהו קשה לפרש"י עכ"פ בנדר לבדק הבית דחייב באחריות שפיר יוכל לן לדין כהנים. ומצאתי במשנה למלך בה' ערכין עמד בזה ורוצה להול מכאן דבבדק הבית אפי' אמר הרי עלי אם הפרישו אח"כ תו לאו באחריותו קאי דהיכא דאיתא בבי גזא דרחמנא איתא והוי כאילו מסרו לגזבר וצ"ע בזה: