שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק רביעי · דף כג.
בגמ' עשו תקנה כו' לך התכפר באבודה כו'. משמע דר"ה מודה בזה לר' אבא דמפריש לאיבוד לאו כאיבוד ואם יתכפר באינו אבודה אבודה מתה. ותמהני על הרמב"ם דפוסק כר"ה וכתב ג"כ כלשון הגמ' דלך התכפר באבודה ע"ש (פ"ד דפסולי מוקדשין) ובתחלת הפרק שם הביא בעיא דגמ' לעיל בנמצא בין שחיטה לזריקה דהוי ספק אי כזרוק דמי ופסק דתמות מספק. וקשה דמה נ"מ בבעיא זו הא אבודה לכ"ע מתה אפי' נמצאת קודם הכפרה כשנתכפר באינו אבודה. ותו כיון דכבר שחט א"כ אפי' הי' נמצאת קודם שחיטה הרי במשך א' השני' תמות. ודוחק לומר כיון דשחטו קודם שנמצאת לא הוי המשכה זו דיחוי להאבודה וצ"ע:
בתוס' ד"ה וטעמא כו'. תימא למורי הר"א כו'. צ"ע לפי מה דמסיק התוס' דלר"ה לא מקשה דהוי כמשך. א"כ למה נדחקו בחנם הלא קושית הגמ' רק על ר"א ולהביא סייעתא לר"ה. וכ"מ בסמוך דקאמר קשיא לתרוייהו משמע דקושיא ראשונה לא הי' רק על ר"א: