אור ברסלב
שפת אמת על תמורה פרק ראשון › דף ו:

שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר

פרק ראשון · דף ו:

דף ו.

בגמ' לחיים ניתן ולא להישבון. נראה לפרש דאי יש תשלומין א"כ למה לא יחי' אי מתקן האיסור בחזרה:

שם בגמ' והא אביי נמי סבר מפקינן כו'. ק"ק די"ל דמדרבנן לכו"ע יוצאה בדיינים. רק בדאורייתא פליגי דאי לא מהני צריך מה"ת להחזיר ויש להוסיף עוד דבאמת זה טעם פלוגתתן דלרבא דמדאורייתא צריך להשיב להכי מחזיר גלימא. אבל לאביי דמה"ת נעשה שלו לכן אינו מחזיר רק ד' זוזי:

שם בגמ' כבר אמור כו' היכן אמור. לכאורה תמוה הא מקרא מלא כתי' [ בפרשת שופטים] לא תזבח לה"א שור או שה אשר יהיה בו מום. אכן זה הפסוק נדרש בספרי על מום עובר. ומכאן סייעתא גדולה להרמב"ם דחושב מקדיש מום עובר ללאו מיוחד. והרמב"ן בס' המצות (מצוה צ"ה) חולק עליו דלא תזבח כולל הן מום קבוע הן מום עובר ע"ש. והובא בכ"מ ה' אסורי מזבח (פ"א). ופלא על הרמב"ן דמסוגיא זו מוכח בהדיא כשיטת הרמב"ם:

שם בגמ' מקצתן מנין ת"ל מהם. יש לעיין דבכ"מ כל הקטרה בכזית א"כ ל"ל קרא לרבות מקצתן ואפשר לומר דמה"ט באמת חייב הכא על כולו ועל מקצתו דלהכי כתי' קרא אחרינא על מקצתו לומר דבכולו יש ב' לאוין ומקצתו לאו א'. דאי לא הוי קרא מיוחד נהי דהקטרה בכזית מ"מ כך לי זית א' או הרבה בפעם א' וליכא רק מלקות אחד רק משום דשני' קרא כנ"ל. ואח"כ מצאתי שגם הראב"ד בתו"כ כ' כן ע"ש. אכן עדיין קשה למאי דס"ד דגמ' לקמן אליבא דאביי דבתרי גברי קתני דא"כ למה לי קרא]:

שם בגמ' קדשי ב"ה כו' שאין ראוי פתח א"מ. פרש"י תמוה טובא דמום מאן דכר שמי'. דאי יש בו מום אפי' בקדשי מזבח פטור על שחוטי חוץ. ורש"י בעצמו ביומא (ס"ג:) דחה פי' זה. ובאמת בתו"כ הגירסא שאין בא פתח א"מ ע"ש. ומיהו גם גירסא דהכא נ"ל דהכוונה דאינו ראוי לעת עתה לפ' א"מ דהא צריכין להקדישו לקרבן נמצא לגבי מזבח הוי כחולין עדיין. ונהי דאינו יוצא מידי מזבח ויחללנו בדמים ויוקרב למזבח מ"מ עדיין אינו ראוי. כנ"ל פשוט:

שם בגמ' הכא דאשה להוציא ה' לרבות. אפשר דהוי זה כמו מיעוט אחר מיעוט לרבות. וצ"ע אי בפרת חטאת ג"כ לוקה במקדיש בעל מום. עי' בראב"ד ריש ה' פרה מבואר דאסור להקדיש בע"מ לפרה]. והרמב"ם לא הביא כלל מלקות גם בשעיר המשתלח וצ"ע:

שם בגמ' טעמא דכ' לה' כו' הא לא רבי קרא כו' בעל מום שפיר דמי כו'. צ"ע בלשון הגמ' שפיר דמי מאן דכר שמי' דשרי הא עיקר הריבוי למלקות אתי וא"כ נהי דבלא"ה פסול משום דאין הגורל קובע רק הראוי לשם. מ"מ מלקות לא יתחייב וצריך קרא למלקות:

שם בגמ' כגון שהומם וחללו כו'. עיין לשון רש"י ותוס' דצריך ביאור. וכוונתם דקשיא להו ל"ל וחללו בלא"ה נ"מ דכשנפל בו מום אסור לשלחו ולדחותו לצוק דהיא שחיטתו. רק צריך ליקח אחר וכשדוחה זה לצוק חייב מלקות. ותירצו דנקט וחללו כדי שיהי' מלקות גם על ההקדש דשני וזה לא משכחת בראשון שכבר נתקדש קודם המום:

תוכן העניינים

שפת אמת על תמורה

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה