שפת אמת על תמורה· רבי יהודה אריה ליב אלתר
פרק ראשון · דף ב.
בגמ' לרבות כל בעלי חוברין לסמיכה. וקשה איך נלמד מקרבנו זה הדין. ונראה לפרש דקרבנו היינו שאין שותף אחד יכול לסמוך רק על חלק קרבנו ולא על חלק חבירו. וממילא צריכין כל השותפין לסמוך. מיהו מהא דממעט ידו ולא יד חבירו הו"א דשאני שותף דסומך על חלקו יוכל לסמוך גם על חבירו להכי הדר כתיב קרבנו כנ"ל:
שם בגמ' ור"מ דאמר יורש ממיר כו' המר ימיר לרבות היורש ויליף סוף הקדש כו' יורש סומך. יש לעיין אם יש הרבה יורשין אי כולן סומכין. כיון דיליף מתמורה ושותפין אין ממירין. ואפשר דתליא בדון מינה ומינה או אוקי באתרא דלמ"ד דו"מ ואוקי באתרא ה"נ כיון דדין סמיכה בכל החוברין לכן כי מרבינן יורש שוב אוקי באתרא דאפי' הרבה יורשין סומכין כמ"ש בחי' מנחות (צ"ג.) לתרץ בזה קושי' התוס' שם]:
שם בגמ' בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא לי. פרש"י משום דאינו בר עונשין. ותמהני על פי' זה טובא. חדא דהא מסיק בסמוך בגמ' ב' טעמים אחרים אהא דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה. ותו דגוף הטעם נמי לא מתישב דמיבעי' ליה במתכפר ישראל דכיון דהי' ברשות מאן דלא עביד תמורה כו'. והלא אי אמר העכו"ם מי שרוצה להמיר ימיר נראה דישראל יכול להמיר גם כשהוא ביד עכו"ם. דנהי דהוא אינו בר עונשין אבל מי שהוא בר עונשין שפיר מימר א"כ בר תמורה הוא. ותו קשה לי לשיטת רש"י למה נדחקו בגמ' לאוקמי בכה"ג דמשנה דברי רמב"ח דהוא אמר עכו"ם מה שימיר. ומוקי דבישראל מיבעי' לי'. טפי הוי לי' למימר דמיירי בקרבן ישראל ומתכפר עכו"ם. או בנתן רשות לעכו"ם להמיר. ומיבעי' לי' אי כיון דלאו בר עונשין הוא אינו ממיר או מימר. וברייתא דאין בהם תמורה הוא בקדשי עכו"ם דממעט מקראי דלקמן. ע"כ נלע"ד דהא דקאמר להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא לי היינו מטעם מיעוט דלקמן דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה אפי' ישראל א"י להמיר קדשי עכו"ם. רק במתכפר ישראל מיבעי' לי' אי חשיב כדידי' לגמרי או כיון דמעיקרא לא הי' בר תמורה גם עתה א"י להמיר וטעמא דאינו בר עונשין לא אמר רמב"ח כלל וחוזר הגמ' עתה מספק דלאו בר עונשין. מיהו אכתי אינו מיושב שפיר דלמה חזר הגמ' מזה הא שפיר יש ליישב בעיית רמב"ח בהקדיש ישראל והרשה לעכו"ם אי עכו"ם יכול להמיר. ואפשר דפשיטא לגמ' דכיון דמיעט קרא לקרבן עכו"ם מתמורה מכ"ש דהוא אינו בר תמורה. ולכן כיון דתני בברייתא דקדשי עכו"ם אינם בני תמורה פשיטא דעכו"ם א"י להמיר כנ"ל:
הרמב"ם (פ"א מתמורה) כתב דקדשי עכו"ם אין בהם תמורה מה"ת ומדרבנן יש להם תמורה וקרבן עכו"ם שיתכפר בו ישראל והמיר עכו"ם הוי ספק. וכ' הראב"ד דשיבוש הוא. והכ"מ כתב דהגם דסוגית הגמ' כראב"ד מ"מ י"ל דמדרבנן יש תמורה. ופלא עליו דעיקר השגת הראב"ד במ"ש אם המיר עכו"ם הוי ספק הא בגמ' אמרו אם המיר ישראל. והלח"מ כתב ליישב הרמב"ם. ואין דבריו מספיקין בלשון הגמ' דהבעיא הוא כיון דהי' מעיקרא ברשות מאן דלא עביד תמורה. וצ"ל דהי' גירסא אחרת להרמב"ם. ובס' קרית ספר כ' לחלק בין אם המקדיש והמכפר ישראלים הם אז מתכפר עושה תמורה ולא המקדיש. אבל אם המקדיש עכו"ם אפי' מתכפר ישראל יוכל עכו"ם לעשות תמורה ע"ש שהיא סברא רחוקה. וגם לשון הגמ' אינו סובל זה הפי':
בס' בה"ז מביא קושיא אהא דבעי אי עכו"ם עושה תמורה הלא אינו סומך ומקשינן תמורה לסמיכה ע"ש ובצ"ק. אשתמיט להו שהתוס' הקשו כן במנחות (צ"ג.) ותירצו דרק גבי יורש מקשינן סמיכה לתמורה דאי הוי שלו לענין סמיכה ה"ה לתמורה ולא לשאר מילי ע"ש: