שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק תולין · דף קמ.
בגמ' קם ר"י בשיטתי' דר"א אביי ורבא דאמרי תרוייהו הלכה כר"י. פי' דמעיקרא דלא ס"ל כר"י משום דלא מסתבר להו להתיר בתרוייהו שוב פסקו כרב דהלכה כרב באיסורי. ולכך לא אמרו הלכה כר"א. אבל אח"כ דקם ר"י בשיטתי' דר"א ס"ל כר"י לגבי רב ושמואל, והא דאמר מר זוטרא לית הלכתא ככל הני שמעתתא. פי' למסקנא דקם ר"י בשיטתי' דר"א אבל כשיטת ר"י דמעיקרא שפיר אתיא. אבל לשון הגמ' ככל הני שמעתתא דחוק, גם ברי"ף לא מייתי הא דקם ר"י בשיטתי' דר"א מ"מ הביא הא דלית הלכתא ככל הני שמעתתא. ואפשר משום דהם אמרו סתם ממחין ביד משמע גם ע"י טרופה ובברייתא קתני ולא יטרוף אלא מערב לכך אמר לית הלכתא כו':
שם בגמ' אימי' דאביי עבדא לי' ולא אכל כו'. לכאורה נראה לפרש דעבדא לי' חרדל בלישה ולא במיחוי, ולא רצה לממחי בשבתא ולהכי לא אכלו. אבל אי כבר. עבדא גם המיחוי אין סברא לאסור המאכל בכך, מיהו מהא דמסיק בסמוך דבחשי לי' לרבינא בשופתא דתומי ואכל משמע דאפי' כבר נעשה המיחוי באיסור לא הוי אכיל. ואפשר שהחמירו כדי שלא יעשו להם כן פעם אחרת [ועי' לעיל (ק"ט.) בשריקא טויא כה"ג דהכא ומשמע דבדיעבד נמי לא אכל]:
שם במשנה אבל נוטל הוא בכברה פי' רש"י כר"ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר. אבל לישנא דמתני' לא משמע הכי אלא דאפי' במתכוין מותר כיון שאינו בורר להדיא אלא דרך נתינתו לתוך האיבוס, וכן מוכח בגמ' דאמרינן עלה דמתניתין דלא כי האי תנא דתניא כראב"י דאמר דאין משגיחין בכברה כל עיקר, ואי תליא בפלוגתא דר"י ור"ש בלא"ה מתני' כתנאי אתיא, וגם לשון אין משגיחין כו' משמע שמתכוין ליקח הכברה בכוונה ולא כלי אחר. ובזה מיושב מה שהקשה בתוס' רעק"א במשניות ע"ד הר"ש בפ"ב דכלאים ע"ש כיון דגם ר"י מודה דשרי בכה"ג כנ"ל]: