שפת אמת על שבת· רבי י־הודה ליב אלתר מגור
פרק תולין · דף קלח.
בגמ' מתקיף לה ר"ש מי איכא מידי דרבנן מחייבי חטאת ור"א שרי לכתחילה, והא דאיתא לעיל (קכ"א.) במשנה, ועל עקרב שלא תישך ריב"ז אמר חוששני לו מחטאת ע"ש. אפשר כיון דחוששני קאמר לא דמי להכא דבודאי מחייבי רבנן, או י"ל דהתם באמת לת"ק נמי דס"ל דמלאכה שא"צ לגופה פטור עלי' איכא איסורא דרבנן ואפי' הכי מתיר לכתחילה איסורא דרבנן כדי שלא תישך כמ"ש התוס' לעיל (ג'. ד"ה בר) דמשום צפרא שרי לי' רבנן ע"ש]. אבל הכא אי הוי אסור מדרבנן אין להתיר לכתחילה משום עונג שבת בלבד. אבל אכתי קשה דהא מצינו בהרבה מקומות דחד מחייב ואידך מתיר, [כמ"ש הרשב"א מפלוגתא דר"י ורבנן בעניבה דלעיל (קי"ג:). וכן מצינו לעיל (י"ב) בהריגת כינה דפליגי ר"א ורבנן. ולעיל (מ"ז.) דפליגי רשב"ג ורבנן כמ"ש התוס' שם ד"ה רשב"ג]. וי"ל דלמאי דס"ד דגם היכא דאיכא ג' תנאים דאחד ממוצע אפ"ה ליכא דחד מחייב וחד מתיר שפיר מקשינן. אבל למאי דמסיק אביי דהיכא דאיכא ממוצע לא איכפת לן בהכי י"ל כן בכ"מ הגם שלא הוזכר אלא דברי המחייב ודברי המתיר י"ל דאיכא נמי מ"ד הממוצע ביניהם דפוטר אבל אוסר:
ולכאורה קשה מאי משני דר"א אדרבנן קאי מדרבנן גופא קשה דהא רבנן לא אסרי משום משוי כר"מ אלא משום דילמא שלפא ומחוי כדלעיל (נ"ט:) וא"כ פליגי בפלוגתא רחוקה דר"מ חשיב לה משוי לחייב עלה ורבנן חשבי לי' לתכשיט גמור והא דאסרו הוא משום דגם תכשיט אסור משום גזירה הנ"ל, וי"ל דזה כוונת מ"ש התוס' לא ידע רבי מאי קמשני כנ"ל דמדרבנן גופייהו קשה, ומשו"ה הקשו התוס' כאן דבכ"מ דאיכא ג' תנאים י"ל שפיר דהראשון חשיב לה מלאכה דאורייתא והאמצעי חשיב לה מלאכה דרבנן והאחרון מתיר לגמרי, משא"כ כאן כיון דחכמים הממוצעים בין ר"מ ור"א אינם אוסרים כלל מטעמא דר"מ אלא מטעם אחר כנ"ל, ולכן י"ל באמת דאביי לא סבר כסוגיא דפ' במה אשה דלעיל וס"ל טעמא דחכמים האוסרים משום דנהי דמדאורייתא לא הוי משוי רבנן חשבי לה כמשוי ולפ"ז שפיר איכא ממוצע בין ת"ק ור"א, ובזה מיושב מאי דפסקינן כאן כר"כ משום דלמאי דאמרי' לעיל טעמא דחכמים משום דילמא שלפא ומחוי ליכא למימר כתירוצא דאביי כנ"ל, וע"כ דאין קפידא בהא אי חד מחייב וחד מתיר לגמרי:
שם בגמ' רבה אמר משום בורר ר"ז אמר משום מרקד פי' רש"י ולרבה ה"ה נמי דאי אתרו בי' משום מרקד הוי התראה, והקשה הר"ן בחי' מי הזקיקו לפרש כן דלא פליגי אהדדי ע"ש. ונראה פשוט משום דטעמא דר"ז דמה דרכו של מרקד פסולת מלמעלה ואוכל מלמטה אף הכא נמי כו' כן הוא באמת, וא"כ אין סברא לומר שלא יתחייב משום מרקד וע"כ צ"ל דפליגי אי חייב נמי משום בורר דלר"ז אין חייב משום בורר כיון דבורר פסולת למטה ובמשמר פסולת למעלה, וכ"נ דעת הרמב"ם פכ"א מה"ש ה' י"ז) דמחייב משום בורר ומשום מרקד ע"ש. וע"כ ס"ל כפי' רש"י דרבה מודה לר"ז ופוסק כרבה, וכ"מ בפיהמ"ש להרמב"ם ובהרע"ב]:
שם בגמ' אמר רב משום ר"ח וילון מותר לנסותו כו', פי' רש"י שאין אוהל אלא מי שעשוי כעין גג, אזיל לשיטתי' דלעיל (קכ"ה:), אבל גם לשיטת התוס' שם דמחיצה לבדה נמי אוהל הוא, ג"כ א"ש הכא כמ"ש שם לחלק דדוקא מחיצה העשוי' להתיר הטלטול הוי אוהל אבל מחיצה שהוא לצניעות בעלמא לאו אוהל היא [אכן בעירובין (ק"ב.) פי' רש"י דמותר לנטותו משום דלאו אהל הוא דלא קביעא התם כו', ותמוה למה לי' האי טעמא כיון דס"ל דמחיצה בלא גג לא הוי אהל כנ"ל בלאו הכי שרי, אך למ"ש הב"י והמג"א (סי' שט"ו) דבאהל קבוע לעולם אסור כמ"ש שם בשם התה"ד א"ש, וכ"מ לעיל בכל הכלים בר"ן, אבל לגירסת מהרש"ל שם ברש"י משמע דאפי' בקבע מותר וצ"ע]:
בתוס' ד"ה אף כילה כו' הומ"ל כו' וי"ל כדרמי בר יחזקאל הוו, האי שינויא א"ש לתי' הב' שכתבו בדיבור הקודם דבשעת מעשה כשהי' עוסק בה שאל על כל אחד ואחד, י"ל דידע הגמ' דהאי שאלה הי' כשהי' עוסק בדרמי בר יחזקאל, אבל לתי' הא' שכתבו לעיל עדיין קשה דהו"מ למימר לכילי דבי רב הונא: